ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן עב

עב

והנה דעת התיקונים תיקון ל', שעל זה מיוסדים כל דברי הרב ר' חיים ויטאל ז"ל שבהקדמה הנזכר לעיל שהפליג בעבודת השם יתברך שלא יהיה על מנת לקבל פרס אלא מאהבת ה' לבד ושוב אחר כך פירש בזה הכתוב השבעתי אתכם וגו' אם תעירו וגו' עד שתחפץ הכוונה שתהיה העבודה מחפץ ורצון הלב לא בשביל פרס, ופירש עוד הרב ר' חיים ויטאל ז"ל שם דלשון עד שתחפץ הוא כבן העובד את אביו ועייל בכל פלטרין דיליה ובכל גניזין דיליה ולא כעבד העובד על מנת לקבל פרס, ובודאי שאין מקום להסתפק שהשבועה שהוזהרו ישראל שלא לדחוק את הקץ יהיה תלוי בעבודת הדור אם יהיה מאהבת ה' לבד בלי שום פניה של קבלת פרס כי זה אי אפשר לידע אלא בוחן כליות ולב, ואין משביעין לבני אדם שיהיו יודעין מחשבות.

ובגמרא מלקות דף י"ג ע"ב דחייבי כריתות אם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלין להם, חייבי מיתות בית דין אם עשו תשובה אין בית דין של מטה מוחלין להם. וכתב החיד"א בספרו שמחת הרגל על הגדה בלימוד ג' וזה לשונו דהטעם הוא דאף דאנו רואים שמקבל עליו סיגופים קשים והושחרו שיניו מפני התענית מכל מקום כיון שעיקר התשובה היא בלב, דאפשר שהאדם יראה לעינים פרישותו וקדושתו וסיגופיו וזמנין דלבו לא נכון עמו, לכן מלקין וממיתין אותו כי בוחן לבות אלקים, ומי עלה שמים לדעת אם תשובתו אמיתית, ולכן אין מועלת תשובה לחייבי מיתות ומלקיות, עכ"ל. ואם כן מבואר בדבריו שבודאי לפי המדה היה מועיל תשובה לפוטרו מהחיוב מיתה או מלקות אלא שאי אפשר למסור זה לבית דין של מטה. גם הנודע ביהודה בתשובות מהדו"ק סימן ל"ה שהוצרך לומר הטעם שאינו מועיל בזה תשובה משום דאם לא כן בטלו כל דיני מיתות בית דין והוכיח מזה שאין לתעניתים וסיגופים עיקר מן התורה, צריך לומר גם כן דסובר דמצד המדה היה מועיל תשובה אלא שאי אפשר למסור זה לבית דין של מטה, אלא סברתו דאף שבית דין של מטה אי אפשר להם לידע פנימיות לבבו, אבל על כל פנים מידי ספיקא לא נפקא וספק נפשות להקל, לכן הוצרך בזה לומר הטעם דאם כן בטלו כל דיני מיתות בית דין. ובתעניתים וסיגופים האריך לומר דיש סיגופים שאי אפשר לומר בהם איערומי קא מערים ובכהאי גוונא הוי ליה למיפטר, ועל כן הוכיח מזה שאין לתעניתים וסיגופים עיקר מן התורה כלל, ואלו היה סובר דאפשר לומר שכך היא המדה שאף אם עשה תשובה באמת אינו מיפטר מהחיוב מיתה או מלקות לא היה צורך לומר הטעם דאם כן בטלו כל דיני מיתות בית דין, גם לא היה לו שום הוכחה על הסיגופים שאין להם עיקר, אלא אף מה שהוא עיקר והוי תשובה גמורה אינו מועיל לפוטרו ואין צורך עוד לטעמים אחרים, ועל כרחך שזה כולי עלמא מודי שאין לך דבר שעומד בפני התשובה ומצד המדה הוי מיפטר בהתשובה, ולכן מועיל במיתה בידי שמים כי המשפט לאלקים הוא, אך במשפט בית דין של מטה אי אפשר לדון במה שתלוי בנקודת הלב. והחיד"א סובר שאף בסיגופים כאילו שלפי ראות העין אי אפשר שיהיה בו ערמה, גם בזה אי אפשר לידע נקודת הלב שאי אפשר לבני אדם להבחין זה, זולת היודע מחשבות בלבד הוא ולא אחר. גם צריך לומר שסובר דכיון שאי אפשר לבית דין של מטה לידע בזה, לכן לא נמסר זה בידם אף לעשותו ספק.

ובגמרא יבמות דף כ"ב (ע"ב) לא מצא דבר שאינו מועיל תשובה אלא בא על הערוה והוליד ממזר כיון שהממזר קיים. ובתוספות שם ד"ה כשעשה, חידשו עוד דבמקום שמתחייב ח"ו נידוי אינו מיפטר אף כשעשה תשובה. ועל כל פנים זה ודאי שלא נמסר לבית דין של מטה אף לסנהדרין דבר שתלוי בנקודת הלב. וכיוצא בזה כתב ק"ז הישמח משה פרשת שמיני בדין אם קברי צדיקים מטמאין וזה לשונו דמעצם הדין ראוי להיות שצדיקים לא יטמאו כי אין טומאה להם, ובמיתתן נקראו חיים, אך לא ניתנה לנו להתנהג בדין זה כי הכרעה זו אין דעתינו דעת האנושי מקפת אותה, כי אני ה' חוקר לב ובוחן כליות כתיב (ירמיה י"ז, י), והאדם יראה לעינים ולכך אין לנו להתנהג בזה כלל, אף אם נודע לנו שהוא צדיק כדי שלא לחלק בין צדיק לצדיק דאין כח המבחין בידינו וכו', ולכך אמר רבי יוחנן בן זכאי בשעת פטירתו פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיה מלך יהודה (שבא) (ברכות כ"ח ע"ב) שרצה בזה ללמד לתלמידיו דאף שאז בשעת מיתה נתברר לו שהוא צדיק גמור ואין אדם משקר בשעת מיתה, מכל מקום, הזהירם על הטומאה, לומר לך דאף בנתברר לא ניתכן עמוד התורה על זה דלא בשמים היא. ובארץ הידיעה נעדרת בזה רובא דרובא על כן התורה השוה מדתיה עכ"ל, יעיי"ש שהאריך. ועל כל פנים זה ודאי לכל הדיעות שלא נמסר לבית דין של מטה לידע כל פנימיות לבבם של אנשי הדור אם עבודתם להשם יתברך היא מאהבה בלתי לה' לבדו בלי פניות של קבלת פרס מאתו יתברך שמו ולתלות בידיעה זו שבועה תמורה שאמר עליה הקדוש ברוך הוא אני מתיר את בשרכם. _ אבל גם בלאו הכי אין שם בתיקונים שום רמז ורמיזה מהשבועה של ישראל בדחיקת הקץ, אלא מדבר משבועתו של הקדוש ברוך הוא שגזר על הגלות והוא יודע ובוחן לבות אם עובדים מאהבה כראוי.

והנה בגמרא מבואר שיש בלשון השבועות שבאותן הפסוקים גם שבועה על אומות העולם, אף שלכאורה קשה להעמיס זה בפשט לשון הקרא, אבל הוא בדרך דרש, כאשר מצינו שהרבה הלכות למדו חכמינו ז"ל מדרשות, אף שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, מכל מקום תרווייהו איתנהו הדרש והפשט כנודע. ודעת התיקונים הוא שנדרש באחת מהשבועות הללו גם על שבועתו של הקדוש ברוך הוא שגזר על הגלות שלא יועיל שום התעוררות להגאולה עד שיהיה מחפץ הלב לאהבת השם יתברך בלי שום פניה של קבלת פרס, וזה ביאר הרב ר' חיים ויטאל ז"ל במאמרו השבעתי אתכם שהיתה השבועה הגדולה לאלקים שלא יעוררו את הגאולה, רצה לומר שלא יהיה מציאות לעורר על הגאולה עד שאותה האהבה תהיה בחפץ ורצון טוב כמו שכתוב עד שתחפץ, ובהשבועות דקאי על ישראל שלא ידחקו יש פירוש אחר בלשון עד שתחפץ, כמו שהבאתי למעלה מדברי חכמינו ז"ל, אלא באותה השבועה דקאי על הקדוש ברוך הוא לפי דעת התיקונים הפירוש הוא כנזכר לעיל, והא כדאיתא והא כדאיתא.

והנה זה ודאי שאף העובד השם יתברך על מנת לקבל פרס מהקדוש ברוך הוא הוי צדיק גמור אם על כל פנים אינו מכוון לקבל פרס מבני אדם אלא מהקדוש ברוך הוא בלבד שזה היא אמונה גדולה בהקדוש ברוך הוא, וכאשר אמרו (פסחים ח' ע"א) האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני הרי זה צדיק גמור. והנם האריך בזה התוספת יו"ט במסכת אבות (פ"ב מ"ג) והביא גם ממהר"ל שגם העובד על מנת לקבל פרס הוי צדיק גמור אלא שהמעלה היותר גדולה היא העובד מאהבה בלבד, ואם כן אי אפשר לומר שאם כל הדור עובדים את השם יתברך ומקיימים כל התורה כולה אלא שמתכוונים בשביל שיתקיימו בהם יעודי התורה שנאמרו מפיו יתברך שמו דהוי על מנת לקבל פרס שיתחייבו ח"ו גלות עבור זה, דהא הוי כולהו צדיקים גמורים, אלא שאינם במדריגה גדולה של העובדים מאהבה בלבד, ומדוע לא זכו אלו לגאולה. ועל כן ביאר הרב ר' חיים ויטאל ז"ל שזה קאי על האלף שנים הראשונים שהיתה השבועה שהגלות מוכרח מחמת עון הקדום, ואף על פי כן אלו היה הדור במדריגה זו שכולם יעבדו את השם יתברך מאהבה בלבד היו מבטלין הגזירה. והביא זה הרב ר' חיים ויטאל ז"ל להראות גודל מעלת העובד את השם יתברך מאהבה בלי שום פניה, והחילוק הגדול שיש בעבודה אם היא לשמה או שלא לשמה, ושבעבודה לשמה יש כח להתקרבות הגאולה, ללמוד מזה להתאמץ להתרחק מפניות עבודת השם יתברך. ועל כל פנים זה ברור בלי שום ספק שאינו מדבר מהשבועה שעל ישראל וכמו שכתב הרב ר' חיים ויטאל ז"ל אמר עוד במדרש הנזכר לעיל ובגין דא השבעתי וכו' דקדק לומר שדבריו סובבים רק על האומר במדרש הנזכר לעיל דמייתי משבועתו של הקדוש ברוך הוא, אבל לא מה שמבואר במקומות אחרים בכמה דרשות השבועות שעל ישראל בענין דחיקת הקץ שאין בזה הגבלת זמן, אלא כמו שכתבתי למעלה.