ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן כו

כו

ולפי זה יש להבין כיון שכל המדרשים והתרגום יונתן היו גלויים וידועים לפני רש"י ז"ל, שהרי הוא מביאם במקומות אין מספר, ובכל הדרשות מבואר שהשבועות כוונתם על פעולה אנושית בידים, כמו שעשו בני אפרים ובן כוזיבא ומשיחי השקר, אם כן מנא ליה לחדש פירוש חדש שלא נזכר בדברי חכמינו ז"ל שקאי על המרבה בתחנונים יותר מדאי, כיון שבודאי יש חילוק בין הענינים. והמהר"ל מפראג בספרו נצח ישראל פרק כ"ד ביאר אלו השבועות, ובתחלה כתב כדברי רש"י ז"ל על הא שלא ידחקו את הקץ, פירוש להביא את הקץ שלא בזמנו על ידי תפלה ורחמים, ולבסוף פירש מה שאמרו שהשביען בדורו של שמד, דרצה לומר שלא יצאו מן הגלות והשעבוד אף אם יהיו ח"ו מייסרים אותם ביסורים קשים כמו בדורו של שמד שהיו סורקים את בשרם במסרקות של ברזל, ואף אם יהיו רוצים להמית אותם רחמנא ליצלן בעינויים קשים לא יהיו יוצאים, וסיים אחר כך ויש להבין זה, עכ"ל. והנה הרכיב ב' הפירושים, דבתחלה כתב פירוש רש"י ז"ל דקאי על תפלה ורחמים, ולבסוף כאשר כתב שלא יעברו על השבועה אף אם יכופו אותם בעונש מיתה רחמנא ליצלן זה אי אפשר שתהיה הכוונה על תפלה, דכבר אמרו חכמינו ז"ל (תענית ב' ע"א) איזה עבודה שבלב זו תפלה, ולא שייך כפיה על מה דבליבא תליא מילתא, ועל כרחך שכוונתו על פעולה אנושית של יציאה מן הגלות קודם הזמן, ובפירוש כתב שלא יצאו מן הגלות והשעבוד, וזהו כמו שכתב הרמב"ם וכמשמעות דברי המדרשים והתרגום יונתן. נמצא שלדעתו השבועה שלא ידחקו את הקץ כוללת כל מיני דחיקה, באיזה אופן שיהיה. וצריך להבין אם כן למה השמיט בתחלה זאת ולא הביא אלא פירוש רש"י ז"ל, וגם צריך לחקור המקור, מנא ידעינן דקאי גם על תפלה ורחמים בעונש כולי האי, כמו שדקדקתי לעיל, ותו דלא ביאר הגבול של בקשת רחמים יותר מדאי.