דברי יואל על התורה/שמות/כי תשא
~ כי תשא ~
תורה
אמונת ישראל בבעלותו של הקדוש ברוך הוא
וידבר ד' אל משה לאמר כי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו לד' בפקוד אותם ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם, יל"ד על כפל והשנות לשון פקידה פעמים הרבה, ואפ"ל ע"ד הרמז דהנה קשה מאוד שיגיע האדם למעלת השלימות, ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אך זאת העצה היעוצה שידע האדם בנפשו שהוא מלא חסרונות ועונות וחטאים, ויהי' לבו נשבר בקרבו, ויבקש מהשי"ת שיאיר עיניו בתורתו הקדושה להורות לו דרך האמת, וכתיב אשכון את דכא, והשי"ת ירחם עליו להצילו מעבותות היצר ויזכהו לשמור ולעשות ולקיים התוה"ק ומצותי' באהבה, וז"פ כי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם מלשון חסרון ע"ד אומרו ולא נפקד ממנו איש, ר"ל שח"ו ימצאו בנ"י מלאי חסרונות, העצה לזה ונתנו איש כופר נפשו לד' בפקוד אותם, שיגלה נפשו לד' ויודה על חסרונותיו, ויבקש רחמים שיעזרהו השי"ת להגיע אל האמת, עי"ז ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם, שלא יהי' סיבת החסרון לנגף ועונש ר"ל, אדרבה זה יביאהו לתכלית האמיתי ויזכה לעבוד השי"ת בשלימות.
במד"ר ור"פ זו) א"ל הקב"ה למשה חייבין לי ישראל מה שלוו הימני שנא' כו תשא, כמה דתימא כי תשה ברעך (דברים כ"ד), אמור להם שיפרעו מה שהם חייבים לי הוו כי תשא, ואשלמה להם שנא' והי' מספר בנ"י כחול הים עכ"ד המדרש. וצ"ב.
ב) במדרש תנחומא (ס"ד) כו תשא את ראש בנ"י זש"ה (תהלים ג') רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה וכו', רבנן פתרי קרא באוה"ע, רבים אלו עכו"ם שכתוב בהן הוי המון עמים רבים (ישעי' י"ז) שאומרין לישראל אומה ששמעה בסיני אנכי ד' אלקיך לא יהי' לך אלהים אחרים, ולסוף מ' יום אמרו לעגל אלה אלהיך ישראל יש להם תשועה, און ישועתה באלהים סלה, ואתה ה' מגן בעדי אמרו ישראל רבון העולם ואתה הסכמת עמהם ואמרת זובח לאלהים יחרם, מגן בעדי בזכות אבות, כבודי שהשרות שכינתך בתוכנו ואמרת ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ומרים ראשי תחת שהיינו חייבין לך תלוי ראש, נתת לנו הרמת ראש ע"ו משה שנא' כו תשא את ראש. עכ"ד המדרש. וצ"ב הקישור ואיך יהי' במצות מחצית השקל לדחות טענת האומות עכו"ם.
ג) עוד במדרש (תנחומא סי' ג') בפרשת שקלים אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע משאני מת אין אני נזכר, א"ל הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פ' שקלים ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני, כאלו אתה שם באותה שעה וזוקף את ראשן ע"כ במדרש, גם אמרו ז"ל בגמ' וב"ב י' ע"ב) א"ר אבהו אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע במה תרום קרן ישראל, אמר לו בכי תשא, וראוי להבין איך תהי' סגולת השקלים להרים קרן ישראל וליתן להם הרמת ראש.
ד) זה יתנו כל העובר על הפקודים, בתרגום יונתן כל דעבר בימא יתן (גירסא זו הובא בישמח משה והם דברי ר' נחמי' בירושלמי שקלים פ"א ה"ג) וצ"ב הקישור, ומדוע תליא חיוב מצו' זו במאן דעבר בימא דייקא.
ה) עוד שם בגמ' (ט"ז ע"א) אזל המן אשכחי' דיתבי רבנן קמי' ומחוי' להו הלכות קמיצה וכו', אמר להו אתא מלי קומצי קמחא דידכו, ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי, אמר לי' רשע עבד שקנה נכסים עבד למי ונכסים למי עכ"ד הגמ' וראוי להבין איך הוא סגולת הקמיצה לדחות עשרה אלפי דהמן. ומה ענין זה לזה.
ולבאר הענין נקדים דברי הגמ' (מעילה כ"א ע"ב במתני' שם) נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו, או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש, כיון שהוציא את הראשונה מעל דברי ר"ע וחכ"א עד שיוציא את כל הכיס וכתבו התוס' לדברי ר"ע כיון שהוציא את הראשונה מעל, ואע"ג דספיקא הוא אם נהנה בשל הקדש, ר"ע לטעמי' דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי וכו', אמנם הקשו התוס' לרבנן אמאי מעל כשיוציא כל הכיס וליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה ברובא וכ"ת דבר שיש לו מתירין הוא ע"י פדיון. ואפי' באלף לא בעיל, הא ליכא למימר דדבר שיש לו מתירין דרבנן, (והאיך יביא קרבן מעילה למקדש, וה"ה חולין בעזרה מה"ת) ותירצו התוס' דצריך לומר דליכא אלא עוד חד בכיס דליכא ביטול, אי נמי מטבע חשיב ולא בעיל עכ"ד התוס'. והנה על תירוץ הא' הקשו דל"ל דליכא אלא חד בכיס דא"כ מאי עד שיוציא כל הכיס דאמרי רבנן, הכי הול"ל עד שיוציא את השני', ועל תירוצם השני' דמטבע חשיב ולא בטיל, הקשה מהר"י אלפאנדארי ז"ל דהך דדבר חשוב לא בטיל נמי מדרבנן, והאיך יביא קרבן מעילה לעזרה, וא"כ מה הועילו התוס' בתירוצם, וכמו דקשיא להו על דבר שיש לו מתירין יקשה ג"כ על תירוצם.
הרמב"ם ה' מעילה ופ"ז ה"ו) פוסק כרבנן דלא מעל עד שיוציא כל הכיס ובכסף משנה שם הקשה על פסק הרמב"ם כקושית התוס' אמאי מעל ולבטיל ברובא, ותירץ דמטבע חשוב ולא בעיל כתירוץ התוס', ובמשנה למלך שם הקשה דהך דדבר חשוב לא בטיל הוא מדרבנן והאיך יביא קרבן מעילה כקושיתנו לעיל, והביא בשם הר"י אלפאנדארי ראי' לסברת התוס' מההוא דאמרי' (פ"ק דשקלים ה"ג) א"ר יהודה העיד בן בוכרי כל כהן ששוקל אינו חוטא (פי' בקרבן העדה דס"ל שאין כהנים חייבים לשקול) א"ל ריב"ז לא אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא, ומפרש בירושלמי דס"ל לריב"ז זה יתנו י"ב שבטים יתנו (כמנין זה) ואף הכהנים חייבים בשקל, אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן וכל מנחת כהן כליל תהי' לא תאכל, הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו הם (שבאים מדמי השקלים) האיך נאכלים, ובגמ' משיבין חכמים לר' יהודה חטאת יחיד מתה, אין חטאת צבור מתה, מנחת יחיד קריבה כליל ואין מנחת הצבור קריבה כליל, וס"ל דמותר להביא עומר ושתי הלחם אף משקלי כהנים, שלא נאמר וכל מנחת כהן כליל תהי', אלא במנחת כהן יחיד. אבל לא במנחה שוש לו בשותפות עם הצבור ור"י ס"ל דאף חטאת צבור מתה. עו"ש בירושלמי כל העובר על הפקודים ר' יהודה ור' נחמי', חד אמר כל דעבר בימא ותן ואף הכהנים חייבים בשקל מסייע לריב"ז, וחרנא אמר כל דעבר על פיקודיוא ותן מסייע לבן בוכרי, דכהנים לא נמנו במנין ישראל מבן כ' ולמעלה וע"כ פטורים מלשקול ע"כ, ואם איתא דמטבע יש לו ביטול ברוב, הא פשיטא דרוב השקלים היו של לוים וישראלים, וא"כ כדין אוכלים עומר ושתי הלחם ולחם הפנים, ואף שיש במעות אלו מעות של כהנים שהם אסורים באכילה, מ"מ בטלים הם ברוב, אלא ודאי דמטבע חשיב ולא בעיל, והמשנה למלך דחה ראייתו, דאין ממשנה זו ראי' אלא שאין למטבע ביטול, אבל שיהי' דין זה דבר תורה לא שמענו, והדרא קושיא הראשונה לדוכתי', דא"כ האיך מעל ויביא קרבן לעזרה.
ואפשר לתרץ שיטת התוס' ושיטת הרמב"ם ז"ל בהקדם דברי הגמ' ביצה (דף ל"ח ע"א) האשה ששאלה מחבירתה תבלין מים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן, ובגמ' הקשו ואמאי ולבטול מים ומלח לגבי עיסה, א"ל ר' אבא הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין חטין של חבירו יאכל הלה וחדי, וס"ל דמידי דאית להו בעלים לא בעלה, א"ל ולטעמיך הא דא"ר חסדא נבילה בטלה בשחוטה לפי שא"א לשחוטה שתעשה נבילה (להיות מטמא במגע ומשא כמותו הו"ל מין בשאינו מינו) ה"נ דכו אית לה בעלים לא בטלה, והקשה במהרש"א אמאי לא דקדק הכו אהך פלוגתא דר"י ורבנן גופא, דלר"י מין שאין במינו בעיל, ולרבנן אף במינו בעיל והו"ל לאקשויי ה"נ דכי אית לי' בעלים לא בעיל, וי"ל דודאי מסתמא כל איסורין לית להו בעלים, דמסתמא בעלים מפקירים להו, ובהכי ודאי מצינן לאוקמי מילתא דר"י ורבנן וכו' עיי"ש, והקשה בקרני ראם מנ"ל דפשיטא דאיסורי אכילה לית להו בעלים, ולמה יפקירם כיון שיש בו היתר הנאה, וכן הקשה הפרמ"ג עיי"ש.
והברוך טעם בסוגיא דדשיל"מ מתרץ קושית המהרש"א והפרמ"ג, דמוכרחים אנו לחלק בהא דמידי דאית להו בעלים לא בעיל, בין אם יש לבעלים תביעה בגוף האיסור או אין להם בו רק דמי שוויה בלבד, דהנה אמרז"ל (בפ"ד דתרומות) התרומה עולה בא' ומאה, וילפי' לו' מדכתיב את חלבו את מקדשו ממנו דבר שאתה תורם ממנו (דהיינו תרומת מעשר שהוא א' ממאה) אם נפל לתוכו מקדשו, אבל במאה ואחד בעיל, ולכאורה אמאי בעיל, והרי תרומה אות לה בעלים הכהנים. אלא ע"כ אף דאית לו' בעלים אינו נמנע מלהיות בטיל, רק דנוכל לחלק דהא דאמרי רבנן שחוטה שנתערבה ברוב נבלה,. אין השחוטה בטלה להיות הנוגע בהן עמא ודאי לשרוף תרומה על מגעו התם יש לבעלים תביעה בגוף השחוטה דלא שוויא יותר ממה שהי' קודם התערובת, אדרבה נאסרה באכילה מחמת תערובתה ובהא איכא למימר דמידי דאית להו בעלים לא בטיל גם לענין טומאה, אבל איסור בהיתר שנתערב באופן דנתבטל איסורו כגון מין בש"מ לר"י ולרבנן אף מין במינו, מעתה אין לבעל חתיכת האיסור תביעה בגוף החתיכה, שנעשה היתר ושוה יותר ממה שהי' כ"א על דמיו כמו שהי' שו' בשעת איסור, ובכה"ג לא מהני שם בעלות להפקיע הביטול, וכמו תרומה דבטילה בא' ומאה מה"ט ואף דאית לי' בעלים, דשם הבעלות אינו אלא על דמיו ושפיר בטלה, ומתורץ קושית המהרש"א ז"ל אמאי לא דקדקו בגמ' אפלוגתא דר"י ורבנן: במין במינו לרבנן ובמין בשא"מ לר"י אמאי בעיל והרי אית להו בעלים, אמנם באיסור שנתערב בהיתר באופן שהאיסור נעשה היתר, פשיטא לי' שאין שם הבעלות מפקיע הבטול, דאין לו בו אלא דמיהן, אבל משחוטה בנבלה מקשה שפיר, דשחוטה אות לבעלים תביעה בגוף החתיכה ואפ"ה אי לאו טעמא שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה הי' בעלה ועיין במהרש"א שם.
ובזה יתורץ ג"כ שיטת התוס' והרמב"ם ז"ל, דכשיוציא כל הכיס מעל ויביא קרבן מעילה, ולא אמרי' דיבטל פרוטה של הקדש ברובא דחולין דמטבע חשוב ולא בטיל, ואף דדבר חשוב לא בעיל רק מדרבנן. מ"מ איכא למימר כיון דמדרבנן לא בעיל, א"כ יש להקדש שם בעלות בגוף הפרוטה, וכמו דהפקר ב"ד הפקר להפקיע זכותו מה"ת, דנפקא לי' מקרא (גיטין ל"ו ע"ב ירושלמי שקלים פ"א ה"ב) כמו כן יש להם כח לזכות על ידו מן התורה, ומידי דאית ליה בעלים לא בטלה מן התורה ואתי שפיר דמעל, והכי נמי נימא לענין השקלים דלא בטלי שקלי הכהנים ברוב שקלי ישראל, דמטבע חשיב ולא בטלי, וא"כ יש להו שם בעלות מה"ת, ואעפ"כ עומר ושתי הלחם נאכלין, דלא אמרה תורה וכל מנחת כהן כליל תהי' אלא במנחת כהן יחיד אבל לא במנחה שיש לו בשותפות עם הצבור וכדברי חכמים שם ולר"י לוקחים עומר ושתי הלחם משקלי ישראל לבדן עיי"ש.
ובדרך זו נבוא לביאור המדרשים המוצגים בפתח דברנו, בהקדם מה שחקר הפמ"ג ז"ל בקונטרסו מתן שכרן של מצות בטעם הדבר דמהני תשובה לכפר על חטא, וכתב דהוא מטעם ביטול ברוב כי העבירה אין בה אלא גוף המעשה ולא המחשבה, דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה כאמרז"ל (קידושין ל"ט ע"ב) ובמצות תשובה יש מחשבה טובה וגם מעשה, כאמרז"ל (שם) ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, ולפיכך בטלה העבירה ברוב. ואף דבעוון ע"ז נחשבת המחשבה כמעשה כדאיתא בגמ' שם, אעפי"כ מועלת תשובה גם בע"ז, לפי שאין האדם הולך בפתע פתאום לעבוד ע"ז, אלא בתחלה נכשל בקלות, ומן הקל אל החמור, עד שנכשל בע"ז כאמרז"ל (שבת ק"ח ע"ב) כך היא אומנותו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד ע"ז והולך ועובד ע"כ. ולפיכך מהניא תשובה גם לע"ז שהרי בידו כל אלו הזכיות שקנה לעצמו בתשובתו על החטאים שקדמו לע"ז, ובצירוף זכיות אלו בטל גם עוון ע"ז ברובא והבן.
ועפ"י זה יתבארו דברי המדרש תנחומא (קושיא ב) כי תשא וגו' הה"ד רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה רבים אלו אומות העולם שאומרים לישראל אומה ששמעה בסיני אנכי ולא יהי' לך ולסוף מ' ימים אמרו לעגל אלה אלהיך ישראל וכו' אין ישועתה לו באלקים סלה וכו'. דהנה אומות העולם באים בנכליהם על ישראל. באמרם כי אין להם תוחלת ותקוה, וטענתם היא מכח ממנ"פ, שהרי חטאו ישראל בעגל וכלום תקנה יש להם, ואם תאמר דמועלת תשובה לחטאם מטעם ביטול ברוב, א"כ הם מקטרגים על ישראל שיהיו בעלים ברוב אומות העולם כמאה"כ כי אתם המעט מכל העמים (דברים ז) וכטענת אותו עכו"ם המובאת במד"ר פ' ויקרא (פ"ד ו') ואם תמצי לומר כי אין טענתם טענה משום דדבר דאית ליה בעלים לית ליה ביטול, וישראל יש להם בעלים כי הקב"ה הוא הבעלים שלנו במה שבחר בנו מכל עם להיות לו לנחלה, על כך הם משיבים דיש להם ראי' מפרשת שקלים שאפילו דבר שיש לו בעלים מהני לוה ביטול, וראיתם ממה שאמר הכתוב זה יתנו ואיתא בירושלמי שקלים (פ"א ה"ג) זה בגימטריא י"ב, דכל הי"ב שבטים חייבים במחצית השקל וגם כהנים בכלל, וכן מייתי התם מדכתיב כל העובר על הפקודים יתן ודריש מיניה כל מאן דעבר בימא יתן דאף הכהנים בכלל נתינה. הרי שהכהנים חייבים במחצית השקל, ולא חיישינן דאיך יביאו עומר ושתי הלחם מן השקלים, והרי מנחת כהן אינה נאכלת אלא ודאי דשקלי הכהנים בטלים ברוב שקלי ישראל ומינה מוכח דאף מידי דאית ליה בעלים בעיל ברוב, וא"כ הדרה טענת אומה"ע דיבטלו ישראל ברוב ולא יועיל להם מה דאית להו בעלים. ובזה נתבארו דברי התנחומא כמין חומר דעל כן סמך לפרשת כי תשא הך קרא רבים אומרים לנפשי וגו', כי מפרשת שקלים הם מביאים חיזוק לטענתם שהם הרבים וישראל בעלים ביניהם ברוב, ולא מהני מאי דאית להו בעלים, כשם ששקלו הכהנים בעלים ברוב שקלי ישראל אף דאית להו בעלים.
אמנם אין בטענתם ממש, דבאמת אין ישראל בטלים בינייהו משום דאית להו בעלים ודבר שיש לו בעלים אינם בעל ימה שהם מביאים ראי' משקלי כהנים אין בדבריהם ממש, דאין הטעם שמקריבין עומר ושתי הלחם מן השקלים משום ששקלו הכהנים בעלים ברוב שקלי ישראל, אלא דטעמא דמילתא הוא כדאיתא בירושלמי שם, דלא אמרה תורה וכל מנחת כהן כליל תהי' אלא במנחת כהן יחיד, אבל לא במנחה שיש לו בשותפות עם הצבור. וזה שמשיבין ישראל ואתה ה' מגן בעדי כבודי וגו' כלומר דאין טענת האומות כלום כי השי"ת הוא מגן בעדינו כבודי שהשרות שכינתך בתוכנו שהוא הבעלים שלנו וא"כ אין שייך ביטול ברוב.
ומה שדרש בתנחומא ואתה ה' מגן בעדי בזכות אבות יתבאר ג"כ ע"ד זה בהקדם לבאר דברי הילקוט ר"פ במדבר בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם בהן מה ראו להתקרב יותר מן האומות סתם פיהן הקב"ה אמר להן הביאו לי ספר יוחסין שלכם וכו' כשם שבני מביאין ויתילדו על משפחותם. ונראה דהנה הקשו המפרשים מה היתה טענת האומות מה ראה להתקרב להם יותר מן הכלל והרי החזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, (ספרי פ' ברכה) ומה צדקה יש להם לזעוק עוד אל המלך, אמנם י"ל דטענתם היא שגם ישראל לא יקבלו את התורה לפי שהם מיעוט בון האומות והם בעלים ברוב, ועל כך סתם הקב"ה את פיהם הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שבני מביאין, כלומר שאין ישראל בטלים ברוב משום דאית להו בעלים הם האבות הקדושים, ומידי דאית לוה בעלים לא בטל. ותשובה זו היא רק כדי לסתום פה האומות אבל לאמתו של דבר אין צורך בכך, שהרי הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא הבעלים שלנו, ולפיכך אין אנו בעלים ברוב, אלא כדי שלא יהי' פתחון פה לאומות שאינם מאמינים בהשי"ת, השיבו להם כי האבות הקדושים הם הבעלים שלנו.
וזאת אפ"ל בכוונת המדרש תנחומא הנ"ל שהשיבו ישראל כלפי האומות מגן בעדי בזכות אבות, שאין ממש בטענתם שיבעלו ישראל ברוב, שהרי אית לנו בעלים הם האבות הקדושים והדר אמר כבודי שהשרות שכינתך בתוכנו, כלומר דאותה טענה שאין אנו בעלים ברוב משום דאית לנו בעלים האבות הקדושים היא רק כלפי האומות, אבל לקושטא דמילתא הטעם שאין לנו ביטול הוא משום שהקב"ה השרה שכינתו בתוכנו והוא הבעלים שלנו.
ובזה יובן מה שתרגם יונתן וכ"ה בירושלמי שקלים כל העובר על הפקודים יתן וגו' כל דעבר בימא והקשינו למה תלה מצות שקלים בקרי"ס דוקא ואם לרבות כהנים היה יכיל לתת סימן אחר כגון כל היוצא ממצרים (עיין קושיא ד'). ולדרכנו מובן היטב: דהנה מדכתיב זה יתנו מרבינן נמי כהנים דזה בגי' י"ב, ולכאורה מזה מתעורר הקטרוג על ישראל, שהרי מדחזינן שהכהנים שוקלים מחצית השקל יש ראי' דאף מידי דאית ליה בעלים בטיל, דאל"כ כיצד מקריבים עומר ושתי הלחם הבאים מן השקלים, ולהוציא מקטרוג זה אמה"כ כל העובר על הפקודים ותרגם יונתן כל דעבר בימא, כי מקרועת י"ס יש ראי' דמידי דאית לוה בעלים לא בעיל, דהנה איתא בזה"ק (עי' זוה"ק בשלח נ"א ע"א ובפ' ואתחנן רס"ט ע"ב) כי בשעת קרי"ס בא הס"מ ושרי האומות לעזור למצרים, ולכאורה למה לא באו אלא בשעת קרי"ס ולא באו קודם לכן בעוד שהיו בני ישראל במצרים ולקה פרעה בעשר מכות ונראה כי הם באו לסייע במצרים בטענה כו האומות הם הרוב לגבי ישראל וישראל בטלים ביניהם ולפיכך חשבו שאין להם צורך בטענה זו בעוד שהיו ישראל במצרים כי בלא"ה ישראל בטלים ברוב הרשעים שבתוכם וכאמרז"ל (במדבר ר"פ בשלח) עה"פ וחמושים עלו בני ישראל ד"א אחד מחמשה וי"א אחד מחמישים וי"א אחד מחמש מאות. ולזאת סברו האומות כי מעט הכשרים שבישראל בטלים ברוב הרשעים, אכן כל אותם הרשעים מתו בשלשת ימי אפלה, ובשעת קריעת י"ס היו כולם אהובים כולם ברורים כלם קדושים, לזאת חשו שרו האומות לבא לעזרת מצרים כדי שיהיו ישראל בעלים ברוב ביניהם. אבל יושב בשמים ישחק ה) ילעג למו, כי בעלה טענתם דישראל אית להו בעלים כו יעקב בחר לו י"ה ישראל לסגולתו, ומידי דאית ליה בעלים לא מהני ליה ביטול, ולפיכך הציל הקב"ה את ישראל מיד מצרים וקרע להם את הים.
היוצא מזה כי ממה שקרע הקב"ה את הים לפני ישראל, ולא נתקבל קטרוג האומות שהם הרוב איכא ראי' ברורה דמידי דאית ליה בעלים לא בטיל. ולזאת אמר הכתוב בפרשת שקלים כל העובר על הפקודים ותרגם יונתן כל דעבר בימא, כי מקרי"ס יש ראי' לבטל טענת האומות המביאים ראי' מפ' שקלים שישראל בטלים ברוב ביניהם, דע"כ לומר דמידי דאית ליה בעלים לא בטיל, והא דעומר ושני הלחם באים מן השקלים אף שיש ביניהם שקלי כהנים הוא משום דאית לצבור שותפות בגווייהו, ולא נאמר במנחת כהן כליל תהי' אלא בקרבן יחיד.
ובזה יבואר גם אידך מדרשא (קושיא א) א"ל הקב"ה למשה חייבין לי ישראל מה שלוו הימני שנא' כי תשא וכו' כו תשה ברעך וכו'. דהנה טעם הדבר שע"י מנין שולט הנגף. הוא משום דע"י המספר נודע כי ישראל הם המעט מכל העמים ומתעוררת טענת האומות לומר כי ישראל בעלים ברוב. אמנם בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום הרי הם ממושכנים אליו יתברך בעבור עוונותיהם וא"כ יש להם בעלים דבע"ח קונה משכון (ב"מ פ"ב ע"א) ומידי דאית ליה בעלים לא בעיל. וז"ש המדרש חייבין לו ישראל וכו' אמור להם שיפרעו מה שהם חייבים לי, וכיון שאין להם לפרוע הרי הם ממושכנים להשי"ת, ולפיכך ואשלמה להם שנא' והיה מספר בני ישראל כחול היסק דאף שיהיו נמנים לא יזיק להם המנין להיות בטלים ברוב, לפי שהם ממושכנים אליו ית' ומידי דאית ליה בעלים לא בעיל. ובזה מובן מה דמסיים בתנחומא הנ"ל (קושיא ב) תחת שהיינו חייבים לך תלוי ראש נתת לנו הרמת ראש ע"ו משה שנא' כי תשא את ראש פירוש כי דבר זה בעצמו שהיינו חייבים להקב"ה תלוי ראש הוא הנותנת שנתת לנו הרמת ראש ע"י משה, שנצטווה למנות את ישראל, כי בעבור שאנו חייבים להשי"ת שאין אנחנו יכולים לצאת ודי חובותינו אליו יתברך. לפיכך הננו משועבדים אליו בגופנו וברוחינו ובנשמותינו, וחובתנו היא ישועתנו ופדות נפשנו, דמידי דאית ליה בעלים לא בטיל.
ובבחינה זו יש לבאר דברי המדרש (קושיא ג') בפרשת שקלים אמר משה רבש"ע משאנו מת און אני נזכר. דהנה ק"ז הישמח משה זלה"ה בפ' שמות כתב לדחות טענת האומות שישראל בטלים ברוב ביניהם, עפ"י מה שמצינו דבישראל אחד שקול כנגד כמה וכמה כמו שאמרו ז"ל (מכילתא בשלח) משה שקול כנגד כל ישראל וכן בדור המדבר דבר צוה לאלף דור שכל אחד מהם היה שקול כנגד אלף איש ומשה כנגד כולם, וא"כ לפי זה און לדעת משקל החשיבות של איש ישראל כי זה נשקל רק בדעתו של אל דעות. וא"כ אם אחד שקול כנגד כמה וכמה מישראל עאכו"כ כנגד העובדי כוכבים דהפחות שבישראל אפשר שקול כנגד כולם (ועי' בספרי פ' ראה פי"ד כל אחד ואחד מישראל חביב לפני הקב"ה יותר מכל עובדי אלילים) ואפשר לאו רובא הם, עכ"ד הישמח משה זלה"ה עיי"ש שהאריך. ולפי זה י"ל כי זה היה פחדו של משרע"ה, כי כל זמן שהוא בחיים חיותו לא היה ירא שיתבטלו ישראל ברוב האומות, כו ודאי שהאומות בטלים נגד חשיבות ישראל, אכן חש שמא בדורות הבאים תחזור להתעורר טענת האומות שישראל בעלים ברוב גבייהו ויביאו ראי' לכך מפרשת שקלים כנ"ל ועל כך השיב לו הקב"ה כשם שאתה עומד וזוקף את ראשן בכח קדושתך וחשיבותך שאתה שקול כנגד כולם, ואין להם ביטול, כך בכל שנה ושנה שקורין פ' שקלים כאילו אתה עומד וכו' וזוקף את ראשן, שהרי משם ראי' שאין להם בטלה עולמית, כדפירשנו, מדכתיב כל העובר על הפקודים, כל דעבר בימא, ומקריעת ים סוף ראי' ברורה דמידי דאית ליה בעלים לא בטיל.
וזה אפ"ל גם בכוונת הגמרא ב"ב הנ"ל (קושיא ג) אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע במה תרום קרן ישראל אמר לו בכו תשא, דהנה תיבת תשא סובלת ג' פירושים לשון קבלת מנין, ולשון הרמה ונשיאות ראשו ולשון חוב כדאי' במדרש הנ"ל קרי ביה כי תשה. ובאמת כל הג' פירושים כחדא נינהו בפסוק זה דע"י שאנו חייבים לו יתברך, אנחנו משועבדים אליו, ולפיכך יש לנו הרמה ונשיאות ראש שאין אנו בטלים בין האומות, דמידי דאית ליה בעלים לא בעיל ומשום כך יש לנו מנין ואין לחוש לשליטת הנגף.
ועל פי אמרינו יתבארו דברי הגמרא מגלה (קושיא ה') שאמר המן אתי מלא קומצי דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספי דידי. דאיתא במדרש (הביאו בספר מנות הלוי) דכאשר אמר המלך להמן הכסף נתון לך הלך ונתן כל העשרת אלפים ככר לצדקה. ואולי כוונת המן הרשע היתה כי ע"ו כח הצדקה ימצא מחסה בצל הקב"ה ולא יהי' לו ביטול עולמית, וכמו שאמרו ז"ל במד"ר (רות פ"ה ד') בא וראה כמה גדול וכו' כחה של צדקה וכמה גדול כחן של גומלי חסדים שאין חסין לא בצל שחר ולא בצל כנפי ארץ וכו' ולא בצל כרובים ולא בצל שרפים אלא בצל מו שאמר והיה העולם שנא' (תהלים ל"ו) מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. ולכן חשב המן כי בזכות הצדקה יחסה בצלו של המקום, ולא יהי' לו ביטול עולמית, דמידי דאית ליה בעלים לא בטל. אמנם בעת שראה את מרדכי עוסק בהלכות קמיצה, וכמו שפירש"י ז"ל שם שהיה יום ששה עשר בניסן והיה דורש בענינו של ויום בדיני מנחת העומר, ומתוך כך נודע לו כי מנחת העומר נאכלת, ואי אמרינן דמידי דאית ליה בעלים לא בטיל, כיצד נאכלת מנחת העומר, והרי יש לכהנים חלק בנדבת השקלים וכל מנחת כהן כליל תהי', אלא ודאי דאף מידי דאית ליה בעלים בעיל. ולפיכך אמר המן אתי מלא קומצו דידכו ודחי עשרת אלפים ככרי דכספא דידי, כי לא הועיל בנתינת הצדקה, דאף מידי דאית לוה בעלים בטל, ועל כך השיב לו מרדכי, רשע עבד שקנה נכסים עבד למי ונכסים למי מה שקנה עבד קנה רבו, דטעות היא בידך שאתה סובר דמידי דאית ליה בעלים בעיל, ובאמת מידי דאית ליה בעלים לית ליה ביטול עולמית, ואין ראיה ממנחת העומר כנ"ל דאית לצבור שותפות בגויה, ולפיכך אין לה דין מנחת כהן, ומה שאתה היית סבור כי יועילו לך עשרת אלפים ככר שנתת לצדקה שלא יהי' לך ביטול, טעות הוא בידך מטעם אחר, שהרי אין הממון שלך, דכל מה שקנה עבד קנה רבו ולא תועיל לך זכות הצדקה.
היוצא מזה כי גדולה צדקה שבזכותה אנו חוסים בצל הקב"ה לבדו ואין לנו בטלה עולמית, ובדבר הזה תלויה גאולתינו ופדות נפשנו כאמרז"ל (שבת קל"ט ע"א) אמר עולא אין ישראל נפדה אלא בצדקה וכו'. על כן חובה מוטלת על כל אחד מישראל לקיים מאה"כ (דברים ט"ו) פתוח תפתח את ידך ולהחזיק ידי הגולים יותר מכדי יכולתו, וימלא רחמים עליהם, כי לא ידע האדם את עתו ובפרט בצוק העתים הללו, כידוע לכאו"א, לכן צריך כל אחד להרבות בצדקה כל זמן שיש בידו ומצוי לו, ובזכות הצדקה יגאלנו ה"ג גאולת עולם תהי' לנו, כו נכנס תחת רשותו של הקב"ה. עוד באתי להזהיר כי ח"ו לא יעלה על מחשבת אדם לילך ברעיון הכתות הידועות המתפארים כי בזרוע ידם יכבשו את הארץ, כי לא מהם תהי' הישועה ואנחנו מייחלום ומצפים רק לישועת ה"כ וצריך להתאמץ בכל עוז ותעצומות שלא לנטות מדרך השי"ת, וכל כחם של הכתות הללו הוא בזמן זה שהצרות מתגברות, כי בזה המה מוצאים מקום למשוך לבות בני ישראל אחריהם, וכמו שפירשתי מדוע החלה מחלוקת קרח ועדתו אחר מעשה מרגלים, כמ"ש רש"י ז"ל בפ' קרח עה"פ וישמע משה ויפול על פניו, ולכאורה מדוע המתינו קרח ועדתו עד עתה, ולא התחילו לעורר על הכהונה מיד בעת הקמת המשכן בשעה שנתמנה אהרן לכהונה גדולה. אכן קרח פקח גדול היה והבין בעת הקמת המשכן כי עדיין אין הזמן גרמא לחלוק על משה, כו ישראל היו באותה העת ברום המעלה, חונים לדגליהם והשכינה שרויה ביניהם, ובודאי לא יעלה אז בידו להטות לב העם אחריו, כי מי לא יחוש לחלוק על משה שעשה להם נסים גדולים, אמנם אחרי חטא המרגלים שנגזרה גזרה על ישראל שיפלו פגריהם במדבר, ולא יזכו להכנס לארץ, היו כלם שבורים ונדכאי רוח. אז הבין קרח כו עתה הגיעה שעת הכושר לחלוק על משה, כי לגודל מרירות לב העם יעלה בידו למשכם אחריו.
וכמו כן עתה שאין לך יום שאין קללתו מרובה משל חבירו, ולבבות בני ישראל נשברים ועיניהם צופוות לאיזה ישועה, לכן המה מוצאים את הזמן מוכשר לעשות רווחים מצרות ישראל, לפתות את מרי הנפש הכמהים לישועה ולצוד נפשות תמימות ונקיות אחרי רעוונם הטמא, ואיך טחו עינים מראות, אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר, כו היעלה על הדעת שאנשים העוברים על התורה כולה הם יושיעו אותנו מצרותינו וגאולה תהי' לנו ע"י, והרי אין א"י סובלת עוברי עבירה, אלא מקיאה אותם כאשר יקוא האדם אוכל הנמאס שגעלה נפשו. (תורת כהנים פ' קדושים) על כן שומר נפשו ירחק מהם כמטחוי קשת, כי גדולה מאד רעת החטאים האלה בנפשותם. ופוק חזי מה דאיתא בגמרא סוף סוכה ת"ר מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה והלכה ונשאה לסרדיוט אחד ממלכי יונים כשנכנסו יונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה ע"ג המזבח ואמרה לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואו אתה עומד להם בשעת הדחק וכששמעו חכמים בדבר קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה וכו'. ולכאורה הרי מה שהמירה דתה והלכה ונישאה לסרדיוט עכו"ם זאת היא רעה גדולה יותר ומדוע לא קבעו את חלונה אלא כששמעו חכמים שהיתה מבעטת בסנדלה ע"ג המזבח וכו' אמנם מכאן נראה ברור כי על מה שהמירה דתה ונשאת לעכו"ם לא חשו חכמים כ"כ לקנוס משמרתה, כי מכך לא יצא מכשול לעדת ישראל, שהרי נחלקה מעדת ישראל לגמרי, והיא תשא את עוונה. אכן כאשר העיזה לבא בשעת צרתם של ישראל ולהחציף פניה ולומר כו העבודה שישראל עובדים להשי"ת אינה עומדת להם בשעת דחקם, על כך הקפידו חז"ל מאד וראו בכך סכנה גדולה, כי בדברי שחץ אלה יש מקום להסית ולהדיח לבבות נשברים ודכאי רוח, ולפיכך קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה. והוא הדבר אשר דברנו: כי רבה רעת האנשים האלה המנצלים את צרותיהם של ישראל המתרבות מיום ליום לעשות נפשות לרעיונם הטמא, וכל מי שבשם ישראל מכונה עליו להבדל מהם ומהמונם ומכל השמות הנרדפים שלהם, ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים: והשי"ת ירום קרן התורה וישראל במהרה בימינו אכיה"ר.
תורה
ביאור ענין חטא העגל ותשובת ישראל
וידבר ה' אל משה לאמר כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגו', בתנחומא (סי' ד') זש"ה (תהלים ג') רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה, רבנן פתרי קרא באומה"ע, רבים אלו אוה"ע וכו' שאומרים לישראל אומה ששמעה בסיני אנכי ה' אלקיך לא יהי' לך אלקים אחרים, ולסוף מ' יום אמרו לעגל אלה אלהיך ישראל, אין ישועתה לו באלקים סלה, אמרו ישראל ואתה ה' מגן בעדי, בזכות אבות, כבודי שהשרות שכינתך בתוכנו ואמרת ועשו לו מקדש ושכנתי בתוכם, ומרים ראשי, תחת שהיינו חייבים לך תלוי ראש, נתת לנו הרמת ראש ע"י משה רבינו שנא' כי תשא את ראש. ראוי להבין כוונת אמרם ז"ל תחת שהיינו חייבין וכו' נתת לנו הרמת ראש, משמע דהפעולה עצמה שהי' מחייבת ח"ו תלוי ראש, נצמח לנו על ידו הרמת ראש, ואיך יתכן זה שיהי' גמול העבירה הרמת ראש, והול"ל אף שהיינו חייבין תלוי ראש נתת לנו הרמת ראש, ולשון תחת צ"ב.
ב) עוד שם בתנחומא (סי' ג') כו תשא את ראש פתח ר' תנחומא והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון (קהלת ה'), בעשירי תורה הכתוב מדבר, כיצד הי' אדם גדול ועשיר בתורה וכו' אע"פ שמת, אין התלמידים שהעמיד מניחין לו לישון, אלא יושבין ועוסקין בתורה ואומרים הלכות ושמועות משמו, ומזכירין שמו בכל שעה, ואין מניחין אותו לישון בקבר, וכן משה למד תורה לישראל וכו' והם מזכירים אותו בכל פרשה ופרשה, ובפרשת שקלים אמר משה לפני הקב"ה משאני מת אין אני נזכר, א"ל הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה ושנה וכו' את עומד שם עמהם וזוקף את ראשן, מנין ממ"ש כי תשא את ראש, שא לא נאמר אלא כי תשא לשון עתיד שלעולם יזכר שמו עכ"ד המדרש, ראוי להבין מדוע חשש משה רבינו ע"ה בפרשת שקלים דייקא שמשמת לא יזכר, ולא חש כן בכל התורה כולה, וגם במצוה זו מזכירין שמועות והלכות משמו, כמו בכל התורה כולה וצ"ב.
ג) ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם, פירש"י שהמנין שולט בו עין הרע, והדבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד, ואיתא בגמ' (ברכות דף ס"ב ע"ב) א"ל הקב"ה לדוד מסית קרית לי, הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תשב"ר יודעים אותו: שנא' כו תשא את ראש בנ"י ונתנו איש כופר, וכתיב ויסת את דוד לאמר לך מנה את ישראל וגו' ויתן ה' דבר בישראל וגו', ותמהו בזה המפורשים איך יתכן שטעה אדונינו ידוד המלך ע"ה בדבר המפורש בפסוק ותשב"ר יודעים בו, וכתב האוה"ח הק' ומצינו שרז"ל אמרו (שם) כי מן השמים הכשולוהו בדבר שאפי' תנוקות של בית רבן וכו' לטעם אומרו (שמואל א' כ"ו) אם ה' הסיתך בו וכו' ושגגה היתה בידו, אולם מ"מ צריך שיהי' איזה סברא שבו נתלה טעותו, כי בלא"ה לא הי' עושה דבר היפך ממה שמבואר בפסוק, ואם נאמר שהוא שגג בזה, ומן השמים אינו לידו מכשול זה, אבל מה נענה ביואב למה קבל דבריו ולא מאן לשמוע לו, הלא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, הו"ל לצעוק לפני המלך ולבוא בטענה הנשמעת ומדוע לא ענו אותו דבר.
והרמב"ן ז"ל והמזרחי תירצו שטעו דוד ובני דורו, כי המצוה הזאת למנות את ישראל ע"ו שקלים, אינה אלא מצוה לשעה ולא לדורות, ובלבוש תמה ע"ז, כו איך יתכן לטעות בזה, אחרי שמפורש בפסוק הטעם ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם, ובחשש הנגף ודאי שא"א לחלק בין לשעה או לדורות, והרמב"ן ז"ל בפ' במדבר כתב וז"ל, כפי דעתי הי' הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא הי' יוצא למלחמה וכו', ומנאם רק לשמח את לבו שמלך על עם רבע וראיתי במדרש (במדב"ר פ' ב' סי' י"ז) ר"א בש"ר יוסי בן זמרא אמר כ"ז שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, לצורך בימי משה וכו', שלא לצורך בימי דוד, וכ"כ בתנחומא בפרשה זו וסי' ט'), וכעי"ז פירשו הגו"א והאוהחה"ק בפרשתינו עיוש"ד, ומדייק האוהחה"ק כן מתשובת יואב שאמר לדוד ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה, כוונת אמירתו שאחרי שאין בו תועלת וצורך אין למנותם עיי"ש, אמנם עדיין אין הדעת מתיישבת בתירוצם, ואדרבה תגדל התמי' יותר, כי איך יתכן לחשוב על אדונינו דוד משיח ה', שעשה מעשה הנוגע לבחי' כללות ישראל ללא צורך, ולכבוד עצמו ח"ו לשמח את לבו, חס מלהזכיר דברים אלו, ואף אם לא יהי' חשש נגף וסכנה במעשה המנין, לא יתכן אצל קדושי עליונים כדוד המלך ע"ה לעשות פעולה שלא לצורך, והרי זה דרכם כל הימים שבכל תנועה ותנועה עושים רק רצון הבוי"ת, לעשות נחת רוח לפניו ית', ולא יצוייר אצלם אף תנועה קלה בלי עבדות ה' ועשיית רצונו ית', וא"כ און לך צורך גדול מזה, וידועים דברי החובת הלבבות (שער עבודת אלקים פ"ד) כי כל מעשי בנ"א אינם יוצאים או מגדר הציווי לעשותם, או מגדר אזהרה שלא לעשותם, וגם די הספוק במזון ובצרכי האדם ההכרחיים נכנסים בשער הציווי, וא"כ אין לך דבר רשות בעולם עיי"ש.
והובא בשם הגר"א ז"ל לפרש לשון המשנה (בפ"ג דאבות) וע"כ אתה עתיד ליתן דין וחשבון, דדין הוא על עצם העבירה שנפסק דינו ר"ל בעונש הראוי לו, וחשבון שמחשבין לו אבידת הזמן, שבאותו הזמן והכח שעשה עבירה הי' אפשר לו לעשות מצוה וצריך כפרה ע"ז, א"כ אף במעשה שלא לצורך צריך כפרה מה"ע, ומכ"ש במספר בנ"י שיש בו סכנה כמשה"כ ולא יהי' בהם נגף ע"י המנין, א"כ תגדל התמי' יותר, היתכן שעשה דוד דבר זה שלא לצורך, ואף לפי תירוצם שדוד טעה ועשה ח"ו שלא כהוגן איך יתכן לומר כן, והרי אמרו חכז"ל במס' שבת ודף נ"ו ע"א) א"ר שמואל בר נחמני אר"י כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר (שמואל א' י"ח) ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו וגו' איפשר חטא בא לידו ושכינה עמו וכו' והדרא קושיא לדוכתי' וצריך הסבר לקרב הדברים אל השכל.
ד) להלן בפרשה ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדות וגו' כתובים באצבע אלקים, פירש"י ז"ל (והוא בגמ' נדרים דף ל"ח ע"א ובמד"ר) ככלתו כתיב חסר, שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן וכו', ולכאורה ראוי להבין קישור דרשתם ז"ל לכאן. ומקומו הנכון יותר בפ' יתרו במתן תורה, או בסוף פרשת משפטים כשעלה משרע"ה לקבל הלוחות, ומדוע המתין הכתוב עד לפני מעשה העגל, ואם לא הו' נתינת מתנה זו אלא לסוף מ' יום, הו"ל להזכירו אחר מעשה העגל בפ' וירד משה מן ההר, שאז נשלמו המ' יום. ושם נתבארו ענין הלוחות באריכות, והלוחות מכתב אלקים ומעשה אלקים, ומדוע הקדימו הכתוב לכתבו כאן.
ה) עוד שם בתנחומא (סי' ע"ו) ויתן אל משה ככלתו זש"ה מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו (משלי י"ח), כמעשה באבון רמאה וכו', והקשה היפ"ת דאיך יתקשר מאמר זה אל הפסוק ויתן אל משה ככלתו, ומיישב שם בדוחק ועדיין צ"ב.
ו) ויתן אל משה וגו', פירש"י אין מוקדם ומאוחר בתורה, דמעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים וכו' ונאמרה לאחרי', וכן הוא בתנחומא (סי' ל"א) דבי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, ואז הי' מעשה העגל, וציווי מלאכת המשכן הי' ממחרת יוהכ"פ כמ"ש רש"י ז"ל, ובהג"ה במוסגר הקשה דמנ"ל הכרח דפרשיות אלו לא נאמרו על הסדר דלמא הכל כסדר נכתבו, וציווי הקב"ה למשה על מלאכת המשכן קדמה למעשה העגל, וע"כ נאמרה פ' תרומה ותצוה קודם פ' העגל, אבל משה לא הגיד לישראל ציווי המשכן עד למחרת יוהכ"פ שהיו ישראל מרוצים להקב"ה, וזה נאמרה בפ' ויקהל אחר סיפור מעשה העגל, וכן הוא בהדיא בזוה"ק ויקהל (קצ"ה ע"א) דבציווי הקב"ה בפ' תרומה כתיב מאת כל איש אשר ידבנו לבו אפילו מערב רב, שזה הי' קודם חטא העגל ובציווו משה אל ישראל כתיב קחו מאתכם דייקא ולא מערב רב, וכ"כ בעלי התוס' בריש פ' תרומה דפרשת ויקחו לי תרומה נאמרה בתוך מ' יום, א"כ מנ"ל לרש"י הכרח דפרשיות אלו לא נאמרו על הסדר ועיין במזרחי שעמד על דברי רש"י אלו.
ז) ראוי להתבונן בעונש חטא העגל, דהנה כתבו בעלי התוס' והרמב"ן ז"ל שלא לשם ע"ז נתכוונו. כ"א להיות מורה דרך במקומו של משה, והראב"ע ז"ל כתב דלכבוד השם עשאום, ומעטום היו שחשבו אותו לשם ע"ז, כמשה"כ ויפול מן העם כשלשת אלפי איש והוא חלק מאתים ממחנה ישראל ומאלו לא נשארו כלום, כמ"ש בגמ' (יומא דף ס"ו ע"ב, הובא ברש"י ז"ל) ג' מיתות נדונו שם, עדים והתראה בסייף, עדים שלא בהתראה במגפה וכו', עכ"פ לא נשארו כ"א הכלל ישראל הכשרים שלא הי' להם מחשבת ע"ז כלל, וא"כ ראוי להבין מה שהפליגה התוה"ק בחומר העון הזה ששמורה עברתו לדורות.
ח) ויותר קשה שאחרי שעשו ישראל תשובה שלימה במסירת נפש כמ"ש הרמב"ן זאל עה"פ ויתנצלו בנו ישראל וגו' שקבלו עליהם את המיתה ברצון נפשם, ומבואר במדרש רבה (פרשה מ"ה סי' ז') שנתרצה הקב"ה להם ע"ו נדבת המשכן, ובתנחומא פקודי (סי"א) איתא שהביאו הנדבה בזריזות ובשמחה, ונזדרזו ישראל במלאכת המשכן מאוד, וגודל ההפצרות שהתפלל משרע"ה שימחל להם חטא העגל כמבואר בפסוקים, ואמרו חכז"ל במדרש (דברים רבה פרשה ג' סי' י"א) לא הניח משה זוית ברקיע שלא נתחבט בה, עד שענה לו השי"ת סלחתי כדבריך, ואיך יתכן שאחר כל אלה עדיין רושם החטא שמור לדורות, כמו שאמה"כ וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, ודרשו חכז"ל בסנהדרין (דף ק"ב ע"א) אין לך כל פרעניות ופרעניות שבאה לעולם שאין בה א' מכ"ד בהכרע ליטרא של עגל הראשון, עוד דרשו ז"ל (שם) וביום פקדי, עת מזומנת לפורעניות, פירש"י בע' באב הוא יום מזומן לפורעניות וכו', ואיך יתכן שלא הועיל התשובה וזכותו הגדול של משה רבינו ע"ה לבטל רושם החטא לגמרי, והרי מבואר בגמ' (קדושין דף מ' ע"ב) וברמב"ם (פ"א מה' תשובה ה"ג) בעשה תשובה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו וצ"ב.
ט) עוד קשה ממ"ש ז"ל במס' ע"ז ודף ד' ע"ב) אמר ר' יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמר (דברים ד') מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים וגגו", פירש"י לא עשו ישראל את העגל כלומר גבורים ושליטים ביצרם היו ולא הי' ראוי להתגבר יצרם עליהן אלא גזירת מלך היתה לשלוט בם כדי ליתן פ"פ לבעלי תשובה שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני, אומרין לו צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה עכ"ל רשיז"ל, עוד שם בגמ' והיינו דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי לא דוד ראוי לאותו מעשה (דבת שבע, רש"י) ולא ישראל ראויין לאותו מעשה, לא דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב (תהלים ק"ט) ולבי חלל בקרבי, ולא ישראל ראויין לאותו מעשה דכתיב מו יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים, אלא למה עשו, לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור אומרים להו לכו אצל צבור, וצריכא וכו' עד כאן דברי הגמרא. וכתבו המפורשים לא שהשי"ת גזר על החטא, דמפי עליון לא תצא הרעות, ואין הקב"ה מונע הבחירה מבנ"א, ואלו כן לא היו ראויים שיענשו, אמנם הכוונה דלפי שהיתה בחי' היראה גדולה אצלם מאוד, כמו שאמה"כ מי ותן והי' לבבם זה ליראה וגו', והשי"ת רגלי חסידיו ישמור, ומן הראוי שיהי' השי"ת בעזרם להצילם מאותו מעשה, וכן בדוד שאמר לבי חלל בקרבי, ולא הי' ראוי לאותו מעשה, גם אמרו ז"ל דהתורה מצלת מן החטא, אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה הניחם הקב"ה על מנהג העולם ונשארו על עצם בחירתם עכ"ד ז"ל, ולכאורה איך יהי' בזה פ"פ לבעלי תשובה, כמ"ש רש"י ז"ל שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא וקבלנו אומרין לו צא ולמד ממעשה העגל וכו', ואדרבה יפול לב האדם בקרבו ויתוואש ח"ו מלשוב, בראותו גודל הפגם של החטא, שאחר כל הפצרות ותפילות של משה רבינו, לא הועיל אלא מחילה לשעה, אבל רושם החטא עדיין שמורה לדורות עולם, א"כ מה יעשה האדם בדורות האחרונים, שאין לנו כוחו וזכותו של משה רבינו להתפלל ולדפוק על שערי רחמים, גם אין בחינת תשובתינו כבחינת תשובה של הדור ההוא דור דעה, שהיו בדורו של משה רבינו ע"ה ולגבי משה יראה מילתא זוטרתא, וא"כ לאיזה תכלית היתה גזירת מלך עליהם שיסתבבו לחטוא. ואין בזה תועלת לבעלי תשובה, אדרבה ותרפו ידי עושי תשובה עי"ז.
י) גם ראוי להבין מדוע נסתבב מן השמים לגרום מכשול ותקלה לכלל ישראל דור דעה שיעשו אותו מעשה ולדוד המלך, הלא הי' אפשר להורות תשובה ע"י הערב רב שחטאו בלא"ה, ויסייעו להם מן השמים לשוב, ויהי' בזה הוראת תשובה לרבים, וכמו"כ הוראת תשובה ליחיד הי' אפשר שיסתבב ע"י אדם אחר בעל עבירה ורשע, ויסיועו לו מן השמים לשוב, וע"י שיקבל תשובתו יהי' בזה הוראת תשובה ליחיד: ולמה הי' צורך להביא צדיקים לידי חטא.
יא) כתב בספה"ק עבודת ישראל פ' בלק וז"ל עפ"י הקדמת הגאון החסיד מו"ה לוי יצחק זללה"ה בעהמח"ס קדושת לוי זי"ע, שאמר בפי' הפסוק וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם אשר עשו את העגל, וקשה הנה אבינו אב הרחמן הסולח ומוחל ומעביר אשמתינו בכל שנה ושנה, ס"ד שיכתוב בתורתו דבר קשה כזה, שיזכור לעולם את חטא העגל אפילו אחר שעשו ישראל תשובה, וגם יקשה ממ"ש חז"ל במס' ברכות (דף ל"ב ע"ב) דא"ר אושעיא מאי דכתיב (ישעי' מ"ה) גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל ואנכי לא אשכחך (שם), זה מעשה סיני, וזה היפך מכוון פסוק הנ"ל, ותו"ד לתרץ דהנה לפי ראות עינינו, אם אחד מגזע טובים וישרים הולך בדרך תמים ועובד את יוצרו, אין זה דבר נפלא, כי התורה מחזרת על אכסניא שלה, אבל אדם הבא ממשפחה בזוי' ושפלה, יעשה הטוב בעיני ה' ואנשים, אז יתהלל יותר מבן משפחה הנכבדת, בעבור עזבו רכי אבותיו ונטה אל הטובל וכמו"כ להיפך במעשה הרע יתגנה יותר בן משפחה הנכבדת, ממה שיעשה זה הרע בן משפחה הבזוי"נ כי לו יאתה השפלות מעון אבותיו. והנה ישראל קדושים הם הגם שקבלו התורה במעמד הר סיני, לא הי' הדבר נפלא ומהולל, כו קדושת אבותיהם הוא הנותנת שיהיו עובדי ה"נ אבל כיון שעשו את העגל אח"כ, והעוזו פניהם נגד יוצרם, ניכר שוש בהם עדיין איזה שורש רע שלא נתקן והם עם קשה עורף בטבע עי"ז גדלה ונפלאה בעיני ה' מעלתם בקבלת התורה, דנתברר שלא עשו את העוב מושרש בטבע להם מקדושת אבותיהם, אלא שהם בעצם בחירתם בחרו בזה, וז"ש חז"ל גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל, שישכח לגמרי כיון שעשו תשובה, אבל ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני, כלומר בעת שאני זוכר מעשה סיני, אז לא אשכח מעשה העגל, וזכור אזכרנו להגדיל זכותם בקבלת התורה, וזה פי' הפסוק וביום פקדי כשאזכור בם להטוב להם, ופקדתי את העגל את כח הרע אשר בקרבם, ועי"ז יגדיל זכותם כנ"ל עכת"ד ז"ל, והנה ראויין הדברים למי שאמרן. אבל לכאורה מבואר בדברי חכז"ל ההיפך כמ"ש לעיל דברי הגמ' סנהדרין (דף ק"ב ע"א) א"ר יצחק אין לך כל פורעניות ופרעניות שאין בה אחד מכ"ד בהכרע ליטרא של עגל הראשון שנאמר (שמות ל"ב) וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, הרי נראה שעל צד הפורעניות והעונש יזכר ויפקד עון העגל, והדרא קושיא לדוכתי', גם הוא סתירה למ"ש רז"ל גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל.
יב) להלן בפרשה וישב משה אל ה' ויאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב, לכאורה קשה הרי משרע"ה הפציר והתפלל ומסר נפשו על מחילתם עד שאמר ואם אין מחני נא, וא"כ למה הגדיל את עונם ואמר חטאה גדולה, וזה טענת הקטיגור ולא יאות טענה זו לסניגורן של ישראל משרע"ה.
יג) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וגו', פירש"י הרי טוב, איני אומר לך מחני, ואם אין מחני וזה מקרא קצר וכן הרבה עכ"ד רשיז"ל, אבל לכאורה טעמא בעי למה קיצר הכתוב בביאור אופן ההן, ובכ"מ שקיצר הכתוב צריך ליתן טעם ע"ז, כי לא דבר ריק הוא גם צ"ב מלת ועתה למאי אתא.
יד) מחני נא מספרך וגו', פירש"י מכל התורה כולה שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים, ראוי להבין הלא משרע"ה כל כוונתו הי' רק לטובת ישראל, ולא לכבוד עצמו ח"ו, ואם חלילה לא יועיל תפילתו לישא חטאתם, מהו התועלת בזה לישראל אם ימחה שמו מתוה"ק, ולמה רצה בזה, וכי לטעם שלא יאמרו, כדאי שימחה שמו ח"ו מתוה"קו ולא ישתנה מצבם בין אם יאמרו או לא יאמרו ומה איכפת לי"ג וצ"ב כוונתו בזה.
טו) רש"י והרמב"ן ז"ל ורוב מפוה"ת פי' דמחני נא מספרך מכל התורה כולה, אולם בגמ' (ר"ה דף ע"ז ע"ב) מבואר באופן אחר, א"ר יוחנן ג' ספרים נפתחין בר"ה וכו', א"ר אבין מאי קרא (תהלים ס"ט) ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו, ימחו מספר זה ספרן של רשעים גמורין, חיים זה ספרן של צדיקים ועם צדיקים אל יכתבו זה ספרן של בינוניים ר"נ בר יצחק אמר מהכא ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, מחני נא זה ספרן של רשעים, מספרך זה ספרן של צדיקים, אשר כתבת זה ספרן של בינוניים, הרי דרשו חז"ל מחני נא מג' ספרים שנפתחים לפני ב"ד של מעלה, ופלא שלא הזכירו המפורשים דברי הגמרא והשמיעו דרשה זו מפירושם וצ"ב טז) עוד יפלא בדברי הגמ' הנ"ל וכי ס"ד של משה רבינו ע"ה שנכתב שמו בספרן של רשעים עד שבקש מחני נא, ואפי' בספרן של בינונים וצדיקים לא יכתב בספרים אלו, דמבואר בזוה"ק דרק בר"ה נידון האדם ע"י ב"ד של מעלה, ולהכי צריכין ספרים להציע לפניהם לראות מי הוא צדיק או רשע, אבל ביום הכיפורים נדונין ע"י הקב"ה, ורב חסד מטה כלפי חסד וא"צ לספרים, ומכ"ש שלא יצטרך אליהם משה רבינו לעולם, הגם שאפ"ל שחז"ל הסמיכו לפסוק זה דרשתם דג' ספרים נפתחים בר"ה, ולא לגבי משה אמרו כן, אבל כללא אית לן דהדרש צריך שיהי' קרוב לפשוטו, דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ומרע"ה אמר פסוק זה דמחני נא על עצמו, ולא יתכן אצלו דרשה זו דג' ספרים נפתחים, וצ"ב לקרב אל השכל דרשתם ז"ל.
יז) כי לא אעלה בקרבך כו עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך, פרש"י וכ"כ הרמב"ן והראב"ע ורוב מפוה"ת דהכוונה על שליחות המלאך, ולטובתם לא יהי' שכינתו ית' בקרבכם, כי עם קשה עורף אתה, וכששכינתו בקרבכם ואתם ממרים ח"ו בו, מרבה אני עליכם זעם ופן אכלך בדרך ח"ו, וצ"ב למה כפל הכתוב מיד בפסוק שלאחריו, אתם עם קשה עורף רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך, וכבר מלתו אמורה והכפל למה.
יח) ופלא שהתרגום אונקלוס פו' בזה להיפך מדברי רש"י והמפורשים, כו לא אעלה בקרבך וגו' ארי לא אסלק שכינתי מבינך וכו', וכן בפסוק שלאחריו רגע א' אעלה בקרבך וגו' שעה חדא אסלק שכינתי מבינך וכו' ויתפרש מלת אעלה מלשון סילוק, כמ"ש ובפ' לך) ויעל אלקים מעל אברהם, ופי' ואסתלק, וגם התרגום יונתן ב"ע פי' בדרך זה, ופלא שרש"י ז"ל וכל מפוה"ת לא הביאו כלל פי' התרגום, ורש"י ז"ל דרכו בכ"מ להביא גם פי' האונקלוס וכאן לא הזכירו כללו והיותר קשה דלשון המקרא לא יתפרש ופה לפירוש האונקלוס דהול"ל כו לא אעלה מקרבך, ואין לשון בקרבך נופל על סילוק, ומה טעם לומר לא אסלק שכינתי מבינך כי עם קשה עורף אתה.
יט) גם המשך המקראות לא יתפרש ופה לפי פירוש האונקלוס, דאחר שכבר א"ל ה' לא אסלק שכינתי מבינך, ביקש עוד משה עמר ואתה ל הודעתני את אשר תשלח עמי, ואמר עוד אם און פניך הולכים אל תעלנו מזה, ולפי' התרגומים כבר הבטיח לו השי"ת שלא יסלק שכינתו ית', ומה מקום לבקשתו עוד.
כ) גם צ"ב דברי התרגום ווב"ע שמרכיב ב' הפירושים יחד, ופי' עה"פ כי לא אעלה בקרבך, ארום לית אפשר דאיסלק שכינת יקרי מביניכון. ברם לא יהא יקרי שרי במדור משרותיכון. ארום עם קשה קדל אנת וכו', וצ"ב איך יסבול הכתוב ב' בחינות הפכיות יחד, ואיך יתאחדו ב' בחי' אלו. שלא יסלק שכינתו ית' וגם לא יהא יקרי שרית במשריתיכון, והוא תרתי דסתרי לכאורה.
כא) ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה, ואתה ולא הודעתני את אשר תשלח עמו וגו' פירש"י ז"ל ואשר אמרת לי הנה אנכי שולח מלאך, אין זו הודעה, שאין אנו חפץ בה עכ"ל, לכאורה לא יצדק לשון לא הודעתני שהרי הודיעו השי"ת אלא שאין חפץ בה, והול"ל אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה כמ"ש להלן. אבל איך יאמר ואתה לא הודעתני אם האמת לא הי' כן שהרי הודיעו ית' וצ"ב.
כב) הרמב"ן ז"ל הקשה ג"כ על פרש"י הנ"ל כמ"ש אין אנו חפץ בהודעה זו של שליחות המלאך, דהרי מצינו בפ' משפטים שא"ל הבוי"ת עוד קודם חטא העגל הנה אנכי שולח מלאך, ושתק משה רבינו ולא בקש לבעלה, וכי יבקש עתה להרויח בעבור מעשה העגל, גם במגיד מישרים הקשה כן ופי' הפסוק באופן אחר עיישאד.
כג) ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני, ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך וגו' פירש"י אם אמת שמצאתי חן וכו' וצ"ב וכי הי' משרע"ה ח"ו מסופק אם האמת כן. אחרי שא"ל השי"ת וגם מצאת חן, והשפתו חכמים כתב בזה דברים שאסור לשומען. דלמא מה שאמרת מצאת חן בעיני, מצחק היית בי כדרך בנו אדם עכ"ל, ישתקעו הדברים ולא יאמרו, עכ"פ צ"ב כוונת הכתוב וגם דברי רש"י ז"ל שכתב אם אמת הדבר, ואיך יתכן לומר כן.
כד) ואדעך למען אמצא חן בעיניך, צ"ב למה כפל עוד בקשת מציאות החן פעמים ושלש, וכבר מלתו אמורה וכפולהל ורש"י ז"ל פי' ואדע בזו מדת תגמולך וכו' ופתרון למען אמצא חן למען אכיר כמה שכר מציאת החן עכ"ל, ולפי"ז לא ביקש כאן על מציאת החן אלא על ידיעת שכרו אבל אין פשוטו של מקרא סובל זה, שא"כ הול"ל ותודיעני שכרך, וממ"ש למען אמצא חן, משמע ששאל על עצם מציאת החן, והרי כבר בקש עליו ותנתן לו.
כה) ויאמר פני ילכו והנחתי לך, ויאמר אליו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, וצ"ב שהרי כבר הבעיחו השי"ת פני ילכו, ומה בקשתו עוד ותעש, ורש"י ז"ל פי' שאמר בזו אני חפץ, כי ע"י מלאך אל תעלנו מזה, וצ"ב דהוא אך למותר ואין זה מדרך הכבוד, כו למה יאמר בזו אנו חפץ, אחרי שכבר נתרצה לו השי"ת לזה, גם הרמב"ן ז"ל הקשה כן, כי חלילה שיאמר כן אחרי שהבטיחו השי"ת, ופסוק זה מיותר לכאורה.
כו) הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה, בגמ' ברכות (דף ז' ע"א) א"ר יוחנן משום ר' יוסי ג' דברים בקש משה מלפני הקב"ה ונתן לו וכו', בקש שלא תשרה שכינה רק על ישראל ונתן לו שנא' ונפלינו אני ועמך וגו' עכ"ד הגמ', ולכאורה יקשה כאן ג"כ כקושית הרמב"ן לעיל בשליחות המלאך, דמדוע לא בקש והתפלל ע"ז קודם חטא העגל בשעת מ"ת או לאחרי', שהיו ישראל ברום המעלה והבעוחם השי"ת והייתם לו סגולה מכל העמים, והו"ל לבקש אז ונפלינו אנו ועמך שלא תשרה שכינה על עכו"ם, ולא התפלל ע"ז עד לאחר חטא העגל, וכי עבור החטא רצה להרויח עוד, גם ראוי להבין מה איכפת לי' אם ישרה השי"ת שכינתו על העכו"ם, ועיקר בקשתו צ"ל לטובת ישראל שישרה שכינתו על ישראל וצ"ב.
כז) ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא, צ"ב איזה נתינת טעם יש בזה, לפי שעם קשה עורף הוא. אדרבה לעיל א"ל השי"ת לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה, ואף שנתרצה אח"כ השי"ת לבקשתו, מ"מ אין זה סיבה להשראת שכינה, ולא הו"ל להזכיר סיבת המנגדת לבקשתו, ועיין רש"י ז"ל שפי' דכי האמור כאן הוא במקום אם, וקאי אלהלן אם עם קשה עורף הוא וסלחת לעונינו וכו' ועיין במזרחי, אולם עדיין קשה דלמה הזכיר קשיות ערפם ואין צורך בזה לבקשתו, ועוד דכבר הקשינו לעיל (קושיא כ"ה) מה שכפל לומר אם אין פניך הולכים אל תעלנו, אחר שכבר הבטיח לו השי"ת פני ילכו, ולאיזה צורך שנה ושלש בקשה זו עוד הפעם.
ונבוא אל הביאור ונבאר תחלה ענין חטא העגל ומ"ש חז"ל און לך כל פורעניות וכו' שאין בה א' מכ"ד בהכרע ליטרא של עגל הראשון, ונקדים מ"ש בספה"ק תולדות יעקב יוסף דחטא העגל נכלל בכל החטאים, ולא ע"צ העונש, אלא שבכל החטאים יש בהם חלק מחטא העגל ע"ו שנמשך בחי' החטא מן הכח הרע והארס שנכנס בהם ע"ו עשיית העגל עכ"ד ז"ל, ועד"ז פירשתי (בדברינו פ' ויחי עמוד תקס"ח) מאמר הכתוב (תהלים ע"ט) אל תזכור לנו עונות ראשונים. שהעון הראשון הוא שורש המר, והאחרים נמשכין אחריו, אבל המקור וההשחתה הוא מעון הראשון, וכמו"כ חטא העגל הוא יסוד ושורש כל עבירות שבעולם. אף שבאמת בענין העגל בעצם היתה כוונתם לש"ש כמ"ש הרמב"ן והאב"ע ז"ל, אמנם לפי שטרם שעשו העגל ולאחר מ"ת מיד, היו ישראל כמלאכי מעלה ולא היו עלולים לחטוא כלל, הגם שאפשר שבהמשך הימים ע"י התגברות היצר היו באים לידי חטא ח"ו אפילו בלו סיבת חטא העגל, מ"מ חטא העגל הי' השורש והמקור הראשון, שהעביר את ישראל על דעתם ועל דעת קונם ר"ל, והכל הולך אחר ההתחלה, וכמו שפירשתי מאמר חכז"ל (יומא דף כ"ט ע"א) הרהורי עבירה קשו מעבירה, ולכאורה איך אפ"ל שקשו ממעשה העבירה עצמה, הלא בוודאי שאין עונש המחשבה כעונש המעשה, אבל לפי שההרהורים הם יסוד ושורש והגורם לעבירה ר"ל, וע"כ הם מזיקים לנפש, וברוחניות הם קשים מעבירה עצמה, כי הם היסוד ושורש הרע ומנפש ועד בשר תכלה. (ועיין בדברנו לעיל בפרשת תרומה באורך).
ובזה יובן קצת מאמרם ז"ל מ"ש אין לך כל פורעניות ופורעניות שבאה לעולם שאין בה א' מכ"ד בהכרע ליטרא של עגל הראשון, ואין כוונתם שמצורף על צד העונש חטא העגל, אלא שבכח החטא יש בו חלק מחטא העגל, דהוא השורש והיסוד כל החטאים, וממילא ויש שייכות בכל פורעניות לחטא העגל, ונבאר להלן דהזכרת העגל הוא לטובתם ולזכותם של ישראל.
ועתה נבוא לבאר מה שאמרו חז"ל במס' ע"ז (דף ד' ע"ב) לא הי' דוד ראוי לאותו מעשה, ולא ישראל ראויין לאותו מעשה אלא למה עשו, לומר לך וכו' ליתן פתחון פה לשבים (עיין פרש"י שם) ונקדים דברי הזוה"ק בפרשת תולדות (דף קל"ז ע"א) וזלה"ק, ויעתר יצחק לה' דצלי צלותי' וחתר חתירה לעילא וכו', ת"ח כ' שנין אשתהי יצחק עם אתתי' ולא אולידת עד דצלי צלותי", בגין דקוב"ה אתרעי בצלותהון דצדיקיא וכו', מאי טעמא בגין דיתרבי ויתוסף רבות קודשא לכל מאן דאיצטריך ע"י צלותהון דצדיקיא עכלה"ק, וכוונת המאמר שהכין הקב"ה ע"י כח תפילתם וזכות קדושתם, צנור הממשיך ישועה והשפעות טובות לדורות הבאים, מה שלא הי' אפשר להשיג בכוחינו ובזכותינו, כי בעוה"ר כח הקטרוג והס"מ חזק מאוד לנגדינו, ואין בכוחינו להכריע כנגדם ולהחליש כוחותם, אבל כיון שנזדמן כזה לאבות הקדושים, הם בכוחם וזכותם הגדול פתחו שביל וצינור ומעיין הישועה לדורות ישראל עד עולם, וכמ"ש ק"ז הייטב לב זלה"ה בשם המפורשים לפרש הפסוק (ישעי' י"ב) ושאבתם מום בששון ממעיני הישועה, שהישועה הוא בחי' מעיין לשאוב ממנו תמיד בכל דור ודור, משל למלך שהי' צמא למים במדבר שמם, ורצו עבדיו להביא לו מים מרחוק, א"ל לי יש סיפק בידי להביא מים ממרחק ע"ו שיש לי כמה עבדים ורוכבי סוסים, אבל מה יעשה אדם אחר שהולך בדרך הזה ויצמא למים, נמצא יסתכן, ע"כ צוה לעבדיו שיכרו לו מעיין באר מים חיים, שיהיו מים מצויים לכל עובר, וכמו"כ האבות הקדושים וצלותהון דצדיקיא שבכל דור ודור, בכוחם הגדול וזכותם עושים מעיין הישועה לכל ישראל עד עולם.
ובזה יבואר דברי הגמ' הנ"ל, דע"י שנזדמן להם לדור המדבר דור דעה חטא העגל, ועשו תשובה הגונה כמבואר בפסוקים ובדברי חכז"ל וע"י כוחם וזכותם הגדול, והפצרת ותפילות משרע"ה נתקבלה תשובתם ונמחל להם עונם, ועי"ז פתחו צנור ודרך לדופקי בתשובה שבכל דור ודור שיתקבל תשובתם, ואלולא כן הי' קשה שיתקבל התשובה, דכח הקטרוג חזקה מאוד, והמדות העליונים כולם לא הסכימו שיתקבל כח התשובה כמאמרם ז"ל בירושלמי (מכות פ"ב ה"ו) שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו, א"ל חטאים תרדוף רעה וכו', שאלו להקב"ה, א"ל יעשה תשובה ויתכפר לו, אמנם משרע"ה בכוחו וזכותו הגדול התגבר עליהם ופתח צינור ודרך לכל בעלי תשובה שיתקבל תשובתם לפני כסא כבודו ית', מה שלא הי' אפשר להשיג בכוחנו ובזכותינו.
ומעתה לא קשה קושיתינו הנ"ל (קושיא י') מדוע לא סיבבו מן השמים להורות תשובה ע"ו הערב רב וכת החוטאים, ולמה הוצרכו דור המדבר דור דעה לבוא לידי מכשול בשביל הוראת תשובה, ולדרכינו א"ש כי לא הי' אפשר שיהי' הוראת תשובה לרבים כ"א ע"ו דור דעה ודור של משה רבינו, ורק ע"ו כוחם וזכותם הגדול, וזכות תפלת משרע"ה נתקבלה תשובתם לדורות עולם, ובוודאי שלא הי' אפשר להשיג דבר זה ע"י כת של חוטאים, כי אין בכח תשובתם לדחות את מדת הדין הקשה, ועדיין לא הו' כח מספיק שיתקבל תשובת היחיד, כי אין מדה"ד וכח הקטרוג מסכמת, והם לא פתחו צינור ודרך כ"א לתשובת הרבים, ע"כ נסתבב אותו מעשה לדוד, וע"י קדושתו הנפלאה ותשובתו הגדולה, ובכח תפילתו הזכה הי' בכוחו לדחות המקטריגים ומדה"ד הקשה ונתקבל תשובתו באהבה, ועי"ז פתח צינור וכח התשובה לכל יחיד ששב, וזהו כוונתם במאמרם ז"ל לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה וכפירש"י שיתקבל תשובתם, וכדי להורות תשובה לרבים: ומעשה דוד הי' להורות תשובה ליחיד.
ואפ"ל עוד רמז בדבריהם ז"ל, דהנה דרך העולם להקל בעבירה שרבים נכשלים בה ר"ל, ואין משימים על לב לשוב עלי', באמרם כי רוב העולם עושים כן, ואין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ובוודאי לא וצא הקצף להשחית כל הכלל כולו ח"ו וכעין מ"ש האוהחה"ק בפרשת ראה בענין המסית שנאמר מקצה הארץ ועד קצה הארץ, שזה טענת המסית שכולם עובדים ע"ז זו מקצה הארץ ועד קצהו, ע"כ הזהירה התוה"ק לא תאבה ולא תשמע לו, וע"כ נסתבב חטא העגל להורות תשובה לרבים, ר"ל דאף בעבירה שרבים נכשלים בה צריכים לרחמים גדולים ולהפצרת ותפילות של משרע"ה לעורר כח התשובה, וז"ש להורות תשובה לרבים שגם רבים צריכים תשובה, ואין זו אמתלא וטענת זכות מה שרוב העולם נכשלים בה ר"ל, וכמו"כ מ"ש להורות תשובה ליחיד, שגם מי שהוא גדול ויחיד בדורו צריך לעשות תשובה על חטאו, ואל יסמוך על זכותו או זכות אבותיו, ואומרים לו כלך אצל דוד שהי' יחיד בדורו בצדקתו וחסידותו, ואעפ"כ עשה תשובה בכל מאמצי כוחו והתודה והרבה תפילה שיתקבל תשובתו, וז"ש להורות תשובה ליחיד, כנ"ל בדרך רמז מוסר.
נחזור לדרכינו הראשון דמ"ש חכז"ל ליתן פ"פ לבעלי תשובה ולהורות תשובה לרבים, כוונתם ז"ל דהוכן כח התשובה ונפתח הצינור והמקור שיתקבל תשובת ישראל לדורות עולם, ע"י כח התשובה שעשו ישראל על חטא העגל, ובזה יתפרש מאמרם ז"ל במס' סנהדרין (הנ"ל) אין לך כל פורעניות וכו' שאין בה א' מכ"ד בהכרע ליטרה של עגל הראשון, אפ"ל כוונתם ז"ל דכשבאה ח"ו גזירת פורעניות לעולם, וישראל עושין תשובה, אבל כח הקטרוג חזקה למאוד, ואין בכוחנו לדחות מדת הדין הקשה, גם אולי אין בחי' תשובתינו הגונה וראוי' להתקבל, ע"כ מזכירין למעלה חטא העגל, כו כל עבירה ופורעניות שבעולם מקושר עם חטא העגל, כי משם שורשה כנ"ל, ומדינא יש לצרף אלי' חטא העגל כי הענף בתר השורש גריר ושדי נופו בתר עיקרו, ולפי שכל חטא הוא חלק מעגל הראשון, והוא שורש וגורם כח כל החטאים כנ"ל, ושם יש לו לימוד זכות גדול, דלא היו ראויים לעשות עבירה זו, ונסתבב להם כן בגזירת מלך, וע"כ ע"ו הזכרת חטא העגל ייקל הפורעניות וכח העונש, וגם כח התשובה נוחה להתקבל ע"ו עגל הראשון, כי הוכנה כח התשובה אז לדורות עולם כנ"ל.
וז"ש ז"ל אין לך פורעניות שאין בה הכרע מחטא עגל הראשון, שחטא העגל והתשובה שעשו ישראל יש בה כח הכרעה להקל תוקפה של מדה"ד ופורעניות הקשה ר"ל, והוא כעין בחי' שכתב הקדושת לוי הנ"ל, אלא שהוא כתב שלענין מעשה המצות יזכר חטא העגל להגדיל מעשה הטוב וזכותם, ולדרכינו הכוונה שאף לענין פורעניות יזכר חטא העגל, אבל לא ע"צ העונש ח"ו, כ"א להקל העונש והפורעניות.
או אפ"ל דברי הגמ' הנ"ל עפ"י דרכו ז"ל, דע"י שמזכירין חטא העגל יתגדל כח וזכות של קבלת התורה, כמו שפי' הוא ז"ל מ"ש בגמ' ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני, וזכות כל המצות יתגדלו ע"ו הזכרת חעא העגל, ממילא יתגדל כח ההגנה נגד מדה"ד הקשה, ויועיל להקל הפורעניות והעונש, אבל אין כוונת הגמ' שע"י הכרע חטא עגל הראשון יוכבד ח"ו מדת הפורעניות, אדרבה הזכרת חטא העגל לטובתם של ישראל להקל מדת העונש כנ"ל, ומעתה לא יהי' סתירה על פי' הקדושת לוי זלה"ה מדברי הגמ' הנ"ל (בקושיא י"א), וגם דברי הגמ' יתפרשו ע"ד בחינתו, וז"ש הקב"ה למשה ועתה לך נחה את העם וגו' וכפרש"י שמעתי אליך מלכלותם, אבל וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, כשיהיו ישראל חוטאים חזו ופורעניות באה לעולם, אז אזכור את העגל לטובתם להקל עונשם, ושיתקבל תשובתם ע"ו שנפתח הדרך לדופקי בתשובה בשעת חטא העגל.
ובדרך זה יתפרש גם מה שדרשו שם בגמ' סנהדרין (דף ק"ב ע"א) וביום פקדי וגו' תנא משום ר' יוסי עת הוא מזומן לפורעניות, ופירש"י ז"ל וביום פקדי, בתשעה באב שבכל השנה מאותן מ' שנה שעמדו במדבר יום מזומן לפורעניות, בו חזרו מרגלים, בו נחרב הבית בראשונה ובשני' עכ"ד רש"י ז"ל, ואפ"ל כוונת דרשתם ג"כ על דרך הנ"ל, דבכל עת המזומנת לפורעניות, יזכר ויפקד להם חטא העגל לטובתם, ויהי' בה הכרעה לטובה, וכן הי' גם בחורבן בית המקדש ששפך חמתו על עצים ואבנים, ולא עשה בהם כלי' ח"ו, שע"י זכירת חטא העגל נתגדל כח וזכות של קבלת התורה ומעשה המצות, ונתגדל כח ההגנה נגד מדה"ד הקשה להקל הפורעניות ולהעביר גזירת כלי' מעליהם.
ובזה יתורץ קושיא (ט) הנ"ל, דאין מאמר זה שדרשו חכז"ל בפסוק וביום פקדי ופקדתי וגו' סותר מ"ש ז"ל לא היו ישראל ראויין לאותו מעשה אלא להורות תשובה, אדרבה לכוונה אחד נאמרו ובחי' א' להם, דלפי שהי' אותו מעשה להורות ולהכין כח תשובה לדורות, ע"כ דרשו חז"ל שיזכר להם כח הגנה זו שהוכן להם ע"ו העגל לטובתם של ישראל ולזכותם וא"ש.
וא"ש דברי התנחומא הנ"ל (בקושיא א') רבים אומרים לנפשי, אלו אומה"ע שאומרים אין ישועתה לו באלקים סלה, ע"ו חטא העגל וגודל הקטרוג ופגם החטא כי נורא הוא, אבל ואתה ה"נ כי הוכן כ"ז מאתו ית' וגזירת מלך הי' להכין כח תשובה לדורות, וזה מגן בעדי שהוכן מאתו ות' כח הגנה לדורות, כבודי ומרים ראשי, שעי"ז יהי' הרמת ראש לישראל, והוכן להם כח התשובה לדורות, וז"ש תחת שהיינו חייבין לך תלוי ראש נתת לנו הרמת ראש, דהפעולה עצמה, ר"ל חטא העגל שיתחייב ח"ו תלוי ראש, עי"ז נתת לנו הרמת ראש דמזה נצמח הרמת ראש לדורות ע"י כח התשובה.
ויתורץ קושיא (י"ב) הנ"ל, מ"ש משה רבינו ע"ה אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב, ולכאורה מדוע הגדיל כח החטא כנ"ל, אולם לדרכינו הי' לטענת זכותם. שטען משה רבינו כי לא היו ישראל ראויים לעשות חטא גדול כזה, כמשה"כ מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים, וכפי' רש"י שהיו גבורים ואמיצי לבב ביראתם, אלא וודאי מצד גזירת המלך עשו כן להורות תשובה ולהכין כח ההגנה לדורות, א"כ בהכרח שיתקבל תשובתם ותמחול להם, כי ע"כ נסתבב להם חטא זה בגזירת מלך להורות תשובה לדורות כנ"ל.
ולבאר מאמר הכתוב מחני נא מספרך וגו' ומה שפרש"י שלא יאמרו לא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים, עיין לעיל (קושיא י"ד) נקדים דברי המדרש (שמו"ר פ' א' סי' כ"ו) ותקרא שמו משה, מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים, אף על פי שהרבה שמות היו לו למשה, לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתי' בת פרעה, ואף הקב"ה לא קראהו בשם אחר עכ"ד המדרש, עוד אמרו במדרש (ויק"ר פ' א' סימן ג') י' שמות נקראו לו למשה, ירד שהוריד את התורה מלמעלה למטה, חבר שחיבר את הבנים לאביהן שבשמים, יקותיאל רבי לוי ורבי סימא אמר שעשה את הבנים מקוין לאביהם שבשמים וכן כולם ע"ש מעשיו לטובת ישראל, אמר לו הקב"ה למשה חייך מכל שמות שנקרא לך איני קורא אותך אלא בשם שקראתיך בתי' בת פרעה ותקרא שמו משה, ויקרא אל משה עכ"ד המדרש, לכאורה ראוי להבין מדוע נדחו שאר השמות המורים על מדריגתו ומעשיו הגדולים, שהוריד התורה לישראל שהוא שורש ויסוד קיום אמונתינו, ולא נזכר משה רבינו בכל התורה כ"א בשם שקראתו בתי' בת פרעה, הגם שמדת גמ"ח גדולה מאוד, כמ"ש ז"ל ללמד על שכרן של גומלי חסדים, אבל מ"מ התורה גדולה עוד יותר, שבה נכללו כל המצות, והיא מקור לכולן כמ"ש והלכת בדרכיו, ומדוע לא נקרא ג"כ בשם ורד על שם שהוריד התורה לישראל וצ"ב.
ואפ"ל עפימ"ש בפרשת דרכים (דרך צדקה דרוש ח"י) לבאר דברי הגמ' (עירובין דף פ"ו ע"א) דרש רבא בר מרי (תהלים ס"א) ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצרוהו, אימתי ישב עולם לפני אלקים, בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו, לכאורה מה חידש רבא ומה הוסיף על פשטות משמעות הכתוב, ופי' הוא ז"ל עפימ"ש בב"ר (פרשה י"ב סי' ט"ו) בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם בדין, כיון שראה שאין העולם מתקיים בדין, שתף עמו מדת הרחמים שנא' ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים, ולפי"ז הוקשה לו לרבא היכי קאמר קרא ישב עולם לפני אלקים, דהאיך אפשר שיתקיים העולם במדת הדין, והא אמרינן ראה שאין העולם מתקיים בדין. ע"ז תירץ אימתי ושב עולם לפני אלקים בזמן שחסד ואמת מן ונצרוהו, כי גדול כח הצדקה שמהפכת מדת הדין לרחמים כמאמרם ז"ל, וא"כ אף בלי שיתוף מדת הרחמים, ושב עולם לפני אלקים, לפי שכח הצדקה מהפכת למדת הרחמים, ופי' בזה דברי המדרש שא"ל הקב"ה למשה אהי' אשר אהי' כשם שאתה הו' עמי, כך אנו הו' עמך, אם פותחין את ידיהם ועושין צדקה, אף אנו אפתח את ידי וכו', עפימ"ש מוהר"ש ופה ז"ל, ששאלת מה שמו מה אומר להם, כוונתו הי' לשאול אם יהי' הגאולה במדת הדין או במדת הרחמים, וע"ז השיב לו השי"ת אהי' אשר אהי', כי זה תלוי לפי מעשיהם עכ"ד, והוא ע"ד שאמרו במדרש ה' צלך, שהקב"ה מתנהג עם ישראל כבחי' הצל, וכפי מעשה האדם מעורר המדה ההוא למעלה, והקב"ה מתנהג עמו במדת ההוא, וע"כ ע"י הצדקה שהוא מדת החסד מעורר מדת החסד למעלה, ונתהפך הדין בשרשו לרחמים וחסדים.
ומעתה יבואר דהנה הבוי"ת נתן התוה"ק לעמו ישראל, וע"י התוה"ק מתקיים העולם, וגם הקב"ה שומר תורתו כמ"ש ז"ל, וע"כ אין לך פרשה שבתורה שלא נזכר בה שמו של משה, כי שם משה מורה על כוחן של גומלי חסדים, כמ"ש במדרש הנ"ל מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים, ועי"ז מתדבקין ישראל במדת החסד, ונתעורר מדת החסד למעלה ע"ד שאמרו ה' צלך, ועל כי הי' רצון הבוי"ת שיתנהג העולם במדת החסד והרחמים, ע"כ לא נזכר משה רבינו בשאר השמות ואפילו בשם המורה על מתן תורה, כו אם בשם המורה על חסד, כדי לעורר שורש מדת החסד בעולם, ועד"ז הי' טענת משרע"ה שאמר ועתה מחני נא מספרך, ופרש"י והמפורשום מכל התורה כולה, דהא תינח אם הקב"ה מוחל עוונותיהם של ישראל ומתנהג במדת החסד, ע"כ צריך שיזכר שמו לעורר מדת החסד, אבל חלילה אם און אתה מוחל להם, מחני נא מכל התורה כולה ולא יזכר שמי, וכ"ז הי' לעורר מדת החסד.
ואפ"ל בכוונת דברי רש"י ז"ל שלא יאמרו עלו לא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים (עיין לעיל קושיא י"ד). דחש משה רבינו שיחלש כח מדת החסד בעולם, ע"י שיראו שמשה רבינו לא הי' בכוחו לעורר מדת החסד, שומחל להם עון העגל, עי"ז יחלש כח החסד אצל גומלי חסדים, וירפו ידיהם והתחזקותם במדת החסד, ע"י שיראו שאין בה כח הגנה לעמוד נגד מדת הדין הקשה, וכמו"כ אצל המקטריגים שעכ"פ יש להם התבטלות נגד מדת החסד והצדקה, כמ"ש הפר"ד הנ"ל ושב עולם לפני אלקים, שאפשר להתקיים גם במדת הדין ע"י חסד ואמת מן ינצרוהו וע"כ אמר משה רבינו מחני נא מספרך שלא יאמרו שלא הייתי כדאי לבקש רחמים, היינו שאין מדת החסד מדתו של משה כדאי, ואין בה כח לעורר רחמים, וע"י אמירה זו יחלש כח החסד. וע"כ בקש מחני נא מספרך.
אמנם משה רבינו ודע והשיג שהצורך שישאר זכר ורושם מחטא העגל לטובת ישראל כבחי' הקדושת לוי הנ"ל, ולהקל פורעניות לעתיד כדברי חז"ל הנ"ל, ע"כ לא התפלל רק שיהי' נמחל להם חטא העגל מיד ולשעה, להצילם מכלי' ח"ו, אבל אין חטא העגל כשאר חעאים, דכשעשה תשובה לא יזכר ולא יפקד עוד עונו כמ"ש ז"ל (הובא לעיל), אבל בחטא העגל ההכרח שיזכר העון לטובתם של ישראל, ע"כ אמר ועתה אם תשא חטאתם, דייק בתיבת ועתה, שימחק רושם החטא לשעה להצילם מכלי', אבל ישאר רושם החטא לדורות, לעת הצורך לטובתם של ישראל.
ויתורץ (קושיא י"ג) מה שקיצר הכתוב ולא פירש אופן ההן. שאמר ועתה אם תשא חטאתם, ולא פי' מה יהי', אולם כוונת משה רבינו הי"ו שאם תשא חטאתם, אז ישאר כח ההכרעה לדורות, ויהי' מוכן כח החסד וכח התשובה להקל הפורעניות ע"י הזכרת עון העגל ולא הזכירו בפירוש, כי די' לצרה בשעתה, וטוב יותר אם לא יחטאו עוד, ולא יצטרכו להזכיר עון העגל לטובתם, ע"כ העלימו ברמז, ולא פירש אופן ההן, וע"כ קיצר הכתוב ורמזו בתיבת ועתה כמ"ש לעיל, לא יזכר החטא לשעה להצילם מכלי', אבל יזכר בעתיד.
ולדרכינו יבואר המדרש הנ"ל, שאמר משה בפ' שקלים, שמא משאני מת אין אני נזכר (עיין קושיא ב') ויובן עפימ"ש במסכת ב"ב (דף י' ע"ב) א"ר אבהו אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע במה תרום קרן ישראל אמר לו בכי תשא, ופרש"י אם באת לשאת ראשם בהגבהה, קח מהם כופר לצדקה, וכן איתא בפסיקתא והובא בילקוט ורמז שפ"ו) צדקה תרומם גוי (משלי י"ד) בנדבה שהביאו ישראל למלאכת המשכן ניתן להם תלוי ראש ע"ו משה שנאמר כו תשא את ראש ע"כ, והוא כבחי' הפר"ד הנ"ל כי ע"ו צדקה ישב עולם לפני אלקים ויתקיים גם במדת הדין וכמ"ש רש"י ז"ל (פ' וירא) גדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים ע"כ וע"כ הי' להם הרמת ראש עמו מחצית השקל שנתנו כופר לצדקה לנדבת המשכן כפירש"י ז"ל, ומעתה חשב משה רבינו בגודל ענותנותו, כיון שע"י הצדקה מהפכים מדה"ד לרחמים, מעתה אין צורך עוד להזכיר שם משה לעורר מדת החסד בעולם כנ"ל.
ואפשר שזה כוונת דברי המדרש הנ"ל והשבע לעשיר אינו מניח לו לישון וכו', משה רבינו למד תורה לישראל, והם מזכירין אותו בכל פרשה ופרשה, כדי להזכיר ולעורר זכותו ומדת החסד כנ"ל, כיון שהגיע לפ' שקלים שנאמר כי תשא את ראש, שע"י הכופר לצדקה יהי' להם הרמת ראש ובכח הצדקה להפך דין לחסד, ע"כ אמר שמא משאני מת אין אני נזכר שיתעורר מדת החסד עמו הצדקה, והשי"ת השיב לו בכל שנה ושנה שקורין פרשת שקלים אתה עומד וזוקף את ראשן שנא' כו תשא, שא לא נאמר דמשמע מעצמן, אלא כי תשא ע"ו משרע"ה, והכוונה דאף שהחסד והצדקה זכותו גדול להפך מדה"ד כנ"ל, אבל צריכים ישראל לכוחו וזכותו של משרע"ה, שיהי' בחינת הצדקה מקושר עם התוה"ק ועל דעת משה רבינו והשפעתו, וזולת זה אין בה שלימות וכח להפך מדת הדין, ובהעלם משרע"ה אתנו בכל דור ודור כמ"ש האריז"ל בפרשת שמות בספר הליקוטים, וכתב בש"ך עה"ת דע"כ נעלם שמו בפ' תצוה, להורות שבכל דור ודור הולך עמנו בהעלם, והביא כן בשם רעיא מהימנא עיי"ש.
ועתה יתבארו (קושיא ד' וה') בטעם שהסמיך הכתוב ויתן אל משה ככלותו לפני פ' העגל, עפי"מ שכתב רבינו בחיי דע"כ נכתב פ' שקלים לפני חטא העגל, מפני שהשקלים היו לכפרה על חטא העגל כמ"ש בעלי התוס' והכלי יקר ז"ל, ולהורות כי הכין והקדים הקב"ה רפואה למכה, וכמו"כ אפ"ל בטעם שהקדים הכתוב לומר ויתן אל משה ככלותו קודם חטא העגל, עפימ"ש חכז"ל שנמסרה לו תורה במתנה וכו', וע"כ מאז נקראת תורת משה, וממילא מקושר בה מדת החסד ששם משה מורה ע"ז, וזה מעורר כח החסד, והקדים הכתוב רפואה למכה. וא"ש מיש במדרש תנחומא זש"ה (משלי י"ח) מתן אדם ירחיב לו וכו', דמזה נשמע כמה גדול כוחם של גומלי חסדים, וזה מעורר מדת החסד בעולם כמ"ש לעיל צדקה תרומם גוי, ומקושר שפיר עם הפסוק ויתן אל משה ככלתו. דשורש א' ובחי' אחת להם, וסגולתם לעורר מדת החסד, כשיהי' בחי' הצדקה מקושר עם התוה"ק וע"ד מרע"ה והשפעתו, נמצא דשניהם שורש א' הם, והוקדמו לפני פ' העגל מטעם הנ"ל.
ועתה נבוא לבאר מאמה"כ מחני נא מספרך וגו' (לעיל קושיא ט"ו ט"ז) עפ"י דרשת חז"ל במסכת ר"ה ודף ע"ז ע"ב) על ג' ספרים הנפתחים בב"ד של מעלה, ונקדים לבאר מאמר ר' אבין שם שהתפלל דוד ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו, שימחו מכל הג' ספרים עיי"ש, והקשו המפורשים מדוע התפלל דוד המע"ה שימחו אף מספרן של רשעים, ומ"ט לא הניחם בספרן של רשעים וימחו שם עמהם, ותרצו דאותן שהם כתובים בספרן של רשעים למיתה ר"ל, זו עצמה מחיקה הוא וע"כ אמר ימחו מספרן של רשעים, אולם אין לשון הגמרא סובל פשט זה דהול"ל ימחו בספר, ולא ימחו מספר דמשמע שלא יהיו כתובים בספרן של רשעים, עו"ק מה שהתפלל ימחו מספרן של צדיקים, וכי ס"ד שיכתבו רשעים בספרן של צדיקים, ואם הם ראויים להיות בספרן של צדיקים מדוע התפלל שימחו משם.
אולם קושיא זו אפ"ל בפשטות, כו לפעמים יש לרשע איזה זכות, ומגיע אליהם כמעשה הצדיקים, והשכר והזכות לא יקופח ממנו כי כך הוא המידה, וכמ"ש חכז"ל במסכת סנהדרין (דף צאו ע"א) על נבוכדנצר שהקשו מדוע דרך רשעים צלחה, ופרש"י ז"ל מפני מה הצליח נבוכדנצר וכבש ירושלים, ואמרו שם בשכר ד' פסיעות ששלמתי לאותו רשע שרץ אחר כבודי ע"כ, ובאמת סוף אותו השכר שקבל יהי' לרעתו, כי ינקום ה' נקמתו מן המצירין לישראל, ומכ"ש מן המחריבין, אלא שכך הוא המידה והארכתי בזה בספרי ויואל משה (מאמר ב' סימן נ' נ"ב עיי"ש) ומצינו במשה רבינו שהתפלל במחלקותו של קרח אל תפן אל מנחתם שלא יהי' להם זכות דלפעמים הוא המוספת כח וחיזוק להשלים חפצם ורשעותם, וכמו"כ התפלל דוד ימחו מספרן של צדיקים, והכוונה שלא יכתבו לזכות ואפילו יש להם זכות, לפי שבאותו הכח והשפעה יוסיפו להרע ולחטוא, ורע להם ורע לעולם.
ומה שהתפלל ימחו מספרן של רשעים אפ"ל עפימ"ש בספה"ק דברי חיים פרשת נח וז"ל שמעתי מאדמו"ר החכם זלה"ה (בעל זרע קודש) שאין שום קטרוג חטא יכול לבוא לפני כסא הכבוד, ומובא באותיות דר"ע שבעולם שמכריזין החטא טובלין אותו העולם כמה וכמה טבילות, ולכן בוודאי שלא יכנס החטא לפני בורא כל העולמים אשר הוא טהור עינים וגו', ולכן אינו מהקטרוג רק שורש הקדושה אשר נמצא בעבירה וכו', ובעבורות החיות שבהם, שעי"ז יכול לעשות תשובה וכו', וע"כ נכנס הקטרוג פלוני עשה דבר שיש בו תיקון תשובה כך וכך, כי לכל עבירות יש תיקון תשובה, וזהו הקטרוג שאותו אדם שעשה העבירה יתקן כראוי עכ"ל, נמצא לפי"ז דא"א שיזכרו לפני הבוי"ת רק ע"ו בחי' התשובה כנ"ל, אבל המינים והכופרים שאמרו ז"ל עליהם כל באי' לא ישיבון ואם ישיבון לא ישיגו אורחות חיים, הגם דמהני תשובה לכל אדם אף למינים ואפיקורסים אבל אין הקב"ה חפץ בתשובתם, וע"כ התפלל דוד המלך ע"ה שלא יזכרו בשום א' מהספרים אלא יהיו נמחים מאליהם, ואלו שהם בספרן של רשעים עדיין הם במדריגה להשיג בחי' התשובה אלא שתשובתם קשה, וע"כ נכתבים בספר לבדם כמ"ש הערבי נחל זלה"ה.
ומעתה יובן מ"ש משרע"ה מחני נא מספרך אשר כתבת עפ"י דרשת חז"ל שימחה שמו מג' ספרים הנ"ל, ויובן עפ"י הבחי' שפירשנו לעיל שע"כ נזכר שמו של משרע"ה בכל התורה כולה, כדי לעורר מדת החסד הנרמז בשמו, וכמ"ש במד"ר מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים, שלא נקבע לו שם בכל התורה כולה אלא כמו שקראתו בתי' בת פרעה, וכמו"כ אפ"ל בג' ספרים אלו שנפתחים לפני הב"ד של מעלה, ונזכר בכל א' מהם הזכיות והמעשים של כאו"א, ובספרן של רשעים רובן עונות, ובספרן של צדיקים רובן זכיות, עכ"פ בכולן יש בהם גם מעשים של זכיות כמ"ש לעיל, דגם בספרן של רשעים לא יזכרו רק אלו שיש להם עדיין זכות ושייך אצלם בחי' תשובה, דאלו שאין להם זכות כלל לא יזכרו בספרים שא"צ לדון בהם כלל, ועכ"ח כל אלו שנזכרים בספרן של רשעים יש להם גם זכותים אלא שרובן עונות, ע"כ בוודאי שכולם צריכים להצטרף עמהם כוחו וזכותו של משה רבינו לעורר עליהם מדת החסד, גם שהוא הכין הדרך ופתח הצנור לבעלי תשובה שיתקבלו, וע"כ כולם הנזכרים בג' ספרים צריכים לזכותו וזכותו מצורף עמהם לזכותם, כי משה רבינו כלול ומקושר עם כל נשמת ישראל, כי הוא השורש וכל ישראל ענפים מחלקי נשמתו.
ומעתה ז"ש משרע"ה מחני נא מספרך על כל ג' ספרים הנ"ל לפי דרשת חז"ל ואין הכוונה שמשרע"ה הי' כתוב באותן הספרים, כי בחינתו היתה למעלה ממלאכי ב"ד של מעלה כנ"ל, אלא שכל אותן הכתובים שם בג' ספרים מצורף אליהם זכותו של משה, וה"ה כאלו כתוב שם עמהם לעורר עליהם מדת החסד, כמו שנכתב בתוה"ק מהאי טעמא כנ"ל, ועכשיו שראה שאין יכול להשפיע חסד ומחילה על ישראל להכריע לטובתם, ע"כ אמר מחני נא מג' ספרים אלו. והטעם כמ"ש רש"י ז"ל שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים, וכמו שפירשנו לעיל כי חש משה רבינו שזה יגרום חולשא במדת החסד, הן אצל גומלי חסדים, והן אצל המקטריגים, כי יאמרו שאין בכח מדת החסד לפעול כלום כנ"ל, ולפי"ז מ"ש רש"י והמפורשים ז"ל מחני נא פי' מכל התורה כולה, ומ"ש חז"ל דקאי על הג' ספרים בחי' א' להם, דכמו שנזכר שמו של משה בתוה"ק כדי לעורר ולהגביר מדת החסד מה"ע מצורף כוחו וזכותו בג' ספרים אלו, וכשאמר מחני נא התכווין על שניהם.
ועתה נבוא לבאר (קושיא ו') מ"ש רש"י ז"ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה, דמעשה העגל קדמה לצווי מלאכת המשכן וכו', נראה דמוכרח לומר כן, ולא יקשה קושית ההג"ה במוסגר, דהנה כבר כתבו בעלי התוס' ז"ל, דע"כ לא נזכר שמו של משה בפרשת ואתה תצוה, לפי שקללת חכם אפילו על תנאי הוא באה, ולפי שאמר מחני נא מספרך נתקיימה קצת, ומבואר כן בזוה"ק פ' פנחס, נמצא דאף הזוה"ק ובעה"ת דס"ל דפרשת ויקחו לי תרומה על הסדר נאמרה קודם חטא העגל (עיין לעיל קושיא ו'), מ"מ גם לפי"ד מוכרח דפרשת ואתה תצוה לא על הסדר נאמרה, ולאחר מעשה העגל היתה, דאל"כ מה טעם דלא נזכר משה בפ' ואתה תצוה דייקא, ועדיין לא הי' קללת חכם באותו שעה, שמ"ש מחני נא מספרך הי' לאחר חטא העגל, ומעתה לא קשה על רש"י ז"ל דעדיין לא הי' ספר הזוהר לפניו, ואפשר דס"ל כמו שפ' תצוה שהוא ציווי מלאכת המשכן נאמרה לאחר חטא העגל, ואף פרשת תרומה שלא במקומה נאמרה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה.
או אפשר שגם רש"י ס"ל כשיטת הזוה"ק דפרשת תרומה במ' יום שהי' משה בהר נאמרה, דאינו מבואר ברש"י דכל מלאכת המשכן נאמרו אחר חטא העגל, ואפשר דכוונתו רק על פ' תצוה שנכללו בו מלאכת המשכן בגדי כהונה ומזבח הפנימי, אבל בפ' תרומה ס"ל כדברי הזוה"ק והבעלי תוס', ועכ"פ אליבא דכ"ע אין מוקדם ומאוחר בציווי מלאכת המשכן, ול"ק על שיטת רש"י ז"ל.
ועתה נבוא לתרץ קושית הרמב"ן ז"ל (לעיל קושיא כ"ב) דקודם חטא העגל כשא"ל הקב"ה הנה אנכי שולח מלאך שתק משרע"ה ולא התפלל לבטלה, וכי יבקש עתה להרויח עבור מעשה העגל, ואפ"ל דהנה מאמרו ות' שם הנה אנכי שולח מלאך וגו' השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם וגו', פרש"י ז"ל אינו מלומד בכך שהוא מן הכת שאין חוטאין וע"כ לא ישא לפשעכם, ועוד שהוא שליח ואינו עושה אלא שליחותו, ואין בידו למחול אלא הבוי"ת לבדו יכול למחול עיי"ש, ומעתה יתורץ בפשטות דקודם חטא העגל לא היו ישראל עלולים לחטוא, כמ"ש לעיל שהיו במדרגת מלאכי מעלה בשעת מ"ת ואמיצי לב ביראה כפרש"י שם, ע"כ לא הפציר משה רבינו אז לבעל גזירת מלאך, אבל אחר חטא העגל שהיו עלולים לחטוא ר"ל, ע"כ הפציר והתפלל אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה, ולא הסכים לשליחות המלאך מאחר שאין בידו למחול, ובלי מחילת עונות א"א לנו להתקיים ח"ו, וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בפתיחה לס' דברים, כי עמך הסליחה למען תורא, שע"י הסליחה אפשר לזכות למדריגת יר"ש ולא זולתו עיי"ש, וע"כ לא הסכים משרע"ה אחר מעשה העגל לשליחות המלאך.
וכמו"כ אפ"ל קושיא (כ"ו) הנ"ל, מה שהתפלל משה רבינו אחר חטא העגל ונפלינו אני ועמך וגו' שלא תשרה שכינתו על עכו"ם, ולא התפלל עץ לפני חטא העגל, אמנם השראת השכינה על עכו"ם הוא סכנה עצומה ר"ל, שלא ילמדו ישראל ממעשיהם, פוק חזי מה עלתה לישראל ע"י נבואת בלעם שהטעה את ישראל במתי שוא, והכניס בנבואתו פשטים שאינו אמת, והנבואה עצמה אמיתית וחלק מתוה"ק, ונלמד משם תחיית המתים ועוד הרבה דברים וכל מי שאינו מאמין בפרשה זו הוא מין ר"ל, אלא שהכניס בדיבורו נבואה שנאמרו לו מפי השי"ת פירושי שקר ומינות, כמ"ש בעה"ת (בריש פ' דברים) בשם המדרש שא"ל לישראל עשו כל תאות לבבכם ולא יעשה השי"ת לכם רעה, שנאמר ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה, ואמר פי' הפסוק בניחותא עכ"ל, (עיין בדברינו בפ' דברים), ומעתה קודם חטא העגל שהיו ישראל אמוצו לבב ביראה כמשה"כ מו יתן והי' לבבם זה ליראה אותי כל הימים, לא הי' החשש שיכשלו ע"י נביאי עכו"ם והשראת השכינה שעליהם, אבל אחר חטא העגל שהיו עלולים לחטוא, הוצרך מרע"ה להתפלל שלא תשרה שכינתו על עכו"ם וא"ש.
ועתה נבוא לתרץ קושיא (כ"א) הנ"ל מ"ש מרע"ה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמו, ולכאורה הרי הודיעו ית' הנה אנכי שולח מלאך. וגם פרש"י צ"ב עיין לעיל, ויבואר בהקדם הכתוב ופ' וילך) ואמר ביום ההוא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ואנכי הסתר אסתיר את פני וגו' והקשו המפורשים דלמה יסתיר השם פניו בעונש אמירה זו, והרי זו וידוי וחרעה על מעלם ועל עונם אולם לא יאות לומר וידוי בלשון הזה, דאם אין בחי' אלקי בקרבי אין הוידוי מועיל כלום, דא"א להיות מחילת עונות כ"א ע"י הבוי"ת לבדו, כמ"ש רש"י עה"פ כו לא ישא לפשעכם, דלא מלאך ולא שליח יכול למחול אלא השי"ת לבדו, ובאמת גם אחר חטא העגל וגם בגלות החל הזה, תמיד השראת שכינתו ית' בתוכינו, דא"א להתקיים בלא"ה אפילו שעה אחת, וגם בימי יהושע שהי' ע"י שליחות מלאך, כמ"ש הרמב"ן בפ' משפטים שאז נתקיים דבור השם שא"ל למשה הנה אנכי שולח מלאך עיי"ש, אבל מ"מ הי' שם בחי' השראת השכינה, דא"א לזכות למחילת עון ע"י שליח ולא ע"ו מלאך, ובלי זה א"א לנו להתקיים ח"ו. אלא שהשראת שכינתו ות' אתנו הסתר בתוך הסתר, ובעוה"ר חסר לנו בחי' הידיעה וההרגשה ששכינתו ית' בתוכינו, ובחי' ההסתר עצמו נסתר ונעלם מעינינו, ונרמז זה בכפל הלשון ואנכי הסתר אסתיר, אבל האמת הברור שהשראת שכינתו ות' בתוכינו תמיד, כי א"א שיהי' לנו קיום זולתו, אלא שנעלמת ומסולקת מידיעתנו, ומעתה על כי אמר ביום ההוא כי אין אלקי בקרבי, זה עצמו הוא ההסתר שאמר הכתוב ואנכי הסתר אסתיר וגו' שנחסר בחי' הידיעה וההרגשה והכתוב הודיענו שאין האמת כן אלא תמיד השראת שכינתו ית' אתנו. אלא שהוא בבחי' הסתר וחסר לנו הידיעה והרגשה בה.
ומעתה ז"ש משרע"ה ואתה לא הודעתני וגו' ואתה אמרת ידעתיך בשם, וטענתו ותפילתו הי' ע"ז הדרך, כו ידע והשיג מרע"ה כי אף אם יהי' ע"ו שליחות מלאך אבל בהסתר יהי' שכינתו כבודו ות' עם ישראל כי א"א להתקיים זולתו, אולם לא הי' מרוצה שיהי' השראת השכינה בהסתר ובהעלם בלי ידיעה והרגשה מצידינו, וע"כ התפלל שיהי' בידיעה והשגה בדעת שלימה שהשי"ת שוכן בתוכינו ועי"ז נהי' דבוקים אליו ית' בכל מחשבותינו ואז טוב לנו כל הימים, והלואי שנזכה לבחי' הידיעה, ולא יהרהר האדם לומר ח"ו כי אין אלקי בקרבי, ומוכרח שידע האדם שבבחי' הסתרה שכינת כבודו בתוכינו ולית אתר פנוי מני', ואפילו רגע א' לא סר מאתנו השגחתו ית' וצופה ומביט ומשגיח על כאו"א מישראל ולא נעשה ולא נהי' אפילו תנועה קלה בלי השגחתו ית', ואם נזכה לבחי' ידיעה זו: אז נוכל לדבק בו ות' וללכת בדרכיו ולא זולת זה.
וזה הי' טענת משרע"ה ואתה לא הודעתני וגו' ופרש"י ז"ל ואשר אמרת הנה אנכי שולח מלאך אין זו הודעה ואין אני חפץ בה, הגם שידע מרע"ה כי בהסתר יהי' שכינת כבודו ות' בתוכינו אף אם יהי' ע"י שליחות מלאך: אבל יחסר הידיעה מצידנו ויהי' השראת השכינה בהסתר ובהעלם, ע"כ אמר אין זו הודעה מה שהבטחתנו כמ"ש ואתה אמרת ידעתיך בשם ואין אני חפץ בה, והתפלל מרע"ה שיתגלה שכינתו לעיני כל ישראל בהרגשה אמיתית וידיעה שלימה, כמו שיהי' לעתיד יראו עינינו וישמח לבינו וישמיענו ברחמיו לעיני כל חי לאמר הן גאלתי אתכם אחרית כראשות להיות לכם לאלקים, ויתגלה כבודו ית' לעינינו, וכמו שפירשו במאמר התנא (אבות פ"ג משנה י"ד) חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום. ופירשו דהידיעה וההרגשה הוא חביבה ומשובחת עוד יותר מעצם המתנה, וז"ש חבה יתירה שנודעת להם, ועד"ז היה תפלת מרע"ה הודיעני נא את דרכיך, שיהיה בידיעה והשגה בדעת שלימה.
ועתה נבאר המשך הפסוקים מ"ש מרע"ה ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך וגו' ומה שפירש"י אם אמת שמצאתי חן וכו' (עיין לעיל קושיא כ"ג וכ"ד) דהנה מצינו שאמר יעקב אבינו ע"ה ואתה אמרת היטב אוטב עמך וגו' ואעפ"כ הי' מתיירא שמא יגרום החטא, ואמרז"ל במדרש ופ' ע"ו סי' ב') מכאן שאין הבטחה לצדיקים, כי כן דרך הצדיקים שמתויראים תמיד פן יגרום החטא בעתיד למנוע קיום ההבטחה, וכ"כ הרמב"ן ז"ל באברהם אע"ה שאמר במה אדע כי אירשנה, אף שהבטיח לו השי"ת הי' מתיירא מגרמת החטא, וכמו"כ אפ"ל בטענת מרע"ה שאמר ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאתי חן בעיניך וכבר יש לי הבטחה מאתך ית' ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך, ר"ל אם גם עתה יש לי מציאת חן הודיעני נא את דרכך, ולא שהי' ח"ו מסופק בהבטחת השי"ת, אלא שהי' מתיירא אם כח ההבטחה קיימת עדיין, ולא גרם החטא למנעו, וזה שפירש"י אם אמת שמצאתי חן בעיניך. עפימ"ש הרמב"ן ז"ל בפרשת וישלח עה"פ קטנתי מכל החסדים ומכל האמת וגו', דאמת היינו דבר המתקיים ע"ד אומרם ז"ל ושבת דף ק"ד ע"א) קושעא קאי, וחסדים המתקוומים נקראו אמת עיי"ש, וז"ש מרע"ה אם אמת שמצאתי חן בעיניך, דהיינו שעדיין החסד והמציאות חן קיימת ומתקיימת לעולם ע"כ הודיעני נא את דרכך שנזכה להתגלות הידיעה והשגה, ואדעך למען אמצא חן בעיניך עד סוף כל הדורות, ויתקיים מציאות החן לעולם, ולא ימנע ההבטחה הזאת ע"י גרמת החטא.
וא"ש מה שכפל עוה"פ לומר למען אמצא חן בעיניך והרי כבר אמר ועתה אם נא מצאתי חן וגו' (עיין קושיא כ"ד), אבל בזה הי' בקשתו על מציאת חן והתגלות ידיעה בגלוי שכינתו ית' עלינו עד סוף כל הדורות, ואמר למען אמצא חן כי בהעלם הוא אתנו בכל דור ודור כמ"ש בזוה"ק והאריז"לו אמנם ודע והשיג מרע"ה שעתיד להיות מלאך בימי יהושע, כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפרשת משפטים שאז נתקיים דיבורו של הקב"ה שאמר הנה אנכי שולח מלאך, ואיתא בתנחומא שא"ל המלאך ליהושע עתה באתי אני הוא שבאתי בימי משה רבך ודחה אותי ולא רצה שאלך עמו ועתה באתי עיי"ש, ע"כ גם שהבטיחו השי"ת פני ילכו וגו' שלא ישלח מלאך אלא הקב"ה בעצמו ילך אתנו, בקש עוד מרע"ה עד סוף כל הדורות ואמר אם אין פניך הולכים אף לעתיד אל תעלנו מזה ונתקבלה תפלתו, אלא שלעתיד יהי' בהסתר ובהעלם ולא בהתגלות כמו שהי' בימיו, ומתורץ בזה קושיא (כ"ה) הנ"ל.
ואפ"ל עוד רמז בזה עפימ"ש רז"ל במסכת קידושין ודף ס"ט ע"א) וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך (דברים י"ז), מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל וארץ ישראל גבוה מכל הארצות וכו' דכתיב (ירמי' כ"ג) לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדחתים שם עכ"ד הגמ', וכמו"כ מ"ש משרע"ה אל תעלנו מזה, הכוונה לעליית א"י, וזה הי' תפילתו של משה רבינו אם אין פניך הולכים אל תעלנו, שהבטחתנו להכניסנו לא"י אבל אין אנו רוצים בזה רק באופן שיהי' שכינת כבודך ות' בתוכינו, ונהי' דבוקים בו ית' ובתורתו הקדושה ושלא לזוז אף תנועה קלה בלי רצון הבוי"ת ושלא ברצון התוה"ק, וזולת זה אל תעלנו מזה וטוב יותר שנשאר במדבר וזה הי' בקשה ותפלה עד סוף כל הדורות, ויתורץ קושיא (כ"ז) הנ"ל מ"ש מרע"ה ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא, ויובן הנתינת טעם כי עם קשה עורף הוא והשליח אין בידו למחול, וא"א להתקיים ח"ו בלי מחילת עונות, ע"כ בקש ילך נא ה' בקרבנו וסלחת לעוונינו וגו'.
ויובנו דברי היוב"ע במ"ש ארום לות אפשר שאיסלק שכינת יקרי מביניכון ברם לא יהא יקרי שרי במדור משריתכון, ואין בזה שני הפכיות ותרתי דסתרי, אלא שגם מתחילה כשא"ל הקב"ה ושלחתי לפניך מלאך, הבטיחו השי"ת שיהי' שכינת כבודו ית' אתנו אלא שיהי' בהסתר, וז"ש שלא יסתלק לגמרי, אבל לא יהי' עמכון באתגליא, וגם דברי התרגום אונקלוס מתפרש בדרך זה, מ"ש ארי לא אסלק שכינתי מבינך ר"ל שלא יהי' מסולקת ח"ו לגמרי אלא שיהי' בהסתר, ולפי"ז א"ש מ"ש הכתוב כי לא אעלה בקרבך, ולכאורה לפי דברי התרגום הול"ל כי לא אעלה מקרבך כנ"ל, ואפשר הכוונה שא"ל ות' לא אסלק שכינתי אבל יהי' בהסתר ולכוונה זו אמר בקרבך, אבל מרע"ה לא הסכים שיהא שכינתו ית' בתוכינו בהסתר לבד, וע"כ ביקש עוד ואמר אם אין פניך הולכים באתגליא אל תעלינו מזה, ובזה יתבאר כל הענין.
ועתה נבוא לבאר ענין השגגה במנין דוד המלך ע"ה, (עיין לעיל קושיא ג') דהנה כתב האור החיים הק' שנתחייבו ישראל בחטאם, וע"כ כשבא המספר בהם בלי רשיון מאדון הכל, שלע בהם הדין ונפרע בהם עונם עייש"ד: ואעפ"כ היתה הגזירה בחסד וברחמים כמשה"כ וינחם ה' על הרעה ויאמר למלאך המשחית הרף ידך וגו'. כי כבר הי' מוכן ומתוקן הצלה לדורות ע"ו תפלת מרע"ה בחטא העגל להקל הפורעניות ושיתקבל התשובה ע"י הכח שהכין מרע"ה בזכותו הגדול אז בחטא העגל, ונ"ל הערה בדרך אפשר דחלילה לחשוב שדוד המלך טעה, ופלא בעיני מ"ש הרמב"ן בפ' במדבר דשגגת דוד הי' שמנה את ישראל שלא לצורך עיי"ש (הובא לעיל), והרמב"ן ז"ל בעצמו שם ופ' במדבר) כתב וז"ל לא הבינותי טעם המצוה הזאת, למה צוה בה הקב"ה שימנו משה ואהרן את ישראל, וידיעת המספר למה הי' צורך בו וכתב שם בטעם הדבר, כי הבא לפני אבי כל הנביאים ואחיו אהרן קדוש ה"נ והוא נודע אליהם בשמו, יהי' לו בדבר הזה זכות וחיים, ולכל ישראל בא זכות ע"י המספר שימנו ע"י משה ואהרן, כי ישימו עליהם עינם לטובה ויבקשו רחמים עליהם, כאמרם ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם וגו' עכדה"ק, ולפי"ז הי' צורך גדול בדבר, וישועה בשמו ושם אביו. והשפועו חיים וברכה לכל או"א מישראל שבאו לפניו.
וכתב הרמ"ע מפאנו זלה"ה (הובא דבריו בילקוט ראובני) וז"ל כו תשא את ראש בני ישראל מרע"ה הי' צופה ברוה"ק מנין טיפין שבראש כאו"א וזהו לגלגלותם, וכו' שהי' מביט כמה דורות ואנשים יעמדו ממנו, ולא עוד אלא שהי' מביט כמה פעמים יתגלגל כאו"א מישראל, וזהו רז נגלה במלת לגלגלותם מלשון עיבור וגלגול עכ"ל, וכעי"ז כתב בספה"ק נועם אלימלך עיי"ש, ולכאורה מה המקרא חסר ומי יימר לן שהטעם שכתב הרמב"ן ז"ל במנין משה, לאו היינו טעמא דדוד, ובוודאי שלתכלית זה מנה דוד המלך ע"ה את ישראל, כי גם במספר שבחומש הפקודים חתר הרמב"ן ז"ל למצוא טעם לצורך המנין, וקשי' לי' דמה צורך הי' ידיעת המספר, כי לא היה שעת מלחמה וכו', וניחא לי' כי הי' צורך להזכיר כאו"א מישראל בשמו לפני משה ואהרן, כדי שישפיעו עליהם זכות וחיים וכו', וה"ט שייכא גם אצל דוד, ולכאורה א"כ מדוע קראו חז"ל המנין שבימי דוד שלא לצורך, ומדוע נענשו ישראל בדבר ר"ל ע"י המנין, ובוודאי לא עשה דוד אף תנועה קלה כ"א לרצון הבוי"ת.
אמנם איכא לחלק בין המנין שהי' על ידו משה ובין המנין שהי' ע"י דוד: דאצל משרע"ה הי' ציווי השי"ת למנותם, וכל ישראל ידעו שוש תועלת במנינם, ואף אם לא ידע כאו"א טעם המנין, אבל ידעו שרצון הבוי"ת למנותם ויספיק ידיעה הכללית שהמנין הוא לתועלת ולצורך, אבל המנין שהי' עזי דוד, הצורך והתועלת שבו הי' בהסתר ובהעלם, וכל ישראל לא ידעו בצורך המנין, ומצינו שיואב שאל את דוד ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה ולא השיב לו דוד, ולא גילה לו טעם המנין, כי לא נצטוה מן השמים ולא ניתן לו רשות לגלות הצורך בו וזה הו' החסרון במנין דודו מפני שבעיני ישראל ולמראית העין הי' המנין שלא לצורך.
ויובן בהקדם מ"ש האוהחה"ק ופ' ראה) עה"פ שמור ושמעת, ע"ד מ"ש רז"ל בגמ' חגיגה (דף ע"ו ע"ב) אשכחי' רבה בר שילא לאליהו א"ל מאי קא עביד הקב"ה, א"ל קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומי' דר"מ לא קאמר, א"ל אמאי משום דקא גמר שמעתא מפומי' דאחר, אמר לי' אמאי ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק, א"ל השתא קאמר מאיר בני אומר עכ"ד הגמ'. והקשה האוהחה"ק וא"ת הקב"ה מתחלה מה סבר ולבסוף מה סבר, שאין לומר שנעלם מעיני ה' ח"ו הטעם שאמר רבה ביר שילא ר"מ רימון מצא, אמנם דע כו יקפיד ה' על האדם בעשותו דבר שלא יהי' נקי בו אלא מה' ולא בעיני האדם, ויחשוב לו לחטא עד שיהי' נקי מה' ומאדם, ולזה כשעשה ר"מ מעשה זה שלמד תורה מאדם שאינו כמלאך, זה סבב שלא הי' הקב"ה אומר שמועה מפיו להיותו חסר השלימות, ואחר שנאמר בישיבה של מעה טעם לשבח במעשיו, נכנס בגדר והייתם נקיים מה' ומישראל, ולזה תיכף ומיד חזר ואמר שמעתא משמו עיי"ש.
וכמו"כ במנין דוד לפי שלא ידעו ישראל בצורך המנין, ולמראות העין הי' המנין שלא לצורך ע"כ הי' פגם וקטרוג דאסור למנות את ישראל שלא לצורך כמ"ש חז"ל, ונענשו ישראל במגפה בצירוף הטעמים שכתב האוהחה"ק שהיו ישראל חייבים בשביל עונם, ונסתבב מעשה זו ונפרע ממנו עונם, ואולי שאם הי' מונה אותם ע"ו מחצית השקל, לו יהי' שנתחייבו ישראל ר"ל, אבל השקלים היו כופר נפשם לה', והוא מ"ש ז"ל שאם הו' דוד מונה אותם ע"ו השקלים לא הי' בהם נגף, אבל שורש הפגם הוא שלמראית העין הי' המנין שלא לצורך, והוא מ"ש בתנחומא שהמנין שבימי דוד הי' שלא לצורך והכוונה לדרכינו שהפגם שבו הי' מפני הקטרוג שמנה את ישראל שלא לצורך, אע"פ שהאמת לא הי' כן אבל למראית העין הי' כן וזה גרם הקטרוג, אולם דוד המלך ע"ה ראה גודל התועלת למנות את ישראל, ואין אנו משיגים אף קצת דרכיו, ובלי ספק שהי' תועלת גדול לישראל והי' כוונת דוד המלך לעשות טובה ותיקון לישראל במנין הזה עד סוף כל הדורות, ובאמת הי' עצה ותיקון לגלות הטעם והתועלת לעיני כל ישראל, ואז לא יהי' עוד פגם ועונש בדבר, אלא שנסתבב הדבר להיות בדרך פגם ועונש מפני שנתחייבו ישראל לעונש כנ"ל, גם לטעם שאמרו חז"ל שמן השמים הכשילוהו מפני שאמר אם ה' הסיתך בי אבל באמת דוד המלך לא חטא ולא טעה ח"ו, וכל האומר דוד טעה אינו אלא טועה, והפסוק בעצמו מעיד ואומר ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל וגו', הרי ברור בלי ספק שמן השמים נסתבב לו לעשות כן, ועשה עפ"י הלכה וכדת של תורה, רק שלא ניתנה להתגלות כי הי' עונש מן השמים עליו ועל ישראל.
וז"ש רז"ל ונתנו איש כופר נפשו לה' בימי משה, ולא יהי' בהם נגף בימי דוד, ויובן עפ"י דרכינו הנ"ל דמשה רבינו הכין כח הזכות לישראל עד סוף כל הדורות, וכמו שהבטיחו הקב"ה דבכל שנה ושנה אתה עומד וזוקף את ראשן, ובמנין שהי' בימיו לא שלט בהם הנגף ע"י כוחו וזכותו וכמו"כ הכין להם הזכות והכח הזה עד סוף כל הדורות, ובימי דוד אף שנענשו ישראל הי' הגזירה בחסד וברחמים, כמשה"כ וינחם ה' על הרעה ויאמר למלאך המשחית הרף ידך וגו', ובהעלם מרע"ה אתנו בכל דור ודור, והקב"ה יעזור שיתגלה כח הידיעה שהתפלל משה רבינו ע"ה, באמרו הודיעני נא את דרכיך, שבקש על הידיעה ודביקות בו ית', ונזכה להיות דבוקים בו ית' בידיעה והשגה אמיתית, ולראות ישועה בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.
תורה
שיטת הגר"א בטעם מנין דוד ע"י שקלים
עוד אפ"ל בהסבר ענין השגגה במנין דוד המע"ה, עפי"ד אאמו"ר זלה"ה (בקדויו"ט פ' זו) דאיתא בספה"ק ישמח משה לאא"ז זצוקלה"ה בפ' תולדות עה"פ ויברכהו ד', דהא דאין הברכה שורה בדבר המדוד, כו ההנהגה הסתמיות היא השגחה מסותרת בהטבע והטבע הוא השליח, וא"כ בדבר המדוד שאין יכול להיות נסתר אין בו ברכה, לפי"ז מובן דאם יתן השי"ת ברכה בעצמו ולא ע"י השליח היינו הטבע ואינו מכוסה כלל בהטבעג ודאי און שום דבר יכול לעכב על ידו ושורה בכל אף בדבר המדוד וז"ש ויברכהו ד' דייקא ולא ע"ו שליח עכדה"ק יעיי"ש, ממוצא הדבר מצינו למידין דבאומה הישראלית שהשגחתו ית"ש עליהם למעלה מן הטבע ולמעלה מן המזל כידוע, בודאי אין שום מנין ומדוד יכול להזיק להם ח"ו, וא"כ יש להבין למה הי' מן הצורך למנותם ע"ו השקלים, הלא הי' באפשרי למנותם לגלגלותם. ויתבאר לדעתי עפימ"ש הרמב"ם ז"ל במורה דהשגחה סיבת הדביקות עיי"ש, וע"כ כ"ז שאנו דבוקים בו ות' בכל לב ונפש השגחתו ית' עלינו בכל ענינים למעלה מן הטבע ולמעלה מן המזל, משא"כ אם ח"ו נחסר מהדביקות אליו ית"ש אז ישראל נתונים קצת תחת הטבע וכו', וע"י שחטאו ישראל בעגל וכו' לא היו דבוקים בו ית"ש בכל לב ונפש וכו', ע"כ אם יפקוד אותם בגלגלותם ח"ו יהי' בהם נגף ע"כ היתה הציווי למנותם ע"י השקלים דייקא עכל"ק.
ועד"ז אפ"ל לעניננו כי בדוד כתיב וד' עמו, והי' מושגח מאתו ות' בלא השליח, גם בחי' הדור הי' גדול וגבוה מאוד כמבואר בדרז"ל, ע"כ חשב דהמע"ה שבכה"ג אין צורך למנותם ע"ו שקלים דייקא, ומה שהקשה האוה"ח הק' מה נענה בסנהדרין ומה נענה בכל איש ישראל כשראו שבאו למנותם, הי' להם לחרוד חרדה גדולה ואימת מות יפלו עליהם ויצעקו על הדבר לפני יואב ולפני המלך וכו' בטענה הנשמעת ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם: אמנם קושיא זו לא קשה כ"כ, כו הי' להם על מי שיסמוכו, וכל מעשיו הי' ברוה"ק כמו שהעידו חז"ל שהלכה כמותו בכל מקום, אלא שאעפ"כ הי' איזה פגם ע"ד וסביביו נשערה מאוד, וג"ז הי' סיבה מן השמים להעלים ממנו בחי' זו. ועוד י"ל שמן השמים העלימו מדהע"ה שחטאו ישראל. וכבר אינם במדרגה גבוהה זו להיות נמנים בלא השקלים וכמ"ש לעיל האה"ח הקדוש שנתחייבו ישראל בחטאם ושלט בהם הנגף והבן.
תורה
שקל הכנעה לפני ד'
וידבר ד' אל משה לאמר כי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לד' בפקוד אותם ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם, יל"ד על כפל אומרו בפקוד אותם ב"פ, גם הרי כל המצות צריך לעשותן לשמו ית' שצונו במצותיו, ומה צורך לפרע במצוה זו שיתנו השקלים כופר נפשו לד'.
ב) זה יתנו כל העובר על הפקודים וגו' יל"ד דכבר אמור ונתנו איש כופר נפשו וגו', וכפל הנתינות למה.
ג) בירושלמי שקלים ופ"א) כל העובר על הפקודים וגו' כל דעבר בימא יתן, וצ"ב קישור מצות השקלים להעברת הים דייקא.
ד) במד"ר (פרשה ל"ט סי' א') א"ל הקב"ה חייבין לי ישראל מה שלוו הימני שנא' כי תשא כ"ד כו תשה בריעך, אמור להם שיפרעו מה שהם חייבים לי וכו' ואשלמה להם שנא' (הושע ב) והי' מספר בנ"י כחול הים עכ"ד המדרש וצ"ב.
ונל"פ בהקדם דברי התנחומא (סי"א) ונתנו איש כפר נפשו כיון ששמע משה אמר עור בעד עור וכל אשר לאיש ותן בעד נפשו (איוב ב) א"ר יהודה בר אלעאי כששמע משה ורד להורות ואמר בלבו מצאנו שפדיון נפש אדם ככר כסף שנא' (מלכים א' כ') והיתה נפשך תחת נפשו או ככר כסף תשקול, כל או"א מישראל יהא נותן ככר כסף איר יוחנן ממי למד ממוציא שם רע, אמר הכתוב וענשו אותו מאה כסף וגו' ואנו הוצאנו שם רע ואמרנו לעגל אלה אלהיך ישראל וכו' רשב"ל אמר מן האונס למד משה שנא' ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף וכו', ר"ו בר סימון אמר משור נגח למד שנא' כסף שלשים שקלים וכו' כל אחד ואחד ותן ל' שקלים, יודע הקב"ה מה שבלבו של משה והראהו באצבעו וא"ל משה זה יתנו כזה יתנו עכ"ד המדרש ובילקוט (רמז שפ"ו) הגירסא א"ל הקב"ה חייך לא ככר כסף ולא מאה כסף ולא חמשים שקלים ולא שלשים שקלים אלא זה יתנו וכו', וראוי להבין כיון שהי' סברת משרע"ה להורות כן מדרשת הכתובים, בודאי הוא דעת תורה אמיתית, והי' ראוי ליתן ממון הרבה לפדיון נפש כמצות התוה"ק בכל אלו, ומדוע לא הסכים השי"ת לסברתו ובחר במיעוט מחצית השקל דייקא, גם היכן מרומז בקרא שרצה משרע"ה לדון ולהורות כן.
ויתבאר בהקדם מ"ש בספה"ק דברי יחזקאל עה"ת (בהשמטות) לפרש הכתוב במספר ארבעים יכנו ודרשו ז"ל ל"ט, יש לדייק למה כתוב בתורה ארבעים אם די ל"ט, אמנם איתא בש"ס (ברכות ז' ע"א) טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות (פרש"י ז"ל מרדות אחת לשון רדוי והכנעה שאדם שם על לבו מאליו), ומובן אם האדם העובר ח"ו לא תעשה, מיישב עצמו מה עשה שמרד נגד הבורא ית"ש וכו', הלא כל נפשו אינו שוה אז בעיניו נגד העבירה שעשה וכו', ובעת שגמרו המלקות כאב לבו הכו בזה הצער שסבל בעת לקותו די להתכפר עונו שמרד נגד ממ"ה הקב"ה, מי יתן ועוד ילקו אותו יותר ויותר, מובן כי המרדות שיש בלבו אחר גמר המלקות פועל בלבו שפלות והכנעה יותר ממה שהי' לו בעת קבל המלקות, ובזה מיושב כי באמת יש כאן ארבעים, היינו ל"ט מלקות שהלקו אותו, ואחל הכאה המרדות בלבו, שיש לו ממה שאין לוקין אותו יותר כראוי לאיש שמרד נגד ממ"ה הקב"ה עכ"ל, ועד"ז יובן לעניננו דלפי האמת הי' ראוי שיתנו ישראל לפדיון נפשם ככר כסף או מאה כסף וכו', כאשר רצה משרע"ה להורות מן הכתובים וסברא אמיתית הוא ודעת תורה שלימה וברורה, אלא שהבוי"ת בחר במיעוט שיתנו רק מחצית השקל בלבד, ועי"ז יהי' לישראל הכנעה ושפלות וישימו על לבם שלא יצאו ודי חובתם כפי הצורך לכפרת נפשם, וזהו רצון הבוי"ת ולב נשבר ונדכא אלקים לא תבזה, והוא חשובה יותר ממה שהאדם נותן בפועל ממש.
וז"פ הכתוב ונתנו איש כופר נפשו לד', ע"ד שדרשו רז"ל (שבועות ט' ע"א) ושעיר עזים לחטאת לד', שהוא מכפרת על שאין בה ידיעה בתחלה ולא בסוף שאין מכיר בו אלא ד"ג כמו"כ יאמר הכתוב כאן ונתנו איש כופר נפשו לד"נ ר"ל עיקר הנתינה הוא מחשבת ההכנעה שאינו מכיר בו אלא ד', ואין הכוונה כאן על הנתינה בפועל, כו בתחלה מקדים הכתוב את העיקר, והוא מחשבת ההכנעה ואותה ותן האדם כופר נפשו לד' בפקוד אותם מלשון חסרון כמו ולא נפקד ממנו איש, ויחשוב בלבו חסרונו שמרד נגד ממ"ה הקב"ה, ויצטער שלא יוכל להרבות בפדיונו יותר ועי"ז ולא יהי' בכם נגף בפקוד אותם, ואח"כ אמר הכתוב זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל וגו', ר"ל שזה יתנו בפועל ממש, וא"ש כפל הנתונות שבמקרא, כי מאמר ונתנו איש כופר נפשו לד' הכוונה בו על הנתינה במחשבה והוא העיקר ע"כ הקדימו הכתוב ומ"ש זה יתנו וגו' מחצית השקל, הציווי בזה על הנתינה בפועל והבן.
ועד"ז אפ"ל דברי הירושלמי זה יתנו כל העובר על הפקודים כל דעבר בימא ותן, עפימ"ד במדרש תנחומא (פ' תרומה ס"ה) וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב, א"ל הקב"ה אין אתם מביאין משלכם אלא מביזת הים שנתתי לכם וכו', ועכ"ז ירמוז הכתוב כאן כל דעבר בימא יתן, להגדיל הכנעתם שהוא עיקר כופר נפשם לד', שיתבוננו שאף אותה המעט מחצית השקל שנותנין בפועל לכפרת נפשם אינו משלהם אלא מביזת הים שנתן להם הקב"ה, ועי"ז יתרבה הכנעתם בידעם שאינם נותנים כלום.
ובזה יובן דברי המדרש (לעיל קושיא ד') א"ל הקב"ה חייבין לי ישראל אמור להם שיפרעו וכו' ואשלמה להם שנא' והי' מספר בנ"י כחול הים, הכוונה בזה לדרכנו שידעו ישראל כשיתנו מחצית השקל, שעדיין לא נתנו ידי חובתם, והי' ראוי שיתנו ככר כסף כסברת משרע"ה, ועדיין הם חייבים, ובזה שיכנע לבם יפרעו מה שחייבין לי, כי אין חפץ לד' בכסף והכנעת הלב הוא העיקר, ואשלמה להם והי' מספר בנ"י כחול הים: עפימ"ש ק"ז הישמח משה זלה"ה (בפ' שמות) בשם המפרשים לתרץ סתירת המקראות דכתיב והי' מספר בנ"י וגו' וכתיב אשר לא ימד ולא יספר, ותירצו דמצינו דא' שקול כנגד כמה וכמה, כמו משה שקול כנגד כל ישראל וכו' ובדור המדבר דרשו רז"ל שכל א' מהן הי' שקול כאלף איש ומשה כנגד כולן ולפי"ז אין ברי' יכולה לידע משקל החשיבות של איש ישראל, כי זה נשקל רק בדעתו של קל דיעות בזה עכ"ד המפרשים, וז"ש ואשלמה להם והי' מספר בנ"י וגו', שע"י שיפרעו לו במה שיתרבה הכנעתם כנ"ל, בזה יתגדל חשיבותם עד למאוד, וכל א' שקול כנגד כמה וכמה, והי' מספר בנ"י כחול הים, כי א"א לעמוד על מספרם, דאין כל ברי' יכולה לידע משקל החשיבות של איש ישראל והבן. אל
תורה
זכרון משה רבינו בקריאת פרשת השקלים
וידבר ה' אל משה לאמר כו תשא את ראש וגו', במדרש (תנחומא סי' ג') אמר משה לפני הקב"ה משאני מת אין אני נזכר, א"ל הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פ' שקלים, ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני כאלו אתה עומד שם וכו' וזוקף את ראשן עכ"ד המדרש וצ"ב.
ונל""פ עפי"ד הגמ' ערובין (דף נ"ד ע"א) א"ר אלעזר מ"ד חרות על הלוחות אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות, לא נשתכחה תורה מישראל, פירש"י חרות משמע חקוק ואינו נמחק לעולם וכו' עיי"ש, נמצא דע"י חטא העגל שגרמה שבירת הלוחות נסתבב שכחת התורה, ולעתיד שיתוקן חטא העגל לא ישתכח התורה עולמית, והנה אף שפרה אדומה וכן השקלים באים לכפרה על עון העגל, מ"מ לא נמחק העון לגמרי, ועדיין רושם החטא שמור לדורות עד לעתיד שיהי' עולם התיקון, וע"כ עדיין השכחה שולטת בעולם אלא שאעפי"כ מגין עלינו שלא תשתכח לגמרי ח"ו, וכבר פירשתי דברי המדרש פליאה מה ראה קרח לחלוק על משה פרשת פרה אדומה ראה וצ"ב, ואפ"ל דזה היתה טענתו של קרח, דהנה אחר חטא העגל המליץ משרע"ה זכות על ישראל, וטען ואמר לו צוית ולא להם שנא' אנכי ה' אלקיך, אמנם קרח טען ההיפך כפירש"י ז"ל עה"פ כו כל העדה כולם קדושים כולם שמעו בסיני אנכו ה' אלקיך, א"כ לפי טענתו נתעורר שוב חטא העגל, וז"ש מה ראה קרח לחלוק על משה, ולעורר על טענת לי צוית ולא להם, ותירצו פרשת פרה אדומה ראה שאמרז"ל (במדבר רבה י"ע סי' ח') תבא אמה ותקנח צואת בנה, וחשב נתכפר חטא העגל ע"ו הפרה, וע"כ חזר לטעון כל העדה שמעו אנכי ה' אלקיך, אבל באמת טעה, דעדיין לא נתכפר לגמרי ורושם החטא עדיין שמור לדורות, והנה כ"ז שהי' משרע"ה קיים הגין על ישראל בגודל קדושתו שינצלו משכחת התורה, אמנם חשש שמא משאנו מת אין אני נזכר שיבואו לידי שכחת התורה ח"ו ולא יהי' נזכר עוד ע"ו שמועותיו ניחמו הקב"ה וא"ל כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פ' שקלים ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני כאלו אתה עומד שם וזוקף את ראשן, שאותן שקלים הם מכפרים לדורות עולם, כמ"ש הכתוב והי' לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם, ומצינו בגמ' (ברכות דף ס"ב ע"ב) שהי' נגף בימי דוד על שמנה את ישראל, ודרשו ז"ל הפסוק ובהשחית ראה ה' וינחם, מאי ראה, ר' יצחק נפחא אמר כסף כפורים ראה, פירש"י כדכתיב והי' לבנ"י לזכרון לכפר וכו' ובכח הקריאה נתעורר זכותו וכאלו עומד שם וזוקף את ראשינו להצילנו משכחת התורה, וה' יאיר עינינו בתוה"ק אכיה"ר.
תורה
אחדות ישראל במחצית השקל
עוד אפ"ל בביאור דברי המדרש הנ"ל, עפימ"ש האלשיך בשם הר"ש אלקביץ זלה"ה בטעם הרמז של מחצית השקל שהוא להורות את ישראל יחס אחדותם, בל יעלה על לב איש מהם שהוא נפרד מחבירו, כי אם כאלו כל אחד חצי, ובהתחברו עם כל או"א מישראל נעשה אחד שלם, ע"כ כל אחד יביאה מחצית עיי"ש, והנה אמרז"ל (סוטה דף י"ד ע"א) מפני מה נתאוה משה להכנס לארץ, וכי לאכול מפרי' הוא צריך. אלא שנשתוקק לקיים מצות התלויות בארץ וע"כ חשש משרע"ה שמא משאני מת און אני נזכר, רי"ל מאחר שנגזר עליו מיתה ולא יכנס לארץ לא יהי' נזכר שמו במצוות התלויות לפי שלא זכה לקיימם בפועל בארץ, לזה נוחמו השי"ת במצות מחצית השקל שרומז על ההתחברות, ובצירוף כל ישראל, כאו"א יש לו חלק גם במצות חבירו, ומכ"ש משרע"ה שהוריד התורה ומסרה לישראל, הוא היסוד והגורם לקיום התוה"ק, ויזכר שמו על ידי מצותם והבן.
תורה
אחדות ישראל על ידי התחברות הצדיק והפשוט
כי תשא את ראש בנ"י וגו', במדרש (תנחומא סי' ה') ר' יונה פתח כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירום (תהלים ע"ה) וכו', וצ"ב הקישור.
ונל"פ עפימ"ש האלשיך בשם הר"ש אלקביץ זלה"ה בטעם הרמז של מחצית השקל שהוא להורות את וחס אחדותם, בל יעלה על לב איש שהוא נפרד מחבירו, כי אם כאלו כל אחד חצי, ובהתחברו עם כל אחד ואחד מישראל נעשה שלם, ע"כ כל אחד יביאה מחצית עכ"ד ז"ל, והנה אם הצדיק מתחבר אל הפשוטי עם, הרי זה הורדה אליו, שצריך להוריד עצמו מקדושתו, אבל זהו הרמה לגבי פשוטי העם, שהצדיק בהתחברותו מעלה ומגביה אותם משפלותם, וזהו תכלית ההתחברות ורצון הבוית"ש, ויש לרמוז זה בדברי המדרש זה ישפיל וזה ירום. שע"י ההתחברות הנרמז במצות מחצית השקל, צריך הצדיק להשפיל עצמו ולהרים הפשוטו עם, ובאמת הורדה זו לצדיק צורך עלי' הוא, שאם משפיל עצמו בשביל להעלות הפשוטי עם ממדריגתם, השי"ת נותן לו התרוממות, וזה שכרו שנתעלה במדריגתו עוד יותר, ויש לו חלק ונחלה גם בעבודתם שנתעלו על ידו, ויהי' הפי' זה ישפיל וזה ירום שניהם בנושא א"נ דע"י שהצדיק משפיל עצמו, זה ירום ע"י זוכה להתרוממות יותר .
תורה
שפלות הגורמת לנשיאות ראש
כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגו' ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם, במדרש (תנחומא סי' ה') כו תשא את ראש, ר' יונה פתח כו אלקים שופט זה ישפיל וזה ירום וכו', וצ"ב הקישור.
ויתבאר בהקדם לפרש מקראות דלהלן אנא חטא העם הזה חטאה גדולה וגו' ועתה אם תשא חטאתם וגו', יל"ד דאדרבה הי' לו להקטון מדת החטא ולא להגדילו כ"כ לומר חטא העם הזה חטאה גדולה, גם צ"ב וכי בשביל שחטאו חטאה גדולה יתחייב שישא השם את חטאתם ומה טעם בטענה זו.
ב) להלן ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא וסלחת וגו' צ"ב מאו נתינת טעם הוא זה כי עם קשה עורף הוא.
ונל""פ דהנה איתא בגמ' וע"ז דף ד' ע"ב) לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה אלא בשביל להורות תשובה לרבים וכו', והנה מצינו בדרז"ל כשישראל אינם ברום המעלה ח"ו מעמיד הקב"ה עליהם מלך קשה כהמן לעוררם לתשובה, אמנם בדור שפל כדורינו לא יועיל מלך קשה לעורר לבבות בנו ישראל, כי מחמת גודל חשכת הצרות אשר כבר סבלנו בעוה"ר לבותינו אטומים וסתומים כאבן, ואדרבה יקלקל מלך קשה כמ"ש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח, והנה בימי מרדכי הי' מועיל להם מלך קשה כמ"ש רז"ל מגילה י"ד ע"א) גדולה הסרת טבעת וכו' דהם היו קדושים וטהורים לה', רק התרחקו קצת בחטא קל כמו שאמרו בגמ' משום שנהנו מסעודתו של אותו רשע ולא הי' החשכות גדול כל כך, ע"כ הועיל להם מלך קשה לעורר לבבם, אבל כעת שלבבינו רחוקים מה' מחמת גודל החטאים ופשעים עוד יקלקל מלך קשה ואין עצה אחרת רק שיאיר ה' לבבות בני ישראל ואז נעשה תשובה מגודל השגת האור הגדול. ועד"ז טען משה רבינו ע"ה אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ומחמת גודל החטא, נתרחק לבבם מהבוית"ש, אם כן אינו מועיל מלך קשה ואין עצה רק ילך נא ה' בקרבינו ויאיר לבבינו, וזה טעם הכתוב ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא.
ועד"ז יל"פ הפסוק כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם מלשון חסרון כמו ולא נפקד ממנו איש ור"ל דמחמת חסרונם הגדול ראוי להיות להם נשיאות ראש, ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם, וזה ביאור דברי המדרש זה ישפיל וזה ירום ר"ל מחמת גודל שפלותם זה ירום ראוי להיות להם הרמת ראש וה' ירום קרן עמו ברחמים וחסדים, ונזכה כלנו יחד לראות בשמחת כל ישראל וישועתן אכיה"ר.
תורה
מחשבת ישראל קדמה לשקליו של המן
כי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם וגו', איתא בגמ' מגילה (דף י"ג ע"ב) אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מו שאמר והי' העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו וכו', יל"ד הכוונה במ"ש האי לישנא מי שאמר והי' העולם ולא א' משאר שמותיו או כנויו ית', גם הלשון הקדים צ"ב.
ואפ"ל בהקדם מ"ש התוס' במגילה (דף ט"ז ע"א) ד"ה ודחי עשרה אלפי ככרי כספא, וז"ל שמעתי שעשרה אלפי ככרי כסף עולין חצי שקל לכל א' מישראל, שהיו שש מאות אלף כשיצאו ממצרים, ואמר שיתן לאחשורוש כל פדיונם ודוק ותשכח עכ"ד התוס' וכבר צווחו בי' קמאי שדמי פדיונם לא יעלה כ"א למאת ככר, ובהגהות הב"ח תירץ דימי שנותינו בהם שבעים שנה, ומבן כ' ולמעלה נתנו כופר נפש, והמן נתן כופר נפש לכל א' מישראל על חמשים שנה מבן כ' עד שבעים עיי"ש החשבון, אולם לפי"ז לשון הקדים לא א"ש שהרי המן נתן העשרת אלפים בבת אחת וישראל נתנו שקליהם בהמשך זמן של נ' שנה, ואפ"ל דנחשב להם המחשבה כמעשה, ומשקבלו עליהם ישראל לקיים מצותו ית' ליתן מחצית השקל בכל שנה, הבוי"ת מחשיבו להם כמעשה, ולפי"ז כבר הקדימו ישראל שקליהם לשקליו.
והנה הך מלתא דמחשבה כמעשה נלמד מבריאת העולם, עפימ"ש ז"ל במס' ר"ה (דף ל"ב ע"א) בי' מאמרות נברא העולם, והקשו ויאמר דבראשית ע' הוו, ותירצו דבראשית נמי מאמר דכתיב בדבר ה' שמים נעשו וגו', ומפורש בזוה"ק דאמירה הראשונה דבראשית, הי' ברזא דמחשבה ולא בדיבור (עיין בדברינו פרשת בראשית עמוד פ'), ואמרז"ל בגמ' שבת (דף קי"ט ע"ב) איר אלעזר מניין שהדיבור כמעשה שנאמר בדבר ה' שמים נעשו עכ"ד הגמ' וכיון דבריאת שמים וארץ היתה ברזא דמחשבה כמבואר בזוה"ק, א"כ נשמע משם דמחשבה כמעשה.
ובזה אפ"ל הכוונה בדברי הגמ' הנ"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, ר"ל שעתידין לשקול אף על העתיד, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, ע"ו שקבל הבוי"ת שכר המחשבה כמעשה, ולזה נקט מי שאמר והי' העולם, דממודה זו נלמד שהמחשבה כמעשה, ובערך זה קדמה שקליהם והבן.
תורה
מעלת השקלים כופר נפש להציל מקטרוג
בירושלמי שקלים ופ"א) כל העובר על הפקודים וגו' כל דעבר בימא ותן, וצ"ב מה ענין מצות שקלים אל העברת הים.
ב) במדרש (הובא בישמח משה) הים ראה וינוס מה ראה ברייתא דר' ישמעאל ראה, עוד במדרש מה ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם וצ"ב.
ונל"פ עפימ"ד במדרש (ילקוט ראובני) שהי' קטרוג גדול על ישראל בקרי"ס, שטען ס"מ ושר של מצרים הללו עובדי ע"ז והללו וכו', ומבואר בדברי רז"ל שניצולו ישראל ע"ש זכות העתיד שעתידין לקבל התורה והמצות משא"כ המצרים, ובעלה טענת מה בין אלו לאלו, עוד יש הבדל רב ביניהם לסתור טענת מה בין אלו לאלו, עפומ"ד במכילתא (פ' משפטים) אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו, ר' ישמעאל אומר בא וראה רחמיו של מו שאמר והי' העולם וכו', שאדם קונה את עצמו בממון מידי שמים שנא' כו תשא את ראש בנ"י לפקודיהם וכו', אומה"ע אין להם פדיון שנא' (תהלים מ"ז) אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלקים כפרו, חביבין היו ישראל המאמינים בהקב"ה שנתן מצרים תחתיהם כפרה תחת נפשותם שנא' נתתי כפרך מצרים עכ"ד המכילתא, ומבואר בגמ' (ב"ב ו' ע"ב) דזכות הצדקה אינו אלא לישראל, ודרשו כן מהפסוק (משלי י"ד) צדקה תרומם גוי אלו ישראל, דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להם, ובפר"ד (דרוש י"ז) האריך לבאר דמצות הצדקה אינו אלא בישראל לטעם שנקראו בנים למקום, אבל אומה"ע שהם עבדים חטא הוא להם עיי"ש.
ובזה יתבאר דברי הגמ' (שם) א"ר אבהו אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע במה תרום קרן ישראל, אמר לו בכו תשא (פרש"י אם באת לשאת ראשם בהגבהה קח מהם כופר לצדקה) עכ"ד הגמ', דהצדקה הוו כופר נפש להצילם מן הקטרוג והכלי' ח"ו, וכמו"כ השקלים הם כופר נפשם לד' שהיו ישראל חייבים לשמים לסיבת עון העגל, וע"י השקלים בצירוף התשובה ניצולו מן הקטרוג, וכמו"כ מצינו שניצולו ישראל מגזירת כלי' בימי המן ע"ו זכות השקלים כמ"ש ז"ל (מגילה י"ג ע"ב) אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו וכו' עיי"ש, וכמו"כ בקרי"ס נצולו מן הקטרוג מה"ט, דהנה תשובה תפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, וישראל עשו תשובה וצעקו אל ה' והרבו תפלה, וצדקה עמדה להם זכות העתיד שעתידין לשקול שקלים ולהרבות צדקה שהוא כופר נפש לד' להצילם מן הכלי' ח"ו, משא"כ אומה"ע דלא מהני להו תשובה וגם צדקה חטא הוא להם, ובעלה טענת מה בין אלו לאלו.
ובזה יתבאר דברי המדרש הים ראה וינוס מה ראה ברייתא דר' ישמעאל ראה, ר"ל דברי ר' ישמעאל במכילתא הנ"ל בא וראה רחמיו של מי שאמר והי' העולם, שאדם קונה את עצמו בממון מידי שמים וכו', ואומה"ע אין להם פדיון וכו' ועי"ז נעשו המצריים כפרם של ישראל ונתבטל טענת הללו והללו וע"כ וינוס, ויבואר ג"כ אידך המדרש ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם, ויש בידם ממון לפדות נפשם בצדקה ע"כ וינוס, וא"ש דברי המדרש כל דעבר בימא ותן, דבזכות השקלים נקרע להם הים, וע"כ דין הוא דכל דעבר בימא יתן פדיון נפשו והבן.