שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן צח
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
~ סימן צח ~
ב"ה
שלו' וכט"ס לכבוד הרב . .
היות כי במכתבי העבר כתבתי לו שמתחלה חשבתי גם אז שלא להשיב עוד בענין זה אך אח"כ נתיישבתי להשיב אך הפעם, וגם ע"י שליח הודעתיו שלא יכתוב אלי עוד בזה ולא השגיח ע"ז, וכתב אלי מכתב הג' שבא אלי אז בעת שלא הייתי בקו הבריאה ולא רציתי לפתחו ושלחתיו אליו בחזרה, אבל הטריח על השליח להביאו אלי עוד הפעם, ויען כי ידע השליח צערי וטרחתי לא מסרו אלי ונשאר בידו, ועכשיו בחודש אלול כבואו לביתי בחזרה מהמרחץ עפ"י סיבה נמסר לידי המכתב, ובקראי בו בדילוג מענין לענין בהחפזי כי אין לי פנאי לעיין בכולו, באותן החלקים שראיתי בהם הנני רואה כי שפיר עבידנא בתחלה כשלא רציתי לקבל המכתב, כי רואה אני שהוא עומד על דעתו להצדיק אח הרשעים מחללי שביעית ר"ל, אף בדברים שאין בהם ממש כלל, ונדרשוכ החת"ס בהקדמה הביא מכתב מהחת"ס זלה"ה, שכתב שהי' לו גדר שלא להשיב על ענין א' פעמים, וזלה"ק שם שאם השיב לי חבילות תשובות שאין בהם ממש מה לי להשיב לו ולהצדיקני, ידי חובתי יצאתי שהרי כבר השבתי לו, ואינני מחויב ליבון אבנים, יעיי"ש שהאריך בדברי קדשו, וכן שמעתי גם מגדולים אחרים שלא השיבו יותר מפעמים, ומה יענו אזובי קיר כמוני, אשר מחמת רוב הטירדות אשר הקיפוני סבבוני, עפ"י רוב לא אוכל להשיב אף פעם א', ואונס רחמנא פטרי', אבל מחמת גודל הפירצה בזה המעכבת גאולתן של ישראל בעוה"ר, טרחתי פעמים להשיב לו באריכות על כל פרטי דבריו, אף במה שהיה פשוט מאוד שלא היה כדאי להאריך בו טרחתי לבאר להוציא מלב הטועים, אבל עכשיו אני רואה שאין קץ לדברי רוח וכל מה שראיתי במכתבו כעת אינם אלא דברי תימה, אבל לא אוכל להאריך עוד כ"כ בתשובות רצוא ושוב, ובאיזה פרטים כתבתי כעת להגי' בתשובתי העברה לבאר יותר להוציא מן הטעות, אבל רוב הטעותים שראיתי במכתבו הנחתים, ולא כתבתי אף להגי' בתשובתי הקודמת, כי א"א לתקן כל הטעותים שיש במציאות לבדות מן הלב שהוא אין סוף, ואין לי פנאי לזה, גם נשארו הרבה ענינים במכתבו שלא עיינתי בהם כלל מאפס הפנאי, ומה שהביא עוד מספרים שאינם בידי, לא אוכל לחפש כ"כ באוצרי הספרים, ומהעתקתו שהעתיק מדבריהם לא אוכל להבין דרכם, ונוכחתי לדעת עוד בתשובה הקודמת שהעתיק מכמה ספרים אשר אחר שעיינתי בפנים ראיתי שם ההיפך מדבריו, ולא ירד לכוונתם, וכן במכתבו הזה ראיתי כן כ"פ, ולדוגמא אכתוב איזה ענינים.
הנה האריך טובא בדברי השמן המור ובדברי המהרש"ס, באומרו שמדבריהם מבואר בהדיא דבכל פסידא דממונא מותר, גם הביא ממהר"ם גלאנטי ומשמן המור דמוכר המכירה, וכ"ז ליתא, ואדרבא אלו היה בידי הס' שמן המור ומהר"ם גלאנטי הייתי מביא מדבריהם ראי' ברורה לאסור היפך דבריו, אך לא היו בידי, וכעת הגיע לידי בשאלה וראיתי שכ"מ העתיק תחלת דבריו שצידד להתיר בפסידא דממונא ושדברי המהרי"ט (ח"ב יו"ד סימן נ"ב) האחרונים אינם דוחים דבריו הראשונים ושכן הוא בדברי המבי"ט (ח"ב סי' ס"ד), אבל אחר כך הביא גם הסברא האחרת שתחלת דברי המהרי"ט שהתיר בשביל פסידא דממונא אינם אלא לסניף בעלמא ושדבריו האחרונים עיקר, והגם שלא כתב זה בהחלט, אבל חזינן שהאריך אח"כ טובא לבקע צדדי היתר בכמה אופנים, והביא גם ממהר"ם גלאנטי (סימן נ"ז) שהתיר בשביל שהקרקעות הם משועבדים למלך והם רק מוחכרים אצלם, אבל לא הונח דעתו גם בזה וכתב שאין ראיה ממהר"ם גלאנטי להתיר, שהוא מיירי בשדה שמשכירו איזה שנים קודם שביעית ואינו ברור שיעשה העכו"ם מלאכה בשביעית כי הדרך הוא בשדה להוביר איזה שנה, ובנידון דידי' דמיירי בכרם גרע כיון דבכרם אין הדרך להוביר כלל, א"כ כיון שמשכירו לו על אותן השנים הוא ברור שיעשה מלאכה גס בשביעית, וכתב דגם מהמבי"ט אין ראי' להקל, דגם המבי"ט מיירי במשכיר את השדה באופן שאינו ברור אם יעשה העכו"ם מלאכה, וחין ראי' לכרם, ולכן לא התיר בעובדא דידי' חנא בחוסן שישכיר חת הכרם להנכרי טל שתי שנים, ויהיה הכרם ביד הנכרי שנה תמימה קודם השמיטה, דכבר נעקר שם ישרחל מעלי', ומיחזי כשדה של נכרי, וגס בסיומא דפסקא כתב וז"ל וזאת תורת העולה בנ"ד שהוא בשדה הכרם דאי אפשר למיעבד תיקון השכירות משום דבוודאי יעשה עבודת הכרם בשביעית ומישדא שרי בשני אופנים, או שיהי' ביד הנכרי שנה תמימה קודם השביעית, או שיתנה עם הגוי שבשנת השביעית לא יעשה בה עבודת הארן וצא עבודת הכרס כלל, ע"מ נוותר עוי מחלקן בפירות עד שיתרצה, ואח"כ יפקיר את כרמו וכו' יעיי"ש, א"כ מפורש יוצא בדבריו שאף בפסידא דממונא כעובדא דידי' שלא היה אפשרות כלל לעובדה ולשומרה אלא ט"י חבורת הגוים כי היה ידם תקיפא וגזלנים, ואם לא היה יד גוי באמלע, פשיטא שהיו מחריבין אותה לקצץ נעיעותיה הטובות התועב עלים ולא יניחו בה זמורה ואשכול ענבים א', עוד כתב שם באמצע התשובה שהיה בזה תיקון הישוב, שלא היה אפשרות שיקנה שם ישראל כרם אם לא בחכירת הגוי, והגוי עובד שם מעצמו בשביעית, ואעפי"כ מסיק שא"א להתיר בשכירות לעכו"ם, יען שיודע שהעכו"ם יעשה מעצמו מלאכה בשדה שלו בשביעית, זולת כשאינו ברור בשעת השכירה או המכירה אם יעשה העכו"ם מלאכה בשביעית, או בשני האופנים שהבאתי למעלה, ומכש"כ לומר להעכו"ם בפירוש שיעשה מלאכה בשביעית זה וודאי אסור לדעתו אף בפסידא דכל הכרס ותיקון הישוב, ואצ"ל שיעשה הישראל מלאכה בעצמו שזה איסור חמור לדעתו, ואך בתחלת דבריו שקיל וטרי לדמות פסידא דממונא למשקין בית השלחין, אבל לא עלה על דעתו לדמותו לארנונא, שהרי כשחזר אח"כ לאסור בפסידא דממונא, כתב לחלק שאין ראי' ממשקין בית השלחין, שלא התירו אלא מלאכה דרבנן שגם בזמן הבית היה דרבנן, אבל מלאכה דאורייתא אף ששביעית בזה"ז דרבנן, מ"מ כיון שבזמן הבית היה דאורייתא חמור יותר, ולא הזכיר עוד מארנונא ששם התירו אף מלאכה דאורייתא, כי זה ברור שיש לחלק מארנונא לשאר פסידא דממונא, ואך למשקין בית השלחין שחשב לדמותו כתב לחלק בשביל שהוא מלאכה דרבנן, ונראה ששאר פסידא דממונא אף מלאכה דרבנן א"א ללמוד ממשקין בית השלחין, שהרי הרמב"ם ז"ל (פ"א ה"י) כתב הטעם במשקין בית השלחין, שלא תהי' הארץ מלחה וימות בה כל ען, ואך בעובדא דשמן המור שהיה ג"כ כעין זה שהיו העכו"ם מח רי בין כל הכרם, אפשר נלמוד ממשקין בית השלחין למלאכה דרבנן עכ"פ, אבלשאר פסידא דממונא שאין בו השחתת כל השדה או הכרם, א"א לדמותו אף במלאכה דרבנן עכ"פ זה וודאי דבמלאכה דאורייתא מסקנת בעל שמן המור לאסור בהחלט בכל מיני פסידא דממונא, אפילו לעשות מלאכה ע"י עכו"ם, והאיך הביא ראיה ממ"ש בתחלת דבריו בשקו"ט כדרך כותבי תשובות, אם הוא בעצמו פוסק אח"כ ההיפך, גם במבי"ט הנין אח"כ שלא התיר אלא היכא שאינו ברור שיעשה העכו"ם מלאכה וגם ממהרי"ט כתב אח"כ שאין ראיה.
גם מה שהביא ממהרש"ס בזה לא אמר כלום, אלא דהמהרש"ס כתב להסביר דעת רבי שהוא בשביל שסובר שביעית בזה"ז דרבנן, לכן התיר במקום פסידא כמו במשקין בית השלחין ובשני בצורת שרצה להתיר, וכן בארנונא, אבל לדינא אין לך אלא מה שאמרו חכמים, ובמשקין בית השלחין מבואר במו"ק (ב ) להלכה שאין מתירין אנא מלאכה דרבנן, ובשני בצורת רבי בעצמו ביטל דעתו, ואך בארנונא סבר דיש פוסקים שסמכו בזה על רבי להתיר אף שאינו פקו"נ ממש, אבל וודאי שאין לדמות הענינים כלל, וגם בפסידא דממונא אין לך אלא מה שאמרו חכמים, וז"ב בכוונתו.
ומה שהביא ממהר"ם גלאנטי ומשמן המור שהתירו המכירה, הנה ממהר"ם גלאנטי בוודאי אין ראי' שלא התיר אלא במקום שלא כבשו עולי בבל, ובשמן המור שהתיר בכ"מ, כתב בעצמו דלא שייכי עכשיו כל הטעמים שבשמן המור, שהרי טעם השני הוא בשביל שהיה עיקר הישוב ורובא דרובא מהתושבים גוים, וזה לא שייך היום, ואך בטעם הראשון שכתב בשמן המור בשביל שהקרקעות היו משועבדים למלך והוי רשות עכו"ם עליהם, שגם טעם זה לא שייך עכשיו, שהרי הקרקעות משועבדות לממשלה שחייבת בשביעית, בזה כתב מעלתו לחדש, דכיון שהקרקעות משועבדות לממשלת ישראל אין איסור במכירה לעכו"ם, דאף אחר שנמכר לעכו"ם עדיין הוא של ישראל ע"י שמשועבד להממשלה, וזה הבל, דממ"נ אם עדיין שם הישראל עליו אינו מופקע מהקדושה ואסורה בעבודה בשביעית, וא"א לתפוס תרי קולי דסתרי אהדדי, להתיר המכירה בשביל שעדיין הוא של ישראל, ולהתיר העבודה בשביל שהוא של עכו"ם וכשהייתי בא"י אישתקד בשנת השמיעה הייתי נזהר שלא לאכול אף משדות של עכו"ם בשביל אותה הסברא שמשועבדות אף השדות של עכו"ם לממשלה שחייבת בשמיטה, והבאתי ראיות לדבר ודברתי בזה עם גדולי ירושלים ולא העלינו דבר ברור, ויש לצדד אך אין מקומו פה, אבל זה וודאי שלעשות תרי קולי דסתרי אהדדי, להתיר המכירה בשדה ישראל על סמך סברא זו, ושוב להתיר גם העבודה והפירות, זה ברור שאסור. והמעיין באריכות לשונו של שמן המור יראה שעיקר היתרו בנוי על אלו שני הטעמים, וכתב לתרץ מה שמבואר בשולחן ערוך (יו"ד סימן קנ"א סעיף ח') שאסור למכור קרקע לגוי בארן ישראל ומשמע דאף בזמן הזה איכא איסורא, כיון דאיכא מציאות שיהיה איסורא אף בזמן הזה, כגון אם תתמלא ארן ישראל רובא מישראל ויהיו רוב השדות והכרמים מכורים לישראל, ואף גם זאת לטעם ראב"ן ז"ל אם יהיה כח לאיש ישראל ליקח רשות מן המלך להיות חפשי ממסים וארנוניות, אמטו להכי הביאו בשו"ע דאיכא מליאות דאיכא איסורא אף בזה"ז בזמן החורבן. וא"כ מבואר בפי' שאך אלו השני טעמים גורמים להתיר, וכן פי' במבי"ט ובמהרי"ט שהוא בשביל אלו השני טעמים, וא"כ עכשיו שבטלו אלו השני טעמים, אין שום היתר אף לדעתם ז"ל.
ומ"ש שבתשו' ישועות מלכו מתיר בשביל טעם של תיקון הישוב לבד, הנה ראשית שבעת שהי' הוא ז"ל מן הג' רבנים המתירים בשנת תרמ"ט חלקו עליהם כל גדולי ירושלים במחאה נמרצה, וכתבו שצריכים לחזור מדבריהם, גם בישועות מלכו בעצמו בסי' נ"ט כתב אח"כ שאף שדעתו להתיר עכ"ז הוא מושך ידו מזה, וכפי הנראה משך ידו מחמת גדולי ירושלים, וא"כ כיון שהוא בעצמו משך ידו האיך נוכל להשתמש בהיתרו נגד שארי הגדולים, ועוד שגם בישועות מלכו ממה שכתב הטעם בשביל תיקון הישוב, אין ראיה שלא היה לו עוד טעמים אחרים שלא כתבם, ובשמן המור פי' ג"כ באיזה פוסקים טעמים שלא נכתבו בהם, כי לפעמים משמיטים טעמים הפשוטים, וכותבים רק טעם הנוסף, וכבר הבאתי כעי"ז מדברי התוס' (סוכה כד ), ואחרי ראותי ,כעת בשמן המור נלענ"ד שמאלו הטעמים היה קלת סמך להמתירים אז בשנת תרמ"ט, אלא שגם אז חלקו עליהם הגדולים, כי אינו דומה להעובדא שבשמן המור, שלא התיר לומר לעכו"ם לעשות מלאכה ואף לא להניחו לעשות מלאכה אלא באופנים שכתב, וגם השכירות או המכירה לא היה בערמה, כי היה מוכרח באמת שיהיה יד נכרי באמצע ולא הי' אפשרות לקנות שם שדה או כרם מנכרי כ"א באופן זה, ואם לא היו מתירים כן היו נשארים שם כל השדות והכרמים לגמרי ביד נכרי, ולזה הוסיף בישועות מלכו הטעם בשביל תיקון הישוב, אבל עדיין אינו דומה כלל למ"ש בשמן המור, ומשך ידו אחר כך.
מ"ש שגם בשמן המור הבין מדברי הרמב"ן שמותר מכירה לזמן, הנה חזינן שאף שהבין מדברי הרמב"ן שמותר, מ"מ כתב אח"כ דהלכה זו עלתה בידינו שמותר בזה"ז מטעמים הנז' כדכתיבנא, וחזינן דאף שהבין כן מדברי הרמב"ן מ"מ לא סמך ע"ז ולא התיר אלא בזה"ז דאיכא הטעמים שכתב, משום דבשו"ע כתב סתם שאסור ולא חילקו בין מכירה לזמן למכירה עולמית, ולא הביא דברי הרמב"ן אלא לסניף בעלמא, אבל בלא אלו הטעמים שכתב אינו מתיר, ובפרט לפי מה שהבאתי כמה ראשונים שאין ראיה כלל מלשון מותר, דאפשר לומר שהוא מותר מאיסור דאיירי בי', ועדיין אסור מטעם אחר, לפי"ז גם מדברי הרמב"ן אין שום ראי' כלל כאשר כתבתי בתשו' הקודמת (אות ט"ו). ומה שתפס עלי במה שכתבתי דנ"מ לגר תושב שהרי כתב עכו"ם, אין זה כלום, דהרי וודאי שמיירי בעכו"ם דגם בעכו"ם מותר מחמת לאו זה, ואך כדי שלא יקשה דמאי נ"מ לכתוב מותר אף שמותר מחמת לאו זה כיון דס"ס אסור מחמת לאו אחר, ע"ז שפיר איכא לתרוצי כיון שהוא נ"מ לגר תושב אין קושי' מה שנקט לשון מותר אף שלא הזכיר את הג"ת, דכמה פעמים מצינו כעין זה, עיין רא"ש חולין דף י"ז בבעיא דאברי בשר נחירה שנתקשה הרא"ש ז"ל למה נקט בעי' זו שאין שום נ"מ עתה דמאי דהוה הוה, ותירץ דנ"מ לאדם שאסר עצמו, אף שלא הזכיר מזה כלל בגמ' אלא בשר נחירה ששם אין שום נ"מ, אבל כיון דאית מחה נ"מ נענין אחר אין קושי' מה שכתבו, וכן הוא בתוס' יומא ד' י"ג דכ"פ כתבו פסק בהילכתא למשיחא אף שאין לנו נ"מ בזה עתה אם יוצא משם נ"מ לענין אחר, וכן הוא בכמה מקומות, וא"כ אין קושי' במה שאמר מותר בעכו"ם אף שאין נ"מ בזה כיון שהוא אסור מטעם אחר, אבל כיון דיוצא מזה נ"מ לענין ג"ת תו אין קושיא אבל באמת לא כתבתי זה אלא לרווחא דמילתא כי בלא"ה הבאתי מכמה ראשונים שכותבין לשון מותר אף שאין שום נ"מ אם הוא עכ"פ מותר מאותו איסור דמיירי בי' ויהיה איך שיהיה אין שום ראיה גס מהמתירים אז בשנת תרמ"ט כיון שאז היו עדיין השני טעמים שבתשו' שמן המור אבל עכשיו בטלו גם איתן הטעמים ואסור אליבא דכו"ע וכבר יצא הדבר באיסור גם אז וכמו שביארתי בתשו' הקודמת, ומכל שכן עכשיו שאין שום מבוא להתיר
ומה שכתב שמצא במאירי (סנהדרין דף כ"ו ע"א), איני יודע מה מציאה מצא שם, דגם המאירי לא כתב אלא לתרץ סוגיא דאגיסטון דנראה דסברי שם דמותר בשכירות אצל עכו"ם, וכתב שכן הוא לדעתם, אבל וודאי דסוגיא דגיטין (ס"ב ע"א) נא סברי כן, דאם נימא דר"י אמר רב דאמר אין עודרין מיירי רק בשותף האיך הקשו עליו ממתני' דמחזיקין ידי עכו"ם, וכי הכרח לומר דמחזיקין דמתני' מיירי ג"כ בשותף, גם א"א לומר דר"י א"ר מיירי קודם החורבן שהרי היו אמוראים שהיו זמן רב אחר החורבן, וע"כ שלא פי' המאירי כן אלא בסוגי' דאגיסטון כדי ליישב שם דבריהם, אבל להלכה עיקר בסוגי' דגיטין ולא בסוגי' דאגיסטון שנדחה מהלכה, וכבר ביארתי זה באורך לדעת רש"י וסייעתו וכן המה דברי המאירי.
מ"ש דאף שבדברי הר"'ה אפשר לפרש דקאי על שמיטת כספים אבל הר"ן (גיטין לז ) הביא יש מן החכמים שכ' דבזה"ז בטלה לגמרי דין שמיטה בין לגבי עבודת קרקנ ובין לגבי כספים אין זה שם כן, דבתחלת דבריו כתב ויש מן החכמים מקילין ואומרים שעכשיו אין שמיטת כספים נוהגת כלל, ודייק בלישניה לומר שמיטת כספים וכוונתו על מה שסובב שם שיש בשמיעת כספים להקל ולהחמיר כמו אם יהיה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד, או אם יהיה סגי במימסר מילי להדדי, וע"ז הביא שיש שכתבו שאין שמיטת כספים נוהגת כלל ואין צריכין כלל לפרוזבול, ומ"ש בין בעבודת קרקע בין בהשמטת כספים זה כתב רק טל הזמן שהיו נוהגין, ור"ל דאז בזמן שהיה יובל נוהג היו נוהגין לא רק בעבודת קרקע אלא גם בשמיטת כספים, ובסיום דבריו שכתב אף השמיטה אינה נוהגת כלל לא הזכיר תו עבודת קרקע כי קאי בזה על תחלת דבריו דמיירי רק משמיטת כספים, וכיון שבכל המשך דבריו היכא שכ' שאינה נוהגת לא הזכיר כלל מעבודת קרקע אלא רק היכא שמזכיר הזמן שהיה נוהג הכל דווקא שם מזכיר בין עבודת קרקע בין השמטת כספים נראה להדיא שלא באו להתיר עבודת קרקע אלא השמטת כספים בלבד כתחלת דבריהם שם בר"ן שהעמיד היסוד על שמיטת כספים ולא יותר, וגס בזה דחה הר"ן ז"ל דבריהם לגמרי
מה שקשר עוד חבל בחבל ונימא בנימא שלפ"מ שנדמה לו שמצא איזה דעת יחיד להתיר שוב בנה ע"ז דלדעת הב"ח (חושן משפע סימן כ"ה בקונטרס אחרון) והטו"ז סומכין על דעת יחיד בשעה"ד אפילו באיסור דאורייתא ובאיסור דרבנן גם הש"ך (יו"ד סימן רמ"ב בהנהגת הוראת איסור והיתר) מודה, ואם כן יש להתיר בשעת הדחק על סמך דעת היחיד שמצא אפילו שהוא נגד הרבים האוסרין, והביא על זה דעת שמן המור והמבי"ט והמהרי"ט שפסקו שביעית בזמן הזה דרבנן הנה כבר כתבתי שטעה בהבנת ד' הפוסקים ואין כאן אף דעת יחיד להתיר, אבל גם ממקום שהביא מהשמן המור והמבי"ט והמהרי"ט שפסקו שהוא דרבנן ואעפי"כ לא התירו אפי' במקום הפסד גדול לומר לעכו"ם לעשות מלאכה ומכש"כ לעשות הישראל בעצמו, והרי בשמן המור היה המעשה שהיה נפסד כל הכרם, ובמבי"ט ומהרי"ט היה ארנונא וטרחו הרבה לאסוף דעת הפוסקים שיהיה היתר להניח את העכו"ס לעשות מלאכה, וגם זה לא התירו אלא כשאינו ברור שיעשה העכו"ם מלאכה כמבואר בשמן המור, והרי שדחאו לגמרי את דעת היחיד שלא לסמוך עליו אף במקום הפסד גדול ותיקון הישוב, או שסברו שאין בזה דעת יחיד להלכה כאשר ביארתי, וכבר נתפשטה הלכה זו שאסור לישראל לעשות מלאכה בשל עכו"ם. ובזמן הב"י והמבי"ט היה קיבוץ כל החכמים שהמבי"ט וסייעתו אסרו הפירות שבשדה העכו"ם וחייבו לנהוג בו דין קדושת שביעית, והב"י וסייעתו התירו פירות עכו"ם כשנעבדו ע"י עכו"ם, אבל בנעבדו ע"י ישראל אסרו כולם, וכן נתפשטה ההוראה אחריהם כן דור אחר דור לא היה עדיין מי שיתיר זה. גם המתירים בשנת תרמ"ט לא התירו אלא ע"י מכירה ואסרו לישראל לעשות מלאכה וגם בזה חלקו עליהם כל גדולי עולם, והיעלה על הדעת לחשוב שאנן יתמי דיתמי נוכל לחפש דעת יחיד לדחות ההוראה שנתפשטה בכל ישראל מכל גדולי עולם שבכל הדורות והנה מה שכתבו לסמוך על דעת יחיד הוא במה שלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר ולא נתפשטה הוראה בזה כמ"ש בב"ח, ויש ראיות ברורות לדבר אלא שצריך ביאור רחב ואין לי פנאי כעת, גם לא נמסר זה אלא לגדולי הדור שיכולים לברר הלכה ויש להם דעת תורה אמיתית, אבל לא לכאו"א כמו אנן יתמי דיתמי, שיוכל כאו"א כפי אשר יטנו לבבו מאיזה טעם שהוא לדחות דעת רבים גדולים ועצומים אשר מפיהם אנו חיים, ואף מנהג שנתפשט בין גדולי ישראל אפילו בלי שום מקור אסור לנו לשנות כנודע, ועכ"פ פשוט וברור שחלילה לנו לשנות מהיראה שנתפשטה בעולם, כי זה סכנה עצומה ח"ו לעקירת כל דתוה"ק כאשר יתבאר
ובתומים סימן כ"ה בבוא י רו לקיצור ח"כ סימן קכ"ג קכ"ד התמרמר מאוד במה שיוכל המוחזק לומר קים לי ביחיד נגד רבים, דאם אמרו הרשות ביד בי"ד דחזקה דיעשו כהוגן ויהיו מתונים בדין מבלי לחלוק על רבים ויכלכלו דבריהם במשפט השכל ואלו לא ימצאו טעם הגון וברור למאד לא ידחו דברי הראשונים כי רב הוא ולא יהיו משליכים דעת רבים אחרי גויים אם לא בטעם הגון ודעת של תורה מכריע בלי פיקפוק,
איך יאמרו ביחיד אשר לבבו ריק מתבונה ואפילו בת"ת אין אדם רואה חובה לעצמו שיהיה מכריע נגד רבים מחכמי הדור אשר בית ישראל נשען עליהם והאריך בדבר, וסיים שצריך ישוב גדול כי לולא זאת ח"ו תפוג תורה ויהיה ממש כל דאלים גבר, ובעו"ה נשכח התורה מאתנו אשר אין בכל ח"מ ממש דין א' שאין בו בכללים או בפרטים מחלוקת הפוסקים ראשונים או אחרונים, וא"כ לשוא עמלו בונים הפוסקים ומחברים בראיות שונות ופילפול עמוק בתורה, כי לעולם המוחזק יטעון קים לי וח"ו תורתינו הפקר, יעיי"ש שהאריך ומסיק דנגד השו"ע בוודאי א"א לטעון קים לי. והנה בדיני ממונות אין הולכין בממון אחר הרוב וחזקת ממון אלים, אבל באיסורין אלים כח הרוב, וא"א בענין אחר דלדברי כ"מ שכאו"א יוכל לחפש דעת יחיד לדחות כל ההוראות שנתפשטו בישראל כבר כתב התומים שאין שום הלכה שלא יוכל למצוא איזה מחלוקת בראשונים או באחרונים, וכן כתב הטור בהקדמתו ויען כי ארכו לנו הימים וכו' ונשתבשו הסברות וגדלו המחלוקות ורבו הדיעות ולא נשארה הלכה פסוקה שאין בה דיעות שונות, וא' מני אלף הוא הלכה שאסורה לכו"ע כמו בנ"ד באיסור מלאכה בשביעית שאסור לכל הדיעות, אבל אם נימא שאין צריך אלא דעת יחיד אפשר לטעות באיזה מקום כמו שקרה לכ"מ שטעה הרבה, וזה וודאי שיוכל אדם לטעות לומר על כל דבר שהוא שעפ"י, וכבר הבאתי דברי המהר"ם שיק (שו"ת או"ח סימן ע"א) שאצל פריצי עמינו הכל הוא פקוח נפש, וכל שכן כשאין צריך להיות פקוח נפש אלא שעת הדחק בלבד כי מחמת רובי המחלוקת יוכל לחפש אחר דעת יחיד עכ"פ ונמצא שהותרה הרצועה ח"ו, ועי' באוה"ח הק' ריש פ' תבוא שפי' ואת לרצונו זה הדחק שדוחק היצר את האדם לחטוא ומה גם בדורות האחרונים יעיי"ש, וכש"כ כעת בעיקבא דמשיחא שהתשלום גברה כ"כ שלעתיד בשמירת התוה"ק על כל תנועה ותנועה גדול הלחץ בדוחקא בתר דוחקא והכל הוא שמה"ר
ועיין נוב"י מהדו"ת או"ח סי' ל"ג מ"ש על ד' האו"ז דכתב שלהם אינו אסור אלא מדרבנן וכ' עליו שהוא דעת יחיד ואפי' אם נימא כדאי הוא לסמוך עליו בשעה"ד אכתי אטו אמירה לנכרי לעשות דבר שהוא משום שבות מילתא זוטרתא הוא, ואינו מובן לכאו' דהלא אמירה לנר רי אינו אלא מדרבנן ומצינו עוד (עירובין דף ס"ח ע"א) שהוא קיל יותר משאר איסור דרבנן דשאני לי' בין שבות דאית בי' מעשה ללית ביה מעשה, ונראה כוונתו דאיסור שבת חמור יוכר ולכן גם אמירה לנכרי לאו מילתא זוטרתא היא כיון שהוא באיסור שבת, הגם שיש סתירה בדברי הנודע ביהודא דבסימן כ"ט כתב על דין זה כדאי הוא הרמ"א לסמוך עליו בשעה"ד, ונראה דגם שם לא אמר בשביל האו"ז אלא בשביל הרמ"א שהביאו וקבלנו עלינו לפסוק כהרמ"א, עכ"פ אין כלל זה ברור ולא נמסר זה לכאו"א בפרט לדור יתום כזה. ועיין רמב"ן פ' בהר ששביעית הוא כשבת והכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעוה"ב, ואף שמצינו שגזרו חכז"ל יותר במחלל שבת שעשאוהו כעכו"ם לנסך יין ולשאר דברים, מה שלא גזרו כן בחילול שביעית, אין ראי' מגזירת חכז"ל שהיה להם טעם על כל דבר ואין מדמין בגזירת חכמים זל"ז אפילו בק"ו, וא"כ אין זה סותר דברי הרמב"ן מה שכתב בעיקר הדבר שהוא כמו שבת.
והנה כל ענין של שביעית הי' בדורות הראשונים שעת הדצק שלא הי' להם מה לאכול, והרכ המגיד (הלכות חמץ ומצה פרק ב' הלכה י') כתב שלכן אין מקילין בבדיקת חמץ בספק, כיון שכל עיקרו לא נתקן אלא על הספק, וא"כ כיון שכל עיקרו של שביעית נתקן מעיקרא באופן שהוא שעה"ד תו אין להשתמש בסברא זו להקל, ואדרבא עכשיו אין שמה"ר כמו בדורות הראשונים, כי עכשיו דרך אני' בלב ים הוא מתוקן כראוי ומביאים ממדינה למדינה. ומ"ש שהוא שעה"ד שע"י שמירת השביעית יבוא ח"ו א"י לערבים, כמ"ש במכתבו הקודם שיהיה עי"ז ח"ו מלחמה, כבר כתבתי שזה דברים שאסור לשומעם, כי שמע זה מאפיקורסים גמורים ר"ל, וע"כ בעצמו צריך להודות שהוא שקר, שאילו היה חושב שזה יוכל להביא ר"ו מלחמה לא היה צריך לחפש אחר דעת יחיד שמותר בשעה"ד, הלא אם ח"ו יביא מלחמה אינו שמה"ר בלבד אלא פק"נ ממש ומותר לכל הדיעות, וע"כ שאין זה אמת ואינו כלום, והלא האפיקורסים האלו אומרים כן על כל התוה"ק ולא על שמירת השביעית בלבד, וכבר אמרו כן כמה פעמים בפומבי ששמירת התוה"ק מחיק ח"ו למצב המדינה וא"א להנהיג המדינה בדרך התוה"ק הנתונה בסיני, ומי שמאמין לדבריהם להעמיד עליהם יסוד להתיר שביעית, יש לו היתר זה על כל התוה"ק ר"ל, כמו שהארכתי למעלה, והשי"ת יצילנו מהם ומהמונם.
ב"ש ממהרש"ם שכתב בהדיא בפ"י דשביעית דדעת רש"י הוא להלכה דמותר לעדור עם הנכרי, המעיין בצדק יראה שם שאינו כן, אלא דכתב דדעת רש"י היא להלכה דקדושת עזרא בטלה, ולכן ל"ק קושית התוס' דאפשר לפרש במ"מ'ד דאגיסטון דסבר דמותר לעדור, ואין שום הכרת כלל בדבריו לומר דרש"י סובר כן להלכה, וכבר ביארתי דרש"י ודאי אינו סובר כן.
מה שחידש עוד דטעם דאין עודרין הוא משום מראית עין שיחשדו שהוא של ישראל וכיון שמוכרין הכל לגוי הוי נתפרסם שהכל לגוי אף שעובד הישראל וליכא מראית עין, זה הבל, דהרי תשעים אחוזים מבעלי השדות אינם עושים כלל שטר מכירה כי המה מומרים להכעיס ואינם רוצים לעשות שע"מ, וא"כ מה שהבי"ד עושים עבורם שע"מ אינו אלא חוכא ואטלולא לגמרי, וא"כ נתפרסם שהמכירות שעושין אינם אפילו הערמה אלא שקר גמור לגמרי, ולכן אפילו ביחידים העושין שטר מכירה יחשדו אותם כן כמו שנתפרסם ברונא דרובא מהשטר מכירות, דאם כשהוא באמת של הגוי ע"י שיעשה בה מלאכה יחשדו אותו שהוא שלו, ק"ו אם הוא באמת שלו ואינו אלא הערמה דהוי הערמה ניכרת ע"י שעושה בה מלאכה שיחשדו אותו במה שיש בו דהוי שלו. ועוד דבדורות הראשונים מעת החורבן ע"ע היו רובא דרובא מהשדות של עכו"ם כמו שהביא בשמן המור, והרבה זמנים לא הי' כלל לישראל שדות שמה, שמטעם זה לא האריך בשו"ע בשמיטת קרקעות כ"א בשמיטת כספים, יען שלא היו אז שדות לישראל בא"י, כמ"ש הרידב"ז (בית רידב"ז בהקדמה), ובטור יו"ד סימן של"ב כתב שאינו כותב בדיני לקט שנחה ופיאה לפי ששאידנא רוב נכרים, והאיך אפשר לומר שבזמנים שהיו כל השדות או רובם של צפרים הוו חיישינן לחשדא על ידי שעושה מלאכה שהוא שלו, ועכשיו שהאמת הוא כן שרובם הי א של ישראל, ואך על ידי שע ושין איזה יחידים שטר מכירה בטל החשדא, אין כדאי לדבר מזה. ומה שיש עוד להתעקש בזה אין כדאי להאריך
גם מ"ש עוד לחלק דבעני אף בשנת בצורת ל"ה הפסד אלא מניעת הריוח, ובסוחרי אתרוגים הוי גם הפסד לא מניעת ה רי וח בלבד, איני יודע האיך אפשר לכתוב סברא מהופכת כ"כ, דבאלה הסוחרים יען שהם עשירים הוי מניעת מסחרם הפסד, ובעני שתלוי חיותו בכך לא הוי הפסד אלא מניעת הריוח, ואין כדאי לדבר מזה.
גם בעיקר הדבר אם טעם איסור המלאכה עצמו בשביעית בשדה הגוי הוא בשביל מראית עין אין זה ברור בדברי המהריט"ץ (ח"א סימן מ"ז) ואי אפשר לומר בזה דבר ברור, שהרי בגמרא (גיטין דף ס"ב ע"א) אמרו סתמא אין עודרין עם הגוי והאיך נוכל לבדות מלבינו טעם שאין לנו מ"ז שום גילוי דעת בש"ס וטובא טעמי איכא למימר ומי בא בסודם זולת היכא שהמה בעצמם גילו לנו טעמם והרמב"ם ז"ל (פאה"ד סי' ט"ו) נתקעה גם בספיחי עכו"ם למה לא גזרו אטו ספיחי ישראל, אלא שתי' דהוי גזירה לגזירה, דגם ספיחי ישראל הוי רק מטעם גזירה. אמנם בעשיית מלאכה דבישראל הוי דאורייתא שפיר דמי למיגזר שדה עכו"ם אטו שדה ישראל, והרבה גזירות מצינו בד' חכמינו ז"ל ולא אמרינן שהוא משום מ"ע אלא היכא שמבואר כן בש"ס, וכאן אדרבא משמע קצת שאינו כן, שהרי מוקי למתני' דמחזיקין בדברים בעלמא בשביל הקושיא דאין עודרין, ואם הוא רק משום מ"ע הוה מצי לאוקמי' מתני' אף במעשה בגוונא דליכא מ"ע כמו בנתפרסם וכדומה
עוד יש סברא עצומה לומר בהאי דאין עודרין שהוא אסור מדאורייתא, דל"מ למ"ד אין קנין לנכרי להפקיע שוודאי אסור מדאורייתא, אלא אפילו למ"ד יש קנין י"ל דלא קאי על גוף הקרקע, שהרי בגיטין (מז ) מלבד הפלוגתא בקראי דלה' האת וגו' והארץ נתן לבני אדם פליגי גם בקרא דמ"ס דגנך ולא דגן נכרי ומ"ס דיגונך ולא דיגון נכרי, ומה שצריך תרי קראי לכאו"א כבר ביארו המפרשים, ועיין בתשו' ר"ב אשכנזי מבעל במ"ק (סי' ג') שביאר הפלוגתא דודאי לתרווייהי בקרא כתיב דגנך ולא דיגונך, אלא דמ"ס דהכוונה במה דכתב בקרא דגנך על עיקר הדגן שיוצא מהקרקע שיהיה מקרקע ישראל ולא מקרקע נכרי, ומ"ס דדגן נקרא על שם פעולת הדינין, וא"כ צריך שיהיה דוקא הוילון ביד נכרי. ועכ"פ לתרווייהו אינה באה ההפקעה אלא על הדגן ולא על עיקר הקרקע ומצינו כעין זה בר"ה ד' י"ג ע"א גבי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרים, דכתבו התוס' ד"ה ולא ואע"ג דירושה הוא להם מאבותיהם כדאמר בע"ז (דף נ"ג ) מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מ"מ יש לו במה שזרע, הרי דגוף הקרקע הוא של ישראל דירושה היא להם מאבותיהם, ואעפי"כ הקציר הוי קציר נכרים ע"י חלקו במה שזרע וכעין זה י"ל כאן והדגן הנצמח מן הקצקע אף שיש בו כח היניקה שינק מן הקרקע, מ"מ הופקע זה ע"י שגדל ברשות העכו"ם דלכל הדיעות יש להעכו"ם קנין פירות בהקרקע, כמבואר בירושלמי (דמאי פ"ה ה"ח), אבל הקרקע עצמה לא נפקע מקדושתה, דכיון דהלימוד הוא מלשון דגנך לא קאי אלא על הדגן לא על הקרקע, ובגמרא אמרו רק יש קנין לנכרי להפקיע מתרומות ומעשרות שאינו אלא כהוגן, וכן יש לומר בפירות שביעית אם נעבדה הקרקע על ידי עכו"ם שאינו מצווה, אבל העבודה בקרקע בשנת השביעית החרישה והזריעה אסור לישראל מדאורייתא, שהקרקע
עצמה לא נפקעה מקדושתה, וכיון דבגמרא אמרו סתם אין עודרין עם הנכרי ולא ביארו הטעם שפיר אפשר דכוונתם שהוא דאורייתא כדכתיבנא, אף שהתו' בחד תירוצא כתבו דתלוי ביש קנין ואין קנין, כבר ביארתי שהתוספות דחו תי' זה, וגם דחו פירש"י ז"ל שפי' בחד פירושא במ"ד דאגיסטון שכיר בשביל דלא נראה להו כלל שיהיה פלוגתא על הך סוגיא דאין עודרין. וגם המכרצים דעת רש"י ז"ל דאפשר לומר דהך מ"ד דאגיסטון סובר שביעית בזה"ז דרבנן, עדיין י"ל דלמ"ד שביעית דאורייתא גם הלכה זו דאין עודרין עם הנכרי הוא דאורייתא, אלא דלמ"ד שביעית דרבנן לא גזרו אלא בשדה ישראל לא בשדה עכו"ם ולהלכה קיי"ל כהך סוגי' דאין עודרין, דאף למ"ד שביעית דרבנן אפור, מדלא תירצו על הקושיא ממתני' שהוא תלוי בפלוגתא דשביעית דרבנן והוכרחו לפרש דמחזיקין רק בדברים.
ומצאתי און לי לסברא זו דלמ"ד שביעית דאי רייתא גם הך איסורא דאין עודרין עם הנכרי הוא דאורייתא, מדברי המהריט"ץ בעצמו שכ' באמצע דבריו וז"ל אע"ג דאפשר עוד לפ' טעם מפני מה אין עודרין מפני שישראל עובד הארץ בידו ועובר ע"מ שאמרה תורה ושבתה הארץ אע"ג דאינו עובר על שדך לא תזרע מפני שאינו שדהו מ"מ עובר שעל ידו אינה שובתת הארץ ועובדה בידו מה שבשאר דברים כגון למכור להם כלי עבודה אינו עובד בידו, הרי שכתב בהדיא דאפשר לומר אם עובדה בידו שעובר על מה שאמרה תורה ושבתה הארן, א"כ גם הוא מסתפק שמא דאורייתא הוא שעובר על מה שאמרה תורה אלא שלא ביאר הסברא מה דלכאו' למ"ד יש קנין לנכרי להפקיע נפקעה מקדושתה ואינה בכלל ושבתה הארץ, ולפי מה שביארתי מובן היטב וכן מסתבר להלכה. ובדברי הראשונים ז"ל בכמה מקומות יש פנים לכאן ולכאן וצריך ביאור רחב ואין לי פנאי כעת, גם בדברי המהריט"ץ אין לנו דבר ברור ואפשר לפרשם באופן אחר ממ"ש מעלתו ועיקר כוונתו רק להתיר להשכיר לו שוורים וכלי עבודה ואין להאריך בזה כעת, ולדינא בלא"ה אסור בנ"ד כמ"ש
ונלאתי לכתוב כ"כ מה שהביא עוד מספרים שלא העתיק כראוי, גם בהעתקת דברי שהעתיקם כדי להשיג עליהם לא העתיק כראוי, שהעתיק מכל הענינים איזה פרט מה שנדמה לו שיוכל להשיג עליו והשמיט מה שכתבתי עוד בכ"ז ראיות וטעמים חזקים, ואלו היה מעתיק כמו שכתבתי היה נראה מיניה וביה שדברי ברורים להלכה, אבל לא העתיק אלא אותו הפרט שהיה לו פ"פ להשיג, אבל באמת שגם לפי דבריו אין בהשגותיו כלום, אבל איני רואה להאריך בזה, וכבר הודעתיו עוד טרם שכתב המכתב הזה שאין ברצוני להשיב עוד ומה שהביאני להשיב עוד עכ"פ בקצרה, הוא בשביל שלא יחשוב שתיקה כהודאה דמי' להאיסור הנורא הזה, ובגמ' ב"ב ד' ס"ב ע"ב אמר אביי אנא סברי מדאישתיק קבולי קבלה ולא היא, ועיי"ש בתוספות ס"ב ע"א ד"ה ומודה דפעמים הוי שתיקה כהודאה ולפעמים לא הוי הודאה אלא שלא חש להשיבו יעיי"ש החילוקים, וכן הוא בהך סוגי' דאגיסטון שרש"י ותוספות וכל הראשונים טרחו לפרש טעמו של המ"ד דאגיסטון שהיה אחד מן החכמים שהלכו לעבר השנה ובוודאי היה לו טעם לדבריו, אך במסקנא ע"כ נדחו דבריו, שהרי הביא במסקנא מה שקראו עי"ז קשר רשעים, ועיין במאירי מ"ש בזה וא"כ כיון שע"כ אמר דב רי טעם שטרחו כל הראשונים לפרש טעמו, אם לא הסכימו לדבריו היה להם להשיב על טעמו ועל דבריו, אבל שתקו בש"ס ולא השיבו מאומה ואך מדקרי עליהם אח"כ בענין קה"ח קשר רשעים ידעינן שלא נתקבלו דבריו וע"כ טעם השתיקה שלא חשו להשיבו, וכ"פ מצינו בש"ס שתיק רב ואין כל המקומות שווין הגם שכל החילוקים שבענין השתיקה הוא רק כשמכווכחין פא"פ ושתיק א' מינייהו אבל בכתב אין חיוב להשיב כלל, וכבר הבאתי מהא"ס שהי' לו גדר שלא השיב פעמים, עכ"ז מחמת ששכיחי הטועין ושמעתי אומרים כן על איזה רבנים מדשתקי וכו' לכן למען חומר האיסור ראיתי לכתוב לו עוד בכתב שמניעת תשובתי הוא בשביל שאיני רואה לחוש עוד ולהשיבו, גם להודיעו שלא יחשוב מה שמביא מספרן של גדולים סיוע לדבריו, שיש ח"ו איזה צד סיוע מדבריהם להיכר, כי לא דקדק בהבנת דבריהם וניביא כ"פ ההיפך, ואגב כתבתי איזה הערות מה שלחצוני רעיוני אבל הרבה יותר נשאר בקולמוס ענינים שלא התחלתי להשיב עליהם, גם נשאר חלקים במכתבו של עיינתי בהם כלל מאפס הפנאי ובעיקר הדבר כבר יצא באיסור מפי גדולי עולם בדור שלפנינו כאשר העתקתי במכתבי העבר מ"ש הגאון מלבוב ז"ל שאין לפלפל עוד בזה אף פלפלת כל שהוא שכבר יצא באיסור, ועכשיו אישתני הדבר לגריעותא בטעמים חזקים לאיסור יותר ממה שהיה אז, ותלי"ת נתבאר הלכה זו, ואקוה בטח שכל המבקש האמת אפ יראה דברי וכל המראי מקומות שהובאו בדברי וגם בדבריו יודה על האמת, ומי שאינו רוצה להודות על האמת לא יועילו לו כל הטענות שבעולם, ואשר לבו לשמים, לא ידחה בידים, דברים הברורים כשמש בצהרים, לכל אשר לו לב מבין ורואה בעינים, ובזה אשים קנצי למילין וכנ"ל לא אשיב עוד ע"ז לא דבר ולא חצי דבר אף לא אביט עוד אל המכתבים שיבואו אלי בענין זה כי לא אוכל להטריד אותי עוד בזה בשו"א.
וטרם אסיים את דברי לא אמנע מלהגיד לו קושט דברי אמת, כי היטב חרה לי על דבריו מ"ש ששמירת השביעית הוא נוגע לאיבוד א"י מידינו, וכפל זה כ"פ שע"ז נבנו יסודותיו בהיתרו, ובמכתבי העבר (אות י"ד) הארכתי בזה טובא, וכתבתי מרורות, היתכן אפילו לחשוב כן, הלא התוה"ק אמרה שע"י שמירת השביעית נשב ענ הארץ לבטח, וע"י חילול השביעית ח"ו בא גלות וח"ו כובשים הגוים א"י, ועי' בכלי יקר פ' בהר מ"ש הטעם בזה, עכ"פ הוא מבואר בקרא ובדברי חכז"ל כ"פ, אבנ האפיקורסים אומרים בהיפך, והאיך יתן אומן לדברי האפיקורסים נגד התורה"ק גם כתבתי לו שם מילתא בטעמא שעכשיו הוא כן גם בדרך הטבע ששמירת השביעית היה תועלת גדול לסיבוב לא ח"ו בהיפך, והארכתי שם עוד בדברי ברורים לכל מבין לברר האמת שכל דבריהם בזה הוא שקר גמור ואינו אלא עלילות שוא על שמירת התוה"ק כדרכי האפיקורסים בכל דבר, ושם כתבתי עדיין ללמד זכות עליו ולתרצו שאינו בקי במצב א"י ואינו יודע למי להאמין, אבל עכשיו אני רואה שאינו מתחשב כלל בכל מה שכתבתי בזה דברים ברורים ולא הביאם אף ברמז, ובודאי לא היה לו במה לדחות את דברי בזה מדלא הביאם, כמו שעשה בכל המקומות שנדמה לו שיש לו איזה פ"פ להשיב הביא את דברי לדחותם, ובזה החליט סתם בלי טעם וסברא ששמירת השביעית יאבד א"י מידינו, כאילו היה זה הל"מ שאין להתחשב בשום טעם וסברא נגד זה, ולבנות ע"ז בנינים להיתר, וכי כך גדלה האמונה בהאפיקורסים גם הלא כיון שכתבתי לו שזה קוץ מכאיב לפני אף לשמוע דברים כאלה, א"כ ידע בבירור שבהחלטה זו לא יועיל לפני מאומה לביאור הלכה אלא לדאבון נפש בלבד, ואין ליכנס עוד בפלפולים גם יכאב הלב מ"ש ששמירת השביעית יאבד א"י מידינו שבזה גילה דעתו ושיטתו שעכשיו א"י הוא בידינו, הלא עכשיו הוא ביד המינים והאפיקורסים המסיתים ומדיחים שעושין גזירות קשות ואכזריות על התוה"ק יותר מכל האומות, וכי ידינו ח"ו כידם, אלא שעונות הראשונים גרמו שנמסר א"י בידי גוים, ועכשיו הרבינו לפשוע וגרמו העונות יותר ר"ל שנמסרה הארץ בידי המינים והאפיקורסים שמבואר בגמרא (ראש השנה דף י"ז ע"א, שבת דף קט"ז ע"א, עבודה זרה דף כ"ו ע"ב דף כ"ז ע"ב, קולין דף ה' ע"א) וברמב"ם בכמה מקומות שגרועים מעכו"ם ר"ל. ובזוה"ק פ' פנחס ד' רל"ב ע"ב כתב : יתיר מעכבין בגלותא ערב רב לישראל מאומין עכו"ם ובד' רל"ז ע"ב שם כתב וז"ל "מ כד ערב רב אינון מעורבין בישראל מה כתיב היו לריה לראש והא אוקמוה מארי מתני' בזמנא דערב רב אינון ראשים על ישראל כביכול כאילו עבדין שלטנו בקוב"ה וייעלון במשפטי ככביא ומזלי ובג"ד צווחין ואמרין ה' אלוקינו בעלונו אדונים זולתך, יעיי"ש ובתיקונים תיקון חד ועשרין הי' צרי' לראש אויביו שלו צרי' ודאי אינין ערב רב יעיי"ש שהאריך בזה. והנה הפסוק הזה דהיו צריה לראש הוא במגילת איכה (א, ה), אשר נבואה זו נאמרה בשעת החורבן שאז נעשו הגוים לראשים ר"ל, אבל גילה לנו התנא ר' שמעון בר יוחאי בכ"מ שזה קאי על הע"ר שהוא גרוע מגלות הגוים. אוי לנו שכך עלתה בימינו. ורבו המאמרים המתנבאים על הגלות המר והנמהר הזה, אין ספורות למו.
וכתב החת"ס בפ' בהעלותך עה"כ ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, ר"ל אם הצדיקים מתחברים עם הפושעים לילך בדרכי ה' הישרים אזי הצדיקים יכשלו בם, והיינו דקאמר עזרא (עזרא ד, ג) לא לכם ולנו לבנות את בית אלוקינו, אע"ג וחלבנה בהדי שאר סמנים בקטורת ובלולב אוגד ערבה עם לולב והדס, היינו תוטאי ישראל, אבל פושעים אלו המורדיפ, מינים וכופרים כמו הכותים בימי עזרא והצדוקים ומינים וכופרים שבזמנינו לא לכם ולנו לבנות, עכ"ל ובזה מובן מה שאמרו בגמ' סנהדרין ד' ק"א ע"ב גבי ירבעם דכתיב ויועץ המלך, מאי ויועץ שהושיב רשע אצל צדיק ולכאו' קשה למה לא חשש שאם יושיב רשע אצל צדיק יחזיר הצדיק את הרשע בתשובה ולא יועיל עצתו, אבל לפי הנ"ל ידע היטב שאם יהיה הצדיק אצל הרשע בוודאי יכשל בו, ואם היה זה בצדיקים שבדורות הראשונים מכש"כ אנחנו אזובי קיר שבדור השפל הזה, שהמשתתף עמם ומחזיק ידו בתוך ידם כלובי יד א"א שלא יכשל בהם, ואין תימה אם זה מסמא עינים לכתוב פלפולים כאלה שאין בהם ממש כלל אלא להצדיק את הרשעים המעכבים גאולתן של ישראל בחילול השביעית ר"ל אמנם זה אמת ששמירת השביעית יוכל להציל א"י מידם ולמסור אותו לידינו ע"י אלי' ומשיח ותחיית כל הצדיקים כאשר העידה התוה"ק על שמירת השביעית שמצלת מן הגלות ובתשו' הגאון מוה"ר אלי' מגריידיטץ הנדפס בתשו' נפש חי' סי' א' הביא מה שהאלשיך והעקידה אומרים שניהם יחד בפסוק (ויקרא כו, מב) וזכרתי את בריתי וגו' והארץ אזכור, שקשה למה כתב תיבת אזכור פעמים בסוף, אך אמר הקב"ה וזכרתי את בריתי הייתי זוכר זכות אבות ולא הגליתי אותם, רק הייתי מעניש אותם במקומם, אבל והארץ אזכור, העלובות שעשו לארץ במניעת שמיטות בלי מציאות למחול, לכך צריך פיתוי האדמה.
השי"ת ירחם יירא בעני עמו ויפקח עיני העורים שבמחנה העברים, וימשוך לבבינו לתורתו ולעבודתו ית"ש, ויגאלנו א'ש מהר מעומק הגלות החשוך הזה בעוה"ר וישמחנו שמחת עולם בשמחת ציון וירושלים בב"א.
והנני ידידו דושת"ה באה"ר מברכו בכוח"ט
הק' יואל טייטלבוים