שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן פד
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
~ סימן פד ~
ב"ה
מה שהקשה עלי בדבר שכתבתי בחשובה די"ל דאף בן עזאי שסובר (סוטה כ ) חייב אדם ללמד את בתו תורה אין כוונתו על כהת"כ, ואינו חולק על ר"א אלא במה שנוגע לפרשת סוטה כמו שאמר הטעם כדי שתדע שזכות תולה, ולידיעה זו אין צורך אלא במה שנוגע לפרשת סוטה, כדי שלא יקשה עליו ממה שדרשו (קידושין כט ) מקרא
דולמדתם את בניכם למעט נשים מתלמוד תורה, ודרשה זו היא אליבא דכולי עלמא, דהרי כל מה דפטירי נשים ממצות עשה שהזמן גרמא הוא מדאיתקש לתפילין ולתלמוד תורה, ואי לא הוה קרא לפטרם מתלמוד תורה הוו מיחייבי גם בתפילין דאיתקש למזוזה וגם במשהז"ג כמבואר בגמ' קידושין דף ל"ד ובתוס' שם ד"ה גברא, ועל כרחך דדרשה זו היא אליבא דכולי עלמא, ולדעת הטורי זהב (יו"ד סימן קי"ז ס"ק א') אי אפשר לחייב מה שפטרה התוה"ק בהדיא כמו שהארכתי שם בתשובה. ולכאורה בהשקפה ראשונה יפה העיר מדברי הירושלמי (סוטה פ"ג ה"ד) המובא בתוספות (סוטה דף כ"א ע"ב), דבן עזאי אינו סובר כדרשת רבי אלעזר בן עזרי' (חגיגה דף ג' ע"א) והאנשים באו ללמוד והנשים לשמוע דלבן עזאי אין צורך לחלק בין אנשים לנשים דגם הנשים יוכלו ללמוד, ואם נימא דבן עזאי אינו אומר אלא במה שנוגע לפרשת סוטה קשה לכאורה שהרי הלימוד במצות הקהל לא הי' רק במשנה תורה ושם לא נזכר מפרשת סוטה
אבל באמת לק"מ שהרי מפלפל שם בגמ' סוטה דף כ"א שאין זכות תולה אלא זכות דת"ת, וכן מסיק לבסוף דאף דלא מיפקדא בת"ת מ"מ באגרא דמקרין ומתניין בנייהו ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא פלגאן בהדייהו, וכן הוא בגמרא ברכות (דף י"ז ע"א) הני נשי במה זכיין, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות סוטה שאם יש לה זכות תלמוד תורה תולה והרי שתלה דייקא בזכות דתלמוד תורה לא זולת, ומה שזכות דת"ת מוסיף חיים נלמד מקרא דכי הוא חייך, שהוא במשנה תורה, ועי' תוס' קידושין ד' ל"ד ד"ה גברא דמש"ה לא מחייבינן נשים בת"ת מסברא דגברא בעי חיי נשי לא בעי חיי כמו דמחייבי במזוזה מטעם זה בשביל שפטרם הכתוב בהדיא, ובאמת יש כמה קראי ע"ז במשנה תורה כנודע, והתוס' הביאו רק קרא דכי הוא חייך לדוגמא, וא"כ גם במה שנוגע לפרשת סוטה לידיעה זו שזכות דתורה תולה צריך ללמוד ממשנה תורה, ושפיר אפשר להבין סברת הירושלמי דלדברי ב"ע לא הי' צורך לחלק בנשים ולומר לשמוע כיון שיש לימוד במשנה תורה שגם הנשים מחוייבין ללמוד לידע שזכות ת"ת תולה ולק"מ.
ער"ל דיסוד פלוגתת ב"ע ור"א הוא דר"א למדה מקרא כמבואר בגמ' סוטה דף כ"א ע"ב אמר ר' אבהו מ"ט דר"א דכתיב אני חכמה שכנתי ערמה כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו עקמומיות ורבנן האי אני חכמה מאי עבדי לי' מיבעי לי' לכדריב"ח, הרי שב"ע ע"כ אינו סובר שנכנס בו ערמומיות ע"י התוה"ק שהוכרח לבקש לימוד אחר על קרא זה, וצ"ל דאלו הי' סובר לימוד זה שנכנס בו ערמימות לא הי' אפשרות לחייב נשים בלימוד אף בשביל ידיעה זו שתדע שזכות תולה כי רוב נשים אינן סוטות וגם לאו כל הסוטות יש להם זכות ת"ת, ובשביל חששות רחוקות א"א לדחות החשש מה שנכנס בה ערמימות שהוא חשש קרוב יותר, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ת"ת הל' י"ג וז"ל מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות, וכן הוא לשון זה בשו"ע יו"ד סי' רמ"ו, וצ"ל הכוונה דוודאי בקרא שלמד משפ שנכנס בו ערמימות שם אינו מוזכר כלל נשים אלא משום דהיכא דמכווין דעתו להתלמד כראוי אינו מזיק לו העקמימות אלא אדרבה מוספת לו חכמה יתירה לאמיתיות התורה וליראת שמים, אבל רוב הנשים דעתן קלות ואינן מתכוונות בדעתן להתלמד כראוי לכן מזיק להן הערמימות עד שבשביל זה אמר ר"א (ירושלמי סוטה פרק ג' הלכה ד') ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים, ואם כן חשש זה הוא ברוב הנשים וזה וודאי דוחה הספק הרחוק שמא תהי' סוטה ויהי' לה זכות תולה ולא תדע, ולכן פשוט להו להש"ס דכ"ע אינו סובר שיטת ר"א שדרש מקרא לאסור עלי' הלימוד כלימוד תפלות.
נמצא לפי"ז דאף לפי מה שכתבתי שגם ב"ע אינו מחייב ללמד את בתו תורה אלא במה שנוגע לפרשת סוטה לידע שזכות תולה, אבל לא בכה"ת כולה מטעם שפטרה הכתוב בהדיא, מ"מ'מ כיון שאינו סובר דרשת ר"א שדרש מקרא דיש איסור בלימודה, א"כ אף דפטירי מ"מ יכולין ללמוד כמו שמותרין לקיים כל מ"ע שהז"ג, ולדעת הר"ת והר"י יכולין גם לברך ולומר וציונו אף במשהז"ג דפטורות עי' תוס' ר"ה דף ל"ג ע"א ד"ה הא, וכן נוהגין, וגם בת"ת כתב הרמב"ם ז"ל בה' ת"ת ובשו"ע סי' רמ"ו דאף דפטורות מ"מ מקבלות שכר כאינו מצווה ועושה אלא שאסור מטעמו דר"א שהוא כלימוד תפלות, וא"כ מובן היטב כוונת דברי הירושלמי דמה שדרש ראב"ע האנשים באים ללמוד והנשים לשמוע, ע"כ אינו אלא לדעת ר"א שאסורה ללמוד, דלדעת ב"ע שעכ"פ מותרת ללמוד אף דבוודאי פטורה מלימוד בכל השנים כולן מטעם שפטרה התוה"ק אין מזה ראי' להך יומא שבפ' הקהל שרבה בו הכתוב מצות יתירות, שהרי אף בטף שבוודאי פטורין בהן מכל עניני חינוך שבעולם
כיון שאינם מבינים עדיין מאומה שגם בפרשת הקהל נתקשו (חגיגה דף ג' ע"א) טף למה באים ואף על פי כן רבה בו הכתוב מצוה יתירה להביא גם הטף לתת שכר למביאיהם, ומכל שכן בנשים שכבר באו לכלל דעת שאפשר לומר שרבה אז הכתוב מצוה יתירה שיבואו ללמוד אף שפטורין לעולם, וכל עיקר מצות הקהל בנשים אינו אלא גזיה"כ שהרי הוא מצות עשה שהז"ג שפטורה בכ"מ ואך בהקהל הוא מזהיר לחייבה כמבואר בגמ' קידושין, ואך לדעת ר"א שדרש מקרא לאיסורא שיוכל להביאה לידי עבירה לא משמע לי' לדרוש הקרא לחייבה במה שיוכל להביאה לידי עבירה, וחין זה מצוה יתירה כי חשש העבירה היא יתירה, ומשמע לי' יותר בכוונת הקרא לחלק בין אנשים לנשים שאינן באות אלא לשמוע, אבל לדעת ב"ע שאינו סובר כשיטת ר"א אין הכרח לחלק בין אנשים לנשים, ומובן היטב דברי הירושלמי שדברי ב"ע הם נגד אותה השקלא וטרי' בכרכשא ראב"ע בפ' הקהל וא"ש היטב ולק"מ.
וקצת קשה לכאורה שהרי מה שמצינו בפ' הקהל שקרא המלך במשנה תורה זו היא תורה שבכתב וגם לדעת ר"א לא הוי בתורה שבכתב כמלמדה תפלות ואין בזה פלוגתא כמבואר ברמב"ם וטוש"ע, אבל נראה דמדכתב הקרא שם בפ' הקהל למען ישמעו ולמדו והוא שני ענינים שמיעה ולימוד וראב"ע חלקם דשמיעה קאי על נשים ולימוד לאנשים, ש"מ ולנשים שאין להם אלא קריאת הכתובים סגי בשמיעה ששמעו מפי המלך, אבל אנשים לא סגי להו בשמיעת הכתובים בלבד אלא שגם למדו מה שיש באותן הכתובים, והלימוד היה עיקר
בדרשת חכז"ל כמ"ש רז"ל במס' שבת (דף ס"ג ע"א) אמר רב כהנא כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא לי' לכולי' הש"ס ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא, וזה הוא תורה שבע"פ שאסור בנשים, ולכן דרש ראב"ע שמה שהוסיף בקרא לימוד על השמיעה קאי רק על אנשים ולא לנשים, אבל לדעת ב"ע שמיעה ולימוד הכל חד הוא וקאי תרווייהו בין לנשים ובין לאנשים כפשטי' דקרא שלא חילק בזה, ועי' יפ"מ ריש מס' חגיגה.
ומה שכתב לתרץ הקושיא על בן עזאי לפי מה שכתב התניא בהלכות תלמוד תורה (פ"ג בקונטרס אחרון) שמלבד מצות והגית בו יומם ולילה שיוצאין בקריאת שמע שחרית וערבית יש עוד רצות ידיעת כל התורה כולה כמו שדרשו (קידושין דף ל' ע"א) ושננתם לבניך שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, ועל פי זה חידש שמה שפטרה התוה"ק נשים מתלמוד תורה אין זה אלא ממצות והגית ולא ממלות ידיעת התורה, זה דבר שא"א לאמרו כלל, דאף שבודאי יש חיוב עצום לידיעת התורה מלבד המצוה של והגית נו יומם ולילה כמו שביאר התניא שם דאל"כ למ"ד שיוצאין בק"ש שחרית וערבית אי' איפוא עונש החמור של ביטול תורה וכל הש"ס מלא מזה על גודל החיוב של תלמוד במשנה וגמ' וסברא ואין יוצאין בק"ש שחרית וערבית אלא או במי שלמד כל התו"כ או מי שהוא אנוס וא"א לו בשו"א לבוא לידי ידיעת התורה אבל לא במי שצריך ללמוד עבור ידיעת התורה, וכן מבואר בר"ן נדרים (דף ח') שמצות ושננתם לבניך שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך בוודאי אין יוצאין בק"ש שחרית וערבית, אבל אין זה שני מצות נפרדים אלא חלקים במצות ת"ת ולא נמנה במנין המצות אלא מצוה אחת של ת"ת והכל נכלל בזה, כמו שיש כמה מצות שיש בהם הרבה חלקים וענינים ונמנו הכל למצוה אחת כמו שהאריך בזה הרמב"ם ז"ל בשרשיו לס' המצות (שורש י"א), וכשפטר הכ' לנשים ממצות ת"ת באמרו ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם בוודאי נפטרו מהכל, ובפרט שעיקר הלימוד והיגיעה ללמד את בנו ילד הוא עבור מצות ידיעת התורה שבשביל פרשה אחת שמקיימין בה והגית בו יומם ולילה כמו בק"ש אין צריך לימוד כולי האי, ומבואר ברמב"ם בסהמ"צ (מ"ע י"א) וז"ל היא שצונו ללמוד תורה וללמדה וזהו הנקרא ת"ת והוא אמרו ושננתם לבניך וכו' שיהיו ד"ת מחודדים בפיך כשאדם שואלך דבר אל תגמגם בו אלא אמור לו מיד וכבר נכפל זה הציווי פטמים רבות ולמדתם ועשיתם למטן ילמדון, וכבר נתפזר הציווי והזירוז על מצוה זו במקומות רבים מן התלמוד, והנשים אין חייבות בה מאמרו ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם עכ"ל, והרי שהתחיל במצות ידיעת התורה שנלמד מושננתם לבניך וכלל אח"כ כל הציווים ואזהרות שבקראי ובגמרא שיש בענין כ"ת, ועל כל אלה סיים שנפטרו הנשים מאמרו בניכם ולא בנותיכם וכן הוא ברמב"ם ז"ל הל' ת"ת פ"א שהאריך קודם לבאר כל פרטי מצות ת"ת והביא באמצע מצות והגית, ושוב האריך עוד באופני הלימוד בשביל ידיעת התורה, ולבסוף כתב שהנשים לא נצטוו וכן הוא ברור בדברי הרא"ה ז"ל בס' החינוך מצוה תי"ט והוא מוכרח בגמרא בכמה מקומות.
ובסוטה דף כ"א גבי הא דזכות תולה מקשה זכ ית דמאי אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה, אלא זכות דמצוה מי מגנא כולי האי, ושקיל וטרי שם הרבה אם זכות דמצוה מגנא ולבסוף הביא רבינא
אמר לעולם זכות דתורה ודקאמרת אינה מצווה ועושה נהי דפקודי לא מפקדא באגרא דמקרין ומתניין בנייהו ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא מי לא פלגאן בהדייהו והרי שלא מלא בשו"א שיהי' אפשרות בנשים שיהי' להם זכות התורה אלא ע"י בנייהו וגברייהו, ואי אמרת שיש סברא לומר דלא אימעטו מקרא ממצות ידיעת התורה אלא ממצות והגית וגו' א"כ אפשר לומר שהן מצווין ועומדין על מלות ידיעת התורה כמו אנשים כי כל הטעם שנפטרו נשים מת"ת הוא רק בשביל המיעוט שבקרא כמבואר בגמרא קידושין ובתוספות שם, ואם כן שפיר אפשר שיהי' לה זכות התורה בדרך מצווה ועושה אם ילמדו בשביל ידיעת התורה, וע"כ שברור להם שמיעטם הקרא מכל מה שיש במצות ת"ת.
וצריך לומר לפי זה דגם מה שכתב האגור (סימן ב') בשם סמ"ג (עשין י"ב) והוא בבית יוסף אורח חיים סימן מ"ז וברמ"א יו"ד סימן רמ"ו שהנשים מחוייבין ללמוד דינים השייכים לאשה, אין גם בלימודם בזה מצות ת"ח כלל, אלא שכיון שמה שיש בו חיוב לקיים, החיוב לעשות כל טצדקי שיעלה בידו הקיום, ומכשירי מצוה כמלוה ולדעת ר"א דוחה את השבת כמלוה עצמה, ואף ר"ע שחולק אמר הטעם במשנה שבת (דף ק"ל ע"א) בשביל שאפשר לעשותה קודם השבת, וגם המצוה אינו דוחה אלא מה שא"א לעשות קודם השבת שזמנו דווקא בשבת, ונמצא דלכו"ע אין חילוק בין מכשירי מלוה לגוף המצוה, אף שבתוה"ק אינו מבואר אלא עשיית המצוה מ"מ כיון שא"א לעשות המצוה אלא ע"י המכשירין יש חובה על עשיית המכשירין כמו על המלוה ממש שהוא בכלל המצוה, כמו כן בזה שא"א לשמור הדינים ולקיים המלות המוטלות עליהן אם לא ידעו אותם לכן יש חיוב ללמדן ולהודיען כדי שיוכלו לקיימם, והוי זה בכלל עשיית המצוה שיש ע"ז שכר דמצוה אבל לא זכות דתורה יען במת"כ פטרה הכתוב. ומה שהשתמש בזה האגור ליתן טעם על מה שמברכין ברכה"ת, כיון שבלאו הכי כתב שמברכין בשביל שמותרין ללמוד בתושב"כ וצ"ל דסובר כשיטת הר"ת והר"י דמצות שמותרין עכ"פ לעשות אף שלא נצטוו יכולין לברך ולומר וצונו, אלא שהעיר דלשון לעסוק קאי על תורה שבג'פ שאסור להם, ואעפי"כ כתב שאין חשש כיון שכן הי' מטבע חכמים בברכה זו אין לשנות ממטבע שטבעו חכמים, ולרווחא דמילתא הוסיף במכש"כ לדברי הסמ"ג שמחוייבין עכ"פ ללמוד הדינים השייכין להן, אף שאין בזה מצות ת"ת מ"מ יש להם קצת שייכות בעסק התורה דהוי בכלל קיום המצות ומועיל עכ"פ שלא יהי' צורך לשנות ממטבע שטבעו חכמים דלא נזכר בברכת וצונו לעסוק שהוא בשביל מצות ת"ת וגם אם הוא בשביל קיום המצות שייך לומר וצונו וז"ב
ובביאך הגר"א ביו"ד סי' רמ"ו אות כ'ץ כתב המקור לזה שצריכה ללמוד הדינים ממ"ש בגמ' נשים באות לשמוע והראה מקום לדברי התוס' סוטה ד' כ"א ד"ה בן עזאי, וז"ל התוס' שם ונראה דפי' דמצוה לשמוע הנשים כדי שידעו לקיים מלוה ולא משום שידעו שזכות תולה, ומבואר בזה שהידיעה הנצרכת לנשים בשביל קיום המצות אינו בכלל ת"ת אלא בכלל קיום המצוה
ועכ"פ ראיה מוכרחת מן הש"ס שא"א שיהי' לה בעצמה זכות התורה באיזה אופן כיון שפטרם הכתוב לגמרי. וכן ממקומו הוא מוכרע מדברי בן עזאי בעצמו שאמרו על הא דזכות תולה מכאן אמר כן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה תדע שזכות תולה, וממ'נ אם נימא דלדברי ב"ע לא פטרה הכתוב אלא ממצות והגית לא ממצות ידיעת התורה א"כ בלאו האי טעמא דשמא תשתה היא מחוייבת במצות ידיעת התורה דכיון שלא פטרה הכתוב אין שום טעם לפוטרה כמבואר בסוגיא דקידושין ולמה לו לתלות החיוב בחששא רחוקה דשמא תשתה שאין זה שכיח כ"כ שתהי' סוטה וסתם נשים בחזקת כשרות לענין זה וגם בהלשון מכאן אמר ב"ע מבואר שאך מכאן שאמרו זכות תולה למד לחייבה בלימוד אבל מהקרא לא יוכל לחייבה שפטרה הכתוב וא"כ צריך להבין כיון שמהקרא א"א לחייבה האיך יוכל לחייבה מהטעם שמא תשתה וע"כ לומר כמו שכתבתי
ופן מוכרח בסוגי' דקידושין ו' ל"ד, דפטורא דנשים ממצות שהז"ג גמר לה מתפלין ותפלין גמר לה מת"ת ומקשה וליקוט תפלין למזוזה ותי' תפלין לת"ת איתקוש בין בפרשה ראשונה בין בפרשה שני' תפלין למזוזה בפרשה שני' לא איתקוש, ואם נימא דגם בת"ת יש חלק ידיעת התורה שמחוייבות גם הנשים הו"ל לחייבם גם בתפלין גם בהיקש לת"ת דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, וגם דבמה שאמר דתפלין איתקיש לת"ת בפ' ראשונה פירש"י ז"ל דההיקש הוא דכת'ב ושננתם לבניך וכתיב בתרי' וקשרתם לאות, והנה מקרא דושננתם לבניך משם נלמד החיוב
של ידיעת התורה שיהיו דנרי תורה מחודדין בפיך, וא"כ מד חי ינן שהטעם דפטירי מתפלין הוא מחמת דאיתקש לקרא דושננתם לבניך מקום המצוה של ידיעת התורה ע"כ דפטירי ממצות ידיעת התורה שהיא בכלל המעוט שפטרם הקרא ממצות ת"ת, וא"א שיהי' איזה חולק ע"ז כי בפטורא דמ"ע שהז"ג ותפלין אין שים חולק ואין שום טעם בזה אלא מדאיתקוש לקרא דושננתם לבניך.
ולכאורה חשבתי במה דנתקשו על הא שהביאו התוס' שם ד"ה גברא קרא דוהודעתם לבניך ולא לבנותיך דלמה שביק קרא המבואר בש"ס ולמדתם את בניכם ולא את בנותיכם והביא קרא אחרינא, ועלה בדעתי אולי בשביל זה הביאו התוס' קרא דוהודעתם ששם מבואר יותר לפטור הנשים אף מידיעה התורה סכן הוא מבואר בלשון והודעתם, אמנם באמת אין נראה לחלק בזה להצריך קרא מיוחד, ועי' פנ"י ומקנה מה שתירצו למה הוסיפו התוס' להביא קרא דוהודעתם. ועכ"פ דעת התוס' שנתמעטו הנשים מקרא דוהודטתם ששם מבואר בפי' ענין ידיעת התורה
והנה דעת הרמב"ם ז"נ (סת"מ סוף עשין) דנשים פטורות אף ממצות כתיבת ס"ת וכן כתב בהדיא הרא"ה ז"ל בספר החינוך במצות כתיבת ס"ת (מצוה תרי"ג) דלא נתחייבו בזה אלא הזכרים שמצווין על מצות ת"ת לא הנקבות וכן הוא משמעות השו"ע ריש סי' ע"ר שכתב מצות עשה על כל איש מישראל ומדפרט לומר איש ש"מ דלא אשה, הרי דאף שהוא מצוה אחרת במנין המצות מ"מ כיון שהוא בשביל לימוד התורה דכתיב אח"כ ולמדה את בנ"י נשים פטורות, ואף הבנ"א שפקפק בזה בסי' ל"ה כתב הטעם בשביל שיש בס"ת הדינין שצריכה לידע ולא כתב כלל בשביל מצות ידיעת התורה שמזה וודאי נשים פטורות לכו"ע, וגם השב"א כתב אח"כ בסימן ל'ץ שבזה"ז שאין בקיאין בחסירות ויתירות א"א לקיים מצות ועתה כתבו לכם ואין החיוב בכתיבת ס"ת אלא בשביל מצות ת"ת שלא תשתכח תורה מישראל ועל כן בזה"ז מצדד גם הוא נפטור הנשים לגמרי ממצות כתיבת ס"ת כיון שמת"ת כעורות ולא רצה לחייבם אלא בשביל שהיא מצוה אחרת בקרא דועתה כתבו לכס שאינו נכלל במצות ת"ת שפטרם הכתוב, ואף במה שעלה בדעתו לחלוק על הרמב"ם בעיקר מצות כתיבת ס"ת בעת שהיו בקיאין בחסירות ויתירות לא כתב ג"כ דבר ברור אלא כתב שלא נתברר לו ועדיין צריך תלמוד, ובוודאי שאין בידינו לחלוק על המבואר ברמב"ם וברא"ה וסתימת דברי השו"ע מחמת איזה קושי', וכבר כתב הרא"ש במו"ק (פ"ג סי' כ"ח) שבשביל קושי' לא יסתור דין שכל קושי' יש לה תי', ובפרט אותה הקושי' שכתב השג"א בזה אפשר לתרצה בניקל ושערי תירוצים נא ננעלו אלא שלא עת להאריך עוד בזה ויש עוד כמה ראיות מוכרחות בש"ס ופוסקים שנשים פטורות לגמרי מת"ת בין ממצות והגית בין מידיעת התורה ואין
שום חילוק ואין להאריך כ"כ לרוב פשיטותו אלא יען שראיתי שטעה בזה הבאתי קצת ראיות בר י רות ופשיטות ודי בזה.
ולדינא בלא"ה אין נ"מ כיון דקיימא לן כר"א דהוי כמלמדה תפלות כמבואר ברמב"ם ושו"ע, ובתשובה כתבתי שם עוד טעמים אחרים מספיקים שעכשיו גם ב"ט מודה וגם זה אינו נ"מ לדינא כיון דלא קיי"ל כוותי' אלא כתבתי לרווחא דמילתא, וכל מה שכתבתי שם לדינא המה דברים ברורים למבין ומבקש האמת (וע"ע ויואל משה מאמר ג' מסימן ל' ואילך)