שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן מד
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
~ סימן מד ~
ב"ה
שלו' וכט"ס אל כבוד הרב . ..
אחדשת"ה, הגיעני מכתבו במה שנתקשה בדברי יחזקאל (פ' מקץ) שהביא מהיש"מ בהא שהי' חלום פרעה מפרות שהמה בהמות טהורות אף שהיה פרעה מסטרא דטומאה, מ"מ כיון שעלו מן היאור וטהור ביבשה טמא בים, א"כ היו אלו הפ רי ת טמאות, והביא לזה המקור מהמשנה דכלים פי"ז (משנה י"ג) כל שבים טהור חוץ מכלב המים מפני שהוא בורח ליבשה. ותמה ע"ז דשם לא אמר אלא בכלב שהוא בעצם טמא ביבשה, אבל הפרות שהם טהורות ביבשה אין שם רמז ורמיזה שיהיה טמא ע"י שהיא בים, אדרבה מבואר שם כל שבים טהור.
הנה באמת אותה המשנה בלא"ה אינה ענין כלל לאותו המאמר כאשר יתבאר, אבל המאמר הזה מבואר ביפ"מ פרשת מקץ ובפ' צו בטעמים לשבת הגדול, ומקור מקומו טהור הוא מהש"ס ע"ז דף ל"ט, אמר אביי האי חמרא דימא שרי תורא דימא אסור וסימנך טמא טהור טהור טמא, א"כ מבואר שם דמה שהוא טהור ביבשה טמא בים גם כדכ"ד בח"ש בדרוש א' מדרשות אה"ו האריך בזה דמהכל יש טמא וטהור דכל הטמא ביבשה טהור בים וכן להיפך זולת החולדה שאינה בים אין בה טהרה כלל, ומתרץ בזה למה היה בהמרכבה נשר ואריה שהמה טמאים, כי מלכותו בכל משלה שליט בימא וביבשתא וכלול המרכבה ים ויבשה, ואין חילוק בין טהורים לטמאים שמכל מין יש טהורים במקום א' וטמאים במקום אחר, והיה במרכבה שנים מסירם מרובכם ושנים טהורים מהים, יעיי"ש שהאריך. אבל אותה המשנה דמס' כלים שהובאה בדברי יחזקאל איני ענין כלל להך דהכא כי שם לא מיירי כלל מטומאה וטהרה שצ הבהמות והחיות בעצמם, שע"ז לא היה אומר כל שבים טהור, דהלא מה שטהור ביבשה עמא בים, אבל בפירוש מבואר שם גם בדברי הרע"ב במקומו והוא פשוט בתו"כ (שמיני סימן קי"ח) ובכמה מקומות בש"ס דמיירי אם עשה כלים מעורן של כל הבריות שבים שאינם מקבלים טומאה, שלמדו חכז"ל מהיקש דאו בגד או עור או שק, מה בגד מן הגדל בארץ אף עור מן הגדל בארץ, ומהגדל בארץ כל העורות אף הטהורות כולן מקבלין טומאה, משא"כ בים שאין שום קבלת טומאה בכל הגדל שם זולת הכלב. ונראה דמכח משנה זו אפשר היה לומר דהכלב שבים בעצמו ג"כ טהור הוא דרק לענין קבלת טומאה בעורו נתמעט מהקישא דנגד וז"פ ומבואר (נראה דמרן הקדוש ז"ל משינאווא אמר מאמר זה דהפרות שבים טמאים ולא ביאר המקור כאשר היה דרכו ז"ל לקצר באמירת תורה אצל השלחן בפרט להגיד מראה מקומות, והשומע לא ידע את מקורו והמציא לעצמו מאותה המשנה, והמעתיק שמע איש מפי איש כאשר הוגד לו אותו המקור מהמשנה והעתיקו כן, אבל האמת הוא שאין המקור אלא מהגמרא ע"ז כאשר אנחנו רואים ביש"מ
הן אמת כי היה קשה לי קצת מדברי התוספות שם בע"ז ל"ט ז"ה וסימנך, שכתבו לכאורה לא יהיב האי סימנא אלא אהני תרי מיני אחמרא ואסורא אבל אשאר מיני לא דהא בפ"ב דקידושין (דף מ"א ע"א) אמר רבא מלח שיבוטא והוא עז של ים כדאמר בפ' הפרה (ב"ק דף נ"ה ע"א) הנהיג בעיזא ושיבוטא מאי יעיי"ש ולפי"ז אינו כללא לומר כן דכל הטהור ביבשה טמא בים ודברי היפ"מ שכתב בפרשת מקץ לתרץ בענין הפרות דחלום פרעה, עדיין י"ל גם לפי"ז, דאף דאינו כללא לומר כן בכל המינים, אבל כיון דחזינן עכ"פ דיש מינים שטהורים ביבשה וטמאים בים, י"ל דגם פרות הוא כן, כדי לישב הקושיא בחלום פרעה שהוא מסטרא דטומאה. וגם במה שכתב בפרשת צו לתרץ הקושיא מה שהמצרים עבדו לטלה שהוא טהור, י"ל עד"ז אבל בסוף דבריו שם בפ' צו באותו המאמר מבואר דבכל מין הוא כן שיש בו טמא וטהור חוץ מן החולדה, ויותר מזה מבואר באריכות ביע"ד שם כאשר העתקתי לעיל מדבריו בקצרה, וזה וודאי לכאורה נגד דברי התוספות אמנם באמת דברי התוספות ז"ל בזה לא זכיתי להבינם מה שהביאו ראי' דשיבוטא עז של ים הוא מדמבעיא ליה בפרק הפרה הנהיג בעיזא ושיבוטא מאי, הלא אדרבא מדמבעי' ליה לאסרו משום כלאים ע"כ שני מינים הוי וא"ל דזה הוא האיבעיא אם הוי מין א' או לאו, דהרי לא אמר כן בש"ס אלא אמר כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ביבשה לא כלום עביד או דילמא השתא מיהת קא מנהיג, א"כ מבואר שורש הססק שנסתפקו בזה יען שא"א להם לילך יחד במקום א' כראוי, וכן מבואר בסוף דברי הש"ס שם שכתבו הכא אידי ואידי מקום חיובא הוא, א"כ ע"כ שני מינים הם דאל"ה לא הוי מקום חיובא כלל אף אם הולכים שניהם ביחד במקום א' כראוי, והאיך אפשר להוכיח מזה דשיבוטא הוא עז שבים.
וברמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות כלאים סוף הלכה ח' כתב ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים כגון עז עם שביס, ומבואר מזה שדעתו ז"ל שהשיבוטא הוא חיה, א"כ בוודאי אינו עז שבים כי העז הוא בהמה, ובגמרא (חולין דף קנ"ז ע"א) אמרו כל מה שיש ביבשה יש בים, והכוונה הוא דכל אותן המינים שביבשה המה ג"כ בים, א"כ צ"ל דגם עז שבים הוא בהמה דאל"כ אינו מאותו המין שביבשה, ובפ' כל הבשר דף ק"ט ע"ב פרש"י ז"ל על מוחא דשיבוטא מוח של דג ששמו שיבוטא, אלמא דסבר דשיבוטא הוא דג, וא"כ בוודאי דא"א לומר עליו שהוא מין טז שהוא בהמה ובש"מ פ' הפרה נתקשה בהך איבעיא והנהיג בעיזא ושיבוטא מאי, דמנא ידעינן דיש איסור הנהגה אף בדגים כי מהך איבעיא נראה דיש איסור הנהגה בדגים, ויגע למצוא לימוד לזה, עכ"פ פשיטא ליה ג"כ דשיבוטא הוא דג וא"כ בין להרמב"ם ז"ל שהוא חיה ובין לרש"י והכ"מ שהוא דג עכ"פ אינו מין עז שהוא בהמה. גם מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב אסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים כגון עז עם שבוע, נראה שהאיבעיא הוא בכל בהמה שביבשה עם חיה שבים ולא נקט עיזא ושיבוטא אלא לדוגמא לא בשביל שהוא מין א', ואולי בעיזא ושיבוטא יש מציאות יותר לקשרם יחד באופן זה שא' יעמוד ביבשה וא' יעמוד בים לכן נקטו זה לדוגמא וחשבתי לתרץ בדוחק את דברי התוספות ז"ל אבל לא ראיתי להאריך בזה שאינו מתיישב על לגי וה' יאיר עיני ועכ"פ אין להקשות מזה על היש"מ והיע"ד, דכיון דלרש"י והרמב"ם והש"מ הוי עיזא ושיבוטא שני מינים ואין משם סתירה, שוב נשאר פשטות דברי הש"ס בהך סימנא דטהור טמא טמא טהור דכן הוא בכל המינים מדכתבו סתמא ולא חילקו, ושפיר סמכו על רוב הראשונים ז"ל ומלשון התוספות שכתבו לכאורה לא יהיב האי סימנא וכו', משמע שאינו ברור כ"כ בעיניהם אלא לכאורה הוא כן, ומשמע קצת מזה שלא החליטו ראיה זו, וא"כ בוודאי אין קושיא על היש"מ והיע"ד שסמכו על רוב הראשונים ז"ל במה שנראה ברור מדבריהם.
ועפ"י דברי היש"מ והיע"ד חשבתי לתמן מה שהקשה המהר"ם בן חביב בתשובתו שבשו"ת גו"ר א"ר כלל ב' סימן ט"ז, דהאיך השתמשו בתכלת להמשכן הלא תכלת הוא מדם חלזון שהוא דג טמא יעיי"ש ובאמת קושיא זו הוא גם בתכלת שבמצות ציצית, דאמרו חכז"ל בשבת כ"ח לא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורה בלבד והרבינו בחיי (שמות כה, ג) כתב שלא לקחו משי נהמשכן יען שבא מהתולעת שהוא טמא, אף שסמכו אינו בא מהתולעת גופיה אלא מהפירשא שאין בו דין אוכל כלל ולא נאסר מעולם, ומכל שכן בתכלת שבא מדם הרלזון בעצמו ולפי דברי היש"מ והיע"ד, לפני כסא כבודו ית"ש אין נ"מ דהוא שליט בימא וביבשתא ופוקד הכל בסקירה אחת בפ"א, ובכל המינים נגלה לפניו הטמא והטהור יחדיו ולכן הנשר והארי' הוא במרכבה, אלא שאנחנו צריכין להתנהג לפי מה שהוא לעינינו על הארץ ותורה לא בשמים היא, לכן אין לנו ליקח למלאכת שמים אלא מה שהוא טהור לפנינו פה על הארץ, אבל בתכלת אמור רבנן בטעמא במנחות דף מ"ג ע"ב מה נשתנה תכלת וכו' מפני שהתכלת דומה וכו' לכסא הכבוד שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר וכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא, הנה האריכו חכז"ל בטעם התכלת בשביל שהוא מראה הבה"כ, ואפשר שבשביל זה נתנה התוה"ק על התכלת דין מראה כה"כ ששם נראים הטמא והטהור יחדיו כמו נשר וארי' שבמרכבה וכמבואר לעיל ואפשר להבין בזה לשון חכז"ל שאמרו מה נשתנה תכלת, שבתכלת יש שינוי בעיקר ההלכה מכל הענינים שבכל הענינים אין להשתמש למצוה אלא מן הטהורה בלבד והתכלת הוא מדבר טמא, וע"ז באה התשובה בשביל שדומה לכה"פ ואולי יש בזה קצת טעם על מה שנגנז התכלת כמ"ש חכז"ל במדרש פרשת שלח (פי"ז סימן ה') וכן הוא בכל הראשונים ז"ל, והאר"י ז"ל (פע"ח שער הציצית) כתב שהוא תלוי בביהמ"ק וע"י שחרב המקדש בטל התכלת, וכתב הטעם עפ"י סודן של הענינים כדרכו בקודש וכבר אמרתי קצת טעם עפ"י נגלה, דהרי טעם התכלת בשביל שדומה לרקיע ולכה"כ, ופירש"י ז"ל שם שמכח התכלת הוא לזכור את היושב על הכסא, וזה וודאי דמראה הרקיע שדומה לבה"כ הוא נשיש לו מראה האמיתית בטהרתו, ומבואר בגמרא ברכות דף נ"ט מיום שחרב ביהמ"ק לא נראה הרקיע בטהרתו שנאמר אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם, א"כ אחר החורבן בעו"ה לא נראה לנו מראה הרקיע ובטל הטעם לזכור עי"ז את היושב על הכסא ושוב ראיתי בספר ברית שלום פרשת שלח שכתב כעין זה על מה שנזכר יציאת מצרים בפרשת ציצית, שכל זמן היותם במצרים לא נראה הרקיע בטהרתו ולא היה טעם למצות תכלת, ולכן אמר אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שמעתה הרקיע בטהרתו ולכן באה הציווי של ונתנו פתיל תכלת יעיי"ש ולפי הנ"ל י"ל עוד יען שהתכלת הוא דבר טמא לפנינו פה על הארץ אלא שדומה לכה"פ ומקושר שמה במקום שאין נ"מ כנז"ל, ועיקר ההתקשרות ממטה למעלה הוא מכח הביהמ"ק ע"י ביהמ"ק של מעלה המכוון נגד ביהמ"ק שלמטה, ואף שעדיין השכינה שורה בישראל, אבל כבר ביאר באוה"ח הקדוש פ' ויגש (מו, ד) שהרבה הדרגות בהשראת השכינה עד אין שיעור והמעולה שבהן הוא בביהמ"ק, וא"כ אפשר דע"י חורבן ביהמ"ק שהוא סילוק שכינה בעו"ה ואין השערים פתוחים כ"כ להתקשרות מעולה עד כה"כ, אין להשתמש עוד בתכלת שהוא פה דבר טמא ובימי הפורים אמרתי בזה לפרש מה שאנו אומרים שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי, שאינו מובן כלל למה פרט השמחה דוקא ע"י ראותם את התכלת ולא בראותם לבוש מלכות ועטרת זהב גדולה, הלא התכלת בזמן שהיה לנו כל איש מישראל היה הולך בתכלת ומאי רבותא כ"כ במרדכי. ולהנ"ל אפשר לומר דבזמן גלותם לא היה להם תכלת אלא שאז בישועה שהיה להם ע"י מרדכי ואסתר היה אתחלתא דגאולה ממש שנתעלה אז פח הקדושה ביתר שאת ותיכף אח"כ בשנה האחרת התחילו לבנית הבית המקדש, וכבר מבואר בראשונים ז"ל שהנס פורים היה מענין הגאולה, וי"ל שנפתחו אז מראות אלוקים וההתקשרות לכה"כ כמו בזמן הגאולה ונתגלה מלות התכלת, ולכן הבינו ממה שלבש מרדכי התכלת כי הגיע עת דודים ושערי שמים פתוחין לגאולתן של ישראל ובזה היה שמחתן רבה והודיע לנו שלא היה חשוב בעיניהם כלל לשמוח בלבוש מלכות ועטרת זהב גדולה, כ"א בראותם התכלת המורה על התקשרות לכה"פ והשראת השכינה בישראל מ"ש לפרש מה שאמרו ז"ל (מגילה דף ט"ו ע"ב) במה שקראה אסתר לאותו רשע כלב, וגם במה שאמרה קלי בים קלי ביבשה הנה במה שפי' בהמאמר קלי בים קלי ביבשה, בזה כיון לדעת הגדול שכן הוא ביע"ד שם אך מ"ש על מה שקראה אותו כלב, זה לא נזכר ביע"ד, וכ"מ כתב כן שפיר לפי שיטתו שנשען על מ"ש בדברי יחזקאל מהמשנה דכלב שנים טמא, אבל אין הפירוש כן דלא מיירי במשנה מטומאת הכלב כ"א מקבלת טומאה לעורו, והיע"ד כללא כייל דכל הטמא ביבשה טהור בים וגם הכלב בכלל ותו אין מקום לפירוש הזה אך אולי אפשר לומר אף בכאן דאין למדין מן הכללות ואולי אפשר דהכלב ע"י שהוא בורח לארץ הוא יוצא מן הכלל וטמא הוא (עיין רמב"ם ה' מא"ס פ"ב הי"ב) וא"כ עדיין יש מקום לפרש כן בדברי הגמרא
מ"ש בענין המקוה של מאכין אויז, הנה תלי"ת ביארתי הלכה זו באריכות כל הפרטים, ולפענ"ד מקוה של מאשין אווז פסולה אפילו בדיעבד ובשעת הדהקנ ולא אוכל להביא כעת ביאור הדברים על הכתב כי הוא אריכות גדול ואני מוטרד מאוד, אך הנני כותב לו את הנלענ"ד ברור להלכה והנה שמעתי הרבה טועים שבעלי חיים (חיו"ד סימן כ"ב) התיר מקוה של מאכין אויז, וזה טעות מוחלט כי כל מי שיש לו מוח בקדקדו יוכל לראות שהתשובה ההיא סובבת על תשובת אמרי יושר (ח"א סימן קמ"ח) במה שחידש לאסור על ידי שהוא מים טמאים, ובתשובת אמרי יושר שם באיכה התשובה כתב ד' טעמים לאסור, ובטעם הראשון שכתב הביא שכבר מבואר כן בנד"מ (סימן י"ב) ובלחו"ש (סימן ר"א שמלה ס"ק ס"ב), רק שהוא הוסיף אח"כ עוד הטעם של מים טמאים, ובעצי חיים לא כתב לפלפל אלא על אותו הטעם של מים טמאים וסיים שבשביל זה אין לאסור, והאיך יעלה על הדעת שיחלוק על אותו הגאון ז"ל להתיר בשביל שדחה טעם א' מדבריו אם הטעמים כאחרים עדיין קיימים, ועכ"פ היה לו להזכיר את הטעמים האחרים ולדחותם אבל האמת הברור גופא דעובדא הכי הוה, שהשואל בזה היה ת"ח חשוב מזענטא, ובזענטא וסביבותיו היו המקוואות מעיינות ולא עשו אף מקוה של גשמים ומכש"כ שלא עלה על דעתם לעשות מארון אויז, ולא היה שאלה זו למעשה אלא אותו הת"ח כתב לפלפל רק על זה הטעם של מים טמאים, וגם העצי חיים ז"ל השיב לפלפולא על אותו הטעם, ולכן לא כתב סתם שאין לאסור אלא שבשביל אותו הטעם אין לאסור, ולא הוצרך לבאר מה הוא בטעמים האחרים כי ידעו שניהם השואל והנשאל שאין זה למעשה אלא לפלפולא על אותו הטעם וידוע שהוא ז"ל לא סידר אלה הכתבים לדפוס כי נסתלק פתאום באמצע הדרך בימי עלומיו, והמעתיק הדפיס מה שמצא ולא שם לבו שאין זה להלכה, וכיו"ב כתב הנוב"י מה"ת אבה"ע סימן ל"ה על האמונת שמואל שכתב תשובה להתיר מינקת חבירו שהיה לו טעם אחר שלא רצה להביאו על הכתב, ואם היה הגאון מהרש"ק בעצמו מביא תשובותיו לדפוס אז הוו אמרינן שבוודאי סובר שהטעם שהדפיס מספיק, אבל יען שלא הביא דבריו לדפוס רק כתבם על מעשה שהיה לו סמך אחר ובנו אחרי מותו מלא תשובה זו והוכיחה טם שאר התשובות אין לסמוך עליה יעיי"ש. והנה שם אינו ניכר כלל, כי נכתבה התשובה להלכה סתם וצריך לידע דברים שבלבו, אבל בכאן מתוכו מוכיח שלא פלפל אלא על טעם א' ושאר הטעמים לא הזכיר כלל א"כ אין מקום להסתפק שלא כתב זה להלכה והאמת אגיד שגם באותו הטעם של מים טמאים לפענ"ד הדין עם הגאון בעל אמרי יושר שגם בשביל טעם זה יש לאסור,והנני כותב רק שגם בעצי חיים ז"ל שחלק על טעם זה לא התיר ח"ו למעשה ומה שנרשם אח"כ במוסגר מראה מקומות, זה לא כתב כלל העצי חיים ז"ל, אלא המעתיק הוסיף מדילי' מראה מקומות במוסגר, והוא טעות, כאשר דברתי פא"פ עם המעתיק, אלא שאין בידו לתקן זה יען שכבר נתפשט בדפוס ומ"ש שהוא גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, תמהני שחשד אותי שח"ו אני גוזר גזירות ומי אנכי לגזור גזירות בישראל, אבל אין זה גזירה אלא כנלענ"ד מעיקר ההלכה, וכן דרכי בכל הענינים שאני אומר, ולכן על הרבה ענינים אינני משיב כלל על מה ששואלין אותי בין בכתב ובין בע"פ יען שאין לי דבר ברור ואמרו חכז"ל (שבת דף קמ"ה ע"ב) אם ברור לך כאחותך תאמר ואם לאו אל תאמר, ובחנם חושדין אותי על גזירות, אבל גזירה רעה עשו על ישראל אותן שהכי רי המאשין אויז שביטלו הטהרה מישראל ר"ל השי"ת ירחם ויוציאנו במהרה מאפילה לאורה ויקוים בנו המקרא וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ובאלה הימים המבורכים, עוד נזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים, ונזכה לראות במהרה בישועת כל ישראל ושמאתן
והנני ידידו דושת"ה באה"ר מברכו בחג כשר ושמח
הק' יואל טייטלבוים