שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן מב

ב"ה, אור ליום ד' לס' אם יהיה אלקים עמדי, סאקמיר יצ"ו

אל כבוד ידידי הרה"ח היקר מו"מ בתו"ד

נחמד ונעים שמו"ר יעקב צבי

פריע דמאן נ"י.

הנה בעת היותך פה הנחת מכתבך בנידון השאלה ולא עיינתי בו תיכף מחמת טרדת השיעורין ושאר טרדות כידוע לך, וכעת הונח לי קצת בעזהי"ת כן יעזור השי"ת מהיום ולהלאה עצהיו"ט.

ובנידון השאלה מי שה י בא לפניו אחר גמר השחיטה של עוף עוד בהמה ועוף לשחוט, דיש ספק האיך יעשה, אם ישחוט העוף קודם יכניס עצמו בספק פלוגתת הבעל העיטור עם הרא"ש וסייעתו (יו"ד סימן י"ט סעיף ו'), ואם ישחוט הבהמה קודם יכניס עצמו בספיקו של השמ"ח (שם סעיף י"ב) אם לא הוי הפסק בין

שאלות ותשובות יו"דסימן מב ד ב ר י י ו א ל קסז

הכיסויים. והנה אתה כתבת דיש עצה לשחוט קודם העוף ולכסות, ואחר כך לכוין בברכת הבהמה על העוף, וכתבת דאין חשש אף אם הברכה אחר השחיטה, כמו בשוחט דבר דאיתייליד בו ריעותא (שו"ע שם סעיף א') דלא חזי מעיקרא.

א

והנה לפי דעתי אין זה שום תקנה מכמה טעמים שאבאר בעזהי"ת. חדא דאין הנידון דומה לראי' כלל, דהתם באיתייליד בי' ריעותא הנה אסרו חכז"ל לברך עד אחר הבדיקה, ואחר השחיטה והבדיקה נולד השתנות, שהפה שאסר לו לברך קודם הוא הפה שהכיר לו לברך עתה, משא"כ כאן הלא מה שא"א לך לברך מקודם הוא מחשש דעת בעל העיטור שא"צ לברך כלל, ולשיטה זו גם אח"כ א"צ לברך, ואך מה שאתה רוצה לכוין בברכת הבהמה אח"כ גם על העוף הוא כדי לצאת גם דעת הרא"ש דסובר דצריך לברך, ולשיטה זו גם מקודם צריך לברך, וממילא דלשיטת הרא"ש אסור לברך אח"כ כיון דהי' חזי מקודם לשיטתו, וא"כ ברכה זו אין לה שים מקום לא לדעת הבעה"ט ולא לדעת הרא"ש, ואין בזה שום תקנה כלל, וז"ב לדעתי ודו"ק. ואף שיש להתעקש עוד אבל האמת הוא כמו שכתבתי

גפ נראה לי אף בלי טעם הנ"ל, בנידון כזה שלא היה אפשר להשוחט לברך מחמת ששחט קודם עוף אחר, לא דמי כלל לשוחט דבר דאיתייליד ביה ריעותא, דהתם דגוף הנשחט לא הי' ראוי לברכה כלל קודם השחיטה, לכן לא נדחה שחיטה זו מעולם, וכן בטבילה דלא הי' שום אופן לברך אטבילה זו עד אח"כ, משא"כ כאן דהעוף הי' ראוי לברך עליו קודם אף בשחיטה זו אלו הי' בא ליד אחר, ואך נדחה מברכתו מחמת שבא ליד זה שהיה לו ספק מחמת ששחט קודם עוף אחר, והרי זה דומה כאילו שוחט אחד שאינו יכול לברך ואח"כ למד סדר הברכה, הכי תימא דזה יוכל לברך אח"כ כיון שלא הי' ביכולתו לברך מקודם, בודאי דכיון דלא הי' שום מניעה בגוף המצוה ואך המברך היה לו מניעה אין לומר על המצוה דלא הי' חזי, ומאי נ"מ אם המניעה הוא מחשש איסור או שאר טעם סוף סוף לא הי' המניעה בגוף המצוה, וכן הוא ממש בעוף הזה דאין לומר עליו דלא חזי. וכדי שלא להתעקש אבאר בעזהי"ת. ב

הנה הש"ך ז"ל בסימן י"ט ס"ק ג' עשה וויכוח עם ספר ברכת אברהם (סוף ח"א וריש ח"י), והאריך

להוכיח כדעת הרמב"ם ז"ל (הלכות ברכות פי"א ה"ו) דבשחט כשרה וכן שאר כל המצות אם לא בירך עובר לעשייתן שוב אינו מברך אח"כ, ומה שהקרה בספר הנ"ל דא"כ האיך שרינן לגר וכן שאר חייבי טבילות ושאר מצות לברך אחר עשייתן ואי משום דלא הי' אפשר מקודם לא הוה ליה לברך כלל, ע"ז תירץ הש"ך ז"ל דכיון דכל הברכות הם מדרבנן הם אמרו לברך קודם המצוה ולא אחר המצוה כלל והם אמרו בגר ודכוותי' דלא חזי יברך אחר המצוה, יעיי"ש שהאריך.

והנה הגרעק"א בהגהותיו שם נתקשה מאוד בדברי הש"ך הללו, וצריך אני להעתיק לשונו קצת לצורך ביאור הענין וז"ל שם : תמיהני לפי"מ דמסיק הש"ך להלכה דבשכח ולא בירך קודם לא יברך אח"כ, י'ל דה"נ באיתייליד בי' ריעותא אינו מברך אח"כ, דלא דמי לטבילת גר דכיון דבכל פנים לא חזי לברך מקודם כי תקנו חז"ל ברכה זו מעיקרא הכי איתקן לברך אח"כ, אבל ברכת השחיטה קבעו ותקנו עובר לעשייתן אלא דבהך דבר דאיתייליד ני' רי מותא א"י לברך מספק, כיין דאידחי אידחי, ואין חילוק בין מחמת פשיעה ושוגג או אונס, הגע עצמך בעל קרי שאינו מברך לפניו אם אכל או שחט ואת"כ טבל הכי מותר לברך אח"כ על מה שאכל או שחט כבר כיון דלא הי' רשאי מקודם, א"ו כיון דיסוד הברכה תקנו עובר לעשייתן אלא שהי' איזה דבר המעכב אינו מברך אח"כ, והרמ"א אזיל בשיטת האו"ז משא"כ לדידן דקיי"ל כהרמב"ם י"ל דגם באיתייליד בי' ריעותא אינו מברך, וצ"ע לדינא עכ"ל עיי"ש.

הנה הגאון ז"ל סיים בזה בצ"ע לדינא, אבל אין כן דעת כל הפוסקים, ובהדיא משמע מדברי הש"ך ס"ק ד' ולדונו של הרמ"א מודה ולא חלק בס"ק ג' רק על הגהות אשר"י שמתיר גם בכשרה לברך אח"כ, וכן ביאר שם הפמ"ג בשפתי דעת ס"ק ד' דבשוחט דבר דאיתייליד בי' ריעותא אף הרמב"ם מודה, וכן כתב הפ"ח בס"ק ג' עיי"ש, גם התב"ש (סעיף א') הכריע דאין לברך אח"כ כהרמב"ם, ובאיתייליד בי' ריעותא העתיק (סעיף ב') דברי הרמ"א דיוכל לברך אח"כ, והוא ברור לדינא. אמנם צריך לשית אל לב דהלא כולם לא תירצו קושית הגרע"א והוא לכאורה הערה חזקה והנה ראיתי שהפמ"ג במשבצות ס"ק ב' הרגיש קצת בזה דכתב דמש"ה עדיף טפי ליקח אחר וכתב טעם אחד דלא דמי לטבילת גר דהתם תקנו שיברך אח"כ משא"כ כאן לא מצינו שתקנו כן יעיי"ש, הנה העיר קצת אבל לא תי' כלום דגם באין לו אחר האיך יברך אח"כ

קסח שאלות ותשובות יו"דסימן מב ד ב ר י י ו א ל

כקושיית הברכת אברהם, דלא שייך לומר בזה תי' הש"ך ז"ל דהם אמרו והם אמרו כיון דלא מצינו שיאמרו כן.

ג

אבל הנלפע"ד, דהנה המג"א בסימן קנ"ח ס"ק ט"ז חילק שם בין נטילת ידים לשאר ברכות שאינו מברך אח"כ משום דקיי"ל נראה ונדחה אינו חוזר ונראה, משא"כ בנט"י דמעיקרא לא חזי, ודיחוי מעיקרא לאו דיחוי הוא יעיי"ש. הנה לפי"ז א"ל כלל לתי' הש"ך ז"ל דכיון דהוא מדרבנן הם אמרו לחלק בין היכא דחזי מעיקרא ללא חזי, דהלא בלא"ה טעמא רבה אית בי' לחלק בין היכא דנדחה מעיקרא להיכא דנראה ונדחה, דכלל זה הוא בש"ס בכמה מקומות אף במצות דאורייתא דלא שייך לומר הם אמרו והם אמרו. והנה המעיין במקור הענין דברי המג"א מבוארים הם, דז"ל רש"י ז"ל שם בברכות דף נ"א ד"ה התם מעיקרא גברא לא חזי ודיחוי מעיקרא לאו דיחוי הוא, ולכי מתקן הדר מברך אבל האי מעיקרא לא אידחי וכו'. הרי מבואר טעם המג"א. וכן הרי"ף ז"ל שם בהלכותיו כתב בזה"ל : מי שאכל ולא בירך עד לאחר שאכל אינו חוזר ומברך משום דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה. והר"י ז"ל שם הרחיב הדברים. באופן שמבואר מדבריהם דזה הוא החיליק בין היכא דלא חזי מעיקרא משום דאין דיחוי מעיקרא אצל מצות, משא"כ בנראה ונדחה, ולא הזכירו כלל טעם זה דכך תיקנו חז"ל

ובאמת שלפי"ז תמהתי לכאורה על הש"ך ז"ל למה הוצרך לומר דכיון דהברכות מדרבנן הם אמרו והם אמרו, הלא בלא"ה החילוק מבואר בדברי הראשונים ז"ל שהבאתי שלפי"ז קושית הברכת אברהם מעיקרא לא קשיא מידי, גם את הברכת אברהם עצמו יש להבין הכי לא הי' לפניו דברי הראשונים ז"ל שחילקו היטב. ויש ליישב זה, דהנה הברכת אברהם הזכיר בקושייתו גם שאר חייבי טבילות שהתירו לברך אח"כ, ובאמת שבזה כתבו הראשונים הטעם דכיון דבטבילת גר א"א לברך מקודם אין לחלק בין טבילה לטבילה וצריך לברך בכל חייבי טבילות אח"כ כדי שלא לחלק בינם לטבילת גר. ובזה קשה שפיר קושיית הברכת אברהם, דאם איתא דהחילוק הוא בין היכא דנדחה מעיקרא להיכא דנראה ונדחה דשוב אינו חוזר ונראה, א"כ האיך הותר לברך אח"כ בשאר חייבי טבילות, דבשביל דאין לחלק בין טבילה לטבילה האיך הותר האיסור ובאמת דבש"ס בסוכה (דף ל"ג ע"ב) ויומא (דף ס"ד ע"א) במצוה אחת ובענין אחד חילקו בין היכא דנדחה מעיקרא

להיכא דנראה ונדחה. וע"ז שפיר תירץ הש"ך תירוצו, דכיון דהוא מדרבנן הם אמרו והם אמרו, ובטבילת גר באמת דינא הכי לברך אח"כ, ובשאר חייבי טבילות כיון דלא רצו לחלק לכן תיקנו כן בכולם, וי"ל דמש"ה לא הזכיר הש"ך ז"ל רק תי' זה דהם אמרו והם אמרו אף דבטבילת גר איכא גם טעמא אחרינא מ"מ מילתא דפסיקא נקט טעם מספיק לכל מילי, אבל בוודאי דהחילוק המבואר בדברי הראשונים ז"ל שהבאתי ובהמג"א אחריהם הוא אמת, ונ"מ טובא דלפי זה כללא הוא אף בשאר מילי דלא תיקנו לברך אח"כ, דכל היכא דלא רי מעיקרא דיחוי מעיקרא לאו דיחוי הוא.

ןמעתה זכינו לדון דבאיתייליד בי' ריעותא לא נדחה מברכתו אף לדעת הרמב"ם, כיון דלא הי' חזי מקודם, ולא קשה כלל קושית הברכת אברהם ומעתה גם מה שהוכיח הגרעק"א דהיכא דלא הי' התקנה כן אין לברך אח"כ מבעל קרי שאכל או שחט דאינו מברך אח"כ, גם זה ליתא, דכיון וביארנו דהוא תלוי בדיני דיחוי אצל מצות, זה פשוט להמעיין בש"ס בסוגי' זו דלא שייך כלל זה רק בדחיית המלוה עצמו כמו בהדס שלא הוכשר למלוה ובדם שנתכסה ששוב אינו ראוי לכיסוי, אבל אם ההדס הוכשר למצוה או הדם ראוי לכיסוי ורק זה שנטל ההדס אירע לו אונס שלא הי' אפשר לו לברך עליו מתחלה, פשיטא דאין זה ענין כלל לדחיית המלוה, ואין להאריך בזה לרוב פשיטותו. וא"כ גם בבעל קרי ששחט לא נדחה המצוה מעולם, כיון שלא הי' שום דיחוי במצות השחיטה רק המברך הי' לו מניעה, ואך אח"כ בעה שנעשה גוף המעשה האכילה או השחיטה בלא הברכה אז נדחה, ושוב אינו חוזר ונראה, ודמי לשאר ברכות שהי' נראה בעת שבא לידו קודם שהתחיל לעשות, וכ"ז ברור. ולפי"ז גם בנ"ד בשוחט שא"א לו לברך מחמת ששחט עוף אחר מקודם וגוף העוף לא נדחה כלל, בוודאי דנשאר חקירת הגרעק"א דאין לברך אח"כ.

ד

עוד אומר לך, דגם לפי דב רי ך דמותר לברך אח"כ, מ"מ בוודאי דאסור להפסיק בין הברכה להשחיטה כמו דאסור להפסיק אם מברך קודם העשי', וכאן כיון שאתה צריך לכסות העוף קודם שחיטת הבהמה נ"ל דהוי הכיסוי הפסק, אף דבין שחיטה לשחיטה לא הוי הכיסוי הפסק, זהו כיון דבין המצות לא הוי הפסק כל מה שיש לו שייכות בענין המצוה, ויותר מזה עיין בשמ"ח ס"ק י' ובתב"ש שם לענין ברכת הרעמים, אבל בין ברפה להמעשה לא מהני מה שיש לו שייכות והוי הפסק

שאלות ותשובות יו"דסימן מב מג ד ב ר י י וא ל קסט

זולת מה שצריך לו לעשות בהכרח קודם המצוה לצורך המצוה כמו גביל לתורי (ברכות דף מ' ע"א) דאסור לאכול מקודם, ועיין פ"ת ס"ק ח', ואין להאריך יותר כי לפענ"ד גם טעם הראשון שכתבתי לדחות זה הוא מספיק וכל האריכות לא נצרכה אלא להעדפה.

ה

ובעיקר הדבר האיך להתנהג בזה, הנה לפע"ד מה שאתה רחקת בזרוע דזה אין לעשות לשחוט מקודם הבהמה ולכוין בברכתה על העוף שישחוט אח"כ, גם לכסות העוף על סמך ברכת הכיסוי הראשונה, משום דהשמלה חדשה מסתפק אם לא הוי הבהמה הפסק בין הביטויים. הנה לפענ"ד גפ השמ"ח לא מסתפק רק בסתם שוחט דעלמא דאין לשחיטת הבהמה שום שייכות להכיסוי ולא לשחיטת העוף דיוכל לשחוט הבהמה אח"כ, וכמו שחילק שם בין יקנה"ז דלא הוי הפסק משום דכולהו ברכות שייכי להכוס משא"כ בבהמה בין העופות אבל הא בסתם שוחט, אבל כאן דאתה צריך לשחוט הבהמה לצורך העוף כדי להוציאו בברכתו, דאף דגוף שחיטת הבהמה אין לה שייכות רק הברכה, אבל כיין שאתה צריך לעשות כן מחמת ספק, עוסק בענין זה איקרי כמו שכתב שם השמ"ת ס"ק י"ב. ובתב"ש שם הביא ראי' מתק"ש דתוקעין תשר"ת אף דשמא תש"ת העיקר ואם כן הוי התשר''ת הפסק גמור בין הברכה ומספק לא הי' לברך כלל, אבל וודאי דכל מה שעושה לצורך הענין אף דהוא מחמת ספק לא הוי הפסק, בפרט בין המצות כל מה שיש לו שייכות קצת אינו מפסיק ויש להוסיף עוד לפי"מ שהכריע בשמ"ר ס"ק י' דבין שחיטה לשחיטה לא הוי הפסק כל מצוה המוטלת עליו בהכרח אף דאין לה שום שייכות להשקיעה, וגם כאן יש לומר דשחיטת הבהמה מוטלת עליו בהכרח ללאת ידי ספק, בפרט דיש לומר והכרעה שמברך קודם שחיטת הבהמה פשיטא דלא הוי הפסק דהרי מכוין הוא בהדיא גם על העוף וממילא אח"כ פשיטא דמוטל עליו בהכרח לשחוט הבהמה שלא יהיה ברכה לבטלה לדעת רוב הפוסקים. וגם דהמעיין בתב"ש יראה דרק לכתחלה חשש שלא להכניס עצמו בספק זה, אבל כאן דאם יעשה בענין אחר בוודאי יהי' ספק ברכה הוי כדיעבד ועדיף טפי לעשות כמו שכתבתי, בפרט אחר כל הצדדים הנ"ל דאין בזה שום ספק כנלפע"ד.

לם נ"ל דיש אופן שיצא מכל החששות, אם יתן לאחר לכסות כיסוי השני, דכבר כתב התב"ש בסימן

כ"ח (שמ"ח סעיף ט') דאם נותן לאחר לכסות בשביל כבוד לא כדי שיפטור מן המלוה ח"ו, אין שום חשש איסור ואדרבה, א"כ מכ"ש מחמת כבוד המלוה כיון שהאחר יוכל לברך עליה פשיטא דמותר ליתן לאחר. וגם זה פשוט דלאחר שלא בירך קודם אין שום ספק ברכה. וגם הראשון לא יפסיד כלום כאשר למדנו זה מדין אם חטף המצוה שאם מברך בקול רם אין צריך לשלם לו כלום גי גדול העונה, עיין בסימן כ"ח וש"ך חו"מ סימן שפ"ב באורך.

כ"ד החותם בכל חותמי ברכות, תתברך בברכה משולשת כאשר עם לבבך וכלו"נ ידידך הרי"ש ומצפה לכ"ט

הק' יואל טייטלבוים