שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן לה

שלו' וכמ"כ אל כבוד ידידי ש"ב הרב הגה"צ חו"פ ותיק מלא עתיק בנש"ק מאלים ותרשישים כש"ת מוה"ר שלום יחזקאל שרגא הלברשטאם שליט"א מצעשינוב כעת פה ברוקלין יצ"ו.

אחדשת"ה באה"ר, הגיעני מכתבו במה שנתקעה בדברי זקינו מרן הקדוש זצלה"ה בשו"ת דברי חיים שכתב בח"א יו"ד סימן ד' וכי"ב אינו בכלל הממונים וכי איזה שררה הוא נוטל והוא רק כמו שתלא דמתא, וכן כתב עוד בסימן כ"ב וא"ל דהשו"ב הוי מורה הוראה דזהו ובר שאינו דמי נתן לו רשות להורות זולת בטריפות הריאה, ובסימן ב' כתב דידוע שהשו"ב שלנו מיקרי מורי הוראות שפוסקין הדין וכו'.

א

הנה אין בזה שום קושיא, דבסימן כ"ב כתב בפירוש זולת בטריפות הריאה, ואם כן מבואר גם שם בדבריו דרק בשאר הוראות אין לו רשות להורות אבל בטריפות הריאה דרכו להורות, ובסימן ב' מיירי מטריפות הריאה שבזה השובי"ם מורי הוראות, אבל בשביל זה לא נעשה מינוי של שררה כמו שחושב כ"ת נ"י לדמותו בשביל כך לחזן, דבחזן כתבו כל הפוסקים דבשביל שהוא סרסור בין ישראל לאביהם שבשמים הוי ביה ענין של שררה, אבל השו"ב עיקר התמנותו להשחיז הסכין ולשחוט ולבדוק בדיקות פנים וחוץ, ואך כשמזדמן איזה שאלה בריאה יען שטריחא מילתא טוב להביא בכל פעם הריאה מבית המטבחים להחכם לכן ניתן לו רשות להורות אך בזה, ועכ"פ כיון שעיקר התמנותו ורוב עבודתו הוא בדברים שאין בהם ענין של שררה, לא נקרא מינוי של שררה עבור אותו החנק שמורה בטריפות הריאה שהוא טפל לשאר עבודותיו, וכמו שהולכין בכל הענינים אחר רוב תשמישן, והשו"ב רוב תשמישו הוא בדברים שאינו בהם אלא פועל, ולא דמי לחזן שכל התמנותו ועבודתו הוא להיות סרסור לשמים שזהו ענין של שררה, והד"ת בסימן ב' לא איירי כלל מענין התמנותו של השו"ב, אלא שכתב שכיון שהוא גם מורה הוראה בטריפות הריאה לכן אם פסק היפך האמת עבר על לאו דלא תעשו עול במשפט, וזה ודאי אף מי שאין לו התמנות מ"מ אם פ"א בכל ימי חייו פסק היפך האמת עבר על לאו זה, וכמו שהראה מקום לדברי הרמב"ם ז"ל בספר המצוות ל"ת רע"ג, ושם כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל שהזהירנו מעשות עול בדין וענין לאו זה שלא יסתור הגדרים שגדרה תורה לחייב בדבר או לפטור ממנה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכותיו פ"כ מהל' סנהדרין הלכה ו' ל"ת עול במשפט זה המעוות את הדין ומזכה את החייב ומחייב את הזכאי, הרי שלא תלוי כלל לאו זה בהתמנות אלא בעצם ההוראה שלא לסכור גדרי התוה"ק, ומה שהוסיף הד"א בלשונו שהשו"ב שלנו מיקרי מורי הוראה, זה כתב לאלומי מילתא, כי אפשר יוכל להיות דע"י שאין סומכין עליו ולא נחתך הדין על פיו אין זה משפט ולא נכלל בלאו דל"ת עול במשפט, אבל יען שהשו"ב מורה הוראה בזה וסומכין עליו בודאי דהוי משפט ועבר על הלאו, ועכ"פ זה ודאי שבשביל דהודאתו הוי הוראה לענין לעבור על הלאו דל"ת עול במשפט אם מורה היפך האמת, עדיין לא נחשב בזה מינוי של שררה אם רוב תשמישו אינו להוראה, ואין בזה שום סתירה דהא כדאיתא והא כדאיתא ובאמת שאף אלו היה קצת סתירה, גם כן אינו קושיא כל כך, שהרי בדברי חיים סימן ב' כתב עוד הרבה טעמים ולאוין אחרים שעבר כרו"ב, וגם בסימן ד' כתב תרתי דאף בחזן שהוא מינוי של שררה ג"כ יכולין להעבירו בכה"ג, א"כ יוכל להיות שסמך בשני המקומות העיקר על הטעמים האחרים שכתב, וכמ"ש הש"ך בחו"מ סימן מ"ו ס"ק קי"ט על מ"ש הריב"ש ז"ל דאפשר גם הרמב"ם ז"ל יודה, כי כן דרך בעלי התשובות לכתוב דבר אף שאינו עולה להלכה בצירוף טעמים אחרים, ועיין ש"ך סימן פ"א סק"ד. והרדב"ז (ח"ג סימן תתקצ"ד) והח"צ סימן ע"ג כתבו שאין לסמוך על טעם א' שכתב הפוסק אם יש לו עוד טעמים אחרים, שיוכל להיות שלא כתב אותו הטעם אלא לסניף בעלמא. וגם בש"ס מצינו כן שכתבו לפעמים טעם שאין לסמוך עליו אלא מחמת שהיה להם עוו טעם אחר. ואין להאריך בזה שבכאן אף באותו הטעם בלבד בלי צירוף טעמים האחרים אן בו שום סתירה וקושיא כמו שנתבאר למעלה.

ב

ומה שנתקשה עוד דבהיתר השטר מכירה בשבת כתב הד"ת (ח"א או"ח סימן ז') בשביל דמותר לחבר לעבור איסורא קלילא שלא יעברו אחרים איסור חמור, ובמאשין מצות כתב שאין להקל מחשש שיצאו חוץ לד"ת (שם סימן כ"ג), וכ"ת נ"י דימה אלו שני הענינים להדדי עד שמצא בזה פליאה שסותר את דבריו. ואלי תמה על תמיהתו מה ראה על כפה לדמות שני ענינים נפרדים שאין להם שום דמיון וערך כלל ועיקר, הנה ראשית כתב בפירוש הטעם שהאיסור קל הוא לפי שעה שנתפרסם ההיתר ולא יהא שום מראית עין, והכוונה פשוטה, דכיון שאין האיסור מדינא אלא משום מ"ע, ובאיסור מ"ע מבואר בראשונים ובשו"ע סימן רמ"ג (סעיף ב') דאחר שנתפרסם שנעשה בהיתר תו ליכא מ"ע, ולכן האיסור קל שעושה החבר הוא רק לפי שעה, כי אח"כ יתפרסם ולא יהיה עוד איסור מ"ע אף באותו השדה.

והנה בטור סימן רמ"ג איתא : ורבינו האי ז"ל כתב אם השכירו שנים הרבה ונתפרסם הדבר מותר וכן נהגו היתר בבבל. ופירש הב"י שאם השכירו שנה אחר שנה נתפרסם, אבל בשם מהרי"א ז"ל הביא שפירש שהשכירו לשנים מרובות כלומר לג' או לד' שנים דכיון שהשכירו למשך שנים דמי למכר ואית ליה קלא ותו ליכא למיחש למ"ע, ונראה מדבריו שהיה גורס אם השכירו לשנים הרבה עכ"ל ב"י. והב"ח כתב דכן ראה בספר רבינו שאיבת יד ישן, וא"ש דקאמר וכן נהגו היתר בבבל לכתחלה. וכונתו פשוטה, שלפירושו של הב"י לא מיתפרש יפה מ"ש וכן נהגו היתר בבבל, דמתחלה טרם שנתפרסם א"א להתיר, אבל לפירושו של המהרי"א דשכירות לג' שנים דמי למכר ואית ליה קלא וליכא מ"ע כלל' א"כ אף מתחילה מותר לעשות כן על סמך זה ומיתפרש שפיר. וא"כ מבואר שנראה להב"ח ז"ל דברי המהרי"א. ועכ"פ נראה מזה דבמכירה בודאי לא חיישינן למ"ע, כי כתב הטעם בהכשירו לג' שנים דדמי למכר דאית לי' קלא וליכא מ"ט, א"כ כש"כ במכירה ממש שאין בו מ"ע.

והגם שבשו"ע כתב המחבר אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר ולא הביא כלל דברי המהרי"א, מ"מ במטה יהודה (ס"ק ד') כתב על דברי השו"ע דר"ל לא מיבעיא אם השכירו בבת אחת לשנים מרובות דודאי שרי כיון דדמי למכר ואית ליה קלא, אלא אפילו לא השכירו אלא לשנה אחת אם חזר גם לשנה ב' וג' והשכירו כך מותר מכח הפירסום, ויש חילוק דלצד הא' מותר מיד משא"כ לצד הב' שהותר רק אתר שעשה כן איזה שנים. א"כ לפי פי' זה גם בשו"ע סובר כדעת המהרי"א. אך אפילו אם לא נימא כן בדעת השו"ע, מ"מ אין זה אלא בדברי המהרי"א שכתב לדמות שכירות למכר, גם לא הי"ל הגירסא בטור שהשכירו לשנים הרבה ופירש נו פירוש אחר כמו שכתב הב"י בתחלת דבריו, אבל במכירה ממש לא הביא שום חולק ולא שום ערעור בדבר, ומפשטות הלשון שמביא שדמי למכר נראה ברור דבמכירה ודאי דאית ליה קלא וליכא מ"ע. וקשה לי מזה על הד"ת ז"ל שהחליט בדעת הב"י דגם במכירה איכא מ"ע.

והראיה שהביא מש"ס פסחים (דף כ"א ע"ב) גבי כותח לא הבנתי, דמבואר שם בש"ס דלב"ה מותר למכור כל מיני חמץ ולא חיישינן כלל למ"ע רק בכותח, וכמבואר בתוספות שהובא שם בד"ח דר"י אתי כב"ה ואסר בכותח משום דשם בעליו עליו, וא"כ אין זה גזירה מוחלטת בש"ס לחוש בכל מיני מכירה למ'ע אלא דוקא בכותח ואין לך אלא מה שאמרו חכמים. הגם שי"ל שסברתו ז"ל ששדה שם בעליו עליו ודמי לפותח, מ"מ מבואר בתוספות חולין דף ק"ד ע"א ד"ה ומנא תימרא, שאין לדמות גזירות חכמים זו לזו אלא במקום שהש"ס מדמה, וכבר כתבו הפוסקים שאף בק"ו אין דנין דברי סופרים מדברי סופרים כפשטות המשנה דמסכת ידים (פ"ג מ"ב). גם י"ל דבשדה אף ששם בעליו עליו, מ"מ מכירת שדה אית לי' קלא יותר ממכירת כותח, לכן אין לחוש בו למ"ע כמו בכותח ובגמרא ע"ז דף כ"א ע"ב דמדאמר לא ישכיר אדם מרחצו לעכו"ם דייק הא כותי שרי ושדה שרי, והרבה נדחקו בתוספות ובשאר מפרשים שאין זה דיוק כ"כ מה שלא אמר כותי ושדה, ומ"מ דייק מזה להלכה, ומכש"כ שיש לדייק ממה שאמר לא ישכיר ולא אמר לא ימכור, דמכירה ודאי הוי רבותא יותר אלו היה אסור כמו שכירות, וע"כ דמכירה שרי כמ"ש הב"י מהמהרי"א, והיאך אפשר לחדש ולהביא ממה שאמרו חכז"ל רק בכותח לדמות בגזירות חכמים מה דלא נראה פן מדברי הש"ס. הן אמת שהש"ס והב"י והמהרי"א כולם מיירי ממכירה גמורה לעכו"ם שזה ודאי אית ליה קלא כמבואר בש"ה חולין דף קל"ג עכו"ם מיפעא פעי ואין צריך לרשום, אבל במכירה כזו שנהגו שאינו אלא הערמה ואין העכו"ם מחזיקו כלל כשלו לא מיפעא פעי ולית ליה קלא, אדרבה הכל יודעין שהישראל מתפרנס מזה ואינו דומה גם למכירת רמץ כמ"ש הרבה גדולים ואין להאריך, אבל ממה שהביא בד"ח ראיה מכותח ששם מיירי במכירה גמורה, מזה נראה שדעתו ז"ל להביא ראיה שאף במכירה גמורה שייך מ"ע, זה לא הבנתי לפענ"ד.

ויהיה איך שיהיה חזינן לדעתו ז"ל דגם במכירה איכא מ"ע ואין להתיר לעשות כן לכתחילה כמו דמיתר לדעת המהרי"ח והב"ח אף במה שדמי למכר, אבל אחר שנעשה כן איזה שנים נתפרסם ושוב ליכא מ"ע כלל כמ"ש הב" והשו"ע והגם שכתב שלא רצה להתיר בתחלה אלא אחר שראה שגבר יצא הדבר מגדולי הדור ונוהגין כן כמעט בכל מדינתינו, א"כ כיון שכבר נהגו כן כמעט בכל המדינה כבר נתפרסם ההיתר. צ"ל דבאותן המקומות שע"י שלא רצו שם לעשות ההיתר חללו את השבת ר"ל אף בלי היתר לא הועיל להם הטעם שנתפרסם, וכמו שכתב הה"מ (הל' שבת פ"ו הט"ו) והובא בטו"ז בריש סימן רמ"ג שאינו מועיל הטעם שיתלו בהיתר אלא כשהאמת הוא כן שאם יחקרו אחר הדבר ימצאו שכן הוא. גם י"ל שבאותן המקומות שלא רצו לעשות היתר השטר מכירה לא הועיל כלום מה שנתפרסם בכל המדינה, כמ"ש הרמב"ם ז"ל (שם) והובא בב"י (סימן רמ"ג) שהכל תלוי במנהג המקומות לפי דרך אנשי אותו המקום, וא"כ באותן המקומות שלא עשו ההיתר וחללו השבת ר"ל באיסיר הוי נתפרסם באיסור ואסור באמת. ונמצא שע"י האויסור קל שעשה החכם לפי שעה בעשיית ההיתר, הציל אה כל האיסור שאח"כ לא היה עוד אף איסור קל. ילא התיר זה אלא במקום שרואין שבלא"ה יש חילול שבת ר"ל, כאשר כתב לבסוף דבמקום דלא שייך זה שיבוא לידי איסור חמיר אין להתיר. ועכ"פ זה דמי למה שהביא שם בד"ח מחבר שתורם שלא מן המוקף שע"י שעושה החבר האיסור קל פעם אחת במה שתורם שלא מן המוקף שוב מתוקן הכל וליכא עוד שום איסורא לשום אדם, וכן בשפחה שע"י שנהגו בה מנהג הפקר והי' מכשול רבים ע"י שהמציאה עצמה לזנות ר"ל ואחר שנעשה האיסור קל כיא במה שנשכחררה לא היה עוד שום איסורא בזה שיכלה אח"כ להנשא בהיתר גמור וניצולו רבים והאיסור כבר חלף והלך לו, והוא כעין מה שאמרו חכז"ל (שבת דף קנ"א ע"ב) חלל שבת א' יאל יתחללו שבתות הרבה, ועד"ז כתב הו"ק בהיתר שטר מכירה דאחר שנעשה ההיתר נתבטל האיסור מכל וכל. ואעפי"כ לא סמך ע"ז בלבד אלא בשביל שדמי למכס שהתירו הגאונים כמובא בב"י (סימן רמ"ד) מהמרדכי (פ"ק דשבת סימן רמ"ו) , כמ"ש בתחילת דבריי בפי' וז"ל : אחרי רואי כי יצא הדבר בהיתר מגדולי הדור ונוהגין כן כמעט בכל מדינתינו סמכתי גם אני ע"ז מפני הטעם שכתב המרדכי ומביאו הב"י גבי מכס ולכן פסקתי להתיר ע"י מכירה או שכירות ע"פ שטר :אשר אעתיק לך לוטה פה. והנה בזה גילה דעתו בפירוש שכל מה שיכתוב אח"כ להתיר הוא על סמך הטעם שכתב כן במרדכי. ואף שאח"כ פקפק בדבר ולא הונח דעתו בזה, אלא הניח דעכו במה שהביא מהגמרא (עירובין דף ל"ב ע"ב, גיטין דף ל"ח ע"ב) דמותר לחבר למיעבד איסורא קלילא שאינו אלא לפי שעה אם יש בזה הצלת רבים אח"כ בלי שום איסורא צ"ל שגם ע"ז בלבד לא היה סומך לולא הטעם שדומה למה שהתירו הראשונים ז"ל כמ"ש במרדכי, וכ"ז מבואר היטב בדבריו ז"ל.

ועכ"פ היאך עלה על דעתו לעשות דמיון לזה המאשין מצות, וכי איסורי המצות האלו המה בשביל מ"ע שיועיל ע"ז היתרים להסיר האיסור, הלא לדעת הד"ת זלה"ה המצות האלו המה חמץ, ואף אינו נא היה אלא חשש חמץ אינו מועיל היתרים כי כתבי ההיתרים וכל הפירסומים אינם מסירים את החימוץ, ואין לזה שום דמיון כלל לכל מה שהביא הד"ר בשטר מכירה, וא"א להתיר איזה איסור שנשאר לעולם כן באיסורו לכל העוצם, וסותרים כאלו אינם מצילים ממכשול רבים אלא אדרבא מביאים מכשולות, כי כך דרכו של היצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שיאמר נו לך עבוד ע"ז ר"ל

אמנם גם בהיתר השטר מכירה שהי' להד"ת ז"ל כמה טעמים להיתר, מבואר בדבריו בתניינא סימן ל' שחזר מהיתרו, וז"ל שם רב א' מאוהבי אשר ביקש מריני העתק שט"מ ושלחתי לו ואח"כ ביקש ממני לאסור להם כל ההיתרים כי באים למכשולים וכן עשיתי וכתבתי להם כרוכלא בי עכ"ל. והרי שהיה לו איזה תזרה בזה, וגם בחכמי המשנה מצינו שאמרו במשנה ראשונה ושיב חזרו במשנה אחרונה, וידוע דהלכה כמשנה אחרונה ונסתר כל היסוד

ג

גם בלא"ה אין לדמות כל הענינים, ובתוספות שבת דף מ"ד ע"א ד"ה מתוך, נדחקו לחלק דבמתו אמרינן מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לכבויי ובממון אמרינן איפכא אי שרית ליה אתי לכבויי, וכתבו לחלק בין ממון למת. אמנם בפרק מי שהחשיך (שבת דף קנ"ג ע"א) אמרינן גם גבי ממון אי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות, והרבה חילוקים דקים ופלוגתות בראשונים ז"ל בזה וקשה לדמות שאר ענינים בזה, ולכן הוא חידוש מה שמדמה המרדכי בשם הר"מ מכס לפרק מי שהחשיך, כאשר באמת נתקשה הד"ת בזה וכתב שרק הראשונים יכלו לעשות דמיון זה לא אנחנו יתמי דיתמי. והטו"ז בסימן רמ"ך (ס"ק ו') נתקשה דמה חילוק בין מכס למרחץ, ותירץ דכיון דמכס הוא עפ"י רוב עסק גדול התירו לגמרי אף אם הוא עסק קטן, והוא כמו שאמרו בכל תקנת חכמים דלא פלוג רבנן בתקנתם אבל קשה להבין זה, דאילו היה מבואר בגמרא ההיתר של מכס שפיר היינו יכולין לומר לא פלוג כמו בכל תקנות חכז"ל, אבל כיון שאינו נזכר כלל בגמרא היאך נוכל לחדש ולומר לא פלוג אחר חתימת התלמוד. ועכ"פ זה וודאי כי אנחנו לא נוכל לומר כן כמ"ש הד"א. ובמג"א סימן רמ"ד ס"ק י"ז מבואר דעיקר טעם ההיתר במכס הוא משום פסידא, דאף די"א דאסור שבות דשבות במקום פסידא, מ"מ שרי במכס דהוי כמציל מידם כמ"ש המרדכי, כלומר שלא ישתקע ממון ישראל ביד עכו"ם. וכעין זה כתב גם המהרש"ל בתשו' סימן ק'. ונמצא דמה שכתב המרדכי לדמות לפ' מי שהחשיך אינו אלא לסניף בעלמא, וא"כ אי אפשר לדמות כלל שאר ענינים לשם. ובלא"ה כתב המג"א בסימן ש"ז סק"ז וז"ל ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותין ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכז"ל. ומכש"כ שאין לדמות לשביתין שארי איסורין כמו חמץ וכדומה.

ד

ובעיקר הסברא אם להקל באיזה איסור דרבנן בשביל שלא יעשו איסור חמור יותר, הנה רואין אנו שבכ"מ החמירו חכז"ל בהרבה חומרות וגזירות לאסור את המותר לעשות סייג לתורה, אף שבודאי רוב החומרות מביאין הרבה בני אדם לידי חטאים גדולים, וכבר כתבו הראשונים ז"ל שהרבה אנשים הלכו לאבדון עבור חדר"ג באיסור שתי נשים יען שלא היה בכחם להשיג גודל הטורח של היתר מ"מ'ר להצילם מכבלי הטיגון,

אעפ"כ ראה רגמ"ה לגזור כן מחמת רוב הפרוצים המתעוללים בנשותיהם, וכן בגזירת ז' נקיים על טיפת דם כחרדל, והוסיפו עוד בגזירת ה', ולפעמים מחמת איזה חולשה א"א לה להיות ז' נקיים על כל טיפת דם כחרדל זמן זמנים טובא ואינה טובלת, וכבר הי' לעולמים הרבה אנשים שעברו כמה פעמים ר"ל על איסורי כריתות עי"ז, ואמרו חכז"ל במסכת יבמות דף ל"ז שאמר רב מאן הויא ליומא, וקצר היריעה מהכיל לפרט בגזירות חז"ל שמרובין הן. וידוע פירושו של המהרש"א (מכות דף כ"ג ע"ב) על מה שאמרו (עירובין דף י"ג ע"ב) נמנו וגמרו טוב לו לאדם שלא נברא משנברא, דר"ל נמנו וגמרו שמנו את המצות שהל"ת מרובין מהעשין והוי קרוב להפסד. וזה בתורה שבכתב, ואמרו ז"ל בגיטין דף ס' לדעת ר"י דהלכתא כוותי' שתורה שבע"פ מרובה יותר. וזה בהלמ"מ ובי"ג מדות שהתורה נדרשת כמו שלמדו מהקרא דעל פי הדברים האלה, אבל בהחומרות שהחמירו אח"כ המה מרובין הרבה יותר, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בספר המצות שורש הראשון שאם נחשוב החומרות דרבנן יהיו לאלפים, ורובם ככולם המה לעשות משמרת וסייג לתורה, ובודאי שהרבה אנשים מפסידים ע"י רוב החומרות ולא בחנם עשו חכז"ל כן, וע"כ שראו שא"א שכתקיים התוה"ק מבלעדי זה, כמו שאמרו בכמה מקומות (עירובין דף ו' ע"א ודף ק' ע"ב, חולין דף קי"ז ע"ב) בקעה מצא וגדר בה גדר, ואך במקומות מועטים בפרק מי שהחשיך ובמת (שבת דף מ"ג ע"ב, יומא דף פ"ה ע"א) התירו איסור דרבנן שלא יבוא לעבור על איסור דאורייתא, ופשיטא שאנחנו לא נוכל לדמות לזה, בפרט אחרי שרואין שברובא דרובא מהמקומות אין כן דעת חז"ל, ואנחנו לא נוכל לא להוסיף ולא לגרוע מדברי חכז"ל אפילו כקוצו של יוד.

ומה שהביא הד"ת מפסקי המהרי"א (סימן קל"ח) שאין להקל מחמת חשש שיצאו חוץ לד"ת, זה הובא גם ברמ"א סימן של"ד (סעיף א'), ואף שהט"ז (ס"ק א') פקפק, אבל הנקה"כ והחוות יאיר (סימן קמ"א) וכל הפוסקים אחריהם החזיקו בדעת הרח"א והתה"ד ועי' חת"ס יו"ד סימן שכ"ב ועיין חת"ס חלק ששי סימן פ"ו במה שהתחילו לעשות שינוים בביהכ"נ ואסר הכל, וכתב לבסוף שאם אמר יאמר שאם לא יקילו להם איכא למיחש להתרת דת, לזה לא חשו חכז"ל אלא חששו שישארו באמונת ישראל ויבנו במה לעצמם ואתי לאמשוכי ישראל אבתרייהו כצדיק ובייתוס בימי חכמי המשנה וענן ושאול בימי הגאונים, ואין אחריותן עלינו עיין ברכות ס"ג מ"מ'ב ואמרו לאחינו שבגולה אם שומעין מוטב וכו' עכ"ל. ואנחנו ראינו בעוה"ר במדינה זו שברובא דרובא מהמקומות ממש באו לידי שכחת התוה"ק לגמרי ר"ל, והמשכיל על דבר ימל כי עיקר סיבת הדברים היה מה שהתחילו להקל בכמה דברים בטענה זו להציל את השאר שלא יפרוצו יותר, וכן המה כל הפירצות שבדורינו מתחילים בטענה זו שמקילים באיזה דברים לש"ש כדי להציל את השאר, אבל לגמרי נהפוך הוא שע"י שהתחילו בכשרות וויתורים להקל לאט לאט עבירה גוררת עבירה עד שנפרץ במילואו לגמרי ר"ל, אבל אילו היו עומדין על המשמר שלא לעשות פשרות בקיום התוה"ק, בני ספק הי' חלק גדול מישראל חזקים בתורה ובמצוות בכל מקומות מושבותם, וז"ב לכל הרוצה לידע האמת לאמיתו.

ה

ובדבר המאשין מצות שכתב הד"ת שאינו רוצה לגלית הטעם, לפענ"ד דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, שבתנינא (חא"ח סימן א') גבי המאשין ציצית גילה הטעם כי ידוע אופני המאשין שמשתנים בכל עת ומי יודע למחר מה יהיה, וטעם זה הוא גם בראשין מצות כי אילו היה מגלה טעם האיסור היה מקום לומר שיתקנו המאשין מאלו החששות או היו מפלפלים בדבר, אבל דרך עשיית מאשין שמשתנה בכל יום וההיתר נשאר, כמו שהוא באמת בזמנינו שנעשו מאכילן בהמצאות חדשות ואופנים שכל המתירין שהיו אז לא היו מתירין אלו שבזמנינו בשו"א, ועד"ז ככב בשד"ר מערכת חו"מ סימן י"ג אות י"ב, שכל ההיתרים הנעשים ע"י תיקונים שוב אח"כ התיקונים מתבטלים וההיתר נתפשט בלי שום תיקון כלל, ובסימן י' אות ג' האריך בזה, וכתב שכל היתר הנעשה בתיקונים שוב נשתקעו אופני וסדר ההיתר ורק ההיתר נשאר במקומו ונמשכין הרבה איסורין קלין וחמורין, ולולא נפתח פתח פקודה של מחט בההיתר לא היו פותחים פתח כפתחו של אולם לפרוץ גדר התורה והמצוה, וכיוצא לזה נמצאים מכשולים הרבה אשר נתהוו ע"י קצת היכר בדבר, ואילו דורות הראשונים המה ראו אשר נתהוה ונמשך מההיתר היו מכריזים ואומרים דברים שאמרנו לפניכם טעות הם בידינו ולא נמצא א' מעיר שיטה אוזן לדבריהם האחרונים מצוה בחזר"ת עכ"ל, יעיי"ש שהאריך בדברים אמיתיים.

ויודע אני שהמתחדשים מתפארים שהמאשינן שבזמנינו טובים מהראשונים, אבל לא מחכמה שאלו ע"ז, וכבר כתב הפמ"ג ז"ל (בהקדמה ליו"ד) המורים מרובים והיודעים מועטים, ואלו המורים המרובים שאינם מהיודעים דרכם להפוך דברי אלקים חיים עפ"י שכל הבע"ב שכתב הסמ"ע (סימן ג' ס"ק י"ג) שהיא הפוכה מדעת התורה, ולכן בראותם המלאות חדשות ושאופה הרבה יותר בפ"א הוא למראה עינם טובה מהראשונים, אבל מי שיש לו לב מבין בגופי הלכות ומתבונן בהחששות והקילקולים הבאים מהחדשות יודע ומבין שאילו היו רואין זאת הראשונים המתירים היו צווחין ככרוכי' לאפרו. ולא ראיתי להאריך בפרט זה כי האיש הנלבב די לו במ"ש מרן הקדוש ז"ל דברי אלקים חיים שהוא חמץ, ועוד הרבה גאונים וקדושים שאסרו גה אז כל אופני המאשין בהחלט, וכל הטעמים שכתבו לאסור על תמונת המאשין שנעשה אז ק"ו ב"ב של ק"ו ששייכים על המאשינן הנעשים כעת כמבואר להמעיין, ואין לסמוך על המקילין שהיו אז כי לא ראו את אופני המאשין שבזמנינו שברור שגרועים הרבה יותר, ובדור הזה בודאי אין מי שיכול להכריע בדברים העומדים ברומו של עולם, והרוצים לסמוך על המקילים השכיחים בדור הפרוץ הזה בעו"ה גם בשאר ענינים ואינם מפחדים מדעת הראשונים, ק"ו שלא ישמעו לדעת פעוט כמוני, והאריכות בזה אך למותר ולא באתי אלא להעיר וד"ל והשי"ת ירחם ויוציאנו במהרה מאפלה לאורה, וישמחינו בשמחת ציון וירושלים בקדושה ובטהרה.

והנני ידידו דושת"ה באה"ר

הק' יואל טייטלבוים