שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן טז
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
~ סימן טז ~
ב"ה
שוכט"ס לידידי הרה"ג המפורסם וכו'מוה"ר משה ישראל פעלדמאן האב"ד דק"ק דדאגמירעשט והגליל יצ"ו.
אחדשת"ה באה"ר כמשפט, הגיעני מכתבו ע"ד הגזירה של פתיחת החנויות בש"ק אשר לפי דעתו הוא בכלל יהרג ואל יעבור, והנה אשתקד כאשר קבלתי מכתבו בענין זה, מלבד מה שהוא נגד רצוני לכתוב בזה כאשר אזכיר להלן, גם הייתי מוטרד מאד בגוף הענין לטכס עצה לבטל הגזירה שלא יהי' צורך לפלפל בכאלה, ות"ל נתבטלה הגזירה אח"כ ובעירנו בע"ה אין פותחין החנויות בשבת, ובי"כ ובי"כ נאבד מכתבו הנ"ל וכעת אין בזכרוני כלל מה שכתב שם, עכשיו כאשר קבלתי מכתבו עוד הפעם ראיתי להשיב עכ"פ בקיצור נמרץ מחמת כבודו של כהדר"ג נ"י.
והנה לפענ"ד ברור שאין זה בכלל יהרג ואל יעבור, שלא אמרו זה אלא במתכוין להעביר על הדת, ומקורו מהגמ' סנהדרין ע"ד דאם אמר קטול אספסתא בשבתא ושדי לנהרא לקטלי' ולא לקטול מ"ט לעבורי מילתא קא בעי" וכפירש"י והר"ן ושארי הראשונים ז"ל דאך במתכוין להעביר על הדת איכא סופ"ש, אבל כשאינו מתכוין על הדת אלא לשאר תועלת אין כאן קוה"ש. והמהרי"ק ז"ל בשורש קל"ז האריך בסתירת הדיוקים שברישא אמר שדי לחיותא משמע שצריך לומר בפי' שדי לחיותא אבל קטול אספסתא בסתם לא, ובסיפא אמר שדי לנהרא משמע שצריך לומר בפי' שדי לנהרא אבל בסתם דינו כשדי לחיותא, יעיי"ש שהאריך לתרץ הלשון, אבל זה ודאי דמיירי רק באופן שאין הגזירה לשום תועלת אלא בשביל העברת הדת, דאף אם נימא דיוקא דרישא עיקר וא"ל לומר בפי', עפ"כ אנו רואין הכוונה שאינו מכוין לתועלת אחר זולת העברת הדת. ובנ"ד אינו אומר כלל להכריח לחלל את השבת, וגם בהעסק אינו גוזר שיעמוד הישראל בעצמו אלא יוכל למכור ע"י עכו"ם, וכל אמירתו הוא שאינו נותן רשיון לחנויות אלא באופן שיהי' פתוח בכל יום בשביל תועלת העם שימצאו צרכם בכל עת, וזה מבואר בלשון הגזירה ממקום הגבו', והוא ממש כלשון הש"ס ברישא שאומר בפי' שדי לחיותא, וגם הכוונה נראה ברורה שלא איכפת להו כעת כלל עניני הדת כמו שהי' מלפנים כ"פ ר"ל גזירות שמד או כוונה להעביר על הדת, ועכשיו הכופרים והמשומדים שוים לכלל ישראל בכל הגזירות, ואין הכוונה אלא על זרע ישראל שיפסידו הפרנסה וכדומה, וחושבים שיען שצריך לחלל שבת יפסידו איזה מהם הרשיון של העסק, או טעמים אחרים שאין לפורעם, אבל עניני הדת אין נ"מ להם כלל. ועיין מ"ש הרמב"ן במלחמות סנהדרין סוף פרק בן סורר ומורה דכל היכא דלא לעבורי הוה כהנאת עצמן דמי.
גם לפי הטעם שכתב רש"י שם על הא דקאמר ואפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור, שלא ירגילו העכו"ם להמ רי ך את הלבבות לכך, וצ"ל הכוונה שאם יראו שישראל מוסרים את נפשם ואין בכחם להעבירם על הדת לא ירגילו עוד לגזור גזירות כאלו, אבל בנ"ד שכל מגמתם ליקח האיפאר מישראל" א"כ אדרבה אם יראו שגזירה זו פועלת להפסיד מהם האיפאר עוד ירגילו עי"ז להוסיף כהנה וכהנה בגזירות כאלו חוץ בכל המקומות.
וגדולה מזו כתב בתשובת אמרי אש חיו"ד סימן נ"ה, בענין שהי' גזירה על ישראל שלא יקחו נשים לפני הגיעם לשלשים שנה אם לא ולבושו נפשם במלבושיהם ממש, וכתב דומן שנראה עיקר כוונתם רק פן ירבה, ויוכיח על כוונתם מה שמתחילה הכבידו עול יותר על הנשואין וע"י השתדלות בני עמנו חדשו הגזירה ההיא, א"כ עיקר כוונתם על מניעת הנשואין, ואף שנא אמרו בפי' מה מגמתם בפקידה ההוא מ"מ אומדן דעת הוא. ושוב כתב שהי' נראה לו דבספק היכא דלא ידעינן כוונת האנס אם להעביר על הדת אם להנאתו הרשות בידו ליהרג או לעבור, אבל יותר נראה לומר דאזלינן בתר אומדנא ואם האומדנא דלהנאת עצמו הוא אינו צריך למסור את נפשו יעיי"ש. והשתא ק"ו התם שהי' הפקודה ללבוש במלבושיהם שזה ודאי אינו אלא העברת הדת, מ"מ כיון שבתחילה הי' הגזירה על הנשואין חשב זה לאומדן דעת שאין כוונתו על הדת ואינו צריך למסור את נפשו, ומכש"כ כעת שרואין בכל הגזירות שאין נ"מ כלל בין שומר הדת לאינו שומר, וגם בגזירה ההיא של פתיחת החנויות כל מבין יבין שהאומדנא היא ברורה שאין כוונתם על הדת כ"א כמו שכתבתי למעלה.
גם במה שהעיר שם באמרי אש בספק היכא דלא ידעינן כוונת האנס ולדעת הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ד) וסייעתו אסור למסור נפש במקום שאמרו חכז"ל יעבור ואל יהרג, אך כבר כתב התרומת הדשן הובא בש"ך יו"ד סי' קנ"ז דכאן לא שייך לומר ספק נפשות להקל, ואעפי"כ רצה לומר דלענין זה מועיל הספק לומר שהרשות בידו ליהרג או לעבור יעיי"ש. הנה מה שהחליט בדברי התה"ד דלא שייך כאן לומר ספק נפשות להקל, באמת התה"ד עצמו לא ברירא לי' הך מילתא שהרי סיים דנראה דלפי הענין ושרואין אנו כוונתו מורין לו כמובא זה בש"ך שם ס"ק א', ובש"ך ס"ק ז' החליט לומר ספק נפשות להקל אף בעניני קידוש השם, וצ"ל בשביל שלא כתב התה"ד בזה דבר ברור. וכן נראה קלת מדברי הב"י סימן קנ"ז על האי עובדא (סנהדרין דף ע"ה ע"א) דאדם א' שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו, ופלוגתא היא אם אשת איש היתה או פנוי' היתה, והרמב"ם ז"ל (שם ה"ט) החמיר כמ"ד פנוי' היתה" והקשה עליו הב"י למה החמיר בספק פלוגתא הלא ספק נפשות להקל יעיי"ש מה שתירץ, והשתא לפי ספיקו של התה"ד דלענין קה"ש דלא הקפידה תורה על איבוד נפשות מישראל אפשר דלא ילפינן משאר ספיקות דלית בהו משום קר"ש, כמו כן הי' מקום לומר גם באביזרא דג"ע דחזינן דלא קפדה התורה על איבוד נפשות באביזרא דג"ע אפשר דאין ללמוד משאר ספיקות לומר ספק נפשות להקל, ומדהחליט הב"י לעשות מזה קושי' על הרמב"ם וצריך לבקש תירוצים אחרים אלמא דברור בעיניו שאין לחלק בכה"ג ולעולם אמרינן ספק נפשות להקל וכדברי הש"ך בס"ק ז'. ומעתה אף מבלעדי האומדנא אם עכ"פ הוא רק ספק בכוונת האנס אמרינן ספק נפשות להקל, והאמרי אש רצה לומר דבספק הרשות בידו לעבור או ליהרג אף לפי מה שהחליט דעת התה"ד דלא שייך כאן לומר ספק נפשות להקל, אבל לפענ"ד העיקר כמו שכתבתי דאמרינן בזה ספק נפשות להקל וא"כ אין להחמיר כלל בספיקו, ומכש"כ הכא שיש לי אומדנא ברורה דכבר הורה זקן באמרי אש דיש לסמוך על אומדנא בכה"ג
והמהרי"ק בשורש קל"ז כתב, דאף דצ"ל בדברי הש"ס דאף באיסור דרבנן צריך למסור נפש, שהרי רבא ס"ל (שבת דף קמ"א ע"ב) מלאכה שא"צ לגופי' פטור, וקטול אספסתא ושדי לנהרא הוי מלאכה שא"צ לגופי', מ"מ י"ל דאין זה אלא בהך דעביד מעשה דאסור מדאורייתא ולא מיחסר אלא כוונה התם הוא דיהרג אבל לא בשאר איסור דרבנן. ובאמרי אש תמה עליו דהרי לדעת רש"י אין בערקתא דמסאנא רק מנהג בעלמא ואפי"ה יהרג ואל יעבור, וכי גרוע איסור דרבנן ממנהג בעלמא. ולפע"ד אין זה תימה "כ"כ, דבשבת דף מ"ט תוס' ד"ה נטלם כתבו וז"ל ואע"ג דאמר בסנהדרין בשעת גזירת המלכות אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור ואפילו לשנוי' ערקתא דמסאנא אסור, היינו משום דבשנוי' ערקתא מתנהג כעכו"פ ודומה שמוציא עצמו מכלל ישראל, אבל הכא אינו עושה כלום אלא שאין לו תפילין בראשו שעה אחת י הרבה ישראל שאין להם תפילין כמותו. והבית הילל סימן קנ"ז הבין מדברי התוספות האלו שסוברים דגם במצות עשה צריך למסור נפשו, שהרי כתבו הטעם במצות תפילין שאינו מניחן שעה אחת שהרבה ישראל עושין, משא"כ במצות מזוזה וכדומה, וכן הבין באמרי אש. אמנם בדברי הב"ר בסימן קנ"ז מבואר שהבין מדברי התוספות האלו שסוברים כדעת הר"ן (שבת דף מ"ט ע"א) דבמצ"ע אין צריך למסור נפשו, יסובר הכוונה דגם בתפילין בעת שהוא רוצה להניחן ואינו מניחן בשביל הגזירה יש ביטול מצ"ע בגזירה זו ואך כיון שהוא בשוא"ת אינו ניכר כ"כ וא"צ למסור את נפשו אבל לדברי שניהם אינו מובן למה האריכו הדרך לומר דבשביל הכי אסור בערקתא משום שדומה שמוציא עצמו מכלל ישראל, ל"מ לדעת הב"ה דהבין בכוונתם דאף בכל מצות עשה צריך למסור את נפשו אך בתפילין שאינו אלא שעה אחת שאינו מניחן דהרבה ישראל עושין כן, אם פן ממילא מתורץ בערקתא שהיא איסור דאורייתא לכל ישראל, ואף לדעת הב"ת שכוונת התוס' להקל בכל איסור עשה בשביל שהיא בשוא"ת, ל"ק ג"כ כלל מערקתא שהוא ל"ת דנחקותיהם לא תלכו ועובר בקו"ע, ולא הזכירו מזה כלל אלא כתבו טעם חדש בשביל שהוא דומה שמוציא עצמו מכלל ישראל. ומזה נראה שדעת התוס' כדעת רש"י שאינו אלא מנהג ולא כדעת הרי"ף והרמב"ם שהוא איסור דאורייתא, ולכן עדיין קבה להם דאם מותר לטבור באיסור עשה שהוא מדאורייתא ק"ו בערקתא שאינו אלא מנהג, וכמו"ש המהרי"ק דלא עדיף איסור דרבנן אף דעביד מעשה מאיסור דאורייתא דלא עביד מעשה, ולכן הוצרכו לומר בערקתא דאף דאינו אלא מנהג מ""מ טעמא אחרינא אית בי' להחמיר משום דבזה מתנהג רעכו"ם ודומה שמוציא עצמו מכלל ישראל. ולפי"ז מיושבים דברי המהרי"ק שהתיר באיסור דרבנן ול"ק גם מרש"י ז"ל שסובר דערקתא אינו אלא מנהג. ויש ליישב עוד בגוונא אחרינא אלא שאין להאריך. אך מדברי הגה"מ (ה' יסוה"ת פ"ה אות ד') ושאר פוסקים נראה שלמדו מדברי רש"י האלו להחמיר אף בשאר מנהג ישראל, אבל דעת המהרי"ק יש ליישב כמו שכתבתי. וכ"ז צריכין לדעת רש"י ז"ל, אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם דערקתא הוא מלבוש נכרים ויש בזה איסור דאורייתא, אין ראי' כלל להחמיר באיסור דרבנן.
ובאמרי אש פשיטא ליה כדעת הפר"ח דאף לדעת הרמב"ם יש להחמיר גם באיסור דרבנן, שהוא בכלל מ"ש הרמב"ם (הלכות יסוה"ת פ"ה ה"ג) אחת משאר המצות, כיון שגם איסור דרבנן הוא דאורייתא מלא תסור. אבל כגר העיר בסברא זו בסדר למשנה ודחאו בשתי ידים דכל כי הא לא הוה לי' להרמב"ם ז"ל למסתם, וביותר לפי מה שביאר בה' ממרים (פ"א הל' ב') דאינו עובר על לא תסור אלא כשמבעט בתקנת חכמים אבל לא אם עובר מחמת שיצרו תקפו, וסברא זו הובא גם בל"מ בפ"א מהל' ממרים (שם) בשם הקרית ספר מהמבי"ט (בהקדמה פ"ה ובהלכות ממרים שם) דכשאינו מבעט אינו עובר על ל"ת, וא"כ כש"כ שאינו עובר בכה"ג כשעושה ע"י כפי'. ומהתימה שהאמרי אש ז"ל טרח לדחות את דברי בעל סדר למשנה במה שהביא סעד להרמב"ם מהאגדה בענין מרדכי והמן אף שאין בזה שום נ"מ לדינא כמ"ש שם באמרי אש שאין דברי הרמב"ם צריכים סעד אחר ממ"ש הב"י, ובעיקר הדין מה שהחליט להעמיס בדברי הרמב"ם ז"ל גם איסור דרבנן לא הביא כלל מה שדחה זה בעל סדר למשנה בדברים נכונים גם יישב קושיית כפר"ת ככו"ע, ואם הי' לו טעמים לדחות גם בזה דברי בעל סדר למשנה עכ"פ הי' לו להביאם ולדחותם כמו שעשה בתחלה. וכפי הנראה לא הי' לפניו סכרו אלא מה שהעתיק לפניו השואל כמבואר שם שהביא זה מדברי השואל.
עוד לא הבנתי, דאף לדברי כפר"ת והאמרי אש דבלשון הרמב"ם ז"ל שכתב סתם אחת מכל המלות אפשר להעמיס גם איסור דרבנן, אבל בש"ס שאמרו אפילו ערקעא דמסאנא דאנו רואין שטרחו למצוא רבותא וכתבו בלשון אפילו, ולדעת מרי"ף והרמב"ם שזה איסור דאורייתא האיך אפשר לומר שכוונתם גם על איסור דרבנן דא"כ הוו להו למימר רבותא יותר אפילו באיסור דרבנן, דאף אם נימא שיש איזה רבותא בערקהא אבל עכ"פ אין ללמוד מזה איסור דרבנן, וכיון דהתם הוא שחדשו חכז"ל להחמיר בשעת הגזירה מנ"ל להמציא עוד רבותא בזה מה שלא נזכר בש"ס. והרמב"ם ז"ל שכתב אחת מכל המצות הוא גם כן מדברי הש"ם דהכא, וכמו שכתב הכסף משנה ושאר מפרשים דלכן לא הזכיר ערקתא דמסאנא שהיא בכלל מ"ש כל המצות, וא"כ אי אפשר להעמיס בדבריו יותר מבדברי הש"ס.
ובשו"ע כתב כלשון הש"ס אפילו ערקתא דמסאנא ולא כ' אחת מכל המצות כל' הרמב"ם ז"ל, ובב"י הביא שדעת הרי"ף והרמב"ם דערקתא הוא איסור דאורייתא, ונודע דרכו שבכ"מ שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת פסק כוותייהו, וא"כ לכאורה נראה דעת השו"ע שאין להחמיר אלא בדאורייתא, ועכ"פ אין הכרע מדעת השו"ע ויש גדולים המקילין בדרבנן כאשר הבאתי לעיל טעמם ונימוקם עמם. וא"כ בנ"ד שאין צריך הישראל לישב בעצמו בחנות אלא ע"י עכו"ם לא ברירא לן כלל להחמיר גזה שיהי' בכלל יהרג ואל יעבור.
עוד יש בזה דבר ברור, דהרי מבואר ברמ"א סימן קנ"ז דכ"ז אינו אלא כשהגזירה היא על ישראל לבדם, דאם הגזירה היא גם על האומות אף שהישראלים בכלל לאו שעת השמד מיקרי וא"צ למסור נפשו, והוא מהנמ"י סנהדרין, והלח"מ (ה' יסוה"ת פ"ה ה"ג) הוציא כן גם מל' הרמב"ם ז"ל, ואין חולק בדבר. וא"כ בנ"ד במקום שגוזרין שיהיו החנויות פתוחים אין מזכירין
שם ישראל אלא שכל החנויות יהיו פתוחים בשביל שיהי' מצוי להקונים וגם העכו"ם בכלל, אלא שאין העכו"ם מרגישין זה דבלא"ה הם פתוחים, ובכה"ג שאין מיוחד
לישראל לאו שעת השמד מיקרי שיהיה צריך למסור נפשו. ויש לי עוז הערות בזה חנא שדי במה שהארכתי.
אמנם אף שברור בעיני שאין זה בכלל יהרג ואל יעבור, מ"מ הוא ענין חמור מאד, דסוף כל סוף הפסד העסק אינו אלא ענין ממון, וח"ו שיהי' מותר לחלל שבת עבור ממון זולת באופנים שהתירו חכמז"ל כמו גבי מכס (סימן רמ"ד סעיף ו') וכדומה. והנה היה אפשרות לעשות היכרים כמו שעשו מלפנים אצל מוכרי יי"ש וטארפיק וכדומה שלא יפסדו העסק כמו גבי מכס, אבל אינו דומה כלל שמכירת יי"ש וטארפיק הי' אפשרות למסור להנכרי איזה סכום מהסחורה בדרך היתר באופן שלא הי' להישראל שום עסק בזה בכל יום השבת, אבל רוב העסקים האחרים הם מינים ממינים שונים וא"א לעשות חשבון בכל ע"ש, באופן שא"א להם להניח העכו"ם לבדו בחנות מחמת גניבה וגם מחמת חסרון בקיאות בהעסק, ואילו לא הי' צורך לישראל אלא להיות יושב ומשמר שלא יגנוב מהסחורה גם בזה אפשר לסמוך על הטו"ז (שם ס"ק ז') שמיקל, אבל רובא דרובא אם הישראל יושב שם הוא מדבר ג"כ בהעסק כי הדור פרוץ בעוה"ר, והנסיון הוא גדול שיראה העכו"ם עושה חסרונות או מחסרון הבנה או מחמת הטעות בחשבונות וכדומה והוא ישתוק ואין לשער גודל המכשולות בזה, ואנכי הרואה גם אצל מוכרי יי"ש מכשולות גדולות, אבל כבר התירו פרושים את הדבר וגם אינו אלא ביחידים ואין הנסיון גדול כ"כ, אבל בכל החנויות הוא ענין נורא. גם יראתי להגיד איזה היתר באיזה אופן, כי אפ יצא קצת היתר שוב יתפשט בכולו, וגם אחר שיתבטל הגזירה לא יהי' אפשרות להחזיר עטרה ליושנה, כי רוב המוני עם אינם מחזיקים אלא במה שהורגלו, ואם יוכללו ח"ו בפתיחת החנויות יהיה ח"ו פירצה גדולה. וראיתי בענין זה אחריות גדול משני הצדדים, כי להקל באיזה אופן הוא אחריות גדול של חילול שבת ברוב ישראל, ולעומת זה להחמיר בהחלט להפסיד פרנסתן של כל ישראל הוא ג"כ אחריות גדול, ובצוק העתים הללו יוכל לפעמים לצמוח מזה גם ענין פק"נ ח"ו, ובעניי לא יכולתי ליקח עלי אחריות גדול כזה לא להתיר ולא לאסור לכן הייתי כמחריש, ואמרו חכמז"ל (שבת דף קמ"ה ע"ב) אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך כאחותך שהיא אסורה אמור ואם לאו אל תאמר. ואת זה דרשתי בפירקא וגס לייחסו פכרוכי' שזה ודאי שחלילה לשום בר ישראל לדבר מאומה בהעסק, אך נזהרתי בלשוני שלא ישמעו ממני דבר ברור אם הותר ע"י עכו"ם. ובגמרא כתובות דף ג' מסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים, האי סכנה אונס הוא משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו ואתיין לידי סכנה, ולדרוש להו ד,"ונס שרי איכא פרוצות, וליעקריה גזירה עבידא דבטלה ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא מבטלינן. הנה מצינו גם בחכמז"ל שלא אמרו מאומה בשביל הפרוצות ולאידך גיסא בשביל הצנועות, גם לא עקרו התקנה בשביל דגזירה עבידא דבטלה אלא נעשו כמחריש, ואנחנו יתמי דיתמי לפי קט שכלינו כשל כחנו להגיד בענין נורא כזה אלא לצפות לרחמי שמים שיתבטל הגזירה. ונשאלתי ע"ז מכמה מקומות וגם מגדולי המדינה ולא רציתי להשיב בזה שום חוו"ד, ואך מחמת כהד"ג נ"י שאין מן המידה שלא להשיב לגברא דכותי' הוכרחתי לכתוב קצת מילתא בטעמא, אבל יותר ממה שכתוב כאן יש בענין הזה, תן לחכם ויחכם עוד.
והשי"ת ברוב רחמיו במהרה ירחם עלינו, ישוב את שבותינו, ויתקדש שמו עלינו, יביט בצערינו, וישמח את לבבינו, א"ד ידידו הכותב דושת"ה באה"ר מברכו בכוח"ע מצפה לרחמי שמים במהרה
הק' יואל טייטלבוים סימן יז