שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן לד

סימן לד ב"ה

שלוכט"ס אל כבוד אהובי ח"א הרב הגה"צ הכו"פ בנש"ק אראלים ותרשישים כקש"ת מוהר"ר יחזקאל שרגא הלברשטאם שליט"א האבדק"ק ציעשינוב יצ"ו.

אחדשה"ה באה"ר . . . ראשית מ"ש בדין מה שלפי משפטי המדינה אין לשחוט אלק סכום מצומצם והשובי"ם שוחטים יותר בנ(חבא ומצד דינא דמלכתא עונשן גדול עד מאוד, והביא מתשו' מהרש"ק בס' האלף לך שלמה (חיו"ד סימן א') שאוסר בהחלט בכה"ג, ומתשו' בר לואי שחולק עליו והביא ראי' ממה דשוחטין בספינה (חולין דף י"ג ע'ב) והרי בספינה איכא ביעתותא דמיא כמבואר בש"ס ברכות (דף נ' ע"א) השכים לצאת מתפלל ואח"כ יקרא ק"ש ופירש"י ז"ל משום ביעתותא דמיא וע"כ דבשחיטה לא חייש לביעתותא

א

הנה הספר בר לואי אין בידי, אך כפי מה שהביא ראייתו אין ראיה משם, דהך ביעתותא דמיא שכתב רש"י ז"ל פי' הב"ח בסימן צ"ד דהוא משום יורדי הים באניות המה ראו מעשי ה', ומפורש שם בקרא אח"כ שהוא בשביל רוח סערה, וא"כ יש לומר דטרם שיצא לספינה איכא למיחש לרוח סערה שבים שהוא שם מילתא דשכיחא ולכן צריך להתפלל בביתו, אבל בעת אשר הקם הסערה לדממה וישמחו כי ישתוקו אין חשש גם בספינה בין לתפלה בין לשחיטה, ומה שאמרו בחולין י"ג דשוחטין בראש הספינה, שם בא להשר(יענו דלא חיישינן שיאמרו לשר של ים הוא שוחט כמו שפירש רש"י ותוס', אבל לעולם איירי רק בעת שיוכל לכוין דעתו ונא כל העתים שוות בספינה

ובמג"א סימן פ"ט ס"ק ט"ז כתב דאיתא בגמרא היושב בקרון חו בספינה ההולכים חשוב כמהלך לענין זה, וכפי המובן הפשוט מדברי רש"י ז"ל דבספינה הטעם רק משום ביעתותא דמיא אין ראיה לכאורה דיושב בספינה חשוב כמהלך. אך הפמ"ג שם ביאר דבספינה משום ביעתותא דמיא א"א לעמוד, ועד"ז כתב גם החמד משה שהביא במחצה"ש שם דכוונת רש"י ז"ל למה לא יעמוד בספינה ויתפלל, דבקרון א"א לעמוד שלא יפול משא"כ בספינה יוכל לעמוד, לכן הוצרך לומר הטעם דמשום ביעתותא דמיא א"א לעמוד יעיי"ש. וכן מוכרח שם בגמרא דף ל' דקאמר במאי קמיפלגי מר סבר תפילה מעומד עדיף ומר סבר מיסמך גאולה לתפלה עדיף, ואם בספינה אין הטעם בשביל שלא יוכל לעמוד אלא משום ביעתותא דמיא אין טעם זה של תפלה מעומד עדיף שייך כלל לספינה אלא לקרון, ולמה שבק לבאר טעם פלוגתתן בספינה כמו שביאר בקרון, אבל לפי הנ"ל דאין טעם ביעתותא אלא על שלא יוכל לעמוד, א"כ שפיר דטעם זה של תפלה מעומד עדיף הוא טעם מספיק לשניהם.

וא"כ גם בספינה אם אין יכול לעמוד מחמת ביעתותא הוא כחולה ברגליו ומותר לשחוט לכתחילה בישיבה בפרט בעופות"מ ובד"ק (בהשמטות לסימן א') העיר מתוספות זבחים נ"ה ע"ב ד"ה גובהה, דבשחיטת קדשים הוי מיושב עיי"ש, וא"כ ע"כ צ"ל בדברי הכה"ג שאין זה אלא זריזות לדידן שנחלשו החושים וכח הזהירות אבל לא לראשונים, וגם בשו"ע עדיין אין זכר מדין זה של שחיטה בישיבה, וא"כ בלא"ה אין שום קושיא אף אם נצטרך להעמיד דין שחיטה בספינה שבש"ס ושו"ע (יו"ד סימן י"א סעיף ד') כששוחט בישיבה מיהו גם בלא"ה קשה לדמות בזה מילתא למילתא כי הכל לפי ענין הביעתותא עד היכן הוא מפסיד כוונת סשי"ב שלא יוכל לכוון דעתו כאשר יתבאר להלן.

והנה גם בתשו' מהרש"ם ח"ג סימן ש"כ נשאל בכה"ג, והביא ראיה להתיר מירושלמי פ"ז דב"ק הל' ד' ראוהו שוחט ביער חזקה גנוב הוא וחייב על הטביחה והשחיטה בשירה יעיי"ש. י אין זה ראי', דיער אין שם רואים ואינו מפחד, וגם הגאון מהרש"ק שהחמיר טובא בעיירות ששכיחא ביעתותא מכל מקום בכפר דלא שכיח ביעתותא התיר, ובוודאי דגם בכפר איכא לפעמים ביעתותא ולא כתב שאין שם ביעתותא אלא דלא שכיח ולא חייש למילתא דלא שכיחא, ומכש"כ ביער דלא שכיח כלל. גם מה שהביא מהתוספתא פ"ב דחולין (הלכה ב') הי' שוחט והרתיח או שעף וכו' ושהה כדי שחיטת אחר פסולה, וכתב דאי אפשר להעמיד בידיו מרתתין שיש בה חשש דרסה, וע"כ דמיירי שהיה מרתת ומפחד אבל אין ידיו מרתתין, ואם לא שהה כשיעור כשר. גם מזה אין ראי' כלל, דאפילו לפי פירושו שהיה מרתת ומפחד אין ראיה שיהי' מפחד בשעה ששחט, אלא שבאמצע שחיטה בא לו איזה פחד ופסק אז מלשחוט עד שעבר הפחד, ואם לא הי' בזה שיעור שהי' כשר, וגם אם נימא דמיירי שהי' ידיו מרתתין אפשר לפרש בדרך זה שהוכחת באמצע השחיטה וכמ"ש בפוסקים (עיין שו"ת ד"ח ח"ב יו"ד סימן ג') דשו"ב שידיו מרתתין לפרקים בעתים ידועים כשר לשחוט כשאין ידיו מרתתין. וכן מ"ש אח"כ בתוספתא או שעף מיירי בדרך זה שעף באמצע שחיטה ולא בשעה ששחט.

ב

אמנם מ"ש להלכה דאם השו"ב אומר ברי לי שלא היו ידי מרתתין ושחט יפה אין חוששין, בזה לכאורה דבריו נכונים, דלא גרע מהמבואר בשו"ע סימן א' ס"ג דאף מי שדרכו להתעלף ואמר ברי לי שלא נתעלפתי

נאמן. אך מבואר בשמ"ק סעיף כ"ג שאין זה מותר אלא בדיעבד אבל לכתחילה לא. וכן הנוב"י מהדו"ת יו"ד סימן א' הביא מדברי הרמ"א הנ"ל לענין שו"ב שידיו מרתתין, ואעפי"כ לא התיר לכתחלה אלא בדיעבד לענין הכלים. ובשו"ת ב"ש יו"ד סימן י' ובשו"ת מהר"ם שיק סימן י' ועוד כמה אחרונים החמירו יותר וחלקו על הנוב"י מה שמדמה שו"ב שידיו מרתתין לדין המבואר ברמ"א בדרכו להתעלף, דהתם אינו רוב שמתעלף אלא שמתעלף לפרקים, דנגד הרוב אין ע"א נאמן, וא"כ בידיו מרתתין שהעיד הלהה"פ (סימן א' ס"ק ל"ה) שרובן דורסין אינו נאמן. ויש אחרונים שמפלפלים בזה להאמין ע"א נגד הרוב, אבל אין לסמוך ע"ז להלכה, ולא אוכל להאריך כעת בפלפול. והנה המהרש"ם בתשו' הנ"ל שהתיר באמירת ברי לי, העיר שאין זה נגד הרוב ואין בזה רוב שיקלקלו, אמנם הג' מהרש"ק בתשובה הנ"ל כתב שהוא בחזקת מקלקל, וזה נראה קצת דפליגי במציאות, אבל באמת אין זה פלוגתא דהכל הוא לפי ענין הפחד, כמ"ש הפוסקים לענין עדות מוכחשת דכל הה שאפשר לתרץ העדים דבעת שראו אלו נשתנה הענין מהעת שראו אחרים לא הוי עדות מכחשת.

אך מה שהחמיר הגאון מהרש"ק בשחט בעיר אף במקום דליכא ביעתותא משום לא פלוג, זה תמוה, דלא פלוג לא שייך אלא בתקנת חכמים ז"ל, אבל לא בזה שאין לו שום רמז בש"ס וראשונים אלא מכח סברא, והלא חשש העילוף מבואר בגמרא (חולין דף ג' ע"ב) ורבינא חייש לעילופי, ואף על פי כן גם במי שדרכו להתעלף מהני אמירת ברי לי ולא מחמרינן משום לא פלוג. וביד מלאכי סימן שנ"ח הביא מהמהרי"ו דלא אמרינן לא פלוג אלא במילתא דהוי תנאי בי"ד ונתקן במנין מחכמי כל ישראל, אבל בדלא ניתקן אלא במדינה אחת איכא למימר דלא ניתק( אלא היכא דשייך אותו הטעם בלבד, ומכש"כ כשאין שום תקנה. ונראה דמה שכתב לא פלוג הוא רק לשון מושאל, והטעם שהחמיר בעיר בכ"מ שלא יתחלף ממקום למקום ויבואו לידי מכשול.

ובהיתר אמירת ברי לי של השו"ב שכתבתי למעלה, צריך לדקדק שלא יהי' להשו"ב נגיעה בדבר כי היא דבר שצריך הבחנת הלב, ומבואר בשו"ע סימן י"ח (העיף י"ח) שלא יטול יותר מן הכשירות אלא דבר מועט שמא יטנו לבו מחמת נגיעה, וא"כ גם בדין זה הוא כן שצריך לראות שלא יהי' חשש נטיית הלב באמירת ברי לי.

ולדינא נראה לפענ"ד שא"א לעשות כלל מוחלט בענין זה, אלא הכל תלוי לפי ראות עיני המורה, כי אין לנו ראי' ברורה מהש"ס ומהראשונים לא לאיסור ולא להיתר אלא מכח סברא, ובמקום פחד גדול שאימת השוטר תקיפה בעונש חמור אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד וא"א להסתתר ממנו, או שהשו"ב הוא בטבע בעל כתרן גדול שמפחד מאוד אפילו מדבר קען, אזי יש לחוש למעשולות, שאף שאינו דומה לגמרי לעילוף המוזכר בש"ס, כי ענין העילוף הוא שסר כחותיו והרגשותיו לגמרי מחמת ראיית הדם כפי שהביא הת"ש (סימן א' ס"ק א') ע"ז מהגמרא (נדרים דף פ"ז ע"א) נתעלף ומת, מ"מ גם גודל הפחד והבהלה מסיר דעת האדם, בפרט עכשיו שדעתנו קצרה, ויוכל לבא למכשולות ח"ו. אמנם במקום שהוא דינא רפיא ואין הפחד גדול ורואים בחוש אצל התו"כ שאינו מפחד בטבעו כ"כ ויוכל לכוון דעתו כראוי [כמו שגם בעילוף המוזכר בש"ס הוא תלוי בטבעיים כמבואר בגמרא], זה ודאי עדיף יותר ממי שדרכו להתעלף כיון שרואים בזה שאין דרכו להתפחד ואין חשש ובדרך זה אפשר להשוות זעת כל הגדולים המקילין והמחמירין שאין פלוגתא בעיק' הסברא אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה.

אך דא עקא שאין זה במדינתכם כעת כאשר היה מלפנים שאירע דבר זה דרך מקרה באיזה מקום והיה אפשרות להתיר לפי ראות עיני הבית דין במקומי, אבל עכשיו הוא דבר הנצרך בכל המדינה ואם יתפשט ההיתר יעשו כן בעל מקום, כי יאמרו כל הסריקין א סי רין וסריקי בייתוס מותרין וכבר התירו פרושים את הדבר, ויפוק מיניה חורבא, כי וודאי יש מקומות שהוא בהלה גדולה ובאופן שאין להתיר, גם יש מקומות שאין כח בית דין יפה כי מנהגי הקהלה מתנהגים שלא כדת ומורא הקצבים והמנהלים על השו"ב יותר מהמורא בי"ד וכש"כ ממורא שמים, גם יש מקומות שגם השובי"ם אינם כראוי על צהיו"ט וצריכים השגחת הבי"ד, ובדברים שבצנעה אי אפשר להיות השגתה וכמו שמכוסה מעיני הערכאות מכוסה גם מעיני הבי"ד, ועיין תוספות כתובות כ"ח ע"ב ד"ה בית הפרס, דאף דספק טומאה בר"ה טהור מ"מ לא טיהרו חכמים אלא כשהוא באקראי אבל בדבר שישאר כן לעולם לא רצו לטהר, ובפרט בשחיטת בהמות דצריך גם השגחה על הקצבים וכשבא הבשר ממקום נסתר קבה יותר ההשגחה.

ג

(מ"ש עוד לענין הקצבים שמכרו בשר הרבה יותר ממה שהתיר לשחוט, ושאל אותם מאין להם בשר כ"כ, ואמרו שהשו"ב שוחטים במחבא, והשובי"ם הכחישו שהוא שקר ולא שחטו במחבא, וגס היא קנא ולא פסיק שהקצבים מביאים בשר משו"כ שנאסר מהרב המרא דאתרא שלו, ופ"א שחטו בהמה קטנה במטבחיים שלא הספיק אפילו ליומא וקנה אחד בשר אחר כמה ימים, ושלח השליח בי"ד לראות בהמקולין ולא הניחו הקצב ליכנס להאות ועוד ביזה אותו, ושוב רצה להעמיד נאמנים שישגיחו על הבשר מהזביחה עד המכירה ולא רצו הקצבים לקבל נאמן, ועי"ז הכריז על הבשר שהוא אסור. אין ספק שאיסור זה הוא כדת וכהלכה, והאוכל מבשר הקצבים האלו טרם שיהי' משגיח כראוי הוא כאוכל נבילות וטריפות ר"ל

והנה מעיקר הדין אם לקח בשר מסתם בני אדם אף שאינו חשוד כלל אלא שאין יודעין בו בבירור שהוא מוחזק בכשרות, הוא פלוגתת הרמב"ם והראב"ד ז"ל (ה' מ"א פי"א הכ"ה), ובשו"ע יו"ד סימן קי"ט (סעיף א') הוא פלוגתת המחבר והרמ"א, שהמחבר פסק כהראב"ד שאך על החשוד אין לסמוך עליו, והרמ"א ז"ל פסק כהרמב"ם שאף ממי שאינו חשוד אסור לקנות אפילו איסור דרבנן, יעיי"ש בש"ך ס"ק ג', והטו"ז שם (ס"ק ב') כתב לנהוג כדעת הרמ"א בפרט שאנו רואין קלקול הדורות ולא אכשר דרי הן אמת שמדברי הש"ך (ס"ק א') נראה שנוטה להקל וכדעת המחבר, אבל התבו"ש בבכ"ש מס' ע"ז דף ל"ט מכריע דבאיסור דאורייתא כגון בשר וכדומה אסור מצד הדין וכדעת הרמ"א, ובאיסור דרבנן אסור מצד התקנה שהוא תקנת קדמונים במדינתו בחרם שאין לקנות מכל אדם יינות וגבינות וכדומה שהוא מדרבנן כי אם כשיש בידו כתב הכשר ממורה הוראה שחקר על המאכל ועל המשקה ההוא אם נעשה בכשרות. ובבל"י ריש סימן קי"ט כתב כעין זה שתקנו בפנקס הארצות שאף ממי שמוחזק בכשרות אין ליקח שום דבר מאכל אלא א"כ יש בידו כתב הכשר מהאב"ד. ובנ"ד דמיירי מלקיחת בשר שהוא בשביל חשש נבילה וטריפה דאורייתא, אף בלי התקנה אין לנו אחר הכרעת התב"ש שהכריע מצד הדין כדעת הרמ"א ז"ל שפסק כהרמב"ם.

ועוד דאף לדעת הראב"ד שפסק המחבר שאין אופיר ליקח אלא ממי שהוא חשוד, מ"מ כתב המהרשד"ם בתשובה יו"ד סימן צ' דמי שנפק עליו קלא דחשדא אפילו דלא אתחזיק בודאי ויש אמתלאות ורגלים לדבר שנחשד יודה הראב"ד ז"ל שאסור ליקח ממנו. ובערוך השלחן סימן קי"ט אות כ' כתב, כלל גדול צריך לדעת דכל דיני חשוד שבסימן זה ובשאר מקומות שבש"ס ופוסקים, אין הכוונה דווקא שיתקבל עדות בבי"ד שזה האיש עבר עבירה זו דבכה"ג גם לעדות פסול, אלא אפילו חשדא בעלמא שיצא עליו קול קלא דפסיק או קלא דלא פסיק מקרי חשוד, והביא ראיות לדבר יעיי"ש. ובתחלת דבריו שם סימן קי"ט כתב איזה פרטים בהלכה זו אשר יש לפלפל עליהם טובא, אבל בפרט זה הביא ראיות ברורות, וגם מדברי הרשד"ם הנ"ל נראה ראי' לדבריו, ועוד ראיות מכמה פוסקים ראשונים ואחרונים ואין להאריך. ו"כ הקצבים האלו שיצא עליהם קלא דלא פסיק שהביאו בשר הנאסר נקראו חשודים אף לדעת המחבר והראב"ד, ובפרט שאין לך רגלים לדבר יותר מזה שלא הניחו השליח בי"ד ליכנס, שבזה הראו לדעת בחשדא גדולה עליהם ופרקו מעליהם עול השגחת הבי"ד שזה פירצה גדולה שאין לשער, ולכל הדיעות אסור לקנות מהם בלי משגיח כראוי, וקו"א אם המה קלי הדעת כמו ששכיח רובא דרובא מהקצבים שבזמנינו

ד

וקדושת זקיני בייט"פ בדרשות לשבה"ג אות י"ב כתב באמצע הדרשה וזלה"ק : צריך לעשות משמרת וסייג לתקן מקולין מיוחד בכשרות ואיש נאמן עומד על גביהן להשגיח ע"ז בעינא פקיחא שיהי' הכל כדת גם בעניני ניקור ודומה לזה בענין הדחה תוך ג', ולא תאמר הלא לא כדורות הראשונים דורות האחרונים בימים הראשונים היו טובים ויראים יותר ומה נשתנה היום לתקן ולחוש על מה שלא חשו הראשונים וסמכו על חזקת כשרות, דזה אינו ותשובתו בצדו בשביל שהדורות הראשונים היו הכל יראים ושלמים וחרדים לדבר ה' עד שלא היה ראוי לחוש על שום אדם אפילו מכשול שוגג, לא כן עתה כי המצא תמצא מבני טמנו אשר לא כן ועניני מלאכת הבשר לכל מסור, ע"כ אפילו מה שאכלו אבותינו הראשונים ראוי לנו שלא לאכול כי אם בעשות משמרת וסייג וגדר שיהיה כשר בודאי בלי שום ספק, עכלה"ק יעיי"ש שהאריך עוד ודרשה זו אמרה בעת אשר העמיד מקולין בסיגעט אשר ממש מסר נפשו על הדבר כי הקצבים השליכו עליו בלילה לתוך ביתו בדרך החלון אבן גדולה כדי להמית ר"ל וניצל כמעט בדרך נס, גם בעיר הי' לו כמה מתנגדים בזה כי היו הרבה קלי הדעת וכדומה, אבל הוא לא נח ולא שקט בכל זאת עד שעלתה בידו להעמיד משגיח כראוי עד היום הזה. ובמ"ש שאין ראיה מדורות שלפנינו, זה מבואר גם בטו"ז שלפי קלקול הדורות צריך להחמיר יותר שלא להאמין לסכם אדם. והמהר"ם שיק בתשובה חיו"ד סימן א' כתב שעכשיו שהתורה והיראה מתמעטים והקלות כציץ השדה כן יציץ בעוה"ר, כמעט פסקה חזקת כשרות מסתם ישראל. ולפענ"ד הוא מוכרח מש"ס ופוסקים, שהרי מקור פלוגתת הרמב"ם והראב"ד ז"ל אם יש לסתם אדם חזקת כשרות, הוא מגמרא עבודה זרה דף ל"ט דתניא אין לוקחין בסוריא וכו', ועיין רמב"ם הל' מ"א פי"א הלכה כ"ה ובכ"מ ובלחם משנה שם טעם פלוגתתם, דהרמב"ם סובר דסוריא לאו דוקא אלא כל חו"ל בכלל וכ"ש הוא, ולא בעי לאפוקי אלא א"י בזמן שהיה כולו לישראל ובזמה"ז אף ארץ ישראל דינו כחו"ל, וראב"ד ז"ל סובר דסוריא דוקא בשביל שהיו חשודים אבל שאר מקומות שאינם חשודים לא. והנה אי אפשר לומר דסוריא הי' אז מקולקל לגמרי, כי הי' דרים שם תנאים ואמוראים, ובמקום שהיו רבנן ותלמידיהון בזמן התנאים הי' הרבה תורה ויראה, גם מצד הסברא אלו היה מוחזק שכלן או אפילו רובן חשודים למכור דברים האסורים, לא הי' צריך להשמיענו שאין לוקחין שם מסתם ב"א דפשיטא כל דפריש מרובא פריש, וע"כ שהי' רק חשדא מצוי שם באופן שחששו חז"ל במיעוט המצוי ולא נתנו שם חזקת כשרות לסתם בני אדם, ועי' תוס' שבת דף י"ג ע"א ד"ה רבא, דאף דרוב ע"ה מעשרין הם ומה שאמרו בסוטה (דף מ"ח ע"א) שלא היו מפרישין צ"ל שלא היו מפרישין כולם, מ"מ חשו למיעוט בדמאי יותר מבמקום אחר משום שהוא מיעוט דשכיחא טובא, וא"כ ע"כ צ"ל שבשאר ענינים שהתירו חכז"ל ליקח מסתם אדם נתברר להם שלא הי' החשדא אפילו כדרך מיעוט השכיח, כי גם בדמאי לא הי' החשש אלא עבור מיעוט השכיח, וזה דעת הראב"ד בהשגותיו שכתב דלא חשידי, ומשו"ה גם לדעת הראב"ד א"א לומר דכללא כייל דבכל מקום יש חזקת כשרות, דהרי סוריא יוכיח, והדברים סתומים בגמ' הגבול בזה למה חששו בסוריא, אבל מדחזינן בדמאי שחששו למיעוט המצוי אף היכא דרובא בכשרות, תו א"א להקל יותר גם במקומות אחרות וילמד סתום מן המפורש. ובזמנינו שרבתה המכשלה והקלות רח"ל, והתורה והיראה נתמוטטה בדיוטא התחתונה, לא עדיפי מסוריא. ובעוה"ר אין הנחשדים מיעוט המצוי אלא רוב המצוי, ואין לנו לסמוך על חזקת כשרות אף לדעת הראב"ד ז"ל.

ה

והפנ"י בגיטין דף י"ז חקר על חזקת כשרות מה טיבה דילמא מבטן אמה לעולם לא הי' לה חזקת כשרות, וכתב דע"כ משום דאזלינן בתר רובא ורוב ישראל המה בחזקת כשרות וכל דפריש מרובא פריש והוא חזקה מחמת רוב יעיי"ש. והנוב"י מהדו"ק אה"ע סימן ס"ט כתב לענין זנות שיש שני טעמים לחזקת כשרות, חדא החזקה מתולדה שהרי לא נולדה זונה, גם הוי חזקה מתמת רובא שרוב נשים כשרות ואזלינן בתר רובא דאשה זו מרוב נשים ולא זינתה. הן אמת שתמהתי לכאורה על הפנ"י שכתב שאין שום טעם לחזקת כשרות אלא מקננת רוב, ממ"ש התוספות בנסכת חולין דף י"א ע"ב ד"ה כגון שהיו וגו', ועוד הוה מצי למידק דלמא משום דאזלינן בכר חזקה דהעמד האם בחזקת צדקת, ולדברי הפנ"י אין זה דחי' דאף אם הוא מחמת חזקת כשרוח עדיין מוכרח דאזלינן בתר רוב כיון דאין החזקה אלא מקמת רובא. ושוב מלאתי בשערי תורה כללי חזקה כלל ח' פרט א' שעמד בקושיא זו ולא תירץ מאומה.

ולפענ"ד אחר ההתבוננות לא קשה מידי מבמה טעמים, חדא שהרי הפנ"י לא אמר זה אלא בסתם ישראל אבל לא במי שמכירין אותו מעולם לירא וחרד והוחזק מצד מעשיו, שהרי גם הרמב"ם ז"ל שסובר שאין סומכין בלקיחת מאכלים על חזקת כשרות, לא אמר זה אלא בסתם ישראל אבל לא במי שמכירין אותו היטב שמוחזק מצד מעשיו באופן דליכא למיחוש למקומי קמערים, כמבואר כ"ז ברמב"ם ושו"ע. ובפרט בזמן הש"ס שאף בדיני ממונות שצריך שני עדים כשרים מה"כ, מבואר בכתובות דף פ"ה שאמר דבת ר' חסדא קים ליה בגווה, וזנ(נין העיד רב פפא לפני רבא אשטרא דפריעא הוא אמר ליה איכא אינש אחרינא בהדי' דמר אמר ליה לא, אמר ליה אע"ג דאיכא מר עד אחד לאו כלום הוא, אמר ליה ר"א בר מתנא ולא יהא רב פפא כבת ר' חסדא, בת רב חסדא קים לי בגווה ומר לא קים לי בגווי' יעיי"ש, הרי דמי שהוחזק אצלם בידיעה ברורה חשבו לזה חזקה מבוררת יותר מכל חזקות כשרות דעלמא אפילו נגד רב פפא, וזה ודאי אין חזקה מחמת רוב שאין דנין כן בכלל ישראל כי אם באותו היחיד דקים לי' בגווי'. אך הרמב"ם (הל' סנהדרין פכ"ד ה"ב) והרא"ש (כתובות שם) כתבו והובא בטוחו"מ סימן ט"ו שעכשיו אין לסמוך אסברתינו דהאידנא לית לי' לדיין למימר קים לי בגווי' דלא בריר לן קים לי בגווי' היכי הוא יעיי"ש. ונראה שזה רק בדיני ממונות שהקפידה התוה"ק אשני עדים דייקא, וצריך שיהי' ידיעה ברורה כ"כ כרו שני עדים, משא"כ באיסורין דמה"ת ע"א נאמן באיסורין, נוכל לסמוך ע"ז שהוחזק אצלנו מצד מעשיי בידיעה ברירה כמבואר בפוסקים ואין להאריך, ואין זה בכלל הזקת כשרות דעלמא אף לדידן ומכש"כ בזמן הש"ס כמבואר לעיל. וא"כ שפיר כתבו התוספות דכיון דהש"ס דחיק ומוקים אנפשי' לאוקמא קרא בגוונא חדא כגון שהי' אביו ואמו חבושין בבית האסורים, איכא לאוקמי גם בגוונא שמכירין את האם שהוחזקה בצדקתה מצד מעשי' באופן שלא נצטרך לסמוך על הרוב. והוא מדוקדק קצת בלשון, שכל הפוסקים קראו לחזקה זי חזקת פשרות, וכאן שינו התוס' וקראו חזקת צדקת.

ולפי הנ"ל מובן הוא מכיון שהוא יוכר מסתם חזקת כשרות יען שמכירין בצדקתה. וקצת יש ליישב בזה קושיית המהרש"א יעיי"ש ודו"ק.

עוי"ל בכוונת התוס' דמצי לאוקמי משום דאזלינן בתר חזקה, דאף דזה הוי ג"כ מחמת רוב, מ"מ כיון דנתוסף עוד רוב דחזקת כשרות שלא זינתה, על הרוב דאף שזינתה רוב בעילות אחר הבעל, והוי תרי רובי, ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש אף ר"מ דחייש למיעוטא, וא"כ אין ראי' דאזלינן בתר רובא שאינו אלא רוב אחד ואין שה מיעוטא דמיעוטא. ואפשר ליישב גם בזה קושית המהרש"א דרך הפלפול אלא שאין הזמן גרמא להאריך כעת בפלפול.

ו

והעיר ◖ד מה שנראה לענ"ד להלכה בחזקה זו, על דרך מה שכתב בהכ"ס סימן כ"ט לחלק בספק טריפות דאמרינן (חולין דף ט' ע"א) נשחטה הותרה, ובספק דרוסה או ישב לה קוץ בושט, דבזה הוי חזקת כשרות מחמת עצמה דודאי בשעה שנולדה לא הוה דרוסה ולא הי' לה קוץ, והוי חזקת הגוף משעה שנולדה, משא"כ באר טריפות כמו מים בראש או ספק נקובה שאפשר שנולדה כך ואין לה חזקת הגוף, ע"כ שהוא חזקה מחמת הרוב דרוב בהמות כשירות יעיי"ש באורך. וכמו"כ בנידון דידן, דהיכא דאנו דנין אם נעשה מעשה הזנות ר"ל, וע"ז בודאי יש לה ח'קה מתולדה דבשעה שנולדה בודאי לא זינתה עדיין כמו שכתב הנוב"י, שפיר כתבי התוספות דאיכא לאוקמה בחזקת כשרות, כללנו החשש דילמא לאו אביו הוא צ"ל שנעשה מעשה הזנות ר"ל וע"ז יש לה חזקה מתולדה, משא"כ היכא שאנו דנין אם לסמוך אחזקת כשרות ליקח ממנו דבר מאכל, בפרט היכא דאיכא חימוד ממון וטורח, שאין הסמיכה אלא שמחמת יראת חטא ויראת שמים לא יכשיל את חבירי בחזקת כשרות כזה קשה טובא קושית הפנ"י שאין לנו חזקה אף מתולדה אם היה בו יראת שמים, והכתוב (בראשית ח, כא) צווח כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ודרשו חכמינו ז"ל (ירושלמי ברכות פרק ג' הלכה ה') משננער לצאת ממעי אמו, ובגמרא יומא דף פ"ג מבואר דאף כשעדיין בבטן אמו קרא עלי' זורו רשעים מרחם, ואדרבה ליראת שמים ויראת חטא צריך להתחנך הרבה במע"ט ואין לנו ע"ז שום חזקת הגוף מעולם, ואף דבשעה שנולד לא חטא עדיין במעשה, מ"מ במה שלא עשה עבירה כשלא הי' סיפוק בידו לעשות בזה לא הוחזק שאינו נחשד כשיבוא לידו ויהי' גם חימוד ממון לעבור העבירה, ואנו דנין רק אם הוא חשוד לאותו דבר כי אסור ליקח מהחשוד, וע"ז אין לנו שום חזקה וז"ב, ודברי השערי תורה בזה אינם מובנים כלל. והרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ב מהלכות גירושין (הלכה כ') דישראל רוצה לעשות כל המצות ולהתרחק מכל העבירות, מ"מ כתב הוא ז"ל בהלכות מ"א שאין לסמוך אחזקת כשרות דסתם ישראל, דמ"ש בהלכות גירושין הוא בהסיר המונע מניעת היצה"ר, אבל בעוד שיצרו שולט מבואר בגמרא תמיד דף ל"ב כשמצא נצח, פירש"י ז"ל אתם רואים בכל יום שהשטן מנצח ומטעה בני אדם יעיי"ש, ואיכא בגמרא סוכה דף נ"ב שהיצה"ר מניח אוה"ע ומתגרה בשונאיהם של ישראל. ומוברחים דברי הפנ"י שאין זה חזקה אלא מחמת רוב דרוב בנ"י כשרים.

וא"כ הא תינח בזמנם שהי' באמת כן, ועי' וש"מ פרשת כי תבוא שבזמנו היו רוב ישראל כשרים זולת בחטאת נעורים שנכשלים הרבה ר"ל יעיי"ש, ורוב המדינות אשר עכשיו כבר נשכח שם לגמרי דת ישראל היו אז מלאים תורה ויראה כנודע שבמאה השנים האחרונות התחילה הירידה הגדולה ר"ל, עד שעכשיו בימינו אלו בעוה"ר אף במקומות מועטים מאוד שיש שם עדיין הרבה עוסקי תורה ויראה, מ"מ גם שם עפ"י רוב אותן שנתפסו בקלות ומכשולות והרבה אבות נזיקין, הן ודומיהם המה המרובים רח"ל ואינהו נפישי טובא, והאיך אפשר לומר עכשיו חזקה מחמת רובא בכשרות, אדרבא אם נלך אחר הרוב לומר כל דפריש מרובא פריש איכא חזקה להיפך, ובטלה חזקת כשרות לכו"ע.

ובב"י אה"ע סימן י"ז הביא בשם הרמ"ה לענין חזקה המבוארת בש"ס (גיטין דף ס"ד ע"ב) שאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה, דה"מ בדורות הראשונים אבל האידנא דנפישא חוצפא ופ רי צותא בעלמא איתרע חזקה זו ואינה נאמנת, ופסק כן להלכה ברמ"א שם סעיף ב'. הרי שאף שחזקה זו מבוארת בש"ס בסתם ולא חילקו בין מקום למקום, מ"מ אחר שראו קלקול הדור בזה נשתנה החזקה, אבל עדיין לא הי' אז הקלקול בשאר איסורין, וק"ו בימינו אלה שרבתה המכשלה בכל עניני הדת תוה"ק, בודאי שאין ללמוד מדורות הראשונים.

ובשבת דף ק"כ שפסקו אנשי אמנה במו"מ, ובד"ח הי' נאמנים שלא היו מתפללין על שקר כפירוש רש"י ז"ל שם. והנך רואה שאף בזמן הש"ס ובזמן הבית שהי' להם נאמנות הרבה בד"ת מ"מ בדבר הנוגע למו"מ לא היו נאמנים, ומה נאמר ומה נדבר עכשיו שפסקה האמנה גם בד"ת, ובעוה"ר מתהללין על שקר אף שבביתם אין לחם ושמלה לא תורה ולא יראה, וקל וחומר בדבר הנוגע למו"מ שאין להאמין. ואנו רואים בחוש במדינתנו שת"ל מתוקן הדבר ויש משגיחים על הבשר מתיןלת הזביחה עד לאחר המכירה, ואעפי"כ עושין הקצבים כל טצדקי והרבה פעמים נתברר מה שרוצים הקצבים לעשות בסתר באיזה אופן שלא ירגישו המשגיחים להכשיל הבריות עבור הנאה מועטת, וכמה פעמים רואים אף בקצבים שמתנהגים בדרכי התורה והיראה בכל ענינים עצהיו"ט, ובענין מכירת הבשר שהוא נוגע למו"מ שלו הוא נחשד, וק"ו בהקלים והריקים גם בשאר עניני דתוה"ק, ואך יען שיש משגיחים מרגישים במעשיהם, ובמקומות שאין השגחה כראוי אינם יודעין זה יען שהקצבים עושים מה שלבם חפץ ומאכילים נו"ט רח"ל ולא חלי ולא מרגיש שום אדם מחמת חסרון ההשגחה.

ז

והגה כתב במכתבו ע"ז שהרב המרא דאתרא יוכל לאסור דבר המותר, ואין זה נ"מ פה כי לא אסר בזה דבר המותר אלא דבר האסור בלא"ה מצד הדין. ובתשו' ארי' דבי עילאה (חיו"ד סימן א') שהוא מהסוברים שא"א לאסור דבר המותר לגמרי בלא הסכמת הצבור, מ"מ כתב שאין זה אלא בדבר המותר לכל הדיעות, אבל היכא דיש פוסקים מחמירים אף דלית הלכתא כוותי' יוכל החכם לאסור כדעת אותן הפוסקים. וק"ו בנ"ד שכב◗ ביארתי שכן הוא העיקר בפוסקים שאין לסמוך כלל בכה"ג על חזקת כשרות, ומכש"כ בהקצב הזה שאיתרע חזקת כשרות מהטעמים הנזכרים למעלה, ואסור ליקח בשר בלי השגחה מתחילה ועד סוף באופן שלא יהי' באפשרות להקצבים לעשות שום רמי' ח'ץ להכשיל.

וחוץ ממה שנאסר מעיקר הדין כבר העיד עלינו הכבו"ש שהבאתי שיש ע"ז חרם הקדמונים שלא ליקח שום דבר מאכל משום אדם זולת אם יש לו הכשר מהמורה הוראה שחקר ודרש על המאכל ההוא אם נעשה בכשרות, וא"כ היכא שהרב המרא דאתרא עומד וצוח שאי אפשר להעיד על כשרות המאכל ההוא אם לא בהשגחה כראוי, הנה כל הקונה מזה הוא קונה מקח רע לעצמו את החרם הקדמונים שכתבו הראשונים ז"ל שחרם הוא אותיות רמ"ח יען ששולט על כל רמ"ח אבריו של האדם ר"ל, וכל אשר בשם ישראל יכונה האיך לא יחוש לנפשו מאיסורים חמורים כאלה של נבילות וטריפות ותרם קדמונים, ומי נתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים הלא החטאים כאלה בנפשותם, וכבר כתב מרן הקדוש ז"ל בדברי חיים (ח"א יו"ד סימן ז') שאלו המדינות שיצאו מן הדת לגמרי רח"ל הי' ע"י שלא נזהרו מקודם במאכלות אסורות כראוי ונכשלו רח"ל וכל המסייע להעמיד משגיחים כראוי אצל מכירת הבשר מתחילה ועד סוף אשרי חלקו וזוכה ומזכה את הרבים. והשי"ת ירחם ויטה את לבב עמו בני ישראל לתורה ויראה ויצילנו מכל עקתין בישין, ונזכה לראות במהרה בישועתן של גל ישראל ושמרתן א"ס.

והנני ידידו דושת"ה באה"ר

הק' יואל טייטלבוים