שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן ל

ב"ה, אור ליום ועש"ק תולדות כשח"ו

שלו' וכמ"כ אל כבוד ידידי הר"צ חסידא ופרישא ותיק מלא עתיק חו"ב טובא כש"ת מוה"ר אברהם יצחק הכהן שליט"א, בירושלים תוכב"א.

אחרשת"ה באה"ר, קבלתי מכתבו עוד טרם הימים הקדושים, אבל מחמת טירדת הימים הנוראים, בצירוף שאר טירדות עצומות אשר אני מסובב, גם איזה שבועות לא הייתי בקו הבריאה, ולזה נשארו כל המכתבים בלי תשובה, והנה גם כעת אני מוטרד מאוד בלי שיעור וערך, אבל ראיתי עכ"פ להשיב לו בקיצור נמרץ על כל שאלותיו

א

מה ששאל האיך לסדר תשובה לא' שעשה מעשים נוראים ר"ל ועונות עצומות אשר תסמר שערות אנוש לשמוע כאלה כפי אשר הזכיר במכתבו, מה אוכל להגיד בזה, הנה ידוע לכל כי עיקר התשובה היא חרטה גמורה מעומקא דלבא, לקבל בהחלטה ברורה שלא ישוב עוד לכסלה, ולבקש מחילה וסליחה בלב נשבר ונדכה בשפיכת הנפש בבכי ובתחנונים לפני מלך מוחל וסולח המרחם על הבריות, וראשית הכל הוא עזיבת החטא בכל אופן ואופן, ולברוח מכל סיבה וסיבה שיוכל להביא ח"ו לידי אותן העונות כבורח מן הארי, וליזהר משחוק וקלות ראש ושאר דיבורים אסורים, ומכל חשש של מאכלות אסורות וכדומה, וזהו עיקרי הדברים. אמנם אעפ"כ מבואר בספה"ק תעניתים וסיגופים לכפרת עונות ולתקן כתמי הנפש בפרט לעונות חמורות כאלה, אבל מה נעשה בדור החלש הזה אין בכוחינו להחמיר בתעניתים וסיגופים, ובפרט לעונות מרובות וחמורות כאלה לא יספיקו השנים, וכבר כתבו דאם א"א בתעניתים וסיגופים יפדה עכ"פ בממון, וביו"ד ס"ס קנ"ח הביא הרמ"א ז"ל מת"ה במומרים שמטמעים עצמם בין העכו"ם לעבוד עכו"ם כמותם אם בא לשוב לא החמירו עליו שקשה לפרוש מהם וחיישינן שלא יחזור לסורו עיי"ש. וממ"נ אם ח"ו לא יהי' עזיבת החטא כראוי אין שום תועלת בתעניתים וסיגופים, ואם יעזוב חטאיו בשלימות ויקיים כל ימיו וחטאתי נגדי תמיד בשפיכת לב לפני הקב"ה כנז"ל, הנה עשה עכ"פ עיקרי הדברים, וע"ז גופא ירבה בתפלה ותחנונים לפני הקב"ה שיעזרהו להנצל מהיום ולהלאה מכל דבר רע ר"ל, ולזכות לתשובה שלימה, ומהראוי שיתענה עכ"פ איזה תעניתים כפי מה שיוכל לשער בכחו, או עכ"פ תענית שעות, גם יצמצם במאכל ובמשתה כפי כחי, ומספר התעניתים המבוארים בספה"ק על כל חטא וחטא לפי מספר החטאים יפדה בממון, ועי' בתשו' דברי חיים או"ח סימן ל"ד.

ב

ושיע ור הפדי' לתענית שכתבו ח"י צאל, וכתב הרמ"א ס"ס של"ד שהוא י"ב פשוטים, וכמו שכתבו י"ב פשוטים הוא ה"י מעה, כבר חקרתי בזה שבמטבעות שלנו שנעשה בדורינו כ"כ שינוי עצום בערך שיווי המטבעות, לא אדע באיזה אופן לעשות חשבון בזה, ובערוך השלחן כתב גם בזמנו על חשבון הח"י פשיטים שאין לנו קבלה נכונה בזה ובמטבעות שמתוך הספרים לא ידענו מה המה עיי"ש. אמנם בתשו' ד"ח או"ח סימן ל"ד כתב שהשיעור היא חצי צוואנציגער, וכעין זה כתבו גם שאר פוסקים מגדולי האחרונים ז"ל באותן הימים, אבל בזמנינו שנשתנה כ"כ מצב המטבעות, אנחנו לא נדע מה לחשוב חשבונית.

וחוץ לזה לפענ"ד אף אילו הי' מציאות לבוא על החשבון לפי ערך המטבעות שכתבו בדורות הראשונים, קשה לדמות השיעור למה שהי' בזמניהם, דהלא כתב המג"א בסימן תקס"ח ס"ק י"ב דהטעם היא של אותו השיעור בשביל שיקול צער הממון כנגד צער התענית, ומה"ט כתב דהעשיר יתן יותר לפי עשרו דבעבור דין מאה מנה כדין פרוטה לעני, וא"כ אף בעני האיך אפשר לדמות לדורות הראשונים בשיעור הפרוטות, הלא אז הי' הכל בזול והי' אפשר לקנות בפרוטה הרבה יותר ממה שקונין עכשיו במעות הרבה, כי היוקר יאמיר, ובוודאי שאין לדמות צער הפ רי טה עכשיו לצער הפרוטה שהי' בדורות הראשונים, שהכל הולך אחר חשבון המצב וחשיבות סכום המטבעות, ועי' בשו"ע יו"ד סימן רנ"ג בשיעורים המבוארים במשנה לענין נטילת צדקה שלא נאמרו השיעורים הללו אלא בזמניהם, וטעם זה הוא גם בנ"ד אך בלא"ה כתבתי שלא נוכל לכווין החשבון.

ובאמת ברמ"א יו"ד סימן קפ"ה לא כתב שי ם שיעור לתענית אלא כתב שיפדה כל יום בממון שיתן לצדקה כפי ערך ממון שיש לו ועשיר יתן יותר, ומזה נראה שאין השיעור בדיוק כ"כ, אלא הכל תלוי לפי היכולת שיהי' שקול כצער התענית כמ"ש המג"א, אך באו"ח סימן של"ד כתב הרמ"א ז"ל השיעור ולפי דברי המג"א סימן תקס"ח אין שיעור זה אלא לעני שיתן לכה"פ איתו השיעור ולא לעשיר, ועכ"פ צריך ליתן איזה שיעור לעני, ובזמנינו שאין לנו שום חשבון רגיל אני לומר לפענ"ד ליתן סכום השוה דמי אכילתו של כל היום, וזה דומה קצת לתענית היום, אף שאין זה ברור כ"כ, אבל כיון שאין לנו חשבון אתר יש סמך לדבר, ובלא"ה מי שבכחו צריך ליתן יותר, ושוב ראיתי בספר כף החיים סימן תקס"ח שהביא כן בשם איזה ספר ליתן לפדיון תענית היום דמי סעודת היום ונראה שנכון שיהי' בו גם מספר ח"י של איזה מטבעות, שאולי הי' לראשונים ז"ל טעם למספר הזה. ומעות הפדיון צריך ליתן לצדקה חשובה, ונראה דאותן הצדקות שמותר למכור ס"ת לצורכם היא חשובה ביותר. והשי"ת ירחם עליו ועל כל לבבות הנכבדות המשתוקקים להשי"ת ולתורתו הקדושה לקרבם בתשובה שלימה לפניו ית"ש.

ג

בענין הכת"י מהה"ק מאלעסק ז"ל, נראין הדברים שהי' להם טעם מה שלא הדפיסוהו, כי הכת"י הזה היה ביד בניו זלה"ה כאשר נודע לי מאז ומקדם, והם הדפיסו כל ספרי הלב שמח והכת"י הזה הניחו כן, ומיסתבר שלא לחנם השמיטוהו אלא הי' להם טעם שלא להדפיסו, וע"כ שוא"ת עדיף.

ד

מה ששאל במה שמניח ב' זוגות תפילין, א' בבוקר תיכף אחר בה"ת, והשני לאחר הפסק שעה אי יותר לתפלה, וכפי מה שהבנתי ממכתבו הוא מפסיק גם בהליכת ביה"כ או בהליכה למקו' וכדומה יפה כתב שנראה דעת הפוסקים לברך שנית, והלא לדעת הרבה פוסקים אף שיחה בלבד הוי הפסק, גם בהליכה מביתו לביהכנ"ס אף בלא שיחה דעת הרבה פוסקים דהוי הפסק, וכן פסק בשו"ע התניא סימן ח' בין בשירה בין בהליכה דהוי הפסק, אך יש חולקין בזה, אבל בהפסק גדול נראה דכו"ע מודי, ואף באותן התפילין עצמם דעת הרבה פוסקים לברך בכה"ג, אבל בתפילין אחרים שלא היו לפניו כלל בשעת הברכה אף החולקין סברי דצריך לברך בכה"ג, והמג"א בסימן ח' ס"ק י"ח במה שכתב דשינוי מקום לא הוי הפסק דייק לומר כיון שחזר ולבש אותו טלית עצמו, וכמ"ש בסימן רי"ז בברכת הריח לחלק בשביל שהוא מריח אותן בשמים שהריח מקודם, אבל בבשמים אחרים צריך לברך כ"פ ביוצא ונכנס אף בדעתו לחזור, והפוסקים מדמים כל אלו הענינים להדדי.

ומ"ש בספר דרכי חיים שמרן הקדוש בעל ד"ח זלה"ה הי' מניח עד וידבר שני זוגות תפילין הקטנים, ואח"כ הי' לובש תפילין דרש"י הגדולים ולא בירך עליהם, והי' אירע לפעמים שהי' נשתהה בינתיים לערך שעה אעפ"כ לא בירך עוד על התפילין, אין ראי' מזה להורות הלכה, כי כפי הנראה הי' הדרך שכשהגיע לוידבר הי' לובש תיכף התפילין דרש"י שם במקומו בלי הפסק ובזה וודאי שא"צ לברך, ומה שאירע לפעמים שנשתהה לערך שעה ולא בירך, יוכל להיות שלא הלך אז ממקומו לשום מקום אלא שם במקומו הי' משוטט במחשבתו הקדושה בענין התפילין וכדומה כמו שהי' דרכו בקודש לפעמים גם באמצע התפלה, וזה וודאי לא הוי הפסק, גם אולי לא דקדק הר' רפאל ע"ה בזה כ"כ ואולי בירך אז בלחש, ומבואר בגמרא ב"ב דף ק"ל ע"ב אין למדין הלכה לא מפי לימוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה, ופי' הרשב"ם אם יראה רבו עושה מעשה אל יקבע הלכה בכך דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותו המעשה דהרבה טועין בדבר הלימוד יעיי"ש, והרי שאין ללמוד הלכה ממעשה שאין יודעים דברים ברורים בטעמם ובאיזה אופן הי'. ונהירנא אצל כ"ק אבא מארי הגה"ק זלה"ה שהי' מניח שני זוגות התפילין הקטנים בחדרו ואח"כ הניח התפילין הגדולים בביהמ"ד בשעת התפלה ובירך עליהם, אך הי' הפסק בינתיים בהליכה לביה"כ וגם בשאר ענינים דהוי הפסק גדול, גם הי' בשני מקומות, שהתפילין הקטנים הניח בחדרו ותפילין הגדולים הניח בביהמ"ד שהי' צריך ללכת שמה דרך החצר, אך כשהגיע לידו התפילין של כתי"ק מהר"ם מפשעווארסק זלה"ה הי' לו לחשיבות גדולה, ורצה להניחם בכל יום ולומר בהם ק"ש, אך על הברכה הי' חושש מחשש ספק של איזה פסול מחמת יושנן, לכן הניחם תיכף אחר תפילת שחרית כשחלץ התפילין בביהמ"ד למען לא יצטרך לברך עליהם. ועכ"פ כשמניחן בלי הפסק ובלי היסח הדעת א"צ לברך, אבל בהפסק גדול נראה דעת הפוסקים לברך. וליתר שאת אף את"ל שעדיין יש ספק בדבר, יכ יין בברכה הראשונה בפירוש שלא להוציא בברכתו תפילין אחרים, ואז בוודאי צריך לברך על תפילין האחרים לכו"ע, כמבואר בשו"ע סימן קע"ד סעיף ד' שיש פלוגתא אם ברכת יין הבדלה פוטר יין שבתוך הסעודה לכן יכוין בברכת יין הבדלה שלא להוציא יין שבתוך הסעודה ואם לא כיוון כך פוטר יין שבתוך הסעודה משום דספק ברכות להקל, והרי שאף במקום ספק אם מכוין בפירוש שלא להוציא מפיק נפשי' מספיקא, ואין זה גורם ברכה שאינה צריכה, כמו שביאר התב"ש בסימן י"ט בשמ"ר אות ט' ובתב"ש ס"ק י"ז וס"ק כ"ז דהיכא דאיכא פלוגתא ועושה כן להוציא נפשי' מפלוגתא אין זה בכלל איסור גורם ברכה שאינה צריכה, וגדולה מזו כתב הפר"ח דאף בפלוגתא דשח בין שחיטה לשחיטה אם הוי הפסק צריך לעשות כן לכוין שלא לצאת בברכה ראשי נה כ"א כ"ז שלא ישיח שיחה בטילה, וע"ז פליג התב"ש דכיון דכל הנשחטים לפניו ומכוון לשחוט כולם לא מהני מה שמחשב שהברכה לא תפטור כ"א אחת מהם שאין זה גורם ברכה שאינה צריכה אלא ברכה לבטלה ממש וזה כעין מ"ש המג"א סימן תרל"ט בסוכה ואינו דומה כלל למ"ש בסימן קע"ד יעיי"ש שהאריך.

ובספר ערך השולחן הספרדי כתב בסימן קע"ד על הך דינא שלא להוציא יין שבתוך הסעודה, שמזה ראי' דבמקום פלוגתא דרבוותא בספק ברכות יכווין שלא לצאת בברכה א' ואין כאן חשש ברכה שא"צ כיון דעושה כן לאפוקי נפשי' מפלוגתא דלא כהשמ"ח ביו"ד סימן י"ט יעי"ש. ודבריו תמוהים מ"ש שהיא דלא בשמ"ק, שהרי אדרבה התב"ש מביא זה ופסק כן, ולא פליג על הפר"ח אלא היכא דכל הנשחטים לפניו ומכווין לשחוט כולם, וכתב בפירוש שאין זה דומה להך דינא דסימן קע"ד, אבל היכא דדמי להתם פסק גם הוא ז"ל כן להלכה ולמעשה.

ובמטה אפרים הלכות ר"ה סימן תקפ"ד סעיף ד' כתב שיכוין בברכה הראשונה בלבישת הטלית שאינו מוציא רק לבישה הראשונה, שמפני שמאריכין בתפלה קרוב הדבר שיצטרך לצאת לחוץ ויכנס בכלל ספק ברכה, לכן יכוין שאינו מוציא רק לבישה ראשונה, וטוב שיאמר בפירוש שאינו רוצה לצאת בברכה זו כשיסירנה מעליו ואז כשיצטרך לילך לחוץ וחוזר ולובשו מברך שנית לד"ה. ואף ששם יש אחרונים שחולקין עליו, הוא בשביל שסוברין שהעיקר הוא כדעת הפוסקים שא"צ לברך שני' בטלית בכה"ג שחוזר ולובש אותו הטלית בעצמו, בפרט כשנשאר עליו ט"ק, אבל בתפילין בכה"ג דהוי הפסק גדול, וגם אינו מניח אותן התפילין בעצמם אלא תפילין אחרים שלא היו מונחים לפניו כלל בשעת הברכה, בוודאי דלכל הדיעות אם מכוין שלא להוציאם צריך לברך עליהם אח"כ לד"ה ומוציא נפשי' מפלוגתא כמבואר לעיל.

ה

בדבר שיטת התניא (סימן קפ"ד ס"ק כ"ב ועוד) בדיני ווסתות לחשוב מסוף דאי', הרבה יש לדבר בזה אלא שאין לי פנאי להאריך, ועיין בתשו' ב"ש יו"ד ח"ב סימן ט"ו שכתב דמשמעות כה"כ והוראה הפשוטה היא דוסת הפלגה היינו מתחלת ראי' לתחלת ראי', אך כיון שיצא מפי התניא ראוי לבע"נ להחמיר לעצמו אבל לא להקל עי"ז שלא לחשוב מתחלת ראי' לתחלת ראי' ח"ו להקל יעיי'ש בביאור דבריו. ועכ"פ העיד שהוראה הפשוטה היא כמשמעות כה"כ לחשוב מתחלת ראיה.

ו

בענין המבואר בסימן תקס"א בר יאה ערי יודא וירושלים בחורבנן או שהם תחת ממשלת האומות צריך לקרוע, ובסעיף ה' שם בהי' הולך ובא לירושלים הולך ובא תוך ל' יום אינו קורע קרע אחר ואם לאחר ל' יום חוזר וקורע וכתב הרמ"א ז"ל ע"ז וה"ה בערי יודא ובמקדש, ועמד על הדבר מה שלא ראה נוהגין כן למעשה בהפסק ל' יום הנה זה וודאי דלא עדיף עכשיו אלא אדרבה גרוע הרבה יותר עכשיו באותה הממשלה, כמבואר בזוה"ק כ"פ דגלות הערב רב קשה יותר מגלות האומות, ואין להסתפק בזה בעו"ה אמנם בעיקרא דדינא מעיקרא מה שמבואר בשו"ע לקרוע אחר הפסק ל' יום, הנה עוד בהיותי דר בירושלים בשנת תש"ו תמהתי על ככה שראיתי כל העיר הולכין אל הכותל א בהפסק ל' יום ואין שום א' שיקרע כמבואר בשו"ע. אלא שבברכ"י כתב על הך דינא שלא נהגו כך וכבר כ' הרדב"ז דלא זהירי בזה ע"ש, והובא דבריהם בשע"יז, אבל לא כתבו שום טעם להמנהג. גם אינו מובן לכאורה מה שהברכ"י הביא סייעתא להמנהג מהרדב"ז, הלא אדרבה הרדב"ז ז"ל שם בסימן תרמ"ו אחר שהאריך לבאר דחייב לקרוע בהפסק ל' יום סיים כתבתי כ"ז אע"פ שהוא פשוט לפי שראיתי שאין העם נזהרים בזה ואתה תהי' מן הנזהרים, וא"כ חזינן שקרא תגר על אותו המנהג וצוה לשואלו להיות נזהר, וא"כ האיך סתם הדברים כאילו הוי סייעתא להמנהג מהרדב"ז ז"ל והוא מעשה לסתור. וכפי הנראה כוונתו ז"ל, שכיון שכן נתפשט המנהג, וחזינן בדברי הרדב"ז שגם בימיי הי' המנהג כן, אף שהוא ז"ל לא ניחא לי' באותו המנהג, מ"מ כיון שחזינן שנמשך המנהג עוד מימי הרדב"ז ז"ל עד עכשיו שהי' במשך הזמן כ"כ גדולי ישראל ולא בטלו המנהג או שלא עלתה בידם לבעל. תו קשה לערער עוד ואולי בכה"ג אמרו הנח להם לישראל. ויהי' איך שיהי' כיון שהברנ"י הביא המנהג בסתמא ולא ערער עליו כלום אנן מה נעני אבתרי'.

ז

מה ששאל האיך אומרים עכשיו בארץ ישראל בהכפל ית המיוסדים לומר ותעה לב המלכות עלינו לטובה, הלא המלכות שמה אין לו דין מלכות. הנה ראשית אין התפלות מיוסדים לומר על עצמו או על עירו ומדינתו אלא על הכלל ישראל כולו, ורוב ישראל המה תחת מלכי האומות. גם שמה אף שמדינא אין להם דין מלכות כלל, אבל חזינן בגמרא סנהדרין דף ק"ה ע"א שאמרו חוצפא מלכותא בלא תגא היא, והרי דאף שבוודאי מד"ת אין לו דין מלכות מחמת החוצפא, אלא כיון שבכח החוצפא הוא מושל קראוהו חז"ל בל' מלכותא. ואפשר לרמז במה שאמרו בלשונם מלכותא בלא תגא, ע"ד שאמרו במשנה י"ג פ"א דמסכת אבות ודאישתמש בתגא חלף, ופי' הרע"ב המשתמש בכתרה של תורה, וכ' התוי"ט שם מה שאמר תגא סתם ולא פי' של תורה לפי שסתם כתר כתרה של תורה כי כל הכתרים זולתו אינן כלום. והרי שסתם לשון תגא שבדברי חכז"ל סובב על התורה שזולתה אין כלום, ולכן אמרו על חוצפא שהיא מלכותא בלא תגא, ר"ל מלכות שלא כתורה. וזהו גס מלכותא חציפא שבא"י כעת בעו"ה שלא כתורה. ומה שקראוהו חכז"ל לחוצפא בלשון מלכותא אף שאינו מן הדין כלל, הוא ע"ד שפי' רש"י ז"ל בפ' ויחי עה"כ אשר לקחתי מיד האמורי זה עשו שעושה מעשה אמורי, והרי דאף שבוודאי עשי אינו אמורי והיא אומה אחרת לגמרי, והאמורי היא מז' אומות שצוה עליהם הקב"ה (מאז לא תחי' כל נשמה, ובעשו הזהיר הכתוב בפ' דברים ונשמרתם מאוד אל תתגרו בם, ואך לעתיד אחר ביאת המשיח ימסרם הקב"ה ביד ישראל, ועכ"פ אינו אמורי לא מיני' ולא מקצתי' אלא בשביל שמעשיו באמורי קראו הכתוב אמורי, כמו כן קראו חכז"ל לחוצפא מלכותא אף שאינו מלכות כלל אלא בשביל שעושה מעשה שררה במלוכה, וע"כ שאין זה מלה דשיקרא אם קורין לא' ע"ש מעשיו אף שאינו כן בעצם כלל כי מבואר כן בקרא ובדברי חכז"ל. וא"כ גם אותה מלכות המינות שעכשיו בא"י בעו"ה, יען שעושין מעשיהם כמלכי עכו"ם המקולקלים וביד חזקה וחוצפה נוראה, אין זה שקר אם קוראין אותה מלכות ע"ש מעשיהם אף שאינו מן הדין לא מיניה ולא מקצתי'. כתבתי לי שאף עפ"י פשוטי ניתן להאמר, אבל עוד דברים בגו שהיא סובב על מדת מלכות העליונה כידוע לי"ח, ואין לנו עסק בנסתרות, אבל בוודאי יש בזה סוד כמוס כאשר היא בכל התפלות שנתיסדו ברוה"ק ואנחנו לא נדע אלא אומרים על דעתם וכוונתם ואין לשנות מדבריהם.

ח

מה שהקשה על מ"ש בישמח משה פרשת בלק שהאר"י ז"ל חי ל"ד שנין משום דתיקן מה שקלקל בלעם הרשע בל"ד שנין שחי, ובשה"ג ובשבחו האר"י מבואר שהאר"י ז"ל הי' ל"ח שנים. אפשר שהג' שנים הראשונים לא חשב בשביל שאין נהם עדיין תורה, גם בשנה הרביעית אינו מעיקר החיוב לתורה כמבואר במשנה (אבות פ"ה מכ"א) בן חמש למקרא, וכבר נתבאר זה בפוסקים, ועיין במדרש תנחומא פרשת קדושים (סימן י"ד) עה"כ ונטעתם וערלתם, הכתוב מדבר בתינוק, שלש שנים יהי' לכם ערלים שאינו יכול לא להשיח ולא לדבר, ובשנה הרביעית יהי' כל פריו קודש שאביו מקדישו לתורה, ובשנה החמישית תאכלו את פריו משעה שהוא מתחייב לקרות בתורה, מכאן ואילך להוסיף לכם תבואתו, מכאן שנו רבותינו בן חמש שנים למקרא יעיי"ש. ואף שהאר"י ז"ל הי' קדוש מרחם ונתמלא כל העולם כולו אורה מיום הולדו, עכ"ז לתקן טומאת בלעם צריך כח התורה, וזה מתחיל בשנה החמישית שאמר ככתוב תאכלו את פריו, ונמצא לענין זה החשבון מכוון ל"ד שנים.

ומה שהקשה דבגמרא סנהדרין ק"ו אמרו שבלעם הי' ל"ג שנה. הנה בתחלה אמרו שם שהי' או בר תלתין ותלת או בר תלתין וארבע, וכ' שם בתורת חיים דה"פ או בר תלתין ותלת ונכנס ברביעי או בר תלתין וארבע ונכנס בחמישי, דמספקא לי' אם נחשב לבלעם בשני חייו מקצת שנה ככולה כדאשכחן בדור המדבר או לאו, דאם נחשב לו מקצה שנה ככולה, א"כ צ"ל דטפי מבר תלתין ותלת ונכנס ברביעי לא הוה, דאי הוה בר תלתין וארבע ונכנס בחמישי נמצא מחצה ימיו כיון דמקצת שנה ככולה, ואם אין נחשב לו מקצת שנה ככולה איכא למימר דטפי מבר תלתין וארבע לא הוה יעיי"ש. ועכ"פ גם לפי"מ שאמרו דהוה בר תלתין ותלת, הכוונה היא שנכנס ברביעי ומקצת שנה ככולה אלא שלא הזכיר רק השנים השלימות, אבל אליבא דאמת כיון שנכנס בתלתין וארבע ומקצת השנה ככולה נחשב ג"כ לל"ד שנים, וא"ש מה שהוצרך לתקן נגדו ל"ד שנים.

ובענין המצב, זה וודאי שהוא נסיונות קשות ומרות ר"ל, והן הנה החבלי משיח אשר עליהם אמר ר"י (סנהדרין דף צ"ח ע"ב) ייתי ולא אחמיני', השי"ת ירחם שנוכל לעמוד בהם, ויצילנו מכל צרה וצוקה ברוחניות ובגשמיות, וישמח את לבבינו במהרה, עדי נזכה לראות חיש מהר בישועת כל ישראל ושמחתן

וכ"ת נ"י יצליח בכל דרכיו ועניניו, ויזכה להרביץ תורה וטהרה בישראל מתוך נחת והרחבת הלב, כנפשו וכלו"נ ידידו דושת"ה באה"ר מצפה לרחמי שמים במהרה ולחסרון המרובים ית"ש כי לא תמנו

הק' יואל טייטלבוים