שו"ת דברי יואל/הקדמות/הקדמת המוציא לאור
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
הקדמה
מבן ביתו של המחבר, המוציא לאור והמסדר, לכבוד מורו ורבו מדבר
אמר הצעיר יוסף המדבר, ידוע הענין ומפורסם הדבר, דדרי המחברים וכותבי ספרים, להקדים אמרים, בפתחי שערים, על מה אדני הספר הוטבעו, ועל מה יסודותיו הוקבעו, ומה ראה על ככה, לגשת אל המלאכה, להניח אחריו ברכה, אמנם למי אשר לו המחברת, יקרת ותפארת אש להבה בוערת, הקדמה לנו לא נשארת, והסיבה לזאת נודעת, כי לא זכינו שרבינו המחבר יכתוב הקדמה בטוב טעם ודעת, כי בטרם זרח השמש בחיבורן על פני האדמה, קדרו המאורות ונתבקש רבינו כישיבה הרמה, ולמען לא יחשב למגרעת לבוא בתוך הספר פנימה, בלי שום מבוא והקדמה, עכ נשתי הלום בפחד ואימה, באתר זקוקין דנורא, בלב נדכה ורוח נשברה, ונפש מרה, בהעלותי זאת על לבי, רוחי נשבר בקרבי, חיל ורעדה יאחזוני, עשתנותי ורעיוני יבהלוני, איך אפצה פה ולשון, לפתוח ראשון, אמנם לבאי הספר להשמיע, שפתי תהלות להביע, ולהודיע בשער בת רבים, רחוקים וקרובים, מבטן מי יצאו הדברים, נפלאים ויקרים, ואף גם זאת לא נעלם ממני, כי חדל אישים כמוני, אין מלה בלשוני, וכבר המשורר הקדימני, כי לא בזה ולא שקץ ענות עני, וע"כ תמכתי יסודותי, לכונן באצבעותי, גם בטחתי בזכות אבותי, רועי אבן ישראל, לבוא אל שער המלך בשאלות ותשובות דברי יואל.
והנה אם אמרתי לבא במגילת ספר, לספר כל מעשה תקפו וגבורתו, ופרשת גדולתו, תקצר המצע מהשתרע, והידיעה מהכיל, כי באמת לא אדע במה לסיים ובמה להתחיל, ומה גם בהיותו טמיר ונעלם, ולא 'השיגו את עררו הרם, ואפילו אחד מני אלף גודל קדושתו, כח תורתו והשפעתו, מהותו ואיכותו, זולת מעט מזעיר יחידי סגולה מדור הקדום, גאונים וצדיקים, חכמים וישישים, אילי תרשישים, קדושים וטהורים, בעלי תריסין בעלי מקובלים, אנשי צורה ואנשי מעשה, הם הכירו את הלוכו ודרכו בקודש, ואתס היה רגיל להשתעשע בענינים גבוהים ורמים כידוע, לא כן בפנינו באי ביתו היה רגיל להסתיר מעשיו הסתר בתוך הסתר, עכז אחד שזכיתי לחסות כצל קדשו יותר מששים שנה, כי הביאני המלך חדריו כד הוינא טליא בן חמש שנים, ומני אז לא משתי מתוך האוהל עד יום הסתלקותו לשמי רוס ביום מואב תשלט לפק, ומשך כל אלו השנים על ברכיו הקדושים נתגדלתי, והחזיק בידי, וכאב את בנו הרצגי, מתומכי על שלחנו הטהור שמני, מצוף דבשו המתוק הטעימני, מבארו באר מיס חווים השקני, בדרך מלכו של עולם הנחני, לזה אמרתי להעלות קצת זכרונות ימים מקדם, כי זכרו הבהיר מזרענו לא ישכח, ועד בלי ירח, מעשיו נשירה, ויתעוררו עיז גם אחרים אשר יהמה לבם באמרם מי יתנני כירחי קדם, בזכרם ימות עולם, זמנים אשר זכינו להתחמם לאורו הצח ולראות עין בעין דרכי עבודתו וקדושתו.
וחשבתי דרכי בעמדי בזה השער לה', אפתחא דספרא דבי רב אשר בו חשף רבינו זרוע עוזו בדבר ה' זו הלכה, להשיב לדופקי על פתחו בשאלות שונות, וגליא לדרעי' ונפל נהורא, לספר קצת לדור אחרון, את רוממות גדולתן של האיש אשר סחו אחריו ה' הוא האלקים, כי מילדותו הי' גבוה משכמו ומעלה על כל בני גילו, במוחו הצלול זהחריף, בהתמדתו הבלתי מוגבלת בלימוד תוהק, ובכח זכרונו הבהיר. הרבה פעמים היה רגיל להעלות זכרונות מימי ילדותו, ופא כיפר שבהיותו ילד קטן בישבו אצל שלחנו הטהור של אביו מרן בעל קדויומ זצל והקשיב להדת של אביו, שמע בין הדברים שאומר שבזמננו נשתנו הטבעיים מזמן חכמי הת7מוד בהרבה ענינים ואין להביא ראי' מאז לזמננו. זמן מה אחכ אתרמי מילתא שרבינו חש בראשו, והתמרמר לפני אביו שיש לו כאב ראש, אמר לו אביו, הלא אמרו חזל חש בראשו יעסוק בתורה, ענה לו רבינו, הדא כבר שמעתי ממך שבזמננו נשתנו הטבעיים מזמן חכמי התלמוד ואין להביא ראי' מזה, ומרן בעל קדויוט ראה כן תמה על זכרונו המבהיל של בנו הקטן.
כפן כן ידוע שפא כאשר ישב רבינו אצל השלחן של אביו זצל, בהיותו ילד קטן, התנמנם בעת אמירת התורה, ואחר אמירת התורה הקניטו אחד מן החסידים על שהתנמנם בשעת אמירת התורה, אמר לו רבינו אם תעמיד צלוחית יין על השלחן אז אחזור לך כל הדרוש. החסיד צוה להעמיד צלוחית יין בשמו, ורבינו חזר על על כל החח, וכשגמר אמר להחסיד הנל, עכשיו אם תעמיד עוד צלוחית יין אחזור הדת מאשתקד בשבת זו דברים כהווייתן, ורבינו התחיל לומר התורה, אמנם מיד כאשר התחיל, הפסיקו אביו וצוה להביא מים אחרונים, כמובן חשש לעיהר.
ורגיל היה רבינו לספר, שבהיותו אצל חתונת אחיו הגהק בעל עצי חיים זצל בטארנא ומרן הקדוש משינאווא זצל הי' שם (כי הוא הי' המסדר קידושין), ורבינו הי' אז ילד קטן בגיל עשר, ומרן הקדוש משינאווא בחן אותו בלימודו בסוגיא השיקול הדעת, ובתוך הדברים אמר לו רבינו דבר חידוש בסוגיא זו, וכאשר גמר רבינו את דבריו, נענה הרהק משינאווא בלק, דאס דייכם א שיינער שיקול הדעת, עכ. וכפי המסורת זכה אז רבינו לישן במטה אחת עם מרן הקדוש משינאווא זצל, רי הרהק משינאווא הגיע בשעה מאוחרת בלילה וכל בני הבית היו ישנים כבר ולא מצאו מטה בעבורו לנוח קצת מטורח הדרך, ומרן בעל קדויוט רצה לעורר משינתו את בנו הקטן, הוא רבינו, ולמסור מטתו להרהק משינאווא, אבל הרהק משינאווא לא הניחו ורמז לו שישכב במטה ביחד עם הילד. והרדק מביקסאד זצל הי' רגיל לומד, אלו הי' החצר יכולה לספר באיזה קדושה נתגדלו שני האחים הללו (בני מרן הקדוש בעל קדויוט) משחר ילדותם, הי' יכולים להשיג קצת איך השלימו אע כ"כ.
פן עלה ונתעלה רבינו מעלות רמות ונשגבות, עד שהפליא את עין כל רואה התמדתו בתורה, והליכות מלכי בקודש, ובהיותו עלם צעיר לימים עטרוהו גדולי ארץ בהורמנא דמלכא, ושמו נזר עטרה וצניף זהב על ראשו. ופא סיפר, שהי' לו הורמנא משמונה גדולי הדור, ביניהם הגאונים המפורסב◖ים בעל ערך שי, בעל ערוגת הבושסו בעל שות פרי השדה, והגאון ר' יודא גרפ אבדקק סעמיהאלי, והשאר אינני זיכר.
תיכף אחר חתונתו, באותו פרק שנסתלק אביו הגהק זצל נסע לראדימישלא, ושהה שם בערך שנה, בהיותו סמוך על שולחן חותנו הגהצ מפלאנטש זצל. הערצתו של הרב מפלאנטש כלפי רבינו לא יתואר בחרט עלי גליון, וממש יומם ולילה היה מלא פיו תהלתו, ותמיד היה רגיל להתפאר עם חתנו בפני הבאים בצל קורתו. וזקני חסידי פלאנטש ספרו, שפעם אחת דאה הרב מפלאנמש שרבינו מעתיק לעצמו דבר חידוש מחידושי חותנו, נענה הרב מפלאנטש לאחד מאנשי כיתן אם חתני מעתיק לעצמו החידוש בודאי הוא דכר נכון. באותו פרק ששהה רבינו בראדימישלא על שדרן חותנו ישב כל היום בביהמד עם הלומדים, ביניהם הי' למדן אחד מפורסם ר' ישראל, שהי' נקרא בפי רל ,,ר' ישראל דבי'לה להיוו המיוחד שבחבורה בין הלומדים, ואמרו עליו ששכ ופוסקים היו שגורים על פיו. וכאשר ישב רבינו שם בביהמד וד' ישראל הנ"ל דצה לתהות על קנקנו של האברך החדש שחותנו הרב מפלאנטש מתפאר בו ככ, ניגש ר' ישראל אל רבינן והציע לו חידוש נפלא שחידש בסוגיא שלמד אז, אולם דבינו סתר לו מיד כל הפלפול, וככה נכנסו בעומק הענין ופלפלו זעז זמן רב, אחר הפלפול נענה הר' ישראל הנל להלומדים שם, למדן כזה עוד לא ראיתי. ובביהמד הנ"ל ישבו אז כמה זקנים, שהסתופפו עוד אצל מרן הקדוש בעל דברי חיים זצל, וכשרבינו הי' רגיל ליכנס לביהמד, קסו מפניו מלוא קומתם, וכשרבינו התפלל מנחה עשק לפני התיבה, אמרו חסידי צאנז הנל שהתעוררו בשעת תפלת מנחה כמו בליל יוהכ"פ לפני כל נדרי.
עוד שמעתי בשם חסיד אחד שהרב מפלאנטש רגיל היה להתאכסן אצלו בקראקא, כי היה רגיל להיות הרבה בקראקא, עיר גדולה לאלקים מלאה חכמים וסופרים, ורבינו הי' רגיל להתלוות עמו בנטיעותיו לקראקא. רבינו הי' לו חדר מיוחד באיתן בית אשר בו ישב ולמד כל היום במשך זמן היותו שם, והרב מפלאנטש היה לו חדר מיוחד בעלי', והתלמידי חכמים שבעיר היו רגילים לבוא לבקר את הרב מפלאנטש והיו מפלפלים עמו כקושיית חזקות כדרך הלומדים. פא נתרגז עליהם הרב מפלאגטש ואמר להם, מה אתם רוצים ממני הלא חתני ר' יואל'יש נמצא גכ פה, הוא יכול ללמוד יותר ממני, תלכו אליו למטה ותפלפלו עמו. הלכו אצל רבינו, ורבינו השיב לכולם על כל הקושיות בטוב טעם ודעת וכשנפטרו נכנסו עוה"פ אל הרב מפלאנטש ואמרו לו, מעכ הוא איש אמת, כי נוכחנו לדעת שחתנו יכול ללמוד יותר מהשערתנו.
כידוע כשהשיא מרן הקדוש מצאנז זל את בתו עם הרב ר' אהרן מרייטש בנו של הרהק מדזיקוב בעל אמרי נועם, לא נסע הרהק מדזיקוב אל החתונה רק שלח שליח מיוחד במקומו, אחד מחסידיו המקורבים. החסיד הזה נסע פא אל הרב מפלאנטש לקבל ממנו ברכתו, בהפרדו אמר לו הרב מפלאנטש, חתני נמצא כחדר הסמוך, מן הראוי ליכנס אליו לקבל ממנו גכ ברכה החסיד פתח הדלת ובראותו אברך צעיר לימים בלא חתימת זקן התפלא מאוד, וכי זהו שהרב אמר לי לקבל ממנו כרכתו, ורצה לחזור מיד. הרב מפלאנטש הרגיש בדבר ואמר לו, חתני יהיה רבי זקן אבל צורתו תישאר כבימי ילדותו, ,,מיין איידעס וועט זיין אן אלטער רבי אבער ער וועט נאך אלץ האבן א יוגב פנים". והדברים עתיקים.
ופעם ביקר אצל הגה"ק מפלאנסש אחד מבני משפחתו, וכאשר נכנם אליו אמר לו ,,חבל שלא באת מקודם, היית רואה את חתני, השכינה שורה עליו". והרדק ר' אלעזר ריישער זצ"ל אמר פעם על רבינו ,ראיתי כבר דרכת בעלי צורה, אבל צורה כזו עדיין לא ראיתי".
ומדי דברי מהראוד להזכיר איך נסתבב התקשרותו של אאמור הי"ד אל רבינו, שנעשה בן ביתו ומשבק עד ימי הזעם. כידוע באמצע המלחמה העולמית בשנת תרע"ז, הי' המצב באי איום ונורא לצד המלחמה שפרצה אז בין האנגלים והטורקים. אא היד יצא אז לחול בחור שדר עבור בית החולים הכללי בצפת. בנטיעותיו הגיע למדינת אונגרי', וביקר אז אצל רבינו בתור בן משפחה ורבינו כיבדו עד מאוד, (ואא היד העלה אז זכרונות מימי נסיעתו לאי להשתקע שם, עם אביו וזקנו הרצ ד' אפרים יוסף גיסו של מרן בעל קדזיו"ט זצ"ל, שבדרך נסיעתם לא"י שבתו אז בסיגעט אצל מרן בעל קדויוט זצ"ל), ואחר שעזב א"א היד מדינת אונגארן נסע לפוילן לבקר שם את זקנו ובני משפחתו. על הדרך באחת מתחנות מסילת הברזל נסע הרב מפלאנטש וראה את אבי עומד ומחכה, והכיר בלבושו שהוא בן אי, שכידוע היה בימים ההם חשיבות גדול כי לאו בכל יומא התרחיש אורח מאי כמו בימינו היום, והרב מפלאנטש דפק על החלון ורמז לו שיעלה וישב על ידו סמוך לו, וכשעלה אבי על מסיהב וראה קבוצת חסידים הסוככים את רבם, שאל מהם מי הוא הרבי, הם ענו לו שזהו הרב מפלאנטש, ניגש א"א אליו והרב מפלאגטש נתן לו שלו', ושאל אותו מי הוא, השיב לו אא, אני קרובו של חתנו ר' יואל'יש. שאל הרב מפלאנטש איך אתם קרובים, ענה לו אא זל, בני דודים אנחנו. נענה הרב ספלאנטש ואמר לחסידיו : ,,פלא ער איז דאך מיט מיר אויך אזא קרוב, אבער ער ווייסט זיך טיט וועט מייחס צו זיין – הרי קרוב הוא גם אלי, אבל יודע הוא עם מי להתייחס, והמשיך הרב מפלאנטש, כאן יתרו מתכבד במשה, ואח"כ אסר לאבי, אכן אם כן הדכר, יסע אל חתני ואצלו לא יחסר לו מאומה. ומאז נסע אליו הי' בן ביתו ושימשו בקודש כ"ז שנים עד ימי הזעם שנעקדה היד.
נחזור לענין, בשלהי שנת תרסה חזר רבינו מפוילן לארץ מולדתו בהיותו עוד צעיר בשנים, והתיישב בסאטמאר. בסאטמאר יסד לו ביהמד ונתלכדו סביביו חסידים ואנשי מעשה, וזקני החסידים היו מזכירין בסילודין ובחרדת קודש אותה התקופה. ואחד המיוחד שבחבורה הרהח מוה ליכ'ל פאשקעס ע"ה שהי' כמעט בן גילו של רבינו, היה רגיל לספר, שרבינו עמד כמעט כל הלילה על רגליו ועסק בתורה בהתמדה נפלאה ושקידה שאין דוגמתה, ולפעמים כשהיה יושב כשעת הלימוד נתן רגליו בספל מים קרים כדי שלא יישן. והחסיד הישיש ר' משה זאב אבראהאם עה מסאטמאר (חותנו של הדומץ הרהג ר' ישעי' קליינמאן) מותיקי חסידי צאנז מינוט, הי' רגיל לספר שהי' דר באותו זמן מול דירתו של רבינו, ו�הוא הי' רגיל לפתוח את ביהמד החסידים בכל יום כשעה שלוש באשמורת הבוקר. פא איחר כמה שעות ושחקו ממנו חבריו על שישן אותו יום יותר מהרנלו, אבל הוא השיב להם שהוא קם ממיטתו כמו ככל יוס, אבל בלכתן לבהיס"ד שמע אצל דחלון קולו של רבינו לומד במתיקות נפלאה ולא הי' יכול להפרד משם עד שרבינו פסק מלימודו. כמוכ תפלתו דוחה בהתלהבות נוראה, וכל עבודתו בקודש היתה למעלה מדרך דטבע, וידוע שהגאון ר' יודא גרינוואלד זצ"ל שהי' אז אב"ד בסאטמאר והעריץ את רבינו בהפלגה יתירה, הי' רגיל לומר לתלמידיו שמן הראוי ללך לדאות עבודת הקודש של האברך הזה. ודרדר ר' חיים צבי צימענט עה מסאטמאר שהי' בן בית אצל הגרי גווד, סיפר שפא ביום חוד קרא אותו הגר"י ביו"ד שיתלוה עמו כי רוצה לילך לשמוע ההושענות אצל רבינו, וכשנכנס לביהמד באמצע ההקפות נשאר עומד בין שאר המתפללים ולא רצה לילך לישב במזרח. בי"כ ובי"כ אמרו לרבינו שהרב המרא דאתרא הוא כאן, ורבינו רמז מיד שיתנו לו כפ לישב, אבל הגר"י נווד הקפיד באד על שהרהיבו בנפשם לבלבל את רבינו באמצע עבוהק. בקיץ תרסו הזמינו הרב מנירבאטור הגהצ ר' נפתלי טייטלבוים זצ"ל לשבות שבת אחד בבאטור. רבינו נסע אז על שק פ' בלק, והרב מבאטור שהי' קשיש מרבינו הרכה, מסר לו כסאו והושיבו על מקומו של המרא דאתרא, וישב אצל שלחנו כאחד מן החסידים, ורבינו לא היה לו עוד חתימת זקן, ודרש אז דרשה ארוכה ונלאה, שכל השומעים העידו עליו שלגדולות נוצר, והאברך הזה גדול יהי' ליהודים ודבי יתקרי.
ואגב כדאי דהזכיר דבר נחמד שאמר אז בין הדברים, על הפסוק מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל, דידוע מה שדקדקו המפרשים בשינוי הלשון למה אצל יעקב כתיב אוהל וגבי ישראל משכן, ויובן עפי מאמרם זל עהפ אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, ובפשטות כוונתם זל דעסק התורה הוא חשוב אצל הקבה יותר מתפלה, ובמקום אחר אמרו הלואי שיתפלל אדם כל היום, משמע דתפלה עדיפא, ואפל דלעולם תפלה כדבעי בכוונה רצוי' עדיף יותר מתת, אמנם מפני שלאו כל אדם זוכה לזה, לכוין לבו להתפלל בכוונה רצוי', וזעירין אינון שמתפללין באמת תפלה כדבעי, ורק בני עלי' זוכין לזה, עכ יותר טוב לעסוק בתורה לאלו שאין יכולין לכוין לבם להתפלל כראוי, וידוע שבני עלי' הס נקראים ישראל, ופשוטי עם הס נקראים יעקב, וזשהכ מה טובו אוהליך יעקב, דהיינו אלו שהם בבחי' יעקב יותר טוב להם לעסוק בתורה, בי אוהל ירמוז לאהלה של תורה כמש ויעקב איש תס יושב אוהלים, משכנותיך ישראל, אלו שהם בבחינת ישראל, להם יאות לעסוק בתפלה כי הם מכוונים כראוי בתפלתן, וזה נרמז במלת משכנותיך, כמו שרמזו חזל על משכנות יעקב אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, עכד ודפחח.
בשנת תרע הי' רבינו במרחץ מאריענבאד והרב הצדיק מוויזניץ זצל בעמ ספר אהבת יסראל הי' שס באותו זמן, ובליל שק הלך רבינו אל שולחנו של הרה"צ מוויזניץ זצל, וכידוע הי' הרהצ מוויזגיץ רגיל להאריך כשלחן והיו מזמרים ומנגנים הרכה עד שעה מאוחרת, ולעומת זה, רבינו כמנהג בית אבותיו הקדושים, לא היה מאריך הרבה בזמירות, ולא היו מנגנים רק חרוזים אחדים, אמנם דבינו ישב אז אצל השלחן עד גמירא. בגמר השלחן נענה הרהצ מוויזניץ לרבינו, אצל שבט לוי כתיב, זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים סנה ומעלה יבוא לצבוא צבא וגו', ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד, ושרת את אחיו וגו'. ולכאורה קשה דהלא כל עבודת הלוים הי' רק בשיר, וכידוע שבזה הכניסו רושם התעוררות לתשובה בלב בני ישראל' אבל בפועל לא עבדו שום עבודה אחרת, ואכ למה יופסל הלוי בשנים, ולמה לא ימשיך בעבודתו לעורר את לבב אחיו בתשובה לעבודת הבורא, אולם הכוונה הוא, שעד המשים שנה הוצרך הלוי לעשות פעולה זו דהיינו לשיר ולזמר כדי לעורר לתשובה את לב כני, אבל מבן חמשים שנה לא היה צריך עוד לכז, כי כבר היה במדריגה גבוה כל כך שלא ימלט שלא יכניס בלב אחיו הרהור תשובה, כי לצד גודל השלמתו בצדק המוחלט, באותו צדק הנמצא כו, יעשה רושם חזק בלב כל אדם מבלי שום פעולה אחרת, ובזה לבד ושרת את אחיו, ועבודה לא יעבוד עוד (עיין כריסם לב פ' מטות בשם הארי דבי עילאי בחי' זו עייש). וטיים הרהצ מוויזניץ בזהד, מיר ברויכן נסך צו זינגען, איד ברויכט שוין נישט צו זיגגען עכ. ובשנת תרעה כשבדקה רבינו אצלו בגראסווארדיין קרא הרב הצדיק מוויזניץ זצל לבניו כדי שיכירו את רבינו ואמר להם בזהל : "איך וויל עטין זאדטם זען וויאזוי א רבי כדורך אויס צו זען". וכשנפטר רבינו ממנו אסר לאנשי ביתו : ,,את האברך הזה אינני מכיר משנה דשנה ככה הוא מוסיף והולך, עכד.
בשנת תרעא נתקבל לאבד בארשיווא, עיירה קטנה במדינת טשכיי. קהלת ארשיווא, היתה קטנה ועני', רוב תושבי' היהודים היו באותה תקופה אנשים פשוטים, ומצב היהדות בעיר ובגלילותי' הי' בשפל המצב, אבל דדרו של רבינו היתה סונה בשושנים ותוך זמן קצר עלה בידו להרים קרן העיר לקהלה נאה וחסודה. תיכף בבואו לארשיווא הביא אתו עטו את הרב הגאון ר' חיים יוסף לאנדא זל כדומ"ץ (הגאון מבערזאן העיד על דחי הנל שד' חלקי שוע שגורים על יו) ותיקן כמה תקנות עשה סדר נכון והשגחה מעולה בעניני השחיטה, יסד ישיבה שבמשך זמן קצר נעשתה תל תלפיות, ובחורים מופלגים מבל רחבי המדינה נהרו אליה להיות משומעי לקחו ולקבל הדרכתו. ובמשך אותה תקופה קצרה יצאו מבית מדרשו תלמידי חכמים מופלגים ויראי ה', רבנים ודיינים גדולי תורה ויראה שחותם רבם הי' ניכר על פניהם. גדולות ונצורות עשה רבינו לחיזוק הדת, ובפרט בעניני מקואות פעל הרבה, ובכל ישוב מהגלילות שבסיבות ארשיווא השגיח שהמקוה תהי' כשרה. ועיין בחיוד סימן פא, רשימה שרשם לעצמו מכל הגלילות שבסביבות ארשיווא אודות המקואות שם מה שכבר תיקן ומה שצריכים עוד לתקן, ובעצמו כיתת רגליו ממקום למקום להשגיח בעינא פקיחא על הכשר המקואות הללו, ובמקום הצריך תיקון לא נח ולא שקט עד שהעמיד הדת על תילה.
ולא ארכו הימים וזרחה שמשו של רבינו על פני תבל, ונתפרסם בכל אפסים כרב רבנן, ושר וגדול ליהודים. ואף היותו עוד צעיר לימים, נתעלה להמנות בין גדולי הדור, וכולם כאחד ראו בו גברא דמארי' טייעא כחד מן תקיפי קדמאי, וכל העם ענו אחריו מקודש. חסידים ואנשי מעשה לאין שיעור נסעו אליו להסתופף בצל קדשו, הרבה מהם שהסתופפו עוד בצל קדשו של מרן הקדוש בעל דברי חיים, ייטב לב, הרהק ר' יושע מבעלזא, הרהק משינווא, ראזוואדוב, ריא מזידיטשויב, זיע ועוד. (משמשו בקודש הראשון בארשיווא הי' חסיד זקן שנסע עוד אל הרהק מוה אייזיק'ל מזידיטשויב זצל). זקני חסידים הללו ראו ברבינו ממשיך דרכם של הצדיקים הקודמים ועמדו לפניו כעבדא קמי מרא. ושמעתי מר' יוסילי לאפאשער עה מזקני חסידי רבינו, שהי' עוד מתלמידי מרן הקדוש בעל ייטב לב זצל, אתם רוצים לראות את מרן בעל ייטב לב, תתבוננו בכל דרכי רבינו, עבודתו, הכנתו לתפלה, כניסתו לביהמד בזריזות, צורתו הקדושה, שיחת חולין שלו עם מילי דבדיחותא, הכל כמו זקינו הקדוש בעל ייטב לב. והגהצ משאמלוי העיד בשם זקנו הגהק בעל קול ארי', שצורת פני קדשו של מרן בעל ייטב לב היתה ממש כצורת זקנו מרן הקדוש בעל ישמח משה, עכ. וקרוב הדבר שצורת פני קדשו של רבינו דמתה לתמר הוא תואר זיו קדושת זקנו מרן בעל ישס זיע. וכשנתקבל רבינו לסאטמאר וקהל סאטמאר עשו אז קבלת פנים גדול ביום עלותו על כס שבתו, ונהרו המונים מכל המדינות להיות נוכח בקבלת פני קדשו, וביניהם הרבה רבנים גדולי ארץ, והגהצ משאמלוי גכ רצה לנסוע לסאטמאר להיות נוכח אצל הקבלת פנים אבל לא אסתייעא מילתא כי לא הי' בקו הבריאות, ואמר אז לאנשי ביתו בזהל : "כשנסע מרן תקדוש בעל ייטב לב לכינוס לעלות על כס הרבנות, נתלוה עמו זקני הגהק בעל קול ארי', באמרו שהוא רואה שמרן הקדוש בעל יש"ס נוסע עמו, וכעת שהרב סקראלי נוסע לסאטמאר חבל שאיני יכול לנסוע למעמד נשגב כזה, כי סי יודע מי מאבותיו הקדושים מתלוה עמו.
והרב מבאגאד הגהצ מוה שלמה יודא וויינבערגער זצל שהי' מגדולי תלמידי מרן בעל ייטב לב, והי' רגיל לנסוע הרבה למדן בעל דברי חיים והתפלל אצלו לפני התיבה בהיותו עוד צעיר לימים, אמר פעם לבנו הגה"צ מפאיע זצל על רבינו : ,,ער איז א שטיק הייליגער רב (כוונתו על מרן בעל דח זצל). וכיפר שבעת המלחמה העולמית הראשונה, שהה אצלו חסיד אחד מחסידי צאנז, ד' משה דוד הערצאג מטארנא, שברח [ממדינת פולין. פעם אמר לו החסיד הנ"ל שהוא רוצה לנסוע לארשיווא, שאל אותו הרב מבאגאד מה פתאום הוא רוצה לנסוע כעת לארשיווא, בפרט שהדרכים הס בחזקת סכנה. אמר לו החסיד הנל : ,,אני הייתי נוכח אצל מרן הקדוש מצאנז בעת שכתב מכתבו להגה"ק בעל קדושת יוט, שהזכיר אע להפקד בדבר ישועה ורחמים בזשק, ובעיני ראיתי כשהבינו הקדוש מצאנז כתב לו שלא יתייאש עצמו כי בוודאי יתברך בזרע ברך ה', והנה את הרב מסיגים (כוונתו על הגהק בעל עצי חיים) אני מכיר כבר כי ראיתיו בטארנא אצל חתונתו, אבל את הרב מארשיווא אינני מכיר עוד ומעתה אני רוצה לראותו לקבל פני קדשו. ע"ר.
ולחיבת הקודש ראוי להעתיק מכתב קדשו של מרן הקדוש כעל דברי חיים זצל, וזלק :
בה, א' ויקהל תרלפק, צאנז
החיים והשלום לכבוד ידידי מחו' הרב המאהג החריף החסיד המפורסם
בשק כשת מוה ליפא ני האבדק מעטש יעא והגליל יצו.
קבלתי לנכון טו רכ מיד חב הוא אחיו הרב החריף כ' מהרמי ני, ה' רכ לפ"נ ועשרה ר"כ אשר אסף וקבץ מאת אנש החסידים היקרים יחי' יראי ה'. והנני להתפלל בעדכם שיברך אתכם השי בבני חיי ומזוני רויחי ותצליחו בכל אשר תעשו, ותזכו להחזיק תמיד ידי תח ולעסוק במצות ומעט מתוך נחת והרחבה, ולא יתייאש עצמו וזונתו תחי' כי בצפייתנו צפינו שלא ימנע מכם פרי בטן, וד' הטוב יחמול עליכם ובמהרה תוושעו בזרע ברכת ה'.
כנפשכם ונפש ידידו דבשת באהבה ונ"ח
הק' חיים הלברשטאם
ורגיל הי' רבינו להעיר על הלשון ,,בצפייתינו צפינו, שמרן הקדוש בעל דברי חיים ראה ברוח קדשו שבוודאי יוושע בבנים, ולא כתב אנו מקווים או מחכים רק צפינו, מלשון צופה שפירושו רואה, כי לנביא יקרא צופה כמ"ש צופה נתתיך וגו'.
והרדק מביקסאד זצל ידיד נעוריו של רבינו, באחד השיחים עם ר' יצחק קראפער ממאשנא7, תח מופלג וחסיד מפורסם, אמר על רבינו שהוא כמו הדברי חיים בדורו, אלא שרבינו אינו רוצה להכיר זאת, למרות שהרבה פעמים מן הצורך שרבינו ידע זאת. וכשביקר רבינו בקראקא אצל הרהק מוה ישעי'לי מטשיהויב זצל (בנו של מדן הקדוש בעל דח) והרהק מטשיהויב כיבדו מאד, וכשנפטר רבינו ממנו נתלוה עמו עד קצה הרחוב שהי' דר בה, וכשחזר שאלו אותו למה שינה מכפי הרגיל ללוות דק עד פתח ביתו, וזה לא כבר ביקר אצלו גדול מפורסם ממדינת ולין ולא ליוה אותו רק עד פתח ביתו, ועכשיו יצא עד קצה הרחוב, ע"ז השיב הרהק מטשיחויב : ,,הרב הזה הוא גברא רבא ולנדולות נוצר להיות רשכבהג, עכד. כפה עלה ונתעלה רבינו להיות רועה נאמן לעדתו, ומיום עלותו על כם הרבנות בארשיווא, מרחוק ומקרוב פנו אליו בשאלות שונות ונתפרסם לאחד מגדולי המשיבים, וממנו יצאה הוראה לתפוצות הגולה, עיניו היו פקוחות על כל הנעשה בקהילות שונות, ולבו היה נתון לרבני ישראל ודייניהם להורותם ולהדריכם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. ובאחת מתשובותיו (אוח סימן טז) להרה"ג ר' משה ישראל פעלדמאן אבדק דראגמירעשט (חתן בגו של הגאון מהרשם מבערזאן, ששימש כדכד בקק בערזאן עוד בחיי זקנו הגאון מבערזאן), הוא כותב בסוף התשובה וזל : ונשאלתי עז מכמה מקומות וגם מגדולי המדינה וכו', עכל. וחלק מסויים מתשובותיו, מזה המעט שנשאר, נערכו לרבנים מפורסמים בדור הקדום שכולם היו קשישים הרבה מרבינו כמו הרבנים הגאונים ר' משה דוד טב אבד לאפאש, ר' מרדכי בריסק אבד טאשנאד, ר' אהרן טב אב"ד וואלאווא, ר' חיים יודא דייטש דיינא רבא בקק מאקאווא, ר' נטע שלמה שליסל ראבד בקק מונקאטש, והעולה על כולנה תשובה הארוכה אודות עגונה להגאון האדיר מרש ענגיל מראדימישלא (עיין סימן קע).
ובשות חבצלת השרון להגאון האדיר מטארניפאל זצל (חלק אבן העזר סימן לח) באמצע התשובה על שאלת עגונה שנשאל בימי המלחמה העולמית הראשונה בערך שנת תרעז, הוא כותב בין השאר בזהל: ואפריון נמטי' להרב הגהצ מארשיווא וכו' יען כי הוא מקום עיגון גדול מאד וכו' אמרתי להמציא לה איזו ,היתר, ואם ייטב הדבר בעיני הגה"צ הנל להסכים לזה, גם אנא מצטריפנא בהדיה, ואם לאו, דברי יהיו בטלין כי בלעדו לא אעשה מאומה, עכל וכשפרצה המחלוקה באחת מהקהלות הכי גדולות במדינת אונגארן, פנה הרב מאוננוואר הגאון ר' אברהם יוסף גרווד זצל (בנו בכורו של בעל ערוגהב) אל רבינו בענין זה ובמכתבו הוא כותב בזהל : לכבוד ידיד עליון וידיד נפשי הרב הגאון הצדיק המפואר בוצינא קדישא, חסידא ופרישא נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, בנשק כקשת ר' יואל שליטא טב אבדק ארשיווא יצו, אחדשהט וכו' אבל כעת קהל . . . באים וצועקים שרצונם בדת, עכ אמרתי לשלוח להם לאנשי . . . הזמנה בנוסח הרצפ, אם הרהג מסכים לזה ימחול לחתום עליו ואשלחנה גם להגאון אבד דקהל חוסם לחותמה וכו' ע"כ. ומהרבנים הללו הי' רבינו הכי צעיר בשנים. והגאון ר' שמעון גפ אבדק סעמיהאלי בעל שות מהרשג פנה ג"כ אל רבינו אודות הסכסוך דנ"ל, וביקש ממנו חווד בענין הזה.
ובשו"ת לבושי מרדכי (מהדת או"ח סימן צד), וזל: לכבוד תנאין הצדיק יסוע כקשת מוה יואל טב אבד קק ארשיווא יצו .. . ומש חדרג בסוגיא דרבוצה בדברי תוספות דאית לי' שותפות בגווי' הוא כפתור ופרח ודפח"ח, עכד. וכשעלה על הפרק נדון העירובין בהרבוה קהלות במדינות אונגארן וראמעניא והרבה מגדולי המדינה הכשירו העירובין, אמנם רבינו גילה אז תקפו וגבורתו במקצוע זה ובכל תוקף ועוז יצא להצדיק דבריו לחומרא (עיין חלק אוח סימן כא) והציע הדברים להגאון בעל לבושי מרדכי, ובשות לבושי מרדכי מהדורא תליתאי (אוח סימן לא) השיב לו הגהצ ממאדא בזהל : להרב הגאון הצדיק . . . ענוותנותו תרבני בשלוח לידי מגילה עפה ומנופה בעניני תיקון עירובין וכו' ואין בידי להאריך ולפני חדרג הכל גלוי עכד. וגם להגאון ר' מאיר אריק זצל ערך דבינו אז תשובה ארוכה כנדון זה ובימי המלחמה נאבדה, ורבינו הצטער תמיד על אבדן תשובה זו. בשנת תרפב אוו למושב לו קהל הוניאד ושלחו לו כתב רבנות אבל רבינו לא זז ממשמרתו מארשיווא עד שנת תרפ"ו. בשנת תרפה נקרא דבינו לכהן פאר האבד בקראלי, באחד ממכתביו שבו הוא מתייעץ עם ידידו הנאמן וחסידך הנלהב מוה לייבל'י פאשקעס עה, הוא כותב בין השאר, ,,והנה היה בכאן אתמול יום שק החסיד הישיש מוה ישראל יעקב ני עם בנו מקראלי וכו' והפצירו בי עד כוש, אבל עדיין לא יכולתי לומר להם שום דבר ברור, ודחיתי הדבר עד תשלום הארבעה שבועות וכו' שאף אם דעתי נוטה לילך לקראלי עכז אא להחליט הדבר בבירור וכו', עכשיו עומדים לנגדי כל אלו הספיקות, ועוד נוסף הגה באו רוב הפצרות אנשי קהל עדתינו וכו' שלא לזוז ממקומי וכו' ולע הנני נבוך מאוד ואיני יודע מאומה כאיזה אופן לשות עצות בנפשי וכו'" ורבינו מבקשו שיחווה דעתו בענין זה. והנה ר' ישראל יעקב הנ"ל שרבינו מזכירו במכתבו, הוא הרהח המפורסם מוה ישראל יעקב גראם מקראלי, פותיקי חסידי צאנז, מופלג בזקנה ובחסידות, וכשהתיישב בקראלי בימי המלחמה הראשונה יסד את ביהמד החסידים וגידל את ביהמד הנל כל הזמן, והערצתו כלפי רבינו היתה בהפלגה יתירה ונסע לארשיווא לשחר פני קדשו אודות הרבנות, והיה מראשי העומדים במערכה להביא את רבינו לקראלי. סוף דבר הי' שרבינו נענה להם וקיבל עליו את משרת הרבנות, ובאדר תרפו עלה על כם שבתו בקראלי, והעיד קראלי נתרומם קרנה בכל הענינים, וביאתו של רבינו עשתה רושם בכל מדינת ראמעניא. כתל תלפיות שהכל פנו אליו, והצופה לבית ישראל לחיזוק התורה והרמת קרנה, היתה מצודתו של רבינו פרוסה על ני עשרות קהלות קודש בישראל. בכל האסיפות הרבנים בה,,לשכה היה רבינו מראשי המדברים, ודעתו הי' קובע בכל מהלך האסיפה, וכולם ידעו ש,,הרב מקראלי יהיה המכריע.
ובשנת תר"ט כשקהל סאטמאר עטרוהו בנזר הרבנות ונסעו אליו לשחר פני קדשו בקול מבשר ורבינו סירב מקודם לקבל המשרה על שכמו, פנה אליו הגהק מנאסאד בבקשה שיקבל המשרה על שכמו, ובין התוארים הוא כותב ,,נזר ישראל, עמוד הימיני, וכו' צדיק יסוד עולם וכו' אור ישראל וקדושו, רכבו ופרשו וכו' ", ובסיום המכתב חיא כותב, על כן טובה גדולה להעמיד הדת על תילה שימלוך כבוד קדושת הדר גאון קדושת תורתו, לקבל המשרה על שכמו, ובזה אצא ואשתחוה הקטן והשפל חדשת"ה וכו'. וידוע שהרב מגאסויד זכה ע- לנסוע למרן הקדוש בעל ד"ח והי' חסיד נלהב ממרן הקדוש מצאנז זצ"ל. ובשנה תרצב כשביקר רבינו בא"י שמו קדל הקודש עיניהם כו לכהן פאר בתור רבה של ירושלים עיהק כידוע, והגהק ממונקאטש כתב אז לראשי ומנהיגי העדת בעיה"ק, שאם רבינו יתיישב באה"ק, יטרד את א"י מדן ועד באר שבע.
ודודי הרב החסיד המורמם מוה יואל אשכנזי זל מטברי' מותיקי החסידים מדור הקדום הי' רגיל לספר, שכשביקר רבינו באי בשנת תרצב שבת באחד השבתות בטברי'. שמברין שימש אז ראבד לעדת האשכנזים הגהצ ר' משה קליערס זצל, אשר כידוע 'העריץ מאוד את רבינו זצל. ומגידו אמת ספרו שלפני הסתלקותו אמר, אילו הייתי יכול לשמוע עוד פעם אחת תפלת מנחה מהרב מקראלי (כוונתו על רבינו) היה מועיל לי הרבה. בטברי' היה אז הגאון ר' יעקב זריהן זל רב לעדת הספרדים, וידידות נאמנה שררה בין שני הרבנים הנל. בערשק לעת ערב קודם תפלת מנחה, נכנסו שני הרבנים הנל לבית רבינו נאוה קודש ורבינו טעם אז ממאכלי שכק בדרכו בקודש בכל עש"ק. הרבנים הנל ישבו לראות עבודת הקודש בטעימת מאכלי שבק, וככה בישבם שם ראה רבינו שרבי יעקב זריהן (הרב הספרדי) מבקש מה מאת ד' משה קליערס, ור' משה מסרב לעשותו, והלה ביקש אותו עוהפ והרב ר' משה סירב עוה"פ. רבינו שאל את ר' משה מה בקשתו של הרב ר' יעקב, השיב ר' משה שזה זמן רב שהם מתייגעים בענין קשה המובא בירושלמי במקום לוני, ור' יעקב ביקש ממנו שיציע עכשיו הענין לפני רבינו אולי יתברר להם הענין כעת. רבינו צוה להביא ירושלמי ותיכף ביאר להם כל הענין באופן נפלא. ר' יעקב הנל התפלא מאוד ואמר לעמיתו הרב ר' משה, פלא, אנו מתייגעים הרבה ולא יכולנו לעמוד על הענין, והרב מקראלי באמצע טעימת דגים האיר לנו עינים בדבר קשה רזה. ולמחרתו ביום שק אחר תפלת שחרית ניגש הרב ר' משה אל רבינו וכיבדו בדרשה תומי לפני קרהת. אמר לו רבינו הלא לא הכנתי לעצמי כלום, אמר לו הרב ר' משה עכז נבקשו שלא ישיב פנינו ריקם ויועיל נא בטובו למלאות בקשתנו. דבדנו עלה על הבימה והעביר ידו הקדושה על מצחו, וכרגע עצם עיניו וכמעין המתגבר דרש דרשה נפלאה שכולם נשתוממו בשומעם, ואחר התפלה נענה הרב ר' משה בלק : ,,וואס דער קראלער רב קען מיט א קנייטש אויפן שטערן, ברויכן מיר זיך צו פלאגן חדשים עכ.
הנה כי כן הי' כח תורתו שהלך מסוף העולם ועד סופו, ובכל מקום ששאלוהו, אף שלא עסק בענין הלז זה ימים ושנים, היה משיב על אתר בבקיאות נפלא שגאוני ארץ ודיבקו תבל הפליאו אותו פלאות כענין זה ופא ביקר רבינו בעיר קראלי, בהיותו עוד אבד בארשיווא, ובקראלי שימש אז האבד הגהצ ר' שאול בראך (שרבינו מילא אחכ מקומו בקראלי) שהיה לו אז ישיבה גדולה עם בחורי חמד, ורבינו בהיותו שם נכנס לישיבה, והרב מקראלי עמד מיד באמצע לימודו עם התלמידים ורצה להפסיק הלימוד. אולם רבינו לא הניחו, באמרו שגם הוא יקשיב השיעור עד גמר הלימוד, באמצע הלימוד אמר הרב מקראלי לרבינו שהיות שמעכת נמצא כעת אצלינו נבקשו ליישב לנו את דברי התוספות הצריכים ביאור בסוגיא זו שאנו עוסקים בה כעת, וזה כבר כמה ימים שנתייגענו בדברי תוס' הללו ועדיין לא נתיישב. רבינו עיין אז בדבריהתוספות ואמר, הן אמת שדברי התוספות האלו צריכים ביאור, אמנם לפענד נראה שפשט דברי התוספות הם כך וכך, ויישב אז דברי התוספות באופן נפלא, שהרב מקראלי גכ כיוון לתירוץ זה אחר יגיעה עצומה של כמה ימים. הרב מקראלי נתרגש מאוד ועמד מכסאו ונשק לרבינו על מצחו. ולמחרתו אמר לתלמידיו הראיתם אתמול דבר פלא, שהרב מארשיווא כוון כרגע אחד מה שאנחנו יגענו ע"ז כמח ימים, ויתכן שאנחנו לומדים יותר בהתמדה מהרב מארשיווא כי סוכס הוא טרוד גכ במילי דציבורא ועמוס הטורדות רבות, אבל יש לו סיעתא דשמיא מיוחדת בלימודו, וחביבה לזה, שזכות אבותיו הקדושים מסייעתו ולאו כל אדם זוכה לזה, ולדעתי יוכל הדב מארשיווא ללמוד בשנה אחת מה שאנו לומדים בשש שנים, עכ. ופא בשעה שבחן בחורי הישיבה פה באמעריקא, אתרמי שבחור אחד לא ידע להשיב תשובה נכונה על שאלתו, ורבינו הוכיחו על פניו באמרו, איך יתכן שבמשך כל השבוע לא הי' יכול לשנן לעצמו שיעור השבוע שני דפים גפת, ,,אני, למדתי היום לפני רתפלה י"ד דפים, עכל"ק. ובך בבד עם בקיאותו ככל סרטני תורה, היה סגנון ודרך לימודו בעמקות נפלאה, בעת שהיה בונה וסותר כדרכה של תורה, עלה הרים וירד בקעות וצלל במים אדירים, ומחטט בי גנזי דמלכא כאדם העושה בשלו, ומעלה מרגניתא דלית לי' טימא. בשנת תשיג הייתי עם רבינו בעיר קליוולאנד שישיבת טעלז נמצאת שס, תחת אחד השיחים של רבינו עם הראש ישיבה גאון ר' אלי' מאיר בלאו זל עלה על הפרק המדובר אודות ה,,אגודה ונתווכחו בענין קשות, עד שהי' נראה כאלו הרב בלאו מרגיש בנפשו הנפגע קצת. טרם נסיעתו של רבינו באו בשם הנהלת הישיבה לכבדו בהרצאת שיעור לתלמידי הישיבה. ורבינו אמר אז, שאף שכבר הוא מוטרד בטירדת הנסיעה הממשמש ובא, עכז כדי שלא יאמרו שיש חו בלבו על הראש ישיבה, ישתדל למלאות בקשתם משום כבודו של הראש ישיבה, ויהיה בזה את והב בסופה. אמנם אני הקטן חשבתי שיותר טוב למנוע ההליכה, והטעם שאצל תלמידי ישיבות ליטא לא הורגלו בסגנון הלימוד הרגיל בישיבותינו, ודרך לימודם שונה, ומה גם כשאמרו לרבינו שהם לומדים כעת מסכת נדרים, נתחזק אצלי עוד יותר ההתנגדות כי מס' נדרים לא למדו זמן רב בישיבתו של רבינו, ובוודאי צריכים הכנה לשיעור כזה, עכ יעצתי אז את רבינו שואת עדיף. אבל רבינו לא שמע לקולי ולא האזין אלי והלך לישיבה להרצות השיעור, ומבלי הכנה מקודם כלל וכלל נוסף על חבילי הטרדין אשר הקיפוהו אז, אמר לפניהם שיעור עמוק מאוד, אשר כולם כאחד התפלאו על חריפותו ובקיאותו הנפלאה, והגס שהם סבבוהו בחבילות קושיות חמורות בעומק דסוגיא ופלפלו עמו זמן רב הוא ענה לעומתם בחריפות נפלאה וסתר דבריהם ותירץ את כל קושיותיהם על אתר. ואחר שגמר רבינו את השיעור עלה הראש ישיבה ר' אלי' מאיר בלאו זל על הבימה והפליא ברבים את גודל כח תורתו של רבינו, באמרו ,,זה נקרא גדול בתורה".
וידוע שפעם הי' רבינו על שק בשימלוי, ודרש שם דרשה ארוכה (נ' שעות רצופות) כדרכו בקודש, והרב הגאון משימלוי הפסיקו פעמיים באמצע הפלפול בקושיות שונות, אמנם רבינו השיב על אתר מכלי לעיין מקודם אפילו רגע. אחר הדרוש הי' המדובר שם בין השומעים, שזה לא מכבר הי' שם גדול אחד מפורסם מגדולי מדינת אונגארן, וכשהרב דמתא הפסיקו באמצע הדרוש בקושיא, השיב לו שבאמצע הדרוש אין מפסיקין את הדורש. ואחר התפלה כשהלך רבינו לבית המרא דאתרא לקדושא רבא, אמר לו הגהצ משאמלוי שדרשה זו שרבינו דרש אז, מכילה חומר לדרוש לג' שנים.
וכעין זה היה עובדא פ"א כשנסע רבינו מקראלי לסעליש על שק, וכמו בכל מקום כבדוהו גם שם לדרוש, וכדרכו בקודש התחיל לפרט חבילות קושיות בפ' השבוע ומדרשי חזל, ואחכ הציע דבר שמעתתא ואחכ דיבר בקדשו בעניני תוכחה, ובין הדברים התמרמר מאד על מפלגות שונות שהתחילו להתפשט אז במדינת אונגארן, ופתאום באמצע הדברים הפסיקו הגבאי דכיהכנ"ס והרים קולו עליו שדרשנים המדברים מענינים אלו אינם מרוצים לקהל, והמוכיחים עז יותר טוב הי' להם להוכיח על עבירות יותר חמורות הנפרצים אצל ההמון עם. רבינו ירד מעל הביטה ובביהמד נעשה רעש גדול והתחילו המריבות והוויכוחים בין הכתות זה אומר בכה וזה אומר בכה, והמרא דאתרא הרב הגאון ר' ישראל קליין זל לא הי' אז בביהמד כי לא הי' בקו הבריאות, והגיע הדבר לאזניו ותומי שלח שליח שהוא גוזר בגזירת מרא דאתרא שרבינו יעלה מיד להמשיך הדרוש ואל ידין מי שהוא לעמוד כנגדו אפילו בדיבור קל. רבינו עלה על הבימה והמשיך הדרשה וכל הקושיות שהקשה בתחילת הדרוש התחיל ליישב עם המאורע שאירע לו אז בשעת דדרשת, והזכיר את מאמרם זל שאמר ר' טרפון תמה אני אם יש בדור הזה שיכול להוכיח, אם יאמר לו טול קיסם מבין עיניך וכו' ועל קוטב זה נתיישבו אז כל הקושיות, וכל השומעים נבהלו ונשתוממו על המראה, ואחר התפלה הלך רבינו לבית המרא דאתרא לקידושא רכא ולבקרו, והמדובר שם הי' מעין דמאודע. ואחר השיחה אמר הרב מסעליש לכל המסובים שם, זה כבר שמעתי שהרב מקראלי רגיל לדרוש תמיד מבלי להכין לעצמו הדרוש מקודם, עכז עדיין הייתי מסתפק בדבר ביודעי שבדרך כלל כל הרבנים מכינים לעצמם הדרוש מקודם, אבל כעת נוכחתי לדעת שנכון הדבר שהרב מקראלי אינו מכין לעצמו הדרוש.
ועל חג השבועות שנתקבצו בכל שנה ושנה הרבה ת"ח, רבנים גדולים בתורה מכל אפסים להסתופף בצל קדשו ולשמוע הפלפול שהי' אומר אחר התפלה בשעת קידוש היום על הסוגיא שלמדו אז בישיבה, וכמה פעמים איתרמי מילתא, שהרבנים הללו בבואם לקבל ברכת שלו' ערב יוט ושוחחו עמו, התחילו לדבר אודות הפלפול, אולי יעלה בידם לשמוע מפיו דבר מה מחידושיו, הקושיות, ההקדמות וכדומה, אבל רבינו אמר להם בצחות לשונו, תאמינו לי שאינני יודע עוד מה שאומר למחר, אבל איתן תקותי בה' שאוכל לחדש איזה דבר אבל כעת נם אני איני יודע עד מה. והיושבים על יד השולחן בשמעם אחכ את הדרוש והפלפול העצום נשתוממו על המראה ביודעם שכל הדרוש הוא חידוש בן יומו שעדותו של רבינו ביום אתמול. וכמוכ במילי דאגדתא החח שהי' רגיל לומר על שולחנו הטהור, הי' הכל אצלו שלא מן המוכן כלל. ורבינו בעצמו אמר לי פעם במרחץ שעראן ספרינג, בזהל : ,,ווען האב איך דען צייט אפילו צו טראכטן וואס צו זגן, נאר וואס דען, איך לערן דך ועדן טאג מיט טלית ותפילין חומש רשי מיט'ן רמבן און אוהח הק', ווען עם קומט דערצו ווערט שוין עפעס געבוירן, עכל"ק.
ועדז נהג גם בהרצאת שיעוריו לתלמידי הישיבה מבלי לחטין לעצמו השיעור מקודם כלל, ואגב אזכיר דבר מעניין שראיתי אצלו פעם בעת למדו שיעור סוגיא עם תלמידי הישיבה. דידוע שרבינו הי' רגיל (פה באמעריקא) להרציא שיעור סוגיא לעתותי ערב והי' נמשך בדרך כלל עד שעה מאוחרת בלילה. ואם נזדמן לו סידור קידושין בערב בשעת הלימוד, היו מתכנשין ובאין לפני הביהמד, וכשהודיעו שהחתן והשושבנין כבר נמצאים שם הי' יוצא לסדר קידושין וחזר אחכ להרצאת השיעור. פעם איתרמי מילתא שבהחופה השתתפו עוד שני רבנים ת"ח, ואחר החופה כשנודע להם שרבינו עומד כעת באמצע דשיעור וחיא חוזר לחמשים תומ"י, נכנסו גם הם לבית המדרש לשמוע השיעור. (ענין כזר, שישתתפו בהשיעור אחרים שאינם מתלמידי דישיבה הי' חזון בלתי נפרץ, כי לצד איחור חזמן עד שעה מאוהרת בלילה, חי, קשה לכל אלז לחיות נוכח בישיבת בזמן הלז). בישיבה למדו אז סוגיא דמעות קונות, ורבינו תיכף בהתחלת השיעור הזכיר דברי הרמבם בפז מהל' עכום הה, הלוקח גרוטאות מעכום וכו' דמשמע דבעכום רק משיכה קונה,.וזה סותר למה שכתב כפא מהלכות זכי' ומתנה היד דבעכום קונה בין כסף בין משיכה, עיין בלחמ שם. ורבינו שאל את הרבנים הנל אם יש להם איזה ישוב לקושיא זו, אבל הם ענו שהוא קושיא עצומה וצע. רבינו עצם את עיניו והעביר ידו הקדושה ג' פעמים על מצחו והורידה על הדיקנא קדישא, ותוך כמה רגעים אמר ישוב נפלא על הרמבם, ובין רגע נתיישבו דברי הרמבם כמין חומר, והרבנים הנל התפלאו בראותם את רוחב בינתו וגדולתו כתורה רי דב הוא. (ידוע שענין זה להעביר ידו על מצחו ג' פעמים ולהורידה אחכ על הדיקנא קדישא, ראו אצלו בכל עת ששאלו אותו איזה ענין, הן במילי דשמיא והן עצה נכונה במילי דעלמא, והעידו נקיי הדעת מגדולי המקובלים שבעיהק ירושלים, עוד בשנת תרצב כשהבינו ביקר אצלם, שכשרבינו עושה תנועה זו להעביר ידו על מצחו ולהורידה על הדיקנא קדישא, הנו עובד בזה עבודה גדולה, וסוד ה' ליראיו).
זה היה כח תורתו של רבינו, שראו אצלו בכל פנה שהיה פונה, ורל דבר המסובך שבא לפניו היה יורד לעומקו והי' מקיף תיכף כל הצדדים, בבהירות נפלא חיוה דעתו בשפה ברורה מבלי להשאיר שום צד ספק בדבריו. כל אלו שבאו להתווכח עמו מפעם בפעם או לשמוע חוו"ד בנושאים שונים נשתוממו על הבהירות בהענינים שרבינו הסביר להם, עד שלא מצאו ידיהם ורגליהם להשיב מענה ונסתתמו טענותיהם. וכחש◗◖ה התורה קלע תמיד אל השערה להשיב תשובה נצחית על כל טענותיהם. פא אצל שמחת נשואין בסאטמאר, שאל אותו אחד מן המתחדשים שרצה להתעולל עמו, כיון שהאותיות ,,ס' ש' ת' שוין הם במבטא מה צורך יש בשלשתן והי' די באחד מהם, ורבינו מבלי לחשוב אפילו רגע השיב לו מיד, אכ איך הי' נכתב הפסוק ,,וכסילים מתי תשכילו, והגהצ מקאלוב ר' מנחם בראדי זצל הי' נוכח ראוהו מעמד, ובשמעו את תשובתו של רבינו אמר להמסובים שם : ,,אין זה לא גאונות ולא צדקות רק רוהק.
בשנת תשיג כשיצאה דגזירה הנוראה של גיוס בנות באהק, וכל גדולי ארץ יצאו ללחום נגד מזימת רשע הלזו, השמיע אז רבינו את דבריו באסיפת רבנים, ובין הדברים אמר כי כל מגמתם של רשעי ישראל הללו לעקי ר מלכות בית דוד כגזירה זו. דברי רבינו אלה נתפרסמו אז מבלי להבין פירושם, כי לכאורה מה ענין מלכות בית דוד לגזירת גיוס כנות, וכמובן שהיו כאלה שתפסו בהמציאה לומר, חכם מה הוא אומר דברים שאין להם שחר, והכשרים שבהם אמרו שהיא כשגגה שיצאה מפי השליט, ביכ ובי"כ הגיע הדבר לאזני רבינו שדבריו צריכין ביאור, בצחוק קל על פני קדשו השיב מיד, לעיין בגמרא (יבמות עו ע"ב) שדואג רצה לרחק את דוד המלך עה משום דקאתי מרות המואביה, ואבנר השיבו עמוני ולא עמונית וכו' והטעם, דדרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם, דכל כבודה בת מלך פנימה, עייש בגמרא. נמצא לפיז דעי גיוס בנות נסתר היסוד ונפל הבנין של מואבי ולא -מואבית שבזה הותר דוד המעה לבוא בקהל, וזרו עקירה במלכות בית דוד ר"ל.
לאות ולמופת תי' הסיעתא דשמיא שראו אצלו בכל פסיעה ופסיעה, כשזרח – אורו בעיר ואם בישראל אחת מהקהילות הספוארות ביותר, סאטמאר, התנוססה עיר סאטמאר כאבן חן בכל המדינה, וביום עלותו (יב אדר תרצד) על כסא ממלכתו על גפי מרומי קרת, התכנשו המונים מכל אפסים וגם הגויים ראו כי שם ה' נקרא עליו, ולכבוד המאורע נפתחו אז הגבולות של מדינת אונגארן, טשעכיי וסערביא, לכל עובר ושב, ותגעש ותרעש הארץ מקול תרועת השמחה והתרוממות הנפש, ודרש באותו היום בבית הכנסת הגדול לפני המונים שבאו לשמוע דרשתו הראשונה (עיין להלן בדברינו העתק הדרשה). ומני אז עד חורבנה היתה העיר הזאת כלילת יופי מלאה חכמים וסופרים, בתי כנסיות ובתי מדרשות מלאים מזן אל זן תלמידי חכמים, בית דין קבוע של ה' דייגים גדולים בתורה, עיר צדק ילין בה בצדקה וגמח ביד נדיבה על ידי נגידי העיר ופרנסיה. בחרדת קודש וביראת הכבוד מזכירים עד היום את השם ,,סאטמאר מקום שבו שכן הענק הזה שחבק זרועות עולם בתורה, עבודה וגמילות חסדים.
הרבה תקנות תיקן רבינו לחיזוק הדת בבואו לסאטמאר, ועשה שינויים בכמה ענינים שלא הי' שבע רצון מהם, בעניני מקוואות, עירובין, שחיטה וכדומה. פעם אחת קרא להשוחטים ושאל אותם על סדר השחיטה, וכידוע הי' נהוג בכל העיירות שהשוחטים נתנו להערל המביא לשחוט עבור יהודי, פתקא על מה ששחט, אווזות או בר אווזות או סתם עופות, אכל לא כתבו מספר העופות, ובפתח היציאה עמד שם משגיח שחתם כל עוף בחותם ,,כשר בשחיטה. אמנם רבינו לא הוטב בעיניו הסדר, וסיפר מעשה פלא שבא לידו ובוודאי מן השמים נסתבב כדי לתקן תיקון גדול בזה. דהנה דירתו הראשונה בקראלי היתה בחצר ביהכנ, וחלק קטן מהחצר הי' אחורי הדירה, ובחצר הגדול לפני הדירה הי' הביהכנ הגדול ובית השחיטה של עופות. פעם בעמדו אצל החלון לצד חצר הקטנה שאחורי הדירה, ראה שערל אחד התחבא עצמו שם עמ סל מלא עופות ובידו סכין שבו חתך בצווארם, והניח כמה עופות חיים וכיסה בהן שאר העופות ורבינו קרא מיד את אא זל והראה לו כל המעשה, וצוה לו לעקוב אחר הערל לראות מה יהא בסופו. ולאט לאט הלך אחריו וראה שהלך לבית השחיטה ונתן לשחוט העופות החיים, והשוחט לא עלה על דעתו לחקור אחריו ומובן מאליו שלא הרגיש כלום, והמשגיח חתם לו כל העופות בחותם ,,כשר. אבי הלך אחריו לראות למי יוליך הערל את העופות, ולדאבונו ראה שהוא איש חסיד וירא, וסיפר לו את כל המעשה אשר ראה במו עיניו יחד עם רבינו, והבעב הזה הלך תיכף לרבינו ושאל כדת מה לעשות, שזה הרבה שנים שהערל הזה הולך לשחוט עבורו, רבינו אמר לו בבדיחותא : ,,אני ור' פייבוש שני עדים בדבר, והורה לו שכל כליו צריכים הגעלה וליבון. ובשביל מעשה זו תיקן רבינו שהשוחטיס ורשמו על הפתקא המספר מכל העוף למינהו כמה שחט, והממונה על החותם צריך למנות העופות שיתאים המספר עם מה שכתוב על הפתקא, וסיים רבינו, שאחר שמן השמים הראו לו מעשה זו, בוודאי הוא כדי לתקן הענין, וכן עשו תיכף כמובן. ככה נתקיים אצלו (משלי יכ) לא יאונה לצדיק כל און, ומאמרם זל צדיקים אין הקבה מביא תקלה על ידן.
לסאטמאר נתקבצו אליו תלמידים לאלפים, ותמיד היו שם ד' מאות בחורים או יותר, וישיבתו היתה אז הכי גדולה בכל מדינת אונגארן ורומעניא, ואלפי תלמידיו ראו את עוצם גדולתו בתורה, ועבודתו עבודה תמה ונקי' בדביקות נפלאה, ומה נכבד הי' היום ששמענו לימודו בשיעורים בפלפול עצום ועמקות גדול, שכמה מאות תלמידים ישבו לפניו ושמעו תורה מפיו באימה ויראה, ולכולם הראה אהבתו, כס
דאגתו והשגחתו, על כל בחור מבני ישיבתו, מבואו ועד צאתו, להחזיקו ולהחיותו, להמציא לו עזרתו, בחכמה וענוה יתירה, הורם דרך התורה, ואורח ישרה וסודם גדלו והצליחו, כולם אהובים כולם ברורים, כל רואיהם יכירום, כי המה זרע כרך, תמימי דרך, שחותם רבם עליהם ניכר, שבעמלה של תורה, עמד עמם שהשיבה כאורה, ואפילו בזמנים האחרונים דפני החורבן הנורא, כשהחושך כיסה ארץ ותכפו הצרות ובהרבה מקומות נסגרו דלתות הישיבות מחמת גודל הלחץ, עכז דבינו לא פסיק פומי' מגירסא והמשיך בהרצאת שיעוריו לתלמידי הישיבה בלי שום שינוי, ונהירנא כשהגיע הידיעה מסעליש שניסך הגהצ מראנשוב היד נתפס והובל ע"י הרשעים הארורים ימש, וכשהו7יעו זאת לרבינו הי' המחזה איום ונורא וצערו על פניו לא יצוייר בחרט עלי גליון, ותומי התחיל בהשתדלויות שונות עבור הצרתו, ולא עלה על דעת מי שהוא שרבינו יבוא אז לביהמד ללמוד השיעור, ופתאום אחה"צ שאל רבינו אם תלמידי הישיבה נמצאים כבר בביהמד, ונכנס לביהמד ולמד השיעור כרגיל בלי שום שינוי. ובחורי הישיבה המה ראו כן תמהו בראותם שאפילו בעת צרה לא הסיח דעתו מתלמידיו ולא רצה להחסיר שיעור קבוע תמידין כסדרן. ועתה על של עתה באתי לערוך עלי גליון קצת פרמים בענין כתיבת תשובותיו. דרכו בקודש הי' לבוא בארוכה בכתיבת תשובותיו, כי כל דבר הקשה התחיל לברר ממקורו וצלל כמים אדירים של דברי הראשונים כמלאכים להבין דעת קדשם, עד שנעשו הדברים כמשנה ברורה ומפורשת להלכה ולמעשה. אמנם הגם שבדרך כלל בא בארוכה אבל לפעמים בא בקצרה, בקיצור נמרץ מאד, וסיבת הקיצור או לצד אפיסת הפנאי, או משום שהדברים פשוטים ככ שלא ראה הצורך להאריך בהם. ובכמה מקומות אשר לרוחב בינתו, ועוצם בקיאותו, לא ציין שום ציונים, באיזה מקום חונים, דברי הראשונים או האחרונים, להביא ראי' שדבריו כנים, אבל עד מקום שידינו יד כהה מגעת יגענו ומצאנו ומרדנו לציין, כדי להקל על המעיין. בדרך כלל קודם שהתחיל לכתוב לא עיין בשום ספר, ורק אחר שכבר כתב חלק ניכר מהתשובה התחיל לעיין כספרי הפוסקים הראשונים והאחרונים לראות אם דבריו מכוונים עם דבריהם. ובכמה תשובות מצאנו שהמראה מקום שציין בתחילת התשובה לא הי' מדוייק כ"כ, ואחכ באמצע התשובה הוא מציין עוהפ מ"מ זה בדיוק גמור, הרי שבתחילה לא עיין בפנים הספר ורק כתב ממה שנרשם בזכרונו. (עיין בתשו' דברי חיים אבעז חא סי' טז, וזל : וכמעט שלא השגחתי בספר לעיין כראוי ומ').
באמצע הכתיבה הפסיק לפעמים ועבר על דבריו שכתב עד כה, וכמה פעמים מחק חלק ממה שכתב, והתחיל באופן אחר. אם נזדמן אצלו באמצע הכתיבה איזה תח מופלג או אחד מהרבנים, אירע לפעמים שנתן לו התשובה שי עבור עלי' ויחוד דעתו, ואם העירו עלי' גיסה להסביר ולבאר דבריו והכפיל הסברו אחת ושתים עד שנתברר הענין. הדבה פעמים השתקע ברעיוניו באמצע הכתיבה למשך שעה ארוכה וכמעט שלא הרגיש בהנעשה סביבו. בימים מקדם לפני המלחמה, אירע לפעמים שכיום שהתחיל לכתוב תשובה התענה, ולפעמים אתרמי שהלך למקוה באמצע היום לטבול.
התנגד מאד לאלו שהורו על סמך סברות בעלמא מבלי מקור נכון בספרי הפוסקים, ובפרט מה שסמכו בהרבה הוראות להקל, במענה שמכיון שכל האיסור הוא משום איזה טעם ידוע, וכיון שבימינו לא שייך עוד הטעם הזה עכ נפל הבנין ובטיל לי' איסורא, חס מלהזכיר וישתקע הדכר, כי כל הסברות הללו הם חורבן בדת תורתנו הקדושה.
מתשובותיו בולט מהותו, דמותו, ותקיפות הכרעתו, וגם יחסו אל הפוסקים רבותינו גדולי האחרונים נע, כמו הנובי, החתס, הרח והמהרם שיק וכו' שכל דבריהם היו אצלו תורה שלמה, ואף במקום שדבריהם הם קשי הבנה התייגע למצוא דברי חפץ ולהסביר עומק דברי קדשם, ואף כשלא עלה בידו לפרק חבילות הקושיות עכז לא לפסוק אחרת כי אין לנו לזוז מדבריהם, ואורייתא קא מרתחא בי' על אלו שמrהיביס עוז בנפשם לבטל פסקי רבותינו האחרונים זל מחמת אי הבנת דבריהם. דבריו הקדושים מלאים אמונת חכמים, ולשונות נמרצות, כאשר הוא יוצא ללחום מלחמת ה' לחיזוק התורה והרמת קרנה. במעטה קנאה וברוח גבורה יצא למערכה להעמיד הדת על תילה, ובתוך התשובות הוא משלב תוכחת מוסר על רפיון הדור וחולשת מנהיגיו, וכדברים קשים כדרבונות קולעים אל השערה הוא מתמרמר על היושבים על מדין ודורכים בדרך עקלתון ומשובש בגסות, בגישתם להורות הוראה בישראל. הפנינים 'היקרים בתוך תשובותיו הם לעצמם אוצר בלום של יראת שמים, ומשפולי גלימתו אפשר להשיג קצת ממדת צדקתו ואור קדושתו. ובאחת מתשובותיו (אורח חיים סימן ט') אודות הקוראים את הנשיא בחודש ניסן אבל קוראים אחר קריאת התורה הוא כותב בין השאר: אבל הנמשך אהר הצדיקים וכו' וסומך על דעתם ומשגה את סדרם וכו' אין זה אלא מלגלג על דברי רכסים וטוב לו יותר שלא יקרא כלל את הנשיא ע"כ. ולהלן בתשו' הנל, וזלק : והלא אף במה שאין אנו מבינים כלל טעמם ונימוקם הוא כדור שכל דבריהם כגחלי אש, ובמה נחשב כל שכלנו והכרעתנו נגד אפם קצהו של צפרנם של ראשונים, ומעשה רב של הדורות הקודמים זהו בעצמו בירור הלכה, עכל- ולהלן כסימן י' : אלו היינו עומדים על המשמר שלא לשנות עכפ מדרכיהם וממנהגיהם הקודמים, לא היינו מגיעים לירידה נוראה כזאת ע"כ.
ביראת הכבוד והערצה יוצאת מן הכלל הוא ניגש לדון בדברי מרן הקדוש בעל דח זצל, ברמה מקומות ובפרט בעניני מקוואות שכידוע שכל החומרות שרבינו הקפיד עליהם בדיני מקוואות, הי' כדי לצאת שיטת מרן כעל דח, ולדוגמא אחת מהחומרות שהמים לא יזחילו לתוך המקוה בשעת טבילה כי יתכן שגם זהו כגדר זחילה לפי דעק של הרח.(רבינו נו"נ בדבריו באריכות בסימן עא). ופא באחד השיחים עם הגאבד ריסקעווע זצל, אודות הרבה תשובות ממרן בעל דברי חיים שהם מקושי הכנה וצריכים ביאור, נענה רבינו בזהל: ,,איך וואלט מיך אונטערנענומען צו פרענטפערן אלע תשובות פון דברי חיים, אויסער די איינע תשובה וועגן די טרעפ". הייתי יכול ליישב כל התשובות ממרן בעל דח חוץ מתשו' אחת אודות השליבות (שאין לטבול עליהם כי יש להם דין קטפרס, עיין שות דח חב יוד סימן צז, ורבינו נונ בדבריו באריכות בסימן ע"ה). ובאחת מתשו' (אוח סימן ד') אשר בו הוא מתיגע ליישב דברי מרן בעל דח שכ' שמקום יש כראש להניח ב' זוגות תפילין הוא כותב בזהל: ,,הארכתי קצת לבאר דברי מרן זל וכו' ועדיין לא יצאתי ידי חובתי וכו' ועכפ המכין יבין שדברי מרן זל ברורים, ובשמש מאירים, עכלק.
ורגיל הי' דבינו לפרש מאמרם זל, אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו. שהכוונה שאם הרב בזמננו, דומה למלך ה' צבאות, היינו שרוצה להיות דומה ולשעבד עצמו לדברי רבותינו הקודמים ראשונים כמלאכים, אז תורה יבקשו מפיהו, אבל אם הוא נוטה מדרך שדרכו בה רבותינו בהלכה, אז אסור לבקש תורה מפיהו.
ואולם לעומת זאת לא הי' דעתו גוחה מחוסרות שונות שאין להם מקור מוסמך וביטל אותם בשתי ידים, באמרו כי גם מזה צריכין להתרחק. וכשעלה על הפרק נדון הבחירות לנציגי העירי' (בא"י), והיו הרבה שרצו שרבינו יאסור בהחלט כמו הבחירות לנציגי הממשלה, אבל הוא באחת שהם שני דברים נפרדים ואין בידינו להמציא איסורים חדשים וכל אחד יתנהג במקומו כפי ראות עיני המורה באותו מקום.
פעמים אין מספר שמעו ממנו את רתיעתו מלפסוק, ובענוות קדשו היה רגיל לומר שאין בדור הזה מי שיפסוק הלכה ברורה, ובאחת מתשובותיו (יו"ד סימן מד) אודות עשיית מקוה מקרח הנקרא ,,מאשין אויז הוא כותב בין השאר: מש שהוא גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, תמהני אשר חשד אותי שחו אני גוזר גזירות ומי אנכי לגזור גזירות בישראל. אמנם לעומת זה במקום ענוותנותו אתה מוצא גדולתו ולמרות היותו ,,מיראי הוראה, בולט מתשובותיו תקיפות הכרעתו באופן מוחלט, כי להלן בסימן עא הוא דן עוהפ בנדון "משין אויז ולבסוף הוא מסירם לחומרא בזהל: ,,אבל בארתי דבר זה באריכות וכו' וזה ברור.
וזכור אזכור שבשנת תשיב כאשר עלה על הפרק המבוכה בדבר אתרוגי א"י בשנת השמיטה והמתירים אז רבו כמו רבו כנודע, ואחד הי' רבינו שיצא
לאסור בתוקף ועוז, ותיכף כשנתפרסם הדבר שרבינו אסר אתרוגי מזה רעש גדול ורבנים טחונים שונים רצו אז להשפיע עליו שלא מוחלט. ונהירנא שדיברתי אז עם רב אחד על הטעלעפאן, ורבינו הטעלעפאן היותו עוד קודם התפלה ורצה לידע המדובר עם הרב השיחה אמרתי לו שהרב הנל אומר שהמעיין בספרי גדולי ליטא שביעית נעשה לצאת באיסור עמד עי אצל הנל, ובאמצע יראה שהמקיל לא הפסיד. ע"ז השיב לי רבינו בלשון נמרץ, אמור לו שכל דבריהם של גדולי ליטא נרשמים אצלי בזכרוני ואפילו לדעתם אין להקל, עכ. ותוך זמן קצר נתפרסם בכל העתונים ,,שהרבי בסאטמאר" יצא לאסור אתרוגי שמיטה, ושפכו בוז וקלון כרגיל כי זה דרכם כסל למו כידוע. וימים אחדים לפני החנ קראו אותי על הטעלעפאן מדרום אמעריקא, היות שראו בעתונים שרבינו אסר אתרוגי אי בשנת השמיטה, ע"כ אשתדל להכ◖צוא לשם אתרוג מחול, וספרתי זאת לרבינו ותרב שמחתו מאד בראותו שדבריו עשו רושם מסוף העולם ועד סופו.
דרכי ההוראה הי' שוגה אצלו מפעם לפעם, וכמה פעמים השיב על שני שאלות דומות, בתשובות שונות. תחת אחד השיחים שהי' לו לרבינו פא עם הרבנים הגאונים מבארדיוב ומאויוואר זצל במרחץ שעראן ספריננ, נתגלגל המדובר אודות דרכי הוראה, והרב מבארדיוב הרהיב עוז בנפשו לשאול את רבינו על מה שאנו רואין אצלו שהרבה פעמים משנה בהוראותיו מגברא לנהרא, ממקום למקום, ומענין
לענין. רבינו לא השיבו כלום על אתר, שקע במחשבותיו ולמשך זמן מה הי' תפוס שרעפים, ואחכ המשיך השיחה באמרו, שידוע שטרן הק' בעל דברי חיים זצל כשכתב תשובה לאיזה מקומן, שקל במאזני צדק לאיזה מקום הוא כותב, למי התשובה מופנית, וגם הזמן גרמא לו בפסק ההלכה, ועכ ישנם הרבה תשובות בדברי חייס מקושי הבנה ודבריו נראים כסותרים זאז בכמה מקומות (עיין תשו' אבני צדק אבעז סימן נב), כי כל הדברים הנל הסתעפו אצלו בשעת כתיבת תשובותיו. הרבנים הנל כבר מצאו תשובה נכונה לתמיהתם, בדברים הללו.
והנה אף שמכל קצוי ארץ הי' מצפים למוצא פיהו ומדי יום ביומו הגיעו שאלות שונות עד אין שיעור, עכז לא הי' הזמן מספיק להשיב לכל אחד ואחד מחמת חבילי טרדין שהקיפוהו יחד בהנהגת הכלל. ובהרבה מתשובותיו הוא מזכיר טרדותיו המרובות ומתנצל שעכ נתאחרה תשובתו או שמוכרח לקצר בשביל זה. בתשובה לחתנו הגהצ די"י טב היד אבדקק מינוט (חיוד סימן צב) הוא כותב: לא אוכל לתאר לפניך אופני הטירדות המטרידים ומונעים אותי אף מכמה ענינים נחוצים מאוד וכו'. להרהג דחי דייטש היד דיינא רבא בקק מאקעווע (סימן נז) : ואלו הי' מעכ בקי בפרטי הטירדות שכעת, לא הי' מאשים אותי בדבר זה, עכל. להגהצ מצעלים זצל (אוח סימן יג) אף שקשה לפני מאד הכתיבה מחמת הטירדות העצומות שעלי עד אין לשער, עכז מלאתי רצונו ע"כ. ובין הכתבים שניצולו נמצאים הרבה שאלות עוד מלפני המלחמה שלא הספיק להשיב עליהם.
הרבה רבנים שהריצו אליו שאלותיהם הרגישו קצת הנפגעים כשלא קבלו תשובה, ורבינו הי' רגיל להתנצל לפניהם שטרדותיו עלו למעלה מראש כנל, וכששאלו אותו למה לקצת שואלים הוא משיב למרות כל הטרדות ומה נשתנה, הי' עונה שאלו אין נותנים לו מנוחה ומטרידים אותו ככ, וכמעט שהם מכריחים אוחו להשיב . . .
אולם בענינים שהיו נוגעים לחיזוק הדת והי' הצורך לעמוד בפרץ, כמו נדון שיעור המחיצה בין עזרת נשים בבתי כנסיות, אתרוגי שמיטה, הזרעה מלאכותית, חדשות באופני עשיית מקוואות וכדומה, שם סילק כל טרדותיו ופגה את עצמו מכל וכל, ורשף זרוע עוזו לברר הלכה למעשה כדת של תורה, לגדור נדרן ,טל ראשונים לבל יפרצו פרצות בחומת ישראל סבא, ובזה הציל את הדור כולו. והאמת ניתן להאמר שענינים הללו נגעו אצלו עד דכדוכא של נפש וכתיבת תשובות הללו עלו לו בבריאות גופו, והצטער מאוד על שכך עלתה בימיו, שמוכרח ללחום מלחמתה של תורה על דברים שהם עיקרי ויסודי הדת. בשנותיו האחרונות קודם שהורע מצב בריאותו, אמר כמה פעמים שבדעתו עוד לכתוב ביאור באריכות בכמה ענינים נחוצים העומדים על הפרק, ביניהם שיטת רת, קרח הנקרא ,,מאשין איין", מציצה בבלי ועוד, אלא שעדיין לא הי' לו פנאי, ולדאבונינו נחשכו המאורות ולא זכינו לזה.
חלק גדול מתשובותיו הם בעניני מקוואות, שכידוע הי' רבינו יחיד מומחה במקצוע זה, ושם הראה תקפו וגבורתו בכל עת ועונה, ועוד בימי קדם לפני המלחמה הי' מפורסם כדיני מקוואות, ובכל מקום בואו הי' מבקשים אותו לשים עין לטובה אם המקו' היא בתכלית הכשרות. ובתשובה (סימן עו) שכתב לפאריז דהגהצ מקראסנא זצל, הוא כותב : ,,מכתבו הגיעני בלילה הזה, ויען אשר ביקש אותי להשיבו מיד עי הדואר הראשון עכ הנני להשיב לו בקיצור נמרץ וכו'. והמכתב הזה עם השאלה הגיע לרבינו אז בליל ששי, ורבינו ערך תומי באותו יום תשובה ארוכה ונפלאה ושלחה בו ביום, ובבואו עהח הוא כותב היום עשק וכו'. שיטה מיוחדת הי' לו לרבינו באופני עשיית המקוה כידוע, מיוסד בעיקר לצאת מחשש נסוס כדעת הרמבם והראב"ד (עיין תשו' דח חא חו"מ סימן לז). והמקוה הראשונה שבנה באמעריקא בשנת תשיב היתה יחידה במינה וכל גדולי הרבנים הפליאו את חלקי הכשרות שבה לכל הדעות, וביניהם הגהצ ר' יונתן שטייף ור' מיכאל דוב ווייסמאנדל זצ"ל שהיו אחים לדעה עם רבינו בכל ענינים, ורבינו בעצמו כשבדקה אצלו איזה רב או תח מפורסם הי' רגיל לשלחו לראות המקוה, ורצה לשמוע חווד, ופול הביעו את קורת רוחם לראות מקוה עם רל החומרות וההידורים באופן נפלא. אמנם במקום שלפי דעתו לא היתה המקוה בהכשר ויתרון, לא חת ולא נרתע מפני כל, ופעל כל מה שביכלתו לתקנה. ובאחת מתשובותיו (יוד סימן סח) הוא מזכיר גם אודות המקוה בקק סאטמאר וזלק: ,,ובבואי לסאקמיר שהיתה עיר ואם בישראל מצאתי שם שני מקוואות וכו' גם מקוה שהיתה נקי' יותר אך הוצרכו לסמוך שם על איזה קולא וכו' והי' כן המנהג כמה שנים, אך אחכ בבואי לשם טרחתי הרבה עי הוצאות יתירות ומצאתי בעזהית תקנה וכו'. ובתשובה אחרת (יוד סימן סה) אודות מקוה בלי השגחה כראוי, בקהלה נאה וחסודה עיר ואם בישראל הוא כותב: ולא אוכל למנוע מלעשות בזה כל מה שבידי וצער גדול יש לי בדבר זה עכ. (עיין בתשו' דח חא יוד סימן מה . . . ולכן מאד נפלאתי מעיר ואם כמדינה אשר לא יעשו מקוה כשרה בכית הקהל א'שר בקל נוכל לעשותו). ויכולים לומר שרוב מקוואות שנבנו במשך כל אלו השנים אחר המלחמה, הס עפי הוראותיו של רבנו שמסר נפשו בשביל טהרתן של ישראל, ותלי"ת הוראותיו נתקבלו בכל תפוצות ישראל.
כאמור, הרבה שאלות שהגיעו אליו נשארו בלי תשובה, מפני שלא הי' לו פנאי להשיב, אמנם אפילו מהתשובות שכתב, רובא דרובא חסרים לנו, וזה המעט שנשאר הוא ממש מיעוטא דמיעוטא, וכטיפה מן הים מהמון תשובות שכתב במשך קרוב לששים שנה, ובכמה מתשובותיו הוא כותב שכבר כתב או כבר האריך בענין זה במקום אחר. ולדונמא בסימן כא, אי צוהפ נחשב כעומד : ובמקום אחר בארתי דנראה העיקר דאינו נחשב כעומד נמור וכו', בסימן כג : ואנכי כבר ביארתי מהשס והפוסקים בדברים ברורים דצו'ה"פ לא נחשב כעומד וכו', בסימן לח, אודות שוב ששוחט בלי רשות : הנה כבר כתבתי וביארתי מדברי הפוסקים וכו'. בסימן פג : ובענין חזקת הרבנות אם חתנו כבנו, כבר הארכתי בתשובה אחרת וכו', ואודות העירובין בקק סאטמאר הי' לו קונטרס מיוחד עם ביאור ארוך ונאבד, הגהצ מריסקעווא היתה תשובה ארוכה אי כהן עדיף או אחרון עדיף. להגהצ מצעלים הי' תשובה ארוכה אי מותר לעשות ביהמד מבית תיפלה של עכום, ומכל התשובות הללו אין זכר למו, רק זה המעט שנשאר שחלק מזה הוא משנים הקודמים מלפני המלחמה מה שעלה בידי להציל בחסדי השית, ממש חוץ לדרך הטבע, וקצת מה שכתב כבר פה באמעריקא והעתקתי מקצתם טרם נשלחו אל הסיאל, וחלק מה שקבלתי העתקות מהשואלים או שנדפסו בקונטרסים ובחיבורים שונים.
והכנסתי בחיבור הוה (בחלק ב') גם במה חידושים ופלפולים משנים הקודמים בכמה סוגיות השס, בדרך כלל חידושים ארוכים, כי רצון קדשו הי' שיודפסו ביחד עם השות, והגם שזה לא כבר יצא לאור ספרו ,,דברי יואל חידושים על סוגיות השם, האמת ניתן להאמר שמן השמים נסתבב שהחידושים הללו נשמטו אז מהדפוס, כי כמה שנים היו מונחים במקום מיוחד, ובשעת סידור שאר החידושים לדפוס שכחתי מקומם, וחפשתי ולא מצאתי, ואחר שיצא לאור הספר הגל מצאתים, וראיתי שמן השמים נסתבב ככה כדי לקובעם בדפוס יחד עם השות כרצון קדשו.
והגה העבודה העצומה שהי' לנו בסידור התשובות הללו אא להעלות על הכתב, כי בהעלותו על זכרוני כמה עיכובים והרפתקאות עדו עלי במשך שנות העבודה, לא יאומן שאכן הנני עומד כעת בגמר הספר היוצא לאור עולם כלול בהדרו, ורק כחו של אותו זקן עמדה לי להתגבר על כל הקושיים והמניעות עד כה. ואספרה כמו השתלשלות הדברים. בימים מקדם ער שלא הורע מצב בריאותו בשנת ,תש מ כח לפק, לא הי' ניחא לי' לרבינו שידפיסו חידושי תורתו, לא כהלכה ולא באגדה, ורק אחר הרבה הפצרות הסכים להדפיס קצת ח"ת כאגדה כדי לרוות צמאון תלמידיו, שהשתוקקו לחמורו דבריו, ואז יצאו לאור כמה קונטרסים עהת. וגם מחידושיו שנרשמו בשעת לימוד שיעור סוגיות, לא הסכים להדפיס רק בשנת תשכד אחר כמה הפצרות. אולם אחר שנפל למשכב וגברה חולשתו ונברכו לו הפרעות בעבודת הקודש, ולא הי' יכול כבר לדרוש ברבים כמקדם, אז התחיל לזרז שיוציאו לאור כל חידושיו הן בהלכה והן באגדה, אבל הדגיש כמה פעמים שאילו הי' כקו הבריאות,הי' נותן דין קדימה להול השות. וכמעט שלא הי' יום שלא הי' שואל, מתי יראה אור ספרי שות דכרי יואל. ובאמת התחלנו תיכף לגשת אל המלאכה בסידור התשובות, שהי' מהעבודות הקשות שבמקדש מכמה טעמים, ראשית כל הי' הצורך לקבוץ יד על יד התשובות שהי' מפוזרים, כי כנל לא השאיר רבינו לעצמו העתקה מתשובותיו לצד גודל טרדותיו, ועכ היו תשובותיו מפוזרים על פני תבל, חוץ מחלק קטן שנעתקו עי אאמור היד לפני שנות הזעם,
ולהבלח מה שאני העתקתי בהשנים שלאחז, אבל כאמור הי' כז מספר קטן, וללקוט הנפזרים אל מקום אחד עלה לנו זמן רב. ואחכ הי' לפנינו עבודה קשה שלא שיעדנו עלי' מקודם, והוא העתקת התשו' מהרחו, שהרבה מהם הי' קשה לקרואתס כי במשך הזמן נטשטשו בצדי הגליון, ובפרט באלו שלא הי' לנו עצם קטן, קשה קשה עצם כתיק ורק צילום, גדלה העבודה פי כמה כמובן לצד חוסר בהירות האותיות השכיח תמיד בצילום, וגם אלו התשובות שכבר נדפסו בספרים וקובצים אחרים, נוכחנו לדעת שהם מלאים טעותי הדפוס, ובהרבה מקומות נתברר שחסרו ממש קטעים שלמים שגרמו לקושי הבנה, והוצרכנו לחפש בכתי ולתקנם עפי המקור שיהא דבר השלם. והעולה על כולנה מה שהרבה תשו' היו חסרים מראה מקומות עד אין שיעור, והיו כמה מהם שרבינו כחכם בקיצור נמרץ בלי ציון כלל, ובאלו חפשנו חיפוש אחר חיפוש כל מוצא דבר, וכמובן שגם בזה ארכה לנו השעה. אמנם נוכחנו לדעת שכל סק והוראה שיצא מקולמסו ואפילו במקום שלא ציין אפילו פוסק אחד והי' נראה כאלו הכריע מדעתו בלי מקור, הכל בכתב מיד ה' עליו השכיל, וכל דבריו יסודתם כהררי קודש בספרי הפוסקים, ורק רבינו קיצר פעמים אפילו במקום שאמרו להאריך, ובפרט במקום שידע שאין השואל זקוק אלא לפסק הלכה למעשה ולא יוחד, אבל אנחנו יגענו למצוא מקור לכל דבדיו.
וכדי להקל על המעיין עשינו אזניים לתורה לציין המראה מקומות במקום שהי' חסר, וכל המראה מקומות שהוספנו הכנסנו בחצאי עיגול כזה ( ), וגם הרבה מקומות שרבינו ציין אותם אבל לא מצאנום במקומם, לא עשינו שום שינוי רק הכנסנו אותם גכ בחצאי עיגול. וכמוכ בכמה מקומות שהלשון הי' מגומגם, או שהי' נראה כחסר, או שהי' חסר ממש כמה תבות והענין הי' מקושי ההבנה, גכ לא עשינו שום שינוי בלשון קדשו כי יתכן שלא ירדנו לעומק כוונתו, רק הוספנו תוספות ביאור בכמה תבות כפי הצורך להבנת הענין והכנסנו במוסגר כזה [ ]. ועשינו גם מפתחות, מפתח לשס ופוסקים ומפתח הענינים לפי סדר האותיות, ויהי' מסורת המפתח לארמון מפואר הלז, עזר וסיוע גדול, כי בתוך התשובות הארוכות ישנם הרבה ענינים אחרים שמתבאריס בהמשך התשובה, ועי המפתח יוכלו למצוא דברי חפץ מבלי טורח וחיפוש. וכמוכ עשינו תוכן הענינים מכל תשובה, מסודר דכר דבור על אופניו לתועלת הלומדים. (המפתחות יודפסו בכרך השני).
ולבסוף ספחתי אל הקודש תשובות אחדות מאביו הנהק בעל קדויוט זצל, כי כמה פעמים הי' דבר קדשו אלי להכניסם בחיבורו, והיו לאחדים אב ובנו שראו את החידוש.
ועתה כי נשלמה המלאכה ותכל כל העבודה, ישמח לבי ויגל כבודי, שזכיתי לברר מקחו של צדיק, להוציא לאור עבידה תמה, דברים המזהירים כאור החמה, ואען ואומר, אודה לא-ל עלי נומר, ועבידנא יומא טבא לרבנן שזכיתי לברך על המוגמר ולראות הםפר יוצא לאור עולם כלול בהדרו, ותבענה שפתי תהלה, לנורא עלילה, ששם דלקי בנעימים, לזכות את הרבים, בתורתו של רבינו אשר יהי' לנו לעינים ולמאורות, להבין להורות, הלכה פסוקה מיד ולדורות, וישתו התלמידים מבאר מים חיים הנוזלים מן לבנון, לראות יפיו של תורה, להשיג הלכה ברורה, להבין ערכה, ולידע דרכה, בבירור הלכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ותתרבה הרעת מזה המעט שיצא מקולמסו של רבינו, מעט הכמות ורב האיכות, הן בפסקי ההלכה למעשה, והן בביאורים לענינים רבים בסוגיות שונות בש"ס והלכתא גבירתא בספרי הפוסקים אשר מדי דברו יצא רבינו מענין לענין באותו ענין כדרכו בקודש לברר וללבן דברי רבותינו הקודמים, וישמחו לקראת החיבור הזה כל שוררי תורה אשר ימצאו בו דברי חפץ, ובפרט תלמידיו ומקבלי לקחו המשתוקקיס לעמוק בדברי תורתו. ולהיות שמרדכי המחברים, בהקדמות הספרים, להכניס בין הדברים, מה שהעלו במצודתם חת בדברי אגדה, ואילו זכינו שרבינו המחבר, בפתח השער ודבר, והי' כותב הקדמה לספרו, בוודאי הי' מאריך בדברי קדשו, דכרים המושכין את הלב, עכ אמרתי להציג בפתח השער דרשה הראשונה שדרש רבינן זצל בעלותו על כס הרבנות בק"ק פאטמאך, ויהי' כעין פתיחא במילי דאגדתא.
כתיב (ש"ב ז' יח) ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי ה' אלקים ומי ביתי כי הביאתני עד הלם, ותקטן עוד זאת בעיניך ח' א' ותדבר אל בית עבדך למרחוק, וזאת תורת דאדם ד' אלקים. יש לדקדק במקראי קודש אלו טובא, א) מש מי אנכי ומי ביתי, ופי' הרדק מי ביתי בית אבי, כי אם אמנם שהי' דוהמעה עניו ושפל רוח מאוד, וברוב ענותנותו אמר (תהלים ככ) ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם, דעכ מ"ש מי אנכי היו דברים היוצאים מקרב
לב עמוק' אבל איך אמר על בית אביו ומי ביתי, והלא ישי אבי דור הי' צדיק אמת, מארבעה צדיקים שמתו בעטיו של נחש בלא חטא כמבואר בגמרא (בב יז עא). ב) צב מש ותקטן עוד זאת בעיניך וגו' ובמדרש ילקוט (רמז קמו) אר סימון לא' שעשה לחבירו קטנה, אל עשית קטנה סופך לעשות גדולה, ומי החכם יודע פשר דבר מהו הקטנה ואיזהו הגדולה. ג) ראוי להבין סוף המאמר וזאת תורת האדם, מהו הכוונה והקישור לתחלת הפסוק.
ולבאר הענין נקדים מה שהתפלל משרעה (במרבה כז) יפקוד ד' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפגיהם ונו' ואשר יוציאם ואשר יביאם, פרשי ואשר יוציאם בזכיותיו ואשר יביאם בזכיותיו. וצב כוונת רשי זל, ואפל עטי"ד הגמרא (בק נב עא) דרש ההוא גלילאה עלי' דרב חסדא כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא, פרשי זל לעז המושכת מנקר עיני' ונכשלת ונופלת בבורות והעדר אחרי', כך כשהמקום נפרע משונאי ישראל, ממנה להן פרנסים שאינן מהוגנין עכל. ומעתה אפל שעיז היתה בקשת הרועה נאמן משרעה יפקוד ד' וגו' איש על העדה ונו' אשר יוצאם בזכיותיו ואשר יביאם בזכיותיו, היינו שלא יהי' המנהיג בדרך העונש מאותן פרנסים שאינן מהוגנין, בבחי' העז המושכת את העדר שמנקרין עיני' וכו', רק אשר יוציאם בזכיותיו ואשר יביאם בזכיותיו. והנה כי כן נוכל לומר אצל אדונינו דוד מלך ישראל עה, אשר חשב את עצמו לרוב ענותנותו לאיש חוטא כמש (תהלים נא) וחטאתי נגדי תמיד, ועכשיו שנמשח למלך על ישראל פחד ורהב לבבו שאינו כדאי לזה, להיות מנהיג את ישראל בזכיותיו, ואולי הוא עצ העונש להיותו כבד עון, שיכשלו ישראל על ידו בבחי' העז ההולכת בראש העדר שמטמין עיני' רל, אמנם אחכ הוכיח בעצמו שזהו דבר שאי אפשר, בראותו את בית אביו, זה ישי אבי דוד שדרשו חזל (ברכות נח עא) והאיש בימי שאול זקן בא באנשים (ש"א יז) אמר רבא ואיתימא רב זביד ואיתימא רב אושעי', זה ישי אבי דוד שיצא באוכלוסא ונכנס באוכלכא ודרש באוכלסא וכו', תנא אין אוכלסא פחותה מס' רבוא, הרי שאביו הצדיק הי' מנהיג ישראל לטובה ישיבהו הכתוב, יאכ איך אפשר שתהי' התמנותו של דוד למלך עצ העונש, שיהיו ישראל מוכשלים על ידו חו, הלא אמרו חזל (בק נ' עא) דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל זרעו בתמי', ועכ חזר ואמר ומי ביתי, היינו בית אבי, אחר שמגזע גדולים גזעו מנהיגי ישראל אמיתיים, אא שיהי' משיחתו לפוקה ולמכשול ח"ו, ועכ נשגבה בעיניו הכליאה מי אנכי כי הביאתני עד הלום, ומה זה ועל מה זה הגיע למלכות, איש חוטא וכבד עון כמוהו.
אמנם אחכ ניחם בעצמו, שבאמת נאמן כסאו וממלכתו לטובת בית ישראל, אבל מה שזכה למלכות אעפי שאינו ראוי לזה מצד מעשיו, מפני שעדיין יש לו תקו' שעוד יזכה לשוב בתשובה שלימה לפני הבורא כל עולמים, וזהו הגורם שנבחר הוא למלך יותר בצדיקים וטובים ממנו, לפי שגדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים גמורים, כמו שדרשו רזל ברכות (לר עב) אר אבהו מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין שנאמר (ישעי' נז) שלו' שלו' לרחוק ולקרוב, לרחוק בריש וחדר לקרוב, ועכ חשב כי מזה הטעם בו בחר ד' להיות למלך על ישראל.
והנה טעמו של דבר שגדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים גמורים, מפני שהבעל תשובה כבר כעב טעם חטא, ועכ צרך עבודה נדולה וצערו גדול להתגבר על יצרו, יותר מהצדיק גמור שלא טעם טעם חטא מימיו, וכבר אמרו רזל לפום צערא אגרא, והכל לפי רוב המעשה והטורח, כן יגדל שכרו. והנה מזה הטעם ניתנת התוהק לבני אדם, דמצינו בגמרא שבת (פט ע'א) שקטרגו מלהש ואמרו מה אנוש כי תזכרנו וגו' תנה הודך על השמים, כלומר שתנתן התורה להם, והשיב להב משרעה קנאה יש ביניהם, יצהר יש ביניהם, מיד הודו לו להקבה וכו' עכד הגמרא. והכוונה כנל, דמהט ניתנה התוהק לבני אדם קרוצי חומר, מפני שיש להב יצהר, ולפום צערא אגרא, ובזה בחר ד' להתגבר על צרו ולעשות נחת רוח ליוצרו, משאכ המלאכים שאין להם מונע ומעכב מלקיים מצות השית.
ובזה יתבארו קישור והמשך הפסוקים הנל כמין חומר, שאמר דוהמעה מי אנכי שזכיתי למלכות, שאא שתהי' חו עצ המכשול, כי הלוא ומי ביתי, רל בית אכי, שהיו שלשלת של צדיקים אמיתיים ומנהיגי ישראל, ואא שיכשל זרעם בדבר שנצטערו עלי', עכ ניחם בעצמו ואמר ותקטן עוד זאת בעיניך ר' אלקים ותדבר אל בית עבדך למרחוק, ודרשו רזל במדרש עשית קטנה, סופך לעשות גדולה, שחשב שעכ נבחר למלך יותר מצדיקים וטובים ממנו, מפני שיסייעהו הכבה לשוב בתשובה שלימה לפניו יתברך, וגדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים גמורים, ולזא עשית הקטנה שנמשחתי למלך על ישראל, סופך לעשות גדולה שתחזירני בתשובה שלימה לפניך, ותשובה נקראת גדולה, כמאמרם זל (יומא כו עא) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, ותדבר אל בית עבדך למרחוק, שעכ נתקרבתי לפניך מפני שהייתי רחוק, כמו שדרשו זל לרחוק ברישא והדר לקרוב, שגדולים בעלי תשובה לפני הבוית יותר מצדיקים גמורים, והביא ראי' לזה וזאת תורת האדכ, שעכ נתן הקבה התורה לבני אדם, תדחה טענת מלהש שאמר תנה הודך על השמים, מפני שאין להס יצהר, ורצוי יותר לפני הקבה עבודת האדם שמצטער ומתבר על יצרו, ומהט בעלי תשובה גדולים וחשובים יותר, ומטעם זה נתקרבתי גם אני למלך על ישראל הנם שיש גדולים וצדיקים ממני.
והנה כי כן אומר גם אנכי, הנני מלא פחד ורעדה, מי יודע אם הנני ראוי לכסא הרבנות להיות לטוב בעיני ד' ולטובת ישראל, אבל כשאני רואה מי ביתי ובית אבי שהיו כמה דורות צדיקים ומנהיגי ישראל אמיתיים, אכ בודאי לא יהי' למכשול, אמנם גם אני בתקותי שעוד אזכה לעשות תשובה שלימה לפני הבויתש, ובזכות זה אזכה לנהל עדה דקדושה לזכות ולטובה כל הימים עביגצבבא.
אלה הם דברי קדשו שזכינו לשמוע ביום הנכבד שעיר סאטמאר זכתה לעמוד של אש קודש שלהבת י-ה שבקע ועלה עד לרקיע, מאישו של רבינו שהי' איש אלוקים כחד משרפי מעלה, ששלושה עמודי עולם, תורה, עבודה, וגמילות חסדים, נתאחדו ונתלכדו אצלו בתכלית השלמות.
שר התורה שהתאחד כולו עם התירה והי' דבוק בה יומם ולילה, וממנו יצאה הוראה לכל בני הגולה. בתקוות הקודמות, בדור דעה של ארזי לבנון אדירי תורה שהעניקו חמה בקומתן, חיוה רבינו דעתו ככל הענינים המסובכים. פסקיו והוראותיו נשארו כנכסי צאן ברזל בכל תפוצות ישראל. ביראת הכבוד ובחרדת קודש מזכירים על פני תבל את פסקיו של ,,הרב מסאטמאר. אם אלפים ורבבות מאחינו בני ישראל נזהרים מליקח אתרוגי שביעית ואין סומכין על היתרים שונים, הוא בשביל פסקו של ,,הרב מסאטמאר. אם בני ישראל נזהרים מהתועבה הנוראה של ההזרעה המלאכותית, הוא בשביל פסקו של ,,הרב מסאטמאר. אם המונים שומרי תורה ומצות מחזיקים בשיטת רבינו תם בשכח קודש, או נזהרים מלהשתמש במקו' של קרח הנקרא ,,מאשין אייז, או שיש בה חשש נתן סאה ונטל סאה, וכדו' כמה וכמה חומרות, הוא בשביל הוראותיו של ,,הרב בסאטמאר. ואם כמה וכמה כתי כנסיות ובתי מדרשות נזהרים לעשות מחיצה כראוי בין עזרת נשים, הוא גכ רק בשביל פסקו של ,,הרב מסאטמאר. כעיר וקדיש מן שמיא נחית, כלפיד אש מדורות הקודמים בעלי חוסן בתורה ובקדושה, כך הופיע דבינו כמלאך המושיע, בדורות האחרונים שרוחות רעות וזרמי הזמן כבר נשבו מכל צד. בעמידתו האיתנה התייצב כחומה בצורה נגד המחבלים בכרם ה' לבל יבואו לבלע את הקודש. הוא לא נשא פנים על דבר אמת ולא חלק כבוד לרב מפני קושט סלה, וכעבות צדק ואהבת תמים, הראה אותות אהבה גם לצעירים לימים, שעסקו בתורה, כחשיכה כאורה. –
עמוד העבודה, דטב בצלותי' מרתיכין ופרישין, דמי לבר אלהין ועירין קדישין, לפום מעבודהי דנפישין, אש דת בערה בכל עצמותיו וגידיו, וכל העם רואים את הקולות חוצבי שלהבת אש, אשר יצאו מפה קדשו כשעת התלה והעבודה ברגש קודש, במסירת נפש והתפשטות הגשמיות, ויפזז ויברכך בכל עוז לפני ה', למרות היותו לעת זקנתו בעל יסורים על רגליו, זה כחו לאלקיו לעמוד על משמרת הקודש בלי הרף כמעט רגע, מה שאין לשער זאת בשכל האנושי. הוא הגבר אשד עד זקנה ושיבה סיגף עצמו במיעוט שינה ובמעט אוכל. קרוב לתשעים שנה לא פסק פומי' מגירסא יומם ולילה. כל מעשהו באמונה וכל עתותיו הקדיש לחפצי שמים ולבו רק למעלה. רבים השיב מעון ויפלס דרך לכל חסידיו, מסילות לבית א-ל. אי העט שיעלה בחרט אנוש את ההתבטלות הגמורה של המונים שחסו בצל כנפיו, ואי' סופר להעלות על הגליון את ההתדבקות של אלפים ורבבות שנפשם ערגה להזדככות הנפש בהתחממם לאור אש מדודתו הלוהטת. הנמצא כזה צדיק כביר דגול מרבבות אלף, אשר הקדושה והיראת שמים שהשריש בלב רבבות חסידיו, הי' אפשר למשש בידים בבית מדרשו.
ואף בהליכות עולם הי' חכם נשגב עדיף מנביא ויהי יועץ נאמן בכל דבר וענין, ואליו יאספו כל איש מצוק וכואב מכל אפסי ארץ, צרותם לפניו הנידו ויחסו לעצתו ולבם שתו לדעתו, וארשת שפתיו ודברי תנחומותיו עשו פרי, וברכתו ותפלתו לא שבו ריקם, בשפטו לבו כמים עבור כל אדם, להיותו האדם השלם בגמילות חסדים, ומלבד כל זה על נדיבות קם, יותר מכל נדיבי עם, ואין קץ למעשה הצדקה והחסד אשר פעל, כי מעודו לא חפץ להרבות הון ועושר לא שאל, וסכומים עצומים שהכניסו אליו במשך השנה, הכל פזר נתן לאביונים יתום ואלמנה, בחמלתו השכיל אל דלים ורשים, ואלפי עניי אה"ק עזר מתרומת כסף הקדשים, והעולה על כולנה מה שהי' מעודד ומזרז את חסידיו להיות עושים ומעשים, לאסוף סכומים הגונים עבור עניים, והשריש בקרבם מעשה הצדקה וחסד בלי נבול. כזה הי' יוצרה של חסידות סאטמאר שדבקו בו המונים ללמוד ממנו דרכי תורה ועבודת השם. השם ,,סאטמאר" נהפך להיות במשך השנים שם נרדף לתורה וקדושה, גדרים וסייגים, אהבה וחמלה, צדקה וגמ"ח. מכחו הגדול של רבינו ומקרן אורו אשר האיר לארץ ולדרים, והמוני בית ישראל שאבו משם מעיינות אמונה וחיזוק, נוכל להמשיך להיות דבוק בדרך החייב ולהחזיק באמונה הצרופה.
אני טרם אכלה לדבר, אתן הודאה על לשעבר, שזכיתי לשמשו בקודש יותר מארבעים שנה, ועמדתי לימינו בכל עת ועונה, עכ נגעתי בקצה המטה, הן אלה קצות דרכי ההוא סבא קדישא עפי מדותיו והליכותיו עם אלקים ואנשים, ואי אפשר לספד כל שבחו ומהללו וארחותיו הזכים, כי גדול שמו וחין ערכו נודע כיהודה בכל מדינות מרחקים, ע"כ מדי דברי בו המו מעי לו, אי רישא דעמא איש שהכל בו ומשלחן גבוה זכה, ורוח ה' עליו נחה, איה סופר כל אותיות שבתורה ואיה שוקל קלין וחמורין (חגיגה טו עב), ומעת שקעה שמשו של צדיק, על פני כל הארץ תשכן עננה, וכל העולם כולו חבלים וצירים לו למנה, עצבותיו ודמעותיו מי מנה, השתא מאן בעי עדן רחמי (סנהדרין דז עא). אמנם אחת היא נחמתנו כי עוד רוחו מתהלכת בתוכנו, ובקצה תבל מלוהו, כיון דכל שעתא מדכרי שמעתייהו (מוק כד עא), חבורים יקרים השאיר אחריו לדורות, מהם תצא תורה ותושי' ללמד ולהורות, והיו למאורות, אמרותיו הטהורות, כאשר אמר לפני הסתלקותו שבועות אחדות, תלית שהעליתי על הכתב כל מה שנחוץ לדעת עכלק. וכעת בהיותו לפני המלך ה' צבאות, ישא רנה ותפלה בעדנו שדבריו קיימים עמנו פה עלי אדמות, וימליץ טוב בעד החיים כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהון, ואיתא בזוהק (פ' שמות) צלותא דמתיא מגינא על חיי, (ובזוהק פ' תרומה) וכדין קובה חייס על בנוהי. ובאחת מדרשותיו לשהג משנים הקודמים (תרפב) ביאר רבינו את דברי המדרש תנחומא (בפ' תשא) כיון שהגיע לפ' שקלים אמר משה שסא משאני מת אין אני נזכר, אל הקבה חייך בשעה שהן קוראין בפ' שקלים כאלו אתה עומד וזוקף את ראשן וכו', והוא תמוה, אמנם הכוונה הוא עד מה שכתבו הקדמונים (הרש אלקבץ והאלשיך) בטעם מחצית השקל, להורות ענין האחדות, לבל יעלה על לב אחד שהוא נפרד מחבירו, כי אם כל אחד חצי ובהתחברו עם רל אחד ואחד מישראל נעשה שלם ע"כ כא יתן מחצית השקל, עכ דבריהם ז"ל. אמנם כז יתכן רק בעוהז שהיחיד לא יניע לשום השלמה כלי הצטרפות, ורק בהצטרפו עם עוד אחר אז הוא בשלימות האמיתי, אבל בעוהב גדולים צדיקים במיתתן יותר מכחים, ורב טוב הצפון להס עין לא ראתה וכו', ומעתה יתכן כיון שמגיעים שם לתכלית השלמות שוב אין נזקקים עוד להצטרפות עם אלו שנמצאים בעוהז, וזהו שאמר משרעה כיון שהגיע לפ' שקלים, שמא משאני מת אין אני נזכר, היינו לצד גודל מעלתו בעולם העליון יופסק הקשר עם בני בעוהז, אמנם הבוכע הניח דעתו, כי ממצות מחצית השקל הוא שהעשיר לא ירבה, וידוע שעשיר נקרא עשיר כדעת ועני נקרא גכ עני בדעת, ורמז הכתוב בזה שאף הגדול באנשים אשר זכה להשלים א"ע בכל מיני שלימות והגיע לתכלית האמיתי עד שאין לו ליראה את נפשו שיפול ברשת מדת הגאוה, עכז צריך להצטרף עם הכלל ישראל, וזהו שא"ל הקבה שמפ' שקלים תנוח דעתו שאף היותו בעולם העליון בתכלית השלמות עכז לא יגרע מצדיק עיניו להיות דבוק ומקושר עם בני דורו בעוהז, עכ"ד ודפחח. וכמוכ אנו בטוחים מה כאן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש, ושואל ומתחנן על גאולתנו ופדות נפשנו.
ובסיום דברי מחזיקנא טיבותא, בצלותא ובעותא, בעד חביבי חתני כבני, הרב החו"ב היקר מו"ה מאיר שפיטץ נ"י, מתלמידיו החביבים של רבינו המחבר זצל, על עבודתו כלי ליאות, עבודה תמה, בסידור והוצאת החיבור כלול בהדרו, ואשפוך לפני ה' עתירה, בלב שלם וחיבה יתירה, יוזכר לחיים טובים ונעימים, יחד עם בב בבנים נטעי נאמנים, עוסקים כתורה, ויראה טהורה, וברכות צדיק אשר הראה לו תמיד אותות אהבה תליוהו כל הימים, עד ביאת משיחו הולך תמים. ובצאתו את הקודש אשא לבבי אל כפים, אל א-ל בשמים, ואכרע על ברכים, למלך חי וקים, לשפוך שיחתי, ולהפיל תחינתי, זכות רבינו הקדוש המחבר ראש המוריס, יעמוד לי ולזרעי לדור דורים, מכל צוקה וצרה יצילני, ועל מי מנוחות תמיד ינהלני, עד יוסיף ה' שנית ידו, לקנות שאר עמו, עדת מי מנה, המפוזרת בכל פינה ופינה, ולעלות בשמחה ורננה, אל קרית דוד חנה, ולשמוע קול מבשר עלזי חבצלת השרון, כי קמו ישני חברון, ואז נשיר שיר תהלתו, בבית נבון ונישא בהבנותו, קטן וגדול שם, ומלכם בראשם, בבא.
הכד ההוד בלב נשבר ונדכה, ולישועת ה' כהרף עין מחכה
אפרים יוסף דוב אשכנזי
בן לא"א הרה"ח מו"ה שרגא פייבוש הי"ד בן הרה"ח מו"ה ברוך זצ"ל
בן הרהצ מו"ה אפרים יוסף זצל
אחי אמו של רבינו הקדוש המחבר זצ"ל . .–
אפריון נמטי' ותשוחח להני אשלי יקירי, תרי צנתרא דדהבא, בעלי בית דפוס המשובח, שעסקו במלאכת הדפוס במסירות גפלאה, והשקיעו עבודה עצומה בסידור החיבור, ולא חשכו עמל ויגיעה להוציא מתחי עבודה תמה ונקוו, ה"ה הרבני החסיד, הנגיד המפואר ממקורבי רביה"ק המחבר זצ"ל, המפורסם לשם ולתהלה
מוה סענדר דייטש ני וגיסו הרבני הנכבד, איש יקר רוח ומאוד געלה, הנגיד המפואר
מוה יעקב ראזענבערג ני שהשלו' שלו ישים עליהם חייס ברכה ושלו', ויזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצות ע"ע, וזכות רבינו הקדוש המחבר זצל יגן עליהם תמיד להתברך בכל מילי דמיטב המו"ל