שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן יט
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
~ סימן יט ~
ב"ה
שאלה אם מותר נבעל חנות ליקח מחנותו ומאוצרו כלים העומדים ומוכנים למו"מ, כמו מנעלים אנפלאות או מפות וכיו"ב הנצרך לשבת ויו"ט, ואם הם מוקצים אפילו לתשמיש הראוי להם או דוקא לתשמיש אחר.
הגה ברמב"ם פרק כ"ה מהלכות שבת (הלכה ט') איתא כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו כגון כלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים ביותר שמקפיד עליהם שמא יפסדו אסור לטלטלם בשבת כגון המסר הגדול ויתד של מחרישה כו'. אבל בהרב המגיד בפרק כ"ו הל' י"ד איתא דכלים המוכנים לסחורה והוא צריך להם בשבת מותר לטלטלם שהרי חזינן דפירות המיוחדים לסחורה שהותרו אפילו באכילה עיי"ש. וכן כתבו התוס' בשבת דף י"ט ע"ב בד"ה הני כרכי וכו' דהא דאמרינן דבמוקצה לטלטל סבר רב כר' שמעון, היינו במוקצה שאדם מקצה מדעתו לאוצר של סחורה עיי"ש. והנה הרב הב"י ריש סימן ש"ח משי ה דעת הרמב"ם עם דעת הרב המגיד, דהרמב"ם ז"ל שאוסר כלים המוקצים לסחורה היינו דוקא כשמקפיד עליהם שלא יפסדו ע"כ הוי מוקצה מחמת חסרון כיס, אבל הה"ע מיירי באינו מקפיד עליהם שלא יפסדו ע"כ אפילו נתנם לאוצר והם מוקצים לסחורה אעפ"כ מותר לטלטלם (ועיין במג"א סימן ש"ח ס"ק ג' ובמחה"ש שם). וכן בתוס' ע"כ לדבריו צריכין ג"כ לומר כן דהם מיירי דוקא באינו מקפיד. ובאמת ליכא בדבריהם מזה שום רמז ורמיזא, ואדרבא מדכתבו סתמא דדברים העומדים לסחורה שמותר לטלטלם א"כ משמע שבכל אופן ואופן אפילו במקפיד עליהם מותר לטלטלם. ובאמת כן הוא דרך בני אדם מקבילים על סחורותיהם העומדים למכירה שלא להשתמש בהם שלא יפסדו קצח ויגרעו מדי שוים ולא ימצא עליהם קונים כמו בכלים חדשים, ומהיכא תיתי לאוקמי' דברי הה"מ ודברי התוס' דמיירי דוקא בבני אדם המשונים בדעתם מדרך העולם, אמרי אשר באמת הם סתמא כתבו בלא שום חילוק בין מקפיד לאינו מקפיד.
ע"כ נלע"ד להשוות דעת הרמב"ם ז"ל עם דעת הה"מ ז"ל והתוספות באופן זה, דהנה הפני יהושע ז"ל בשבת דף מ"ו ע"א בתוספות ד"ה אין לנו וכו', יצא לדון בדבר החדש, דהא דאמרינן דכלי שמוקצה מחמת חסרון כיס אסור לטלטל אפילו לצורך גופו ומקומו ואפילו ר"ש מודה לזה, זה דוקא בכלים שמלאכתם לאיסור כגון סיכי וזוכי ומזורי שמביא הש"ס בדף קכ"ג שהם כלים שמלאכתם לאיסור כפרש"י והתוספות שם שהם מיוחדים לבית הבד ולאריגת בגדים, וא"כ נהי דכלים שמלאכתם לאיסור בעלמא שרי לטלטל לצורך גופן ומקומן, היינו משום דחזו לתשמישי אחריני, משא"כ הנך שהם מלאכתם לאיסור וגם מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם מלאכה אחרת ומייחד להו מקום, ממילא אתקצאי שימוש כלי זה לגמרי בשבת ותו לא חזי לתשמישי אחריני, אבל בכלים שמלאכתם להיתר ר"ל שעיקר מלאכתם הוא במלאכת היתר, לא הוי מוקצה, דאפשר שישתמש בהם בשבת בתשמיש המותר להם וממילא לא מקצה מדעתו שימוש כלי זה. והביא כמה ראיות לזה מדברי הש"ס, וככב שכן פסק הטור והשו"ע באו"ח ר"ס ש"ח דכלי שמלאכתו להיתר לא שייך לאסור משום קביעות מקום עיי"ש.
והנה בכוש 'ע לפנינ י לית רמז מחה דלהוי חיל יק במ וקצה מחמת חסרון כים בין כלי שמלאכתו לאיסור לכלי שמלאכתו להיתר, וצ"ל דכוונתו דמשמע לו כן מדברי המחבר בסעיף א', דזה לשון המחבר שם, כל הכלים ניטלים בשבת חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס כגון סכין של שחיטה או של מילה ואיזמל של ספרים וסכין של סופרים וכו'. ומדחזינן דנחית המחבר למנינא וקחשיב דוקא כל הנך שהם כלים שמלאכתם לאיסור, וגס מדלא כתב סתם כלים שמוקצים מחמת חסרון כיס, משמע דדוקא כי הני שמלאכתם לאיסור, וגם פשטות [הלשון] מורה כן שכתב ,,כגון" סכין של שחיטה וכו', דמשמע דוקא כגון אלו אבל כלים שמלאכתם להיתר אינם בדין זה
ומעתה י"ל דגם הרמב"ם ז"ל שכתב כלשון המחבר מיירי ג"כ דוקא בכלים שמלאכתם לאיסור שהוקצו לסחורה, ובהן דוקא שייך מוקצה מחמת חסרון כיס
אפילו לצורך גופו ומקומו. דלשון הרמב"ם בפרק כ"ה הלכה ט' כך הוא, כל כלי שמקפיד עליו כגון כלים המוקצים לסחורה וכלים היקרים אסור לטלטלם וזה הנקרא מוקצה מחמת חסרון כיס כגון המסר הגדול ויתד של מחרישה וכו' וכיו"ב עכ"ל. והנה מתחיל בכלים המוקצים לסחורה וסיים כגון המסר הגדול וכיו"ב שהם כלים שמלאכתם לאיסור, א"כ נראה מלשונו דמיירי בכל הסעיף אך בכלים שמלאכתם לאיסור, ומש"ה כפל לשונו ופירש כוונתו דכלים המוקצים היינו כגון המסר הגדול וכו' שבהן שייך מוקצה נוקמת חסרון כיס אפילו לצורך גופו ומקומו, כי למלאכתן שהם ראוים ועומדים אסורים מפני שהם מיוחדים למלאכת איסור, ולתשמיש אחר מקפיד שלא ישתמש בהן שלא יפסדו, מש"ה מקצה מדעתו לגמרי ודחי' בידים ממש מקרי. אבל הרב המגיד בפרק כ"ו הלכה י"ד שלא מיירי מכל זה, רק שמדקדק שס מלשון הרמב"ם שכתב שם שקדים ותמרים העומדים לסחורה מותר לאכלם, וע"ז כתב הה"מ ז"ל דכ"ש כלים המוכנים לסחורה שמותר לטלטלם פאס הוא צריך להם שהרי פירות המוכנים לסחורה הותרו אפילו באכילה כ"ש בכלים שמותרים בטלטול, הרי דמשמע להדיא מלשונו ומדבריו דלא מיירי אלא מכלים שמלאכתם להיתר דוקא, מדלמד זה מדין פירות העומדים לאכילה ומוכנים לסחורה שמותר לאכלם, ובפירות הטעם שהותרו באכילה כתב הרמב"ם שם משום שאין אוכל ומשקה שהוא מוקצה בשבת אלא הכל מוכן הוא אצל שבת חוץ מגרוגרות וצמוקים שמסריחות ואינן ראוין לאכילה, ואם הוי כ"ש כלים העומדים לסחורה שכתב הה"מ רצונו לומר אפילו כלים שמלאכתם לאיסור ועומדים לסחורה, א"כ אין זה כ"ש מפירות ואפילו ,,הוא הדין" לא הוי, דשאני כלים שהם מוקצים מחמת עצמם ג"כ, משא"כ בדברים העו,מדים לאכילה. אלא ברור שהס"מ לא דיבר כלל אלא מכלים שמלאכתן להיתר, וא"כ שפיר כ"ש הוא מתמרי דעיסקא שהותרו אפילו באכילה, אבל באמת בכלים המוקצים מחמת עצמם שמלאכתן לאיסור מודה הה"מ להרמב"ם ז"ל שאסור לטלטלם אפילו לצורך גופו ומקומו ושוים הם לדינא בזה אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
היוצא לנו מזה, דכלים שמלאכתם להיתר ועומדים המה בחנות למכירה, אע"פ שעל שאר תשמישים מקפיד עליהם שלא יפסדו שוים, אבל במה שראוי להס דהיינו ליקחם לביתו אם צריך להם או ליתנם לאחרים בדרך היתר המבואר בסימן שכ"ג, אינו מקפיד עליהם ולא הקצם מתחילה על דעת כן ומותר.
ודברי הרב הב"י שהבאתי לעיל שהשוה דעת הרמב"ם ז"ל לדעת הה"מ ז"ל, שהרמב"ם מיירי כפלים העומדים לסחורה ומקפיד עליהם מש"ה אסור לטלטלם, והה"מ מיירי בכלים שעומדים לסחורה ואינו מקפיד עליהם עיי"ש, יש לפרש באופן שלא תקשה עליו מה שהקשיתי לעיל. וכוונתו הוא בנ("ש דהא דכתב הרמב"ם ז"ל דכלים העומדים לסחורה אסור לטלטלם היינו דוקא כשמקפיד עליהם, רצונו לומר שהרמב"ם ז"ל מיירי באופן שרוצה להשתמש בכלים המוקצים לסחורה תשמיש אחר שאין הסחורה עומדת לכך ואין מוכן לו ודרך העולם הוא להקפיד מלהשתמש בו תשמיש כזה, כגון אם רוצה ליקח נייר חלק שעומד לכתיבה לצור על פי צלחיתו או תשמיש אחר כיו"ב שאינו עומד לכך וגם בחול מקפיד עליו שלא להשתמש בו תשמיש כזה שמא יפסיד הכלי ליפתח מדי שויו, ע"כ הוי שפיר מוקצה מחמת חסרון כיס, והעיקר הוא דתליא בההקפדה שמקפיד עניו שלא להשתמש בכלי כזה תשמיש כזה, אבל הה"מ מיירי במי שהכניס סחורתו לאוצרו ולחנותו ולפעמים צריך לו בשבת בהסחורה הלזו להשתמש בהם תשמיש שהכלים ראוים ועומדים לכך, כי כן מורה לשונו שכתב כלים המוכנים לסחורה אם הוא צריך להם מותר לטלטלם, נראה מלשונו שרוצה לומר שצריך להם לעצמו לחלוטין, וע"ז אי אפשר לומר שמקפיד עליו שלא ליקח לביתו לחלוטין ולהשתמש בו, כי זה אינו כי באמת גם בחול נוטל לעצמו מחנותו דברים הנצרכים לו ואינו הולך לחנות אחר לקנות דברים שיש לו בחנותו, וא"כ אין חשש רק במה שהכניסו לאוצר לסחורה אם זה מיקרי דחי' בידים שאסור אפי' לר' שמעון, ע"ז הביא שפיר ראי' מתמרי דעיסקא שאף שעומדים לסחורה מ"מ אין זה דחי' בידים כי דעתו עליהם אם יצטרך למכרם בדרך היתר או ליקחם לביתו, וא"כ מה לי כלים העומדים לסחורה מפירות העומדים לסחורה, ואדרבה כ"ש הוא מפירות העומדים לסחורה כמ"ש הה"מ שם שפירות העומדים לסחורה הוכרו אפילו באכילה כ"ש כלים שמותרים בטלטול (אבל אי לא תימא הכי מה כ"ש מפירות שכתב הה"מ הרי רוצה להשתמש בהכלים תשמיש שמקפיד עליו בחול שלא להשתמש בו תשמיש כזו משא"כ בפירות), וא"כ י"ל דבזה גם הרמב"ם מודה לו להכ"מ שמותרים לטלטלם וליתנם לאחרים לחלוטין, כיון שאין זה דיחוי בידיה כיון שגם בחול גם בשבת עומדים וראוים לכך ליקח לעצמו או ליתנם לאחרים בדרך היתר כמבואר בש"ע סימן שכ"ג ובודאי אינו מקצם מדעתו כלום. וא"כ מושכר גם מזה שמותר ליקח מחנותו דברים העומדים לסחורה הנצרכים לו או לחבירו בשבת ויו"ע, כי על זה אין שום ב'א מקפיד לא בשבת ולא בחול.
ומה שתמה מע"כ במכתבו וז"ל שאם נאמר שאם לוקח לחלוטין אינו אסור משום מוקצה מחמת חסרון כיס, א"כ כיון דחזי לדבר אחד בטל דין מוקצה מכלים העומדים לסחורה, ולא דמי כלל למסר הגדול וכו' דכיון שהם כלים שמלאכתם לאיסור ומקפיד עליהם א"כ אינם ראויים לשום תשמיש, אבל כלים שעומדים לסחורה שאינם מוקצים רק מחמת חסרון כיס מפני שמקפיד עליהם שלא להשתמש בהם שום תשמיש כלל, ואם נאמר שאם לוקחם לחלוטין לא הוקצו מחמת חסרון כיס א"כ למה הם מוקצים כלל, היש מוקצה לחצי לזה הוי מוקצה ולזה לא הוי מוקצה, עכ"ל מע"כ במכתבו. יעיין מס' שבת דף קכ"ג ע"א ב"ש אומרים אין נוטלים את העלי לקצב עליו בשר וב"ה מתירין ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו, ולשאר דברים אמרינן שם בגמ' דהוי מוקצה מחמת חסרון כים. וכן בסכין של מילה ביו"ד סימן רס"ו ובאו"ח סימן של"א במג"א ס"ק ה' לדעת הסוברים שאם הניח מידו אסור לטלטלו אם אין עוד מילה אחרת הרי דאפילו בכלים שמלאכתם לאיסור יש מוקצה לחצי ואמרינן דלזה . . (חסר ההמשך)