על הגאולה ועל התמורה/קיט

קיט

והעולה מכל המקובץ, שכמו שהיה בחטא העגל שהמירו כבודו יתברך בנסי הס"מ רח"ל, והיו מקלסין על הגאולה ונסי יציאת מצרים והכניסו כל השבח הזה וקילוסו יתברך על התמורה, להמשיך על ידי זה לבבות בני ישראל אחר העגל הנעשה על ידי נסי הס"מ, כמבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל (שמות ל"ב, כ"ד). ועל ידי חטא האיום הזה המירו את גאולתינו ונתארך גלותינו בעוה"ר עד אשר יתוקן הפגם וימחה רושם החטא (כמבואר בהקדמת הקונטרס באריכות), כן בעוה"ר קרה לנו עכשיו, שהתגבר כח הסטרא אחרא והס"מ לעשות צורות משונות בדמיון של נסים והצלה, לסמות עיני בני ישראל להיות נמשכים אחרי המינים והכופרים והצלחתם, ומדמין אותם למצילים, ובאין על ידי זה לספר בכבוד הרשעים ולשבחם, וממירים כבודו יתברך בכבוד הרשעים רח"ל, ומכניסים שבחו וקילוסו יתברך על הצלתינו להרים על ידי זה דגל הציונות והמינות, וממירים על ידי זה גאולה האמיתית בגאולה של הס"מ, ובלי ספק דבר זה גורם לאריכות הגלות ומעכב את הגאולה, ה' ירחם. וחטא זה גרוע יותר מחטא העגל, כמו שכתב החובת הלבבות.

וזה לשון החובת הלבבות בפרק ד' משער יחוד המעשה, יש יתרון לעובד הגילולים על החנף בארבעה דברים וכו'. [והשני], כי עובד הגילולים עובד מי שאינו ממרה את האלקים, אבל המחניף בתורת אלקים עובד מי שממרה את אלקים, ומי שאינו ממרה אותו וכו'. והרביעי, כי עובד הגילולים אין ענינו נסתר מבני אדם, והם נשמרים ממנו מפני פירסום כפרנותו באלקים, אבל החונף אין כפרנותו נראה, ובני אדם בוטחים בו, ויתכן לו להזיקם [מה] שלא יתכן לזולתו. והוא הגדול שבמדוי העולם, ונקרא בלשונינו חנף ויהיר ומפתה, ע"כ לשון החובת הלבבות.