על הגאולה ועל התמורה/קיז

קיז

והנה בגמרא סנהדרין דף פ"ב ע"א, וירא פנחס (במדבר כ"ה, ז'), מה ראה, אמר רב, ראה מעשה ונזכר הלכה וכו', לא כך לימדתני וכו', אמר ליה, קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא. ושמואל אמר, ראה שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' (משלי כ"ג, ל'), כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, ופירש"י, ראה שאין חכמה, כלומר נזכר בפסוק אין חכמה ואין תבונה נגד ה', שכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, לפיכך הורה פינחס הלכה בפני רבו, ולא המתין ליטול רשות ממשה, שלא יראו הרואים וילמדו להתיר את העובדת כוכבים.

והנה זה פלוגתא, דלדעת רב שאל את משה וניתן לו רשות, וכמו שביאר זה ק"ז בישמח משה סוף פרשת בלק (ד"ה במסכת סנהדרין), דמה שהשיב לו משה לא הוי הוראה, אלא ממילא מובן, דשוב לא הוי מורה הלכה בפני רבו יעיי"ש, ולדעת שמואל, לא שאל כלל את משה, אלא עשה מעצמו לגמרי, דהוי בזה מורה הלכה בפני רבו. אבל קשה טובא להבין, האיך אוקמוה פסוק זה דאין חכמה שאין חולקין כבוד לרב אף נגד משה רבינו ע"ה מקור החכמה והתבונה, וכל התורה כולה אך ממנו ידעו, הלא היה לו אפשרות לשאול את משה שהיה שם במקומו. ואם הוא בעצמו כיוון את ההלכה האמת לאמיתו, הנה ידע שמשה רבינו ע"ה יודע ומבין יותר ממנו, ולמה הכניס עצמו בזה להיות מורה הלכה בפני רבו, שהחמירו חכמינו ז"ל (ברכות לא:) כל כך בזה, ואמרו (ברכות לא:) המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה, ומכל שכן משה רבינו ע"ה, רבן של כל הנביאים ומלאכי השרת, שחלילה להקל בכבודו. ובאמת, מה שלא עשה זה בעצמו, מבואר במדרש רבה סוף פרשת בלק (במדב"ר פ"כ, סכ"ד) שהוא בשביל שיבוא פינחס ויטול את הראוי לו יעיי"ש, אבל עכ"פ היה לו ליטול רשות.

והנראה בזה, שראה פנחס שיש בזה ענין לדורות, כמבואר שם בגמרא (סנהדרין פב:) שכפרה זו מכפרת והולכת לעולם, ופירש"י ז"ל, דכתיב (במדבר כ"ה, י"ג) ברית כהונת עולם וגו' ויכפר, ועיין מהרש"א שם (חידושי אגדות, ד"ה ראויה), וראה בזה פינחס ברוח קדשו שהוא ענין של דורות עולם, על כן עשה מעשה שיהיה הוראה לדורות, לדעת שכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, ורק בשביל כך עשה פנחס המעשה ההיא, ולא המתין ליטול רשות ממשה, כי להורות לדורות עשה כן, דמשה ופינחס שניהם היו נביאי אמת, וידעו כל אחד מה שבלב חבירו, ושניהם נתכוונו לאותה הכוונה שיהיה בזה הוראה לדורות, לדעת דבמקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. ומובן בזה הלשון וירא פינחס, שפירש"י ז"ל (סנהדרין פב.) ראה כלומר נזכר, שלכאורה למה כתב על זכירה לשון ראה, אלא שראה ברוח קדשו כל דורות העתידים שיצטרכו לזכור זה. ואם כן אין הדבר סובב בפרטיות על משה רבינו ע"ה, אלא סתם, בדרך כלל על כל הדורות.