שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן י
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
~ סימן י ~
שוכט"ס אל כבוד ידידי הה"ג חו"ב טובא ותיק מלא עתיק החסיד המפואר יי"ש כש"ת מו"ה חנני' יו"ט דייטש שליט"א שהי' אב"ד בק"ק העלמעטץ יצ"ו.
אחדשה"ה באה"ר, בדבר שאלתו אודות מה שנפרץ במילואו במדינה זו באמעריקע גם בבתי כנסיות של הארטה' שנעשית כעזרת נשים באופן שניראות הנשים לבית הכנסת, ושלח לי מה שנדפס תשובה מהרב הגאון ר' משה פיינשטיין שליט"א שכתב שאין לחוש להסתכלות, וגם במקדש שעשו תיקון גדול שיהיו הנשים למעלה והאנשים למטה הי' בלי מחיצות, ולא חשו להסתכלות אלא בעת שהיו הנשים למטה אף שהי' בחדר אחר והי' שם מחיצות אבל כיון שהשערים ה'ו פתוחין ויוכלו להרבות בדברים דרך השערים לכן הוי כמעורבין שבאים לידי קלות ראש, אבל אח"כ שהיו הנשים למעלה על הגזוזטרא ולא יכלו להרבות בדברים לא הוצרכו לעשות שום מחיצה, ומטעם זה התיר גם בביהכ"נ אם הנשים למעלה על גזוזטרא אף בלי מחיצה שאין להקפיד על הסתכלות, וגם התיר מטעם זה אף שהנשים עומדות למטה בבית הכנסת אם יש הבדל מחיצה עד אחר הכתפים, את"ד והאריך בראיות כאשר אביא להלן.
(הנה נפלאתי בראותי דברי התשובה ההיא בכל המשך דבריו. ומה שכתב לבסוף להתיר אף כשהנשים עומדות למטה בבית הכנסת אם יש מחיצה עד אתר הכתפים על סמך סברתו שכתב שמסתבר שאז אין לבוא לקלות מאש, זה תמו' אף לפי שיטתו שטעה בהבנת דברי הש"ס לומר שלא הקפידו על הסתכלות אלא כשעומדות למטה שאז אפשר להרבות בדברים, א"כ מה יועיל לזה המחיצה שעד אחר הכתפים אם הראשים והצורות מגולות, הלא יכולים להרבות בדברים ושחוק וקלות ראש, והמחיצה שבין הגופים אינה כלם כי הכל בתר רישא גרירי שמשם בא הקלות דאש והשיחה של הבל ואיסור, והלא הוא בכרות שם באותה התשובה מן הש"ם שהוא איסי ר דאורייתא, י האיך אפשר להתיר באיסור דאורייתא על סמך סברא בעלמא אף אלו הי' הסברא טובה, וכמבואר בגמרא גיטין דף ל"ז ע"א שאר"י וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה, ופירש"י ז"ל מדמין נראה בעינינו וכמדומין אנו כן ולא שמענו מרבותינו, ובש"ס מיירי מסברת ר"י שהי' בודאי טובה עכ"ז אמר שאין להקל על סברא שלא שמע מרבותיו, וא"כ אנן יתמי דיתמי האיך נבוא להקל באיסורי דאורייתא על סמך סברא שלא נאמרה מפי רבותינו זלה"ה. אבל באמת אין שם מקום לסברא זו כאשר כתבתי.
אמנם אין להאריך בפרט זה, כי גס עיקר החלטתו שהחליט שאין לחוש להסתכלות זה אינו. וברמב"ם ז"ל בפיה"מ בסוכה (פ"ה מ"ב) מבואר בפירוש שעשו מקום הנשים למעלה כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים, וא"כ ודאי שנעשה באופן שלא יכלו האנשים להסתכל בנשים. ובתשו' הנ"ל רוצה להעמיס בדברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שאין כוונתו לחוש להסתכלות אלא להסתכלות כזאת שיכולה להביא לידי שיחה וקלות ראש, וזה ודאי א"א להעמיס כלל בדברי הרמב"ם ז"ל, שהרי אין שם שום רמז ורמיזה בדברי הרמב"ם ז"ל משיחה וקלות ראש ונמצא שכל הטעם שחשו חכז"ל בזה חסר לגמרי מדברי הרמב"ם ז"ל כי לא הזכיר אלא טעם ההסתכלות בלבד שזה אינו אמת לפי דבריו שאף כשהיו הנשים למעלה יכלו האנשים להסתכל, וז"ב לכל מעיין שמדברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ כרח שנעשה באופן שלא יכלו האנשים להסתכל בנשים, וכן מבואר בתויו"ט שם על המשנה בפרק החליל וז"ל : פי' הרמב"ם כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים, והדין עמו כי האנשים של מטה הי' הרואין בשמחה לא השמחים בעצמם כמ"ש הר"ב במידות שם כי השמחים היו חסידים וכו' וא"כ הוצרך לטעם, ואמנם הסתכלות האנשים בנשים מביא לידי קלות ראש כי הוא ימשל בך כתיב ועוד משום קישוי לדעת ושמא יראה קרי כ"ש בחצרות בית ה', עכ"ל ומבואר בדבריו בפירוש שהבין בדברי הרמב"ם ז"ל שחשו להסתכלות בלבד שהוא המביא לידי קלות ראש ולעבירות חמורות של הוצאת ז"ל ר"ל שמבואר בשו"ע אה"ע סכ"ג סעיף א' שזה חמור מכל עבירות שבתורה, והתי"ט כתב בזה על דברי הרמב"ם שהדין עמו, ולהלן ותבאר עוד דברי התוי"ט והרמב"ם בזה.
גם מכח סברא נראה, דמה שאמרו בגמרא בעת שהיו הנשים למטה שראו שבאו לידי קלות ראש, אין כוונתם שבאו שם צידי שיחה בהבל ואיסור וכדומה דברים שבגלוי כמ"ש בתשו' הנ"ל, שהרי כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו גיהלכות יו"ט הכ"א ובטוש"ע סימן תקכ"ט שחייבים בי"ד להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו אנשים ונשים, ובודאי שבשוקי בראי אצל הגנות והפרדסים לא הי' מציאות לעשות מחיצות מבדילות, גם א"א לגזור על הנשים שלא ילכו כלל לחוץ שהיא גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, והעמידו עכ"פ שוטרים לתקן מה דאפשר שלא יתקבצו עכ"פ, וא"כ כש"כ שהיו מעמידין שוטרים במקדש ה', ובפרט שהי' שם מחיצה המבדלת ולא הי' החשש אלא במקום השערים שה◖ו פתוחין ודרך שם היו רואין, ולא הי' צורך להעמיד השוטרים אלא במשך מקום השערים, והי' אפשרות שיהי' שמירה מעולה שלא להניח לדבר האנשים עם הנשים כלל, ומבואר ברמב"ם פכ"א מהלכות איסורי ביאה ה"ב שהיו לוקין מכות מרדות להקורץ בידיו וברגלנו או רומז בעיניו וכדומה שאר קלות ראש כמו להמתכין להביט בה, ומכש"כ בצקדש ה' שהיו לוקין מכות מרדות על קלות ראש, והלא בביהמ"ק אסור קלות ראש ושיחה בטילה מדאורייתא אפילו בין האנשים בלבד מסוס מורא מקדש, דכתיב ומקדשי תיראו, ואף בביהכ"נ הדין כן כמבואר בגמרא מגילה דף כ"ח ע"א ובש"ע או"ח סימן קנ"א. וא"כ אם היו מעמידין שוטרים במקום השערים ולוקין את כל הנוהג קלות ראש שם עם הנשים האיך באו לידי קלות ראש, ולמה הוצרכו עבור זה לעבור על איסור דאורייתא להוסיף על הבנין שהוא אסור משום הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל, אם הי' אפשרות לעשות שמירה מעולה בדבר. ובגמרא ר"ה דף כ"ע ע"ב שאסרו לתקוע שופר בשבת שמא יעבירנו מחמת שכחה, ואעפי"כ במקום הסנהדרין לא גזרו שאימת הסנהדרין עליהם ונא ישכחו לעבור יעיי"ש בגמרא ומפרשים. וא"כ בביהמ"ק בעת שהיו שם הסנהדרין וכל ראשי הדור החסידים ואנשי מעשה והי' ידם תקיפה, האיך לא יכנו למנוע מהעם קלות ראש שבגלוי שם במקום השערים.
וע"כ נראה ברור שהי' החשש רק בשביל הסתכלות שעפ"י רוב א"א להשגיח מ"מ'ז ולהבחין אם הי' הבטה בכוונה, אבל סוף כל סוף הרגישו שהי' בין העם הסתכלות והרהורי עבירה וזה נקרא קלות ראש כמ"ש התוי"ט. ועי' רש"י מגילה כ"ח ע"א גבי הא דאמר בחס"ל אין נוהגין בהן קלות ראש אין ויכלון וכו' ואין מטיילין ואין נכנסים בהם בחמה מפני החמה וכו', ופירש"י ז"ל שם כלהו פיר ישא דקלות ראש הן, לשון קלות שמקילין אותה. וא"כ הסתכלות בנשים והרהורי עבירה בודאי קלות ראש הן ולדעת הרבה ראשונים איסור הסתכלות הוא איסור דאורייתא מדכתיב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, והרהור אפי' בפנויה לכו"ע אסור מדאורייתא, עי' ש"ע אה"ע סימן כ"א ב"ש סק"ב ובירושלמי ברכות פ"א ה'ה כתב לא הנאף נא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אמר ר"ל עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה, אמר הקב"ה אי יהבת לי לבך ועינך אנא ידע דאת לי יעיי"ש, ובמ"ר ובתנחומא פ, שלח עה"כ ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, הלב והעינים הם סרסורין לגוף שהם מזנים את הגוף לכך נאמר למען תזכרו ועשיתם את כל מל י תי. הרי שהכל תלוי רק בעינא וליבא, ולכן שפיר קראי להסתכלות קלות ראש. ובקידושין דף פ"א ע"א גבי סקבא דשתא ריגלא, כתבו התוספות ד"ה סקבא, פי' ריעוע של ימות השנה ליחוד ולעבודה ימות פרל שיש קבילית אנשים ונשים ונותנין עין זה על זה ולכך נהיגי להתענות בה"ב, יעיי"ש. הנה התחיל ביחוד ועבירה וסיים רק בשימת עין, גם א"א שיהי' יחוד במקום קבוצה, ול"ל שבימות הרגל לא הי' רק שימת עין ע"י שהי' בעת הילוכם להדרשה בהדרך קבוצת אנשים ונשים ששם במשך הדרך א"א לתקן, אבל השותת עין גרם אח"כ יחוד ועבירה על כל השנה– הרי ששומת עין גורם הכל. ובגמרא ברכות ד כ"ד ע"א ושבת דף ס"ד ע"ב, למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, למר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאל מסתכל במקום התורף. וברב נסים גאון שם במס' ברכות הביא לשון הברייתא (ירושלמי חלה פ"ב ה"א) המסתכל בעקיבה של אשה כאלו מסתכל בבית הרחם והמסתכל בבית חרחס כאלו בא עלי'. הרי שאמרו על הסתכלות כמו על ענין ביאה ר"ל, ובהתיקון גדול שעשו תקנו שלא יסתכלו כדברי הרמב"ם והתיו"ט, כאשר אבאר.
והנה בתשי בה הנ"ל הביא ראיות שלא הקפידו על הסתכלות, וכל ראיותיו אינם כלום, ואבוא על סדר דבריו. בתחלה כתב להוכיח שאנו רואים שלא הקפידו מצד עצם הסתכלות בנשים, שהרי ידעו גם מתחילה ומ"מ התירו זה כשלא ידעי שיבואו לידי קלות ראש, ואך כשראו שבאו לידי קלות ראש מצד הסתכלות היינו שהרבו שיחה ביניהם בדברי הבל ואיסור וכדומה התקינו וכו'. ואין זה שום הוכחה דהרבה ענינים מצינו כן בש"ס, וביבמות דף ל"ט ע"ב, מצות יבום קודמת למצות חליצה
בראשונה שהיו מתכונין לשם מצוה, עבשיו שאין מתכונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום. הרי שבתחילה שבאו לקיים מצות יבום לא עלה על דעתם לשם נוי או אישות או שום דבר אחר ולכן אמרו מלות יבום קודמת, אבל אח"כ נשתנה הדבר שבעת שבאו לקיים מלות יבום נתכוונו גם לדבר אחר נשתנה הדין ואמרו מצות חלילה קודמת, ועיי"ש בגמ' שאמרו וכי אכשור דרי, וכמו כן גם בזה דבתחילה כשבאו לשמחת גית השואבה לראות הרקודים של החסידים ואנשי מעשה שהי' בדביקות נפלאה להקב"ה, ובתוספות סוכה דף נ' ע"ב ד"ה חד בשם הירושלמי (פ"ה ה"א) שמשם היו שואבין רוה"ק, ובגמרא דף נ"ג ע"א שאמרו אלו ואלו, אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו, והכל היו באים לשם לשאוב קדושה ותשובה שלימה, לא עלה אז על דעתם להסתגל בנשים שיהי' תרתי דסתרי, ובגמרא ע"ז דף כ' ע"ב בעבידתיה טריד ולא אתי להרהורא, אבל אח"כ לשכנה הדור והיו מאותן הבאים לשם גם מסתכלין בנשים שזהו קלות ראש במקום הקודש לכן ראו הכרח לעשות תיקון גדול
נם מבלעדי זה אין קושי' ממה שהי' בתחלה, שהרי הרבה תקנות ודרשות נתחדשו בזמנים שונים ביתי חכמי הש"ס מה שלא נודע מקודם, והקב"ה הראה למשה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, אבל לא נתגלה עד שבא אותו תלמיד ותיק שזה הי' חלקו בתוה"ק ומצינו גם בענין זה בזבחים דף ס"ב ע"א שהקשו והא כתיב הכל מיד ה' בכתב עלי השכיל, אלא אמר ר' יוסף קרא אשכח ודרש, ופירש"י ז"ל שם שלמה לא הבין לדרשו והם דרשוהו והוסיפו עליו לפי הצורך להם. וכעין זה הוא בתוספות זבחים דף ל"ג ע"א ד"ה וליעבד, שכתבו והא דמוסיפין על הטית ועל העזרות היינו היכא דאיכא למימר קרא אשכח ודריש כההוא דסוכה יעיי"ש. הרי שנתגלה להם דרשות בקראי מה שלא הי' נודע מקודם. וכן הוא אותה הדרשה שבסוכה, ולכן בתחלה טרם שמצאו אותה הדרשה לא יכלו לעשות התיקון שבגזוזטרא למעלה כאשר באמת הקשו ע"ז בש"ס מהכתוב דהכל בכתב וגו', ורק אח"כ דקרא אשכחו ודרשי יכלו לעשות התיקון. ומה שלא מנעו הנשים שלא יבואו כלל לשמחת בית השואבה טרם עשייתם התיקון, אפשר שראו לנחוץ שיקחו גם הנשים חבל באותה המצוה של שמחה דנשים חייבים בשמחת הרגל מה"ת, ואמרו ז"ל (סיכה דף נ"א ע"א) מי שלא ראה שמחה זו לא ראה שמחה מימיו, וגם שמשם היו שואבים קדושה ותשובה גם לנשים, ולדינא דרובא הי' מזה תועלת עצום ליראת שמים ולקיום התוה"ק, לכן לא ראו למנוע כל ביאתם לגמרי עד שמצאו המקרא שמזה יש היתר להוסיף על הבנין בשביל התיקון, שוב הי' חיוב לתקן אף בשביל מיעוטא דמיעוטא שבאו צידי קלות ראש, ופשיטא שאין אנו יכולין להתדמות לראשונים.
וחוץ לזה אין בדבריו כלום מה שהוכיח שלא חשו אלא על שיחה של איסור לא על הסתכלות ממה שהתירו בתחלה אף שידעונ דהלא אדרבה יותר קשה לדבריו שלא יכלו לתקן אך בשביל שיחה של איסור ושאר קלות ראש שבגלוי, האיך התירו זה בתחלה, וכי זה לא ידעו בתחלה שהסתכלות יוכל להביא לידי כך, הלא כל הש"ס מלא מזה ולמדוה מקראי, וקצת מאמרי חכז"ל בזה הבאתי למעלה. אבל האמת הברור כמו שבארתי שהי' שם שמירה מעולה ואימת הסנהדרין וכל ראשי ישראל ולא הי' חשש על דברים שבגלוך, אמנם אעפי"כ לא כדורות הראשונים דורות האחרונים, שבדורות הראשונים לא עלה על דעת הבאים במקדש ה' לשאוב קדושה וטהרה להסתכל אז בנשים ק"ו ממצות יבום שאף בעשיית מעשה לא עלה על הדעת להתכוון לשם נוי, אבל אח"כ נשתנו הדורות, ויתבאר עוד להלן בזה. וגם תי' השני שכתבתי דאח"כ קראי אשכחו הוא נכון, ועכ"פ בודאי שאין מזה נדנוד ראי', אדרבא, וז"כ וברור.
מ"ש עוד דאף שהרמב"ם מפרש כדי שלא יסתכלו על כרחינו אין לפרש מצד איסור הסתכלות שהלא אף כשהן למעלה הן ליראות כיון שלא הוזכר כלל שהי' מחיצה להגזוזטרא, ודוחק לומר שמכיון שלא נראו אלא להעומדים באמצע וכיון שהם חסידים וא◗שי מעשה שרק הם היו המרקדים בשמחת בית השואבה אין קפידא בהסתכלות כרב גידל בברכות דף כ' ע"א, שהרי לא בכל חסידים ואנשי מעשה מצינו מעלה זו, שהרי רבנן דר' גידל וכן רבנן דר' אחא בכתובות דף י'ז ע"א היו ג"כ חסידים ואנשי מעשה ולא הי' להס מעלה זו, ואדרבה אמר אביי בסוכה (דף נ"ב ע"א) ובת"ח יותר מכולם, והאריך עוד בזה. הנה אותו הפי' שדחאו כאן, הוא בתויו"ט במ"ש כי האנשים דלמטה הם הרואין בשמחה לא השמחים בעצמם כי השמחים היו חסידים, והוטב בעיניו אותו הפי' שכתב בשביל זה והדין עמו, דלא כמ"ש בתשובה הנ"ל. ובאמת מה שנתקשה בזה מרבנן דר' גידל ורבנן דר' אחא ושאר מקומות שרואין שלא סמכו על אסידותם ותורתם נגד היצה"ר, אין זה ענין לכאן, דהתם בדרב גידל דיתיב אשערי טבילה ואמר להו הכי טבילו והכי טבילו, היה מוכרח להסתכל בהן
להורות להן אופני הטבילה, וע"ז אמרו לי' ולא מיסתפי מר מיצה"ר, וכן ברב אחא דמרקיד לה על כתפו, וכן הוא בכ"מ שיש שליטת היצה"ר מלינו לפעמים שמתגרה בת"ח יותר מבכולם, אבל בכאן החסידים ואנשי מעשה לא היו מסתכלין כלל למעלה על הנשים, ואמרו בגמרא סוטה דף ח' ע"א גמירי דאין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות, וע"ז בודאי היו נאמנים על עצמם החסידים ואנשי מעשה שלא יסתכלו שם כלל ולא תתחיל שום שליטה מיצה"ר עליהם, ובלא"ה אמרו (יבמות דף ק"ה ע"ב) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, ואותן החסידים ואנשי מעשה שהיו מרקדים בדביקות נפלאה ותשובה אמיתית לפני הקב"ה בודאי היו עיניהם למטה ועצמו עיניהם מראות במקום שאינו צריך לראות.
וברמב"ם פכ"א מהל' א"ב הל' ג' גבי הא דאמר דבאשה הרוצה לישא אותה מותר להסתכל בפני' לבודקה, וכתב ע"ז הראב"ד : חכמים אמרו האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא לידבר ע"ה בהדי' דילמא מיחלפא לי' מיני', אלמא אין דרך ת"א בכך. וכתב ע"ז הה"מ שאין זה השגה לפי כצורבא מרבנן אפילו נסתכל בה ובדקה בפעם אחת לא יכירה אם יחליפוה לפי שאינו רגיל להסתכל בצורת הנשים, אבל עם הארץ יכירה בפעם אחת הרי שסתם ת"ח אינו רגיל כלל להסתכל בנשים, ומכש"כ שהי' כן באותם החסידים ואנשי מעשה שאמרו אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנתינו, חו אשרי זקנתינו שכפרה על ילדותינו, ומילתא דלא שכיחי לא גזרו בהו רבנן, משא"כ בפשוטי עם דשכיחי טובא מהרגילין להסתכל בעוה"ר. גם במה שכתבתי למעלה על ת"ח והחסידים ואנשי מעשה לא נוכל עכשיו להתדמות להם כי מלבד שאין לנו עכשיו דין ת"ח כנודע, ק"ו בעניני זהירות שנתקיים בעוה"ר הכתוב ותרד פלאים במלוא מובן המלה. גם י"ל שכל אותם החסידים ואנשי מעשה שהי' מרקדים שמה הי' מאותן שידעו בנפשותם שאינו מזיק להם כמו לרב גידל ורב אחא, שהרי לא אמרו בגמרא שכל החסידים ואנשי מעשה היו מרקדים, אלא שהמרקדים הי' חסידים ואנשי מעשה, ואפשר שהי' גם הרבה מהחסידים ואנשי מעשה שיראו לנפשותם ולא עמדו שם בין המרקדים אלא תחת הגזוזטרא בין שאר כל ישראל ואותם החסידים ואנשי מעשה שהיו המרקדים הי' נאמנים על עצמם שאינו מזיק להם, כמו שהי' נאמנים על עצמם ר"ג ור"א ועשו בדרך זה לעיני כל העם, ובודאי דלאו כל אדם נאמן על עצמו בענין זה אלא המפורסמים בחסידותפ בתנאים ואמוראים שבהם הי' העובדא וז"פ.
מ"ש עוד שבודאי הי' באמצע אנשים מהעם הבאים לראות שהרי לא נזכר בשום מקום שלא הניחו להרואים לעמוד במקום המרקדים, אין זה שום ראי', דבגמ' לא באו להשמיענו אלא עיקר החידוש מה שהוסיפו על הבנין, שזה באמת אסור מהכתוב דהכל בכתב וגו' (דה"א כ"ח) ואך יען שראו שא"ח לתקן באופן אחר עשו גם זה, אבל יתר הפרטים מה שנעשה בפנים בסידור עמידת האנשים אין צריך לפרוט, דבודאי עשו כל טצדקי לגדור גדר בפני הערוה וגם דממילא נשמע דכיון שאמרו שעשו תיקון גדול בודאי הי' התיקון בשלימות בכל האפשרי, דבר ולא חצי דבר. והרמב"ם שכתב בפ"ו מהלכות יו"ט הכ"א דחייבים ב"ד להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשים בגנות ובפרדסים ועל הנהרות ולא נמצא ע"ז מקור בגמרא, אלא שכתב הה"מ שזה למד מדאמר בשלהי קידושין (דף פ"א ע"א) סקבא דשתא ריגלא, והנה גם שם לא נמצא שחייבים בי"ד להעמיד שוטרים, אלא כיון שאמרו שיש בזה מכשול שמעינן ממילא שחייבים בי"ד לעשות כל טצדקי, וכן בזה שאמרו שעשו תיקון גדול שמעינן ממילא שסדרו הכל באופן שלא יהי' הסתכלות, ואטו כי רוכלא לחשוב וליזל כל הפרטים, וזה דרך הש"ס ברוב המקומות שצריך להבין דבר מתוך דבר.
ובאמת נלפענ"ד דשפיר י"ל שעשו גם מחיצה על הגזוזטרא באופן שהיו עושין בכל בתי כנסיות שעשו למעלה מחיצה של קנים סמוכים זל"ז בחללים קטנים ביניהם, בזפן שהנשים שעומדים למעלה אצל המחיצה רואים לביהכ"נ, והאנשים העומדים למטה בביהכ"נ אינם רואים כלל מה למעלה ומהא שלא הזכירו בגמרא מאותה המחיצה אין הכרח כלל שלא הוצרכו לפרט כל הפרטים כמ"ש לעיל, תדע דהרי ע"כ כולכו לעשות איזה מחיצה על הגזוזטרא שא"א לעמוד על הגזוזטרא בלי שום מחיצה כלל כי יפול הנופל משם, בפרט בעת שדוחקין לראות ויעברו על לא תשים דמים בביתך, דמי"ם תרתי משמע שגם על חטא זה אמרו בגמרא נדה י"ג ע"ב ידיכם דמים מלאו, ואף ולמחילה לצורך מעקה
שלא ליפול א"צ שיהי' גבוה כ"כ כמו בשביל הסתכלות, אבל כיון דחזינן שע"כ עשו איזה מחיצה אף שלא נזכר בש"ס אלא דממילא נשמע, כמו כן י"ל שעשו מחיצה גבו' שלא יסתכלו אף שלא נזכר בש"ס אלא דממילא נשמע כיון שכל התיקון אינו אלא בשביל הסתכלות כאשר ביארתי למעלה. גם י"ל כיון שמדבר בזה מהנעשה בביהמ"ק ואין נ"מ כעת לא האריך כ"כ לבאר כל
הפרטים, כמ"ש התוס' סוכה דף ז' ע"ח ד"ה בית שדרך הש"ס לקצר משניות של סדר טהרות כשמביאם, ובפרט במה שתלוי בתבנית הבית מבואר בתויו"ט יומא פ"ה משנה ה' דבנין העתיד לא נתפרש עפ"י חכז"ל, והביא מהרמב"ם שכתב בנין העתיד נהבנות אעפ"י שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר, אלא כשיבנה ביהמ"ק ב"ב כבר בא אלי' והתיר כל הספקות יעיי"ש, וא"כ כשביארו עניני ביהמ"ק לא ביארו אלא מה שעבר ומאי דהוה הוה, ובביהכ"נ א"צ למילף כלל מביהמ"ק דשם הי' אסור להוסיף והוצרכו ללמוד מקראי שיהי' היתר לתקן, אבל בביהכ"נ בלא"ה הדבר פשוט שהחיוב לתקן שלא יהי' קלות ראש, והא למה לי קרא.
שוב התבוננתי בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב דמדות מ"ה על המשנה דחלקה היתה בראשונה, שכתב ענין חלקה שהיתה פרוצה ואין כותל מקיף לה, א"כ מבואר בלשונו שאח"כ עשו כותל מקיף לה להגזוזטרא, שגזוזטרא בלבד אינה נקראת כוהל כמ"ש הרמב"ם בפ"ח דעירובין מ"ח, גזוזטרא הוא מקום מקורה יוצא מן הכותל. גם ממ"ש שהיתה פרוצה, ואם גם אח"כ נא עשו מחיצה א"כ גם אח"כ היתה פרוצה, וע"כ שכוונתי שבשביל התיקון עשו כותל על הגזוזטרא למחיצה ולא היתה פרוצה כבתחילה. ובקרבן העדה על הירושלמי פרק החליל הביא שני הפירושים שהיתה חלקה בלי זיזין, ול"א שהיתה חלקה בלי מחיצה ומעקה, וכתב בזה כפל לשון מחיצה ומעקה ונראה שכיון בזה שבשביל שני הטעמים עשו הכותל שעל הגזוזטרא בשביל מחיצה בפני הסתכלות ובשביל מעקה. וכן נראה הפירוש בדברי הרמב"ם במ"ש (שם) שעשו שקופין אטומים, דר"ל שעשו המחיצה באפן שלהנשים שלמעלה הי' שקופין ולהאנשים שלמטה הי' אטומים, וכ"ז שלא כלו לראות כלום ע"ד שכתוב (מלכים א' ו') חלונות שקופים ואטומים, ואין לזה פי' אחר כאשר יתבאר להלן
ומ"ש עוד בתשו' הנ"ל, שממ"ש הרמב"ם (בפיה"מ סוכה פ"ה מ"ב) שהי' מתקנים מקום לאנשים ומקום לנשים ומקום הנשים למעלה מהאנשים, משמע שלא הי' מקום האנשים למטה מהנשים אלא מקום האנשים היה למטה על הרצפה וצקום הנשים הי' למעלה במקום גבוה, ופי' בזה מ"ש שקופין אטומים שכוונתו שלא היו זיזין יוצאין מן הכותל אלא שעשו הגזוזטרא אטומה עד הקרקע ולא הי' מקום כלל תחת הגזוזטרא ונמצא שנראו הנשים לכל האנשים והאריך בדבר. ונ"ז אינו אלא דברי תימה, וכי בשביל שכתב הרמב"ם שמקום הנשים הי' למעלה מן האנשים יש איזה משמעות שלא הי' מקום לעמוד תחת הגזוזטרא, הלא אם עמדו האנשים למטה תחת הגזוזטרא הוי ג"כ מקום הנשים למעלה מן האנשים, ואין בזה שום משמעות.
גם א"א לומר כלל שהי' בנין אטום עד הקרקע, ראשית הלא איסור דאורייתא להוסיף על הבנין, אלא שהותר בשביל התיקון של קלות ראש, ולתיקון זה די בגזוזטרא כפירש"י ז"ל (סוכה דף נ"א ט"ב) וכל המפ', אבל במה שמוסיפין עוד לבנות עד הקרקע זה אינו כלל בשביל צורך התיקון, כי אדרבה הוא מזיק להתיקון שמתוקן יותר אם יש אפשרות לעמוד תחת הגזוזטרא שלא יוכלו להסתכל, וא"כ אין שום היתר לזה.
ועוד שהוא שינוי גדול הרבה מאד מגזוזטרא, שבגזוזטרא לא נתקטנה העזרה שאינה אלא למעלה, אבל עשנבנה עד למטה נתקטנה העזרה הרבה במדה מרובה, כי אמרו ז"ל (במשנה דמדות שם) והקיפוה גזוזטרא שהי' מוקף בכל הרוחות בגזוזטרא והוא בשביל שהי' צריך למקום הרבה בשביל רוב הנשים שבאו, ואם בכל ההיקף שהי' להגזוזטרא הי' נבנה עד למטה ולא הי' אפשרות לשום אדם לעמוד שם, לא נשאר בעזרה לעמידת האנשים אלא מקום קטן וצר באמצע, ונמצא שהיו מצירין לישראל בזה מאד שבלא"ה היו עומדין צפופין (אבות פ"ה מ"ה) כפי' הרע"ב שם שהי' מחמת דוחק רוב העם, ובפרט ברגלים דנפישי עולי רגלים, ק"ו בשמחת בית השואבה שמי לא בא לאותה שמחה אשר אמרו ז"ל (במשנה סוכה דף נ"א ע"א) שלא נראה כזאת מעולם. ובפסחים דף ס"ד ע"ב שביקש אגרופפ המלך לידע אוכלסי ישראל וראה בפסחים שנטל כוליא מכל אחד והי' כפליים כיוצאי מצרים חוץ מטמא ושהי' בדרך רחוקה ואין לך כל פסח ופסח שלא הי' נמנין עליו יותר מעשרה בני אדם, ובמד"ר (איכה א' ב') כתב עוד שלפעמים היו חמשים ואפילו מאה, ונמצא שהי' אוכלסי ישראל הרבה מאות רבבות וכל מדת העזרה של קל"ה אמה (מדות פ"ב מ"ה) אין די לזה אלא בדרך נס ופלא. וכתב הרמב"ן בפרשת נח שבדרך הטבע לא הי' מקום בכתיבה להחזיק את כל המובא לשם אבל הי' בדרך נס להחזיק מועט את המרובה, וא"ת יעשנה קטנה ויסמוך על הנס, אבל עשו אותה גדולה למעט בנס כי כן הדרך בכל הנסים שבתורה או בנביאים לעשות כל אשר ביד האדם לעשות והשאר יהי' בידי שמים. וא"כ בעזרה שהי' מן הנסים עומדים צפופים ומשתחויס רואים, האיך הותר להם לסמוך יותר על הרבות בנסים לעשות המקום צר כ"כ מהכיל, בפרע באותה המדה שניתן בנבואה כמ"ש הכ' הכל בכתב וגו' האיך יכלו לבטל כ"כ מאותה המידה להיצר לישראל כיון שלצורך התיקון דאשכחו בקרא סגי בגזוזטרא.
גם הוי הורדה גדולה לא י תו מק י ם הקודש אם נתבטל משם עמידת ישראל לראיית פנים ולתפלה ועבודה. ובמד"ר (איכה א' ל"א) עה"כ דרכי ציון אבלות וגו', א"ר הונא הכל מבקשין תפקידן וכו' אר"א אפילו דרכים מבקשין תפקידן הה"ד דרכי ציון אבילות מבלי באי מועד וכו' כל שערי' שוממין שלא היו נכנסין ויוצאין בהם. והרי שגם הדרכים שבכתובות קרי' אם נחסר מהם פעמי רגליהם של באי מועד המה אבלים ושוממים ומבקשים תפקידם, ומכש"כ מקומות הקדושים שבעזרה שנעשו רק לתפקיד זה לביאת ישראל לעבודה וליראות פנים ולתפלה וביתי בית תפלה נקרא, ואם עושין שם מקומות אטומים ונמנעים משם באי מועד, המה אבלים ושוממים ומבקשים תפקידם. ואולי הוא גם בכלל איסור נתיצה שנתבטל אותו המקום. ועכ"פ שודאי אסור לעשות כן מטעמים הנ"ל, ובגמרא אין שום רמז ורמיזה לזה, אדרבה נהפוך הוא שלא אמרו במשנה ובגמרא אלא גזוזטרא, וגזוזטרא אינו בנין כזה טר הקרקע אלא כמ"ש הרמב"ם בעירובין שגזוזטרא הוא דבר מקורה יוצא מן הכותל, וכן פי' כל המפ' בסוכה, ואיך אפשר להעמיס בדברי הרמב"ם דבר תמו' כזה שאין לו שום מקור ולהמציא עוד מזה להלכה שלא חשו להסתכלות על סמך דיוק קלוש כ"כ מה שנראה בעיניו.
(לפי האמת אין בזה שום סרך דיוק לא מיני' ולא מקצסי' כי גם לשון הרמב"ם ז"ל מיתפרש ברווחא אף אם עמדו האנשים למטה תחת הגזוזטרא כמו שהעתקתי לשונו למעלה, וכל מי שיש לו מוח בקדקדו יוכל לראות כן בלשון הרמב"ם ז"ל, וממילא נדחה גם פירושו שפירש בלשון שקופין אטומים. ובאמת גם עצם הלשון של שקופים אטומים אינו סובל פירושו אלא שאין להאריך בזה כי בלא"ה עיקר הדבר א"א לאומרו כלל, אבל הפי' שכתבתי בשקופים אטומים שהי' שקופים לגבי הנשים ואטומים לגבי האנשים שלא יכלו לראות זה נכון וברור. ובתשובה הנ"ל דחה פי' זה יען שלא אמר חלונות, ואין זה כלום כי לא הי' בצורת חלונות אלא סובב והולך על מה שהי' שם כותל מקיף ואמר שהי' הכותל בדרך שקופים אטומים ואין זה נקרא חלון אלא כותל מנוקב, ולא דמי למה שאמר בביהמ"ק שהי' חלונות שקופים אטומים, ששם הי' בצורת חלונות כדרך שעושין לבתים, ואפילו אלו הי' בצורת חלונות ג"כ אין דיוק במה שהשמיט תיבת חלונות, כי עיקר הענין במה שאמר שקופים אטומים ובמה שחסר תיבת חלונות לא חסר אלא קריאת השם בלבד, והרבה פעמים מלינו בפירוש המשנה להרמב"ם שכתב לשון קצר וחסר איזה מלין אם עכ"פ נכתב עיקר הענין וא"א לומר ע"ז עיקר חסר מן הספר, ואין לבנות כלל על דיוקים כאלה להוציא הדברים מפשוטן.
נמצא לפי"ז שיש לנו שני דרכים באיזה אופן שנעשה בביהמ"ק שלא יהי' הסתכלות, האחד דרכו של התויו"ט שעמדו האנשים תחת הגזוזטרא והי' הגזוזטרא מקיף את גל העזרה זולת מקום קטן נשאר באמצע לעמידת החסידים ואנשי מעשה שהיו המרקדים, והשני מה שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל ומפירושו של הק"ע שהי' על הגזוזטרא כותל מקיף בדרך שקופים אטומים. ועכ"פ זה ודאי שפירושו של הרמב"ם ז"ל אמת שהי' נעשה באופן שלא יכלו לבא לידי הסתכלות.
ומה שהביא בתשובה הנ"ל מדברי הרמב"ם בהלכותיו (הל' לולב פ"ח הי"ב) שכ' שלא יהיו מעורבבין, לא הוצרך להביא זה מדברי הרמב"ם בהלכותיו שגם בלשון המשנה במסכת מדות פ"ב כתב לשון זה שלא יהיו מעורבבין, ולדבריו שזה סותר דעת האומרים שלא יהי' הסתכלות נמצא שהרמב"ם בפירוש המשנה והתויו"ט שהאריך לבאר כן נסתר מדברי המשנה עצמו, וזה ודאי אינו. אמנם אין בזה שום סרך קושי' על הרמב"ם והתויו"ט, שהר' בע"כ אין כוונתם על תערובות ממש שהרי מעולם לא היו בחדר א' כמ"ש בגמרא שהיו האנשים מבפנים והנשים מבחוץ או בהיפך, וכן כתב הוא בעצמו בתשובה הנ"ל, אלא שכתב הםונה ונחשבין כמעורבבין כיון שבאין מזה לקלות ראש, וע"ז בנה יסוד שמצד הסתכלות אין לחוש, ואין זה שום יסוד דכיון שבע"כ מוכרח להודות שקראו מעורבבין למה שמביא לידי קלות אף שאינו תערובות ממש, א"כ גם הסתכלות בכלל זה, דכבר נתבאר והסתכלות והרהורים בנשים הוי קלות ראש והוא העיקר עינא וליבא. ועיין בטור או"ח סימן ר"מ שמפרש מפ שאמרו בש"ס בני ערבובי' שמשמש עם אשחו ונתן דעתו על אחרת אפילו שתיהן נשיו, הרי שבשביל המחשבה בלבד, אף שלא הי' אז שום הסתכלות ולא היתה כלל באותה הרשות, נ("מ ע"י הרהור המחשבה בלבד נקרא ערבובי', וכן קראו להסתכלות והרהורים שנמשך דפתי אחריהם תערובות.
וגדולה מזו השריש לנו הרמב"ן ז"ל בחידושיו למס' עירובין בתחלת המס' שנתקשה טובא למ"ד תחומין דאורייתא האיך מועיל העירוב לעבור על איסור דאורייתא, דבשלמא למ"ד תחומין דרבנן הם אמרו והם אמרו, וכן במערב ברגליו אפשר שהוא מה"ת לפי שהוא קונה שביתתו במקום רגליו וכאן הוא מקומו, אבל עירוב הפת האיך הוא מועיל מה"ת, וניחא לי' לבסוף די"ל דחכמים סבורין דכיון שדעתו בכאן עשאו ביתו ומשם אני קורא אל יצא איש ממקומו וכדאמרינן בפרק הדר אנן סהדי דאי הוה מיתדר ליה התם ניחא ליה טפי ומהתם משחינן ליה יעיי"ש. הרי שהמקום שדעת האדם נמשכת אחריו אף שהוא ממרחק כ"כ שאינו רואה אותו כלל נחשב ג"כ שהוא שמה ממש אפילו להקל עי"ז בדאורייתא ונקרא עירוב שהוא עירוב רשויות, וק"ו במקום שיש הסתכלות שיוכל להביא להרהורי תאות ר"ל וח"ו יהי' שמה איזה מהם שנמשכין דעתם ולבם אחרי עיניהם ונחשב בודאי שהמה שמה בין הנשים יותר מע"י הנחת עירוב בפת, ואין שום קושי' אם קרח לזה תערוכות. גם לפי שנתבאר לעיל מדברי התוס' ששומת עין שברגל מביא אח"כ בכל השנה ליחוד ולעבודה, י"ל עוד שנקרא תערובות ע"ש הפעולה היוצאת אח"כ שמביא ליחוד ולעבודה שזה ודאי הוי תערובות, וכבר הבאתי מדברי רז"ל שאמרו על הסתכלות כאילו בא עלי' שזה יותר מתערובות ר"ל, ועכ"פ כיון שבלא"ה ע"כ מוכרח להודות שכוונת אומרם מעורבבין אין כוונתם על תערובות ממש אלא קלות ראש, תו אין להוציא מן הכלל הסתכלות, ושפיר פירשו הרמב"ם והתויו"ט לשון מעורבבין שכתבו במשנה על
הסתכלות וכבר ביארתי שפי' זה הוא מוכרח, והרמב"ם ז"ל בהלכותיו בספר היד העתיק לשון המשנה שעשו התיקון שלא יהי' מעורבבין, ונודע בכל הפוסקים דרכו של הרמב"ם ז"ל שמעתיק לשון התלמוד ואינו משנה מלשונם ז"ל וכמו שפי' לשון המשנה כן מתפרש לשונו שבהלכותיו, ובפרט שאין בזה שום דוצק וגמגום, אדרבה הוא ברור ופשוט כמו שנתבאר.
כתבתי כ"ז לברר האמת שאף בביהמ"ק שהי' איסור דאורייתא בעשיית תיקון זה שאסור להוסיף על הבנין מ"מ ראו חיוב לעבור ע"ז בשביל החיוב לגדור גדר שמה עבור הסתכלות וא"כ מכש"כ בביהכ"נ. אבל באמת אף אלו לא הי' דבר זה מבואר בש"ס הי' סגי ג"נ במה שרואין שבכל העיירות שבישראל במקומות היראים וגדולי התורה הי' טורחין לעשות הבית הכנסת בחלונות שקופים אטומים באופן שלא יהי' הנשים נראות כלל לעזרת האנשים, ואך חדשים מקרוב באו לעשות שינוים בזה רק אלל המתחדשים נכרין גדרן של ראשנים ופה באמעריקא פשתה המספחת ביותר גם בשאר מנהגי ישראל ועיקרי דתוה"ק, ולעבור על מנהג שמקדמת דנא מה שיש בו גדר וסייג של איסור אף אם תין לו שום מקור בש"ס, אסור לעבור ע"ז מדאורייתא מטעם נדר, עי' שו"ע יו"ד סימן רי"ד. וכתב החת"ם ביו"ד סימן ק"ז לענין חלב עכו"ם, דלדעת הרדב"ז שאינו דבר שנאסר במנין ואינו אסור במדינה שאין שם חלב טמא, א"כ צ"ל דמה שנהגו בני אשכנז שלא לשתות חלב עכו"ם בכ"מ הוא מטעם נדר, יוכל להיות שאסור מדאורייתא, אבל להחולקים על הרדב"ז וסברי שיש בזה איסור מדינא בכ"מ והוא בכלל הגירה שגזרו חכז"ל על חלב עכו"ם, אין בו אלא איסור דרבנן, כמו שהתנו חכז"ל על כל איסור דרבנן שעשו שלא יהיה בו דין דאורייתא, ונמצא חומרו קולו יעיי"ש. והגם שיש לפקפק בזה, דכיון דמיירי החת"ס ממקום דלא שכיח כלל חלב טמא ואינו אסור מדינא, וטעמא דמנהגא ג"כ בשביל שנאסר במנין, א"כ לא קבלו עליהם אלא חומר איסור דרבנן כמו שאר דבר שנאסר נמנין, ולמה יהי' אמור מדאורייתא. ואולי בשביל זה לא החליט החת"ס אלא כתב בלשון ספק שיוכל להיות שאסור מדאורייתא. אבל נ(נהג כזה שהוא גדר וסייג לעדו' שתלוי בי' הרבה איסורים חמורים מדאורייתא, קבלה זו היא בודאי דאורייתא כשאר נדרים, נמצא מבואר דמחיצות כאלו בביהכ"נ הוא ממ"נ איסורא דאורייתא בין מדינא דגמרא ובין מטעמא דמנהגא.
וזה ודאי שבאמעריקא אין שום מנהג כי אין נקרא מנהג אלא מה שנתייסד במקום גדולי תורה ויראה לא מנהגי בורות כנודע בכל הפוסקים. והר"ת והמהרי"ל כתבו שבמנהג שנעשה באיסור הוי מנהג אותיות ,,גהנם". ובאמעריקא לא הי' התישבות המדינה מתחלה מגדולי תורה ויראה כנודע, והיה הכל מנהג בורות גם בתחלה ושוב אח"כ נפרץ במלואו בכל פעם יותר ויותר, כי הפרצות מתרבים בעוה"ר בדורותינו אלה עיקבתא דמשיחא בכ"מ, ומכש"כ במדינה שלא הי' לה מעולם יסוד לחוה"ק, וזה לא כבר שנתלקטו לאמעריקא מסבת כל הסיבות קצת אנשים יראים ות"ת, הדבר ברור בחיובא רמיא עליהם מנהגי הארץ אשר באו משם, וחלילה לשנות. ומבואר בגמרא ב"ב דף פ"ג ע"ב וליחזי היכי נהיגי, בעיר חדשה, ונחזי מהיכא קא אתי, בנקוטאי, פירש"י ז"ל שנתלקטו ממקומות שונים. וכ' שם הנמו"י בשם הרשב"א והרנב"ר דמדאמרינן הכא ונחזי מהיכא קא אתי שמעינן דכל עיר חדשה הכל כמנהג אותו המקום שבאו משם, וכן הוא בשו"ע חו"מ סימן של"א ס"א ברמ"א שם דבלא הי' מנהג בעיר אזלינן בתר מנהג העיר שבאו משם, ומכש"כ במילתא דאיסורא שלעולם נותנים עליו חומרי המקום שיצא משם, הדבר ברור שאין שום היתר לשנות בביהכנ"ס מכל מה שנעשה במקומות היראים שמכמה באו לכאן כל הנוהגים עפ"י דתוה"ק. ועיין חו"מ סוף סימן ל"ז ברמ"א ובש"ך שם דבמנהג גם לא ראינו הוי ראי', שאם לא ראינו נוהגין כן מקומת דנא הוי מנהג שצריכין לילך אחריו, ומכש"כ במנהג המחילות שראינו שנעשו המחיצות כדינו בודאי שאסור לשנות. ועי' מהרי"ק שורש קע"א שמנהג מהני אף להוציא ממון, והנה חזקת ממון אלים יותר אף מרובא וכח המנהג אליס אף מחזקת ממון, ומכש"כ כשיש בו גדר וסייג לעבירה שחמור ממנהגא דממונא.
וזה יותר ממאה ושלשים שנה, בשנת תקע"ט, התחילו הפורצים במדינת אשכנז לעשות שינוים בביהכ"נ כמו בעמידת הבימה וכדומה, והי' זה בימי הגאונים האדירים הרעק"א והחת"ס זלה"ה ושאר גדולי ארץ עמודי העולם, וכולם צווחו ככרוכי' בחומר האיסור כי נורא הוא לעשות איזה שינוים בביהכנ"ס ממה שהי' מקדמת דנא, ותשובה אחת מענינים אלו נדפסה בשו"ת חת"ס חלק ששי סימן פ"ו והאריך בפרטי איזה ענינים של מנהגי בית הכנסת שכולם ממקור קדוש יהלכו ואין להם היתר, וסיים שאף אם אמור יאמר שאם לא נתיר להם איכא למיחוש להתרת דת ר"ל לא חשו חכז"ל לזה, אלא חששו שישארו באמונת ישראל ויבנו במה לעצמם, ואתי לאמשוכי ישראל בתרייהו, בצדוק וביתוס בימי חכמי המשנה, וענן ושאול בימי הגאונים, ואין אחריותן עלינו, והראה מקום לברכות ס"ג יעיי"ש. ובמק"א הבאתי עוד ראיות לדבריו (עיין חיו"ד סימן ל"ה אות ד'). ושוב יצא לאור שני חיבורים מאחד מגדולי תלמידי החתם סופר זלה"ה ספר מחולת המחנים וספר הר תבור, והאריך מאד בבירור הענין של תוקף האיסור לעשות איזה שינוים בביהכנ"ס מהמנהג שנתפשט בישראל מימים קדמונים אף בדבר שאין ל1 טעם. ובהר תבור סי' א' מביא כי נ(אות מכתבים באו מכל גדולי ישראל מכל ארץ הקדושה ומכל מדינות רוחי' וליכא ומדינת פולין ואונגארין שאסרו זאת בלתי הפוגות.
והלה גם המתפרצים אז לעשות שינויים בביהכנ"ס לא עלה אז על דעתם לעשות שינוי כזה שתהי' המחיצה באופן שיוכל להיות הסתכלות מהאנשים על הנשים, שזה ודאי אסור מדינא דגמרא בלי ספק, ולא העיזו פניהם כ"כ, אמנם כחמשים שנה אח"כ בשנת תרכ"ו הגיעה הפירצה עד ככה שהפורצים התחילו לעשת מחיצות כאלו, ולזה בהפס"ד שנדפס בשנת תרכ"ו שחתום עליו יותר משבעים גאונים וצדיקים, ובס' לב העברי ח"ש ועוד בכמה ספרים שנתפשטו אז העתיקו פס"ד זה אית באות, וכתבו שם ע' סעיפים ממנהגי ביהכ"נ, ובסעיף ה' כתבו : אסור לעשות מחיצה המבדלת בין עזרת נשים ואנשים, רק באופן אשר לא יוכלו להסתכל אנשים בנשים, רק יעשו כנהוג מימי קדם, וכן אם כבר נעשה לא יכנסו בה. וסיימו לבסוף וז"ל : וחלו בתי כנסיות אשר כתבנו שאסור ליכנס בתוכם, אין חילוק בין שאר ימים לשבת ויו"ט ור"ה ויוה"כ, ואף סס צריך להתפלל על ידי זה ביחידות והאריכו עוד אח"כ לבאר שזה חתור יותר מכל איסורין שבתורה, יעיי"ש בנועם דבריהם, ואח"כ חתמו ע"ז גם רבותינו הקדושים מ◖אנז ומזידיטשוב זצוקללה"ה. ולמען חיבת הקודש אעתיק לשונם, וז"ל מרן הקדוש בעל דנרי חיים זלה"ה מצאנז : כל הדברים הנ"ל אסורים המה עפ"י השו"ע והפוסקים ואסור לשנות שום מנהג ישראל בבנין ביהכנ"ס או באיזה נימוס ומנהג המקובל נ(אבותינו ומדורות הראשונים, והמשנה ידו על התחתונה. וחתם שמו הקדוש. וכן כתב אח"כ מרן הקדוש מהרי"א זלה"ה מזידיטשוב, וז"ל : הנני באתי ביהודא ועוד לקרא ליתן תוקף לתורה הק' דת ישראל שיקוים ואסור לשנות ולנטות מדרך התורה הנמסר לנו ממעמד הר סיני וממנהג אבותינו התנאים והאמוראים הק' כמבואר לעיל בחתימות הרבנים ולכל השומע ינעם. וחתם שמו הקדוש. הנה מפורש בדבריהם שכ"ז אסור עפ"י השו"ע והפוסקים ואין זה איסור חדש ונ◖אן ספין בדור הזה לחלוק על האריות האלה, ואף אם יתקבצו כל דורינו זה אין בבתינו לסכריע אף צפורן אחת מהם, ואמרו חכז"ל (שבת דף קי"ב ע"ב) אם הראנים כמלאכים וכו' אנו כחמורים, אבל אנחנו אין אנו אפילו בצפרני החמורים לגבי הראשונים כמלאכים, אך אלו היינו עומדים על המשמר שלא לשנות עכ"פ מדרכיהם וממנהגיהם הקודמים, לא היינו מגיעים לירידה נוראה כזאת אף בעיקבא דמשיסא ר"ל.
והלה בשו"ת תשורת ש"י סימן קכ"ה החמיר עוד יותר שצריך לעשות הביהכנ"ס באופן שגם הנשים לא יוכלו לראות אל האנשים, והביא ע"ז מהספרי הובא בילקוט שמעוני שמואל ט' וז"ל : כבואכם העיר וגו' כל האורך הזה למה, מביטות בנויו של שאול היו ולא היו שביעות ממנו דברי ר' יודא, א"ל ר' יוסי א"כ עשית בנות ישראל כזונות, והלא כשם שא"א לאיש לזון עיניו מאשה שאינה ראוי' לו כך א'א לאשה לזון את
עיניה מאיש שאינו שלה, עכ"ל יעיי"ש. ולפענ"ד אין להחמיר בזה שנהגו מקדמת דנא בין הראשונים במקום גדולים וקדושים שהי' ביהכנ"ס בסופן זה שיכלו הנשים לראות, גם בפס"ד הנ"ל לא נזכר שום קפידא על הנשים אלא על האנשים, וכן הי' בביהמ"ק בשמחת בית השואבה כמבואר במשנה ובגמרא וכל המפרשים שהנשים יכלו לראות.
ומה שנראה לכאורה מהספרי, הנה ראשית י"ל ולא סברי כן מחמת שאין רמז מזה בש"ס, והרבה פוסקים סוברים שהוא גלל גדול, דכל תוספתא או ברייתא שלא הוזכרה בגמרא משבשתא היא, דמסתמא כיון שרצו חכמי הש"ס לחגר התלמוד חקרו ודרשו בכל הספרים וביררו אותם שהם בני סמכא בדווקא, כמ"ש הר"ש אלגזי נספר גופי הגשות. ואף מדברי המשנה אין למדין אלא מהגמרא כמבואר במסכת נדה דף ז' ע"ב אין למדין הלכה מפי תלמוד, ופירש"י דאין למדין הלכה מתוך המשנה וברייתא ששנוי' בהן הלכה כפלוני שהאמוראים האחרונים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בורי'. ובירושלמי (פאה פ"ב ה"ד) אמרו אין למדין לא מן הלכות ולא מן אגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמרא. ואף שדעת כמה פוסקים שלמדין מברייתות ואפילו מן האגדות שלא הוזכרו בש"ס היכא שאין סותרין דגרי הש"ס, אבל אם יש סתירה נגדם בש"ס, דברי הש"ס עיקר. ועי' ברמב"ם פ"ו מהלכות מעילה הלכה ד' שתמה הראב"ד על הרמב"ם למה סמך על תוספתא שהיא נגד המשנה והגמרא. ובכ"מ תירץ שאפשר ליישב התוספתא שאינה סותרת המשנה והגמרא ולכן הביאה. וגהלכות מקוואות פ"ט הלכה י"א שם הוא בהיפך שהרמב"ם השמיט התוספתא והראב"ד הביאה, וכתב שם בכ"מ הטעם שהשמיטו הרמב"ם והרא"ש התוספתא בשביל שבמשנה נכתב בסתם משמע שאין המשנה סוברת כוותי', וצ"ל להראב"ד ושאר פוסקים שהביאו דברי התוספתא שאפשר לתרץ ולהשוות עם דברי המשנה. עכ"פ אין ללמוד הלכה משום מקום שסותר דברי הש"ס וז"ל האו"ז הגדול בתשובותיו סימן תשנ"ד : והנה התלמוד שלנו שאנו עסוקים בו תמיד כמה גירסות משונות יש בו כ"ש ברייתות וירושלמי שאין אנו עסוקים בו ואפילו תוספתא דר"ח ספרא וספרי אנו רואין שבכמה מקומות מביאן בתלמוד ומחסר בהן ומייתר בהן, לפיכך אין לסמוך על שום ברייתא אם הוא כנגד התלמוד כי התלמוד נכתב להוראה כדאמרינן רבינא ורב אשי סוף הוראה, אמנם טוב להביא סעד מן הברייתות לבאר דבר שהוא סחוס ונעלם בתלמוד אבל לא לסתור דברי התלמוד כי הספרים נשתבשו בידי סופרים או הוי פלוגתא ואלו הובאה בתלמוד שמא היו משבשין או מעמידין אותה כיחידאה לפיכך אין לסמוך כ"א על התלמוד. וכבר הבאתי שמבואר במשנה פ"ב דמדות משנה ה' שחלקה היתה בראשונה והקיפו' כצוצטרה שהנשים רואות מלמעלה ובמסכת סוכה (דף נ"א) קראו לזה תיקון גדול.
ובתשו' תשורת ש"י הנ"ל העיר בזה וכתב שאין דנין אפשר משאי אפשר כדאיתא בפ"ק דחולין דף י"ב ע"א וה"נ לא היה אפשר מלהקיף מחמת רבויין, וגם לעכב ע"י הנשים שלא יבואו לראות לא הי' אפשר. ואין דבריו מובנים כלל למה לא היה אפשר לעכב על הנשים שלא יבואו, הלא אז בזמן שביהמ"ק הי' קיים הי' ידם תקיפה ושמרו בביהמ"ק שלא יכנס שום אדם למקום שאסור לו ליכנס, ואלו היו רוצים לעכב על הנשים שלא יבואו בודאי היו יכולין לעשותו, ואין זה דמיון לחולין י"ב ע"א שלא הי' שום אפשרות כלל לבדוק בפסח וקדשים. ומה שהביא ראי' ממה שלא עיכבו את הנשים בראשונה כשבאו לידי קלות ראש, כבר ביארתי לעיל טעמם ונימוקם שבראשונה ואין להביא מזה ראי' כלל כמובן ואין צורך להאריך בזה כלל. אך קצת י"ל שלכן לא הי' אפשר בשביל שראו לנחוץ שיראו הנשים עבודה זו בביהמ"ק שהי' יסוד גדול לקדושה וטהרה ושמירת כל התורה כולה בכל השנה, וא"כ אולי אפ"ל שאף שזה אסור בכ"מ מ"מ התועלת הגדול שהי' נמשך מראיית שמחת בית השואבה דוחה זה ואין לבטלו. אבל מסתמיות דברי המשנה והש"ס שכתבו שעשו בזה תיקון גדול ולא העירו כלל שעדיין אית בי' איסורא אלא שהתירו אז, נראה שהוא תיקון בהחלט ולית בי' איסורא בשום מקום. ואין קושי' אם נימא שהראשונים ז"ל הבינו מדברי המשנה והש"ס בזה שהוא נגד הספרי. ולהלן יתבאר עוד הרבה ראיות ברורות יותר מן הש"ס נגד דברי הספרי.
ומ"ש בתשו' תשורת ש"י מכח דברי הספרי האלו דהגם דדורות שלפנינו לא נזהרו בזה כבר אמרו בפ"ק דתולין דף ו' ע"ב וכתת נחש הנחושת וכו' אפשר בא אסא וכו', אין זה דמיון כלל להתם, דשם מיירי ברבי ור"מ שהתירו מה שאסרו אבותיהם, כי תנאים היו ופליגי שהתנאים האחרונים יכלו לחלוק טל התנאים הראשונים, וע"ז הביא מאסא ויהושפט, וכתבו שם התוספות דף ז' ע"א ד"ה אלא, דצ"ל טעם הטעות שטעו בו הראשונים שהיו סבורים שאסור לבערו יען שנעשה על פי הדיבור וחזקי' המלך הבין שזה טעות והי' בכחו לחלוק עליהם ולומר שטעו, אך כדי לתרץ האיך אפשר לומר שהגיע אליהם טעות
כזה ע"ז משני שהסיבה הוא בשביל שהניחו לו מקום להתגדר, אבל היכא שא"א לומר דפליגי כמו בכ"מ שמקשין על איזה אמורא מהתנאים אינו מתרץ בשום מקום שלכן אמר דלא כוותי' בשביל שהניחו לו מקום להתגדר, דכיון שלא יוכל לחלוק עליו לא יוכל ג"כ לומר עליו שטעה והניחו לו מקום להתגדר. ומכש"כ אנן יתמי דיתמי שלא נוכל לומר כך על גאונים וקדושים שבדורות שלפנינו, והלואי שנזכה להבין דעת חכמים אף מקצת מן המקצת מדרכיהם ומנהגיהם שבעומק חכמתם, וכי ח'ץ נוכל גם אנחנו להתיר מה שאסרו הראשונים ז"ל כמו שהתירו ר"מ ורבי על סמך זה שהניחו להם מקום להתגדר, וחלילה לנו להעלות על הדעת כן דלא ליפוק מיני' חורבא. והרשב"א בתשו' ח"ב סימן שפ"ב כתב לראשונים שומעים וכו' שדברי ראשונים שהיו בקיאים ונודעה חכמתן ומקצתן הם דברי קבלה יכו' ואפילו אומרים על ימין שהוא שמאל כלומר אפילו מה שיראה בעיניך שהוא ימין והם אומרים שהוא שמאל שמע להם, עכ"ל. ועי' רמב"ם פ"י מהל' שמיטה ויובל ה"ו שסמך על הגאונים אף במה שלפי דעתו הוא נגד דגרי הש"ס יען שהקבלה והמעשה המה עמודים גדולים בהוראה ובהם ראוי להתלות, ובפרט שזה רגיל הרבה בדברי הפוסקים שדוחין איזה ברייתא שלא הובאה בש"ס אם לפי דעתם נראה מסוגיית הש"ס שחולקת על אותה הברייתא, והבאתי למעלה מקצת מקומות ויש טובא כזה, ואין להאריך.
ונלפענ"ד עוד ראיות ברורות מן הש"ס, בברכות דף כ' ע"א דרב גידל הוה יתיב אשערי טבילה, אמרי לי' רבנן לא מסתפי מר מיצה"ר, אמר להו דמיין באפאי כי קאקי חיוורי, ר"י הוה רגיל דאזיל ויתיב אשערי טבילה, אמר כי סלקן בנות ישראל מטבילה מסתכלן בי וניהוי להו זרעא שפירי דכוותי, אמרי ליה רבנן ולא מיסתפי מר מעינא בישא א"ל אנא מזרע דיוסף קאתינא וכו', ופירש"י ז"ל ר"י אדם יפה תואר הוה. והשתא לדעת הספרי שעשו בנות ישראל איסור במה שהסתכלו ביפיו של שאול המלך א"כ האיך עשה ר"י בכוונה שיסתכלו בו בנות ישראל וליעבדו איסורא. וע"כ שבש"ס לא סברו בזה שום איסור. ובהגהות הב"ח שם כתב דהא דלא אמרו לרב גידל מעינא בישא כמו לר"י היינו משום דר"י הוו מסתכלי בי' ושייך עינא בישא, משא"כ רב גידל, אבל קביא אמאי לא אמרי צר"י לא מיסתפי מר מיצה"ר, ותי' משום דר"י עפעפיו מכסין את עיניו ולא ראה. ולפענ"ד מה שלא אמרו לי' לר"י ולא מיסתפי מר מיצה"ר בלא'( ה לק"ג◖ דאחר שחידש לנו רב גידל דמי שברור בנפשו דדמיין לי' כקאקי חיוורי אין לחוש א"כ ידעו דגם לר"י אפשר לתרץ כן, אבל דא ודאי קושי' לפי דברי הספרי דכיון שהסתכלו בו הנשים כ"כ עד שאמרו לו לפחוד מעינא בישא הוו להו למימר לי' לא מיסתפי מר מאיסור הסתכלות גופי' של הנשים שאינם במדריגה זו, וע"כ שאין לחוש לזה בנשים.
עוד ראי', דהנה ז"ל הברייתא כפי מה שהובאה בילקוט שמעוני שמואל ט' עה"כ כבואכם העיר כן תמצאון אותו וגו', כ"כ למה, רב אמר שהנשים דברניות הן ושמואל אמר כדי להסתכל ביופיו של שאול רבי אמר לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפינו כמלא נימא, ואית דאמרי בהאי לישנא כל האורך הזה למה מביטות בנויו של שאול היו דברי ר' יודא, אמר לי' ר' יוסי א"כ עשית בנות ישראל כזונות, והלא כשם שא"א לאיש לזון עיניו מאשה שאינה ראוי' לו כך א"א לאשה לזון עיני' מאיש שאינו שלה, אלא שלא הגיעה עדיין השעה וכו'. נמלא לפי"ז דאף בלשון הברייתא שבספרי בלישנא קמא לא נזכר שים לשון איסור על הסתכלות של הנשים, אלא ג' פלוגתות בטעם אריכת הדברים, ואפשר כלהו איתנייהו ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי, ואך בלשון האית דאמרי מוזכר לשון איסור לפי דעת ר' יוסי, ובגמרא ברכות דף מ"ח ע"ב הבוא לישנא קמא של הברייתא הג' פלוגתות בלשין שהובאו בספרי בלישנא קמא אלא שבמקום ר' כתב ר"י ולשון האית דאמרי השמיטו לגמרי בש"ס ולא הזכירו כלל מלשון איסור, א"כ חזינן בהדיא שדעת הש"ס כל"ק שאין שם שום רמז לאיסור. גם לפי לשון הספרי שהביא שתי הלשונות מבואר בתוספות ע"ז דף ז' ע"א ד"ה בשל, דלדעת ריב"א כל איכא דאמרי לגבי לשון ראשון כטפל לעיקר והלכה כלישנא קמא, ורבינו שמשון הי' מפרש דבכל מקום שיש להתברר וכחד מיני' משיטת התלמוד בתרי' אזלינן. נמצא דלשיטת ריב"א אף לפי דברי הספרי אין לאסור כי אין האיסור אלא בלשון אית דאמרי ואין הלכה כן אלא כלישנא קמא, אלא אפילו לדעת הסוברים דלישנא בתרא עיקר מ"מ אין זה אלא כשאין לנו הוכחה אחרת, אבל לא פליגי על מה שהביאו בשם הר"ש דבכל מקום שיש להתברר כחד מיני' בשיטת התלמוד בתרי' אזלינן, וכיון שנתבאר משיטת התלמוד שלא הביאו אלא לישנא קמא ודאי דהלכה כן בפרט שיש גם ראיות אחרות מן הש"ס.
גם נראה לפימ"ש הרא"ש בפרק שני וברכות סימן ט' דמונקיט בגמרא האי טעמא ושביק הני טעמי אחריני דמנחות ש"מ דאליבא דהלכתא נקט טעמא. וכן מבואר בתוספות סוכה דף י"א ע"א ו"ה דרב, דמדנקיט האי טעמא ושביק טעמי אחריני דמנחות ש"מ דהוא עיקר. ונמצא דאף בשני טעמים שהבאו בש"ס ולא הכריעו איזה מהם העיקר מ"מ אם במקום אחר לא כתבו אלא תד טעמא ידעינן שהוא העיקר, וא"כ נראה שגם בשני לשונות כן, דאף לדעת הסוברין דלישנא בתרא עיקר, מ"מ אין זה אלא כשאין לנו הכרעה אחרת אבל אם במקום אחר השמיטו לשון בתרא ולא כתבו אלא הלישנא קמא הוי זה הכרעה שהוא העיקר. ולפי"ז אף אלו היו מביאין בש"ס באיזה מקום שני הלשונות כמו שהמה בספרי אם השמיטו במקום אחר אין לחוש לו ומכש"כ כשלא הובא כלל בש"ס דודאי אמרינן דנדחה מדברי הש"ם.
גם ממה שכתבו בש"ס כ"פ חומר האיסור של הסתכלות האנשים בנשים ואפי' בבגדי צבעונין שלה ולא הזכירו בשום מקום שגם לנשים אסור להסתכל, וה ודאי שאיסור הסתכלות של האנשים חמור יותר אף לפי אותו הלשון של הספרי שאוסר גם לנשים, שהרי :תב הלשון כשם שאסור לאיש וכו' כך אסור לאשה ותלה זב"ז, ובכיוצא בזה אמרו במס' תענית דף ז' ע"א מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול, וא"כ אם אסור נם לנשים הוי זה רבותא יותר, ולמה שבקי בש"ס מה שהוא רבותא יותר דאיכא למיטעי, ובכיוצא בזה כתב רש"י ז"ל במס' ביצה דף י"ט ע"א שאין ראוי לפרש כן לדרדקי דבי רב דא"כ ליתני קילתא ושמעינן חמי◗תא, אבל השתא דאשמעינן משיקין איכא למימר דוקא נקט אבל הטבלה לא. וכעין זה הוא גם בנ"ד דמדלא אמרו בש"ס איסור זה של הסתכלות בכ"מ אלא באנשים ש"מ דדוקא הוא רק באנשים. ואולי גם בלשון הספרי אין האיסור אלא בידעינן שמביטות לשם תענוג מיופיו, כמו שסובב על הלשון שאמר ולא היו שביעות ממנו, וזה ודאי גרע (ועיין עוד בחידושי פרקי אבות פרק ב', שעל ראיית פריצות צריך להזהיר את הנקבות יותר מן הזכרים), אבל בסתם לא חיישינן להכי בנשים, כמו שהוכחתי בראיות ברורות מן הש"ס. ויפה עשו הראשונים שלא הקפידו בביהכנ"ס אם הי' נעשה באופן שיהיו הנשים רואות כמו שהי' בביהמ"ק, ואין להחמיר כלל במה שלא החמירו הם מכמה טעמים, בפרט שלפעמים הוא חומרא דאתי לידי קולא, אבל אם נעשה באופן שנראות הנשים להאנשים אף במקצת באיזה אופן שהוא זה ודאי איסור ברור מדינא דש"ס והפוסקים כאשר נתבאר למעלה.
הוצרכנו לכ"ז במקום שהולכים בצניעות כשנים קדמוניות וכמו שהי' בביהמ"ק שבודאי לא הלכו שם בגילוי שער או גילוי בשר ח"ו, וכמו שלמדו זה (סיכה דף נ"ב ע"א) מקרא דוספרה הארן שזה קאי על לעתיד אחר ביאת המשיח ואחר שנשחט היצה"ר שבודאי יהי' אז הכל כדת וכהלכה, אעפי"כ במקום קיבוץ צריך לעשות גדר לעדו' במחולות כראוי, אבל במקום שהולכין בגילוי שער וגילוי זרועות ובשר בלא"ה אסור להתפלל ולומר שום דבר שבקדושה נגדם אפילו להאיש בביתו כמבואר בגמרא (ברכות דף כ"ד ט"א) ובש"ע סימן ע"ה. ובתשו' הנ"ל סמך עצמו להתיר גם זה על סמך דברי הערוך השלחן (סימן ע"ה סעיף ז') שאף שיום ככרוכי' על גודל הפירצה של גילוי שער וכתב אוי לנו שעלתה בימינו כך, אעפי"כ לענין אם להתפלל ונברך נגדם כתב דכיון שפשתה המספחת ואין שומע ורגילין לעשות כן שוב הוי לענין תפלה כמו שכתבו בבתונות דכיון שרגילות לעשות כן ליכא הרהור.
והלה באלו הבתי כנסיות אף לפי דברי הערוך השלחן אסור להתפלל ולומר שם דבר שבקדושה כאשר אבאר להלן, אך תחלה ראיתי לבאר שגם דברי הערוך השלחן בזה המה תמוהים מה שחידש להתיר בנשואות מחמת שרגילים בפירצה בעוה"ר לדנ(ותם עי"ז לבתולות, הלא כבתולות לא אסרו חכז"ל מעולם אבל בנשואות שכבר אסרו חכז"ל ופשט איסורו בכל ישראל מזמן הש"ם עד עכשיו מבואר בגמרא ביצה פ"ק (דף ה' ע"א) וברמב"ם פ"ב מהל' ממרים ה"ב וג' שגזירה שנתפשטה בישראל א"א לבטלה אפילו בטל הטעם שבשבילו גזרו הראשונים, ובדאית בי' סייג לעבירה אפילו ב"ד גדול מן הראשונים לא יוכל לבטלו. ובתוספות פסחים פרק מקום שנהגו דף נ' ע"א שאסור לעשות מלאכה בער"פ בשביל הקרבן ואף בזמן הה דליכא הקרבה כיון שנאסר אז אסור לעולם, וכן הוא בכמה מקומות, וזה ודאי דלא דמי למה שאין נזהרין משום גילוי כיון שאין הנחשים מצויין בינינו, כמ"ש התוס' בע"ז דף ל"ה ע"א ד"ה חדא, שאין לומר בזה דבר שבמנין הוא וצריך מנין אחר להתירו כי ודאי הוא כשאסרו מתחלה לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצויין, וכמ"ש התוס' שם בע"ז דף נ"ז ע"ב לענין יין נסך שלא אסרו אלא על המנסכים ועי' פר"ח (יו"ד סימן קט"ז) שהאריך, והדברים פשוטים דבגילוי גם אז בשעת הגזירה הי' מקומות שלא הי' נחשים מציין, וכן ביי"נ גם אז הי' נכרים שלא הי' מנסכים ולא פלחי לע"ז, א"כ גם אז בתחלת הגזירה
שלא אסרו אלא על המקומות שנחשים מצויין ונמצא שהוציאו את המקומות שאין הנחשים מצויין מכלל האיסור עוד בתחלת הגזירה ולא נאסרו מעולם, א"כ גם עכשיו מקומות שאין הנחשים מצויין לא נשתנו מכמו שהי' כן בתחלת הגזירה ולא נכנסו למנין מעולם וכן כיו"ב, אבל בגילוי שער בנשואות שאסרו חכז"ל, זה ודאי הי' אסור לעולם כי לא הי' הפירצה הרעה הזאת בישראל ולא עלה על דעת מעולם, אך ע"י הפרוצות האלה שבדור האחרון ר"ל אתה רוצה לבטל תקנות חכז"ל מה שנאסר עוד מזמן הש"ס, וזה ודאי אסור אף אלו הי' האמת כדבריו שע"י הפריצות פסק כח היצה"ר ובטל הטעם. ועוד דודאי כשגזרו חכז"ל על הנשואות לא פלוג רבנן בתקנתן ואסרו אף ברגילות, דהגע עצמך הלא בין בתולות לנשואות אין הפרש זמן אלא איזה רגעים של זמן החופה או הביאה, וזה ודאי שלא נזכר בשום מקום כמה זמן יהי' אחר הנשואין שיתחיל האיסר, וע"כ שלא תלקו בזה אלא תיכף אחר הנשואין מתחיל האיסור, וא"כ כיון שעד הנשואין לא הי' לנו לחוש להרהורא מחמת הרגילות, האיך באותן הרגעים המעטים של זמן הנשואין נשתנה אצלה הטבע מרגילות לשאין בה רגילות, וע"כ דכך הי' התקנה בנשואה סור ובבתולה מותר ולא כלוג רבנן בתקנתם דכיון שנעשית נשואה אינו מועיל אף מה שהיתה רגילה בהיתר. וכן מי שנזדמן לפניו נשים שאין לו שום היכרות עמם ואינו יודע כלל אם המה בתולות או נשואות הדין הוא כך שלנגד הבתולות יתר להתפלל ונגד הנשואות אסור, אף דאצלו לא שייך כלל אותו הטעם לחלק בין רגילות לאינן רגילות כי אינו יודע כלל מה המה ואין לו שום רגילות והפירות עמם, וע"כ שזה תקנה מוחלטת לחלק בין בתולה לנשואה. ומ"ש איזה פוסקים הטעם מחמת שבתולה רגילה כן זה רק טעם והסבר על תחלת התקנה מה שראו חכז"ל לחלק בין בתולה לנשואה שבבתולה עפ"י רוב הרגילות כן, כי העיקר מה שהי' נ"מ בתקנה זו להאיש בביתו בבנותיו ומשפחתו, כי אין שכיח כ"כ לאנשים כשרים שיצטרכו לקרות ק"ש ולהתפלל נגד נשים זרות, ובבית הכנסת בודאי הי' מחיצה כדינו, וכל תקנות חכז"ל נעשו לפי מה שראו המה ששכיח עפ"י רוב, אבל בעצם התקנה בודאי לא פלוג רבנן בתקנתם ולא ניתן לנו לחקור אם יש בו רגילות או לא ואין בהחילו לבטל כלל מדבריהם אפילי אי הי' בטל הטעם.
ועוד לפי"מ שהסביר הפר"ח שם הטעם שלא התירו בגבינות עכו"ם אף במקומות שמעמידים בעשבים דאפשר שיבא זמן שלא יעמידו בעשבים או לאיזה סיבה גם הם יעמידו בעור קיבת נבילה ומ"ה לא פלוג רבנן במילתייהו, יעיי"ש. ולפי"ז בודאי שאין לדמות כלל נשואות לבתולות, שבבתולות שמותרין נילך בגילוי ראש זה ובר שאינו משתנה לעולם, אבל בנשואות שאסורין מה"ת לילך בגילוי ראש ואינו אלא פריצות נוראה הכי נתליט ח"ו שא"א שישובו בתשובה לעולם והמצב הרע והמר הזה ח"ו לא ישתנה עוד, ובדבר שאפשר שישתנה להיות חוזר חלילה לא פלוג רבנן במילתייהו לנטל תקנתם כמו שלא התירו מטעם זה בגבינות אף במקומות שמעמידין בעשבים, ועכ"פ אינו דומה לבתולות. ובגמרא ר"ה דף ל' ע"א וסוכה דף מ"א ע"א שגזר ריב"ז על יום הנף, מ"ט מהרה יבנה ביהמ"ק ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו וכו', ואין מקום לגזירה זו אלא כשנבנה בלילה או סמוך לשקיעת החמה, ופירשו שם רש"י ותוס' דאף דאין בנין ביהמ"ק בלילה גם אינו דוחה יו"ט ה"מ בנין הבנוי בידי אדם אבל מקדש העתיד שאנו מצפים בנוי ומשוכלל יגלה ויבא מן השמים. הרי שגזרו גזירה מתחלה מה שאינו רק עבור אותו היום שיהי' אחר שיבוא הביהמ"ק מן השמים בנוי ומשוכלל, ואז בודאי כל ישראל יעשו תשובה, כמבואר ברמב"ם פי"א מהלכות מלכים הלכה ד' שהמלך המשיח יכוף את כל ישראל לילך כפי הורה שבכתב ושבע"פ ולחזק בדקע ויתקן את כל העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, ובפי"ב הלכה ב' כתב שיעמוד אז נביא ליישר ישראל ולהכין לבם שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אלי' וגו'. גם כעת בגולה במצב הרע והמר ר"ל אף שבדרך כלל בודאי לא אכשיר דרא, מ"מ'מ באיזה מקומן לפעמים באיזה פרטים נעשה שינוי למעליותא. גם לפעמים באים למקומות הפרוצים אנשים מסביבה אחרת שנוהגים בצניעות ואינם רגילים כלל בפריצות ולהם בודאי אסור, וא"כ נצטרך לומר במקום אחד לאו כל אפין שוין לזה מותר ולזה אסור. ועכ"פ כיון שאנו רואין שגזרו גזירה מתחלה אף שאינו אלא עבור אותו היום שהוא אחר שיבא ביהמ"ק מן השמים בנוי ומשוכלל, מכש"כ שאין לבטל גזירה שנגזרה כבר על משך זמן ארוך כ"כ עבר פירצה שנעשה בזמן האחרון אשר אחר שיבא קצת רוח טהרה לישראל יתבטל הפירצה ולא התקנה, ובכה"ג בודאי דלא פלוג רבנן בתקנתם ואין שום יסוד להיתר זה.
הוצרכתי לבאר כ"ז לפי דבריו שכתב שע"י רגיל י ת הפירצה פסק יצרא והרהורי עבירה ובטל הטעם, אבל עיקר הדבר ליתא, דמאן יימא לנו שע"י רגילות הפירצה בעל הטעם של הרהורי עבירה, ראשית הלא
אדרבה מחמת גוזל הפירצה מתרבה כח התאוה בעולם ומתגבר יצה"ר עוד יותר להרהורי עבירה ר"כ וארז"ל (ברכות דף כ"ד ע"א) למדו מקרא דגילוי שער מרבה כח התאוה, ומבואר בתרגום יונתן סוף בראשית עה"כ ויראו וגו' וחמון בני רברביא ית בנת אנשא ארום שפירן הינון וכחלן וכקטן ומהלכין בגילוי בישרא והרהורי לזנו ונסיבו להון נשין מכל דאתרעיו, הרי שבדור המבול הי' הפירצה של גילוי בשר יזה הביא למה שבבוא ר"ל. והנה גם בגילוי בשר כתבו הטעם בשביל שדרכו להיות מכוסה ולכן מותר לברך נגד פני' וידי' בשביל שדרכם להיות מגולה וליכא הרהורא, ונמצא לפי דבריו שבדור המבול שהי' דרכם לילך בגילוי בשר לא הי' לו להזיק דהוי לפי דבריו מקומות הרגילין להיות מגולה, אבל חזינן בת"י דאדרבה ע"י שהיו רגילין בגילוי בשר זה הביא יותר להרהורי עבירה ר"ל עד שבאו לידי השחתה גמורה ר"ל. גם אינו דומה רגילות של עבירה לרגילות של היתר שמה שנעשה בעבירה מזיק יותר, ואמרו חכז"ל עבירה גוררת עבירה, ופירש"י ז"ל שם באבות פ"ד מ"ב וז"ל : כיצד עבירה גוררת עבירה, דמתוך עשייתה של זו תכשל לו באחרת יפקדנה לו שתים שכן דרך היצה"ר מוסיף והולך להכשילו בעבירה כדי לטרדו מן העולם, הרי שרגילות של עבירה מוסיף כח היצהחר ואינו ממעטו, ואולי מח◗◖ת גוזל הפירצה שהרבה כ"כ הרהורי עבירה בעולם הי' מהראוי לגזור אף נגד הבתולות שדרכם להיות מגולה, אך ודאי שאין לנו לגזור גזירות מדמהינו מה שלא אסרו חכז"ל, אבל מה שאסרו חכז"ל וכבר נתפשט בכל ישראל עוד מזמן הש"ס בודאי שאין בשאינו להתיר מחמת הפירצה, ועפ"פ אינו דומה רגילות של עבירה לרגילות של היתר.
גם זה פשוט דמה שכתבו הפוסקים דבמקומות מגולים ליכא הרהורא בודאי דאין הכוונה דבזה ליכא הרהורא כלל שהרי למדו מקרא בע"ז כ' ע"ב ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, ומבואר שם בע"ז דף כ' ע"א ונשמרת מכל דנר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפי' פנוי', באשת איש ואפי' מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה, ובגמ' שס אפי' שטוחה ע"ג כותל. הרי שאפי' במקומות המגולין ואפילו בבגדיה שהן ודאי מגולין לעולם אית בהו הרהורא ונלמד מקרא. וע"כ צ"ל דמה שכתבו הפוסקים שבזה ליכא הרהורא ה י א לאו דוקא אלא שאינו כ"כ כמו מקומות שדרכם להיות מכוסים שעלול יותר להרהורים ולא נחתי לבאר היטב אלא כתבו קצת טעם והסבר למה שחילקו חכז"ל בזה. ובאמת בגמרא אינו מבואר כלל טעם זה אלא שהפוסקים חידשו מדעתם טעם וסברא ויוכל להיות שרק יען שהותר להבתולות לילך כן לא רצו חכז"ל להטריח כ"כ כיון שעכ"פ יש חילוק בין מקומות שאסורים להיות בגלוי ששם עלול יותר להרהורים, ומנ"ל ללמוד מזה היתר אף לעוברי עבירה כיון שודאי איכא למיחש להרהורא בכל אופן ואופן לא מצינו בדברי חכז"ל להקל אף בזה, והראשונים ז"ל לא דברו מהרגילים באיסור כי אטו ברשיעי עסקינן, ולא עבדי תקנתא לרשיעיא, ובפרט שאין הטעם מוזכר בגמרא יוכל להיות שהי' להם עוד טעמים אחרים להחמיר יותר בנשואות, וכמו שמבואר בגמ' שחמור יותר בא"א אפילו היא מכוערת, וצ"ל דכיון שהאיסור תמור יותר מתגבר יותר היצה"ר וכמ"ש הראשונים ז"ל בטעם שגדול המצווה ועושה דבכל מה שמחויב יותר יש יותר התגברות היצה"ר. ובגמרא ע"ז דף ל"ה ע"א כי גזרי גזירתא במערבא צא מגלי טעמא עד תריסר ירחי שתא, דילמא איכא אינש דלא ס"ל ואתי לזלזולי בי'. ופירש"י ז"ל דילמא איכא דלית לי' האי טעמא ולא בדיל מיני' ומזלזל בי', אבל השתא דלא מגלי טעמא דמילתא בדלי מיני' כו"ע דסברי קמו רבנן במילתא דאתי מיני' חורבא ואנן הוא דלא בקיאינן בטעמא. וצ"ל מה שלא חששו אחר תריסר ירחי שתא לגלות הטעם הוא בשביל דכיון שנתפשט בישראל במשך השנה אין לבטלו עוד אף אי איכא אינש דלא ס"ל האי טעמא דגזירה שנתפשטה בישראל אין נ"מ בטעמים, וא"כ בטעם זה שאינו מוזכר כלל בגמרא אין לנו לחדש נגד מה שנתפשט בישראל מזמן הגמרא, והפוסקים לא כתבו אלא טעם והסבר למה שנתפשט כבר, לא לעשות חדשות לדינא, כמ"ש הראשונים ז"ל טעמי המצות ללמוד ולהבין אבל לא להמציא מזה יסודות לדינא, וק"ו בדברי סופרים שאין דנין דברי סופרים מדברי סופרים אף בק"ו כ◗(בואר במסבת ידים (פ"ג מ"ב) ובמפרשים שם, ולא עלה על דעת הפוסקים להמציא מדבריהם היתרים לרגילים בעבירה וז"ב לפענ"ד.
שוב ראיתי בדברי שאר אחרונים ז"ל שכתבו כן בפשיטות, עיין בהרא"ש פ"ג דברכות דף כ"ד ע"א גבי טפח באשה ערוה שכתב הרא"ש ז"ל דבר שרגיל להיות מכוסה באשה, וכתב שם בתפארת שמואל וז"ל : ולאפוקי מה שדרך נשים להיות מגולה כגון הפנים והצואר והידים, אבל נראה בעיני כמיקל שרגילות הנשים לגלות זרועותיהם זהו מנהג רע וקורא אני
בהם חוקים לא טובים וטפח באשה ערוה. הרי שכתב כן בפשיטות דמה שרגילין לגלות באיסור אינו דומה למה שדרכה לגלות בהיתר. הן אמת שבערוך השלחן אחר שכתב היתר זה בגילוי שער הביא לבסוף שסרי"ף והרמב"ם השמיטו לגמרי דין שער וקול משום דס"ל דלאו לק"ש איתמר, ומזה נראה שהרגיש בחולשת דבריו לסמוך על סברא זו אלא שחזי לאצטרופי לשיטת הרי"ף והרמב"ם שמתירין בלא"ה, ולכן בתחלת הסימן כשמדבר מטפח מגולה שם לא הזכיר כלל מהיתר זה דשם גם הרמב"ם אוסר, א"כ אין סתירה לדבריו מדברי התפארת שמואל דמיירי מטפח מגולה, אמנם כיון שדחה סברא זו בפשטיות שרגילות של איסור אינו כלום, ובשיטת הרי"ף והרמב"ם הכריע הש"ע דלא כוותיה, אין להקל. ובחיי אדם כלל ד' אות ה' כתב וז"ל: שערות בנשים ערוה ואסור בד"ת ודוקא בנשואות שיש איסור ת י רה לילך בגילוי, אבל בתולות שמותרין ודרכן לילך בגילוי ראש מותר, וצ"ע עכו"ם כיון שאין מוזהרין לכסות שערן אם דומין לבתולות, עכ"ל. והגה כתב בטעם האיסור בנשואות בשביל שהוא אסור מה"ת ולא הזכיר שם כלל מם שדרכן לכסות, ואך בהיתר הבתולות כתב תרווייהו שמותרין ודרכן, כי להתיר צריך שני טעמים אבל נאסור בנשואות סגי במה שאסור לגלות ואין נ"מ אם דרכן כן או לאו. ובמה שנסתפק לבסוף בעכו"ם שאין מוזהרין לכסותו אם דומין לבתולות בזה מבואר בפי' שדעתו שהכל תלוי רק אם מוזהרות ע"ז או לאו, כי העכו"ם בודאי דרכן לילך בגילוי ראש ואינו מדבר מזה כלל האיך דרכן של העכו"ם לילך, אך כל ספיקו הוא יען שאין העכו"ם מוזהרות ע'ז וגזירת חכז"ל היה נגד המוזהרין לכסות, או דילמא לא פלוג רבנן בתקנתן לאסור בנשואות, נמצא שבישראל שמוזהרין על כך אינו מסתפק כלל שבודאי אסור. ובמשנה ברורה סימן ע"ה סק"י כתב וז"ל : ודע עוד דאפילו אם דרך אשה זו וחברותי' באותו מקום לילך בגילוי ראש בשוק כדרך הפרוצות אסור וכמו לענין גילוי שוקה דאסור בכל גווני כיון שצריכה לכסות הראש מצד הדין וגם כל בנות ישראל המחזיקות בדת משה נזהרות בזה מימות אבותינו מעולם ע"ע ערו' היא ואסור לקרות כנגדם, ולא בא למעט רק בתולות שמותרות לילך בפרוע הראש או כגון שער היוצא חוץ לצמתן שזה תלוי במנהג מקומות שאם מנהג בנות ישראל בזה המקום ליזהר שלא לצאת אפילו מעט מן המעט חוץ לקישורי' ממילא בכלל ערו' היא ואסור לקרות כנגדם, וא"ל מותר דכיון שרגילין בהן ליכא הרהורא. הרי שהחליט בפשטיות שאין מועיל טעם הרגיל ית אלא במקום שיש היתר, אבל בפרוע ראש שאסור מה"ת ומדת משה מימות אבותינו מעולם אינו מועיל הרגילות אף אם הולכין באותו מקום בפריצות ר"ל. עב"פ הנה חזינן שדעת האחרונים ז"ל המה בהחלט נגד דברי הערוך השלחן בזה ואין לסמוך להקל.
אמנם גם לדברי הערוך השלחן שחידש להתיר מטעם הרגילות שבשביל הרגילות ליכא הרהורא, לא שייך זה גם לנשים דאתי מעלמא שאין רגילים ואין מכירים כלל זא"ז, דמה יועיל הפריצות הרגילה, וכי בשביל שרגיל בביתו בפריצות מועיל זה גם נגד פרוצות אחרות שאין רגיל בהם כלל, הלא כמו שאין מועיל רגילות הבתולות לגבי הנשואות כמו כן אינו מועיל בנשואות מרגילים לשאינם רגילים. ובערוך השולחן אינו מדבר בביהכנ"ס כי זה לא היה נפרץ שם ג"כ והיו הבתי כנסיות כדינו, אך פירצה זו של גילוי שער נפרץ כבר במדינת כוסו' מעת שהי' באיזה זמן גזירת המלכות שלא יגלחו הנשים שערן והי' ע"ז עונש קשה של משפט מאסר ולא יכלו לגלח שערן מחמת הסכנה, וזה הביא אח"כ שבאו לידי גילוי שער ושוב נעשה להם כהיתר מחמת עבר ושנה, ואף שנתבטלה הגזירה אח"כ אבל הפירצה וההיתר של עבר ושנה לא נתבטל ונפרץ כ"כ עד שלא יכלו גדולי הדור לתקנו אח"כ, אבל הבתי כנסיות היו אז עדיין בכבדות ולכן לא דיבר הערוך השלחן מזה כלל. ולכן אף לפי דבריו הבו דלא להוסיף עלה ללמוד מדבריו היתר גם בבית הכנסת מה שאינו נזכר בדבריו, וחילוק גדול יש בדבר כמו שכתבתי למעלה.
וכפי הנראה מה שהביא לבעל הערוך השלחן לנטות לבו להיתר זה הוא בשביל שעת הדחק גדול, כמ"ש שם שכל מה שמצווחין בצעקות על פירצה זו הוא לא לעזר ולא להועיל, ומה יעשה האיש בביתו שא 'א לו לגרש אשתו ובנותיו מביתו ונמצא שיאכל כל ימיו בלי ברכה ובלי קידוש, ומחמת הדוחק הגדול הזה נטה לבו לצרף דעת הרי"ף והרמב"ם אף שנא הובאו בשו"ע בצירוף סברתו שחידש, אבל לילך לבתי כנסיות כאלו מי ביקש זאת מידכם רמוס תצורם של בתי כנסיות כאלו להתפלל ולברך באיסור. גם ממה שבבוא בערוך השלחן שם שיטת הרי"ף והרמב"ם שהקילו בשער ובאותו הסעיף שמדבר מגילוי בשר שם לא כתב היתר כלל, נראה בהדיא שלא כתב לסמוך ע"ז אלא בגילוי שער שיש לו צירוף גם משיטת הרי"ף והרמב"ם אבל בגילוי בשר שחמור יותר לא התיר כלל ואם כן בבתי כנסיות שבאים בג'לוי זרועות ובשר אין היתר כלל מם בערוך השולחן, ואסור לכו"ע. וגס שבבגדי פריצות א"א לומר שיש בהן רגילות כי הפירצות מתחדשות בכל יום ויום חדשים לבקרים, וכל אחת מתאמצת לילך בחדשות מה שלא נראה עוד מעולם אלל האחרות, ואין בזה רגילות מכבר אלם יצרם מתחדש בכל יום תמיד, ונפל כל כהיתר בבירא.
ולדינא כבר כתבתי שכל דברי הערוך השולחן בזה המה נגד שאר גדולים שדחו סברתו בפשטיות והארכתי בראיות נכוחות, אלא שלרווחא דמילתא אני אומר שאלו הבתי כנסיות אסורים אף לפי דברי הערוך השלחן. ולכי דברי התשובה הנ"ל שמתיר להתפלל בבתי כנסיות כאלו מטעם שרגילין בפריצות, נמצא דמי שהוא אדם כשר וביתו מתנהג בצניעות גם אינו רגיל להסתכל ח"ו בנשים זרות הפרוצות ר"ל, זה ודאי אסור לו להתפלל באותו ביהכ"נ כי הוא אינו רגיל בפריצות, ונסתר אצלו כל יסוד ההיתר, וא"כ אסורין לקבל רב או בעל תכלה מאנשים כשרים שאינם רגילים בפריצות כי אסור להם להתפלל ולומר שם איזה דבר שבקדושה, ומצווין ועומדין שלא לקבל רב או בעל תפילה רק מאלה האנשים שרגילים בפריצות, ואין זה א לא חוכא וטלולא ולחוק המכאוב את הלב בעוה"ר. והדבר ברור כי אלו ואלו אסורים להתפלל ולומר שם איזה דבר שבקדושה לכו"ע, ואף לפ"ד הערוך השלחן כמבואר לעיל. ומי שהוא במקום שאין שם ביהכ"נ אחר יתפלל בחדרו כדת וכהלכה כאשר הובא למעלה.
מה ששאל אם גם בהספידא צריך ליזהר מתערובות אנשים ונשים, איני יודע מה זו שאלה, הלא בגמרא סוכה דף נ"ב ע"א למדו זה מקרא דוספרה הארן, דאף לעתיד ועוסקין בהספד ואין יצה"ר שולט אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, וזה מיירי בלעתיד שהכל יהי' באותו הצער והספידא, גס לא יהי' יצה"ר אז כמ"ש רש"י ז"ל שם דכתיב והסירותי לב האבן, והקב"ה שוחטו ליצה"ר, ומכש"כ עכשיו בהספידא דיחיד שאין כל הנאספים קרובים באותו הצער, גס איכא התגברות היצה"ר, שבודאי החיוב ליזהר. גם איכא סכנה בהלוית המת לראות פני נשים כמבואר בזוה"ק (ויקהל דף קצ"ו) וחמירא סכנתא, עיין מעבר יבוק (שפתי רננות פ"י), וא"צ להאריך בזה לרוב פשיטותו. והשי"ת יאיר עינינו בתורתו הקדושה
והנני ידידו דושת"ה באה"ר מברכו בכל עניניו, ויזכה להרביץ תורה וטהרה בישראל מתוך נחת והרחבת הדעת והלב ולהעמיד דור ישרים יבורך ברוב הצלחה, כאשר איותה נפשו ולו"נ ידידו הכו"ח אור ליום ו' עש"ק לס' נעשה ונשמע כו"ס ברכו"ת לפ"ק, פה ברוקלין יצ"ו
הק' יואל טייטלבוים