שו"ת דברי יואל/הקדמות

תמונה

       הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
       
       כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
       
       אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון

  << הקדמות• שו"ת דברי יואל• אורח חיים >>

הקדמה

ישמחו הלומדים ויגילו המעיינים אמרי דודי נר ישראל יראו אור הדפוס דורשי ומבקשי נתיבות ההלכה יראו אור הגנוז יסוד האמת.

יום בשורה היא לנו עת יוצא לאור עולם מתחת משבח הדפוס ספרי דבי רב כ''ק מרן דודי הגאון הקדוש עטרת תפארת ישראל רשכבה''ג איש האלקים זצוקללה"ה, אשר השיב לשואליו בדבר ה' זו הלכה, הלכות גדולות שנו כאן, הלכתא גבירתא הוא דאיכא למשמע מינייהו בהרבה מקצועות התורה, גלייה לדרעיה ונפל נהורא, ליהודים היתה אורה, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. דברי אלקים חיים הם למוצאיהם, מרפא לכל בשרם ושיקוי לעצמותיהם, אמרות ה' אמרות טהורות, שבעתיים מזוקקים, כראי מוצקים. אור בהיר הוא בשחקים. מאת הגבר אשר עולה של תורה הקים, וילמד את ישראל משפטים וחוקים צדיקים, על לוח לבותם חקוקים, ובגפשותם דבוקים. על אדני האמת ירה פנתה, ועל עמודי הדעת הציב יסודתה, בחכמת אלקים אשר בקרבו, הן לב הארי היה לבבו.

והנה דרכי המוציאים לאור ספרי אבותיהם ורבותיהם, צדיקים מדור הקודם, להגיד בפתח השער ולבוא בכתובים מגדולת תורתו, קדושתו וחכמתו של המחבר. כדי לספר לדור אחרון בנים יולדו צדיק מה פעל, ויוכלו גם המה להתעורר ללכת בדרכם, וגם כדי שיוכלו לקיים מאמר חכז''ל (ירושלמי שבת פ''א) דא''ר גידל, כל האומד שמועה מפי אומרה, יהא רואה בעל השמועה כאלו הוא עומד כנגדו. ומה טעמא, (תהלים ל''ט) אך בצלם יתהלך איש. וכן ידוע בספה"ק דלכפר בשבח הצדיקים היא מצוה וגדולה. וכמובא בשו"ת חתם סופר (ח''ו סימן נ''ט). וכן יש בזה ענין גדול כידוע מה שכתב מרן הרה"ק הרבי ר' אלימלך זי''ע בנועם אלימלך (פ' שמות, בפסוק ויאמר משה אל האלקים) דסימן טוב לאדם כשהוא שומע מספרים ממעלות הצדיקים ועבודתם בקדושה לשמו יתברך באמת, אם באותו הפעם לבו חושק ומתלהב מאוד מאוד שיזכה גם הוא לעבוד השי''ת כאמת, זה הוא סימן טוב שהשם עמו וזה דבר ה' וכו', עיי"ש בלשונו הק'. וכן ידוע משאר בפר"ק.

אכן אף על פי כן הוא דבר קשה לקבל על עצמו עבודה זו כי רבה היא, כי מי יוכל למלל מעשה תוקפו וגבורתו, כעצם השמים טהרתו, כחו הגדול חיליה לאורייתא, בפלפול וסברא ישרה, טוחן הרי הרים זו בזו עדי יצאה ההלכה כשמלה כרורה. גבור ואיש מלחמה במלחמה של תורה, עלה הרים וירד בקעות בעמקות גוראה, חשף זרוע קדשו ועזוז גבורתו, כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק.

ומי האיש אשר ירחיב בנפשו עוז להעיד על השמש בגבורתו, הן נודע בכל העולם יקר תפארתו. זה האיש מרעיש תבל מרגיז ממלכות, ושמעו הולך בכל המדינות מקום אשר דבר המלך מלכי המלכים ודתו מגיע, ומקצה הארץ ועד קצהו היו עיני בני ישראל נשואות אליו לאזין מוצא פיהו ולשמוע דעת קדשו, וכל הדבר הקשה אליו יביאון, והיה כאשר

ישאל איש בדבר האורים. וראינו בחוש כי נתקיימו–

בו דברי התנא ד' מאיר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו' ונותנת לו מלכות וממשלה וכו'. כי הוא היה המאור הגדול לממשלת התורה הקדושה, ולאור פניו יהלכו רבבות אלפי ישראל, על פיו יצאו ועל פיו יבואו. וזכה לכל אלה על ידי גודל קדושתו וטהרתו טהר גברא כידוע לכל שעוד בשחר טל נעוריו קדוש היה לאלקיו. קדוש בכל מיני קדושות ופרוש ברל מיני פרישות, כאשר העידו עליו קדושי וצדיקי דורו בראותם זיו פניו המאירים ותוארו נורא הוד כמראה מלאך האלקים, כי לא טעם טעם חטא מימיו, והוא שלם במדת היסוד נוטר הברית צדיק יסוד העולם. ואיתא בזוהר הק' (פ' לך) מאן דנטר ברית זכה למלכות. וכן איתא כגמרא מסכת בררות, כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים.

ומצינו כן בדברי כ"ק מרן זי''ע בספרו דברי יואל (פ' במדבר) להסביר תירוצו של המרדכי (סוף פרק קמא דחולין) על הקושיא כיצד אזלינן בסנהדרין בתר רובא, הלא הסנהדרין היו קבועין במקומן וקיי''ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ותירץ המרדכי, דאף שהסנהדרין היו קבועים, מכל מקום הדיבור היוצא מפיהם לא מקרי קבוע שהוא נייד ופורש ממקום דקביעות. וביאר כ"ק מרן זי"ע

הקדמה            ז

הטעם דאין הדיבו'ר נקרא קבוע, משום שדיבור אמיתי היוצא מפי צדיק אמת בוקע רקיעים, וכוחו חזק ואדיר מאוד להשפיע ולפעול למרחוק, ואם בעזר הבורא ית' זוכים לומר דיבורים אמיתיים מתחשבים עם אותם הדיבורים בכל מקום ובכל זמן. כי דיבור אמיתי של צדיק אמת שלמד תורה לשמה וכיוון לדבר אמת, זורח ומבהיק עד סוף כל הדורות. ובכל מקום שיש איש ישראל המבקש האמת יכול להתחזק ולאחוז בדיבור ההוא הבא ממקור האמת. ולפיכך אין הדיבור נקרא קבוע, שהרי אין הוא קבוע במקומו אלא מתפשט בכל המקומות וכחו חזק להשפיע גם לדורות הבאים, עיי''ש בדבריו הק'.

ועל כל אלה עלי נפשי תשתוחח בהעלותי על לבי ימים מקדם שנות עולמים כשבתו על כסא ממלכתו, ברל מקום כואו הארץ האירה מכבודו. ועין בעין ראו כי ה' אלקיו עמו, והברכה ברכות שמים מעל נשתלחה בכל מפעלותיו. וכמו שאמרו חכז''ל (בראשית רבה פ' פ''ו) בכל מקום שהצדיקים הולכים השכינה הולך. ואמרו ז''ל (שם פ' ע''ג) כל מקום שהצדיקים הולכים הברכה משתלחת. ומיום עמדו על דעתו היה זה כל חפצו ותשוקתו וכל מעייניו להרבות תורה וקדושה וטהרה בישראל, להשריש בקרב לבות בני ישראל אמונת אומן חזקה ואיתנח כיתד שלא תמוט. וחפץ ה' הצליח בידו, וביקר יקוד אש אהבת הכירא, אשר להט בתוך לבו הטהור, הלהיב הלבבות והזריח אור בקרב בני ישראל.

אמרותיו הטהורים דברות קדשו היוצאים מקרב לב טהור האירו למרחקים, ונאספו אליו עדרים עדרים הצמאים לדבר ה', אלפי תלמידים חשובים הגונים וישרים, תלמידי חכמים בני תורה מופלגים. רבנים, ראשי ישיבות ויושבי על מדין. חסידים, עובדי ה', אשר דבקה נפשם באורו, היו מאירים ובאים בכל מקומותם, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, מכחו ופעולתו של צדיק יסוד העולם אשר אורו זרח למרחקים, לקצוי אר'ן וים רחוקים. עד אשר בא השבר הנורא אשר פקד את כלל ישראל, באכול האש את שש מאות רבוא הקדושים, ובתוכם אלפי תלמידיו היקרים, ישישים וגם נערים, ובדרך נס נפלא ניצל כ''ק מדן דודי זי''ע מעמק הבכא, בחמלת ה' עליו להוציאו מתוך ההפיכה,

כי למחיה שלחו אלקים עמנו, לשום לנו שארית בארץ. וכאשר היה מרגלא בפומיה תמיד דברי הנזר הקודש עה''פ (ישעי' ר''ט) כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, ודרשו ז''ל בזכות יעקב ניצל אברהם. וביאר הנזה''ק, כי מן הדין שכל מי שמוסר נפשו על קדושת השם אין ראוי שיצילהו ה', כי טוב לו השלימות הגדול הזה. ולזה אברהם עצמו היה ראוי שישרף, כי זהו הטוב הראוי לו. אלא מפני משך הזרע העתיד לצאת ממנו לכן ניצול. ולהכי נקט יעקב, שהיה שלשלת היחס, ע''כ. וכה היה כ''ק מרן זי''ע אומר, כי אנו שרידי חרב אודים מוצלים מאש, טוב היה לשלימות נפשינו אילו לא נצלנו, ומה שהצילנו הבורא ית' היה רק להעמיד דורות כשרים ונאמנים לה' ולתורתו הקדושה, ולהשריש בהם אמונת אומן בדרך המסורה לנו מאבותינו הקדושים.

בענותנותו המופלנה ובשפלות רוחו הגדולה לא מצא רבינו זי''ע עליו שום זכות על נס ההצלה שלו, רק זאת אשר עיקר תכלית הצלתו מכבשן האש היא למען הציל דורות ישראל להשיבם אל אביהם שבשמים. כמו שזכינו לשמוע מפי קדשו בדרשותיו אשר היה רגיל לדרוש ביום כ''א כסליו על הפסוק למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו. ובאמת מי יוכל לתנות ולספר כיצד היתה שפלות מעמדן ומצבן של ישראל קדושים פליטי חרב שרידים של החורבן הנורא, מלאי יאוש, שברי חרסים אשר העולם היה חשך בעדם. ואף שמרן רבינו כ''ק דודי זי''ע בעצמו היה ג''כ אז במצב שבור ורצוץ, מדוכא ביסורי גוף ונפש, כאשר עיניו ראו באבדון עמו ובחורבן מולדתו, ובכללם בניו תלמידיו הצמודיס בקירות לבו אשר עלו על המוקדה, דרבה עירו ובטל בית מדרשו והוא נשאר לבדו בארץ נכר, בכל זאת התלבש בגבורה נוראה, והחל לבנות את בית ישראל השמם.

בו נתקיימו דברי חז''ל (חגיגה דף י"ב) עמוד אחד יש וצדיק שמו, שעליו העולם עומד, שנאמר וצדיק יסוד העולם. בשפל המצב הזה אשר מצא אז את כל בית ישראל אשר כמוהו לא נהיה מימות עולם, ושבר על שבר יחדיו ידובקו כי תיכף אחר זה השתוללה מגיפת הציונות בארץ ישראל וכלתה כל חלקה טובה, ובארצות חוץ

ח                      הקדמה

לארץ היו ישראל נבוכים מלאי יאוש וחרדה. ואז בימים הקשים הללו זרחה שוב שמשו של צדיק זה להאיר פני תבל בצדקתו. כמו שאמרו חכז"ל (יומא דף פ''ז), אשריהם לצדיקים, לא די שהן זוכין אלא שהם מזכין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. וזיכה רבינו את כלל ישראל בכוחותיו הרוחניים הבכירים שחזר והעמיד את בית ישראל, מעפר הקיסם ומאשפות דלותם רוממם. כרחם אב על בנים כן נהג את הצאן. בחמלה וברחמנות היה משתתף בצערן של ישראל, בכל צרתם לו צר, והיה מחלה עצמו עליהם, וכמו שאמרו חכז''ל (מד"ר ויקרא פ' כ''ח) שכל זמן שישראל בצער אף צדיקים שרויים עמהם בצער. וכך חזרו ונלקטו אחד לאחד שרידי חרב והוא היה להם לאב ולפטרון אשר דאג לכל צרכיהם בגשמיות וברוחניות. ונתקיים בו ברבינו במלוא מובן המלה מה שאמרו חכז''ל (סנהדרין דף ק''א) נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר, טוב אתה לישראל מאב ואם, שאב ואם בעולם הזה ואתה בעולם הזה ולעולם הבא. אלפים מבני ישראל שבאו שעריו בלב נשבר ונדכה מצאו אצלו מזור ותרופה ישועה ומרפא. ומי יוכל לשער ולהעריך צדקת פזרונו אשר לא נראה ולא נשמע כמוהו כח הצדקה העצום אשר היה מפזר הון תועפות ונותן את כל אשר לו להחיות לב נדכאים ולשמח עניים ואביונים. בענותנותו הרבה היה מסתיר ומכסה צדקת פזרונו ככל יכלתו, והיתה נתינתו בשמחה ובמאור פנים ובחשיבות יתירה שאין לשער ולהעריך, עד שממש חיתה נפש המקבל מדברות קדשו ותנחומין. מכל קצוי ארץ אליו באו כל צר מצוק ובעל נפש מרה ולא יצא אדם ריקם מביתו מעולם. וכנודע שהיה לווה וממשכן את כל אשר לו לצורך הצדקה כי היא חייו.

אם אמרנו נגידה נספרה אפס קצהו מעשה תוקפו וגבורתו, צדקת ה' אשר עשה ומשפטיו עם ישראל, עצמו מספר, וכמו שאמרו חכז''ל (ב''מ דף פ''ז) עה''פ אספרם מחול ירבון, אספרם למעשיהם של צדיקים מחול ירבון. ועל אחת כמה וכמה שאין די באר להגיד ולספר פלאי פלאות אשר עשה ה' עמנו בראותינו היום את כל החיל הגדול הזה כ''י, רבבות ישראל קדושים ההולכים בתורת ה' אשר זכו להתגדל ולהתחנך על ברכיו. מי האמין

כזאת אחר החורבן הנורא. אין זאת אלא בכחו ובזכותו הגדול שהיה גברא דמאריה סייעיה אשר זכה להקים עולה של תורה בכל העולם, אחר שנשתכחה תורה חזר ויסדה בקדושה ובטהרה, וכלפיד אש יבער הודיע אמונת הבורא ית' אמונה שלימה ותמה לכל באי עולם, וזכה להקים הנהרסות ולחזור ולנטוע את כרם בית ישראל מבצרי התורה והחינוך הטהור אשר הקים ויסד במסירת נפשו הטהורה בכל קצוי ארץ, המתנהגים בדרכי אבות ומוסרים נפשם לשמור דרך ה' לבלתי נטות ימין ושמאל, הם המה חומת אש סביב. וכך אמרו חכז''ל (ויק''ר פ' ל''ו) נמשלו הצדיקים לגפן, מה הגפן שרביט א' יוצא הימנו ומכבש כמה אילנות, כך ישראל, צדיק אחד יוצא מהן ושולט מסוף העולם ועד סופו. ועיין בדברי ק''ז זללה''ה בספר קדושת יו''ט (פ' וירא) שכתב לבאר ענין אמרם מי מושל בי צדיק, שנאמר צדיק מושל ביראת אלקים. הזוכין לזה הצדיקים על ידי קדושת הברית כנאמר אצל אברהם אבינו ע''ה התהלך לפני והיה תמים. שעל ידי המילה נעשה תמים בכל איבריו, ואז ניתן בידו הכח והעוז להיות מושל בכל, שכל הדברים יהיו מסורים בידו, והצדיק גוזר והקב''ה מקיים, עיי''ש.

וכן ראינו עין בעין במרן דודי הקדוש ז''ל, שכל מעיינו וחפצו היה להרבות תורה וקדושה בישראל, ומסך נפשו וגופו בכל עת לקרב לבות ישראל לאביהם שבשמים, להגדיל ולפאר שמו הגדול בעולם, וכמו שאמרו חכז''ל (במ''ר פ''ג) כל תאוותן וציפוין של צדיקים, הקדוש ברוך הוא. כל ימיו ולילותיו לא נתן רבינו מרגוע לרוחו, זה היה חפצו וכל מגמתו לעורר לב בני ישראל להשריש בהם ניצוץ אש קודש, ולתקוע בקרב לבם אמונה חזקה ואיתנה כיתד שלא תמוט לעולם. דברות קדשו בכל עת היו בדברי התעוררות, שפך לבו כמים בדמעות שליש לשבר לבות האבן, ללבן ולזכך כתמי נפשם להצילם מלטבוע במצולות התאוה. איה שוקל ואיה סופר נחלי דמעות אשר הזילו אלפי בני ישראל כאשר נשמע קולו בבואו אל הקודש מתוך שברון לב והרהורי תשובה וחרטה, כאשר היה רבינו מעורר את העם על שפלות הדור וגודל הנסיונות.

ובימים הנוראים בבואו לפני המלך להיות עומד בתפלה ומרצה פני קונו כבן המתחטא לפני

הקדמה            ט

אביו, ונפשו שפך כמים לבקש רחמים על עם ה', ובדרשותיו הנוראות בראש השנה וביום הקדוש והושענא רבא כובסי בני ישראל לבם כבורית בהתעוררות תשובה מתוך שבירת הלב ורלו בדמעות עיניהם מגודל ההתעוררות וההתרגשות. וכימי השובבי''ם כשהיה מאריך בדרוש בעת רעוא דרעוין, כדרכו בקודש וכמנהג אבותינו הקדושים, והרבה בתוכחת מוסר לעורר את בני ישראל לשוב על החטא הידוע המעכב גאולתינו ופדות נפשינו, ולקבל על עצמם שמירת העינים וקדושת המחשבה, וכן הזהיר על התבדלות מרשעים. וכן עורר להתרחק משאר עבירות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו, והיה מוכיח על בל דבר קל וחמור. ורבים השיב מעון בדברות קדשו הנובעים מקרב לב טהור וקדוש, והיו הדברים כמים קרים על נפש עייפה לכל העם אשר חרדו לקולו, ונפתח סגור לבבם לחזור ולשוב אל ה'.

וכך היה דרכו בקודש עוד מימי נעוריו להוכיח את העם על כל דבר גדול וקטן. והיה מוכיח ומייסר כאשר ייסר איש את בנו בהוכחה מגולה ואהבה מסותרת, ונם כעת שהיה מוכיח בשבט פיו בדברי מוסר ותוכחה קשים בגידים היה טמון ומכוסה בהם אהבתו העזה בלי גבול, לכל אחד מישראל. וכל מה שהיה מרבה להוכיח את ישראל הוסיפו הם אהבה על אהבתם אליו. וכמו שאמרו חכז''ל (תמיד דף כ''ח.) כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לחלקו של הקב''ה. ולא עוד, אלא שמושכין עליו חוט של חסד, וכן איתא במד''ר (בראשית פ' נ''ד) התוכחה מביאה לידי אהבה.

ומתורתו של מרן רבינו ז''ל בעצמו, אנו לומדין מהותו של מנהיג ומוכיח אמיתי, כמו שאנו רואין בספרו הבהיר דכרי יואל (פ' מטות) עה''פ וימסרו מאלפי ישראל. ופירש רש''י ז''ל, להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבין על ישראל. עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר, עוד מעט וסקלוני, ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין לא רצו ללכת עד שנמסרו בעל כרחן. והקשו המפרשים ז''ל דאין זה משבחן של רועי ישראל אלא שבח ישראל שמחבבין רועה שלהם. וביאר שם רבינו ז''ל את הענין בנועם דבריו כדרכו כקודש, כי כוונת חז''ל הוא להראות לנו בזה כיצד תהיה מדת דהנהגה של רועי ישראל כלפי העם,

ואיזו מדה היא שבח להם, דיתכן שיחשוב האדם כי שבחן של רועי ישראל הוא, שיתנהגו בשלום ובמישור עם כל אדם כדי שיהא רוח הבריות נוחה הימנו בכל עת ובכל מצב. ולצורך רן ראוי שימנע המנהיג מלהוכיח את העם במילי דשמיא כדי שימצא חן בעיניהם ולא יהא בלבם עליו. אך ברור הדבר שאין הנהגה כזו שבח לרועה ישראל. וכמו כן לאידך גיסא אין דאוי שיהא המנהיג מופרש ומובדל לגמרי מן העם ותהיה מחיצה מפרדת בינו לבינם, ולא זו הדרך של מנהיגי ישראל האמיתיים, אלא הוא צריך להיות מקושר בקשר חזק ואמיץ לבני ישראל הכשרים, ובני ישראל יהיו מחוברים אל המנהיג בעבותות האהבה ואז יהיה בכוחו להשפיע עליהם שפע קדושה.

ומעתה ב' הדרכים צריך שיהיו מאוחדים במנהיג ישראל, להוכיח את החוטאים ולייסרם בשבט מוסר, ולעומת זאת ינהג את ישראל בנחת במקל נועם וידריכם בדרך ה' וימשוך לבבם לעבודתו יתברך.

והורו לנו חכז''ל כי הנהגת רועי ישראל בכל הדורות יש ללמוד ממשה רבינו ע''ה. דמי לנו גדול ממשה עבד ה' ואף על פי כן אלו החוטאים בנפשותם שנאו אותו עד שחשש משה רבינו ע''ה עוד מעט וסקלוני. ולעומת זאת הצדיקים

האמיתיים היו מקושרים בו באהבה עזה ומסרו נפשם בעד חיותו של משה דבינו ע''ה, כמו שמצינו בנקמת מדין. ובאמת היו אלו שני סוגי אנשים רחוקים זה מזה מן הקצה אל הקצה, מי שאמר זה לא אמר זה. וזהו מה שלמדונו חכז''ל דשבחן של רועי ישראל הוא, שימצאו בהם שני בחינות אלו גם יחד. דאלו שפונים מדרך האמת ישנאו אותו שנאה עזה בכל לבבם, והצדיקים הכשרים שבישראל יהיו דבוקים בו והוא מקושר עמהם ככל לב ונפש. ופ''ל שזהו שאמרו חכז''ל להודיעך שכחן של רועי ישראל, בלשון רבים דלא על משה רבינו ע''ה בלבד נתכוונו בזה, אלא על רועי ישראל שבכל הדורות. עיי''ש בדבריו הק' בארוכה.

וזה היה דרכו של רבינו דקדוש רועה ישראל הנאמן. שלא הניח מלהוכיח ולהזהיר את העם

על כל פירצה גדולה וקטנח, וחיה מרבה להזהיר

י                       הקדמה

נגר המניחין לעשות פשרות וויתורים באיזה מצוה בטענה כי על ידי כן יוכלו להציל את העם מן העבירות החמורות, אלא לחם בכל כוחו שלא להניח אפס קצהו איזה פירצה קלה כמות שהיא, דזהו תחילה להמשיך לעבירות חמורות יותר. וכמו שפירש רבינו דודי ז''ל את דברי הגמרא (סוכה דף נ''ב.) אמר רב אסי, יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא, ולבסוף כעבותות העגלה. שנאמר (ישעי' ה') הוי מושכי העון בחבלי שוא וכעבות העגלה חטאה. עיין בכ''ג ויחי (תשט''ז) בדרוש לימי השובבים, מה שאמר דברים נלהבים בענין זח כדרכו בקודש.

וכאשר נתבונן בענין זה נוכל למצוא ביאור נכון במאמר תמוה במד''ר (פ' נח פל''א ג'), עה"פ (עמוס ח') שנאו בשער מוכיח ודובר תמים יתעבו, זה נח דהוה אמר לון ריקים, אתם מניחין מי שקולו שובר ארזים ומשתחוים לעץ יבש. ולפי שהיו שטופים בגזל נימוחו מן העולם, שנאמר ויאמר אלקים לנח וגו'. וקשה דפתח שהיה נח מוכיחן על שהיו משתחוין לעבודה זרה ומסיים טעם איבודן מן העולם לפי שהיו שטופין בגזל. והלא אם היה כידם העון החמור שהשתחוו לעבודה זרה, מדוע קאמר שעונשם בא על גזל שהוא קל הימנו.

אמנם יש לפרש הכוונה, דנח הצדיק נמנע מלהוכיחן על עוונות הקלות כגזל וכדומה, מפני שחשב שעל ידי כן יוכל להשפיע עליהם ולהצילם מעבירות החמודות יותר כגון עבודה זרה, דסבר בנפשיה שאם יהיה מוכיחן על כל דבר קטן ישנאוהו ולא ירצו לקבל הימנו תוכחה על עבירות החמורות. ולפיכך לא הוכיחן כי אם על עבודה זרה, ואמר להם אתם מניחין מי שקולו שובר ארזים ומשתחוים לעץ יבש, ולא אמר להם דבר על הגזל. אמנם זו היתה טעותו, דאדרבה מחמת רן שנאוהו לפי שהיה מוכיחן על קצת עבירות ושותק על קצתן, דאילו היה מתהלך בתמימות להוכיח על כל עון וכל חטאת אפשר שהיו דבריו נכנסים קצת בלבבן. וזהו שסיים המדרש, לפי שהיו שטופין בגזל נמוחו מן העולם, פירוש סיבת איסורן מן העולם היה מה ששתק להם בשחמאו בגזל, ודין גרמא שלא שמעו לתוכחתו אף כשהוכיחן על שהשתחוו לעץ יבש, וא''ש.

וזהו המבחן הברור, כי בזמן שהמוכיח מיחה על כל פירצה גדולה או קטנה ואינו שותק מלהוכיח

מחמת יראת העם או איזו נגיעה וסיבה, אז דבריו נכנסים ללבות השומעים ועושים רושם בלבם, כי יודעים ומרגישים הם שכוונתו לשמים וכל מגמתו להחזירם למוטב ולא יחת מפני כל. אבל לא כן הוא בזמן שהוא שותק מלהוכיחם על העבירות הקלות, אז יבזוהו ויקל בעיניהם ולא יהיו דבריו מתקבלים. ובדרך זו מצאנו ביאור על מלתא דהוה תמיה לן במתני' ריש מסכת כלאים, החיטין והזונין אינם כלאים זה בזה. ופירש הרע''ב דטעמא לפי שכשהשחיתו דור המבול את דרכם היתה הארץ גם היא מזנה פירותיה והיו זורעים חיטים ומוציאה זונין הלכך לא הוי כלאים עם החיטין, ע"כ. ולכאורה דברי הרע''ב קשים להולמן, דיהיב טעמא דאין החיטין והזונין כלאים זה בזה לפי שהארץ זינתה והוציאה זונין תחת חיטין, והוא תימא, שהרי הארץ חטאה בכך שהוציאה פירות אחרים, ואיך יהיה זה טעם לומר דמחמת שהארץ זינתה להוציא זונין תחת חיטין אינם כלאים, אדרבה כלפי לייא, ממה שחטאה בזה חזינן שאינם מין אחד.

אמנם יתבאר הענין כדברי החתם סופר ז''ל (פ' נח) עה''פ וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה, שדקדק, א) לאיזה צורך האריך הפסוק לספר וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה, אחרי שכבר הקדים בסוף פ' בראשית לספר ברשעת אנשי הדור וסיים ויאמר אלקים אמחה, ולא היה המקרא חסר אלא שיאמר נח איש צדיק ויאמר לו ה' הנני מביא מבול ; ב) גם צ''ב הל' כי מלאה הארץ חמס, איך ייחס חמס לארץ ; ג) ומה שאמרו חכז''ל שגם הארץ השחיתה דרכה ותחת חטה יצא חוח, ומשום הכי החיטין והזונין אינם כלאים זה כזה (עיין ריש מסכת כלאים) קשה, מה יצר הרע ותאוה שייך בארץ ששינתה תפקידה ; ד) ותו דמשמע בפסוקי איוב דאנשי דור המבול היו מלאים כל טוב הארץ ולא יצא חוח תחת חטה; ה) גם יש להבין מאי טעמא לא ירד מבול בארץ ישראל, ארץ לא גושמה כיום זעם, וכי משוא פנים יש בדבר להחניף לארץ ישראל שלא גושמה ביום זעם. על כן כתב החת''ם וזל''ק, לולא דמסתפינא הייתי אומר בהיפוך, כי בדור המבול אז, הארץ הקדושה קנאה קנאת ה' צבאות, כדרכה להקיא עוברי עבירה, ואמר, ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, על כן לא הוציאה להם פירותיה ותחת חטה יצא חוח. ומשום הכי החיטין והזונין אינם כלאים זה בזה. ומפני

הקדמה            יא

שקנאתה קנאת ה' לא גושמה ביום זעם. אך בכל העולם חוץ לארץ, לא חכתה הארץ על כבוד ה' והוציאה פרותיה בסוברה ועל ידי זה היה לבני אדם שלוה והשקט ככתוב בספר איוב, וזה היח חמס מהארץ, שהיה לה לחוש לכבוד ה' ולא עשתה, על כן נשחתה הארץ. וזה שחידש הכתוב בפרש,ה זו וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה שהרי השחית כל בשר וגו' אם כן היה להארץ שלא תוציא פירותיה והנה היא מלאה חמס שחומסת את השי''ת שלא לקנאות קנאתו, על כן הנני משחיתם את הארץ, ערתד''ק.

ובדבריו מצאנו טוב טעם להבין שהחיטין והזונין אינם כלאים, משום שהארץ זינתה להוציא זוגין תחת חיטין, שהרי לפי דבריו ז''ל לא היה שינוי זה חטא מצד הארץ, אדרבה כל כוונתה בזה הי' למחות למען כבוד ה', ל!פיכך לא הוציאה פירותיה כהוגן, אם כן ראוי והגון הוא שלא יהיו כלאים זה בזה, מאחר שעשתה זאת כדי שיתקדש שם שמים.

ועל פי זה אמרנו כליל ש"ק פ' נח דהאי שתא (ה' תשמ''ב) לבאר הא דפליגי בגמרא (סנהדרין ק''ח.) עה''פ נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, דרבי יוחנן אמר בדורותיו ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר בדורותיו וכל שכן בדורות אחרים. והובאה פלוגתא זו ברש''י ז''ל ריש פרשת נח, יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי. ותמהו כל המפרשים במאי פליגי, ואם יש מקום לדרוש על אותו צדיק לשבח, מה טעם דרש רבי יוחנן לגנאי אחר שהכתוב מעיד עליו איש צדיק תמים וגו'.

אמנם עפ''י הנ''ל יתכן לומר דרבי יוחנן וריש לקיש לשיטתייהו אזלי. דהנה בזבחים (דף קי''ג.) איתא, דרבי יוחנן סבירא ליה שלא ירד המבול לארץ ישראל, וריש לקיש סבר ירד המבול לארץ ישראל. ואיתא שם אמר רב נחמן בר יצחק שניהם מקרא אחד דרשו וכו' ארץ לא מטוהרה היא לא גושמה ביום זעם. רבי יוחנן סבר אתמוהי קא מתמה קרא וכו' מי לא מטוהרה את כלום ירדו עליך גשמים כיום זעם. וריש לקיש סבר כפשוטיה ארץ לא מטוהרה את, מי לא ירדו עליך גשמים ביום זעמו ע''כ. והנה לפי מה שהקדמנו נמצא דאם לא ירדו גשמי המבול בארץ ישראל

בע''כ לא חטאה הארץ במה שהוציאה זונין תחת חטה, דאדרבה עשתה כן לכבוד ה' למחות בעוברי עבירה, ואם הארץ שינתה תפקידה כדי למחות על כבוד קונה אם כן בודאי שהיה לו לנח הצדיק ללמוד מן הארץ בקל וחומר שעליו למחות בעובדי עבירה בכל כוחו, וחזינן מדכרי המדרש המוצג לעיל שוריא לא כן עשה, דמבואר שם שלא מחה אלא על עון עבודה זרה החמור כנ''ל דהוה אמר להון אתם מניחין מי שקולו שובר ארזים ומשתחוים לעץ יבש, והם היו שטופים בגזל ובשאר עבירות קלות מעבודה זרה ולא מצינו שהיה נח מוכיחן עליהם, ועיקר התוכחה היא להקדים ולהזכיר את חחוטא בעוד החטא קל ולא נשרש בעוונות חמורים וקשים, כי בזמן שחטו גדול כעבותות העגלה, קשה מאוד לפרוש.

והשתא הא בהא תליין, דלפי דסבירא ליה לרבי יוחנן שלא ירד המבול בארץ ישראל, ועל כרחך לומר שארץ ישראל מיחתה בעוברי עבירה בשנותה את דרכה תחת חטה יצא חוח, ואם כן מדוע לא היה נח מכיחן כראוי, וע''כ לדברי רבי יוחנן יש לדרוש לגנאי, לפי דורו הי' צדיק ולא בדורות אחרים. אמנם ריש לקיש סבירא ליה שירד המבול אף בארץ ישראל, ולשיטתו לא מחתה הארץ הקדושה בעוברי עבירה ואם כן לא היה לנח ממי ללמוד להוכיח בני דורו על כל חטא, ולפיכך אין לשות עליו חטאת על שלא מיחה בהם כראוי, ועל כן ניחא ליה לדרוש עליו לשכח, והבן.

אפן אצל רבינו מרן סק''ד ז''ל נתקיים במילואו מצות הוכחה, בהיותו מנהיג ישראל אמיתי כנ''ל. ומדי דכרי בתוכחת מוסרו אשר ייסר את העם במקל נועם בשבט פיו, זכור נזכור את אשר השליך נפשו מנגד והערה נפשו למות, למחות נגד מלכות המינות באה''ק, מיום שהשער הדור התגברו וצדו ברשתם את רוב ישראל, למרות שגם רבים מן היראים התחברו עמהם וביניהם גדולים וטובים, לא נשא רבינו פנים לאיש ולא חת מפני כל אלא עמד כנגדם כחלמיש צור, ויקרא מי לה' אלי ויאספו אליו כל בגי לוי. לבו נשבר בקרבו לשברי שברים בראותו את האסון הנורא אשר העלתה מדינת הכופרים על כלל ישראל. יומם ולילה בכה מאין הפוגות על שבר בת עמי. לבדו נשאר מיתר הענקים גדולי הדור הקודם אשר הרעישו עולם

יב                     הקדמה

נגד בת הציונות הארורה. מקצה הארץ ועד קצהו הגיע קול מחאתו בקנאו קנאת ה' בגבורים נגד החנפים הדתיים אשר התמכרך לשלטון הרשע ונהפכו לרועץ ליראי ה'. לא פסק פיו מלהוכיח את ישראל על התועבה הנוראה אשר נעשתה והועמד צלם בהיכל. אש אהבת הארץ הקדושה בערה בלבבו הטהור מימי נעוריו ולא יכול לסבול כי באו זרים שעריה ויטמאו את נחלת ה'.

אמנם בד בבד עם דברות קדשו בקנאו לציון קנאה גדולה היה מלמד זכות כלפי שמיא ומליץ יושר על כלל ישראל הנשבר והנדסה העומד בפני נסיונות. ותמיד היה מעורר רחמים להסיר חקטרוג וחרון אף מעל ישראל. וכאשר דבד בקדשו בספרו הטהור ויואל משה (מאמר שלש שבועית סימן קע''ו) וזל''ק, והנה המסיתים והמדיחים המדפים על הרשעים וכו' שתו בשמים פיהם שכוונתם לשמים ללמד זכות על ישראל. ועוד מתלבשים בטלית של אהבת ישראל. ועוד מעיזים לשפוך בוז וקלון על האוסרים כדת של תורה, לעמוד בפרץ נגד עושי רשעה וספורי דת רח''ל, באמרם שזהו שנאת ישראל. ועיי''ש עוד מה שהאריך להוכיח מדברי חכז"ל שכן הוא דרכם של הרשעים שבכל דור לומר כן. ולעומתם הצדיקים בכל דור ודור היו מוכיחים את ישראל. ומכח שם על קדקד דוברי שקר האומרים על הבעש''ט הקדוש ותלמידיו זי''ע שהיה דרכם להצדיק את הרשעים, וזל''ק, יסכר פי דוברי שקר הדוברות על צדיקו של עולם הבעש"ט הק' ותלמידיו הקדושים, מדברים עתק בנאוה ובוז, בשביל גאותם שרוצים להתבשר כעיני העולם במה שמחניפין את הרשעים בשביל תועלתן, בוז יבוזו את תלמידי הבעש''ט הקדוש לתלות בהם בוקי סרוקי וכו'. בודאי שהיו מלמדים זכות ורחמים על ישראל בינם לבין קונם בתפלתם חזרה, כמו שעשה משה רבינו ע''ה, וביטלו כמה גזירות מישראל וכו'. אבל כפני העם ובכל מקום שהיה חשש על איזה נדנוד עבירה, אדרבה היו קנאום גדולים גודרי גדר ועומדים בפרץ, והיו צווחין ככרוכיא נגד כל נדנוד עבירה קלה. ובפרט עוברי עבירות גדולות כמו בדורינו ר"ל היו מרוחקים מהם תכלית הריחוק וכו', עכל"ה. ועיי"ש שהאריך והוכיח זאת מספרי רבותינו הקדושים תלמידי מרן הבעש"ט הקדוש זי"ע.

(אין ערוך לגודל מסירת נפשו למען כבוד שמו יתברך, שהיה עומד לכדו ממש נגד כל העולם

כולו וקיבל באהבה כל החיצים והבליסטראות, וכבה פעמים היה בסכנת נפש מאימת הציונים אשר השמיצוהו התעיבוהו בכל מקום, ולא קס ולא זע מפניהם.

אלה קצות דרכיו הן בעודנו חי עמנו היה עיניהם ולבם של ישראל. ועתה מעת דודי נסע ונגלה, ולשמו מרום עלה, ואותנו עזב לאנחות, מרוב נסיונות וצרות המשתלחות, אין לנו אלא להתחזק באור תורתו הבהיר אשר השאיר לנו מורשה להורות לנו הדרך נלך בה.

ומה נכבד היום הזה עת צאת הספר הקדוש שו''ת דברי יואל מתחת מכבש הדפוס, וימלאו פני תבל תנובה ותרבה הדעת. ואף זאת צריכים למודעי, שכתבי חידושיו ותשובותיו אשר נשארו בידינו אינם אלא מעט מן המעט ממה שכתב וחידש. ואילו זכינו היה בידינו כפלי כפליים לאין מספר המון תשובות עמוקות וחידושים נפלאים, כנודע שהיה מוחו כמעין המתגבר בתורה בעמקת וחריפות נוראה, וחבל על דאבדין ולא משתכרין. וזה המעט הנמצא בידינו קצתם מאשר נשארו לפליטה ממה שכתב עוד לפני המלחמה, והשאר מאשר השיב לשואליו בכר אחרי המלחמה והחורבן הנורא, בעת אשר עלו על הפרק שאלות חמורות בענינים העומדים ברומו של עולם, והיו גדולי ישראל נושאים ונותנים בהם היו עיני כל ישראל נשואות אל כ"ק מרן דודי זצוקללה''ה, ואף הוא היה מתכוון כנגדם לחשוב תשובה באהבה למרות טרדותיו העצומות, אשר לא יתואר בחרט עלי גליון עבודתו הקדושה והגדולה בהנהגת הכלל והפרט יומם ולילה, וסדר דרכו דרך הנשר בשמים עבודתו הקדושה.

ועל אף היותו עמום התלאה למעלה מהשגת אנוש, ובכל עת כבודו הקיפוהו חבילי טרדין מהנהגת הציבור, אשר שפט את ישראל למעלה משבעים שנה, ומלחמת ה' בגבורים אשר נלחם שר צבא ה' אשר הערה נפשו למען כבוד שמו יתברך, והיה מוכן ומזומן בכל עת ורגע להשליך נפשו מנגד למחות על עלבון השכינה הקדושה ועלבון התורה, ובכל צרותיהם של ישראל לו צר, והיה משתתף עם כל אחד מישראל בצערו, מקצה הארץ אליו באו בבכי ותחנונים, כל איש צר ומצוק וקשה

הקדמה            ינ

רוח נשו אליו שפך. ופרחם אב על בנים נהגם באהבה ובחמלה, כאשר ישא האומן את היונק והיו על מצחו תמיד. ונפלאות ראינו מגודל מסירת נפשו בהרבצת תורה לתלמידיו החביבים, שיעורים עמוקים תמידין כסדרן. ומיום עמדו על דעתו עד זקנה ושיבה לא פסקה ישיבה חשובה מעל שלחנו, כאשר כן היה דרכם של אבותינו הקדושים מוסדי דוך ודור, ה''ה אאמו''ר הגה''ק בעל המחבר ספר עצי חיים זצוקללה''ה, וזקני הגה''ק מרן בעל קדושת יום טוב זצוקללה''ה, ואבי זקיני מרן הגה''ק בעל ייטב לב זצוקללה''ה, ולמעלה בקודש. ואחז צדיק דרכו בהגדת השיעורין במסירת גפש, כל טירדה ועכבה לא עצרוהו מהרבצת התורה כמה פעמים בשבוע. והיו פניו הקדושים מלאים זיו ומפיקים שמחה עצומה בעת למדו השיעור, והמון בחורי החמד עמדו וישבו כשתילי זתים סביב לשלחנו, והיה מקשה ומפרק בעמקות ובחריפות נוראה, ומשמיע חידושים נפלאים מערכה מול מערכה בסוגיות עמוקות. וכמה פעמים גילה דעתו לפני מקורביו כי שמחתו היחידות בעולם הזה היא בהגדת הטיעורים לפני תלמידיו היקרים לו כבבת עינו, וכל הון דעלמא לא ישוו בעיניו לעומת שיעור של קורת רוח אלו. וכן ראינו אהבתו כאב אל בנים בכל ליל ששי כשהלך לבחון את הבחורים שיעור השבוע. וכמו רן פנה מכל עסקיו הקדושים כשהיה מדכר עם המנהלים מהתלמוד תורה ובתי חינוך לבנות אשר יסד ונהג בעמל וביגיעה רכה, ולא הניח דבר גדול וקטן אשר לא השגיח עליו בעינא פקיחא. וכן כשבא בעצמו בכל שנה לאסיפת המלמדים ודיבר אליהם ועורר אותם שיבינו את גודל האחריות המוטל עליהם לשמור את הפקדון אשר נפקדה בידם ולהכניס בהם אהבת תורה ויראת שמים ומדות טובות. ובכל זאת לא יחסר המזג, ולא נתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו, אין די באר להגיד ולספר נפלאות תורתו ועזוז נוראיתיו. כל הבא אל אהל תורתו יתמה לאמר לית דין בר נש, כי אם עיר וקדיש מן שמיא נחית, הן הן גבורתיו הן הן נוראותיו, על כל קוץ וקוץ אישתפיך חמימיה.

ועין בעין ראו כי נתקיים בו מאמר חכז"ל על החסידים הראשונים, מתוך שחסידים היו תורתם מתבררת. והיו שתי כליותיו נובעות חכמה כשתי מעינות, בחבילות חבילות ראיות ותשובות ברורות, בפלפול עצום ובסברא ישרה ועמוקה, עד שכל הרואה אומר ברקאי, כי ה' עמו והלרה כמותו בכל מקום.

וגם זאת אשיב אל לבי בעת אשר נתעוררו בעולם שאלות בענינים הנוגעים לכלל ישראל, והיו גדולי ישראל משתמטין מלדון בהם כי לא מצאו כרס דבר מפורש בספרי הפוסקים והשו''ע, שם ראינו נפלאות תורתו ורוחב בינתו, אשר מקום הניחו לו מן השמים לגלות כל סתום ונעלם, לתפור מים מבארות עמוקים, וגם דלה דלה לנו את מקור מקומו טהור הערה, ממקורות הש''ס והפוסקים ירה אבן פנתה, ועל אדני האמת הציב יסודתו, ועליהם בנה בנין מפואר לתלפיות.

וכך הה מעשהו ומשפטו בעת העלה עלי גליון הכל בכתב מיד ה' עליו השכיל בספרו הבהיר ויואל משה, אשר העלה ואשר הביא הלכות ברורות ומפורשות, כשמלה פרושות, בענין שלש השבועות ובמצות ישוב ארץ ישראל ולשון הקודש, להיות לדורות למשמרת, לאות לבני מרי, אשר קמו במרד ובמעל להפוך דברי אלקים חיים, לכפור ולמרוד בהקב''ה תחת מסוה של מצות ישוב א''י, ויצאו להמריד כל העולם לאמר בואו ונלחמה אתו בביתו. ועל זה היה לבו הקדוש עליו דוי, כי נלכדו במצודתם הרעה רוב רובו של עם ישראל, ורבים מחכמי הזמן. ולא שתו לבם אף לזאת כי בשתיקתם ובהודאתם המה נותנים ידם להחזיק ולתמוך במדידה במלכות שמים אשר כמוהו לא נהיתה (מימות עולם. והיו הדברים כאש עצור בעצמותיו לא יוכל לכלכלם, כי ראה בעיניו הבדולחים אשר צפו למרחוק את גודל החורבן אשר עלול לצמוח לעם ישראל מכופרים וממיתים אלו ומן המסתפחים להם. ובתוך גודל טרדותיו העצומים גמר בדעתו ליקח כידו עט סופר מהיר ולברר בכתב את כל הענינים השייכים את נסיון הציונות הטמאה הזה.

זכור נזכור בעת העלה דבריו על הספר בדיו בעמדו בבית ה' בלילות היה מעמיק בעיונו הז7עד כעלות השחר, פניו פני להבים ותוארו כמלאך

יד                     הקדמה

ה' נורא מאד, ופחד אלקים היה על כל סביבותיו וייראו מגשת אליו. וכה כתב ספרו ביגיעה עצומה ושקל ומדד כל אות ותג בשקל הקודש, ודרש וחקר ובדק בספרי המחברים והפוסקים עד אשר כלה מלאכתו העצומה. לא הניח דבר גדול או דבר קטן בהלכות עמוסות אלו שלא ביררם וזיקקם שבעתיים ככסף צרוף. והרבה פעמים בסיום פרק או ענין בספרו הק' הזה היה נשמע מפיו קול אנחה ובכיה להשי''ת, וסיים את המאמר בתפלה קצרה על רחמי השי"ת וישועת ישראל.

על כן יאמר בספר מלחמות ה' אשר הנחיל לנו מורשה כ''ק מרן דודי הגה''ק זי''ע לפקוח עינים עוורות להוציא ממסגר אסיר, שם יתנו צדקות ה' אשר עשה עמנו, להנחיל לנו תורה שלימה, באלו דברות קודש שנשארו לנו למורשה, הלא הם כתובים בספריו הקדושים ויואל משה, דברי יואל על התורה, על סוגיות הש''ם, שו''ת על ד' חלקי שו''ע, חידושי תורה ודרשות על מועדי השנה, קונטרס על הגאולה ועל התמורה ועוד. תורת אמת היתה בפיהו ועיילה לא נמצא בשפתיו רי מלאך ה' צבאות הוא.

מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה, שפתותיו דובבות כקבר. שנאמר (שיר השירים ז') וחכך כיין הטוב הולך לדודי במישרים דובב שפתי ישנים וכו'. וכמבואר בספר חסידים (סימן רכ''ד) דכל האומר ש'מועה מפי צדיקים מעולם העליון, הם מתפללים בעדו שם ומליצים טובה עליו עיי''ש.

ופן ידוע מה שכתב ק''ז הישמח משה זי''ע (בהפטרה לפ' חודרות) דעל ידי שאומדים דבר הלכה בשם הצדיק, הוא נחשב בין החיים בדור הזה להגן בעד כל הדור. ועיין מה שכתב בזה כ''ק אאמו''ר זי''ע בעצי חיים להקפות (דרוש כ''ב) לפרש דברי המדרש (פ' תשא) עה''פ זכור לאברהם וגו' נפן ממצרים תסיע, למה נמשלו ישראל לגפן, מה גפן היא חיה ונשענת על עצים מתים, כך ישראל הם חיים ונשענים על המתים, אלו האבות. ועיין שם בדבריו הק' מה שמפרש בזה גם את הפייט י' זכות אבות יגן עלינו, נצח ישראל מצרותינו גאלינו, ומבור גלות דלנו והעלנו, לנצח על מלאכת בית ה'. שלכל זה נוכל לזכות על ידי לימוד דברי תורתן של הצדיקים הקודמים שוכני עפר, הקדושים אשר כארץ המה, עיי''ש.

ומעת דודי הגה''ק זי''ע עלה ונתעלה לאור באור החיים בעדן העליון רבתה בנו אנחה, ולא מצאנו מנוחה. כי קמו זרים לבלע נחלת ה'. על עם ה' יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך. ואנו אין לנו אלא להתחזק בנועם אמרותיו, לשבוע מזיו דברותיו, להגות בספריו הקדושים אשר יאירו נתיב לכל החפץ לאור באור החים, להיות למו לעינים, לדעת את הדרך ילכו כה, לא נטה ימין ושמאל. ואף בחידושי הלכות ועמק שמעתתא הללו אשר צריכים עיון רב, נתעמק כולנו להגות בהם ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים. ויתעורר בזה זכותו של דבינו דודי ז"ל, כמו שאיתא בגמרא (סנהדרין צ' :) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון כן יהוצדק, כל

ופן הוא תפלתינו ותוחלתנו להשי''ת, שבזכות תורתינו הקדושה נושע כולנו בביאת הגואל, במהרה יבוא ויגאלנו גאולת עולם מאפילה לאורה, להרמת קרן התורה וקרן כלל ישראל ותחזנה עינינו בבנין ציון וירושלים במהרה בימינו אמן.

כי''ח פה כרוקלין יום ו' לחודש טבת יומא דהילולא של רבינו הגאון הקדוש בעל המחבר ספר הקדוש דברי יחזקאל, אחיו הגדול של זקיני הגה"ק מהרש''א זצללה''ה זי"ע ועל רל ישראל, בני זקיני רשכבה''ג מרן ר' חיים מצאנז זצוקללה"ה.

הק' משה טייטלבוים

הקדמה

מבן ביתו של המחבר, המוציא לאור והמסדר, לכבוד מורו ורבו מדבר אמר הצעיר יוסף המדבר, ידוע הענין ומפורסם הדבר, דדרי המחברים וכותבי ספרים, להקדים אמרים, בפתחי שערים, על מה אדני הספר הוטבעו, ועל מה יסודותיו הוקבעו, ומה ראה על ככה, לגשת אל המלאכה, להניח אחריו ברכה, אמנם למי אשר לו המחברת, יקרת ותפארת אש להבה בוערת, הקדמה לנו לא נשארת, והסיבה לזאת נודעת, כי לא זכינו שרבינו המחבר יכתוב הקדמה בטוב טעם ודעת, כי בטרם זרח השמש בחיבורן על פני האדמה, קדרו המאורות ונתבקש רבינו כישיבה הרמה, ולמען לא יחשב למגרעת לבוא בתוך הספר פנימה, בלי שום מבוא והקדמה, ע''כ נשתי הלום בפחד ואימה, באתר זקוקין דנורא, בלב נדכה ורוח נשברה, ונפש מרה, בהעלותי זאת על לבי, רוחי נשבר בקרבי, חיל ורעדה יאחזוני, 1שתנותי ורעיוני יבהלוני, איך אפצה פה ולשון, לפתוח ראשון, אמנם לבאי הספר להשמיע, שפתי תהלות להביע, ולהודיע בשער בת רבים, רחוקים וקרובים, מבטן מי יצאו הדברים, נפלאים ויקרים, ואף גם זאת לא נעלם ממני, כי חדל אישים כמוני, אין מלה בלשוני, וכבר המשורר הקדימני, כי לא בזה ולא שקץ ענות עני, וע"כ תמכתי יסודותי, לכונן באצבעותי, גם בטחתי בזכות אבותי, רועי אבן ישראל, לבוא אל שער המלך בשאלות ותשובות דברי יואל.

והנה אם אמרתי לבא במגילת ספר, לספר כל מעשה תקפו וגבורתו, ופרשת גדולתו, תקצר המצע מהשתרע, והידיעה מהכיל, כי באמת לא אדע במה לסיים ובמה להתחיל, ומה גם בהיותו טמיר ונעלם, ולא 'השיגו את עררו הרם, ואפילו אחד מני אלף גודל קדושתו, כח תורתו והשפעתו, מהותו ואיכותו, זולת מעט מזעיר יחידי סגולה מדור הקדום, גאונים וצדיקים, חכמים וישישים, אילי תרשישים, קדושים וטהורים, בעלי תריסין בעלי מקובלים, אנשי צורה ואנשי מעשה, הם הכירו את הלוכו ודרכו בקודש, ואתס היה רגיל להשתעשע בענינים גבוהים ורמים כידוע, לא כן בפנינו באי ביתו היה רגיל להסתיר מעשיו הסתר בתוך הסתר, עכ''ז אחד שזכיתי לחסות כצל קדשו יותר מששים שנה, כי הביאני המלך חדריו כד הוינא טליא בן חמש שנים, ומני אז לא משתי מתוך האוהל עד יום הסתלקותו לשמי רוס ביום מוא''ב תשל''ט לפ''ק, ומשך כל אלו השנים על ברכיו הקדושים נתגדלתי, והחזיק בידי, וכאב את בנו הרצגי, מתומכי על שלחנו הטהור שמני, מצוף דבשו המתוק הטעימני, מבארו באר מיס חווים השקני, בדרך מלכו של עולם הנחני, לזה אמרתי להעלות קצת זכרונות ימים מקדם, כי זכרו הבהיר מזרענו לא ישכח, ועד בלי ירח, מעשיו נשירה, ויתעוררו עי''ז גם אחרים אשר יהמה לבם באמרם מי יתנני כירחי קדם, בזכרם ימות עולם, זמנים אשר זכינו להתחמם לאורו הצח ולראות עין בעין דרכי עבודתו וקדושתו.

וחשבתי דרכי בעמדי בזה השער לה', אפתחא דספרא דבי רב אשר בו חשף רבינו זרוע עוזו בדבר ה' זו הלכה, להשיב לדופקי על פתחו בשאלות שונות, וגליא לדרעי' ונפל נהורא, לספר קצת לדור אחרון, את רוממות גדולתן של האיש אשר סחו אחריו

טז

הסרמת המוציא לאור

ה' הוא האלקים, כי מילדותו הי' גבוה משכמו ומעלה על כל בני גילו, במוחו הצלול זהחריף, בהתמדתו הבלתי מוגבלת בלימוד תוה''ק, ובכח זכרונו הבהיר. הרבה פעמים היה רגיל להעלות זכרונות מימי ילדותו, ופ''א כיפר שבהיותו ילד קטן בישבו אצל שלחנו הטהור של אביו מרן בעל קדויו''מ זצ''ל והקשיב להד''ת של אביו, שמע בין הדברים שאומר שבזמננו נשתנו הטבעיים מזמן חכמי הת7מוד בהרבה ענינים ואין להביא ראי' מאז לזמננו. זמן מה אח''כ אתרמי מילתא שרבינו חש בראשו, והתמרמר לפני אביו שיש לו כאב ראש, אמר לו אביו, הלא אמרו חז''ל חש בראשו יעסוק בתורה, ענה לו רבינו, הדא כבר שמעתי ממך שבזמננו נשתנו הטבעיים מזמן חכמי התלמוד ואין להביא ראי' מזה, ומרן בעל קדויו''ט ראה כן תמה על זכרונו המבהיל של בנו הקטן.

כפן כן ידוע שפ''א כאשר ישב רבינו אצל השלחן של אביו זצ''ל, בהיותו ילד קטן, התנמנם בעת אמירת התורה, ואחר אמירת התורה הקניטו אחד מן החסידים על שהתנמנם בשעת אמירת התורה, אמר לו רבינו אם תעמיד צלוחית יין על השלחן אז אחזור לך כל הדרוש. החסיד צוה להעמיד צלוחית יין בשמו, ורבינו חזר על על כל הח''ח, וכשגמר אמר להחסיד הנ''ל, עכשיו אם תעמיד עוד צלוחית יין אחזור הד''ת מאשתקד בשבת זו דברים כהווייתן, ורבינו התחיל לומר התורה, אמנם מיד כאשר התחיל, הפסיקו אביו וצוה להביא מים אחרונים, כמובן חשש לעיה''ר.

ורגיל היה רבינו לספר, שבהיותו אצל חתונת אחיו הגה''ק בעל עצי חיים זצ''ל בטארנא ומרן הקדוש משינאווא זצ''ל הי' שם (כי הוא הי' המסדר קידושין), ורבינו הי' אז ילד קטן בגיל עשר, ומרן הקדוש משינאווא בחן אותו בלימודו בסוגיא השיקול הדעת, ובתוך הדברים אמר לו רבינו דבר חידוש בסוגיא זו, וכאשר גמר רבינו את דבריו, נענה הרה''ק משינאווא בל''ק, דאס דייכם א שיינער שיקול הדעת, ע''כ. וכפי המסורת זכה אז רבינו לישן במטה אחת עם מרן הקדוש משינאווא זצ''ל, רי הרה''ק משינאווא הגיע בשעה מאוחרת בלילה וכל בני הבית היו ישנים כבר ולא מצאו מטה בעבורו לנוח קצת מטורח הדרך, ומרן בעל קדויו''ט רצה לעורר משינתו את בנו הקטן, הוא רבינו, ולמסור מטתו להרה''ק משינאווא, אבל הרה''ק משינאווא לא הניחו ורמז לו שישכב במטה ביחד עם הילד. והרד''ק מביקסאד זצ''ל הי' רגיל לומד, אלו הי' החצר יכולה לספר באיזה קדושה נתגדלו שני האחים הללו (בני מרן הקדוש בעל קדויו''ט) משחר ילדותם, הי' יכולים להשיג קצת איך השלימו א''ע כ"כ.

פן עלה ונתעלה רבינו מעלות רמות ונשגבות, עד שהפליא את עין כל רואה התמדתו בתורה, והליכות מלכי בקודש, ובהיותו עלם צעיר לימים עטרוהו גדולי ארץ בהורמנא דמלכא, ושמו נזר עטרה וצניף זהב על ראשו. ופ''א סיפר, שהי' לו הורמנא משמונה גדולי הדור, ביניהם הגאונים המפורסב◖ים בעל ערך ש''י, בעל ערוגת הבושסו בעל שו''ת פרי השדה, והגאון ר' יודא גר''פ אבדק''ק סעמיהאלי, והשאר אינני זיכר.

תיכף אחר חתונתו, באותו פרק שנסתלק אביו הגה''ק זצ''ל נסע לראדימישלא, ושהה שם בערך שנה, בהיותו סמוך על שולחן חותנו הגה''צ מפלאנטש זצ''ל. הערצתו של הרב מפלאנטש כלפי רבינו לא יתואר בחרט עלי גליון, וממש יומם ולילה היה

הכרמת המוציא לאור

מלא פיו תהלתו, ותמיד היה רגיל להתפאר עם חתנו בפני הבאים בצל קורתו. וזקני חסידי פלאנטש ספרו, שפעם אחת דאה הרב מפלאנמש שרבינו מעתיק לעצמו דבר חידוש מחידושי חותנו, נענה הרב מפלאנטש לאחד מאנשי כיתן אם חתני מעתיק לעצמו החידוש בודאי הוא דכר נכון. באותו פרק ששהה רבינו בראדימישלא על שדרן חותנו ישב כל היום בביהמ''ד עם הלומדים, ביניהם הי' למדן אחד מפורסם ר' ישראל, שהי' נקרא בפי רל ,,ר' ישראל דבי'לה'' להיוו המיוחד שבחבורה בין הלומדים, ואמרו עליו שש''כ ופוסקים היו שגורים על פיו. וכאשר ישב רבינו שם בביהמ''ד וד' ישראל הנ"ל דצה לתהות על קנקנו של האברך החדש שחותנו הרב מפלאנטש מתפאר בו כ''כ, ניגש ר' ישראל אל רבינן והציע לו חידוש נפלא שחידש בסוגיא שלמד אז, אולם דבינו סתר לו מיד כל הפלפול, וככה נכנסו בעומק הענין ופלפלו זע''ז זמן רב, אחר הפלפול נענה הר' ישראל הנ''ל

יז

להלומדים שם, למדן כזה עוד לא ראיתי. ובביהמ''ד הנ"ל ישבו אז רמה זקנים,

שהסתופפו עוד אצל מרן הקדוש בעל דברי חיים זצ''ל, וכשרבינו הי' רגיל ליכנס לביהמ''ד, קסו מפניו מלוא קומתם, וכשרבינו התפלל מנחה עש''ק לפני התיבה, אמרו חסידי צאנז הנ''ל שהתעוררו בשעת תפלת מנחה כמו בליל יוהכ"פ לפני כל נדרי.

עוד שמעתי בשם חסיד אחד שהרב מפלאנטש רגיל היה להתאכסן אצלו בקראקא, כי היה רגיל להיות הרבה בקראקא, עיר גדולה לאלקים מלאה חכמים וסופרים, ורבינו הי' רגיל להתלוות עמו בנטיעותיו לקראקא. רבינו הי' לו חדר מיוחד באיתן בית אשר בו ישב ולמד כל היום במשך זמן היותו שם, והרב מפלאנטש היה לו חדר מיוחד בעלי', והתלמידי חכמים שבעיר היו רגילים לבוא לבקר את הרב מפלאנטש והיו מפלפלים עמו כקושיית חזקות כדרך הלומדים. פ''א נתרגז עליהם הרב מפלאגטש ואמר להם, מה אתם רוצים ממני הלא חתני ר' יואל'יש נמצא ג''כ פה, הוא יכול ללמוד יותר ממני, תלכו אליו למטה ותפלפלו עמו. הלכו אצל רבינו, ורבינו השיב לכולם על כל הקושיות בטוב טעם ודעת וכשנפטרו נכנסו עוה"פ אל הרב מפלאנטש ואמרו לו, מע''כ הוא איש אמת, כי נוכחנו לדעת שחתנו יכול ללמוד יותר מהשערתנו.

כידוע כשהשיא מרן הקדוש מצאנז ז''ל את בתו עם הרב ר' אהרן מרייטש בנו של הרה''ק מדזיקוב בעל אמרי נועם, לא נסע הרה''ק מדזיקוב אל החתונה רק שלח שליח מיוחד במקומו, אחד מחסידיו המקורבים. החסיד הזה נסע פ''א אל הרב מפלאנטש לקבל ממנו ברכתו, בהפרדו אמר לו הרב מפלאנטש, חתני נמצא כחדר הסמוך, מן הראוי ליכנס אליו לקבל ממנו ג''כ ברכה החסיד פתח הדלת ובראותו אברך צעיר לימים בלא חתימת זקן התפלא מאוד, וכי זהו שהרב אמר לי לקבל ממנו כרכתו, ורצה לחזור מיד. הרב מפלאנטש הרגיש בדבר ואמר לו, חתני יהיה רבי זקן אבל צורתו תישאר כבימי ילדותו, ,,מיין איידעס וועט זיין אן אלטער רבי אבער ער וועט נאך אלץ האבן א יוגב פנים". והדברים עתיקים.

ופעם ביקר אצל הגה"ק מפלאנסש אחד מבני משפחתו, וכאשר נכנם אליו אמר לו ,,חבל שלא באת מקודם, היית רואה את חתני, השכינה שורה עליו". והרד''ק ר' אלעזר ריישער זצ"ל אמר פעם על רבינו ,ראיתי כבר דרכת בעלי צורה, אבל צורה כזו עדיין לא ראיתי".

ית

הקדמת המוציא לאור

ומדי דברי מהראוד להזכיר איך נסתבב התקשרותו של אאמו''ר הי"ד אל רבינו, שנעשה בן ביתו ומשב''ק עד ימי הזעם. כידוע באמצע המלחמה העולמית בשנת תרע"ז, הי' המצב בא''י איום ונורא לצד המלחמה שפרצה אז בין האנגלים והטורקים. א''א הי''ד יצא אז לחו''ל בחור שד''ר עבור בית החולים הכללי בצפת. בנטיעותיו הגיע למדינת אונגרי', וביקר אז אצל רבינו בתור בן משפחה ורבינו כיבדו עד מאוד, (וא''א הי''ד העלה אז זכרונות מימי נסיעתו לא''י להשתקע שם, עם אביו וזקנו הר''צ ד' אפרים יוסף גיסו של מרן בעל קדזיו"ט זצ"ל, שבדרך נסיעתם לא"י שבתו אז בסיגעט אצל מרן בעל קדויו''ט זצ"ל), ואחר שעזב א"א הי''ד מדינת אונגארן נסע לפוילן לבקר שם את זקנו ובני משפחתו. על הדרך באחת מתחנות מסילת הברזל נסע הרב מפלאנטש וראה את אבי עומד ומחכה, והכיר בלבושו שהוא בן א''י, שכידוע היה בימים ההם חשיבות גדול כי לאו בכל יומא התרחיש אורח מא''י כמו בימינו היום, והרב מפלאנטש דפק על החלון ורמז לו שיעלה וישב על ידו סמוך לו, וכשעלה אבי על מסיה''ב וראה קבוצת חסידים הסוככים את רבם, שאל מהם מי הוא הרבי, הם ענו לו שזהו הרב מפלאנטש, ניגש א"א אליו והרב מפלאגטש נתן לו שלו', ושאל אותו מי הוא, השיב לו א''א, אני קרובו של חתנו ר' יואל'יש. שאל הרב מפלאנטש איך אתם קרובים, ענה לו א''א ז''ל, בני דודים אנחנו. נענה הרב ספלאנטש ואמר לחסידיו : ,,פלא ער איז דאך מיט מיר אויך אזא קרוב, אבער ער ווייסט זיך טיט וועט מייחס צו זיין'' – הרי קרוב הוא גם אלי, אבל יודע הוא עם מי להתייחס, והמשיך הרב מפלאנטש, כאן יתרו מתכבד במשה, ואח"כ אסר לאבי, אכן אם כן הדכר, יסע אל חתני ואצלו לא יחסר לו מאומה. ומאז נסע אליו הי' בן ביתו ושימשו בקודש כ"ז שנים עד ימי הזעם שנעקד''ה הי''ד.

נחזור לענין, בשלהי שנת תרס''ה חזר רבינו מפוילן לארץ מולדתו בהיותו עוד צעיר בשנים, והתיישב בסאטמאר. בסאטמאר יסד לו ביהמ''ד ונתלכדו סביביו חסידים ואנשי מעשה, וזקני החסידים היו מזכירין בסילודין ובחרדת קודש אותה התקופה. ואחד המיוחד שבחבורה הרה''ח מו''ה ליכ'ל פאשקעס ע"ה שהי' כמעט בן גילו של רבינו, היה רגיל לספר, שרבינו עמד כמעט כל הלילה על רגליו ועסק בתורה בהתמדה נפלאה ושקידה שאין דוגמתה, ולפעמים כשהיה יושב כשעת הלימוד נתן רגליו בספל מים קרים כדי שלא יישן. והחסיד הישיש ר' משה זאב אבראהאם ע''ה מסאטמאר (חותנו של הדומ''ץ הרה''ג ר' ישעי' קליינמאן) מותיקי חסידי צאנז מינוט, הי' רגיל לספר שהי' דר באותו זמן מול דירתו של רבינו, ו�הוא הי' רגיל לפתוח את ביהמ''ד החסידים בכל יום כשעה שלוש באשמורת הבוקר. פ''א איחר כמה שעות ושחקו ממנו חבריו על שישן אותו יום יותר מהרנלו, אבל הוא השיב להם שהוא קם ממיטתו כמו ככל יוס, אבל בלכתן לבהיס"ד שמע אצל דחלון קולו של רבינו לומד במתיקות נפלאה ולא הי' יכול להפרד משם עד שרבינו פסק מלימודו. כמו''כ תפלתו דוחה בהתלהבות נוראה, וכל עבודתו בקודש היתה למעלה מדרך דטבע, וידוע שהגאון ר' יודא גרינוואלד זצ"ל שהי' אז אב"ד בסאטמאר והעריץ את רבינו בהפלגה יתירה, הי' רגיל לומר לתלמידיו שמן הראוי ללך לדאות עבודת הקודש של האברך הזה. ודרד''ר ר' חיים צבי צימענט ע''ה מסאטמאר שהי' בן בית אצל הגר''י גוו''ד, סיפר שפ''א ביום חו''ד קרא אותו הגר"י ביו"ד שיתלוה עמו כי רוצה לילך לשמוע ההושענות אצל רבינו, וכשנכנס לביהמ''ד באמצע ההקפות נשאר עומד בין שאר המתפללים ולא רצה לילך לישב במזרח. בי"כ ובי"כ אמרו

הקדמת המוציא לאור

יט

לרבינו שהרב המרא דאתרא הוא כאן, ורבינו רמז מיד שיתנו לו כפ לישב, אבל הגר"י נוו''ד הקפיד באד על שהרהיבו בנפשם לבלבל את רבינו באמצע עבוה''ק. בקיץ תרס''ו הזמינו הרב מנירבאטור הגה''צ ר' נפתלי טייטלבוים זצ"ל לשבות שבת אחד בבאטור. רבינו נסע אז על ש''ק פ' בלק, והרב מבאטור שהי' קשיש מרבינו הרכה, מסר לו כסאו והושיבו על מקומו של המרא דאתרא, וישב אצל שלחנו כאחד מן החסידים, ורבינו לא היה לו עוד חתימת זקן, ודרש אז דרשה ארוכה ונלאה, שכל השומעים העידו עליו שלגדולות נוצר, והאברך הזה גדול יהי' ליהודים ודבי יתקרי.

ואגב כדאי דהזכיר דבר נחמד שאמר אז בין הדברים, על הפסוק מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל, דידוע מה שדקדקו המפרשים בשינוי הלשון למה אצל יעקב כתיב אוהל וגבי ישראל משכן, ויובן עפ''י מאמרם ז''ל עה''פ אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, ובפשטות כוונתם ז''ל דעסק התורה הוא חשוב אצל הקב''ה יותר מתפלה, ובמקום אחר אמרו הלואי שיתפלל אדם כל היום, משמע דתפלה עדיפא, ואפ''ל דלעולם תפלה כדבעי בכוונה רצוי' עדיף יותר מת''ת, אמנם מפני שלאו כל אדם זוכה לזה, לכוין לבו להתפלל בכוונה רצוי', וזעירין אינון שמתפללין באמת תפלה כדבעי, ורק בני עלי' זוכין לזה, ע''כ יותר טוב לעסוק בתורה לאלו שאין יכולין לכוין לבם להתפלל כראוי, וידוע שבני עלי' הס נקראים ישראל, ופשוטי עם הס נקראים יעקב, וזשה''כ מה טובו אוהליך יעקב, דהיינו אלו שהם בבחי' יעקב יותר טוב להם לעסוק בתורה, בי אוהל ירמוז לאהלה של תורה כמ''ש ויעקב איש תס יושב אוהלים, משכנותיך ישראל, אלו שהם בבחינת ישראל, להם יאות לעסוק בתפלה כי הם מכוונים כראוי בתפלתן, וזה נרמז במלת משכנותיך, כמו שרמזו חז''ל על משכנות יעקב אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, עכ''ד ודפח''ח.

בשנת תר''ע הי' רבינו במרחץ מאריענבאד והרב הצדיק מוויזניץ זצ''ל בע''מ ספר אהבת יסראל הי' שס באותו זמן, ובליל ש''ק הלך רבינו אל שולחנו של הרה"צ מוויזניץ זצ''ל, וכידוע הי' הרה''צ מוויזגיץ רגיל להאריך כשלחן והיו מזמרים ומנגנים הרכה עד שעה מאוחרת, ולעומת זה, רבינו כמנהג בית אבותיו הקדושים, לא היה מאריך הרבה בזמירות, ולא היו מנגנים רק חרוזים אחדים, אמנם דבינו ישב אז אצל השלחן עד גמירא. בגמר השלחן נענה הרה''צ מוויזניץ לרבינו, אצל שבט לוי כתיב, זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים סנה ומעלה יבוא לצבוא צבא וגו', ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד, ושרת את אחיו וגו'. ולכאורה קשה דהלא כל עבודת הלוים הי' רק בשיר, וכידוע שבזה הכניסו רושם התעוררות לתשובה בלב בני ישראל' אבל בפועל לא עבדו שום עבודה אחרת, וא''כ למה יופסל הלוי בשנים, ולמה לא ימשיך בעבודתו לעורר את לבב אחיו בתשובה לעבודת הבורא, אולם הכוונה הוא, שעד המשים שנה הוצרך הלוי לעשות פעולה זו דהיינו לשיר ולזמר כדי לעורר לתשובה את לב כנ''י, אבל מבן חמשים שנה לא היה צריך עוד לכ''ז, כי כבר היה במדריגה גבוה כל כך שלא ימלט שלא יכניס בלב אחיו הרהור תשובה, כי לצד גודל השלמתו בצדק המוחלט, באותו צדק הנמצא כו, יעשה רושם חזק בלב כל אדם מבלי שום פעולה אחרת, ובזה לבד ושרת את אחיו, ועבודה לא יעבוד עוד (עיין כריסם לב פ' מטות בשם הארי דבי עילאי בחי' זו

כ

הקרמת המוציא לאור

עיי''ש). וטיים הרה''צ מוויזניץ בזה''ד, מיר ברויכן נסך צו זינגען, איד ברויכט שוין נישט צו זיגגען ע''כ. ובשנת תרע''ה כשבדקה רבינו אצלו בגראסווארדיין קרא הרב הצדיק מוויזניץ זצ''ל לבניו כדי שיכירו את רבינו ואמר להם בזה''ל : "איך וויל עטין זאדטם זען וויאזוי א רבי כדורך אויס צו זען". וכשנפטר רבינו ממנו אסר לאנשי ביתו : ,,את האברך הזה אינני מכיר משנה דשנה ככה הוא מוסיף והולך'', עכ''ד.

בשנת תרע''א נתקבל לאב''ד בארשיווא, עיירה קטנה במדינת טשכיי. קהלת ארשיווא, היתה קטנה ועני', רוב תושבי' היהודים היו באותה תקופה אנשים פשוטים, ומצב היהדות בעיר ובגלילותי' הי' בשפל המצב, אבל דדרו של רבינו היתה סונה בשושנים ותוך זמן קצר עלה בידו להרים קרן העיר לקהלה נאה וחסודה. תיכף בבואו לארשיווא הביא אתו עטו את הרב הגאון ר' חיים יוסף לאנדא ז''ל כדומ"ץ (הגאון מבערזאן העיד על דח''י הנ''ל שד' חלקי שו''ע שגורים על יו) ותיקן כמה תקנות עשה סדר נכון והשגחה מעולה בעניני השחיטה, יסד ישיבה שבמשך זמן קצר נעשתה תל תלפיות, ובחורים מופלגים מבל רחבי המדינה נהרו אליה להיות משומעי לקחו ולקבל הדרכתו. ובמשך אותה תקופה קצרה יצאו מבית מדרשו תלמידי חכמים מופלגים ויראי ה', רבנים ודיינים גדולי תורה ויראה שחותם רבם הי' ניכר על פניהם. גדולות ונצורות עשה רבינו לחיזוק הדת, ובפרט בעניני מקואות פעל הרבה, ובכל ישוב מהגלילות שבסיבות ארשיווא השגיח שהמקוה תהי' כשרה. ועיין בחיו''ד סימן פ''א, רשימה שרשם לעצמו מכל הגלילות שבסביבות ארשיווא אודות המקואות שם מה שכבר תיקן ומה שצריכים עוד לתקן, ובעצמו כיתת רגליו ממקום למקום להשגיח בעינא פקיחא על הכשר המקואות הללו, ובמקום הצריך תיקון לא נח ולא שקט עד שהעמיד הדת על תילה.

ולא ארכו הימים וזרחה שמשו של רבינו על פני תבל, ונתפרסם בכל אפסים כרב רבנן, ושר וגדול ליהודים. ואף היותו עוד צעיר לימים, נתעלה להמנות בין גדולי הדור, וכולם כאחד ראו בו גברא דמארי' טייעא כחד מן תקיפי קדמאי, וכל העם ענו אחריו מקודש. חסידים ואנשי מעשה לאין שיעור נסעו אליו להסתופף בצל קדשו, הרבה מהם שהסתופפו עוד בצל קדשו של מרן הקדוש בעל דברי חיים, ייטב לב, הרה''ק ר' יושע מבעלזא, הרה''ק משינווא, ראזוואדוב, רי''א מזידיטשויב, זי''ע ועוד. (משמשו בקודש הראשון בארשיווא הי' חסיד זקן שנסע עוד אל הרה''ק מו''ה אייזיק'ל מזידיטשויב זצ''ל). זקני חסידים הללו ראו ברבינו ממשיך דרכם של הצדיקים הקודמים ועמדו לפניו כעבדא קמי מרא. ושמעתי מר' יוסילי לאפאשער ע''ה מזקני חסידי רבינו, שהי' עוד מתלמידי מרן הקדוש בעל ייטב לב זצ''ל, אתם רוצים לראות את מרן בעל ייטב לב, תתבוננו בכל דרכי רבינו, עבודתו, הכנתו לתפלה, כניסתו לביהמ''ד בזריזות, צורתו הקדושה, שיחת חולין שלו עם מילי דבדיחותא, הכל כמו זקינו הקדוש בעל ייטב לב. והגה''צ משאמלוי העיד בשם זקנו הגה''ק בעל קול ארי', שצורת פני קדשו של מרן בעל ייטב לב היתה ממש כצורת זקנו מרן הקדוש בעל ישמח משה, ע''כ. וקרוב הדבר שצורת פני קדשו של רבינו דמתה לתמר הוא תואר זיו קדושת זקנו מרן בעל יש''ס זי''ע. וכשנתקבל רבינו לסאטמאר וקהל סאטמאר עשו אז קבלת פנים גדול ביום עלותו על כס שבתו, ונהרו המונים מכל המדינות להיות נוכח בקבלת פני קדשו, וביניהם הרבה רבנים גדולי ארץ, והגה''צ משאמלוי ג''כ רצה לנסוע לסאטמאר להיות נוכח אצל הקבלת פנים אבל לא אסתייעא

הקדמת המוציא לאור

כא

מילתא כי לא הי' בקו הבריאות, ואמר אז לאנשי ביתו בזה''ל : "כשנסע מרן תקדוש בעל ייטב לב לכינוס לעלות על כס הרבנות, נתלוה עמו זקני הגה''ק בעל קול ארי', באמרו שהוא רואה שמרן הקדוש בעל יש"ס נוסע עמו, וכעת שהרב סקראלי נוסע לסאטמאר חבל שאיני יכול לנסוע למעמד נשגב כזה, כי סי יודע מי מאבותיו הקדושים מתלוה עמו''.

והרב מבאגאד הגה''צ מו''ה שלמה יודא וויינבערגער זצ''ל שהי' מגדולי תלמידי מרן בעל ייטב לב, והי' רגיל לנסוע הרבה למדן בעל דברי חיים והתפלל אצלו לפני התיבה בהיותו עוד צעיר לימים, אמר פעם לבנו הגה"צ מפאיע זצ''ל על רבינו : ,,ער איז א שטיק הייליגער רב'' (כוונתו על מרן בעל ד''ח זצ''ל). וכיפר שבעת המלחמה העולמית הראשונה, שהה אצלו חסיד אחד מחסידי צאנז, ד' משה דוד הערצאג מטארנא, שברח [ממדינת פולין. פעם אמר לו החסיד הנ"ל שהוא רוצה לנסוע לארשיווא, שאל אותו הרב מבאגאד מה פתאום הוא רוצה לנסוע כעת לארשיווא, בפרט שהדרכים הס בחזקת סכנה. אמר לו החסיד הנ''ל : ,,אני הייתי נוכח אצל מרן הקדוש מצאנז בעת שכתב מכתבו להגה"ק בעל קדושת יו''ט, שהזכיר א''ע להפקד בדבר ישועה ורחמים בזש''ק, ובעיני ראיתי כשהבינו הקדוש מצאנז כתב לו שלא יתייאש עצמו כי בוודאי יתברך בזרע ברך ה', והנה את הרב מסיגים (כוונתו על הגה''ק בעל עצי חיים) אני מכיר כבר כי ראיתיו בטארנא אצל חתונתו, אבל את הרב מארשיווא אינני מכיר עוד ומעתה אני רוצה לראותו לקבל פני קדשו''. ע"ר.

ולחיבת הקודש ראוי להעתיק מכתב קדשו של מרן הקדוש כעל דברי חיים זצ''ל, וזל''ק :

ב''ה, א' ויקהל תרלפ''ק, צאנז

החיים והשלום לכבוד ידידי מחו' הרב המאה''ג החריף החסיד המפורסם

בש''ק כש''ת מו''ה ליפא נ''י האבד''ק מעטש יע''א והגליל יצ''ו.

קבלתי לנכון ט''ו ר''כ מיד ח''ב הוא אחיו הרב החריף כ' מהרמ''י נ''י, ה' ר''כ לפ"נ ועשרה ר"כ אשר אסף וקבץ מאת אנ''ש החסידים היקרים יחי' יראי ה'. והנני להתפלל בעדכם שיברך אתכם הש''י בבני חיי ומזוני רויחי ותצליחו בכל אשר תעשו, ותזכו להחזיק תמיד ידי ת''ח ולעסוק במצות ומע''ט מתוך נחת והרחבה, ולא יתייאש עצמו וזונתו תחי' כי בצפייתנו צפינו שלא ימנע מכם פרי בטן, וד' הטוב יחמול עליכם ובמהרה תוושעו בזרע ברכת ה'.

כנפשכם ונפש ידידו דבש''ת באהבה ונ"ח

הק' חיים הלברשטאם

ורגיל הי' רבינו להעיר על הלשון ,,בצפייתינו צפינו'', שמרן הקדוש בעל דברי חיים ראה ברוח קדשו שבוודאי יוושע בבנים, ולא כתב אנו מקווים או מחכים רק צפינו, מלשון צופה שפירושו רואה, כי לנביא יקרא צופה כמ"ש צופה נתתיך וגו'.

כב

הקדמת המוציא לאור

והרד''ק מביקסאד זצ''ל ידיד נעוריו של רבינו, באחד השיחים עם ר' יצחק קראפער ממאשנא7, ת''ח מופלג וחסיד מפורסם, אמר על רבינו שהוא כמו הדברי חיים בדורו, אלא שרבינו אינו רוצה להכיר זאת, למרות שהרבה פעמים מן הצורך שרבינו ידע זאת. וכשביקר רבינו בקראקא אצל הרה''ק מו''ה ישעי'לי מטשיהויב זצ''ל (בנו של מדן הקדוש בעל ד''ח) והרה''ק מטשיהויב כיבדו מאד, וכשנפטר רבינו ממנו נתלוה עמו עד קצה הרחוב שהי' דר בה, וכשחזר שאלו אותו למה שינה מכפי הרגיל ללוות דק עד פתח ביתו, וזה לא כבר ביקר אצלו גדול מפורסם ממדינת ולין ולא ליוה אותו רק עד פתח ביתו, ועכשיו יצא עד קצה הרחוב, ע"ז השיב הרה''ק מטשיחויב : ,,הרב הזה הוא גברא רבא ולנדולות נוצר להיות רשכבה''ג'', עכ''ד. כפה עלה ונתעלה רבינו להיות רועה נאמן לעדתו, ומיום עלותו על כם הרבנות בארשיווא, מרחוק ומקרוב פנו אליו בשאלות שונות ונתפרסם לאחד מגדולי המשיבים, וממנו יצאה הוראה לתפוצות הגולה, עיניו היו פקוחות על כל הנעשה בקהילות שונות, ולבו היה נתון לרבני ישראל ודייניהם להורותם ולהדריכם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. ובאחת מתשובותיו (או''ח סימן ט''ז) להרה"ג ר' משה ישראל פעלדמאן אבד''ק דראגמירעשט (חתן בגו של הגאון מהרש''ם מבערזאן, ששימש כדכ''ד בק''ק בערזאן עוד בחיי זקנו הגאון מבערזאן), הוא כותב בסוף התשובה וז''ל : ונשאלתי ע''ז מכמה מקומות וגם מגדולי המדינה וכו', עכ''ל. וחלק מסויים מתשובותיו, מזה המעט שנשאר, נערכו לרבנים מפורסמים בדור הקדום שכולם היו קשישים הרבה מרבינו כמו הרבנים הגאונים ר' משה דוד ט''ב אב''ד לאפאש, ר' מרדכי בריסק אב''ד טאשנאד, ר' אהרן ט''ב אב"ד וואלאווא, ר' חיים יודא דייטש דיינא רבא בק''ק מאקאווא, ר' נטע שלמה שליסל ראב''ד בק''ק מונקאטש, והעולה על כולנה תשובה הארוכה אודות עגונה להגאון האדיר מר''ש ענגיל מראדימישלא (עיין סימן ק''ע).

ובשו''ת חבצלת השרון להגאון האדיר מטארניפאל זצ''ל (חלק אבן העזר סימן ל''ח) באמצע התשובה על שאלת עגונה שנשאל בימי המלחמה העולמית הראשונה בערך שנת תרע''ז, הוא כותב בין השאר בזה''ל: ואפריון נמטי' להרב הגה''צ מארשיווא וכו' יען כי הוא מקום עיגון גדול מאד וכו' אמרתי להמציא לה איזו ,היתר, ואם ייטב הדבר בעיני הגה"צ הנ''ל להסכים לזה, גם אנא מצטריפנא בהדיה, ואם לאו, דברי יהיו בטלין כי בלעדו לא אעשה מאומה, עכ''ל וכשפרצה המחלוקה באחת מהקהלות הכי גדולות במדינת אונגארן, פנה הרב מאוננוואר הגאון ר' אברהם יוסף גרוו''ד זצ''ל (בנו בכורו של בעל ערוגה''ב) אל רבינו בענין זה ובמכתבו הוא כותב בזה''ל : לכבוד ידיד עליון וידיד נפשי הרב הגאון הצדיק המפואר בוצינא קדישא, חסידא ופרישא נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, בנש''ק כקש''ת ר' יואל שליט''א ט''ב אבד''ק ארשיווא יצ''ו, אחדשה''ט וכו' אבל כעת קהל . . . באים וצועקים שרצונם בד''ת, ע''כ אמרתי לשלוח להם לאנשי . . . הזמנה בנוסח הרצ''פ, אם הרה''ג מסכים לזה ימחול לחתום עליו ואשלחנה גם להגאון אב''ד דקהל חוסם לחותמה וכו' ע"כ. ומהרבנים הללו הי' רבינו הכי צעיר בשנים. והגאון ר' שמעון ג''פ אבד''ק סעמיהאלי בעל שו''ת מהרש''ג פנה ג"כ אל רבינו אודות הסכסוך דנ"ל, וביקש ממנו חוו''ד בענין הזה.

ובשו"ת לבושי מרדכי (מהד''ת או"ח סימן צ''ד), וז''ל: לכבוד תנאין הצדיק יסו''ע כקש''ת מו''ה יואל ט''ב אב''ד ק''ק ארשיווא יצ''ו .. . ומ''ש חדר''ג

הקדמת המוציא לאור

כנ

בסוגיא דרבוצה בדברי תוספות דאית לי' שותפות בגווי' הוא כפתור ופרח ודפח"ח, עכ''ד. וכשעלה על הפרק נדון העירובין בהרבוה קהלות במדינות אונגארן וראמעניא והרבה מגדולי המדינה הכשירו העירובין, אמנם רבינו גילה אז תקפו וגבורתו במקצוע זה ובכל תוקף ועוז יצא להצדיק דבריו לחומרא (עיין חלק או''ח סימן כ''א) והציע הדברים להגאון בעל לבושי מרדכי, ובשו''ת לבושי מרדכי מהדורא תליתאי (או''ח סימן ל''א) השיב לו הגה''צ ממאדא בזה''ל : להרב הגאון הצדיק . . . ענוותנותו תרבני בשלוח לידי מגילה עפה ומנופה בעניני תיקון עירובין וכו' ואין בידי להאריך ולפני חדר''ג הכל גלוי עכ''ד. וגם להגאון ר' מאיר אריק זצ''ל ערך דבינו אז תשובה ארוכה כנדון זה ובימי המלחמה נאבדה, ורבינו הצטער תמיד על אבדן תשובה זו. בשנת תרפ''ב אוו למושב לו קהל הוניאד ושלחו לו כתב רבנות אבל רבינו לא זז ממשמרתו מארשיווא עד שנת תרפ"ו. בשנת תרפ''ה נקרא דבינו לכהן פאר האב''ד בקראלי, באחד ממכתביו שבו הוא מתייעץ עם ידידו הנאמן וחסידך הנלהב מו''ה לייבל'י פאשקעס ע''ה, הוא כותב בין השאר, ,,והנה היה בכאן אתמול יום ש''ק החסיד הישיש מו''ה ישראל יעקב נ''י עם בנו מקראלי וכו' והפצירו בי עד כוש, אבל עדיין לא יכולתי לומר להם שום דבר ברור, ודחיתי הדבר עד תשלום הארבעה שבועות וכו' שאף אם דעתי נוטה לילך לקראלי עכ''ז א''א להחליט הדבר בבירור וכו', עכשיו עומדים לנגדי כל אלו הספיקות, ועוד נוסף הגה באו רוב הפצרות אנשי קהל עדתינו וכו' שלא לזוז ממקומי וכו' ול''ע הנני נבוך מאוד ואיני יודע מאומה כאיזה אופן לשות עצות בנפשי וכו'" ורבינו מבקשו שיחווה דעתו בענין זה. והנה ר' ישראל יעקב הנ"ל שרבינו מזכירו במכתבו, הוא הרה''ח המפורסם מו''ה ישראל יעקב גראם מקראלי, פותיקי חסידי צאנז, מופלג בזקנה ובחסידות, וכשהתיישב בקראלי בימי המלחמה הראשונה יסד את ביהמ''ד החסידים וגידל את ביהמ''ד הנ''ל כל הזמן, והערצתו כלפי רבינו היתה בהפלגה יתירה ונסע לארשיווא לשחר פני קדשו אודות הרבנות, והיה מראשי העומדים במערכה להביא את רבינו לקראלי. סוף דבר הי' שרבינו נענה להם וקיבל עליו את משרת הרבנות, ובאדר תרפ''ו עלה על כם שבתו בקראלי, והעיד קראלי נתרומם קרנה בכל הענינים, וביאתו של רבינו עשתה רושם בכל מדינת ראמעניא. כתל תלפיות שהכל פנו אליו, והצופה לבית ישראל לחיזוק התורה והרמת קרנה, היתה מצודתו של רבינו פרוסה על ני עשרות קהלות קודש בישראל. בכל האסיפות הרבנים בה,,לשכה'' היה רבינו מראשי המדברים, ודעתו הי' קובע בכל מהלך האסיפה, וכולם ידעו ש,,הרב מקראלי'' יהיה המכריע.

ובשלת תר"ט כשקהל סאטמאר עטרוהו בנזר הרבנות ונסעו אליו לשחר פני קדשו בקול מבשר ורבינו סירב מקודם לקבל המשרה על שכמו, פנה אליו הגה''ק מנאסאד בבקשה שיקבל המשרה על שכמו, ובין התוארים הוא כותב ,,נזר ישראל, עמוד הימיני, וכו' צדיק יסוד עולם וכו' אור ישראל וקדושו, רכבו ופרשו וכו' ", ובסיום המכתב חיא כותב, על כן טובה גדולה להעמיד הדת על תילה שימלוך כבוד קדושת הדר גאון קדושת תורתו, לקבל המשרה על שכמו, ובזה אצא ואשתחוה הקטן והשפל חדשת"ה וכו'. וידוע שהרב מגאסויד זכה ע- לנסוע למרן הקדוש בעל ד"ח והי' חסיד נלהב ממרן הקדוש מצאנז זצ"ל. ובשנה תרצ''ב כשביקר רבינו בא"י שמו קדל הקודש עיניהם כו לכהן פאר בתור רבה של ירושלים עיה''ק כידוע, והגה''ק ממונקאטש כתב אז לראשי ומנהיגי העדת בעיה"ק, שאם רבינו יתיישב באח"ק, יטרד את א"י מדן ועד באר שבע.

כד

הקדמת המוציא לאור

ודודי הרב החסיר המורמם מו''ה יואל אשכנזי ז''ל מטברי' מותיקי החסידים מדור הקדום הי' רגיל לספר, שכשביקר רבינו בא''י בשנת תרצ''ב שבת באחד השבתות בטברי'. שמברין שימש אז ראב''ד לעדת האשכנזים הגה''צ ר' משה קליערס זצ''ל, אשר כידוע 'העריץ מאוד את רבינו זצ''ל. ומגידו אמת ספרו שלפני הסתלקותו אמר, אילו הייתי יכול לשמוע עוד פעם אחת תפלת מנחה מהרב מקראלי (כוונתו על רבינו) היה מועיל לי הרבה. בטברי' היה אז הגאון ר' יעקב זריהן ז''ל רב לעדת הספרדים, וידידות נאמנה שררה בין שני הרבנים הנ''ל. בערש''ק לעת ערב קודם תפלת מנחה, נכנסו שני הרבנים הנ''ל לבית רבינו נאוה קודש ורבינו טעם אז ממאכלי שכ''ק בדרכו בקודש בכל עש"ק. הרבנים הנ''ל ישבו לראות עבודת הקודש בטעימת מאכלי שב''ק, וככה בישבם שם ראה רבינו שרבי יעקב זריהן (הרב הספרדי) מבקש מה מאת ד' משה קליערס, ור' משה מסרב לעשותו, והלה ביקש אותו עוה''פ והרב ר' משה סירב עוה"פ. רבינו שאל את ר' משה מה בקשתו של הרב ר' יעקב, השיב ר' משה שזה זמן רב שהם מתייגעים בענין קשה המובא בירושלמי במקום לוני, ור' יעקב ביקש ממנו שיציע עכשיו הענין לפני רבינו אולי יתברר להם הענין כעת. רבינו צוה להביא ירושלמי ותיכף ביאר להם כל הענין באופן נפלא. ר' יעקב הנ''ל התפלא מאוד ואמר לעמיתו הרב ר' משה, פלא, אנו מתייגעים הרבה ולא יכולנו לעמוד על הענין, והרב מקראלי באמצע טעימת דגים האיר לנו עינים בדבר קשה רזה. ולמחרתו ביום ש''ק אחר תפלת שחרית ניגש הרב ר' משה אל רבינו וכיבדו בדרשה תומ''י לפני קרה''ת. אמר לו רבינו הלא לא הכנתי לעצמי כלום, אמר לו הרב ר' משה עכ''ז נבקשו שלא ישיב פנינו ריקם ויועיל נא בטובו למלאות בקשתנו. דבדנו עלה על הבימה והעביר ידו הקדושה על מצחו, וכרגע עצם עיניו וכמעין המתגבר דרש דרשה נפלאה שכולם נשתוממו בשומעם, ואחר התפלה נענה הרב ר' משה בל''ק : ,,וואס דער קראלער רב קען מיט א קנייטש אויפן שטערן, ברויכן מיר זיך צו פלאגן חדשים ע''כ.

הנה כי כן הי' כח תורתו שהלך מסוף העולם ועד סופו, ובכל מקום ששאלוהו, אף שלא עסק בענין הלז זה ימים ושנים, היה משיב על אתר בבקיאות נפלא שגאוני ארץ ודיבקו תבל הפליאו אותו פלאות כענין זה ופ''א ביקר רבינו בעיר קראלי, בהיותו עוד אב''ד בארשיווא, ובקראלי שימש אז האב''ד הגה''צ ר' שאול בראך (שרבינו מילא אח''כ מקומו בקראלי) שהיה לו אז ישיבה גדולה עם בחורי חמד, ורבינו בהיותו שם נכנס לישיבה, והרב מקראלי עמד מיד באמצע לימודו עם התלמידים ורצה להפסיק הלימוד. אולם רבינו לא הניחו, באמרו שגם הוא יקשיב השיעור עד גמר הלימוד, באמצע הלימוד אמר הרב מקראלי לרבינו שהיות שמעכ''ת נמצא כעת אצלינו נבקשו ליישב לנו את דברי התוספות הצריכים ביאור בסוגיא זו שאנו עוסקים בה כעת, וזה כבר כמה ימים שנתייגענו בדברי תוס' הללו ועדיין לא נתיישב. רבינו עיין אז בדבריהתוספות ואמר, הן אמת שדברי התוספות האלו צריכים ביאור, אמנם לפענ''ד נראה שפשט דברי התוספות הם כך וכך, ויישב אז דברי התוספות באופן נפלא, שהרב מקראלי ג''כ כיוון לתירוץ זה אחר יגיעה עצומה של כמה ימים. הרב מקראלי נתרגש מאוד ועמד מכסאו ונשק לרבינו על מצחו. ולמחרתו אמר לתלמידיו הראיתם אתמול דבר פלא, שהרב מארשיווא כוון כרגע אחד מה שאנחנו יגענו ע"ז כמח ימים, ויתכן שאנחנו לומדים יותר בהתמדה מהרב מארשיווא כי סוכ''ס הוא טרוד ג''כ במילי דציבורא ועמוס הטורדות רבות, אבל יש לו ביעתא דשמיא מיוחדת בלימודו, וחביבה לזה, שזכות אבותיו

הקדמת המוציא לאור

הקדושים מסייעתו ולאו כל אדם זוכה לזה, ולדעתי יוכל הדב מארשיווא ללמוד בשנה אחת מה שאנו לומדים בשש שנים, ע''כ. ופ''א בשעה שבחן בחורי הישיבה פה באמעריקא, אתרמי שבחור אחד לא ידע להשיב תשובה נכונה על שאלתו, ורבינו הוכיחו על פניו באמרו, איך יתכן שבמשך כל השבוע לא הי' יכול לשנן לעצמו שיעור השבוע שני דפים גפ''ת, ,,אני, למדתי היום לפני רתפלה י"ד דפים'', עכל"ק. ובך בבד עם בקיאותו ככל סרטני תורה, היה סגנון ודרך לימודו בעמקות נפלאה, בעת שהיה בונה וסותר כדרכה של תורה, עלה הרים וירד בקעות וצלל במים אדירים, ומחטט בי גנזי דמלכא כאדם העושה בשלו, ומעלה מרגניתא דלית לי' טימא. בשנת תשי''ג הייתי עם רבינו בעיר קליוולאנד שישיבת טעלז נמצאת שס, תחת אחד השיחים של רבינו עם הראש ישיבה גאון ר' אלי' מאיר בלאו ז''ל עלה על הפרק המדובר אודות ה,,אגודה'' ונתווכחו בענין קשות, עד שהי' נראה כאלו הרב בלאו מרגיש בנפשו הנפגע קצת. טרם נסיעתו של רבינו באו בשם הנהלת הישיבה לכבדו בהרצאת שיעור לתלמידי הישיבה. ורבינו אמר אז, שאף שכבר הוא מוטרד בטירדת הנסיעה הממשמש ובא, עכ''ז כדי שלא יאמרו שיש ח''ו בלבו על הראש ישיבה, ישתדל למלאות בקשתם משום כבודו של הראש ישיבה, ויהיה בזה את והב בסופה. אמנם אני הקטן חשבתי שיותר טוב למנוע ההליכה, והטעם שאצל תלמידי ישיבות ליטא לא הורגלו בסגנון הלימוד הרגיל בישיבותינו, ודרך לימודם שונה, ומה גם כשאמרו לרבינו שהם לומדים כעת מסכת נדרים, נתחזק אצלי עוד יותר ההתנגדות כי מס' נדרים לא למדו זמן רב בישיבתו של רבינו, ובוודאי צריכים הכנה לשיעור כזה, ע''כ יעצתי אז את רבינו שוא''ת עדיף. אבל רבינו לא שמע לקולי ולא האזין אלי והלך לישיבה להרצות השיעור, ומבלי הכנה מקודם כלל וכלל נוסף על חבילי הטרדין אשר הקיפוהו אז, אמר לפניהם שיעור עמוק מאוד, אשר כולם כאחד התפלאו על חריפותו ובקיאותו הנפלאה, והגס שהם סבבוהו בחבילות קושיות חמורות בעומק דסוגיא ופלפלו עמו זמן רב הוא ענה לעומתם בחריפות נפלאה וסתר דבריהם ותירץ את כל קושיותיהם על אתר. ואחר שגמר רבינו את השיעור עלה הראש ישיבה ר' אלי' מאיר בלאו ז''ל על הבימה והפליא ברבים את גודל כח תורתו של רבינו, באמרו ,,זה נקרא גדול בתורה".

וידוע שפעם הי' רבינו על ש''ק בשימלוי, ודרש שם דרשה ארוכה (נ' שעות רצופות) כדרכו בקודש, והרב הגאון משימלוי הפסיקו פעמיים באמצע הפלפול בקושיות שונות, אמנם רבינו השיב על אתר מכלי לעיין מקודם אפילו רגע. אחר הדרוש הי' המדובר שם בין השומעים, שזה לא מכבר הי' שם גדול אחד מפורסם מגדולי מדינת אונגארן, וכשהרב דמתא הפסיקו באמצע הדרוש בקושיא, השיב לו שבאמצע הדרוש אין מפסיקין את הדורש. ואחר התפלה כשהלך רבינו לבית המרא דאתרא לקדושא רבא, אמר לו הגה''צ משאמלוי שדרשה זו שרבינו דרש אז, מכילה חומר לדרוש לג' שנים.

וכעין זה היה עובדא פ"א כשנסע רבינו מקראלי לסעליש על ש''ק, וכמו בכל מקום כבדוהו גם שם לדרוש, וכדרכו בקודש התחיל לפרט חבילות קושיות בפ' השבוע ומדרשי חז''ל, ואח''כ הציע דבר שמעתתא ואח''כ דיבר בקדשו בעניני תוכחה, ובין הדברים התמרמר מאד על מפלגות שונות שהתחילו להתפשט אז במדינת אונגארן, ופתאום באמצע הדברים הפסיקו הגבאי דכיהכנ"ס והרים קולו עליו

כו

הקדמת המוציא לאור

שדרשנים המדברים מענינים אלו אינם מרוצים לקהל, והמוכיחים ע''ז יותר טוב הי' להם להוכיח על עבירות יותר חמורות הנפרצים אצל ההמון עם. רבינו ירד מעל הביטה ובביהמ''ד נעשה רעש גדול והתחילו המריבות והוויכוחים בין הכתות זה אומר בכה וזה אומר בכה, והמרא דאתרא הרב הגאון ר' ישראל קליין ז''ל לא הי' אז בביהמ''ד כי לא הי' בקו הבריאות, והגיע הדבר לאזניו ותומ''י שלח שליח שהוא גוזר בגזירת מרא דאתרא שרבינו יעלה מיד להמשיך הדרוש ואל ידין מי שהוא לעמוד כנגדו אפילו בדיבור קל. רבינו עלה על הבימה והמשיך הדרשה וכל הקושיות שהקשה בתחילת הדרוש התחיל ליישב עם המאורע שאירע לו אז בשעת דדרשת, והזכיר את מאמרם ז''ל שאמר ר' טרפון תמה אני אם יש בדור הזה שיכול להוכיח, אם יאמר לו טול קיסם מבין עיניך וכו' ועל קוטב זה נתיישבו אז כל הקושיות, וכל השומעים נבהלו ונשתוממו על המראה, ואחר התפלה הלך רבינו לבית המרא דאתרא לקידושא רכא ולבקרו, והמדובר שם הי' מעין דמאודע. ואחר השיחה אמר הרב מסעליש לכל המסובים שם, זה כבר שמעתי שהרב מקראלי רגיל לדרוש תמיד מבלי להכין לעצמו הדרוש מקודם, עכ''ז עדיין הייתי מסתפק בדבר ביודעי שבדרך כלל כל הרבנים מכינים לעצמם הדרוש מקודם, אבל כעת נוכחתי לדעת שנכון הדבר שהרב מקראלי אינו מכין לעצמו הדרוש.

ועל חג השבועות שנתקבצו בכל שנה ושנה הרבה ת"ח, רבנים גדולים בתורה מכל אפסים להסתופף בצל קדשו ולשמוע הפלפול שהי' אומר אחר התפלה בשעת קידוש היום על הסוגיא שלמדו אז בישיבה, וכמה פעמים איתרמי מילתא, שהרבנים הללו בבואם לקבל ברכת שלו' ערב יו''ט ושוחחו עמו, התחילו לדבר אודות הפלפול, אולי יעלה בידם לשמוע מפיו דבר מה מחידושיו, הקושיות, ההקדמות וכדומה, אבל רבינו אמר להם בצחות לשונו, תאמינו לי שאינני יודע עוד מה שאומר למחר, אבל איתן תקותי בה' שאוכל לחדש איזה דבר אבל כעת נם אני איני יודע עד מה. והיושבים על יד השולחן בשמעם אח''כ את הדרוש והפלפול העצום נשתוממו על המראה ביודעם שכל הדרוש הוא חידוש בן יומו שעדותו של רבינו ביום אתמול. וכמו''כ במילי דאגדתא הח''ח שהי' רגיל לומר על שולחנו הטהור, הי' הכל אצלו שלא מן המוכן כלל. ורבינו בעצמו אמר לי פעם במרחץ שעראן ספרינג, בזה''ל : ,,ווען האב איך דען צייט אפילו צו טראכטן וואס צו זגן, נאר וואס דען, איך לערן דך ועדן טאג מיט טלית ותפילין חומש רש''י מיט'ן רמב''ן און אוה''ח הק', ווען עם קומט דערצו ווערט שוין עפעס געבוירן'', עכל"ק.

ועד''ז נהג גם בהרצאת שיעוריו לתלמידי הישיבה מבלי לחטין לעצמו השיעור מקודם כלל, ואגב אזכיר דבר מעניין שראיתי אצלו פעם בעת למדו שיעור סוגיא עם תלמידי הישיבה. דידוע שרבינו הי' רגיל (פה באמעריקא) להרציא שיעור סוגיא לעתותי ערב והי' נמשך בדרך כלל עד שעה מאוחרת בלילה. ואם נזדמן לו סידור קידושין בערב בשעת הלימוד, היו מתכנשין ובאין לפני הביהמ''ד, וכשהודיעו שהחתן והשושבנין כבר נמצאים שם הי' יוצא לסדר קידושין וחזר אח''כ להרצאת השיעור. פעם איתרמי מילתא שבהחופה השתתפו עוד שני רבנים ת"ח, ואחר החופה כשנודע להם שרבינו עומד כעת באמצע דשיעור וחיא חוזר לחמשים תומ"י, נכנסו גם הם לבית המדרש לשמוע השיעור. (ענין כזר, שישתתפו בהשיעור אחרים שאינם מתלמידי דישיבה הי' חזון בלתי נפרץ, כי לצד איחור חזמן עד שעה מאוהרת בלילה, חי, קשה לכל אלז לחיות נוכח בישיבת בזמן הלז). בישיבה

הקדמת המוציא לאור

כז

דמדי אז סוגיא דמעות קונות, ורבינו תיכף בהתחלת השיעור הזכיר דברי הרמב''ם בפ''ז מהל' עכו''ם ה''ה, הלוקח גרוטאות מעכו''ם וכו' דמשמע דבעכו''ם רק משיכה קונה,.וזה סותר למה שכתב כפ''א מהלכות זכי' ומתנה הי''ד דבעכו''ם קונה בין כסף בין משיכה, עיין בלח''מ שם. ורבינו שאל את הרבנים הנ''ל אם יש להם איזה ישוב לקושיא זו, אבל הם ענו שהוא קושיא עצומה וצ''ע. רבינו עצם את עיניו והעביר ידו הקדושה ג' פעמים על מצחו והורידה על הדיקנא קדישא, ותוך כמה רגעים אמר ישוב נפלא על הרמב''ם, ובין רגע נתיישבו דברי הרמב''ם כמין חומר, והרבנים הנ''ל התפלאו בראותם את רוחב בינתו וגדולתו כתורה רי דב הוא. (ידוע שענין זה להעביר ידו על מצחו ג' פעמים ולהורידה אח''כ על הדיקנא קדישא, ראו אצלו בכל עת ששאלו אותו איזה ענין, הן במילי דשמיא והן עצה נכונה במילי דעלמא, והעידו נקיי הדעת מגדולי המקובלים שבעיה''ק ירושלים, עוד בשנת תרצ''ב כשהבינו ביקר אצלם, שכשרבינו עושה תנועה זו להעביר ידו על מצחו ולהורידה על הדיקנא קדישא, הנו עובד בזה עבודה גדולה, וסוד ה' ליראיו).

זה היה כח תורתו של רבינו, שראו אצלו בכל פנה שהיה פונה, ורל דבר המסובך שבא לפניו היה יורד לעומקו והי' מקיף תיכף כל הצדדים, בבהירות נפלא חיוה דעתו בשפה ברורה מבלי להשאיר שום צד ספק בדבריו. כל אלו שבאו להתווכח עמו מפעם בפעם או לשמוע חוו"ד בנושאים שונים נשתוממו על הבהירות בהענינים שרבינו הסביר להם, עד שלא מצאו ידיהם ורגליהם להשיב מענה ונסתתמו טענותיהם. וכחש◗◖ה התורה קלע תמיד אל השערה להשיב תשובה נצחית על כל טענותיהם. פ''א אצל שמחת נשואין בסאטמאר, שאל אותו אחד מן המתחדשים שרצה להתעולל עמו, כיון שהאותיות ,,ס' ש' ת''' שוין הם במבטא מה צורך יש בשלשתן והי' די באחד מהם, ורבינו מבלי לחשוב אפילו רגע השיב לו מיד, א''כ איך הי' נכתב הפסוק ,,וכסילים מתי תשכילו'', והגה''צ מקאלוב ר' מנחם בראדי זצ''ל הי' נוכח ראוהו מעמד, ובשמעו את תשובתו של רבינו אמר להמסובים שם : ,,אין זה לא גאונות ולא צדקות רק רוה''ק''.

בשנת תשי''ג כשיצאה דגזירה הנוראה של גיוס בנות באה''ק, וכל גדולי ארץ יצאו ללחום נגד מזימת רשע הלזו, השמיע אז רבינו את דבריו באסיפת רבנים, ובין הדברים אמר כי כל מגמתם של רשעי ישראל הללו לעקי ר מלכות בית דוד כגזירה זו. דברי רבינו אלה נתפרסמו אז מבלי להבין פירושם, כי לכאורה מה ענין מלכות בית דוד לגזירת גיוס כנות, וכמובן שהיו כאלה שתפסו בהמציאה

לומר, חכם מה הוא אומר דברים שאין להם שחר, והכשרים שבהם אמרו שהיא כשגגה שיצאה מפי השליט, בי''כ ובי"כ הגיע הדבר לאזני רבינו שדבריו צריכין ביאור, בצחוק קל על פני קדשו השיב מיד, לעיין בגמרא (יבמות ע''ו ע"ב) שדואג רצה לרחק את דוד המלך ע''ה משום דקאתי מרות המואביה, ואבנר השיבו עמוני ולא עמונית וכו' והטעם, דדרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם, דכל כבודה בת מלך פנימה, עיי''ש בגמרא. נמצא לפי''ז דע''י גיוס בנות נסתר היסוד ונפל הבנין של מואבי ולא -מואבית שבזה הותר דוד המע''ה לבוא בקהל, וזרו עקירה במלכות בית דוד ר"ל.

לאות ולמופת תי' הסיעתא דשמיא שראו אצלו בכל פסיעה ופסיעה, כשזרח – אורו בעיר ואם בישראל אחת מהקהילות הספוארות ביותר, סאטמאר, התנוססה

כה

הקדמת המוציא לאור

עיר סאטמאר כאבן חן בכל המדינה, וביום עלותו (י''ב אדר תרצ''ד) על כסא ממלכתו על גפי מרומי קרת, התכנשו המונים מכל אפסים וגם הגויים ראו כי שם ה' נקרא עליו, ולכבוד המאורע נפתחו אז הגבולות של מדינת אונגארן, טשעכיי וסערביא, לכל עובר ושב, ותגעש ותרעש הארץ מקול תרועת השמחה והתרוממות הנפש, ודרש באותו היום בבית הכנסת הגדול לפני המונים שבאו לשמוע דרשתו הראשונה (עיין להלן בדברינו העתק הדרשה). ומני אז עד חורבנה היתה העיר הזאת כלילת יופי מלאה חכמים וסופרים, בתי כנסיות ובתי מדרשות מלאים מזן אל זן תלמידי חכמים, בית דין קבוע של ה' דייגים גדולים בתורה, עיר צדק ילין בה בצדקה וגמ''ח ביד נדיבה על ידי נגידי העיר ופרנסיה. בחרדת קודש וביראת הכבוד מזכירים עד היום את השם ,,סאטמאר'' מקום שבו שכן הענק הזה שחבק זרועות עולם בתורה, עבודה וגמילות חסדים.

הרבה תקנות תיקן רבינו לחיזוק הדת בבואו לסאטמאר, ועשה שינויים בכמה ענינים שלא הי' שבע רצון מהם, בעניני מקוואות, עירובין, שחיטה וכדומה. פעם אחת קרא להשוחטים ושאל אותם על סדר השחיטה, וכידוע הי' נהוג בכל העיירות שהשוחטים נתנו להערל המביא לשחוט עבור יהודי, פתקא על מה ששחט, אווזות או בר אווזות או סתם עופות, אכל לא כתבו מספר העופות, ובפתח היציאה עמד שם משגיח שחתם כל עוף בחותם ,,כשר בשחיטה''. אמנם רבינו לא הוטב בעיניו הסדר, וסיפר מעשה פלא שבא לידו ובוודאי מן השמים נסתבב כדי לתקן תיקון גדול בזה. דהנה דירתו הראשונה בקראלי היתה בחצר ביהכ''נ, וחלק קטן מהחצר הי' אחורי הדירה, ובחצר הגדול לפני הדירה הי' הביהכ''נ הגדול ובית השחיטה של עופות. פעם בעמדו אצל החלון לצד חצר הקטנה שאחורי הדירה, ראה שערל אחד התחבא עצמו שם עמ סל מלא עופות ובידו סכין שבו חתך בצווארם, והניח כמה עופות חיים וכיסה בהן שאר העופות ורבינו קרא מיד את א''א ז''ל והראה לו כל המעשה, וצוה לו לעקוב אחר הערל לראות מה יהא בסופו. ולאט לאט הלך אחריו וראה שהלך לבית השחיטה ונתן לשחוט העופות החיים, והשוחט לא עלה על דעתו לחקור אחריו ומובן מאליו שלא הרגיש כלום, והמשגיח חתם לו כל העופות בחותם ,,כשר''. אבי הלך אחריו לראות למי יוליך הערל את העופות, ולדאבונו ראה שהוא איש חסיד ויר''א, וסיפר לו את כל המעשה אשר ראה במו עיניו יחד עם רבינו, והבע''ב הזה הלך תיכף לרבינו ושאל כדת מה לעשות, שזה הרבה שנים שהערל הזה הולך לשחוט עבורו, רבינו אמר לו בבדיחותא : ,,אני ור' פייבוש שני עדים בדבר'', והורה לו שכל כליו צריכים הגעלה וליבון. ובשביל מעשה זו תיקן רבינו שהשוחטיס ורשמו על הפתקא המספר מכל העוף למינהו כמה שחט, והממונה על החותם צריך למנות העופות שיתאים המספר עם מה שכתוב על הפתקא, וסיים רבינו, שאחר שמן השמים הראו לו מעשה זו, בוודאי הוא כדי לתקן הענין, וכן עשו תיכף כמובן. ככה נתקיים אצלו (משלי י''כ) לא יאונה לצדיק כל און, ומאמרם ז''ל צדיקים אין הקב''ה מביא תקלה על ידן.

לסאטמאר נתקבצו אליו תלמידים לאלפים, ותמיד היו שם ד' מאות בחורים או יותר, וישיבתו היתה אז הכי גדולה בכל מדינת אונגארן ורומעניא, ואלפי תלמידיו ראו את עוצם גדולתו בתורה, ועבודתו עבודה תמה ונקי' בדביקות נפלאה, ומה נכבד הי' היום ששמענו לימודו בשיעורים בפלפול עצום ועמקות גדול, שכמה מאות תלמידים ישבו לפניו ושמעו תורה מפיו באימה ויראה, ולכולם הראה אהבתו,

הכ◖מת המוציא לאור

כס

דאגתו והשגחתו, על כל בחור מבני ישיבתו, מבואו ועד צאתו, להחזיקו ולהחיותו, להמציא לו עזרתו, בחכמה וענוה יתירה, הורם דרך התורה, ואורח ישרה וסודם גדלו והצליחו, כולם אהובים כולם ברורים, כל רואיהם יכירום, כי המה זרע כרך, תמימי דרך, שחותם רבם עליהם ניכר, שבעמלה של תורה, עמד עמם שהשיבה כאורה, ואפילו בזמנים האחרונים דפני החורבן הנורא, כשהחושך כיסה ארץ ותכפו הצרות ובהרבה מקומות נסגרו דלתות הישיבות מחמת גודל הלחץ, עכ''ז דבינו לא פסיק פומי' מגירסא והמשיך בהרצאת שיעוריו לתלמידי הישיבה בלי שום שינוי, ונהירנא כשהגיע הידיעה מסעליש שניסך הגה''צ מראנשוב הי''ד נתפס והובל ע"י הרשעים הארורים ימ''ש, וכשהו7יעו זאת לרבינו הי' המחזה איום ונורא וצערו על פניו לא יצוייר בחרט עלי גליון, ותומ''י התחיל בהשתדלויות שונות עבור הצרתו, ולא עלה על דעת מי שהוא שרבינו יבוא אז לביהמ''ד ללמוד השיעור, ופתאום אחה"צ שאל רבינו אם תלמידי הישיבה נמצאים כבר בביהמ''ד, ונכנס לביהמ''ד ולמד השיעור כרגיל בלי שום שינוי. ובחורי הישיבה המה ראו כן תמהו בראותם שאפילו בעת צרה לא הסיח דעתו מתלמידיו ולא רצה להחסיר שיעור קבוע תמידין כסדרן. ועתה על של עתה באתי לערוך עלי גליון קצת פרמים בענין כתיבת תשובותיו. דרכו בקודש הי' לבוא בארוכה בכתיבת תשובותיו, כי כל דבר הקשה התחיל לברר ממקורו וצלל כמים אדירים של דברי הראשונים כמלאכים להבין דעת קדשם, עד שנעשו הדברים כמשנה ברורה ומפורשת להלכה ולמעשה. אמנם הגם שבדרך כלל בא בארוכה אבל לפעמים בא בקצרה, בקיצור נמרץ מאד, וסיבת הקיצור או לצד אפיסת הפנאי, או משום שהדברים פשוטים כ''כ שלא ראה הצורך להאריך בהם. ובכמה מקומות אשר לרוחב בינתו, ועוצם בקיאותו, לא ציין שום ציונים, באיזה מקום חונים, דברי הראשונים או האחרונים, להביא ראי' שדבריו כנים, אבל עד מקום שידינו יד כהה מגעת יגענו ומצאנו ומרדנו לציין, כדי להקל על המעיין. בדרך כלל קודם שהתחיל לכתוב לא עיין בשום ספר, ורק אחר שכבר כתב חלק ניכר מהתשובה התחיל לעיין כספרי הפוסקים הראשונים והאחרונים לראות אם דבריו מכוונים עם דבריהם. ובכמה תשובות מצאנו שהמראה מקום שציין בתחילת התשובה לא הי' מדוייק כ"כ, ואח''כ באמצע התשובה הוא מציין עוה''פ מ"מ זה בדיוק גמור, הרי שבתחילה לא עיין בפנים הספר ורק כתב ממה שנרשם בזכרונו. (עיין בתשו' דברי חיים אבע''ז ח''א סי' ט''ז, וז''ל : וכמעט שלא השגחתי בספר לעיין כראוי ומ').

באמצע הכתיבה הפסיק לפעמים ועבר על דבריו שכתב עד כה, וכמה פעמים מחק חלק ממה שכתב, והתחיל באופן אחר. אם נזדמן אצלו באמצע הכתיבה איזה ת''ח מופלג או אחד מהרבנים, אירע לפעמים שנתן לו התשובה שי עבור עלי' ויחוד דעתו, ואם העירו עלי' גיסה להסביר ולבאר דבריו והכפיל הסברו אחת ושתים עד שנתברר הענין. הדבה פעמים השתקע ברעיוניו באמצע הכתיבה למשך שעה ארוכה וכמעט שלא הרגיש בהנעשה סביבו. בימים מקדם לפני המלחמה, אירע לפעמים שכיום שהתחיל לכתוב תשובה התענה, ולפעמים אתרמי שהלך למקוה באמצע היום לטבול.

התנגד מאד לאלו שהורו על סמך סברות בעלמא מבלי מקור נכון בספרי הפוסקים, ובפרט מה שסמכו בהרבה הוראות להקל, במענה שמכיון שכל האיסור הוא

ל

הקדמת המוציא לאור

משום איזה טעם ידוע, וכיון שבימינו לא שייך עוד הטעם הזה ע''כ נפל הבנין ובטיל לי' איסורא, חס מלהזכיר וישתקע הדכר, כי כל הסברות הללו הם חורבן בדת תורתנו הקדושה.

מתשובותיו בולט מהותו, דמותו, ותקיפות הכרעתו, וגם יחסו אל הפוסקים רבותינו גדולי האחרונים נ''ע, כמו הנוב''י, החת''ס, הר''ח והמהר''ם שיק וכו' שכל דבריהם היו אצלו תורה שלמה, ואף במקום שדבריהם הם קשי הבנה התייגע למצוא דברי חפץ ולהסביר עומק דברי קדשם, ואף כשלא עלה בידו לפרק חבילות הקושיות עכ''ז לא לפסוק אחרת כי אין לנו לזוז מדבריהם, ואורייתא קא מרתחא בי' על אלו שמrהיביס עוז בנפשם לבטל פסקי רבותינו האחרונים ז''ל מחמת אי הבנת דבריהם. דבריו הקדושים מלאים אמונת חכמים, ולשונות נמרצות, כאשר הוא יוצא ללחום מלחמת ה' לחיזוק התורה והרמת קרנה. במעטה קנאה וברוח גבורה יצא למערכה להעמיד הדת על תילה, ובתוך התשובות הוא משלב תוכחת מוסר על רפיון הדור וחולשת מנהיגיו, וכדברים קשים כדרבונות קולעים אל השערה הוא מתמרמר על היושבים על מדין ודורכים בדרך עקלתון ומשובש בגסות, בגישתם להורות הוראה בישראל. הפנינים 'היקרים בתוך תשובותיו הם לעצמם אוצר בלום של יראת שמים, ומשפולי גלימתו אפשר להשיג קצת ממדת צדקתו ואור קדושתו. ובאחת מתשובותיו (אורח חיים סימן ט') אודות הקוראים את הנשיא בחודש ניסן אבל קוראים אחר קריאת התורה הוא כותב בין השאר: אבל הנמשך אהר הצדיקים וכו' וסומך על דעתם ומשגה את סדרם וכו' אין זה אלא מלגלג על דברי רכסים וטוב לו יותר שלא יקרא כלל את הנשיא ע"כ. ולהלן בתשו' הנ''ל, וזל''ק : והלא אף במה שאין אנו מבינים כלל טעמם ונימוקם הוא כדור שכל דבריהם כגחלי אש, ובמה נחשב כל שכלנו והכרעתנו נגד אפם קצהו של צפרנם של ראשונים, ומעשה רב של הדורות הקודמים זהו בעצמו בירור הלכה, עכ''ל- ולהלן כסימן י' : אלו היינו עומדים על המשמר שלא לשנות עכ''פ מדרכיהם וממנהגיהם הקודמים, לא היינו מגיעים לירידה נוראה כזאת ע"כ.

ביראת הכבוד והערצה יוצאת מן הכלל הוא ניגש לדון בדברי מרן הקדוש בעל ד''ח זצ''ל, ברמה מקומות ובפרט בעניני מקוואות שכידוע שכל החומרות שרבינו הקפיד עליהם בדיני מקוואות, הי' כדי לצאת שיטת מרן כעל ד''ח, ולדוגמא אחת מהחומרות שהמים לא יזחילו לתוך המקוה בשעת טבילה כי יתכן שגם זהו כגדר זחילה לפי דע''ק של הר''ח.(רבינו נו"נ בדבריו באריכות בסימן ע''א). ופ''א באחד השיחים עם הגאב''ד ריסקעווע זצ''ל, אודות הרבה תשובות ממרן בעל דברי חיים שהם מקושי הכנה וצריכים ביאור, נענה רבינו בזה''ל: ,,איך וואלט מיך אונטערנענומען צו פרענטפערן אלע תשובות פון דברי חיים, אויסער די איינע תשובה וועגן די טרעפ". הייתי יכול ליישב כל התשובות ממרן בעל ד''ח חוץ מתשו' אחת אודות השליבות (שאין לטבול עליהם כי יש להם דין קטפרס, עיין שו''ת ד''ח ח''ב יו''ד סימן צ''ז, ורבינו נו''נ בדבריו באריכות בסימן ע"ה). ובאחת מתשו' (או''ח סימן ד') אשר בו הוא מתיגע ליישב דברי מרן בעל ד''ח שכ' שמקום יש כראש להניח ב' זוגות תפילין הוא כותב בזה''ל: ,,הארכתי קצת לבאר דברי מרן ז''ל וכו' ועדיין לא יצאתי ידי חובתי וכו' ועכ''פ המכין יבין שדברי מרן ז''ל ברורים, ובשמש מאירים, עכל''ק.

הקדמת המוציא לאור

לא

ורגיל הי' דבינו לפרש מאמרם ז''ל, אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו. שהכוונה שאם הרב בזמננו, דומה למלך ה' צבאות, היינו שרוצה להיות דומה ולשעבד עצמו לדברי רבותינו הקודמים ראשונים כמלאכים, אז תורה יבקשו מפיהו, אבל אם הוא נוטה מדרך שדרכו בה רבותינו בהלכה, אז אסור לבקש תורה מפיהו.

ואולם לעומת זאת לא הי' דעתו גוחה מחוסרות שונות שאין להם מקור מוסמך וביטל אותם בשתי ידים, באמרו כי גם מזה צריכין להתרחק. וכשעלה על הפרק נדון הבחירות לנציגי העירי' (בא"י), והיו הרבה שרצו שרבינו יאסור בהחלט כמו הבחירות לנציגי הממשלה, אבל הוא באחת שהם שני דברים נפרדים ואין בידינו להמציא איסורים חדשים וכל אחד יתנהג במקומו כפי ראות עיני המורה באותו מקום.

פעמים אין מספר שמעו ממנו את רתיעתו מלפסוק, ובענוות קדשו היה רגיל לומר שאין בדור הזה מי שיפסוק הלכה ברורה, ובאחת מתשובותיו (יו"ד סימן מ''ד) אודות עשיית מקוה מקרח הנקרא ,,מאשין אויז'' הוא כותב בין השאר: מ''ש שהוא גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, תמהני אשר חשד אותי שח''ו אני גוזר גזירות ומי אנכי לגזור גזירות בישראל''. אמנם לעומת זה במקום ענוותנותו אתה מוצא גדולתו ולמרות היותו ,,מיראי הוראה'', בולט מתשובותיו תקיפות הכרעתו באופן מוחלט, כי להלן בסימן ע''א הוא דן עוה''פ בנדון "משין אויז ולבסוף הוא מסירם לחומרא בזה''ל: ,,אבל בארתי דבר זה באריכות וכו' וזה ברור''.

וזכור אזכור שבשנת תשי''ב כאשר עלה על הפרק המבוכה בדבר אתרוגי א"י בשנת השמיטה והמתירים אז רבו כמו רבו כנודע, ואחד הי' רבינו שיצא

לאסור בתוקף ועוז, ותיכף כשנתפרסם הדבר שרבינו אסר אתרוגי מזה רעש גדול ורבנים טחונים שונים רצו אז להשפיע עליו שלא מוחלט. ונהירנא שדיברתי אז עם רב אחד על הטעלעפאן, ורבינו הטעלעפאן היותו עוד קודם התפלה ורצה לידע המדובר עם הרב השיחה אמרתי לו שהרב הנ''ל אומר שהמעיין בספרי גדולי ליטא

שביעית נעשה לצאת באיסור עמד ע''י אצל הנ''ל, ובאמצע יראה שהמקיל

לא הפסיד. ע"ז השיב לי רבינו בלשון נמרץ, אמור לו שכל דבריהם של גדולי ליטא נרשמים אצלי בזכרוני ואפילו לדעתם אין להקל, ע''כ. ותוך זמן קצר נתפרסם בכל העתונים ,,שהרבי בסאטמאר" יצא לאסור אתרוגי שמיטה, ושפכו בוז וקלון כרגיל כי זה דרכם כסל למו כידוע. וימים אחדים לפני החנ קראו אותי על הטעלעפאן מדרום אמעריקא, היות שראו בעתונים שרבינו אסר אתרוגי א''י בשנת השמיטה, ע"כ אשתדל להכ◖צוא לשם אתרוג מחו''ל, וספרתי זאת לרבינו ותרב שמחתו מאד בראותו שדבריו עשו רושם מסוף העולם ועד סופו.

דרכי ההוראה הי' שוגה אצלו מפעם לפעם, וכמה פעמים השיב על שני שאלות דומות, בתשובות שונות. תחת אחד השיחים שהי' לו לרבינו פ''א עם הרבנים הגאונים מבארדיוב ומאויוואר זצ''ל במרחץ שעראן ספריננ, נתגלגל המדובר אודות דרכי הוראה, והרב מבארדיוב הרהיב עוז בנפשו לשאול את רבינו על מה שאנו רואין אצלו שהרבה פעמים משנה בהוראותיו מגברא לנהרא, ממקום למקום, ומענין

לב

ה◗◖דמת המוציא לאור

לענין. רבינו לא השיבו כלום על אתר, שקע במחשבותיו ולמשך זמן מה הי' תפוס שרעפים, ואח''כ המשיך השיחה באמרו, שידוע שטרן הק' בעל דברי חיים זצ''ל כשכתב תשובה לאיזה מקומן, שקל במאזני צדק לאיזה מקום הוא כותב, למי התשובה מופנית, וגם הזמן גרמא לו בפסק ההלכה, וע''כ ישנם הרבה תשובות בדברי חייס מקושי הבנה ודבריו נראים כסותרים זא''ז בכמה מקומות (עיין תשו' אבני צדק אבע''ז סימן נ''ב), כי כל הדברים הנ''ל הסתעפו אצלו בשעת כתיבת תשובותיו. הרבנים הנ''ל כבר מצאו תשובה נכונה לתמיהתם, בדברים הללו.

והנה אף שמכל קצוי ארץ הי' מצפים למוצא פיהו ומדי יום ביומו הגיעו שאלות שונות עד אין שיעור, עכ''ז לא הי' הזמן מספיק להשיב לכל אחד ואחד מחמת חבילי טרדין שהקיפוהו יחד בהנהגת הכלל. ובהרבה מתשובותיו הוא מזכיר טרדותיו המרובות ומתנצל שע''כ נתאחרה תשובתו או שמוכרח לקצר בשביל זה. בתשובה לחתנו הגה''צ די"י ט''ב הי''ד אבדק''ק מינוט (חיו''ד סימן צ''ב) הוא כותב: לא אוכל לתאר לפניך אופני הטירדות המטרידים ומונעים אותי אף מכמה ענינים נחוצים מאוד וכו'. להרה''ג דח''י דייטש הי''ד דיינא רבא בק''ק מאקעווע (סימן נ''ז) : ואלו הי' מע''כ בקי בפרטי הטירדות שכעת, לא הי' מאשים אותי בדבר זה, עכ''ל. להגה''צ מצעלים זצ''ל (או''ח סימן י''ג) אף שקשה לפני מאד הכתיבה מחמת הטירדות העצומות שעלי עד אין לשער, עכ''ז מלאתי רצונו ע"כ. ובין הכתבים שניצולו נמצאים הרבה שאלות עוד מלפני המלחמה שלא הספיק להשיב עליהם.

הרבה רבנים שהריצו אליו שאלותיהם הרגישו קצת הנפגעים כשלא קבלו תשובה, ורבינו הי' רגיל להתנצל לפניהם שטרדותיו עלו למעלה מראש כנ''ל, וכששאלו אותו למה לקצת שואלים הוא משיב למרות כל הטרדות ומה נשתנה, הי' עונה שאלו אין נותנים לו מנוחה ומטרידים אותו כ''כ, וכמעט שהם מכריחים אוחו להשיב . . .

אולם בענינים שהיו נוגעים לחיזוק הדת והי' הצורך לעמוד בפרץ, כמו נדון שיעור המחיצה בין עזרת נשים בבתי כנסיות, אתרוגי שמיטה, הזרעה מלאכותית, חדשות באופני עשיית מקוואות וכדומה, שם סילק כל טרדותיו ופגה את עצמו מכל וכל, ורשף זרוע עוזו לברר הלכה למעשה כדת של תורה, לגדור נדרן ,טל ראשונים לבל יפרצו פרצות בחומת ישראל סבא, ובזה הציל את הדור כולו. והאמת ניתן להאמר שענינים הללו נגעו אצלו עד דכדוכא של נפש וכתיבת תשובות הללו עלו לו בבריאות גופו, והצטער מאוד על שכך עלתה בימיו, שמוכרח ללחום מלחמתה של תורה על דברים שהם עיקרי ויסודי הדת. בשנותיו האחרונות קודם שהורע מצב בריאותו, אמר כמה פעמים שבדעתו עוד לכתוב ביאור באריכות בכמה ענינים נחוצים העומדים על הפרק, ביניהם שיטת ר''ת, קרח הנקרא ,,מאשין איין", מציצה בבלי ועוד, אלא שעדיין לא הי' לו פנאי, ולדאבונינו נחשכו המאורות ולא זכינו לזה.

חלק גדול מתשובותיו הם בעניני מקוואות, שכידוע הי' רבינו יחיד מומחה במקצוע זה, ושם הראה תקפו וגבורתו בכל עת ועונה, ועוד בימי קדם לפני המלחמה הי' מפורסם כדיני מקוואות, ובכל מקום בואו הי' מבקשים אותו לשים עין לטובה אם המקו' היא בתכלית הכשרות. ובתשובה (סימן ע''ו) שכתב לפאדיז

הקדמת המוציא לאור

רג

דהגה''צ מקראסנא זצ''ל, הוא כותב : ,,מכתבו הגיעני בלילה הזה, ויען אשר ביקש אותי להשיבו מיד ע''י הדואר הראשון ע''כ הנני להשיב לו בקיצור נמרץ וכו'. והמכתב הזה עם השאלה הגיע לרבינו אז בליל ששי, ורבינו ערך תומ''י באותו יום תשובה ארוכה ונפלאה ושלחה בו ביום, ובבואו עה''ח הוא כותב היום עש''ק וכו'. שיטה מיוחדת הי' לו לרבינו באופני עשיית המקוה כידוע, מיוסד בעיקר לצאת מחשש נסו''ס כדעת הרמב''ם והראב"ד (עיין תשו' ד''ח ח''א חו"מ סימן ל''ז). והמקוה הראשונה שבנה באמעריקא בשנת תשי''ב היתה יחידה במינה וכל גדולי הרבנים הפליאו את חלקי הכשרות שבה לכל הדעות, וביניהם הגה''צ ר' יונתן שטייף ור' מיכאל דוב ווייסמאנדל זצ"ל שהיו אחים לדעה עם רבינו בכל ענינים, ורבינו בעצמו כשבדקה אצלו איזה רב או ת''ח מפורסם הי' רגיל לשלחו לראות המקוה, ורצה לשמוע חוו''ד, ופול הביעו את קורת רוחם לראות מקוה עם רל החומרות וההידורים באופן נפלא. אמנם במקום שלפי דעתו לא היתה המקוה בהכשר ויתרון, לא חת ולא נרתע מפני כל, ופעל כל מה שביכלתו לתקנה. ובאחת מתשובותיו (יו''ד סימן ס''ח) הוא מזכיר גם אודות המקוה בק''ק סאטמאר וזל''ק: ,,ובבואי לסאקמיר שהיתה עיר ואם בישראל מצאתי שם שני מקוואות וכו' גם מקוה שהיתה נקי' יותר אך הוצרכו לסמוך שם על איזה קולא וכו' והי' כן המנהג כמה שנים, אך אח''כ בבואי לשם טרחתי הרבה ע''י הוצאות יתירות ומצאתי בעזהי''ת תקנה וכו'. ובתשובה אחרת (יו''ד סימן ס''ה) אודות מקוה בלי השגחה כראוי, בקהלה נאה וחסודה עיר ואם בישראל הוא כותב: ולא אוכל למנוע מלעשות בזה כל מה שבידי וצער גדול יש לי בדבר זה ע''כ. (עיין בתשו' ד''ח ח''א יו''ד סימן מ''ה . . . ולכן מאד נפלאתי מעיר ואם כמדינה אשר לא יעשו מקוה כשרה בכית הקהל א'שר בקל נוכל לעשותו). ויכולים לומר שרוב מקוואות שנבנו במשך כל אלו השנים אחר המלחמה, הס עפ''י הוראותיו של רבנו שמסר נפשו בשביל טהרתן של ישראל, ותלי"ת הוראותיו נתקבלו בכל תפוצות ישראל.

כאמור, הרבה שאלות שהגיעו אליו נשארו בלי תשובה, מפני שלא הי' לו פנאי להשיב, אמנם אפילו מהתשובות שכתב, רובא דרובא חסרים לנו, וזה המעט שנשאר הוא ממש מיעוטא דמיעוטא, וכטיפה מן הים מהמון תשובות שכתב במשך קרוב לששים שנה, ובכמה מתשובותיו הוא כותב שכבר כתב או כבר האריך בענין זה במקום אחר. ולדונמא בסימן כ''א, אי צוה''פ נחשב כעומד : ובמקום אחר בארתי דנראה העיקר דאינו נחשב כעומד נמור וכו', בסימן כ''ג : ואנכי כבר ביארתי מהש''ס והפוסקים בדברים ברורים דצו'ה"פ לא נחשב כעומד וכו', בסימן ל''ח, אודות שו''ב ששוחט בלי רשות : הנה כבר כתבתי וביארתי מדברי הפוסקים וכו'. בסימן פ''ג : ובענין חזקת הרבנות אם חתנו כבנו, כבר הארכתי בתשובה אחרת וכו', ואודות העירובין בק''ק סאטמאר הי' לו קונטרס מיוחד עם ביאור ארוך ונאבד, הגה''צ מריסקעווא היתה תשובה ארוכה אי כהן עדיף או אחרון עדיף. להגה''צ מצעלים הי' תשובה ארוכה אי מותר לעשות ביהמ''ד מבית תיפלה של עכו''ם, ומכל התשובות הללו אין זכר למו, רק זה המעט שנשאר שחלק מזה הוא משנים הקודמים מלפני המלחמה מה שעלה בידי להציל בחסדי השי''ת, ממש חוץ לדרך הטבע, וקצת מה שכתב כבר פה באמעריקא והעתקתי מקצתם טרם נשלחו אל הסיאל, וחלק מה שקבלתי העתקות מהשואלים או שנדפסו בקונטרסים ובחיבורים שונים.

רר

הקדמת המוציא לאור

והכנסתי בחיבור הוה (בחלק ב') גם במה חידושים ופלפולים משנים הקודמים בכמה סוגיות הש''ס, בדרך כלל חידושים ארוכים, כי רצון קדשו הי' שיודפסו ביחד עם השו''ת, והגם שזה לא כבר יצא לאור ספרו ,,דברי יואל'' חידושים על סוגיות הש''ם, האמת ניתן להאמר שמן השמים נסתבב שהחידושים הללו נשמטו אז מהדפוס, כי כמה שנים היו מונחים במקום מיוחד, ובשעת סידור שאר החידושים לדפוס שכחתי מקומם, וחפשתי ולא מצאתי, ואחר שיצא לאור הספר הג''ל מצאתים, וראיתי שמן השמים נסתבב ככה כדי לקובעם בדפוס יחד עם השו''ת כרצון קדשו.

והגה העבודה העצומה שהי' לנו בסידור התשובות הללו א''א להעלות על הכתב, כי בהעלותו על זכרוני כמה עיכובים והרפתקאות עדו עלי במשך שנות העבודה, לא יאומן שאכן הנני עומד כעת בגמר הספר היוצא לאור עולם כלול בהדרו, ורק כחו של אותו זקן עמדה לי להתגבר על כל הקושיים והמניעות עד כה. ואספרה כמו השתלשלות הדברים. בימים מקדם ער שלא הורע מצב בריאותו בשנת ,תש ''מ כח'' לפ''ק, לא הי' ניחא לי' לרבינו שידפיסו חידושי תורתו, לא כהלכה ולא באגדה, ורק אחר הרבה הפצרות הסכים להדפיס קצת ח"ת כאגדה כדי לרוות צמאון תלמידיו, שהשתוקקו לחמורו דבריו, ואז יצאו לאור כמה קונטרסים עה''ת. וגם מחידושיו שנרשמו בשעת לימוד שיעור סוגיות, לא הסכים להדפיס רק בשנת תשכ''ד אחר כמה הפצרות. אולם אחר שנפל למשכב וגברה חולשתו ונברכו לו הפרעות בעבודת הקודש, ולא הי' יכול כבר לדרוש ברבים כמקדם, אז התחיל לזרז שיוציאו לאור כל חידושיו הן בהלכה והן באגדה, אבל הדגיש כמה פעמים שאילו הי' כקו הבריאות,הי' נותן דין קדימה להו''ל השו''ת. וכמעט שלא הי' יום שלא הי' שואל, מתי יראה אור ספרי שו''ת דכרי יואל. ובאמת התחלנו תיכף לגשת אל המלאכה בסידור התשובות, שהי' מהעבודות הקשות שבמקדש מכמה טעמים, ראשית כל הי' הצורך לקבוץ יד על יד התשובות שהי' מפוזרים, כי כנ''ל לא השאיר רבינו לעצמו העתקה מתשובותיו לצד גודל טרדותיו, וע''כ היו תשובותיו מפוזרים על פני תבל, חוץ מחלק קטן שנעתקו ע''י אאמו''ר הי''ד לפני שנות הזעם,

ולהבל''ח מה שאני העתקתי בהשנים שלאח''ז, אבל כאמור הי' כ''ז מספר קטן, וללקוט הנפזרים אל מקום אחד עלה לנו זמן רב. ואח''כ הי' לפנינו עבודה קשה שלא שיעדנו עלי' מקודם, והוא העתקת התשו' מהרח''ו, שהרבה מהם הי' קשה לקרואתס כי במשך הזמן נטשטשו בצדי הגליון, ובפרט באלו שלא הי' לנו עצם

קטן, קשה קשה עצם

כתי''ק ורק צילום, גדלה העבודה פי כמה כמובן לצד חוסר בהירות האותיות השכיח תמיד בצילום, וגם אלו התשובות שכבר נדפסו בספרים וקובצים אחרים, נוכחנו לדעת שהם מלאים טעותי הדפוס, ובהרבה מקומות נתברר שחסרו ממש קטעים שלמים שגרמו לקושי הבנה, והוצרכנו לחפש בכת''י ולתקנם עפ''י המקור שיהא דבר השלם. והעולה על כולנה מה שהרבה תשו' היו חסרים מראה מקומות עד אין שיעור, והיו כמה מהם שרבינו כחכם בקיצור נמרץ בלי ציון כלל, ובאלו חפשנו חיפוש אחר חיפוש כל מוצא דבר, וכמובן שגם בזה ארכה לנו השעה. אמנם נוכחנו לדעת שכל סק והוראה שיצא מקולמסו ואפילו במקום שלא ציין אפילו פוסק אחד והי' נראה כאלו הכריע מדעתו בלי מקור, הכל בכתב מיד ה' עליו השכיל, וכל דבריו יסודתם כהררי קודש בספרי הפוסקים, ורק רבינו קיצר פעמים אפילו במקום שאמרו להאריך, ובפרט במקום שידע שאין השואל זקוק אלא לפסק הלכה למעשה ולא יוחד, אבל אנחנו יגענו למצוא מקור לכל דבדיו.

הקדמת המוציא לאור

לה

וכדי להקל על המעיין עשינו אזניים לתורה לציין המראה מקומות במקום שהי' חסר, וכל המראה מקומות שהוספנו הכנסנו בחצאי עיגול כזה ( ), וגם הרבה מקומות שרבינו ציין אותם אבל לא מצאנום במקומם, לא עשינו שום שינוי רק הכנסנו אותם ג''כ בחצאי עיגול. וכמו''כ בכמה מקומות שהלשון הי' מגומגם, או שהי' נראה כחסר, או שהי' חסר ממש כמה תבות והענין הי' מקושי ההבנה, ג''כ לא עשינו שום שינוי בלשון קדשו כי יתכן שלא ירדנו לעומק כוונתו, רק הוספנו תוספות ביאור בכמה תבות כפי הצורך להבנת הענין והכנסנו במוסגר כזה [ ]. ועשינו גם מפתחות, מפתח לש''ס ופוסקים ומפתח הענינים לפי סדר האותיות, ויהי' מסורת המפתח לארמון מפואר הלז, עזר וסיוע גדול, כי בתוך התשובות הארוכות ישנם הרבה ענינים אחרים שמתבאריס בהמשך התשובה, וע''י המפתח יוכלו למצוא דברי חפץ מבלי טורח וחיפוש. וכמו''כ עשינו תוכן הענינים מכל תשובה, מסודר דכר דבור על אופניו לתועלת הלומדים. (המפתחות יודפסו בכרך השני).

ולבסוף ספחתי אל הקודש תשובות אחדות מאביו הנה''ק בעל קדויו''ט זצ''ל, כי כמה פעמים הי' דבר קדשו אלי להכניסם בחיבורו, והיו לאחדים אב ובנו שראו את החידוש.

ועתה כי נשלמה המלאכה ותכל כל העבודה, ישמח לבי ויגל כבודי, שזכיתי לברר מקחו של צדיק, להוציא לאור עבידה תמה, דברים המזהירים כאור החמה, ואען ואומר, אודה לא-ל עלי נומר, ועבידנא יומא טבא לרבנן שזכיתי לברך על המוגמר ולראות הםפר יוצא לאור עולם כלול בהדרו, ותבענה שפתי תהלה, לנורא עלילה, ששם דלקי בנעימים, לזכות את הרבים, בתורתו של רבינו אשר יהי' לנו לעינים ולמאורות, להבין להורות, הלכה פסוקה מיד ולדורות, וישתו התלמידים מבאר מים חיים הנוזלים מן לבנון, לראות יפיו של תורה, להשיג הלכה ברורה, להבין ערכה, ולידע דרכה, בבירור הלכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ותתרבה הרעת מזה המעט שיצא מקולמסו של רבינו, מעט הכמות ורב האיכות, הן בפסקי ההלכה למעשה, והן בביאורים לענינים רבים בסוגיות שונות בש"ס והלכתא גבירתא בספרי הפוסקים אשר מדי דברו יצא רבינו מענין לענין באותו ענין כדרכו בקודש לברר וללבן דברי רבותינו הקודמים, וישמחו לקראת החיבור הזה כל שוררי תורה אשר ימצאו בו דברי חפץ, ובפרט תלמידיו ומקבלי לקחו המשתוקקיס לעמוק בדברי תורתו. ולהיות שמרדכי המחברים, בהקדמות הספרים, להכניס בין הדברים, מה שהעלו במצודתם ח''ת בדברי אגדה, ואילו זכינו שרבינו המחבר, בפתח השער ודבר, והי' כותב הקדמה לספרו, בוודאי הי' מאריך בדברי קדשו, דכרים המושכין את הלב, ע''כ אמרתי להציג בפתח השער דרשה הראשונה שדרש רבינן זצ''ל בעלותו על כס הרבנות בק"ק פאטמאך, ויהי' כעין פתיחא במילי דאגדתא.

כתיב (ש"ב ז' י''ח) ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי ה' אלקים ומי ביתי כי הביאתני עד הלם, ותקטן עוד זאת בעיניך ח' א' ותדבר אל בית עבדך למרחוק, וזאת תורת דאדם ד' אלקים. יש לדקדק במקראי קודש אלו טובא, א) מ''ש מי אנכי ומי ביתי, ופי' הרד''ק מי ביתי בית אבי, כי אם אמנם שהי' דוהמע''ה עניו ושפל רוח מאוד, וברוב ענותנותו אמר (תהלים כ''כ) ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם, דע''כ מ"ש מי אנכי היו דברים היוצאים מקרב

לו

הקדמת המוציא לאור

לב עמוק' אבל איך אמר על בית אביו ומי ביתי, והלא ישי אבי דור הי' צדיק אמת, מארבעה צדיקים שמתו בעטיו של נחש בלא חטא כמבואר בגמרא (ב''ב י''ז ע''א). ב) צ''ב מ''ש ותקטן עוד זאת בעיניך וגו' ובמדרש ילקוט (רמז קמ''ו) א''ר סימון לא' שעשה לחבירו קטנה, א''ל עשית קטנה סופך לעשות גדולה, ומי החכם יודע פשר דבר מהו הקטנה ואיזהו הגדולה. ג) ראוי להבין סוף המאמר וזאת תורת האדם, מהו הכוונה והקישור לתחלת הפסוק.

ולבאר הענין נקדים מה שהתפלל משרע''ה (במרבה כ''ז) יפקוד ד' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפגיהם ונו' ואשר יוציאם ואשר יביאם, פרש''י ואשר יוציאם בזכיותיו ואשר יביאם בזכיותיו. וצ''ב כוונת רש''י ז''ל, ואפ''ל עטי"ד הגמרא (ב''ק נ''ב ע''א) דרש ההוא גלילאה עלי' דרב חסדא כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא, פרש''י ז''ל לעז המושכת מנקר עיני' ונכשלת ונופלת בבורות והעדר אחרי', כך כשהמקום נפרע משונאי ישראל, ממנה להן פרנסים שאינן מהוגנין עכ''ל. ומעתה אפ''ל שעי''ז היתה בקשת הרועה נאמן משרע''ה יפקוד ד' וגו' איש על העדה ונו' אשר יוצאם בזכיותיו ואשר יביאם בזכיותיו, היינו שלא יהי' המנהיג בדרך העונש מאותן פרנסים שאינן מהוגנין, בבחי' העז המושכת את העדר שמנקרין עיני' וכו', רק אשר יוציאם בזכיותיו ואשר יביאם בזכיותיו. והנה כי כן נוכל לומר אצל אדונינו דוד מלך ישראל ע''ה, אשר חשב את עצמו לרוב ענותנותו לאיש חוטא כמ''ש (תהלים נ''א) וחטאתי נגדי תמיד, ועכשיו שנמשח למלך על ישראל פחד ורהב לבבו שאינו כדאי לזה, להיות מנהיג את ישראל בזכיותיו, ואולי הוא ע''צ העונש להיותו כבד עון, שיכשלו ישראל על ידו בבחי' העז ההולכת בראש העדר שמטמין עיני' ר''ל, אמנם אח''כ הוכיח בעצמו שזהו דבר שאי אפשר, בראותו את בית אביו, זה ישי אבי דוד שדרשו חז''ל (ברכות נ''ח ע''א) והאיש בימי שאול זקן בא באנשים (ש"א י''ז) אמר רבא ואיתימא רב זביד ואיתימא רב אושעי', זה ישי אבי דוד שיצא באוכלוסא ונכנס באוכלכא ודרש באוכלסא וכו', תנא אין אוכלסא פחותה מס' רבוא, הרי שאביו הצדיק הי' מנהיג ישראל לטובה ישיבהו הכתוב, יא''כ איך אפשר שתהי' התמנותו של דוד למלך ע''צ העונש, שיהיו ישראל מוכשלים על ידו ח''ו, הלא אמרו חז''ל (ב''ק נ' ע''א) דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל זרעו בתמי', וע''כ חזר ואמר ומי ביתי, היינו בית אבי, אחר שמגזע גדולים גזעו מנהיגי ישראל אמיתיים, א''א שיהי' משיחתו לפוקה ולמכשול ח"ו, וע''כ נשגבה בעיניו הכליאה מי אנכי כי הביאתני עד הלום, ומה זה ועל מה זה הגיע למלכות, איש חוטא וכבד עון כמוהו.

אמנם אח''כ ניחם בעצמו, שבאמת נאמן כסאו וממלכתו לטובת בית ישראל, אבל מה שזכה למלכות אעפ''י שאינו ראוי לזה מצד מעשיו, מפני שעדיין יש לו תקו' שעוד יזכה לשוב בתשובה שלימה לפני הבורא כל עולמים, וזהו הגורם שנבחר הוא למלך יותר בצדיקים וטובים ממנו, לפי שגדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים גמורים, כמו שדרשו רז''ל ברכות (ל''ר ע''ב) א''ר אבהו מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין שנאמר (ישעי' נ''ז) שלו' שלו' לרחוק ולקרוב, לרחוק בריש וחדר לקרוב, וע''כ חשב כי מזה הטעם בו בחר ד' להיות למלך על ישראל.

הקדמת המוציא לאור

לז

והנה טעמו של דבר שגדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים גמורים, מפני שהבעל תשובה כבר כעב טעם חטא, וע''כ צרך עבודה נדולה וצערו גדול להתגבר על יצרו, יותר מהצדיק גמור שלא טעם טעם חטא מימיו, וכבר אמרו רז''ל לפום צערא אגרא, והכל לפי רוב המעשה והטורח, כן יגדל שכרו. והנה מזה הטעם ניתנת התוה''ק לבני אדם, דמצינו בגמרא שבת (פ''ט ע'א) שקטרגו מלה''ש ואמרו מה אנוש כי תזכרנו וגו' תנה הודך על השמים, כלומר שתנתן התורה להם, והשיב להב משרע''ה קנאה יש ביניהם, יצה''ר יש ביניהם, מיד הודו לו להקב''ה וכו' עכ''ד הגמרא. והכוונה כנ''ל, דמה''ט ניתנה התוה''ק לבני אדם קרוצי חומר, מפני שיש להב יצה''ר, ולפום צערא אגרא, ובזה בחר ד' להתגבר על צרו ולעשות נחת רוח ליוצרו, משא''כ המלאכים שאין להם מונע ומעכב מלקיים מצות השי''ת.

ובזה יתבארו קישור והמשך הפסוקים הנ''ל כמין חומר, שאמר דוהמע''ה מי אנכי שזכיתי למלכות, שא''א שתהי' ח''ו ע''צ המכשול, כי הלוא ומי ביתי, ר''ל בית אכי, שהיו שלשלת של צדיקים אמיתיים ומנהיגי ישראל, וא''א שיכשל זרעם בדבר שנצטערו עלי', ע''כ ניחם בעצמו ואמר ותקטן עוד זאת בעיניך ר' אלקים ותדבר אל בית עבדך למרחוק, ודרשו רז''ל במדרש עשית קטנה, סופך לעשות גדולה, שחשב שע''כ נבחר למלך יותר מצדיקים וטובים ממנו, מפני שיסייעהו הכב''ה לשוב בתשובה שלימה לפניו יתברך, וגדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים גמורים, ולז''א עשית הקטנה שנמשחתי למלך על ישראל, סופך לעשות גדולה שתחזירני בתשובה שלימה לפניך, ותשובה נקראת גדולה, כמאמרם ז''ל (יומא כ''ו ע''א) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, ותדבר אל בית עבדך למרחוק, שע''כ נתקרבתי לפניך מפני שהייתי רחוק, כמו שדרשו ז''ל לרחוק ברישא והדר לקרוב, שגדולים בעלי תשובה לפני הבוי''ת יותר מצדיקים גמורים, והביא ראי' לזה וזאת תורת האדכ, שע''כ נתן הקב''ה התורה לבני אדם, תדחה טענת מלה''ש שאמר תנה הודך על השמים, מפני שאין להס יצה''ר, ורצוי יותר לפני הקב''ה עבודת האדם שמצטער ומתבר על יצרו, ומה''ט בעלי תשובה גדולים וחשובים יותר, ומטעם זה נתקרבתי גם אני למלך על ישראל הנם שיש גדולים וצדיקים ממני.

והנה כי כן אומר גם אנכי, הנני מלא פחד ורעדה, מי יודע אם הנני ראוי לכסא הרבנות להיות לטוב בעיני ד' ולטובת ישראל, אבל כשאני רואה מי ביתי ובית אבי שהיו כמה דורות צדיקים ומנהיגי ישראל אמיתיים, א''כ בודאי לא יהי' למכשול, אמנם גם אני בתקותי שעוד אזכה לעשות תשובה שלימה לפני הבוית''ש, ובזכות זה אזכה לנהל עדה דקדושה לזכות ולטובה כל הימים עביגצבב''א.

אלה הם דברי קדשו שזכינו לשמוע ביום הנכבד שעיר סאטמאר זכתה לעמוד של אש קודש שלהבת י-ה שבקע ועלה עד לרקיע, מאישו של רבינו שהי' איש אלוקים כחד משרפי מעלה, ששלושה עמודי עולם, תורה, עבודה, וגמילות חסדים, נתאחדו ונתלכדו אצלו בתכלית השלמות.

שר התורה שהתאחד כולו עם התירה והי' דבוק בה יומם ולילה, וממנו יצאה הוראה לכל בני הגולה. בתקוות הקודמות, בדור דעה של ארזי לבנון אדירי תורה שהעניקו חמה בקומתן, חיוה רבינו דעתו ככל הענינים המסובכים. פסקיו והוראותיו נשארו כנכסי צאן ברזל'' בכל תפוצות ישראל. ביראת הכבוד ובחרדת

לח

הקדמת המוציא לאור

קודש מזכירים על פני תבל את פסקיו של ,,הרב מסאטמאר''. אם אלפים ורבבות מאחינו בגי ישראל נזהרים מליקח אתרוגי שביעית ואין סומכין על היתרים שונים, הוא בשביל פסקו של ,,הרב מסאטמאר''. אם בני ישראל נזהרים מהתועבה הנוראה של ההזרעה המלאכותית, הוא בשביל פסקו של ,,הרב מסאטמאר''. אם המונים שומרי תורה ומצות מחזיקים בשיטת רבינו תם בשכח קודש, או נזהרים מלהשתמש במקו' של קרח הנקרא ,,מאשין אייז'', או שיש בה חשש נתן סאה ונטל סאה, וכדו' כמה וכמה חומרות, הוא בשביל הוראותיו של ,,הרב בסאטמאר''. ואם כמה וכמה כתי כנסיות ובתי מדרשות נזהרים לעשות מחיצה כראוי בין עזרת נשים, הוא ג''כ רק בשביל פסקו של ,,הרב מסאטמאר''. כעיר וקדיש מן שמיא נחית, כלפיד אש מדורות הקודמים בעלי חוסן בתורה ובקדושה, כך הופיע דבינו כמלאך המושיע, בדורות האחרונים שרוחות רעות וזרמי הזמן כבר נשבו מכל צד. בעמידתו האיתנה התייצב כחומה בצורה נגד המחבלים בכרם ה' לבל יבואו לבלע את הקודש. הוא לא נשא פנים על דבר אמת ולא חלק כבוד לרב מפני קושט סלה, וכעבות צדק ואהבת תמים, הראה אותות אהבה גם לצעירים לימים, שעסקו בתורה, כחשיכה כאורה.                        –

עמוד העבודה, דטב בצלותי' מרתיכין ופרישין, דמי לבר אלהין ועירין קדישין, לפום מעבודהי דנפישין, אש דת בערה בכל עצמותיו וגידיו, וכל העם רואים את הקולות חוצבי שלהבת אש, אשר יצאו מפה קדשו כשעת התלה והעבודה ברגש קודש, במסירת נפש והתפשטות הגשמיות, ויפזז ויברכך בכל עוז לפני ה', למרות היותו לעת זקנתו בעל יסורים על רגליו, זה כחו לאלקיו לעמוד על משמרת הקודש בלי הרף כמעט רגע, מה שאין לשער זאת בשכל האנושי. הוא הגבר אשד עד זקנה ושיבה סיגף עצמו במיעוט שינה ובמעט אוכל. קרוב לתשעים שנה לא פסק פומי' מגירסא יומם ולילה. כל מעשהו באמונה וכל עתותיו הקדיש לחפצי שמים ולבו רק למעלה. רבים השיב מעון ויפלס דרך לכל חסידיו, מסילות לבית א-ל. אי העט שיעלה בחרט אנוש את ההתבטלות הגמורה של המונים שחסו בצל כנפיו, ואי' סופר להעלות על הגליון את ההתדבקות של אלפים ורבבות שנפשם ערגה להזדככות הנפש בהתחממם לאור אש מדודתו הלוהטת. הנמצא כזה צדיק כביר דגול מרבבות אלף, אשר הקדושה והיראת שמים שהשריש בלב רבבות חסידיו, הי' אפשר למשש בידים בבית מדרשו.

ואף בהליכות עולם הי' חכם נשגב עדיף מנביא ויהי יועץ נאמן בכל דבר וענין, ואליו יאספו כל איש מצוק וכואב מכל אפסי ארץ, צרותם לפניו הנידו ויחסו לעצתו ולבם שתו לדעתו, וארשת שפתיו ודברי תנחומותיו עשו פרי, וברכתו ותפלתו לא שבו ריקם, בשפטו לבו כמים עבור כל אדם, להיותו האדם השלם בגמילות חסדים, ומלבד כל זה על נדיבות קם, יותר מכל נדיבי עם, ואין קץ למעשה הצדקה והחסד אשר פעל, כי מעודו לא חפץ להרבות הון ועושר לא שאל, וסכומים עצומים שהכניסו אליו במשך השנה, הכל פזר נתן לאביונים יתום ואלמנה, בחמלתו השכיל אל דלים ורשים, ואלפי עניי אה"ק עזר מתרומת כסף הקדשים, והעולה על כולנה מה שהי' מעודד ומזרז את חסידיו להיות עושים ומעשים, לאסוף סכומים הגונים עבור עניים, והשריש בקרבם מעשה הצדקה וחסד בלי נבול. כזה הי' יוצרה של חסידות סאטמאר שדבקו בו המונים ללמוד ממנו דרכי תורה ועבודת השם. השם ,,סאטמאר" נהפך להיות במשך השנים שם נרדף לתורה וקדושח,

הכרמת המוציא לאור

לט

גדרים וסייגים, אהבה וחמלה, צדקה וגמ"ח. מכחו הגדול של רבינו ומקרן אורו אשר האיר לארץ ולדרים, והמוני בית ישראל שאבו משם מעיינות אמונה וחיזוק, נוכל להמשיך להיות דבוק בדרך החייב ולהחזיק באמונה הצרופה.

אני טרם אכלה לדבר, אתן הודאה על לשעבר, שזכיתי לשמשו בקודש יותר מארבעים שנה, ועמדתי לימינו בכל עת ועונה, ע''כ נגעתי בקצה המטה, הן אלה קצות דרכי ההוא סבא קדישא עפ''י מדותיו והליכותיו עם אלקים ואנשים, ואי אפשר לספד כל שבחו ומהללו וארחותיו הזכים, כי גדול שמו וחין ערכו נודע כיהודה בכל מדינות מרחקים, ע"כ מדי דברי בו המו מעי לו, אי רישא דעמא איש שהכל בו ומשלחן גבוה זכה, ורוח ה' עליו נחה, איה סופר כל אותיות שבתורה ואיה שוקל קלין וחמורין (חגיגה ט''ו ע''ב), ומעת שקעה שמשו של צדיק, על פני כל הארץ תשכן עננה, וכל העולם כולו חבלים וצירים לו למנה, עצבותיו ודמעותיו מי מנה, השתא מאן בעי עדן רחמי (סנהדרין ד''ז ע''א). אמנם אחת היא נחמתנו כי עוד רוחו מתהלכת בתוכנו, ובקצה תבל מלוהו, כיון דכל שעתא מדכרי שמעתייהו (מו''ק כ''ד ע''א), חבורים יקרים השאיר אחריו לדורות, מהם תצא תורה ותושי' ללמד ולהורות, והיו למאורות, אמרותיו הטהורות, כאשר אמר לפני הסתלקותו שבועות אחדות, תלי''ת שהעליתי על הכתב כל מה שנחוץ לדעת עכל''ק. וכעת בהיותו לפני המלך ה' צבאות, ישא רנה ותפלה בעדנו שדבריו קיימים עמנו פה עלי אדמות, וימליץ טוב בעד החיים כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהון, ואיתא בזוה''ק (פ' שמות) צלותא דמתיא מגינא על חיי, (ובזוה''ק פ' תרומה) וכדין קוב''ה חייס על בנוהי. ובאחת מדרשותיו לשה''ג משנים הקודמים (תרפ''ב) ביאר רבינו את דברי המדרש תנחומא (בפ' תשא) כיון שהגיע לפ' שקלים אמר משה שסא משאני מת אין אני נזכר, א''ל הקב''ה חייך בשעה שהן קוראין בפ' שקלים כאלו אתה עומד וזוקף את ראשן וכו', והוא תמוה, אמנם הכוונה הוא ע''ד מה שכתבו הקדמונים (הר''ש אלקבץ והאלשי''ך) בטעם מחצית השקל, להורות ענין האחדות, לבל יעלה על לב אחד שהוא נפרד מחבירו, כי אם כל אחד חצי ובהתחברו עם רל אחד ואחד מישראל נעשה שלם ע"כ כ''א יתן מחצית השקל, ע''כ דבריהם ז"ל. אמנם כ''ז יתכן רק בעוה''ז שהיחיד לא יניע לשום השלמה כלי הצטרפות, ורק בהצטרפו עם עוד אחר אז הוא בשלימות האמיתי, אבל בעוה''ב גדולים צדיקים במיתתן יותר מכחים, ורב טוב הצפון להס עין לא ראתה וכו', ומעתה יתכן כיון שמגיעים שם לתכלית השלמות שוב אין נזקקים עוד להצטרפות עם אלו שנמצאים בעוה''ז, וזהו שאמר משרע''ה כיון שהגיע לפ' שקלים, שמא משאני מת אין אני נזכר, היינו לצד גודל מעלתו בעולם העליון יופסק הקשר עם בנ''י בעוה''ז, אמנם הבוכ''ע הניח דעתו, כי ממצות מחצית השקל הוא שהעשיר לא ירבה, וידוע שעשיר נקרא עשיר כדעת ועני נקרא ג''כ עני בדעת, ורמז הכתוב בזה שאף הגדול באנשים אשר זכה להשלים א"ע בכל מיני שלימות והגיע לתכלית האמיתי עד שאין לו ליראה את נפשו שיפול ברשת מדת הגאוה, עכ''ז צריך להצטרף עם הכלל ישראל, וזהו שא"ל הקב''ה שמפ' שקלים תנוח דעתו שאף היותו בעולם העליון בתכלית השלמות עכ''ז לא יגרע מצדיק עיניו להיות דבוק ומקושר עם בני דורו בעוה''ז, עכ"ד ודפח''ח. וכמו''כ אנו בטוחים מה כאן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש, ושואל ומתחנן על גאולתנו ופדות נפשנו.

ובסיום דברי מחזיקנא טיבותא, בצלותא ובעותא, בעד חביבי חתני כבני, הרב החו"ב היקר מו"ה מאיר שפיטץ נ"י, מתלמידיו החביבים של רבינו המחבר

מ

הקדמת המוציא לאור

זצ''ל, על עבודתו כלי ליאות, עבודה תמה, בסידור והוצאת החיבור כלול בהדרו, ואשפוך לפני ה' עתירה, בלב שלם וחיבה יתירה, יוזכר לחיים טובים ונעימים, יחד עם ב''ב בבנים נטעי נאמנים, עוסקים כתורה, ויראה טהורה, וברכות צדיק אשר הראה לו תמיד אותות אהבה תליוהו כל הימים, עד ביאת משיחו הולך תמים. ובצאתו את הקודש אשא לבבי אל כפים, אל א-ל בשמים, ואכרע על ברכים, למלך חי וקים, לשפוך שיחתי, ולהפיל תחינתי, זכות רבינו הקדוש המחבר ראש המוריס, יעמוד לי ולזרעי לדור דורים, מכל צוקה וצרה יצילני, ועל מי מנוחות תמיד ינהלני, עד יוסיף ה' שנית ידו, לקנות שאר עמו, עדת מי מנה, המפוזרת בכל פינה ופינה, ולעלות בשמחה ורננה, אל קרית דוד חנה, ולשמוע קול מבשר עלזי חבצלת השרון, כי קמו ישני חברון, ואז נשיר שיר תהלתו, בבית נבון ונישא בהבנותו, קטן וגדול שם, ומלכם בראשם, בב''א.

הכ''ד ההו''ד בלב נשבר ונדכה, ולישועת ה' כהרף עין מחכה

אפרים יוסף דוב אשכנזי

בן לא"א הרה"ח מו"ה שרגא פייבוש הי"ד בן הרה"ח מו"ה ברוך זצ"ל

בן הרה''צ מו"ה אפרים יוסף זצ''ל

אחי אמו של דבינו הקדוש המחבר זצ"ל . .–

אפריון נמטי' ותשוח''ח להני אשלי יקירי, תרי צנתרא דדהבא, בעלי בית דפוס המשובח, שעסקו במלאכת הדפוס במסירות גפלאה, והשקיעו עבודה עצומה בסידור החיבור, ולא חשכו עמל ויגיעה להוציא מתח''י עבודה תמה ונקוו, ה"ה הרבני החסיד, הנגיד המפואר ממקורבי רביה"ק המחבר זצ"ל, המפורסם לשם ולתהלה

מו''ה סענדר דייטש נ''י וגיסו הרבני הנכבד, איש יקר רוח ומאוד געלה, הנגיד המפואר

מו''ה יעקב ראזענבערג נ''י שהשלו' שלו ישים עליהם חייס ברכה ושלו', ויזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצות ע"ע, וזכות רבינו הקדוש המחבר זצ''ל יגן עליהם תמיד להתברך בכל מילי דמיטב המו"ל