ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן לא
~ סימן לא ~
חז"ל יכולים לגזור גזירה אף שבעקיפין הוא נגד המבואר בקרא
אחר כותבי זאת התבוננתי, כי מה דקשיא לי לכאורה על בן עזאי, לפי דעת הטורי זהב שאין כח ביד חכמים לגזור נגד המפורש בתורה הקדושה, לא קשה מידי. ראשית, הנה כתב החתם סופר בתשובותיו (חלק ששי סי' נ"ב) דלא קשה אהטורי זהב ממה שחכמינו ז"ל (בבא מציעא ע:) אסרו רבית גוי שלא ללמוד ממעשיו, אף דקרא כתיב (דברים כג, כא) 'לנכרי תשיך', והוי גזירה זו נגד המבואר בקרא, מכל מקום לא קשה בזה. דאי הוי חכמינו ז"ל אוסרים ריבית נכרי גזירה משום ריבית ישראל, זה הוא נגד התורה דכתיב 'לנכרי תשיך', אבל הם לא באו לגדור גדר על ריבית, אלא על לאו אחר דכתיב (דברים יח, ט) 'לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם', וראו חכמינו ז"ל כי הלוואות ריבית מביא ללמוד ממעשיו, אסרו לגדור הלאו ההוא, לא לעשות גדר לריבית, וזה מותר, ולא קשה מידי. ובדרך זה כתב שאפשר לומר גם על איסור שתי נשים, אף דמבואר בקרא (דברים כא, טו) 'כי תהיין לאיש שתי נשים', כי לא אסרו שתי נשים בשביל שלא ירבה במשגל ותאוה, אלא בשביל גדר ללאו 'שארה כסותה ועונתה לא יגרע' (שמות כא, י), יעיין שם מה שכתב עוד בזה.
ואם כן גם בהך דבן עזאי שלדעתו חייב אדם ללמד את בתו תורה, אינו כלל בשביל מצות תלמוד תורה, אלא בשביל גדר עריות, שלא יקל בעיניה השקאת סוטה אם לא תדע שזכות תולה, ואין זה נגד מה שפטרה אותה התורה הק' ממצות תלמוד תורה, כי אין זה אלא בשביל גדר עריות, שצריך לעשות כל טצדקי לשמירת הבנות בתכלית, וכמו שכתב החתם סופר על איסור ריבית לעכו"ם.
ובתחלת דבריו בתשובה הנ"ל, כתב החתם סופר לתרץ החרם דרבינו גרשום של שתי נשים, דאע"ג דאין חכמים יכולין לאסור בתקנה מה שמותר בפירוש בתורה, מכל מקום אדם האוסר על עצמו בשבועה או בחרם, בודאי אסור אפילו מה שהותר בפירוש בתורה, ואדם המחרים עצמו אם ישא שתי נשים הרי חרמו חל בלי ספק. והנה יש לכל נשיא ישראל וגדול הדור, להחרים ולאסור כמו שאדם נשבע לעצמו, יעיי"ש.
וקצת צריך עיון, דזה ודאי שלא אמר הטורי זהב אלא בגזירה שגוזרין החכמים על כל ישראל, אבל אדם האוסר על עצמו בודאי יש לו רשות לאסור על עצמו דבר המותר בפירוש, ואמרו חכמינו ז"ל (יבמות כ.) קדש עצמך במותר לך. ואם כן בחרם דרבינו גרשום שנעשה איסור על אחרים, אינו דומה לענין זה, למה שאדם אוסר רק על עצמו לא על אחרים, ולמה אינו דומה חרם דרבינו גרשום לשאר גזירות שגוזרין החכמים על אחרים, שאי אפשר במה שהתירה התורה הק' בפירוש. ואולי דעת החתם סופר לחלק, בין גזירה שנעשה במנין על כל ישראל, ובין מה שלא נעשה במנין ואינו אסור אלא מחמת החרם, וצריך עיון.
אמנם עכ"פ בהך דבן עזאי נראה ודאי, דאף לדעת בן עזאי אינו חיוב שנעשה במנין, כי אלו היה זה דבר שבמנין היה נודע זה לכל, והלא רוב התנאים חולקים בזה על בן עזאי, וסוברים שאסור ללמד את בתו תורה, כמו שביאר הברכי יוסף, ובודאי לא היו חולקים על דבר שנעשה במנין. ורחוק לומר שבזה גופא חולקים אם נעשה ככה במנין, כי הוי זה כעין פלוגתא במציאות. ונראה דמה שאמר בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה, לגרמיה הוא דאמר כן מסברא, יען שראה בזה לפעמים גדר שמירה מן העריות, וחייב אדם לחנך את בתו ולשמרה מכל ספק עבירה.
ובגמרא סוכה (דף ל"ג ע"א) גבי הבעיא אם יש דיחוי אצל מצות, ומקשה ותפשוט ליה מהא דתנן כסהו ונתגלה וכו', ומשני דרב פפא גופא מיבעיא ליה, מיפשט פשיט ליה וכו', או דילמא ספוקי מספקא ליה, לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן. ופירש רש"י ז"ל, מספקא ליה לתנא, ומספיקא לחומרא הוא דמחייב ליה בכיסוי, שמא אין דיחוי. והרי שכתב בסתם משנה לשון 'חייב' בסתמא, אף שאינו ודאי חייב אלא ספק, ומצינו כעין זה גם בשאר מקומות בש"ס.
וכתב הרמב"ן (בפ' קדושים) דמה שהזהירה התורה הק' (ויקרא יט, ב) 'קדושים תהיו', הכוונה שהתורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה להיות נבל ברשות התורה, על כן יזהיר שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שמלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים, יעיין שם. אם כן יש צווי מהתורה הק' להתקדש בכל מה שרואין בו קדושה, אף במה שהתירה התורה הק'. וברש"י ז"ל שם בפ' קדושים, 'כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה'. וכתב בחובת הלבבות (בשער עבודת האלקים פרק א') שהאדם חייב בעבודת השי"ת גם מצד הערת השכל, מלבד הערת התורה. וכתב שם (בפ"ג) כי מצות התורה יש תכלית למספרן והן מגיעות עד סך ידוע והוא תרי"ג מצות, אך מצות השכל כמעט שאין להם תכלית, כי כל מה שמבין צורך העבודה חייב לעבוד להשי"ת, יעיין שם שהאריך והרבה לדבר בלשון חיוב על הערת השכל, אף שאינו הערת התורה.
וכעין זה הוא במה שאמר בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה, דאף שממצות תלמוד תורה פטרה אותה התורה הק', מכל מקום השכל מחייב דכיון שיש בזה גדר ערוה שלא לטעות בהשקאת סוטה, מחויב האב לחנכה בזה, כיון שאינו סובר כרבי אליעזר וסייעתו שלמדו מקרא דהוי כמלמדה תפלות. ואם כן אין התחלת קושיא מדברי הטורי זהב, כי לא אמר הטורי זהב אלא שאין לחכמים לגזור גזירה, אבל אין זה גזירת חכמים, אלא הודעה מה שהשכל מחייב, כי זה כל האדם לעשות כל טצדקי עבור גדר הקדושה, וכאמור, ועדיף זה ממה שמחלק החתם סופר בחרם דרבינו גרשום, וזה פשוט.