על הגאולה ועל התמורה/קד

קד

עוד ראיתי להביא מה שכתב הערבי נחל (פרשת בלק, סוף דרוש א') על מה שכתוב בזוהר הק' (תיקוני זהר, תיקון ט') מחלליה מות יומת (שמות ל"א, י"ד), דאעיל אויביה לחלל דילה, ופירש האר"י ז"ל () כי חילול שבת ועבודת גילולים חמור מכל עבירות, על פי דאמרינן (עבודה זרה ח.) ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת גילולים בטהרה הם, מחמת ששוכנים תחת השר מלמעלה, וכל התורה ומעשים טובים אשר ממשיך על ידם שפע רצון מלמעלה, נשפע השפע ההוא תחלה ליד השר, אם לא כשמזכך מחשבתו מאד שיהיה יכולת בידו לשלוח המצוה או התורה לארץ ישראל, ואז אינם דרך השר. וכן הדרים בארץ ישראל, ששם יש חלל שאין רשות לקליפות ליכנס, והעובד עבודת גילולים או מחלל שבת גורם שניתן רשות להם ליכנס להחלל, וכמו שהיה בעת החורבן, ועל ידי זה מבטל קדושת הארץ ח"ו ונעשית חול ע"כ, והאור החיים הק' בפרשת פנחס (במדבר כ"ו, י"ט) כתב וימת ער ואונן, הוא חורבן הבתים, כי סילוק שכינה מהם יקרא מיתה, שפרחה הנפש שהיא השכינה, ונשאר הבית מת בעונות, ומלא טומאת הקליפות הנתונה בו כידוע, ע"כ לשון קדשו.

וכתב החוות דעת ז"ל בפירושו על מגילת איכה (פלגי מים) על הפסוק (איכה ה', ב') נחלתינו נהפכה לזרים, וז"ל, נחלתינו היא הבית המקדש, כדכתיב (דברים י"ב, ט') אל המנוחה ואל הנחלה, שהיה מקום השראת השכינה, ועתה נהפכה לזרים, והיינו כוחות הטומאה, כי סביב רשעים יתהלכון (תהלים י"ב ט'), כידוע ליודעי חן עכ"ל.

ואל תתמה על גודל התגברות טומאת הקליפות במקום הבית המקודש הזה, כנזכר בכל דבריהם הקדושים הנ"ל, ויובן אליך מה שכתב האור החיים הק' בריש פרשת חקת (במדבר י"ט, ב') לפרש מאמרם ז"ל (בבא מציעא קיד:) ישראל מטמאים באהל, ואין אומות העולם מטמאים באהל, והסביר על פי משל לשני כלים שהיו אצל בעל הבית, אחת מלאה דבש ואחת מלאה זבל, ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר, אותה שהיתה מלאה דבש, מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים, ואותה שהיתה מלאה זבל, הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים, לא ישוה לשל דבש. כמו כן אדם מישראל שמת, להיותו מלא קדושה, המתוקה והעריבה, בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ, שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להדבק בקדושה, ליהנות מהערב וכו', מה שאין כן אשר לא מזרע ישראל, להיותו מושלל מהקדושה, אין כל כך התקבצות הטומאה, עד כאן דבריו הקדושים לענינינו. ובזה תבין, שבבית הגדול והקדוש, בהסתלקות בחינת הקדושה העליונה משם, משתוקקים כוחות הטומאה ליהנות מעריבות ההיא.

חזינן מדבריהם הקדושים, שהעידו והגידו כולם פה אחד שההתגברות הסטרא אחרא והקליפות גדולה ומבהיל במקום המקדש בעוה"ר. וביותר מבהיל מה שכתב בזוהר חי שסכנה לאדם פשוט לישב שם, אם לא צדיק גמור ונאמן לאלקיו, ואתייהיב רשו לס"מ והוא עומד שם וכו'. ומובן דאי אפשר להביא ראיה מזמנים הקדומים שהסכימו הרבה מהגדולים לילך למקום הכותל, וגם עשו מעשה בעצמם, אמנם בימים ההם לא היה התגברות הטומאה גדולה כל כך, ואי אפשר לדמות לגודל הטומאה השורר בימינו, כי נורא הוא, ואף על פי כן היו הרבה צדיקים שמנעו את עצמם מלילך, כנ"ל (סי' ק"ג), אבל עכשיו, שנתרבה התגברות המינות שם במדה גדושה רח"ל, מי יהין להכניס עצמו לסכנה זו כמו שכתב הזוהר חי, ועיקר יסודתו בשביל התגברות המינות, ועדיין לא היה מעולם התגברות מינות כזה במקום הקודש, והרי זה דומה במקצת למה שאמרו חז"ל (לשון רש"י דברים ט"ז כ"ב, ועיי"ש בספרי סי' קמ"ו) בלאו דלא תקים לך מצבה (דברים ט"ז כ"ב) דאף על פי שהיתה אהובה בימי האבות, עכשיו שנאה. והחי יתן אל לבו להתבונן באלה הדברים, ומכל שכן מי שלא נטהר מחטאיו, ולא תיקן עדיין פגמי נפשו, יש לו לחוש פן יתדבקו בו החיצונים על ידי שמצא מין את מינו, והחכם עיניו בראשו למנוע את עצמו מזה.

הנה כי כן, בודאי היתה סיבה לטובה מאת הבורא יתברך שלא נתיישבה ירושלים העתיקה כל השנים הללו מהמינים והאפיקורסים, כמו שאמרו בזוהר הק' דירושלים דינא איהו ודינא שריה ביה כנזכר לעיל (סי' ק"ג). ומי יודע עוד אם לא היה כוונת הס"מ במה שסייע לזה, לגרום ח"ו דין וקטרוג נורא על שונאיהן של ישראל, והשם ירחם. ובפרט שעצם ההתיישבות בעיר העתיקה היא מרידה באומות, שכל האומות פה אחד הסכימו שאין להם רשות כיבוש והתיישבות בה, ומושבעין אנו על זה שלא נמרוד באומות (כתובות קיא.), ועונש העברת על השבועות עונשו גדול רח"ל, ונתבאר כל זה בספרי ויואל משה (מאמר שלש שבועות) באריכות עיי"ש.

וברור שאלו היה רצון הבורא יתברך שילכו ישראל אל כותל המערבי ולמקומות הקדושים, היינו משיגים זאת בדרך ההיתר, כי לא ימנע מאתו יתברך היכולת ח"ו, ולא על ידי רשעים וכופרים ובאמצעות חטאים עצומים, כמו שביררנו כבר לעיל (סי' מ"ד-מ"ט) שכל עצם המלחמה היה באיסור נורא שלא כדת, להרוג נפשות ישראל, שלא היה הכרח בדבר. ויש בכיבושם משום איסור מרידה באומות וקיום עבודה זרה, כמבואר לעיל (סי' נ"ב וסי' נ"ה), ונתבאר בספרי ויואל משה (שם סי' צ'-צ"ט) באריכות. וכי יעלה על הדעת שיהיה רצון הבורא יתברך שיסתבב איזה בחינה של עבדות השי"ת על ידי הרשעים האלו ועל ידי חטאים גדולים כאלה, וחוץ מזה, אלפים ורבבות מישראל נתעים אחריהם בסיבה זו.