ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן יד
~ סימן יד ~
חזינן שבכל הדורות לא היו משתמשין כ"כ בלה"ק
וכדי להבין הענין יותר במה שנוגע ללשון הקודש, מהראוי לשים לב למה נעזב כל כך לשונינו לשון הקודש עוד מקדמת דנא, אף אצל החכמים גדולים והעצומים. ונחזי אנן, הנה התלמוד חיברו בלשון ארמי מעורב עם שאר לשונות, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו (למשנה תורה) הטעם, לפי שאותה הלשון היתה ברורה לכל אנשי שנער בעת שחוברה הגמרא, וכן הוא בספר חסידים (סי' תשפה) שהבינו יותר בלשון ארמי מבלשון הקודש. וזה ודאי שלא עשו התלמוד בלשון שיהא מובן להמון העם. כי לולא דברי רש"י והתוס' ושארי הראשונים ז"ל, לא היו כל הדורות שלאחריהם מבינים כלל בדברי התלמוד. ולולא הפוסקים הראשונים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ושארי הראשונים ז"ל, לא היה במציאות לפנינו לברר שום הלכה מהתלמוד. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהקדמה (למשנה תורה), שדרך עמוקה דרכו עד למאד, ואף אחר שאנו מוצאין הלכות הערוכות ברי"ף ורמב"ם ורא"ש בטעמם ונימוקם, עדיין אנו מתייגעין להבין היאך המציאו ההלכה מהגמרא, ואלפים קושיות מתגוללים בבתי מדרשות בלי תירוץ מספיק. וכבר כתב המהרלב"ח, שדין שאינו מבואר בראשונים, אי אפשר להמציא מהתלמוד אלא הרשב"א וחבריו.
גם חכמי ישראל לא השתמשו כ"כ בלה"ק
ועכ"פ לא נעשה התלמוד אלא לפני חכמים גדולים ועצומים, עכ"פ כמו הראשונים ז"ל, ואף על פי כן לא הבינו כל כך את לשון הקודש כמו לשון ארמי. וזה חידוש. בפרט לפי דעת הספרי שיש חיוב דאורייתא ללמוד לשון הקודש משיתחיל לדבר, ובודאי כן עשו החכמים, ולמה לא הורגלו גם אח"כ לדבר עם בניהם בלשון הקודש כמו בילדותם גירסא דינקותא, ובפרט לפי דברי הירושלמי (שבת פ"א ה"ג) שהמדבר בלשון הקודש מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ואף על פי כן גם חכמי הירושלמי דברו יותר בלשון ארמי, כמו שחיברו את התלמוד באותה הלשון, הלא דבר הוא.
אף בזמן הבית היו רגילים יותר בלושנות אחרים
ובמסכת ראש השנה (כו:) דלא ידעי רבנן כמה דברים מלשון הקודש עד ששמעו מאמתיה דרבי. ובמסכת שקלים (פ"ג מ"ב) בשלש קופות וכו' וכתוב בהן א' ב' ג', רבי ישמאל אומר יונית כתוב בהן, אלפא ביתא גמלא. ופירש הרע"ב, בשביל שהיו רגילין ביונית. וכתב שם בתפארת ישראל, דבבית שני היו רגילין ביונית יותר מבעברית, וקא משמע לן דביש טעם מה, אין חוששין לקדושת הכתב בבית הקדוש. ועל כל פנים חזינן בזה, דגם הכהנים בעבודתם בבית המקדש היו רגילין יותר ביונית מבעברית. ואף דלתנא קמא היו כותבין א' ב' בלשון הקודש, אין סברא לומר דפליגי במציאות באיזה לשון היו רגילין, אלא דלתנא קמא, כיון דכהנים זריזין הם, ועל כל פנים ידעו את הא"ב שהוא לשון מקרא ומשנה וכל סדר התפלות, לא חיישינן כל כך לטעות לכתוב במקום הקודש בלשון אחר. ועיין בגמרא בבא קמא (פג.) וסוטה (מט:) וברש"י ז"ל (שם).
הגם שבפרק ה' דמסכת שקלים (מ"ג) גבי ארבע חותמות היו במקדש, בן עזאי אומר ארמית היה כתוב עליהם, כתב שם התוס' יו"ט וזה לשונו: "לפי שהחותמות היו נותנין לכל הבא מן העם הצריך בן עזאי שיהא כתוב עליהם ארמית, שרוב דיבורן בלשון ארמית היה, כמו שכתב הר"ב. וכדי שהלוקח החותם ידע מה לוקח וכו' אולי בטעות יתן כך, ועל ידי שיכול הלוקח לקרות החותם לא יבוא לכלל טעות. אבל במשנה ב' (פרק ג') לא פליג בן עזאי, משום דסימני הקופות לא נמסר אלא לממונים על כך, והם היו מגדולי וחשובי העם, והיו מכירין בלשון הקודש. ואף רבי ישמעאל דסבירא ליה יונית היה כתוב עליהם, לא מפני שכולם מגדולם ועד קטנם היו מורגלין בכך, אלא שהיו רגילין בו כמו בלשון הקודש. והר"ב כתב לעיל, היו רגילין ביונית, ולא כתב שרוב דיבורם וכו' כמו שכתב כאן", עכ"ל.
ואינו מובן לכאורה מה שמחלק אף לדעת רבי ישמעאל בין קופות לחותמות, דהקופות יען שלא נמסר אלא לגדולי וחשובי העם שהיו מכירין בלשון הקודש, לא אמר שרוב דיבורם ביונית, אלא שהיו רגילין ביונית כמו בלשון הקודש. דאם כן, לדעת רבי ישמעאל, למה לא כתבו בלשון הקודש בבית המקדש במקום שלא נמסר אלא לגדולי וחשובי העם, הלא התוס' יו"ט עצמו כתב גם בחותמות שנכתבו בארמית שהטעם הוא בשביל שלא יבוא לידי טעות, ואם כן הקופות שלא נמסרו אלא לגדולי ישראל שהיו רגילין בלשון הקודש כמו ביונית, אם כן מה חשש טעות יש בלשון הקודש יותר מביונית כיון שהרגילות הוא בזה כמו בזה.
גם בפירוש הריבב"ן שם במשנה על מה שאמר רבי ישמעאל יונית כתוב בהן, כתב הטעם שכתבו באותו הלשון שלא יטעו בקופות איזה ראשונה, יעיי"ש. והוא באמת דבר המוכרח, שלולא הטעם בשביל חשש טעות לא היו כותבין בקופות שבבית המקדש לשונות אחרות מלשון הקודש שניתנה בה התורה הק', ועל כרחך שגם בגדולי ישראל היה הרגילות יותר ביונית.
ואולי אפשר לומר בדעת התוס' יו"ט דגדולי ישראל הממונים שהיתה תורתם אומנתם, ועסקו תמיד במקרא ובמשנה ובתפלות שהכל נכתב בלשון הקודש, אי אפשר לומר עליהם שהיו כולם רוב דיבורם ביונית. אלא יען ששאר העם היה רוב דיבורם ביונית, היה גם בין הגדולים הממונים לפעמים שהוצרכו לדבר הרבה עם שאר העם הבאים בקרבנותיהם ושאר ענינים, והורגלו לפעמים יותר ביונית, ואפשר לבוא לידי טעות. ואין להאריך בזה.
ועל כל פנים זה ודאי אף לדעת התוס' יו"ט היו גם הגדולים והחשובים שבישראל בזמן הבית רגילין ביונית כמו בלשון הקודש, ושאר העם היה רוב דיבורם ביונית, לא בלשון הקודש.