ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן יב
~ סימן יב ~
הספרי יליף חיוב הלשון מסברא - וסברא דאורייתא היא
ויותר נראה שהספרי סובר כן מסברא שהוא בכלל לימוד התורה, ומצינו שסברא דאורייתא הוא, שאמרו בכמה מקומות בש״ס (עיין כתובות כב.; בבא קמא מו:; נדה כה.; ועוד) למה לי קרא סברא הוא.
אמנם בברכות ריש פרק כיצד מברכין (דף לה.) שאמרו 'סברא הוא, אסור לאדם שיהנה מעולם הזה בלא ברכה', וכתב שם הפני יהושע דיש לתמוה מה דמשמע מכל הפוסקים דלפום הך מסקנא כל ברכת הנהנין הם מדרבנן, והלא בכל הש״ס משמע דסברא הוא דאורייתא, ומקשה למה לי קרא סברא היא. וסיים לבסוף, דאף אם הוא דאורייתא, מכל מקום אתי שפיר דספק ברכות להקל, יעיי״ש.
אבל באמת מבואר בתוס׳ (שם ד"ה אלא) וברמב״ם (הלכות ברכות פ"א ה"ב) ובכל הפוסקים דברכת הנהנין שלפניהם דרבנן, והביאו ראיה מהמשנה. וקשה לכאורה קושית הפני יהושע. אמנם הצל״ח שם חידש, דמה שאמרו שסברא הוא דאורייתא, אין זה אלא בדין מן הדינים, אבל לומר על דבר שהוא מסברא שהוא חשוב מצוה דאורייתא זה לא, שאם הדבר כן לחנם נכתבו כל המצות שהם שכליות, אלא הכוונה הוא שכיון שהוא סברא, לכך תיקנו חכמים ברכת הנהנין.
ולכאורה יש להביא ראיה לדברי הצל״ח, מדברי התוס׳ פסחים (דף ס״ח ע״ב ד״ה הכל) גבי הא שאמרו 'הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם', שהקשו דאם כן מאי קאמר רבי אליעזר מה ראיה רשות למצוה, דנימא עצרת תוכיח שהיא מצוה, וי״ל דהא דבעי רבי אליעזר בעצרת לכם, לאו דוקא מקרא אלא מסברא. והרי דמה שהוא סברא ואין לו קרא, אין דינו כנכתב בקראי, ולא אמרינן למה לי קרא סברא היא. ונראה לכאורה שהוא מטעם שכתב הצל״ח, דלעשות חיוב מצוה דאורייתא אי אפשר מסברא. ואם כן אם לא היה להספרי איזה לימוד מקרא על חיוב לימוד לשון הקודש, אלא מסברא האיך עשה מזה חיוב מצוה דאורייתא.
יש סברות שצריכים סיוע מקרא ויש שא"צ
אמנם באמת תמהתי על רבותינו הפני יהושע והצל״ח במה שטרחו בקושיא זו, למה הוי דרבנן מה שאמרו בגמרא שהוא סברא. הלא כבר מבואר בתוס׳ מסכת שבועות (דף כ״ב ע״ב ד״ה איבע״א) במה שאמר שם סברא, דמכל מקום לא קשיא למה לי קרא, דיש לחלק, דיש דברים שאין הסברא פשוטה כ״כ. ואם כן מבואר בדבריהם ז״ל שאין לנו לעשות בזה קושיא, דלאו כללא הוא, אלא במקום שהיה דעת חכמינו ז״ל שהיא סברא פשוטה, הקשו למה לי קרא, ולפעמים אף שאמרו סברא בקשו עוד קרא דלאו כל הסברות שוות, ואין סברתינו מכרעת אלא במקום שאמרו חכמינו ז״ל. ואם כן אין התחלת קושיא על מה שפסקו דברכת הנהנין הוא דרבנן, כיון שיש ראיות על זה מן הש״ס אף שאמרו שהוא סברא דלאו כללא הוא, ואין צריכין עוד למה שחידש הצל״ח לחלק, בין דין מן הדינים ובין חיוב מצוה.
אף שמצוות שכליות יש לקיימם מסברא, מ"מ צריך קרא
ומה שכתב עוד הצל״ח, דאם כן לחנם נכתבו בתורה כל המצות שכליות, לפענ״ד לא קשה מידי שהרי גדול המצווה ועושה (בבא קמא לח.). ולא מבעיא במצות שכליות שבין אדם לחבירו, שהשכל מחייבן לעשות מחמת האנושיות, שזה אף בבן נח כתב הרמב״ם ז״ל (בפ״ח מה׳ מלכים הל׳ י״א) כל המקבל עליו שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב״ה בתורה, והודיענו על ידי משה רבינו ע״ה שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם, עכ״ל. והרי שאם עושין מחמת הסברא והדעת, אינו מצוה כלל, אלא דוקא אם עושין מחמת שכתובין בתורה הקדושה.
אלא אפילו במצות שבין אדם למקום, שהשכל מחייבן לעשות מחמת הכרח טובותיו ית״ש, והיראה והכניעה לפניו ית״ש, שזה ודאי עבודה חשובה כאשר האריך בזה החובת הלבבות (בשער עבודת אלקים). מכל מקום הוצרכו להיות נכתבין בתורה הקדושה, שאך על ידי שמקיימין מה שכתוב בתורה הקדושה אפשר לבוא לידי הכרה והסברא בזה, לא זולת.
וגם כי בודאי יש חשיבות יותר למצוה הנכתבה בתורה הקדושה, שהרי חכמינו ז״ל (מכילתא פ' משפטים) דרשו מיתורא ד'ואלה המשפטים' (שמות כב, א), שמוסיף על הראשונים, דמה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. וכן בפרשת בהר (כה, א) הביא רש״י ז״ל דרשת חכמינו ז״ל (בספרא) מיתורא ד'בהר סיני' אצל שמיטה, שהוא ללמד על כל המצות שנאמרו כללותיהן ופרטותיהן מהר סיני, אלא שחזרו ונשנו בערבות מואב. אם כן חזינן שאף מצות שיודעין בודאי שנאמרו מפי הקב״ה, וגם נכתבו בתורה הקדושה, אין להם חשיבות כ״כ כמו מה שנאמר בסיני, כי לא בחנם טרח הכתוב לכתוב יתורא להודיענו זה שנאמרו כסיני, ועל כרחך שיש בו עדיפות.
גם מצינו בש״ס בבלי וירושלמי, שיש חילוק בין מצוה שלפני הדיבור, ובין מצוה שלאחר הדיבור, לענין עשה דוחה לא תעשה, אלא שהוא פלוגתא איזה מהם חשוב יותר (עיין יבמות דף ה:, תוס' קידושין דף לח. ד"ה אקרוב). ועכ״פ חזינן דגם זמן הציווי גורם חשיבות להמצוה. ואם כן כל שכן שמצוה שלא נכתבה כלל בתורה הקדושה, גם לא היה שום ציווי עליה מהקב״ה, אלא שידעינן מסברא, אין בה אותה החשיבות כמצוה שנכתבה בתורה הקדושה וגם נאמרה בסיני.
בסברות שנוגעים לידיעת המצב אמרינן ל"ל קרא - משא"כ בסברות של מצוות
ומה שאמרו 'למה לי קרא סברא היא', זה אינו אלא בדין מן הדינים שאין בו תוספות של חיוב איזה מצוה, אלא נפקא מינה לענין ידיעת המצב, כמו אם להאמין לזה מחמת סברת הפה שאסר הוא הפה שהתיר, או אם אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה וכדומה, כיון שאינו נפקא מינה אלא לענין ידיעת הענין, שפיר הקשו 'למה לי קרא סברא היא', וכמו שכתב הצל״ח בעצמו שלא אמרו כן אלא בכהאי גוונא.
אבל היכא דמיירי מקיום איזה מצוה שהיא מסברא, אף שמתחייב מן התורה מחמת הסברא, מכל מקום אי אפשר להקשות 'למה לי קרא', שבודאי המצוה נחשבת וחיובית יותר אם נכתבה בקרא. ואם כן אין בזה הוכחה כלל למה שכתב הצל״ח שאי אפשר להתחייב במצוה מחמת סברא, מדכתבו קראי במצות שכליות. ובחובת הלבבות (שער עבודת האלקים) מבואר שמתחייבין במצות על ידי השכל אף מה שלא נכתב, ויש עוד ראיות לזה מדברי חכמינו ז״ל אלא שאין להאריך עוד בזה.
ומה שברכת הנהנין היא דרבנן אף שהיא סברא כבר כתבתי דלא קשה מידי, ובאמת אין הסברא פשוטה כל כך לברך ברכה שלא נצטוה עליה, כי לעומת זה יש סברא דהמברך ברכה שאינה צריכה עובר בלא תעשה, אף שמתכוין לברך את ה׳ (ברכות לג.).
גם אמרו חכמינו ז״ל (בנדרים דף י׳.) שלא יאמר לה׳ קרבן, דילמא יאמר לה׳ ולא יאמר קרבן, וקא מפיק שם שמים לבטלה, והחמירו בזה כל כך שתיקנו שלא יאמר כלל קרבן, אלא קונם קונח קונס, שאם יאמר קרבן לה׳, יטעה לפעמים לומר לה׳ קרבן, ויוכל לבוא לידי הוצאת שם שמים לבטלה. וקל וחומר דאיכא למיחש לזה בברכת הנהנין דמחוסר מעשה שמא לא יאכל, או ח״ו שמא יארע קלקלה בסעודה דמצינו שחשו לזה חכמינו ז״ל, והוי ברכתו ברכה למעלה. ואם כן יש סברא גם להיפך שמחמת כבוד ה׳ ופחד שמותיו ית״ש ימנע מלברך, אלא שחכמינו ז״ל אמרו כאן לברך מחמת אותה הסברא, ואין לך אלא מה שאמרו חכמינו ז״ל, ועכ״פ הוי מדרבנן.
בענין לימוד לה"ק י"ל דלכו"ע הוי סברא דאורייתא
נמצא לפי זה דשפיר אפשר לפרש דברי הספרי אף לפי דברי הש״ס ד'לדבר בם' קאי על דברי תורה, ואין סמך במקרא על לימוד לשון הקודש, מכל מקום מצי סברי דמיתחייב מדאורייתא על לימוד לשון הקודש מכח סברא.
ויש לומר עוד דגם הצל״ח מודה בזה, כי הצל״ח לא אמר אלא שאי אפשר להתחייב מצוה חדשה מחמת סברא, אבל בכאן אין כוונתם שלימוד הלשון היא מצוה חדשה, אלא שסברי דכיון שאי אפשר לבוא לידי הבנת התורה הק' כי אם על ידי הבנת הלשון, לכן מכח אותה הסברא הוי לימוד הלשון בכלל מצות תלמוד תורה, ואינה מצוה חדשה. ובכהאי גוונא לא מיירי הצל״ח, אלא שלרווחא דמילתא כתבתי מה שנראה לפע״ד גם בעיקר דברי הצל״ח.
ומיתפרש דברי הספרי היטב כמו שכתבתי למעלה, דלפי דברי הקרא שהאב לומד בעצמו עם הבן, הוי ודאי סברא פשוטה להצריך לימוד הלשון בכלל מצות תלמוד תורה, אבל התוספתא שמביא כל עניני החינוך אף מה שהוא דרבנן, ומדרבנן כבר נעשה התקנה להושיב מלמדי תינוקות, ותו אין הסברא פשוטה כ״כ לחייבו בלימוד הלשון בכלל מצות תלמוד תורה, אלא שמכל מקום כיון שיש בו עכ״פ תועלת חשבו בכלל מצות דרבנן, ולא פליגי הספרי עם התוספתא.