ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן יא

מתוך אוצר מהרי''ט
גרסה מ־10:22, 28 באוקטובר 2024 מאת מטה הסברה (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
  << סימן י מאמר לשון הקודש סימן יב >>

~ סימן יא ~

להצגת סימן זה בצורת הדף

מה שיש לחלק בין הספרי להש"ס

נחזור לעניננו שיש ליישב בזה החילוק, שבספרי הביא חיוב ללמד את בנו לשון הקודש, ובש״ס השמיטו. דהספרי אקרא קאי, שלא היה התקנה להושיב מלמדים בכל עיר ועיר עבור כל ילדי בני ישראל, אלא האב שהיכולת בידו הוא היה לומד עם בנו, או היה שוכר מלמד עבורו לדעת הרמב״ם. ואם כן בעת שמתחיל התינוק לדבר, כל אב אינו בטוח בעצמו אם יהיה מי שילמוד עם בנו בעת שיגיע להבנת הלימוד, ראשית, דלזמן מרובה חיישינן למיתה (עיין גיטין דף כח. ותוס' שם ד"ה הא ר' מאיר), וכתבו הפוסקים דיותר משלשים יום הוי זמן מרובה לענין זה (עיין פירוש הרא"ש נדרים ג:), וכל שכן משך איזה שנים, גם עניות שכיחא או שאר עיכובים.

ומבואר בגמרא (קידושין דף כ״ט ע״ב) דהיכא דלא אגמריה אבוה, מחייב איהו למיגמר נפשיה, דכתיב ולמדתם. ופירש״י ז״ל, קרא אחרינא היא 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם' (דברים ה, א). ומי שצריך ללמוד מעצמו בלי מלמד, אם אינו מכיר הלשון האיך יש מציאות שילמוד בעצמו, שהרי מקרא ומשנה הכל הוא בלשון הקודש, ועל כן היה חיוב על האב ללמדו לשון הקודש תיכף כשהתחיל לדבר, שיוכל להיות שלא יהיה לו מציאות ללמוד תורה באופן אחר. משא״כ אחר התקנה להושיב מלמדים בכל עיר ועיר, ומחריבין את העיר שאין בה מלמדים, ועכ״פ חזקה על הבית דין שלא יפשעו, וצבור לא מיעני (ירושלמי גיטין פ"ג ה"ג), ואין להחזיק ריעותא שלא יהיה מלמדים. תו אין צורך עוד בלימוד לשון הקודש, כי המלמד שילמוד עמו יפרש לו המקרא והמשנה כל מה שצריך להבינו.

ולכן סידור הש״ס שהיה אחר שכבר נתפשטה התקנה של הושבת מלמדים, והביאו את התקנה וגודל החומר שהחמירו עליה, לא ראו עוד צורך להביא את לימוד לשון הקודש. אבל עדיין אינו מיושב הכל, גם אפילו אם אין בו חיוב כ״כ כמו קודם התקנה, אבל עכ״פ עדיין יש בו תועלת הרבה ולמה לא הזכירוהו כלל ועיקר.

קשה לומר דהספרי יליף חיוב לימוד הלשון מקרא "לדבר בם"

אמנם דברי הספרי והתוספתא אפשר להשוותן היטב בדרך זה, דכבר נתבאר דבדעת הספרי נראה שהוא חיוב דאורייתא, ועוד הקדימו ללימוד התורה, אבל התוספתא שלא חשבו בקידושין במצות האב על הבן, וגם בחגיגה כתבו לבסוף, צריך לומר שהוא מדרבנן. דהנה צריך להבין שורש הדברים מאין למד הספרי שיש בזה חיוב דאורייתא, דמה שכתב בתורה תמימה שהוא מלשון הקרא ד'לדבר בם', כבר הבאתי שאין כן דעת גדולי המפורשים שפירשו ד'לדבר בם' בא להורות שיעור התחלת החיוב.

ושוב ראיתי שמבואר בגמרא (ברכות דף י״ג ע״ב) אחר שלמד מצות קריאה מהלשון של 'ודברת בם', מקשה התם נמי כתיב 'על לבבכם לדבר בם', ההוא בדברי תורה כתיב, והכי קאמר רחמנא אגמירו בנייכו תורה כי היכי דליגרסי בהו, ופירש״י ז״ל, כדמוכח קרא ולמדתם אותם את בניכם. אם כן מבואר בגמרא דההוא קרא ד'לדבר בם' דכתיב אצל לימוד הבנים, קאי על דברי תורה להרגילם לגרוס בהם. ושייך שפיר בלימוד תורה הלשון 'לדבר בם', שכן מבואר בעירובין (דף נ״ד.) שאמרו על דברי תורה, פתח פומיך כי היכי דתתקיים ביך, ותוריך חיי, שנאמר (משלי ד, כב) 'כי חיים הם למוצאיהם', אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה. עוד אמרו שם. ואימתי תשמרם בבטנך בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך, ואימתי שמחה לאיש בזמן שמענה בפיו.

ובשולחן ערוך (או״ח סי׳ מ״ז סעיף ד) המהרהר בדברי תורה אין צריך לברך ברכת התורה. ואף דודאי הוא מצוה גדולה הרהורי תורה. אבל עיקר החיוב הוא בדיבור פה. ובשולחן ערוך התניא (ה׳ תלמוד תורה פ״ב סעיף י״ב) כתב שאינו יוצא ידי חובת מצות 'ולמדתם אותם' בהרהור, כי אם בדיבור פה, כמו בכל המצות התלויות בדיבור שאינו יוצא ידי חובתו בהרהור. וכן כתב היעב״ץ (בסידורו הלכות תלמוד תורה אות יב). וכבר הארכתי לתרץ קושית הגר״א (ביאור הגר"א או"ח סימן מז) על זה, והבאתי ראיות לבאר הענין, לא עת האסף פה.

ועכ״פ מבואר בגמרא דההוא קרא ד'לדבר בם' קאי על לימוד התורה, ולא על לימוד לשון הקודש. ומה שכתבו המפורשים ללמוד מהלשון 'לדבר בם' על שיעור התחלת החיוב, אפשר דממילא משמע, דכיון שאמר הכתוב בזה להרגיל הבן ללמוד בדיבור פה, ממילא משמע דזה התחלת חיובו משיתחיל לדבר.

ואם נימא דהספרי למד חיוב לימוד לשון הקודש מהקרא ד'לדבר בם', שפיר אפשר לומר דלכן פליג בש״ס על זה דלשיטתייהו דקרא ד'לדבר בם' קאי על דברי תורה, לא מוכח משם מידי על לשון הקודש. אבל לפי זה עוד מרבים בפלוגתא, דנמצא דגם על הך דרשה שלמדו בש״ס מזה 'אגמירו בנייכו תורה כי היכי דליגרסי בהו', פליג בספרי, ובלאו הכי כבר הבאתי דלא נראה כן בדעת גדולי המפורשים.