על הגאולה ועל התמורה/עז
~עז~
ועוד יש סיבה גדולה הגורמת לזה, והוא גודל האלמות והתקיפות השורר בזמנינו מקצה הארץ ועד קצהו. וממש רובם ככולם, דעת הציבור שבכל הקהלות להטיל אימה יתירה על המנהיגים בכל מיני איומים, ומבטיחים להזיקם בכל מיני הזיקות כדי להביאם לידי כך שיכנעו מפניהם ויסכימו להרים דגל מלכות הציונות ולשבח ולפאר בכבוד הרשעים והצלחתם. ואין תימה אם כל זה מטיל אימה על המנהיגים להטות לבבם ולהביאם לידי סמיות עינים שלא להכיר את האמת, והרי מבואר ברמ"א (חו"מ סימן י"ד, סוף סעיף א') בעשיר מוחזק ואלם בעירו מוציאין אותו לדון בעיר אחרת, אף על פי שהבית דין שבעירו יותר גדול. הנה, דין זה כתבו אף בבתי דינים הראשונים, שבודאי לא היו חשודי ח"ו לעבור במזיד להטות דין מחמת יראה, ועל כרחך שהחשדא הוא שמחמת יראת האלם יהיה לו רצון לעשות כרצונו מחמת הפחד, ומזה הרצון נעשה משוחד וסומא עינים, והרי הוא כמו שוחד אחר, והרי אמרו רז"ל (כתובות קה.) דאפילו שוחד דברים אסור, והארכתי בזה בספרי הנ"ל (מאמר שלש שבועות, סימן קמ"ה), עיי"ש. עכ"פ, האלמות הזה הוא המטעה לרוב המנהיגים ורובא דעלמא בעוה"ר.
ואף אם לא יטו לעשות כרצונם, אבל עכ"פ יכנעו מיראת האלמות ולא יוכיחו בשער, כמו שכתב הרד"ק בשם אביו ז"ל, והשל"ה הקדוש (תורה שבכתב, פרשת פינחס, ד"ה הנה אלה) על הפסוק (ירמיה ה', א') שוטטו בחוצות ירושלים וגו' ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט מבקש אמונה וגו'. ולכאורה, היתכן בימיו, שהיו עוד הרבה צדיקים וקדושים, שלא נמצא איש כזה. אמנם דקדק הכתוב לומר בחוצות ירושלים וברחובותיה, כי הצדיקים והפרושים שהיו בעת החורבן התחבאו בבתיהם, וייראו להתראות בחוצות וברחובות, מפני אלמות הרשעים, ועל כן לא מיחו בהם, ולא היה בכוחם להגין עליהם בצדקתם. וכעין זה פי' הראב"ע ז"ל על הפסוק (בראשית י"ח, כ"ו) אם אמצא בסדום חמשים צדיקים בתוך העיר וגו', עיי"ש.