על הגאולה ועל התמורה/פה
~פה~
ותראה ממה שאמרו ז"ל במסכת מגילה (יז:) שנתנו טעם לסידורן של ברכות בתפלת שמונה עשרה, וזה לשון הגמרא שם, כיון שנתקבצו גלויות נעשה דין ברשעים, שנאמר (ישעיה א', כ"ה) ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך, וכתיב (שם שם, כ"ו) ואשיבה שופטיך כבראשונה. וכיון שנעשה דין מן הרשעים, כלו הפושעים, וכולל זדים עמהם וכו'. וכיון שכלו הפושעים, מתרוממת קרן הצדיקים וכו'. והיכן מתרוממת קרנם, בירושלים וכו'. ופירש"י שם, כיון שנתקבצו גלויות נעשה דין ברשעים, קודם שנתיישבו בירושלים וכו'. וכלו הפושעים, שאינם מאמינים בדת משה וכו', לכך סמכו לה ברכת הפושעים וכו'. ואחר ישובו בני ישראל לבית המקדש ובקשו הקב"ה ואת דוד מלכם (הושע ג', ה') עכ"ל. עכ"פ מבואר בדברי חז"ל דאי אפשר שיהיה התרוממות קרן הצדיקים עד שיכלו הפושעים מישראל, וכפי שהבאנו לעיל (סימן ג') מדברי רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג', סימן קנ"ב) שאין הצלחה לכבוד הצדיקים זולת השפלת כבוד הרשעים, כמו שנאמר (משלי י"ד, י"א) בית רשעים ישמד ואהל ישרים יפריח עכ"ל, ואי אפשר בנין ירושלים ובית המקדש עד שיתרומם קרן הצדיקים. ועכשיו בעוה"ר מהפכין הקערה על פיה, ומרוממין קרן הרשעים, ומשפילין בזה כבוד הצדיקים, וככה חפצים בבנין ירושלים ובית המקדש, ועושין היפך מה שאומרים בכל יום בסדר התפלה במו פיהם, ואם כן לשוא טרחו חז"ל לבאר סדר הברכות מקראי, ורח"ל מהאי דעתא.
ואי אפשר להעלות על הכתב כל פרטי תחבולות השטן ודרכי הסתותיו, כי עצמו מספר, ומתחדש בכל יום בצורות שונות ומשונות, וכמו שכתב האור החיים הק' בפרשת ראה, על הפסוק (דברים י"ג, ז') כי יסיתך אחיך וגו' נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך וגו', וזה לשון קדשו, כי יבוא המסית בטענה נגד מה שנתחייב האדם בקבלת התורה שלא לעבוד אלהים אחרים, ואומר לו כי אין עליו החיוב אלא דוקא בעבודה זרה שידע וקבל שלא לעובדה, אבל עבודה זרה אלהים לא ידעו בעולם, אין עליו טענה מה שקבל שלא לעבוד, כי לא עלה זה על דעתו אז כשקבל. והוא אומרו אשר לא ידעת אתה, ולא אתה לבד, אלא ואבותיך גם הם, כשקבלו עליהם איסור עבודה זרה לא ידעו זו וכו'. או יבוא בטענה להוכיח הוכחה גדולה, והוא, כשתהיה עבודה זרה שנתפשטה בעולם, שכל העולם או רובו עובדים אותה, כמו שאירע בזמנים אלו וכו', והוא אומרו (שם ח') מקצה הארץ ועד קצה הארץ. והסתה זו, עמה טענה להוכיח כי יש בה ממש ח"ו. אף על פי כן אמר הכתוב (שם ט') לא תאבה לו, פי' נותנת התורה עצה לאדם שימלט בה ממנו, ואומר לא תאבה וכו', לא תכנס עמו בטענה, אלא שלילת הרצון בלא טענה וכו', והטעם, שאם יכנס עמו בטענות, התמדת החושב תוליד תכונת הרע באדם.
וככה הוא ממש בזמנינו, דהנה ידוע ידענו מה שצווחו והזהירו הצדיקים וגדולי ישראל מדורות הקודמים על הסכנה העצומה שתצמח להכלל ישראל מהכת הארורה הזאת, והזהירו להתרחק מהם כמטחוי קשת, ועכשיו חדשים מקרוב באו, תועים ומתעים לאמור שבאופן זה לא אמרו הצדיקים הקודמים, ועל כגון דא לא התריעו, אף על פי שזה היא אותה העבודה זרה עצמה של אז רק שנתלבש בצורה אחרת, וכמו שכתב האור החיים הק' הנ"ל שהמסית בא בטענה כי עבודה זרה כזו אינה אסורה, שמזה לא דברו אבותיך, ולכן הזהירה התורה הקדושה שאפילו אם יהיה מקצה הארץ ועד קצה הארץ, לא תאבה לו ולא תשמע אליו.