על הגאולה ועל התמורה/צ
~צ~
וגדולה מזו מצינו בגמרא ברכות (סג.) שהתירו חז"ל את האסור, וטהרו את הטמא מטעם דלא ליגררו אבתריה, והוא מה שאמרו שם, כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה, היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ, שגרו אחריו שני תלמידי חכמים וכו', התחיל הוא מטמא והם מטהרים, הוא אוסר והם מתירים, אמר להם מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים, אמרו לו מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. והקשו בגמרא (שם ע"ב) בשלמא הוא מטהר והם מטמאין, לחומרא, אלא הוא מטמא והם מטהרין היכי הוה, והא תניא חכם שטמא אין חבירו רשאי לטהר, אוסר אין חברו רשאי להתיר. ומשני, קסברי כי היכי דלא נגררו אבתריה, ע"כ לשון הגמרא. חזינן בזה, דאף בגדול הדור ומגדולי חכמי התנאים שאמרו עליו בגמרא שם (ע"א) שלא הניח כמותו בארץ ישראל כשיצא, ואף על פי כן בשביל שעשה דבר אחד בלבד שלא כתורה, שעיבר שנים בחוצה לארץ, וחששו דלא ליגררו אבתריה בזה, על כן גדרו גדר שלא להסכים לדבריו בשום ענין, ואפילו בדברים שאינם נוגעים לענין הזה כלל, וגם להתיר שלא כדין ולטהר את הטמא, ולא סגי להו במה שיחלקו עליו בדבר זה בלבד ותו לא מידי, כי חששו חז"ל שאם יסכימו לדבריו אף באיזה ענין אחר, זה יגרום שיגררו אחריו אף במה שעושה שלא כתורה וכהלכה. ובשו"ת הרמ"ע מפאנו זלה"ה בסימן ק"ח, בסוף התשובה הביא דברי הגמרא אלו, וסיים על זה, צא ולמד כמה ראוי לגדור במקום בקעה, שאפילו להקל באיסורין בשעת מעשה בכגון זו התירו, יעיי"ש דבריו.
ובפירוש מבואר בגמרא דמשום דלא נגררו בתריה טהרו את הטמא, והתירו דברים האסורים, לעבור עליהם בקום ועשה. ומעתה קל וחומר בן בנו של קל וחומר לענינינו, בדברים שנתחדשה אפשרותן והשיגן על ידי פושעים וכופרים, ויש בזה אמשוכי וגרורי אבתרייהו ודאי בלי ספק, ואין במניעת הליכה לכותל שום נדנוד חשש עבירה, בודאי שמן הראוי לגדור גדר ולפרוש מזה כדי שלא ליגררו אחר המינות, כי שאני מינות דמשכא (עבודה זרה כז:), ואיכא חשש יותר להיות נגררים אחריהם.