על הגאולה ועל התמורה/השמטה
~השמטה~
מאמר זה נשמט מההוצאה ראשונה, כי הוצאת הקונטרס היה אז חובת השעה, ונאלץ מאד, ונכתב ממנו בפנים הספר רק ראשי פרקים ורמזים, אמנם כל המאמר היה למראה עיני כ"ק מרן זצ"ל, ומפיו יקראו הדברים במחשבה תחילה לקבעם בספר. על כן אמרנו כעת לספחהו אל הקודש במילואו ובשלימותו בלי שינוי כל דהו, ולכל זמן ועת לכל חפץ.
דבר ברור שעצם הכניסה למלחמה בזמן הזה, ומה גם לכוף את כלל ישראל למרוד וללחום באומות ולהכניסם על ידי זה לסכנת מות, הוא נגד דעת תורתינו הקדושה. וכל העובר על זה וכופם למלחמה, ומפקיר דמי אלפים ורבבות נפשות ישראל לסכנת הריגה, שלא ברשות והיפך דעת תורה, הרי זה רוצח ושופך דם, ואשמת דמי ישראל תלויים בראשו. אמנם, להיות כי הציונים וגירוריהם הדתיים מסלפים ומעקשים האמת באלף וק"ן טעמים של שקר, למען יצדיקו את כל מעשיהם המתועבים, ולסמות עיניהם ולבם של ישראל לטעות ולמשוך אחריהם, ומענת שקר בפיהם כי היו מוכרחים לעשות מלחמה בערביים, ולהכניס בסכנת חרב אחינו בני ישראל שבארץ ישראל, כי האויב גירה חרבו בהם, ואמר אויב ארדוף אשמיד אהרוג ואאבד, וע"כ יצאו בחרב לקראתו מחמת ההכרח, ומתפארים עוד לומר שהמה הם המצילים והשליכו נפשם מנגד כדי להציל את ישראל מחרב האויב. וישנם טפשים אשר נסמית עיניהם עד כדי כך להאמין בשקריהם, ולשבחם על מעשה ההצלה אשר לא עשו מעולם, ולא היה להם שום חלק בו, אדרבה, עשו ההיפך, כמו שיבואר להלן אי"ה. והסמיות עינים בזה גורם להתחברות אליהם, ורבבות מישראל בעוה"ר נמשכים אחריהם, ונעשו אדוקים רח"ל לעבודה זרה הציונית ומינות וכפירה. וכבר ביררנו פעמים רבות מדברי חז"ל כי כל המתחבר אליהם ומצדיק מעשיהם, וכל שכן הנותן חיזוק להם, הן בממון וכבוד או בדברים או איזה תועלת שהוא, והנוטה ומתקרב אל דעתם, הרי הוא כמותם, ונעשה שותף לכל מעשיהם הרעים, וענוש יענש כמותם, והרי הוא ניתפס למינות וכפירה בלי שום ספק.
והנה זה דרכם של שכירי וגרורי הציונים הדתיים, להצדיק מעשיהם המתועבות של הציונים, ועוד מוסיפים חטא על פשע, לתלות כל דרכיהם הרעים בדרך התורה, על ידי שמסלפים אורחות ומשפטי התורה הקדושה כרצונם, ומגלים פנים בתורה כדי להשוות דעת התורה לדעתם הכוזבת רח"ל, וכוונתם ותכליתם אחד הוא, לסמות עינים ולהטעות את לבב בני ישראל התמימים הרוצים בדרך התורה, ולהדמות בעיני ההמון שהתורה הקדושה מסכמת ח"ו לדעתם ולמעשיהם המתועבים של מושלי הציונים. וכמו כן בענין המלחמה הזו, שמענו שמשמיעים ומפרסמים בשם התורה הקדושה שהיתה המלחמה הזאת הכרחיות וחיובית על פי התורה, ובראשית והתחלת המלחמה השמיעו והכריזו מנהיגי הדתיים אלו דברי חיזוק לצבא חיילותם של הציונים, לעודדם אל המלחמה בשם התורה, כי הוא מלחמת מצוה וחובה, ויש בה משום לא תעמוד על דם רעך (ויקרא י"ט, ט"ז), ועוד טענות מזוייפות בשם התורה הקדושה אשר אין כדאי לפורטם ולהזכירם. וברור שאשמת אבדון אלפים נפשות ישראל שנשפך דמם במלחמה זו, תלויים בראשם של מנהיגי הדתיים האלה, ושותפיהם מושלי הציונים, שהפקירו לסכנת חרב והרג חיי אחינו שבארץ ישראל, שלא ברשות והיפך דעת תורתינו הקדושה. ולהלן נוכיח לברר שקרותם על פניהם, שאין בכל דבריהם אפילו מקצת אמת ודעת תורה, והרי הוא כאבק פורח וכחלום יעוף. ואדרבה, מדברי הגמרא והרמב"ם ז"ל וכל הפוסקים מבואר דאין דין מלחמת מצוה נוהגת כלל בזמן הזה, וכמו כן כל שאר טענותם והבליהם, כולם הם היפך האמת ודעת התורה הקדושה, ועל פי דין ודת תורה הקדושה לא לבד שלא היה המלחמה חיובית ומצוה, אלא אדרבה, היא באיסור נורא ומעשה רעה ומתועבה, מכמה טעמים, כאשר יתבאר.
והנה אף לפי דבריהם שהאויב גירה חרבו בהם ונכנסו במלחמה מחמת ההכרח כדי להציל חיי נפשות ישראל, כטענתם הכוזבת, וברור שאין בכל זה אפילו מקצת אמת, וגלוי וידוע שיש ברורי דברים אמיתיים לברר ההיפך, אלא שאין רצוננו להאריך בזה, ואין צורך ונחיצות לברר פרט זה, כי אפילו ננקוט שהיה כדבריהם, מכל מקום אין בה צד ספק שלא היה שום היתר על פי דעת תורתינו הקדושה להכניס בספק סכנת חרב את חיי אחינו שבארץ ישראל, ועצם הכנסם למלחמה היה שלא ברשות, והיפך דעת התורה, מכמה טעמים.
ראשית דבר, גלוי וידוע לכל רואי האמת, כי כל ההתגרות ומקור הצרות וסכנת המלחמה, כל זאת באתנו אך ורק מתוצאתה וקיומה של המדינה בממשלת הציונים, והממשלה הציונית היא שהציתה חרון אפם של הערביים בהתגרות עמהם באופנים שונים. וברור הדבר כי אילו לא היו חפצים, והיו מוותרים על המדינה בממשלת הרשעה הזו, שאין בה חפץ ותועלת לא להבורא יתברך ולא לכנסת ישראל, ואדרבה, היא שגרמה כל הצרות והחורבנות ועקירת הדת והתורה הקדושה רח"ל, ולולי המדינה וממשלתה לא היה ולא נהיה כל המלחמה, ולא היה שום צורך לסכן נפשות ישראל בסכנת חרב ומלחמה. ואיך יעלה על הדעת לחשוב שתורתינו הקדושה מסכמת לשפוך דם ישראל בשביל רעיון הטמא של מדינתם, ואין בזה צד ספק שאין שום היתר על פי התורה אפילו לאבד נפש אחת מישראל בשביל כל המדינה הציונית כולה. והגם שהרשעים רוצים בקיומה, ודעת רוב העולם נשטית לדעתם הנפסדה, אבל דעת תורתינו הקדושה לא תשתנה ולא תזוז מדרך האמת, וח"ו לישראל המאמין בד' ובתורתו לחשוב מחשבת פיגול וכפירה כזו שמותר לשפוך דם ישראל עבור המדינה הציונית.
ולהלן נבאר ונברר שעל פי דעת תורתינו הקדושה, אפילו במדינה שכולה צדיקים אין שום היתר בזמן הזה להוציא את ישראל למלחמה, כי אין דינים אלו נהוגים אלא בזמן שישראל שרוים על אדמתן ובישובן, ובזמן שיש מלך וסנהדרין, כמבואר בגמרא ובפוסקים. אלא נוסף על זה, שעבור מדינה וממשלה של כופרים לא יצוייר לעולם שתהא דעת התורה הקדושה מסכמת לסכן עבור קיומה נפשות ישראל במלחמה, ואפילו בהיות ישראל בישובן. עכ"פ ברור הדבר שעצם הכנסם למלחמה, ולהכניס בסכנה נפשות מישראל, אך ורק בשביל הגנת מדינתם וקיום ממשלתם, הוא באיסור נורא, ומעשה מתועבה ומופקרת. ואיך יצוייר שגם יהודים יודעי תורה ומאמינים בה, יצדיקו את מעשיהם הרעה הזאת. ועלינו לגלות דעתנו בפרסום ובגלוי, כי כל יהודי הרד עם א-ל ומאמין בהבורא יתברך, אינו חפץ בממשלתם ובמדינתם, ועצם קיומם מתנגדת לתורתינו הקדושה, ומרידה במלכות שמים, כמבואר אצלינו באריכות בספרי ויואל משה (מאמר שלש שבועות), והוא אבן נגף לכל ישראל, וזה ברור, ואין בה צד ספק. וברור כשמש כי בהכנסם למלחמה לא כוונו אל הצלה, ולא היה להם חלק בהצלה גם אחר כך, אלא גרמו ההיפך, הפחד והסכנה והבהלה. ומעצם אופן ההצלה כבר דברנו למעלה () שהיה מחסדי השי"ת והשגחה פרטיות, שריחם השי"ת עלינו והצילנו מן החרב ומן השבי, ועלינו להודות ולהלל לפניו יתברך על חסדיו, אבל חלילה לערב עם שבח הזה דברי נאוץ וכפירה רח"ל, לשבח נסי הרשעים והצלחתם. וכבר הארכנו לעיל בזה.
שנית, דאפילו לשיטתם הכוזבת והרשעה שחפצים ורוצים בקיום מדינתם להיות ככל הגוים בית ישראל, ובעיקר כדי למלאות תאות לבבם בעקירת הדת ותורה הקדושה, אבל איך יעיזו פניהם לומר שהיה מלחמתם ברשות התורה. ותסמר שערות ראש איך שנמצאו יהודים שמתלבשים בלבוש יראים וחרדים, ומחזיקים ידי הכופרים בשם התורה הקדושה, לעלות במלחמה ולהפקיר נפשות ישראל, ונבאו להם נביאות של שוא ושקר כי יצליחו במלחמתם בכח התורה, ונתנו להם דברי חיזוק כי הוא מלחמת מצוה וחובה. ומעשיהם של אלו הנביאי שקר כמעשיהם של נביאי הבעל שהיו בימי הבית ראשון, ועוד גרועים מהם. וכבר ביארנו () בענין אזהרת התורה הקדושה להתרחק ושלא לשמוע לדברי נביאי השקר, אפילו במה שיאמרו דבר שהוא מצוה ודאית, ואפילו יוכיחו לעבדות ה', אסור לשמוע לדבריהם כלל, וזו ממצות התורה הקדושה (דברים י"ח, כ') שלא לשמוע לנביא השקר אפילו לדבר טוב. ובעוה"ר, בדורנו השפל הסמוית עינים גדולה כל כך, עד שאפשר לפרסם השקר המוחלט והגלוי ולהלבישו בלבוש האמת ובדעת התורה הקדושה, וימצאו אלפים ורבבות מישראל שיאמינו בשקריהם ויחשבו שדעת התורה הקדושה כן הוא. והלוא ברור ושריר שעל פי דעת התורה הקדושה מחויבים לעשות כל הצטדקות שבעולם למנוע מבוא בדמים, ולהמנע מן המלחמה ומלהכניס בסכנת חרב נפשות מישראל לאלפים ורבבות, ונצטווינו כן בתורתינו הקדושה לבקש דרך השלום אפילו עם שונאינו, כמפורש בפסוקים (שם כ', י'), ואפילו בר בי רב דחד יומא יודע שכן הוא דעת התורה הקדושה, ואמרו רז"ל (כתובות קיא.) שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות, ואיסור העברה על השבועות קיימת אפילו על אומות השונאים אותנו ומריעים לנו, כאשר בארתי בספרי ויואל משה (מאמר שלש שבועות, סי' ע"ה) מדברי הרמב"ם באגרת תימן, ועוד מקורות נאמנים מדברי חז"ל, שאיסור התגרות ומרידה באומות נוהגת בכל דורות הגלות, ועוד נרחיב הדיבור בזה אי"ה.
עכ"פ ברור כשמש שדעת התורה מחייבת לעשות כל השתדלות שבעולם כדי לתווך השלום, ולהמנע מן המלחמה. והרשעים האלה, ממשלת הציונים, עושים היפך דעת התורה, ומתגרים באומות כל ימיהם. ומה עשו בכיבוש סיני, האם היה מותר על פי התורה לעשות מלחמה על לא דבר, אך בשביל להרחיב גבולם ושאר תועלת המדומה, וסוף מעשה נוכח לדעת שלא היה בו שום תועלת אלא הפסד וחורבן ואיבוד נפשות ישראל. ואפילו בשביל כל תועלת שבעולם, הכי יש היתר על פי התורה להפקיר ולגרום אבדון נפשות ישראל, וחביב ויקר לפני השי"ת כל נפש מישראל, וכל חפצי העולם לא ישוו בה, ובודאי לא נתנה התורה הקדושה רשות להפקיר נפשות ישראל בשביל תועלת המדומה ובשביל אהבת הנצחון.
וגם עכשיו במלחמה הזו, שעיקר ההתגרות היה בשביל זכות מעבר המים, וכי מותר על פי התורה לשפוך דם ישראל בשביל מעבר המים, ואולי אם היו מוותרים על זה היה אפשר לתווך השלום על ידי האומות המאוחדים, אלא שהציונים וגירוריהם והס"מ בראשם מסמים עיני העולם להאמינם שהיה המלחמה הכרחית, אבל בכל אופן היה החיוב על פי התורה לנסות עכ"פ ולעשות כל השתדלות שבעולם, ואפילו לוותר על זכות המים, כדי למנוע מהמלחמה. אבל האמת הברור שאינם רוצים בדרך התורה, ולא עלה אפילו בדעתם לבקש דרך התורה, אלא כדי לסמות עינים של בני ישראל התמימים הרוצים בדרך התורה, השתתפו בעזרתם הדתיים והמתלבשים בלבוש יראים וחרדים, והם זייפו עבורם מצות התורה, ועשאו תורתו של הקב"ה פלסתר ח"ו לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, ולברר שדעת התורה הקדושה מסכמת ח"ו לדעת המינים ומעשה הרוצחים ושופכי דמים. וברור שכל המכניס את ישראל במלחמה שלא ברשות התורה הרי זה רוצח ושופך דמים, כי כל מלחמה שבעולם יש בה סכנת נפשות רח"ל.
ומה שאומרים סברות שונות ובדויות שלא היה אופן ואפשרות להמנע מן המלחמה, אין כדאי לטפל בהבליהם ולדחות כל סברתם, אלא אחת היא ברור לכל בר שכל ודעת ישרה, שעל סמך סברות לבד אין היתר על פי דעת תורתינו הקדושה להפקיר נפשות ישראל להריגה ולסכנה ח"ו, והיה להם עכ"פ לנסות ולעשות כל השתדלות להנצל מן המלחמה, אלא שקרבות יחפצון, כמו שנבאר להלן. ועל מי סמכו להכריע בדבר הנוגע לפיקוח נפשות אם ליכנס במלחמה או למנוע, וניתנה ההכרעה הזאת ביד מושליהם ומנהיגיהם, כופרים ומופקרים, שניקל בעיניהם דמם של ישראל, והרי על דעת כן נכנסו במלחמה, שידעו במוקדם שתוצאת המלחמה יגרום לאיבוד אלפים נפשות מישראל, והכניסו את כל ישראל לסכנה בשביל תועלת וקיום ממשלתם. ומופקרים הם ומוכנים להסכים אפילו לאבדון חלק גדול מישראל ח"ו, כדי לבצע מזימתם בממשלתם ומדינתם הארורה, ואומרים כן בריש גלי, ואינם בושים לפרסם רשעתם. ואיך יעלה על הדעת לומר שהכרעת הכופרים והמופקרים האלה דעת תורה היא, ואיך לא יבושו ולא יכלמו הדתיים גרורי הציונים להחציף פניהם כל כך ולשקר במילתא דעבידא לגלויי, לסמות עינים ולומר שהכופרים המופקרים האלו כוונו או נתכוונו לעשות המלחמה בדעת התורה, אשר גלוי וידוע לכל רואי האמת כי כל כוונתם להכעיס ולעשות היפך מדעת התורה, ומכל שכן בדבר הנוגע לתועלת מדינתם ולנצחונם. שומו שמים איך החציף השקר כל כך, לדבר בריש גלי בלי בושה וחרפה וכלימה, דברים המוכחשים לעין כל רואה. וכל המשתף וממזג דעת התורה עם דעת המינים והכופרים אלו, הרי זה כופר ומין כמותם, ואפילו אם מתלבש באצטלותא דרבנן ויכהן פאר ככהן גדול.
ומה שמצדיקים הכנסם למלחמה בטענה שהיו מוכרחים לזה מצד ספק פיקוח נפשות, על ידי שהשונאים איימו עליהם בדברים שבאים להשמיד, להרוג ולאבד, אין זה אלא דברי לעג לשון, ורוח תשאם ותזרם כקש, ולא נאמרו אלא לאחיזת עינים ולסמות עיני השוטים המאמינים בכל דבר מבלי להביט אל מקורו ושרשו. וטענה זו נדחית מכמה טעמים. ראשית דבר, גלוי וידוע שלא זאת הפעם הראשון שאמרו אליהם דברי איומים כאלה, וכבר אמרו כזאת פעמים אין מספר וזמן זמנים טובא בשנים האחרונות, וממה נפשך, אם האמינו הציונים לדברי התפארות גבורתם, וחשבו שיש בכח גבורתם להשחית ולעשות ח"ו כלה, מדוע לא קשבו אוזן לדבריהם ולא פחדו ולא רעדו מהם עד הנה, והיה להם להשתדל בכל הזמנים שעברו לתווך השלום עמהם, ומכל שכן שלא להתגרות בהם לצד יראתם מהם. וראה ראינו ונתברר לכל רואי האמת כי לא פחדו כל הזמנים האלו מהם, ושחקו על כל איומם, והוא לפי שידעו היטב מחולשתם במלחמה, וכל עמים ידעו בדבר זה והגידו מראש כן. וגם עכשיו אין כאן אפילו מקצת אמת בדבר הפחד והדאגה מאיומם, ומשתמשים בו רק לאמתלא ולכסות עינים. אמנם אף כי כן שבטחו בגבורתם, מכל מקום כל מלחמה היא סכנת נפשות, ואף הגבור והנוצח יאבד נפשות במלחמה, כידוע.
ואחרי שכל הענין פקוח נפשות על דבר איומם ישתמש רק לאמתלא וסמיות עינים, ולפי האמת ידוע ונתברר שלא פחדו מהם כלל ושחקו על כל דבריהם, אם כן איך הותר להם להפקיר נפשות ישראל, ועל מי סמכו לעשות כן, ומי הורה בדבר על פי דעת תורה. וברור שדעת התורה הוא להיפך, ועל פי התורה עשו מעשה רציחה, שהפקירו וגרמו נפשות ישראל לאיבוד רח"ל. וכל אלו הדתיים שנתנו להם חיזוק, וזייפו להם דעת התורה הקדושה, הרי הם עתידים ליתן את הדין. וצריך לברוח מהם ומהתחברותם עד קצה האחרון, כי ההתחברות אליהם סכנה גדולה מאוד לגוף ולנפש, וחשודים המה גם על שפיכות דמים.
ובעיקר הדבר מבואר בגמרא וברמב"ם והראשונים ז"ל, דאין דין מלחמה נוהגת כלל בזמן הזה, לא מלחמת מצוה ולא מלחמת רשות, דאין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד (סנהדרין ב.), וכבר נתבטל בית דין של שבעים ואחד בימי התנאים. ומלחמת מצוה, אף על פי שאין צריך אליה רשות בית דין, אבל אין מוציאין למלחמה זו אלא על פי מלך, ולמדוה חז"ל במסכת סנהדרין (טז.) מקרא, וכן בירושלמי (סנהדרין פ"ב ה"ה, עיי"ש), ומבואר כן מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות מלכים הלכה ב', עיי"ש. ופשוט דאין לנו בזמן הזה דין מלך, דאין מעמידין מלך אלא על פי נביא וסנהדרין של שבעים ואחד, ורק בהיות ישראל על אדמתן ובישובן, כמבואר בגמרא ובדברי הרמב"ם ז"ל. ויותר מזה כתבו התוספות במסכת סנהדרין (כ: ד"ה מלך) דפרשת המלך לא נאמרה רק על המלך שנמלך על כל ישראל ויהודה ומאת המקום, ועל כן לא היה לאחאב דין מלך, לפי שלא מלך על יהודה, וגם לא מלך מאת המקום, עכ"ל התוספות. ופירשתי כבר () בכוונת התוספות, דאף על גב דאחאב מלך על פי נביא אמת ועל פי סנהדרין, אלא לפי שעבד עבודה זרה לא נחשב להיות מלך מאת המקום, ולא היה לו דין מלך. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות מלכים ה"ח) וז"ל, נביא שהעמיד מלך וכו', והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצות וכו', הרי זה מלך, וכל מצות המלכות נוהגות בו, עכ"ל. מבואר, דמתנאי המלך והמלכות שיהיה הולך בדרך התורה והמצות, והועמד על פי נביא ועל פי סנהדרין, ובלאו הכי אין לו רשות.
ומבואר מדברי הנודע ביהודה (מהדורא תנינא, אבה"ע סי' קכ"ט, ד"ה והנה אין מעשר) לענין יפת תואר, שכתב דלא משכחת לה האי דינא לאחר החורבן, דאין דין זה נוהג אלא בשעת מלחמה, והרי אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד וכו', וכבר נתבטל בית דין של שבעים ואחד בימי התנאים, ועוד שלאחר החורבן אין לנו מלך ולא חלוצי צבא שיהיה שייך כבוש מלחמה וכו', ע"כ לשון הנודע ביהודה ז"ל. וברור שהוסיף הנודע ביהודה ז"ל בטעם השני, לאפוקי דגם מלחמת מצוה בכי האי גוונא שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות מלכים (הלכה א') דעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם הוי מלחמת מצוה, אף זו אין נוהגת לאחר החורבן, כיון שאין לנו מלך, ועל כן הוכיח דלא משכחת לה דין יפת תואר בזמן הזה עיי"ש.
וכן כתב החתם סופר זלל"ה (שו"ת ח"ב, אה"ע סי' קנ"ה) לענין עשה דנקי יהיה לביתו (דברים כ"ד, ה'), דאינו נוהג אלא במלחמה, ואין דין מלחמה בזמן הזה. ותדע שהרי הסמ"ק שלא מנה רק המצות הנהוגים בזמן הזה, השמיט מצוה זו, לפי שאינו נוהג אלא בשעה שיש מלכות לישראל ויש להם רשות להלחם עם אויביהם, ולא בזמן הזה, ע"כ דברי החתם סופר זלל"ה. והחינוך ז"ל (), בהזכירו כל אלה המצות הנוהגות במלחמה, הכפיל ושנה בכל אחד ואחד שאין נוהגות אלא בזמן שישראל על אדמתן ובישובן, כי אז להם הרשות והיכולת בידם עיי"ש. וכל הפוסקים, הרי"ף והטור והשולחן ערוך ונושאי כליהם, לא זכרו הך מלחמת מצוה ללחום בעזרת ישראל מיד צר הבא עליהם, שכתב הרמב"ם, אלא ודאי דאין נוהגת בזמן הזה, ולית דין צריך בושש.
וברור, דלא היה רצון הבורא יתברך ודעת התורה הקדושה מסכמת למסור הרשות ביד מי שהוא לכוף את ישראל ולהוציאם למלחמה, כי אם המלך אשר יבחר בו ד', ונמנה על פי נביא ועל פי סנהדרין, והיה הולך בדרך התורה והמצות, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שכל זה מתנאי המלך, ולו לבדו נתנה תורה רשות לכוף את ישראל למלחמת מצוה לבוא בעזרת ישראל מיד צר. ומלך כזה היה לו סייעתא דשמיא והשראת השכינה בכל מעשי ידיו, לדון ולהכריע כדת של תורה בענין המלחמה, הנוגע לפיקוח נפשות. ובזמן הבית, שיצאו למלחמה על פי סנהדרין ועל פי מלך, היו הסנהדרין והמלך דנין בדבר בכובד ראש, באימה וביראה, אם יש הכרח בדבר להוציא את ישראל למלחמה. והרי אף בעזרת ישראל מיד הצר לא הותרה כי אם לתועלת ההצלה, ויש לדון בדבר אם ההצלה קרובה, או ח"ו הסכנה קרובה לסכן את ישראל ח"ו למיתה. ועל מי סמכו עכשיו במלחמה זו, ומי היה המכריע בדבר הנוגע לסכן נפשות ישראל, שאין לנו לא סנהדרין ולא נביא ולא מלך ולא אורים ותומים, וניתנה ההכרעה ביד מופקרים ורשעים האלה, שנפשם ודמם של ישראל הפקר בעיניהם כמים, ועוד היום אחר המלחמה מתגרים באומות להעלות חרון אפם על ישראל, ומפקירים על ידי זה נפשות אלפים ורבבות מישראל בארצות שונות.
ואפילו אם היו צדיקים, היה חטא גדול בידם על שהלכו במלחמה שלא ברשות התורה, כמו שכתבתי לעיל (סי' ה') דברי הרמב"ן ז"ל בפלגש בגבעה, שאף על פי שעשו מלחמה לשם שמים להגדיר פרצת עריות, אבל מפני שלא שאלו כהוגן באורים ותומים, נענשו מאוד, ונחשב להם לחטא נורא. ומכל שכן באלו, שכל מעשיהם לחילול שם שמים ועקירת התורה והדת, והיעלה על הדעת שעשה ד' להם נסים להצליחם במלחמתם שהוא כנגד התורה. אלא שהיתה ההצלה בהשגחת הבורא יתברך שריחם עלינו, אבל לא היה חלק לרשעים האלו בהצלה כלל. והם עשו הפחד והבהלה, ולא ההצלה, ולא עשו שום טובה לכלל ישראל במלחמתם, אדרבה, יותר טוב היה אילו לא עשו כלום, ולא התחילו לא בהתגרות ולא במלחמה. וכל הנותן הילול ושבח לרשעים האלה ולצבאם וחיילותם הרי זה מגדף ומחרף.
ומדין חיוב ההצלה משום לא תעמוד על דם רעך (ויקרא י"ט, ט"ז), כתב הב"ח (חו"מ סוף סי' תכ"ו), דמדברי רבינו הרמב"ם ז"ל (הלכות רוצח ושמירת נפש פ"א, הי"ד) שכתב ויכול להצילו וכו' משמע, דוקא בדאין ספק שיכול להצילו, אז רמיא חיובא עליה, אבל אינו חייב להכניס עצמו אפילו בספק סכנה להצלת חבירו. וכן כתב הסמ"ע בסימן הנ"ל (ס"ק ב') דהגם שאמרו בירושלמי (הובא בבית יוסף שם בשם הגהות מיימוניות) דמחויב אפילו להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חבירו, אבל השמיטוהו הפוסקים, והרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא הביאו הך דירושלמי בפסקיהן, ומטעם זה השמיטו גם המחבר והרמ"א ז"ל, ע"כ לשון הסמ"ע. ועיין בפתחי תשובה שם (ס"ק ב') מה שכתב בשם ספר אגודת איזוב () טעם נכון מה דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא הביאו הך דירושלמי בפסקיהן, משום דסבירא להו דתלמודא דידן () פליג על הירושלמי בהא, וציין בפתחי תשובה לדברי הרדב"ז (ח"ג סי' אלף נ"ב) שכתב בפשיטות דספקא דידיה עדיף מודאי דחבריה, ואפילו יש ספק חשש סכנה להמציל, אינו מחויב בדבר, דחייו קודמים לחיי חבירו, וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל (הלכות שבת פ"ב, הכ"ג) שכתב, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא ולצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם וכו'. הרי מבואר מאריכות לשונו דדוקא בדליכא ספק שיכולין להציל, כמו שהוכיח בב"ח הנ"ל. מכל שכן במלחמה, שהסכנה קרובה ח"ו, ואין ההצלה ברורה, ולפעמים מכניס את עצמו ואת חבירו לסכנה, ודאי שאין בזה לא תעמוד על דם רעך, ואין בזה צד ספק, אלא שהארכנו בזה להוציא מדעת המינים המצדיקים מעשה הרשעים כאילו היה במלחמה הזו חיובא ומצוה על פי דעת תורה הקדושה, ודי בזה למבין.