על הגאולה ועל התמורה/צא

צא

עוד מצינו בגמרא (עבודה זרה יז.) מאי דכתיב (משלי ה', ח') הרחק מעליה דרכך זו מינות. (שם טז:) מעשה בר' אליעזר שנתפס למינים והעלוהו לגרדום לידון וכו'. אמר לו רבי עקיבא, תרשיני לומר דבר אחד ממה שלימדתני, אמר לו אמור. אמר, רבי, שמא מינות בא לידך והנאך ועליו נתפסת. אמר לו, עקיבא הזכרתני, פעם אחת הייתי מהלך בשוק וכו' ומצאתי אחד ויעקב איש כפר סכניא שמו (מין היה), ואמר לי, כתיב בתורתכם (דברים כ"ג, י"ט) לא תביא אתנן זונה וגו', מהו לעשות הימנו בית הכסא לכהן גדול, ולא אמרתי לו דבר, אמר לי כך לימדתני (מיכה א', ז') כי מאתנן זונה קבצה, ועד אתנן זונה ישובו, ממקום הטנופת באו למקום הטנופת ילכו, והנאני הדבר, ובשביל זה נתפסתי למינות, שעברתי על מה שכתוב בתורה הרחק מעליה דרכך (משלי ה' ח') זו מינות וכו', ואל תקרב אל פתח ביתה זו זונה וכו'. וכתב המהרש"א ז"ל (חידושי אגדות שם, ריש יז.) שנענש רבי אליעזר לפי שהיה לו להתרחק ממנו ולא לשמוע תשובתו כלל, כי יצרא דמינות משכא מאוד. והשבות יעקב פירש בעיון יעקב (עבודה זרה סי' כ"ט, ד"ה והנאני) דעל ידי שהנאהו דרשתו של המין נחשב לו לחטא במחשבה, ולכך נענש ליתפס למינים עיי"ש.

מבואר מכאן שצריך להתרחק שלא להנות אפילו מדיבור קל של מינים, והוא בכלל הרחק מעליה דרכך, שהרי נענש רבי אליעזר על שנהנה ממנו אף על גב שהדיבור עצמו היה אמת. ומכל שכן שלא לילך לכתחלה להנות ממעשה המינים אשר מתפארים שבמעשיהם המציאו לנו את המקום הזה, הרי הוא בודאי בכלל הרחק מעליה דרכך.

וכעין זה איתא בקהלת רבה (פ"א, כ"ה) חנינא בן אחי רבי יהושע אזל להדיה כפר נחום, ועבדון ליה מינאי מלה ועלון יתיה רכיב חמרא בשבתא, אזל לגביה יהושע חביביה ויהב עלוי משח ואתסי, אמר ליה, כיון דאתער בך חמרא דההוא רשיעא לית את יכיל שרי בארעא דישראל, נחת ליה מן תמן לבבל ודמך תמן בשלמיה.

מבואר מזה עד כמה גדולה הזיקה וסכנה להנות ממינים וממעשיהם, שהרי על שבא חנינא לארץ ישראל על ידי חמור של מינים ונהנה מהם, ואף על פי שהיה שלא ברצון ושלא במתכוון, ואף שבא אחר כך לגביה דרבי יהושע חביביה שהיה בכחו להגן עליו ברוחניות ובגשמיות, אף על פי כן לא הועיל לו כלום ולא מצא לו תקנה אלא לצאת מן הארץ, וככה עשה ונפטר בבבל לשלום. הרי לך מבורר דהנהנה מן המינים לא ימלט שלא יכנס בו מארס המינות, וכמעט לית ליה אסותא. והחי יתן אל לבו, ומכל שכן לענינינו, הנהנה מהם בדבר הנוגע לרוחניות, בלי ספק נוגע הפגם עד דכדוכה של נפש, והשומר נפשו ירחק מזה.