דברי יואל על התורה/במדבר/מסעי
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
תורה א
קושיות
אלה מסעי בנ״י אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם וכו׳ ביד משה ואהרן, ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם עפ"י ד׳, ואלה מסעיהם למוצאיהם. דקדק האוהחה״ק, דהנה אמר רז״ל כ״מ שנאמר אלה פוסל את הקודמים, ובמה שלפנינו לא מצינו שקדמו בכתובים מסעות זולתם, לומר שנתכון הכתוב לפוסלם.
ב) יל"ד, דמיד בפסוק שלאח״ז נאמר ואלה מסעיהם וכו׳, וידוע דכ״מ שנא׳ ואלה עי"ז על הראשונים, ומה בא להוסיף כאן אחרי שכבר עמל בפסוק הקודם, גם צ״ב למה כפל הכתוב ואלה מסעיהם, והלא כבר אמר אלה מסעי וגו׳, וכן הקשה האוהחה״ק.
ג) אשר יצאו מארץ מצרים צ״ב דמה לו להזכיר זה, וידוע שהמסעות האלו היו ביציאתם ממצרים, ולהלן הוא אומר ויסעו מרעמסס וגו׳ והוא הי׳ ביציאתם ממצרים.
ד) גם צ״ב מה שכפל הכתוב מםם הראשון ב׳ פעמים, ויסעו מרעמסס בחודש הראשון וגו׳, ואמר עוד ויסעו בני ישראל מרעמסס וגו׳.
ה) ביד משה ואהרן צ״ב הכוונה, וידוע הוא דהכל עשו ע״י משה ואהרן, וכבר מפורש לעיל (בפ׳ בהעלותך) דהמסעות היו עפ"י ה׳ ביד משה, ועיין פרש״י שם.
ו) ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם עפ"י ד׳, ואלה מסעיהם למוצאיהם, צ״ב כוונת הפסוק, מהו מוצאיהם ומהו מסעיהם, גם הכפל למה, מוצאיהם למסעיהם וחזר לומר ואלה מסעיה ם למוצאיהם, גם דקדק האוהחה״ק למה בתחלה הקדים הכתוב מוצא למסע, באמרו מוצאיהם למסעיהם, ואח״כ הקדים מסע למוצא, באמרו ואלה מסעיהם למוצאיהם.
ז) אלה מסעי וגו׳ כתב רש״י ז״ל למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום וכו׳, לא תאמר שהיו ישראל נעים ומטולטלים ממסע למסע כל מ׳ שנה וכו׳, צא וחשוב וכו׳, נמצא שכל ל״ח שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות עכ"ל, צ״ב כי עפ"יטעם זה, למה הוצרך התוה״ק להאריך, ולכתוב בפרטיות כל מסע ומסע לשמותם במקומותם, באריכות גדול ובהרבה פסוקים, אם רק זה בא הכתוב להודיענו, שכל ל״ח שנים לא נסעו רק כ׳ מסעות, כ״ז הי׳ אפשר להודיענו בפסוק א׳ בפירוש, וכל האריכות הזה למה, הגם שבודאי יש באלו הפסוקים פנינים גבוהים מד אין חקר, וכל אות ואות שבתוה״ק נרמזים בו סודות נפלאים, וא״א לנו להשיג טומק הדברים, כמ״ש החקר אלקי תמצא, אבל רש״י ז״ל רצה לתת טעם עפ"י פשוטו, ובפשעות הדברים קשים להולמן, שיצטרך הכתוב להאריך כ״כ בסיפור המסעות, רק בשביל הודעה זו בלבד וצ״ב, גם כבר נכתבו מסעות האלו בתורה כל אחד במקומו, ומה התועלת בזכרונם כולם יחד.
ח) הרמב״ן הק׳ כתב בשם ס׳ המורה טעם אחר בתועלת ידיעתם, וזתו״ד הצורך להזכיר המסעות גדול מאוד, כי הנסים והאותות הנעשות, היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים אלו מפי השמועה לבד, ופן יכזבם השומע, ולא יאמין בכל האותות התורה ונפלאותיה העצומות, שעמדו ישראל במדבר מ׳ שנה, ושהיו מקומות אלו רחוקות מן הישוב וכו׳, לא מקוםזרע ותאנה וכו׳, לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם, ופן יחשבו כי ממידתם במדבר הזה, הי׳ במקומות קרובים אל הישוב, מקום אשר ימצאו בנ״א שם, או מקומות אשר יש שם חריש וקציר, ועשבים וצמחים ובורות מים, ע"כ הרחיק מלבות בנ״א המחשבות האלה, וחיזק האותות כולם, ע"י זכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים, וידעו האותות הגדולות, איך עמדו בנ״א במקומות הה ם מ׳ שנה אלו ת״ד. לכאורה גם טעם זה צ״ב, דבשלמא אס הי׳ נודע לנו מקומות ההם, אז היתה תועלת מרובה במה שהזכירן הכתוב, כדי לחזק האותות בלבות בנ״א כאשר כתב הרמב״ן ז״ל, אבל אחרי שהוא עדיין מדבר שממה, ארץ לא עבר בה איש, ואין אדם בקי בשמותן ובטובן, ומה יועיל הכתוב בפרטן, כי לא יתוסע אצלינו הידיעה על ידה, ומיקר ידיעתינו הוא רק ע"י אמונה בתוה״ק, שהמידה שהליכתנו במדבר, הי׳ בדרך אות ומועת ולא בדרך הטבט, וזה יספיק הכתוב לבאר בקיצור, שהי׳ המדבר ארץ לא זרוטה, מקום נחש שרף וטקרב וצמאון וכו׳, וכל אריכות הזה למה, ולמה הוצרך הכתוב להזכיר כל אלה המסעות בפרטן.
ט) גם ראוי להבין מי נתן שמות למקומות הללו, אחרי שהוא מדבר צי׳ ושממה, ולא עבר בה איש ממולם, ואם קבלו שמותיהם ע"י ישראל כשעברו וחנו בהם, אבל למאי נפקא מינה ומה תועלת בקניית שמותיהם על העתיד, ולמה הודיע לנו הכתוב שמותיהם.
י) גם ראוי להבין מה שאמר הכתוב אלה מסעי בני ישראל, ובפרטן הזכיר גם החניות, ולכאורה הול״ל אלה חניות בני ישראל, גם בפרטן למה הזכיר הכתוב, ויסעו ויחנו בכל מסע ומסע, ויספיק שיאמר ויחנו באלוש ויחנו ברפידים וגו׳, וממילא ידמנו שהי׳ ע"י מסע ממקום למקום.
יא) ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם עפ"י ה׳, כתב הראב"ע ז״ל עפ"י ד׳ דבק עמ למסעיהם, פי׳ שהמסעות היו עפ"י ד׳, והרמב״ן ז״ל הקשה, שכבר הודיענו הכתוב עפ"י ד׳ יחנו ועפ"י ד׳ יסעו, לכן פי׳ הוא ז״ל כי עפ"י ד׳ מוסב אל ויכתוב משה, שהכתיבה הי׳ עפ"י ד׳ עכ"ד, וגם פ״ז קשה, כי מה צורך להודיענו שכתבה משה עפ"י ד׳, כי הלא כל התורה כתב משה עפ"י ד׳, ופרשה זו מכלל כל התורה הוא ומי שאינו מאמין בזה, ואומר אפילו על אות א׳ שבתורה שלא כתבה משה מפי ה׳, ה״ז כופר בתורה מן השמים, וכטי״ז הקשה באוהחה״ק.
יב) במדרש רבה (פכ״ג ס״ד) אמרו טעם אחר, וז״ל למה זבו ליכתב' בתורה כל המסעות האלו, על שקבלו את ישראל, ועתיד הקב״ה ליתן שכרן דכתיב יששום מדבר וצי׳ וכו׳, את מוצא עתיד המדבר להיות ישוב, שנא׳ אשים מדבר לאגם מים, ועתיד הישוב להיות מדבר, שנא׳ ואת עשו שנאתי ואשים את הריו שממה וכו׳ ע"כ, עכ"פ המדרש מבאר לנו טעמו של מקרא, דלכך נפרטו המסעות האלו, ללמדך שכולן יקבלו שכרן על שקבלו את ישראל, ולכאורה גם טעם זה צ״ב, דבשלמא אם הי׳ השכר ההוא מפורש בכתוב, הי׳ אפשר לומר דלכך נפרטו המסעות האלו, ללמדנו שאין הקב״ה מפקח שכר כל ברי׳, אבל טתה שאין מפורש בפסוק,שיקבלו שכרן, א״כ מיקר הלימוד חסר מן הספר, וא״א ללמוד מכאן קיבול שכר, והדרא קושי׳ לדוכתי׳ למה נאמרו המסעות בתורה, גם איך שייך קיבול שכר על שקבלו את ישראל, וכי המדבר בעל בחירה היא, והרי הקב״ה הנהיגם שם, כמ׳׳ש (חהלים ע׳׳ז) נסיח כצאן עמיך ביד משה ואהרן.
יג) במד"ר (בריש הפרשה וכ״ה בחנחומא) ילמדנו רבינו מי שהי׳ נרדף מן הגוים ומן הלסעים מהו שיחלל את השבת, כך שנו רבותינו מי שהי׳ נרדף מן הגוים וכו׳, מחלל את השבת בשביל למלט את נפשו, וכך אנו מוצאין בדוד, כשביקש שאול להרגו ברח ממנו ונמלט, (וכתב הרש״ש דבשבת הי׳, כי בא נוב עיר הכהנים בשבח כמבואר במנחות (צ״ה ט״ב), וכ״כ העץ יוסע שברח בשבת, כדאיתא בכלי יקר ובגבול בנימין פ׳ לך בשם המדרש) אמרו רבותינו מעשה שבאו לגדולי צפורי כתבים רעים מן המלכות, הלכו ואמרו לר אלעזר בן פרטא, רבי כתבים רעים באו לנו מן המלכות, מה אתה אומר נברח, והי׳ מתיירא לומר להם ברחו, וא״ל ברמז ולי אתם שואלים, לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד, מה כתיב ביעקב (הושע י״ב) ויברח יעקב, וכן במשה (שמות ב׳) ויברח משה וכו׳, וכן הוא אומר (ישעיה כ״ו) לך עמי בא בחדרך וסגור דלתך בעדך וגו׳, וכאילו כל גדולי עולם יראו וברחו מן שונאיהם, אמר להם הקב״ה כל אותן מ׳ שנה שעשיתם במדבר, לא הנחתי אתכם לברוח, אלא הייתי מפיל שונאיכם לפניכם וכו׳, לכך אמר הקב״ה למשה כתוב את המסעות שנסעו ישראל במדבר, כדי שיהיו יודעים מה נסים שעשיתי להם, מנין ממה שקרינו בענין אלה מסעי עכ"ד המדרש, ולכאורה צ״ב, דהביא המדרש מעשה לסתור, דתחלה פסק להלכה דצריך לברוח ואפי׳ בשבח, ובתנחומא איתא הגירסא דמעשה דד׳א בן פרטא בשבת הי׳, וסיים כאילו כל גדולי עולם יראו וברחו וכו׳, ואח״כ הביא מעשה לסתור דכל אותן מ׳ שנה לא הנחתי אתכם לברוח, וגם דבאמת אין ראי׳ מהמסעות לנידון הלכה זו שנשאל עלי׳, דהרי במסעות מעשה נסים הי׳ כדמסיים במדרש, ובודאי שאין סומכין על הנם במקום חשש פיקוח נפש, גם צ״ב סיום המדרש, לכך אמר הקב״ה למשה כתוב את המסעות וכו׳, כדי שיהיו יודעים מה נסים עשיתי להם וכו׳, איזה קישור יש בזה לשאלת ההלכה שהזכיר כאן.
יד) במד״ר ( ס״ב) אלה מסעי בני ישראל זש״ה (תהלים ע"ז) נחית כצאן עמיך ביד משה ואהרן, מה נחית, נוטריקון הוא, ר אלעזר אומר נסים עשית עמהם, חיים נתת להם וכו׳, וע"י מי ע"י משה ואהרן, וצ״ב כוונת המדרש, ומה חידש לן המדרש בזה, והלא מבואר בפסוקים שעשה הבוי״ח נסים, ושהיו ע"י משה ואהרן.
טו) גם הקשו המפרשים מ״ש רש״י ז״ל בשם המדרש, שהרי אין כאן אלא מ״ב מסעות וכו׳, והרי כשאנו מונין פרטן של מסעות לא תמצא אלא מ״א, וכן הקשה הגו״א והלבוש, והלבוש תירץ, דכשמת אהרן חזרו לאחוריהם מהר ההר עד מוסרה ז׳ מסעות, כמשפרש״י בפ׳ חקת ובפ׳ טקב, והנה מה שחזרו לאחוריהם אינו נקרא מסע, שהרי אדרבה נתרחקו ממקום שהיו חפצים לבוא שם, ואח״כ כשחזרו ממוסרה לחזור לבוא להר ההר, כדי לשוב ולהתקרב לדרכם ומחוז חעצמ וכו׳, זהו נקרא ג״כ מסע וכו׳, ואע"ג שבהליכה הראשונה ממוסרה להר ההר חשבו הכתוב לז׳ מסעות, מפני החניות שבנתיים, אבל בחזרה שני׳ חשבם למסע אחד, אע"פ שבל״ס חנו בנתיים והלכו הדרך בכמה ימים וכו׳, ובצירוף מסע זו ישנם מ״ב מסעות, עכת"ד הלבוש, אבל עדיין צ״ב, דאם נחשב גם החזרה למסע א׳, למה לא נחשבו לז׳ מסעות כמו בהליכה הראשונה, והגם שאין ראוי ליחשב החניות בפעמ שני׳ כיון שלא הי׳ חני׳ גמורה כמו שהסביר הלבוש, אבל ראוי הי׳ לחשוב המסעות, וטעםא בטי שחשבן הכתוב לא׳ ולא חשבן לז׳.
ואפשר לתין קושית הגו״א והלבוש בדרך הפשוט, עפימ"ש בתרגום יוב״ט (בפ׳ יתרו) עה"פ ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו׳, שהטננים נשאו אותם מרעמסס לאתר בית מקדשא למעבד תמן פסחא, ובההוא ליליא אתיבית יתכון לפילוסין וכו׳, וחזרו בלילה ההוא לרעמסס, וביום ט״ו יצאו מרעמסע שנית, ואפשר דנסיטה זו ראשונה שנסעו עמ הטננים למקום המקדש נחשבה למסע א׳, ומשלים למספר המ״ב מסעות, ואפשר דמ״ש הכתוב אשר יצאו מארץ מצרים ירמוז על מסע זו, וזה אומרו אלה מסעי בנ״י, והתחיל הכתוב לפורעמ, ואשר יצאו מאמ״צ מפרעמ היא, או אפשר דע"כ כפל הכתוב לומר ויסעו מרעמסס ב׳ פעמים, על כי הי׳ ב׳ נסיעות מרעמסס כנ״ל, ובזה נשלמו מספר המ״ב מסעות שאמרז״ל. והנה בני אפרים הקדימו לצאת ממצרים לפני הזמן, והרגום אנשי גת, וכתב הרמב״ן ז״ל (בפ׳ בא) עה״פ ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה וגו׳, כי הגזירה היתה ארבע מאות שנה מן היום ההוא (ברית בין הבתרים), והשלשים שנה האלו הם תוסעת עליהם בעבור חטאם וכו׳, ואפשר שיהי׳ זה סיבת בני אפרים, שיצאו ל׳ שנה קודם לביאת משרע״ה, ובזה הי׳ טעותם עיי״ש לדרכו, ומעתה הי׳ סברא לומר דגם יציאת בני אפרים, יהי׳ נחשב ונמנה למסעות ישראל, כיון דבאמת כבר נשלמה גזירת ברית בין הבתרים, אמנם דקדק הכתוב לומר אלה מסעי בנ״י וגו׳ ביד משה ואהרן וגו׳ על פי ה׳ וגו׳, דלא מנה הכתוב אלא המסעות שהיו עפ"יה׳ וביד משה ואהרן, ונתמעטה זו מכללן שלא הי׳ עפ"יה׳ וביד משה ואהרן. ואפשר להבין בזה מה שאמר הכתוב אלה מסעי בנ״י, וכ״מ שנאמר אלה פוסל את הראשונים, ובא לפסול מסע הקודם של בני אפרים שלא נמנה בכללן, ובזה אפ״ל דברי המדרש הנ״ל, זש״ה נחית כצאךעמך ביד משה ואהרן, נוטריקון נסים עשית עמהם, חיים נתת להם, תורה נתת להם וע״י מי ע״י משה ואהרן ע״כ, ואפשר דכוונת המדרש דנלמד מכאן ממה שלא מנה הכתוב, אלא המסעות שהיו עפ"י ד׳ וביד משה ואהרן, להורות בא דא״א שיהי׳ מציאות הנסים וחיים ותורה, כ״א ע״י משה ואהרן וצדיקים אמיתיים בדורות שלאחריהם, כמבואר בדרז״ל בכ״מ, דאין הקב״ה עושה נם אלא לצדיקים גמורים (והארכנו בזה בקונטרס על הגאולה ועל התמורה) עיי״ש.
ביאורים
אמנם כדי לתרץ כל הדקדוקים הנ״ל, נקדים מ״ש האוהחה״ק בשם חכמי האמת, שהליכת ישראל במדבר היתה, לברר ניצוצי הקדושה, שאנס איש הבליעל החונה במדבר השמם וכו׳, ודרכו שם עדת ה׳ להוציא בולעו מפיו, והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום א׳ שנה, ובמקום אחר י״ב שעות, שהוא כפי שמה שצריך לבירור הניצוצות שישנם במקום ההוא עיי״ש שהאריך, וכעין זה כתב בספה״ק זרע קודש, כי מרומז בשמות המסעות, כל אלו התיקונים שעשו בכל מקום, כפי הקליפה השורה במקום ההוא עיי״ש, אולם עדיין ראוי להבין, אף כי הוצרכו לחנות בכל אלו המקומות, כדי לתקן ולברר הניצה״ק משם, אבל למה הטריח הבוי״ת את ישראל, ומשרע״ה עמהם, ליגעם בדרך כ״כ, והי׳ אפשר שילכו ממקום למקום ע״י עננים ובקפיצח הדרך, ובלא״ה הי׳ הליכתם במדבר בדרך נס עצום, כמו שאמר הכתוב שמלתך לא בלתה ורגלך לא בצקה וגר, המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון וגו׳, א״כ הי׳ אפשר שיהי׳ הכל בדרך נם, והיו יכולים להגיע למחוז חעצמ ברגע א׳ ע״י קפיצת הדרך, וטעמא בעי מה שהטריחם ד׳ לילך רגלי ויחף ממסע למסע. אמנם ברור שגם בדרך נסיעתם הי׳ בו צורך, לתקן ניצה״ק בדרך ההוא, דע״י קומת הקדושה השלימה, ם׳ רבוא נשמות קדושות, ומשרע״ה והשכינה הקדושה והתוה״ק עמהם, ביררו בירור עצום בכל המקומות אשר עברו שם, ורמז ע״ז האוהחה״ק (בפ׳ בהעלותך) עה״פ ויש אשר יהי׳ הענן מערב ועד בוקר וגר, וזלה״ק היודע נסתרות, הי׳ משער, שיעור אשר יספיק לבירור במקום ההוא, אם מעט ואם הרבה, והיו מתעכבים כפי הצורך, גם לא היו חונים אלא במקום שיש לברר, ולא במקום שיספיק שם הבירור במשך זמן הילוכם בו עכ״ל, ובזה יבואר מה שהי׳ צורך שיהי׳ הליכתם בדרך ממסע למסע, לעבור דרך המדבר, ולא יספיק שיהי׳ הליכתם ע״י קפיצת הדרך, כי בעברם דרך המדבר, תיקנו וביררו ניצה״ק בכל מקום תדרוך כף רגלם. ובזה יתורץ מה שהזכיר הכתוב, ויסעו ויחנו בכל מסע ומסע, ולא יספיק בזכרון החניות בלבד, ואע״ג דבלא״ה ידעינן, דכיון דנשתנה חנייתם ממקום למקום הי׳ ע״י מסעות (עיין קושיא י׳) אבל אלולי שהזכיר הכתוב לפרוט כל המסעות, הי׳ ס״ד לומר דרק החני׳ הי׳ בו צורך התיקון, והנסיעה ממקום למקום הי׳ רק סיבה להגיע אל החניות, ע״כ פרט הכתוב ויסעו ויחנו בכל מסע ומסע, להורות כי גם המסעות הי׳ הכרח וצורך לתיקון רב ועצום, כי לולא זה לא הי׳ הקב״ה מטריחם בדרך רב וקשה כזה, והי׳ אפשר שיהי׳ הליכתם בדרך נם וע״י קפיצת הדרך כנ״ל, ובזה יבואר מה שאמר הכתוב אלה מסעי בני ישראל, ולא אמר אלה חניות בנ״י, כי זהו דבותת הכתוב להורות, דאף המסעות הי׳ בהם צורך ותיקון, והיו מעיקר הסיבה, ונשתנו מכל המסעות שבעולם, שהמה רק בדרך שימוש וטפל וסיבה למקום החני׳.
וא"ש מ״ש הראב"ע ז״ל, דעפ"י ד דבק פס למסעיהם, להורות דהמסעות היו עפ"י ד, ולא יקשה עליו קושית הרמב״ן ז״ל, שכבר הודיענו הכתוב זה, באמרו עפ"י ד׳ יחנו ועפ"י ה׳ יסעו, אמנם אי מהתם היינו יכולים לפרש, דצורך התיקון הי׳ בחני׳ לבד, וכשגמרו התיקון במקום א׳, הוצרכו לנסוט משם עפ"י ד, לצורך תיקון מקום השני, ע"כ חזר הכתוב לומר כאן, עפ"י ד׳ ודבק עמ למסעיהם, להורות כי המסעות עצמן הי׳ עפ"י ד׳, ולצורך תיקון , עצום. ’ ויובן מטתה תיריז הלבוש הנ״ל, שכל הז׳ המסעות שחזרו אחר מיתת אהרן מהר ההר למוסרה, כשחזרו ממוסרה פד הר ההר, נחשב הכל למסע א׳, כנ״ל, עיין לעיל (קושיא ט״ו) מה שהקשינו עליו, אמנם יבואר בטעמו, דהנה בכל המסעות, הי׳ הצורך לתקן בדרך הליכתם, ולא הי׳ אפשר שיהי׳ הליכתם ע"י קפיצת הדרך כנ״ל, ע"כ נמנה כל מסע ומסע לבדנה, שכ״א הי׳ בו צורך תיקון נפרד, כפי בחי׳ וכפי הצורך לקליפה השורה במקום ההוא, משא״כ באלו הז׳ מסעות, לא הי׳ צורך בהליכתם לצורך תיקון, שהרי חזרו שלא ברשות, אלא שהוצרכו לחזור להר ההר למקומם הראשון, כדי להשלים התיקונים בשאר המסעות משם והלאה, ואפשר שנסעו כל הז׳ מסעות אלו ע"י קפיצת הדרך, ולא הוצרכו להפסיק בהם כלל, וע"כ לא נחשבו כולם רק למסע א׳, שהי׳ עכ"פ צורך למסע א׳, ובמסע זו נשלם מספר המ״ב מסעות כתירוץ הלבוש וא״ש. ונלןדיס עוד מ״ש הרבינו בחיי (בפרשה זו) כי בסיפור המסעות ירמוז הכתוב גם לעתיד, שהרי דברי נביאים כולם מוכיחים, שהגאולה האחרונה יהי׳ בדמיון הראשונה, וכשם שיצאו ישראל בגאולה הראשונה ממצרים אל המדבר, כן בגאולה האחרונה עתידים שיצאו הרבה מישראל אל המדבר, ויעברו במקומות האלה, והקב״ה יכלכלם וינהלם שם, כמו שעשה לישראל במדבר, והוא שאמר הנביא (יחזקאל כ׳) והבאתי אתכם אל מדבר העמים, ופרש״י הוא המדבר שהלכו בו מ׳ שנה, וכן ניבא (הושע ב׳) והולכתי׳ המדבר עכ"ל רש״י, והכתוב מדבר שם על לעתיד, וכן כתב הראב״ד ז״ל (בפ״ב דעדיות מ׳׳ט) וז״ל, וכן לימות המשיח כשיגאל אותם הקב״ה, לא יכנסו מיד לארץ ישראל, אבל יוליך אותם למדבר העמים כנבואת יחזקאל וכו׳ עכ"ל, ושם יהי׳ הבירור קודם שיבואו לארץ ישראל, כמ״ש וברותי מכם המורדים והפושעים וכו׳, עכ"פ מבואר שלעתיד בגאולה העתידה, יהיו ישראל עוד הפעמ במדבר, ויעברו באותן המקומות ובאותן המסעות, שהיו שם בימי צאתם מארץ מצרים, וכתב הרמב״ם ז״ל(בפי״ב מהל׳ מלכים ה״ב) בתוך הדברים שמדבר שם מביאת המשיח, וז״ל וכל אלו הדברים וכיוצא בהן, לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים האלו סתומין הן אצל הנביאים וכו׳ טיי׳ש, אבל דבר זה ברור, שיעברו ישראל עוה"פ במדבר, באותן המקומות שהיו שם בצאתם ממצרים, ובמדרש רבה (בפ׳ זו) מבואר שעתיד המדבר הזה להיות ישוב, וזה יהיה שכרו על שקבל את ישראל, ובודאי יתיישב מישראל ולא מעכו"ם, כי אין זה שכר אם יתיישב מעכו"ם. ואפשר לומר עוד, שעתידין מקומות אלו שבמדבר, שחנו שם ישראל בצאתם ממצרים, להיות נקבעו בארץ ישראל, ויתישבו שם.מישראל, ועל דרך מה דאיתא בגמרא (מגילה כ״ט) עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל, ובודאי לא יגרטו מקומות אלו שבמדבר מהם, וכי יצוייר קדושת בית המדרש יותר ממקומות אלו, שלמדו שם משה רבינו וס׳ רבוא ישראל דור דיעה את התורה, וטבדו את ה׳ במקומות ההם, ופעלו שם תיקונים נפלאים, בהעלאות ניצוצות הקדושות על ידם, ובודאי שיש עליהם קדושת ביהמ״ד, ודבר ברור הוא שיקבלו כל אותם המקומות שכרן על שקבלו את ישראל, ויקבעו בא״י ויתיישבו שם ע"י ישראל, ויהי׳ שם לישראל חני׳ עולמית, ולא יהי׳ נדים ומטולטלים עוד ממסע למסע, רק יתיישבו בהם לעולם. ואפשר כי התוה׳׳ק מרמז לנו בסיפור המסעות כאן, על ב׳ מיני מסעות מופרדים בסוגיהם ובמדריגתם, ומופלגים בזמניהם, הראשונה בטת צאתם ממצרים, ואז עשו ישראל ג״כ תיקונים גדולים, והוציאו ניצוצי הקדושה בכל מקומות מסעיהם, כי זה הי׳ תכלית המסעות, כמ״ש בספה״קזרע קודש, כי בכל מקום מאלו המסעות, הי׳ שורה שם קליפה אחרת, וישראל כשחנו במקומות ההם, עשו בכל מקום תיקונים, כפי הצורך לבעל הקליפה השורה במקום ההוא, ולא היו התיקונים שוים ממקום למקום, כי גם הקליפה הי׳ נפרד במינה ממקום למקום, והתיקון הי' זה לעומת זה כנ׳׳ל, וכל אלה התיקונים שעשו בכל מקום, ושמות הקליפות שהיו בכל מקום מסעי בר׳י, הכל מרומז בשמות המסעות, מה שקרא התורה אותם בשמותם, רפידים, אלוש, רתמה, וכדומה, המכוון בשמות אלו, הם התיקונים שעשו ישראל במקומות ההם, והקליפות שהיו מקדם, לפני בא ישראל במקומות ההם מכת״ד הזרמ קודש, רק שאין אנו משיגים המכוון בשמות אלו, ואין אנו משיגים אופני התיקונים שעשו ישראל שם, אבל לעתיד שיתרבה הדעת, ומלאה הארץ דמה, ויחזרו ישראל להיות מוה׳׳פ באותן המקומות, אז ישיגו כל אלה התיקונים, וידמו המכוון בשמות המסעות, למה קראה אותם התורה בשמות אלו. אמנם מפני שלא נשלמו אז כל התיקונים במקומות ההם, ולא נתקנו מדיין כל הניצוצות הקדושות, שישנם בחי׳ תיקונים וברורים, שלא הי׳ בכוחם של ישראל לתקן אז, ויתוקנו רק לעתיד, מ׳׳י שהמלך המשיח ומשרע"ה יחזירו את כל ישראל לתשובה, ויהי׳ הארה נפלאה, והשעמת כח אלקי מל כל או׳׳א מישראל לחזור אותם בתשובה מטולה, מה שלא הי׳ כמוהו מימות מולם, והבירור ניצה״ק שיהי׳ בכוחם לתקן אז, לא הי׳ אפשרות להשיג בעלותם ממצרים, וע"כ יהי׳ מן ההכרח והצורך, שיחזרו ישראל לעתיד, עוד הפעמ באלה המסעות, ואז יהי׳ התיקון בבחי׳ יותר נעלה, ובמדריגה גבוה, ויתוקן הכל פד גמירא. והנה לעתיד כשיושלם התיקון, ויתבררו הניצוצות באלה המסעות, לא יצטרכו ישראל עוד לילך ממסע למסע, אבל יהי׳ במקומות האלה חני׳ עולמית, כמ׳׳ש במדרש הנ״ל שעתידין להיות ישוב, לא כאותן המסעות בימי צאתם ממצרים, שאחרי חניות בנ״י חזרה להיות מדבר שממה, אבל לעתיד יתקיים ישובן להיות נצחיות, ומתה יתורץ קושיתינו הנ׳׳ל למה נאמר ויסעו ויחנו בכל מס ט ומסע, ויספיק הכתוב לומר ויסעו מרעמסס לסוכות, ויסעו מסוכות לאיתם, וממילא ידסינן שחנו במקומות ההם, אחרי שיזכיר הכתוב שנסעו משם, אמנם לדרכינו מה שנאמר ויחנו, נרמז בזה על חני׳ שיהי׳ לעתיד, ואז יהי׳ פירוש ויחנו חני׳ עולמית, ולא כאותן חניות שהיו רק לפי שמה. ומעתה נבין מ״ש ח״ל במדרש רבה למה זכו לכתוב בתורה כל המסעות האלו, על שקבלו את ישראל, ועתיד הקב׳׳ה ליתן שכרן, וכו׳, ועתיד המדבר להיות ישוב, וכו׳, ולכאורה מה תועלת לנו בסיפור אלה המסעות, אמרי שאין השכר הזה מפורש בכתוב, ועוד שאין אנו בקיאין במהות המקומות הה ם ובשמותיהם, והוא א ח אשר לא עבר בה איש, וא״כ מה בא הכתוב ללמדינו (עיין לעיל קושיא י׳׳ב), אמנם לדרכינו מרומז שכרן, במ׳׳ש תורה ויחנו שעתידין להיות ישוב ויהי׳ בהם חני׳ עולמית, והכתוב בא ללמד שאין הקב׳׳ה מקפח שכר כל ברי׳, שעתידין לקבל שכרן, וע׳׳י התיקונים שעשו במקומות ההם בצאתם ממצרים, יתעלה קדושת המקום לעתיד, ויקבעו ויתיישבו בארץ ישראל, ויהי׳ בהם חני׳ עולמית. ועוד תועלת לנו בידיעת שמות המסעות כי אע"פ שאין אנו משיגים, מהות המסעות והתיקונים שנעשו שם, אבל לעתיד יתגלה לנו פנימיות מנין המסעות ותכליתה, והבירור ותיקונים שעשו שם בנ׳׳י, ולכך נזכרו שמות המסעות בתורה, כי לעתיד ידעו ויבינו ישראל מה שנרמז יבשמות המסעות, וישיגו כל אותן התיקונים הנרמזים בהם, ואפשר שגם האומות ידעו אז, כמ״ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ וכו׳, ואמרו חז״ל שהפושעים יקומו בתחיית המתים, ויראו גדולתן של ישראל ויחזרו לגהינם, ובתוה״ק מרומז הכל, וע"כ בפסוק אלה מסעי בנ״י כלול ונרמז כה מסעות של אז ודלעתיד, וזה פי׳ הכתוב ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, מה שהוציאו הניצוצות הקדושות בכל מקומות מסעיהם, כי כל זה כתב משרע"ה ורמז בשמות המסעות, כל התיקונים שעשו ישראל שם כדברי הזרע קודש הנ״ל, ואלה מסעיהם למוצאיהם, רמז שעוד יבואו באלה מסעי, למוצאיהם בשביל שהוציאו אז ניצה״ק ע"י טבודתם בתורה ובמצות, נתקדשו מקומות אלו בקדושת ביהמ״ד, ועתידין שיקבעו בא״י, ויהי׳ בהם חני׳ עולמית, או אפ״ל ואלה מסעיהם למוצאיהם, שיחזרו טוה׳׳פ להיות באלה המסעות, למוצאיהם בשביל להוציא משם עוד ניצוצות שנשארו שם, ואז יהי׳ נגמר התיקון כשלימות. ואפשר דע"כ בראשונה הקדים הכתוב מוצאיהם למסעיהם, לרמז שאע"פ שהוציאו הניצה״ק כל מה דאפשר לפי השגתן וכוחם, אבל הבוי״ת ידע וגם משרע"ה השיג, שעדיין לא הגיעו אל תכלית התיקון והבירור, ויצטרכו לחזור מוד אל המקומות ההם באלה מסעי לעתיד, וע"כ כתב משה רבינו את מוצאיהם למסעיהם, ואח״כ אמר הכתוב ואלה מוסיף על הראשונים, שזה יהי׳ לעתיד יהי׳ מסעיהם למוצאיהם, שיבואו למסעות ההם, ויושלם על ידם הוצאת הניצה״ק, ולא כתוב עוד למסעיהם אחר מוצאיהם, כי לא יצטרכו עוד לבוא באלה מסעי, אלא ישושום מדבר כמאמה״כ, ועתיד המדבר להיות ישוב, ויקבעו המקומות האלי כארץ ישראל, ויהי׳ בהם חני׳ עולמית כנ״ל. וא״ש מ״ש עפ"י ד׳, בין לפי הראב"ע דקאי על המסעות, ואע"פ שכבר נאמר עפ"י ד׳ יחנו ועפ"י ד׳ יסעו, ומה צורך להשמיענו עוה"פ שהמסעות היו עפ"י ד׳, ולדרכינו א״ש, כי מ״ש עפ"י ד׳ יחנו ועפ"י ד׳ יסעו, מורה על אותן המסעות, שהיו בטת צאתם ממצרים שהיו עפ"י ד׳ ובגזרתו, וטתה שהכתוב מרמז לנו כאן, שיהיו עוד מסעות לעתיד, בא להורות לנו כי גם אלו המסעות הם עפ"י ד׳, ושכבר הי׳ עפ"י ד׳ ובגזרתו מאז, שיחזרו ישראל עוה"פ לאותן המקומות ויקבעו שם חני׳ עולמית. וגם לפירוש הרמב״ן, ז״ל דעפ"י ד׳ קאי על הכתיבה, אתי נמי שפיר, כי מה שכתב משה רבינו ברמז, גם המסעות שיהיו לעתיד, הי׳ עפ"י ד׳ ובגזרתו, ומתורן מ׳׳ש ואלה מסעיהם, מוסיף על הראשונות, חיז מאלו המסעות שהי׳ אז בצאתם ממצרים, יהיו עוד מסעות לעתיד, ויהיו בחינתן גדולה, עד שיהיה מגרט כוחן של המסעות הראשונות, וכמו שאמרז״ל שיהי׳ גאולה אחרונה טיקר, ויצ״מ טפל אלי׳, לגודל בחינתו דלעתיד, ומ״ש אלה.-מסעי בני ישראל, וידוע דכל מקום אלה פוסל את הראשונות, היינו מפני שבאיכות יהי׳ אלו המסעות דלעתיד, בבחינה יותר נעלה, שיהי׳ בהם חני׳ עולמית, ולא כמו שהי׳ אז שחזרו להיות מדבר שממה, ועוד שאז יושלם התיקון על ידם, וגם ישיגו ישראל מה שתקנו ומה שצריכים לתקן, לכן אמר אלה מסעי בנ״י, פוסל את הראשונים שיפסלו המסעות הקודמים בבחינתם נגד מסעות דלעתיד. ועתה ניתנה ראש לבאר דברי המדרש ילמדנו הנ״ל (לעיל קושיא י״ג), ולכאורה הלא בודאי הי׳ ביכולתו ית׳, להושיע את יעקב ומשה ודוד, שינצלו בדרך נם, ולא יצטרכו לברוח, ונראה שהי׳ בריחתן בשבח, דאל״כ לא היו מביאין ראי׳ מהם להלכה דילן, ובודאי עשו כהלכה, שהרי מותר לברוח ולחלל את השבת במקום פיקוח נפש, אבל הרי הי׳ אפשר שיסתבב להם הצלה, מאתו ית׳ גם באופן אחר, וכתיב רגלי חסידיו ישמור, ולמה עשה ד׳ ככה, שיצטרכו למלט נפשם ע"י ניסה ובריחה, אמנם יתורץ הענין מפרשת המסעות, שאע״פ שהי׳ כל הליכתם במדבר בדרך נס, והי׳ אפשר שיהי׳ הליכתם ע"י קפיצת הדרך, אלא שהי׳ הצורך כן לתקן דרך הליכתם כנ״ל, ואותו הזמן הי׳ מוכשר ומסוגל לתקן המקומות ההם, ואותו הדור הי׳ מוכשר לזה כמ׳׳ש לעיל, וכמו שפי׳ הבעשה״ט הק׳, מד׳ מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, שאף שהאדם אינו יודע ומשיג, עצם התיקונים שמוכרח ומוטל עליו לתקן, והוא חפץ בדרכיו לצורך עצמו וטובתו, אבל מהבוי״ת כוננו כל דרכיו, להיות נשלם על ידו תיקונים הראוים ושייכים לשורש נשמתו. וז הו תירוץ מספיק, מה שנסתבב מן השמים בדרך זה, שהצדיקים הקדושים הוצרכו לברוח ולסבול עול גליות, שכל זה הי׳ צורך לתיקון עבור דורות הבאים, והם פעלו במעשיהם לכל דורות ישראל העתידים, והי׳ מותר עפ"יהלכה, דא״א בענין אחר, אבל עיקר הסיבה שהי׳ הכרח ומסוגל אותו הזמן, וזהו ג״כ טעם הגליות, כמ״ש ק״ז הישמח משה זלל״ה דהמסעות מרמזים על הגליות, ותכליתם ג״כ לצורך תיקון, כמ״ש השלה״ק דהגלות צורך הגאולה. וא״ש סיום המדרש, מ״ש וכאילו כל גדולי עולם יראו ויברחו מן שונאיהם, ומביא המדרש ראי׳ מהמסעות, שאע״פ שעשה הקב״ה נסים בדרך, והייתי מפיל שונאיכם לפניכם, אעפ״כ הי׳ ההכרח שיהיו נעים וגולים ונדים ממקום למקום לצורך תיקונם וזהו תירוץ מספיק להבין מה שהוצרכו הצדיקים לבריח ולילך בגולה, ויובן בזה ג״כ ענין הגליות, וזה שמסיים המדרש לכך אמר הקב״ה למשה כתוב את המסעות שנסעו ישראל וכו׳, שהוא לימוד גדול לדורות, להבין בזה ענין הגליות, המרומזים באלה מסעי כדברי ק״ז זלל״ה. ואפשר לרמז עוד בפסוק מד׳ מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, דהנה ח״ו בהולך לדבר עבירה או בדרך רשעים, א״א לומר דמד׳ כוננו דרכיו, דזה תליא בבחירה, וברוט בחירחו הגיא עצמו לידי כך, ע"כ סיים הפסוק ודרכו יחפץ, דאם רצונו וחפצו של אדם להלוך בדרכיו ית׳, אלא שאין בכח השגת האדם לכוון את כל מעשהו, להיות קולע אל השערה שלא יחטא, ע"כ הבא לטהר מסייעין אותו, ומד׳ מצמדי גבר כוננו, ומנהלין אותו בדרך הטוב והרצוי, אבל זה תנאי בדבר רק אם דרכו ית׳ יחפץ.
תורה ב
אלה מסעי בנ״י אשר יצאו מארץ מצרים וגו׳, יל״ד מה צורך להודיענו אשר יצאו מאמ״צ, וידוע שהמסעות האלו הי׳ ביציאתם ממצרים, ולהלן הוא אומר ויסעו מרעמסס, והיא היתה יציאתם ממצרים.
ואפ״ל עפי״מ שהבאנו לעיל מדברי האוהחה״ק והזרע קודש, שבכל אלה המסעות עשו ישראל תיקונים גדולים ונפלאים לברר הניצה״ק הנמצאים במקומות ההם, נמצא שבכל מסע ומסע ניתוסף להם קדושה עד אין שיטור וערך, ע"י הניצה״ק שנצטרפו אליהם ונבלטו בתוכיותם, וכפי השיעור שנכנסו בהקדושה יותר, זה לעומת זה נתרחקו מטומאת מצרים יותר.
וזה שיעור הכתוב אלה מסעי בנ״י אשר יצאו מארץ מצרים, וקאי על כל המסעות, שבכל מסע ומסע יצאו מארץ מצרים, וכפי השיעור שנכנסו ונתקרבו לבחי׳ הקדושה יותר, כן יצאו ונתרחקו מטומאת מצרים, ולא קאי על היציאה הראשונה, שזה כבר נכתב בפסוק ויסעו מרעמסע כקושיתנו הנ״ל
ולז״א אלה מסעי וגו׳, דכל מקום שנא׳ אלה פוסל את הראשונים, וכמו״כ כאן כל מסע הי׳ פוסל את בחי׳ המסע הקודמת, שבכל מסע נתרחקו מטומאת מצרים, ונתקרבו אל בחי׳ הקדושה כפי שיעור ההוא.
תורה ג
קושיות
וידבר ה׳ אל משה וגו׳ לאמר דבר אל בנ״י ואמרת עליהם כי אתם עוברים את הירדן וגו׳, והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם, ואבדתם את כל משכיותם, ואת כל צלמי מסכתם תאבדו, ואת כל במותם תשמידו, יל״ד דהרי כל אלו שמות ע"ז הם, כמשפרש״י ז״ל, ולמה פרט הכתוב להזכירם בשמות מחולפין, ויספיק באזהרת הכלל לאבד כל ע"ז.
ב) במדרש רבה (פ"ד כ״ג ס״ט) ובתנחומא פ׳ זו, כי אתם באים אל ארץ כנען והורשתם את כל יושבי הארץ זש״ה (איוב ל״ה) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, מלפנו מבהמות ארץ, אמר להם הקדוש ברוך הוא למדו מפרו של אליהו, שבשעה שאמר אליהו לטוגדי הבעל, בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה וגו׳ (מ״א י״ח) נתקבצו ת״? נביאי הבעל וכו׳, ולא יכלו לזוז את רגלו מן הארץ וכו׳, עד שעתח אליהו וא״ל לך עמהם וכו׳, לכך כתיב מלפנו מבהמות ארץ, ומעוף השמים יחכמנו, אמר הקב״ה למדו מן העורבים, שהיו מכלכלין את אליהו;׳ שנא׳ (שם י׳׳ז) ואת העורבים צויתי לכלכלך שם, ומהיכן היו מביאין לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב, משלחנו של יהושפט, ולא היו רוצים אותם עורבים ליכנס בביתו של אותו רשע אחאב, להוציא משלחנו כלום בשביל אותו צדיק, מפני שהיה בביתו ע"ז, הוי ומעוף השמים יחכמנו, אמר הקב״ה למדו מפרו של אליהו ומן העורבים, ואל תפנו אל האלילים להסתכל בם, מנין ממה שקרינו בענין והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם עכ"ד המדרש. וצ"ב דהרי מפורש בקרא, כמו שסיימו במדרש, מנין ממה שקרינו בענין והורשתם את כל יושבי הארץ, וא״כ מה צורך ללמוד מפרו של אלי׳ ומהעורבים, וכמו שהקשו בכ״מ יהודה ועוד לקרא, גם הרי א״א ללמוד מהעורבים ופרו של אלי׳, רק שצריך להתרחק מע"ז, אבל איבודה של ע"ז, לא נשמע מינה, ובפסוק מפורש יותר דכתיב ואבדתם וגו׳, א״כ אין ראי׳ משם לענין הפרשה כלל, ועו"ק דמדברי המדרש אלו יש סתירה לדברי הש׳ם חולין (דף ה׳ ט״א), דאמרו ‘ שם והעורבים מביאים לו וגו׳, א״ר יהודה אמר רב מבי טבחא דאחאב, ובמדרש הנ״ל מבואר להיפך, שלא רצו העורבים ליכנס בביתו של אותו רשע אחאב, והביאו לו עשולחנו של יהושפט, ובאמת בפסוק אינו מפורש לא כדברי זה ולא כדברי זה, דכתיב והעורבים מביאים לו וגו׳, ואין שום רמז מהיכן הגיאו לו, וטכ״ח צ״ל שהי״ל לחז״ל קבלה בידם, למר כדאית לי׳ ולמר כדאית לי׳, אבל איך יהיו ב׳ הקבלות אמיתיות וסותרות זא״ז, ובפרט שהוא פלוגחא במציאות, וכבר פירשתי ענין זה בפנים שונים, עיין בספרי ויואל משה (מאמר א׳ סי׳ קכ״ח, ובדברי יואל פ׳ נח עמוד קמ״ז) ועוד לאלקי מלין.
ביאורים
ולבאר הענין נקדים מה שפרשתי בפ׳ לך (דברי יואל עמוד רצ״ב) עמ״ש בגמ׳ (חולין צ״א ע״ב) דילפינן שם ח״ח לא יצא יחידי בלילה, מדכתיב וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, מדלא השכים ויצא קודם הבו קק מכאן דת״ח לא יצא יחידי בלילה, והקשו ה חו ם׳ דהרי לא הי׳ א״א יחידי, דהיו ב׳ נמריו ממו ויצחק בנו, ופוד דאפי׳ יחיד אין לו לחוש למזיקין, דשלוחי מצוה אינם ניזוקין וכו׳, לכך נראה מ ר ם וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר ממד שם וגו׳, ומייתי ראי׳ מקרא דכתיב גבי סדום, שהלך להחפלל פל הפיכת סדום שהיחה בבוקר, והי׳ לו להקדים להתפלל בלילה, אלא שלא רצה לצאת יחידי בלילה, והלך יחידי להתפלל פליהם, דלא רצה שיהיה שם שום אדם עמו בשעת תפלה עכ"ל התוס', ולכאורה טעםא בפי מדופ לא רצה שיהי׳ שום אדם עמו בשעת תפלה, והרי אדרבה תפלה ברבים ובצבור עדיפא טפי, והי׳ יכול להתפלל בביתו ובפוד לילה, ופי׳ז שהמתין פד הבוקר איחר את השפה, כמ׳׳ש וישכם אברהם וגו׳ והנה פלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן, ופכ׳׳פ טעםא במי מה שלא רצה שיהא שום אדם שם עמו בשעת תפלה. ו ב י א ר תי שם עפימ״ש הרא״ה ז״ל בס'החינוך (מצוה חכ״ו) בלאו דלא תחנם וזלה׳׳ק, שלא נחמול פל פכו״ם, ולא יישר בעינינו דבר מהם, כלומר שנרחיק ממחשבותינו ושלא יפלה פל פינו, שיהיה במי שפופ״ז דבר תופלת, ולא יהיה מפלה חן בפינינו בשום פנין וכו׳, וסיים פבר פל לאו זה, אין בו מלקות לפי שאין בו מעשה, אבל עונשו גדול מאד, כי הוא סיבה לתקלה גדולה ומרובה שאין לו תשלומים, כי הדברים ירדו לפעמים לחדרי בטן השוממים, וכל יודפי דתות יבין זה עכ"ל. ובזה יובן דברי התוס' שלא רצה שיהא שום אדם עמו בשעת התפלה, דבאמת תפלה בציבור חשוב יותר, אך מפני שהלך להתפלל פל סדום ולבקש פליהם זכות, וזה אסור לשמופ לשום אדם, איך שהוא מלמד זכות פל רשפים, ורק בינו לבין קונו היה יכול ללמד זכות פליהם, ורק אאפ״ה בעצמו הי ה רשאי לפשות כן שאצלו לא היה פוד חשש זה שלא היה לו פוד יצה׳ד כלל, אבל אדם אחר שלא היה בזה המדרגה, אם היה שומפ איך שהוא מצדיק את הרשמים, הי ה מזיק לו בודאי וע'׳כ לטעם זה הוצרך להמתין עד אור הבוקר כדי שיוכל לצאת יחידי ולא יהיה שום אדם עמו בעת התפלה עייש"ד.
ובזה נבוא לבאר סתירת דברי חז׳׳ל (הובא לפיל קושיא ב׳) דבמד"ר אמרו שהביאו העורבים לאליהו עשולחנו של יהושפט, שלא רצו ליכנס בביתו של אותו רשפ אחאב, להוציא משלחנו כלום בשביל אותו צדיק, מפני שהי׳ בביתו פ״ז, ובגמ׳ חולין הנ״ל מבואר להיפך, שהביאו מבי טבחא דאחאב, ואפ׳׳ל דהנה מסקנת הגמ׳ שם דמה שהביאו מבי טבחא דאחאב עפ"י הדבור הי׳ פיי׳׳ש, והנה מה שהי׳ הדיבור כן, להאכילו מבי טבחא דאחאב דייקא, דבר זה למפלה מהשגתינו, ועמקו מחשבותיו ית׳ ואנחנו לא נדעמ, אולם אפשר להסביר קצת, עפימ״ש בספה׳׳ק נועמ אלימלך זלה״ה (פ׳ קרח) פה״פ לא חמור אחד מהם נשאתי, וזלה׳׳ק, דהנה כן הוא המהנה ת״ח וצדיקים מנכסיו, אז ההנאה הזאת תביאהו, שלא במהרה הוא חוטא, להיות רשפ לכפור בתורה חלילה וכו׳, וז״ש לא חמור א׳ מהם נשאתי, כלומר אני גרמתי להם זאת, שע"ישלא לקחתי מהם, זה גרמה להם שחטאו, שאם נהנתי מהם, הי׳ מגין פליהם זאת לבלתי יחטאו פכלה״ק. והנה אחאב חזר בתשובה אח״כ, כמ׳׳ש הרלב״ג (מלכים א׳ כ״ב) פה״פ וישעוף את הרכב וגו׳, פיי״ש באופן כ״ו וז״ל, להודיע שראוי לכל אדם לחלוק כבוד למלכות, הלא תראה כי אליהו עמ פוצם מפלתו בנבואה, שנם מתניו לרוץ לפני אחאב פד באו לתרפאל, ואמנם מלק לו כבוד עתה ולא קודם זה, כי ידמה שגם הוא סר אז מאחרי הבעלים, והאמין בהשי׳׳ת, ולזה הסכים לאלי׳ בהריגת נביאי הבעל, אך קודם זה שהיה בתכלית הרופ, לא חלק לו כבוד, וכן לא חלק לו כבוד כשחטא בדבר נבות עכ"ל. ו א פ ש ר דלטעם זה הי׳ הדיבור להאכילו מבי טבחא דאחאב, דע"יהנאה זו שנהנה אליהו ממנו, גרם לו לסור מפ״ז ולחזור בתשובה, כבחי׳ שכתב בספה״ק נופ״א זלל״ה, אמנם העורבים לא רצו ליכנס בביתו של אחאב מפני שהי׳ בביתו פ״ז, פ״כ נסתבב מן השמים שהביאו הבשר מבי טבחא דאחאב לביתו של יהושפט הצדיק, ואח׳׳כ עשולחנו של יהושפט הביאו לו העורבים, אבל מקורו הי׳ מבי טבחא דאחאב, שע"י ההנאה ההיא שיהנה אליהו ממנו, יחזירו בתשובה. ואפ"ל עוד עפי׳׳מ שהבאנו לעיל, מ״ש הרא״ה ז״ל בס׳ החינוך, שנרחיק ממחשבותינו ולא יעלה על פינו, שיהיה במי שעובד ע״ז דבר תועלת וכו/ והוא ,סיבה לתקלה גדולה ומרובה וכו/ ואפשר שלטעם זה היה הכרח וצורך להסתיר מנין זה, שאליהו נהנה מבי טבחא דאחאב שהיו טוע"ז, שזה נותן חיזוק לע"ז, וט״ב לא הי׳ הדיבור בדרך זה שיביאו לו העורבים מבי טבחא דאחאב, כדי ששום נברא בעולםלא ירגיש בזה, שהביאו לאותו צדיק הנאה מבית טוע"ז, ולטעם זה הי׳ בהסתר גם מהעורבים, ואפשר שהשר של העורבים ג״כ לא הי׳ רשאי להרגיש בזה, דמה שהקב״ה רוצה להסתיר, הוא מסתיר אף משרים העליונים, ורק אחר שאנו למדין משם, עד כמה צריך להתרחק מע"ז, גילו לנו חז״ל שהבשר הי׳ מבי טבחא דאחאב, אבל אז שהיתה יצרא דע"ז תקיפא בימיהם, הי׳ הכרח להסתיר ענין זה, וע"כ נסתבב מן השמים בדרך זה, שהביאו הבשר לביתו של יהושפט, ומשם הביאוהו העורבים לאלי׳. אמנם עדיין צ״ב האיך הכנים יהושפט לביתו בשר זה שנשחט בבית מטבחיים של אחאב, שהיו עובדי ע"ז, ואפשר שהי׳ שחיטתן לשם ע"ז, ובגמ׳ חששו לזה, אלא שתירצו שהותר לאלי׳ עפ"י הדיבור, אבל איך הותרה ליהושפט להכניס בביתו חשש ע"ז. ואפ״ל טפי״מ דאיתא במד״ר (פ׳ ויגש) וירא את הטגלות אשר שלח יוסע, ואותן הטגלות ששלח פרטה היכן היו, אלא/אותן טגלות ששלח פרטה היתה ע"ז חקוקה עליהם, עמד יהודה ושרפן, למוד הוא השבט הזה להיות שורף ע"ז ע"כ. ולכאורה קשה מדוט הניח יוסע ולא שברם עד שעמד יהודה ושרפן, אך נראה דהנה אם מכניטים לע"ז, מחלישים בזה כח הע"ז, וכמ״ש האוהחה״ק עה"פ לא יהיה לך אלהים אחרים וז״ל: כי כל ע"ז שבעולם, אין פעולת העובד פועלת הדרגה, בנטבד לעשותו אלהים, כאשר תעשנה פעולת איש ישראל, כי נותן כח גדול בבחי׳ הרט, וכופה ח״ו בחי׳ המטולה לפני בחי׳ הרט ר׳ל, והוא אומרו לא יהיה לך אלהים, פי׳ הוי׳ שלך תעשנו אלהים ע"כ. וכמו״כ בביטול ע"ז, ע"י שמכניעינ אותה נתבעל כוחה, ואם פעולת ההכנעה נעשה באיש גדול המעלה, נתבעל כוחה יותר, ובשביל שידע יוסע הצדיק, שלמוד הוא השבט הזה להיות שורף ע"ז, והוא מסוגל יותר לזה להכניט כח הע"ז, שכל צדיק יש לו מעלה, למה שהוא מסוגל יותר לפי שורש נשמתו, ע"כ המתין מלשברם, כדי שיבוא יהודה המסוגל לזה והוא יאבדם, וכמו״כ לעניננו אפשר דלטעם זה סיבבו מן השמים כן, שיביאו הבשר מבי טבחא דאחאב לביתו של יהושפט מלך יהודה, דלמוד הוא השבט הזה לבעל ע"ז, וביעל כוח הע"ז שבו, שהוא הי׳ מסוגל לכך, כמבואר במדרש הנ״ל, ומשם הביאו העורבים לאלי׳, דלא הי׳ אפשר באופן אחר כנ״ל. ובזה יתורץ סתירת המאמרים הנ״ל (בקושיא ב׳), דבגמ׳ אמרו שהביאו מבי טבחא דאחאב, דכן היתה קבלת חז״ל שנשחט בבית מטבחיים של אחאב, ועפ"י הדיבור הותרה כמ״ש בגמ׳ שם, ומ׳׳ש במדרש שהביאו עשולחנו של יהושפט, ג״ז קבלה אמיתית שהיה להם לחז״ל בזה, דמפני שלא רצו העורבים ליכנס לביתו של אחאב, מפני שהי׳ בביתו ע"ז, והי׳ הכרח להסתיר ענין זה, שמבית ע"ז היו מביאין לאלי׳ כנ״ל, ע"כ סיבבו מן השמים שהביאו הבשר לביתו של יהושפט, והוא ביעל כח הע"ז שבו, ומשם הביאוהו העורבים לאלי׳ ואין כאן שום סתירה, ושני הקבלות אמיתיות ומתאימים כאחד. • ומתורץ קושיתנו הנ״ל,י שהביאו במדרש ראי׳ מהעורבים לענין פרשה זו, דכתיב ואבדתם את כל משכיותם וגו׳,.והרי מהעורבים אין ראי׳ רק על התרחקות מבית ע"ז, ובפסוק מבואר יותר שצריך לאבדם ולבערם מן העולם, ובכלל מאתים מנה, ומה צורך בראי׳ זו, ולדרכנו יתבאר היטב, דמהעורבים אנו למדין ביעור וביטול ע"ז עוד יותר מהמפורש יבקרא, דהנה קבלה הי״ל לחז״ל שהבשר הי׳ מבי .טבחא דאחאב כמבואר בגמ׳, והביאוהו לביתו של יהושפט כדי לבטר ולבעל כח ע"ז שבו כנ״ל, וע"כ ממה שלא רצו העורבים ליכנס לביתו של אחאב, והוצרך להכניסו לביתו של יהושפט ולבעלו, נלמד עד היכן החיוב לבטר ע"ז, ובפסוקי פרשה זו מבואר רק כי אתם׳ עוברים את הירדן וגו׳ והורשתם וגו׳ ואבדתם וגו׳, אבל לרדוף אחרי׳ כ״כ עד שיכניסו לביתו, בשביל לבטר כוחה ולבעלו, לא נלמד מפרשה זו, ע"כ הביאו במדרש הראי׳ ממה שהביאו העורבים מביתו של יהושפט, שצריך לרדוף אחרי׳ עד כדי כך, כמו שעשה יהושפט. ואפ״ל עוד בחי׳ בזה, .עפימ"ש הרמב"ם ז״ל (בפ״ז מה׳ עכו"ם ה״א) מצות משה הוא לאבד עכו"ם ומשמשי׳ וכו׳, שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות וגו׳, ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחרי׳ עד שנאבד אותה מכל ארצנו וכו/ שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא׳ כארץ ישראל אתה מצרה לרדוף אחריהן וכו׳ עכ״ל, עיין בספרי ויואל משה (מאמר א׳ סי׳ צ׳) מ״ש בביאור דברי הרמב״ם הנ״ל, וחמציח דברינו.שם דדעח הרמב״ם ז״ל, דכיון דכחבה תורה קרא מיוחר, ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, ש״מ לרבוח דמקום הקודש צריך להיות נקי מע״ז, ואף אם אין לך ידיעה ממנה, צריך לרדוף אמרי׳ ולבקשה ככסע וכמעמונים, כדי לאבדה ולבערה מן העולם, ולפי״ז נזהרו גם על המטמוניות לרדוף אחרי׳ ולאבדם, ונכלל באזהרה זו גם המטמוניות שבלב, שצריך לרדוף אחר ע״ז, ולבער ולעקר הע״ז העמון אף בלב, ולכאורה איך אפשר להכיר• מטמוניות שבלב חבירו, וכבר אמרז״ל על החנפים שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. אמנם הבאנו כמ״פ דברי רבינו יונה זלל״ה בפי׳ על אבות (פ״ד משנה ו׳), שלהכיר פנימיות לב חבירו, המבחן לפי מהללו, דאם מהלל את הרשעים, בידוע שיש בו שמץ רע, ואף שאינו נראה בחיצוניוחו, עמון הוא בסתרי לבבו, ואפשר לפרש בדרך בדיחותא, מ״ש רז״ל (פסחים מ״ט ע״ב) שנה ופירש גרוע יוחר מכולן (עיין פרש״י שם) ואפשר שמרומז בזה על אלו הלומדים תורה שלא ע״ד האמת, ומגלים פנים בתורה לפרש בה פירושים היפך מדרך האמת, כדי לחפוח על עצמם ולזכוח את מעשיהם, זהו גרוע מכולן, וז״פ שנה ופירש, שלמד תורה שלא ע״ד האמת, וגם עשה פירוש עה״ח היפך האמת, כדי לחפוח על כל חאות לבבו, זהו גרוע מכולן, ומי שדבוק קצת בדרך האמת יבחין בהם ויחרחק מהם. ואפשר שמה״ט פרט הכתוב כל שמוח מחולפין של ע״ז, ואבדתם את כל משכיותם, ואח כל צלמי מסכותם תאבדו ואח כל במוחם וגו׳, והרי כל אלו ע״ז הן, ומה צורך להזכיר כל פרטי שמותם (עיין קושיא א׳), ולדרכנו אזהרת הכתוב על הע״ז שבמטמוניות, המכוסה במשכיות כלי חמדה, או בסתרי הלב, ובלבושים אחרים מינים ממינים שונים, עד שאפשר לטעות בהם שהוא מצד הקדושה, ועל כל אלה הזהיר הכתוב לרדוף אחריהם ולבערם, והנה יחחמץ לב אנוש ויפול במבוכה, דאיך ידע להבחין הע״ז העמון בלב ומכ״ש בלב חבירו, ע״כ אמרו רז״ל במדרש הנ״ל למדו מן העורבים שלא רצו ליכנס לביתו של אחאב שיש בו ע״ז, ומפרו של אלי׳ שלא רצה ללכח לנביאי הבעל לע״ז, אף שרב לא היה להם, ולא למדום לעשוח כן, אעפ״כ היחה הרגשה זו בטבעיוחם להחרחק מע״ז, דלפי שלא הי׳ להם נגיעה ולא יצה״ר, ברחו מבית ע״ז, וכמו״כ האדם באותו המעמד והבחי׳ שהוא עומד, בה הוא דבוק בפנימיות לבבו, ואם רוצה ומבקש את האמת, ואינו הולך אחר כוחוח היצר, ומסלק את נגיעוחיו, מן השמים יאירו את עיניו ויראה את האמת, וירגיש בהרגשה טבעיח להחרחק עשורש הרע אף מן העמון והמכוסה, וז״ש למדו מהעורבים ופרו של אלי׳, ויש צורך בלימוד הזה, אף שמפורש בקרא איבוד ע״ז, ומתורץ קושיתנו הנ״ל.
ונל"פ במה״כ ואם לא תורישו את יושבי הארך מפניכם, ״והיה״ אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וצררו אתכם וגו׳, הנה אמרז״ל אין והי׳ אלא לשון שמחה, ולכאורה לשמחה מה זו עושה, וצ״ב משה״כ והי׳ אשר תותירו מהם לשכים וגו׳, אך הענין דאם יותירו מהם, ועדיין יהיו לשכים בעיניכם וגו׳, וצררו אתכם, ולא יהיה לכם התחברות עמהם כלל, עכ״פ הצלה פורתא איכא, אבל אם יכרתו ברית עמהם ויעשו אוהבין, אז רע ומר מאוד, וז״ש והי׳ לשון שמחה אם אשר תותירו מהם יהיו לשכים בעיניכם, ולא תשמחו בשמחתם.
השי״ת יאיר עיניהם ולבם של ישראל לראות ולהכיר את דרך האמת, ונזכה להיות דבוקין בו יח׳ בקדושה ובטהרה, ובמהרה נזכה לראות בהתרוממות קרן התורה וישראל, ובהתגלות כבוד שמים עלינו בב״א.
ביאורים באופן אחר
באופן אחר אפ״ל הדקדוקים הנ״ל, עפ"י מ״ש הרמ״ע מפאנו זלה״ה בס׳ עשרה מאמרוח, (הובא בילקוט ראובני), וז״ל אלולי חטאנו בעגל היו כל ד׳ מלכיות נכללים בתוך גלות מצרים, ורזא דמלה, אלה מסעי בני ישראל, ר"ת אדום מדי בבל יון, זהו אלה אלהיך ישראל גרם. מסעי בני ישראל עכ״ל. גם בס' כחנוח אור כתב שנרמז בכתוב זה כל המסעות של ד׳ גליות בר׳ח הנ״ל, אלא שפי׳ הפסוק באופן אחר, עפי״ד המדרש ילקוט (רמז חקע״ז) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בד׳, אמר הקב״ה בעוה״ז הייתם נושעים ע״י בנ״א במצרים ע״י משה ואהרן וכו׳, וע״י שהיו בשר ודם הייתם חוזרים ומשתיבדים, אבל לע״ל אני בעצמי גואל אתכם, ועוד יותר אין אתם משתעבדים, שנא׳ ישראל נושע בד׳ תשומת עולמים, וז״ש אלה מסעי בני ישראל, ר׳ת אדום מדי בבל יון, אלו כד׳ גליות נסתבבו ע"י אשר יצאו מאמ״ל וגו׳ ביד משה ואהרן, ע"כ הוצרכו להיות בגלות עוד, דגאולת בשר ודם א״א שתהיה גאולה נצחית עכת"ד. אמנם אלמלי זכו ישראל להשלים תקון כל הניצה״ק בגלות מצרים, היתה גאולת מצרים ע"י הבוי״ת כביכול בעצמו, וגאולה נצחית שאין אחרי׳ גלות עוד, אבל לפי שלא השיגו לתקן הניצה״ק שבכל העולם, ורק אותן שבמצרים לבד נתקנו על ידם, כמ״ש וינצלו את מצרים, ודרשו רז״ל עשאוהו כמצולה שאין בו דגים, ד׳ל שהוציאו מהם כל הניצה״ק, ומה״ט אסרה תוה״ק לשוב בדרך הזה לעולם, אבל הניצה״ק שבכל העולםלא נתקנו על ידם, ולא יכלו להתמהמה עוד, דאלמלא התמהמהו עוד רגט היו עשוקטים ח״ו במ״ט שערי טומאה, ע"כ הי׳ ההכרח לגאלם גאולה לשעה, וישלמו התיקון בשאר גליות, וכתב האריז״ל בשער המצות (פ׳ ראה) כי בד׳ גליות בבל מדי יון ואדום, שם הוא גלות מרובה מכלל ישראל, כיון שהם השרשים, אבל בשאר ע' אומות סגי בגלות א׳ מישראל, כי המה רק פרעים וטנפים, ואין כל ישראל צריכין לילך בגלות לשם, זולת אותן בנ״א אשר נפלו ניצוצות נשמותיהם באומה ההיא עכת"ד.ובאמת בחי׳ זו כבר מבוארת, במד״ר שה״ש (פ״ב סי׳ י״ט) קול דודי הנה זה בא, זה מלך המשיח, בשעה שהוא אומר לישראל בחודש הזה אתם נגאלין, אומרים לו האיך אנו נגאלין, והלא כבר נשבט הקב״ה שהוא משעבדנו בע' אומות, והוא משיבן שתי תשובות, ואומר להם א׳ מכם גולה לברברי׳, וא׳ מכם גולה לסמטרי׳ דומה כמו שגליתם כולכם, ולא עוד וכו׳, עכ"ד המדרש, עכ"פ מבואר שתכלית הגליות לברר ניצה״ק, ועל כל אחד מוטל לברר הניצה״ק שהם עשורש נשמתו, ולטעם זה כל אחד גולה למקום אשר נמצאים שם הניצה״ק שהם משרשו, ועליו לתקנם, הגם שאין אתנו יודע עד מה, לא המקום ולא המעשה אשר הועל עלינו לתקן, אבל מן השמים מסבבים ומזמינים לכ״א מישראל, המקום והזמן והמעשה שהוא צורך והכרח לתיקון נפשו ונשמתו, ולתיקון הניצה״ק עשורש נשמתו, וכמו שפי׳ הבעש״ט הק׳ (הובא לעיל בדרוש הקדום) הפסוק מד׳ מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ עיי״ש, ואלמלי נשלם על ידינו התקון כבר היינו נגאלים, אלא שבעוה״ר מועלין בשליחות, ולא די שלא עלה בידינו להוציא הניצה״ק ממאסרם, אלא שע״י העבירות ר"ל נופלין עוד ניצה״ק בידי החצונים והבט"א, ועי״ז נתארך גלותינו עד שיושלם התקון להוציאם משם, עד שישקיף הבוית״ש עלינו לטובה, ויעשה עמנו חסד ויגאלנו גאולת עולם. ואפ"ל עפ"ידרכנו שבאלו מ״ב מסעות שבפרשה, נרמזו כל המסעות של כל הגליות, כמו שנרמז בראש הפרשה אלה מסעי.בנ״י אדום מדי בבל יון, אלא שאין אנו יודעים ומשיגים הרמז בשמות המסעות אלו, על איזה מקום הם מרמזים, ומהו התקון בכל מקום ומקום, ולעתיד בטת הגאולה יראו וישיגו ישראל, הרמז באלו הפסוקים, שכבר כתוב בתוה״ק כל הסיבות והגלגולים שעברו עליהם בגלות, וכמ״ש ק״ז הישמח משה זלה״ה (פ׳ שמות) בענין הגאולה, לפרש הפסוק (צפני׳ ג׳) בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ד׳ וז״ל, כי באמת נכתב כמטט בכ״מ בתנ״ך מתי יהי׳ קץ הגאולה, אך חייבה חכמתו ית״ש שיתעלם מאתנו, ולא יתראה לעינינו ביאור אמירת הקץ, ולע״ל יתמהו הכל ואחר שיתגלה הקץ, יתגלה לעינינו שכבר אמר ד׳ ית״ש בביאור, מתי יהי׳ הקץ, והיינו בשובי את שבותיכם, אז לעיניכם אמר ד׳, ר״ל אז יהי׳ לעיניכם כי ד׳ אמר עכל״ק, וכמו״כ בענין המסעות שבד׳ גליות ־הכל. מרומז בתוה״ק, ופרשה זו ירמוז על אותן המסעות שבמדבר בצאתם ממצרים, ועל כל המסעות שיעברו עליהם בשאר גליות.
ובזה יתבאר מאמה״כ ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם עפ"י ד׳, ופי׳ האבן עזרא עפ"י ד׳ מוסב על למסעיהם, שהמסעות היו עפ"י ד׳, והקשה עליו הרמב״ן ז״ל שכבר הודיענו הכתוב את זה, שנאמר עפ"י ד׳ יחנו ועפ"י ד׳ יסעו, לכן פי׳ הוא ז״ל, שמאמר עפ"י ד׳ מוסב על ויכתוב משה, שהכתיבה הי׳ עפ"י ד׳, וגם על פירושו קשה דמה צורך להודיענו דבר זה, .דהלא כל התורה כתב משה עפ"י ד׳, ופרשה זו מכלל כל התורה הוא, (עיין לעיל בדרוש הקדום מה שביארנו בזה) ולדרכנו אפ״ל, דהנה באותן המסעות במדבר בצאתם ממצרים, הי׳ נודע וגלוי לכל שהמסעות היו עפ"י ד׳, שלרוב חיבתן של ישראל לפני הקב״ה ולגודל זכותם וזכךת' משרע״ה, היתה ההשגחה העליונה עליהם מפורסמת וגלוי׳, וכמ׳׳ש (רש״י בפ׳ בהעלותך) עה״פ עפ"י ד׳ יסעו וז״ל, כיון שהיו ישראל נוסעים, הי׳ עמוד הענן מתקפל ונמשך ע״ג יהודה כמין קורה וכו׳, ולא הי׳ מהלך עד שמשה אמר קומה ד׳ ונסע וכו׳, ועפ"ייחנו, כיון שהיו ישראל חונים, עמוד הענן מתמר ועולה, ונמשך ע״ג יהודה כמין סוכה, ולא הי׳ נפרש עד שמשה אמר שובה ד וגו׳, הוי אומר עפ"י ד׳ וביד משה עכ״ל, נמצא מבואר שהי׳ מפורסם ונודע לכל ישראל שהמסעות והחניות היו עפ"י ד׳. אמנם מפני שנרמזו בפ׳ זו כל המסעות של כל ' הגלויות, ועכשיו בעוה״ר דרכי ההשגחה מסותרת, ולא זכינו להתגלות כזו שזכו ישראל במדבר, שהי׳ עמוד־הענן מאיר להם הדרך, ומסען להם מקום החני׳ וזמן הנסיעה, ע״כ העיד הכתוב לומר עפ"י ד׳, ,ו מוסב על אלה המסעות, שגס ה מה עפ"יד ובהשגחה פרטית כפי צורך התקון, אלא שנעלם ונסתר מעינינו דרכי ההשגחה, ועלינו להאמין באמונה שלימה, שכל צעד ופסיעה הוא מפי׳ ד׳ ובגזירתו ית׳ ולצורך התקון, כמ״ש מד׳ מצעדי גבר כוננו, ויתגלה לעינינו כ״ז לעתיד, וא״ש פי׳ הפסוק עפי׳׳ד האבן עזרא שעפ"י ד׳ מוסב על למסעיהם, שהמסעות הם עפ"י ד׳, ול״ק קושית הרמב״ן ז״ל, שכבר הודיענו זה שנא׳ עפ"י ד׳ יחנו ועפ"י ד׳ יסעו, אמנם פסוק זה מיירי במסעות שבמדבר כמ׳׳ש רש״י (הובא לעיל), וכאן הודיענו הכתוב על כל המסעות של שאר גליות המרומזים בפ׳ זו, שכל אלה ה ס עפ"י ד׳ ובגזירתו ית׳. גם יתבאר היטב פי׳ הרמב״ן ז״ל, שעפ"י ד׳ מוסב על ויכתוב משה, שהכתיבה הי׳ עפ"י ד׳, ולכאורה הלא כל התורה כתב משרע״ה עפ"י ד׳, ומה צורך להודיעני בפ׳ זו, שהכתיבה הי׳ עפ"י ד׳, אמנם ירמוז הכתוב בזה, שכל אלה המסעות שיבואו ישראל בגולה אחר גולה, כתבם משה רבינו בתוה״ק עפ"י ד׳, אלא שנכתבו ברמז ובהסתר, ואילו זכו ישראל היו משתנים הצירופים האלו לטובה ולכוונה אחרת, ולעתיד יתגלה לעינינו שכבר אמר ד׳ ונכתב הכל בתוה״ק. ועפי״ז יתבאר הכפל והשינויים שבפסק זה (עיין בדרוש הקדום קושיא ו׳) שבתחלה אמר ויכתוב משהאתמוצאיהם למסעיהם, והקדים מוצא למסע, ואח״כ כפל עוד ואלה מסעיה ם למוצאיהם, והקדים מ ס ע למוצא, וצ״ב ענין הכפל והשינוי, גם מהו מוצאיהם ומסעיהם, וג״ז נראה ככפל, במלות שונות, ולדרכנו אפ״ל כי הראשון סובב על המסעות שבמדבר, ובכל מקום מסעם הוציאו הניצה״ק שהיו בשבי׳ במקום ההוא, וזה נרמז במלח מוצאיהם, דע״י קומת הקדושה ם׳ רבוא נשמות ישראל, ומשרע״ה והתוה״ק עמהם, ביררו בירור עצום בכל המקומות אשר עברו שם, וז״ש ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, והקדים מוצא למסע שהי׳ מוצאיהם מוחלט וברור, שיעלה בידם להוציא ולתקן התיקונים ההם, כמ״ש בספה״ק זרע קודש (הובא לעיל) שמרומז בשמות המסעות כל אלו התיקונים שעשו וכו׳, ולז״א ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, שכתב משרע״ה גם את מוצאיהם, ומוצאיהם הוא העיקר, ומסעיהם הי׳ רק לשימוש וסיבה, ע״כ הקדים הכתוב את העיקר, ויכתוב משה את מוצאיהם, ואמר למסעיהם בל׳ השימוש, שהי׳ רק שימוש וסיבה כנ״ל, אמנם מ״ש הכתוב אח״כ ואלה מסעיהם למוצאיהם, ירמוז על המסעות של שאר גלויות, וע״כ אמר ואלה מוסיף על הראשונים, דלפי שלא השלימו התיקון אז, ניתוסע להם מסעות אלה, שהוא צורך הגאולה להוציא הניצה״ק מכל ארצות פזוריהם, ולזה אמר מסעיהם למוצאיהם בל׳ שימושית שמסעיהם הם בשביל מוצאיהם, ולא נגמר ולא נתקיים עדיין למוצאיהם הזה, אלא המסעיהם בלבד כבר עברו על ראשנו, בשביל למוצאיהם שיזכו למוצאיהם ולברר הניצה״ק ממקומות הם.
תורה ד
קושיות
וידבר ה׳ אל משה לאמר וגו׳, כי אתם באים אל הארץ כנען, זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה. פרש״י ז״ל ע״ש שנחלקה בגורל, נקראת חלוקה לשון נפילה, ומדרש אגדה אומר ע״י שהפיל הקב״ה שריהם של ע׳ אומות מן השמים וכעתן לפני משה, וא״ל ראה כמה אין בהם עוד כח עכ״ל רשיז״ל, ושני הפירושים צ״ב לכאורה, מ״ש לפי׳ הראשון דע״י שנתחלקה בגורל נקראת בלשון נפילה, והלא מצינו גבי שעירי יוהכ״פ, שהי׳ ג״כ ע״י גורל, וקראן הכתוב בלשון עלי׳, דכתיב והשעיר אשר עלה עליו הגורל לד׳, ואפי׳ מה שהי׳ לחלק עזאזל, נאמר בו והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל, וא״כ טעמא בעי, מדוע בחלוקת הארץ קראו הכתוב בלשון נפילה, גם מל פי׳ השני מ׳׳ש בשם מדרש אגדה יל״ד, איך דרשו נפילת ע' שרי אומות מפסוק זאת הארץ אשר תפל, כי לא הי׳ שליטת ע' שרי אומות כאיז ישראל, וא״א להעמיס במשמעות הכתוב, רק נפילת שרי האומות השולטים בארץ ההוא.
ב) במדרש רבה איתא דרשא זו באופן אחר וז״ל, זאת הארץ אשר תפל וכו׳, וכי הארץ נופלת, והלא כתיב והארך לעולם עומדת וכו׳, מה עשה הקב״ה נעל שר הארץ וכעתו והפילו לפניהם וכו׳, וסיום המדרש,שינחלו ישראל את הארץ בזכות התורה, שנא׳ (משלי כ״ב) כי נמים כי תשמרם בבטנך, יכונו יחדיו על שעתיך וכו׳, ישראל הם באים לארץ, והארץ נאה להם וכו׳, עכ"ד המדרש. עכ"פ בדברי המדרש הזה לא נזכר נפילת ע' שרים רק שר הארץ, אבל עדיין צ"ב דהרי ארץ ישראל אין לה שר, רק האומות היושבים עלי׳ יש להם שרים, אבל ארץ ישראל הקב״ה שרה, ואינה מוכנעת ומושפטת תחת שרי מעלה, וא״כ איך שייך לומר שהפיל הקב״ה שר הארץ, והול״ל שר האומות.
ג) ועוד קשה בין על המדרש רבה, ובין על המדרש אגדה שהביא רש״י ז״ל, הלא נפילה זו שייך על שר האומה או על האומה, אבל הארץ אדרבה תקומה היתה לה, כמ״ש ויקם שדה טפרון, ופרש״י תקומה היתה לה שיצא מרשות הדיוט ליד מלך, וכמו״כ תקומה גדולה היתה לארץ, שיצאת מרשות האומות לרשות ישראל, וא״כ למה נאמר זאת הארץ אשר תפל, הול״ל זאת הארץ אשר תקום.
ד) גם יל״ד בלשון זאת הארץ אשר תפול, מאי בא לרבות במלת זאת, דבגמ׳ מגילה (י׳׳ד ע'׳ב) דרשו לא תהי׳ זאת לך לפוקה, זאת מכלל דאיכא אחריתי וכן בכ״מ, ומאי בא לרבות כאן.
ה) עוד במדרש זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה, מלמד שהראה הקב״ה למשה כל מה שהי׳ ועתיד להיות וכו׳, כל דור ודור ודורשיו, דור ודור ושופטיו, דור ודור ופושעיו, דור ודור וצדיקיו, שנא׳ זאת הארץ אשר נשבטתי וגו׳, הראיתיך בעיניך מלמד שהראהו גהינם וכו׳, התחיל משה מתיירא מן גיהנם, אמר לו הראיתיך בעיניך ושמה לא תמבור עכ"ד המדרש, ולכאורה צ״ב כי איזה קישור יש לדרשות האלו, לפסוק זאת הארץ אשר תפל וכו׳, והאיך נשמע מינה שהראהו הקב״ה את כל אלה, והמתנות כהונה פי׳ דייק מלת זאת דמשמע כזה, שמראה באצבט דבר דיבור בטעמו ונימוקו עכ"ל, והנה לפי פירושו ירמוז הכתוב, שהראה לו הקב״ה כל מניני ארץ ישראל מדכתיב זאת הארץ, אבל מה שדרשו במדרש, שהראו לו כל דורות הבאים, ובפרט דור ודור ופושעיו, וכי מה מנין זה לארץ, ואיך דרשו זאת מפסוק זאת הארץ וצ״ב.
ביאורים
ואפשר לומר כי כל אלו המדרשים, שנאמרו בפי׳ הפסוק זאת הארץ אשר תפל, בקנה אחד טולים, ויתורצו גם הקשיות שהקשינו עליהם, ונתחיל בביאור דברי המדרש זאת הארץ אשר תפול, מלמד שהראה הקב״ה למשה, כל מה שהי׳ ועתיד להיות וכו׳, דור ודור ומנהיגיו וכו׳, דור ודור ופושעיו וכו׳, ולכאורה איך שייך כ״ז לדרוש מפסוק זאת ה א ק, ויובן עפ"י מ״ש המתנות כהונה, דדייק ממלת זאת הארץ, דמשמע כזה שמראה באצבט בטעמו ונימוקו ע"כ, ואפ״ל דכל אלו הדורות שאמרו כאן שהראה הקב״ה למשה, יש לה שייכות וקישור לענין הפרשה, שהראה הקב״ה למשה רבינו ארץ ישראל וכל המאורעות שיעברו עלי׳, וכל הדורות וצדיקיו ומנהיגיו, ודור ודור ופושעיו, שיחזיקו ויתיישבו בה, והראה לו השי׳׳ת הטת שיהי׳ מחריבי ישראל והערב רב בתוכה, והשפלות גדול שיהיה באותן הימים, וכתב הב״ח (באו״ח סי׳ ר"ח) כשאין ישראל שומרין תומ״צ בארץ ישראל, אז ח״ו גורמין להסתלקות השכינה עיי"ש, ובאמת אין לא״י שר רק הקב״ה שרה, רק כשישראל -חוטאין אז ח״ו השכינה מסתלקת, ונעשה ה ס"מ שר א״י, ולכן לא נזכר בשום מקום שם השר של ארץ ישראל, כי א״י אין לה שר רק הקב״ה שרה, רק ע"י עוונות ישראל נסתלקה השכינה וטי״ז טולה מעצמו הס״ מ להיות מושל ושר הארץ בטוה״ר. ו ע׳׳ כ נאמר זאת הארץ אשר תפול, ולא נאמר זאת , הארץ אשר תקים, אבל הראו לו למשה רבינו, שיהי׳ באחרית הימים נפילה לארץ ישראל, שע"י המחטיאים שבתוכה יהי׳ נפשה ה ס״ מ שר הארץ, והראה לו הקב״ה גם הזמן שיהי׳ לעתיד לפני ביאת המשיח, שיטול הקב״ה שר הארץ שהוא ה ס״ מ ויפילו לפניהם, ואת רוח הטומאה יטביר מן הארץ וזה יהי׳ בזמן הגאולה. ולדרכנו יתורץ דברי המדרש אגדה (הובא, ברש״י ז״ל) שהפיל הקב״ה שריהם של ע׳ אומוח, ולכאורה אין שליטת ע׳ שרי אומות בא״י, ואיו שייך לדרוש כן מפסוק זאת כארץ אשר תפול, אבל יובן עפ"י הנ״ל, כי הראה לו הקב״ה למשה שיהי׳ נפילה לארץ, והס"מ יהי׳ שר הארך, וידוע דהוא ראש על שרי ע׳ אומות, ואם הוא שר הארץ ושולע בארץ ישראל בעוה״ר, אז יש לכל האומות אחיזה בארץ ישראל, כי כל אומה יש לה שורשה בקליפה, וכולם ישלחו פירותיהם וענפיהם לשם, בעת שהוא שר הארץ בעוה״ר, והראה לו הקב״ה גם הזמן שיפילם ד׳ כולם, ואז יהי׳ תקומה לארץ ישראל באמת, ומה שלא נאמר בקרא זאת הארץ אשר תקים, לרמז גם על זמן הנפילה, כי הכל הראה הקב״ה למשה. ועפי״ז יבואר גם הפי׳ הראשון שכתב רש״י ז״ל, דעל שם שנתחלקה בגורל נקראת בלשון נפילה (עיין קושיתינו לעיל), ונקדים עוד מ״ש. הרמ״ע מפאנו זלל״ה בס׳ עשרה מאמרות עה״פ שאו את ראש כל עדת בנ״י לגלגלותם, שמשרע״ה ידע כמה פעמים יתגלגל כ״א מישראל, וראה כל הגלגולים עד סוף כל הדורות, וזהו נרמז במלת לגלגלותם עכת״ד, ואפשר לומר לפי״ז, דכשאמר להם משה רבינו זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה, ראה כל גלגולי נשמות שבכל הדורות שיתיישבו בארץ ישראל, ובפרט דמפורש כאן במדרש שהראה לו הקב״ה כל הדורות, ולפי״ז לכולם דיבר לכל דור ודור כפי בחינתו, והתוה׳׳ק נצחיית ונאמרה לכל הדורות, והנה באותן הדורות שהיו בימי יהושע ובימי הזקנים, שהתנהגו ישראל בארץ ישראל עפ"י התורה, היו ישראל נאים לארץ והארץ נאה להם, כמ״ש במדרש רבה הנ״ל, אמנם ראה משרע״ה כל הדורות, והשיג שמחלוקת הגורל הזה, יחזיקו בארץ דורות שלאחריהם בבית ראשון שיהיו עובדי ע״ז, גם ראה הדורות שיהיו בעקבתא דמשיחא, שיחזיקו בארץ ישראל פושעים ומחטיאים, ובדורות אלו יהי׳ נפילה גדולה לארץ ישראל, ושייך לומר הלשון זאת הארץ אשר תפול. אמנם בדור באי הארץ, שהיו כולם צדיקים . וקדושים, תקומה גדולה הי׳ לארץ, שיצאת מרשות האומות לרשות ישראל, ולכאורה לאותו הדור שדיבר משרע״ה אליהם לנוכח, לא יוצדק הלשון זאת הארץ אשר תפול, והול״ל זאת הארץ אשר תקום, אמנם אמרז״ל אמלאה החרבה כשזה קם זה נופל וכו׳, וזה לעומת זה עשה אלקים, ובהתגבר כח הקדושה יהי׳ נפילה גדולה לכוחות הטומאה ושריהם, וכל הע׳ אומות ושריהם שהם מכוחות הטומאה מנגדים לכוחות הקדושה, וע״כ באותו הדור שהי׳ התגברות לקומת הקדושה ותקומה הי׳ לארץ, עי״ז הי׳ נפילה לשרי ע׳ אומות דהא בהא תליא, ומוסב לשון נפילה שבפסוק על נפילת שרי האומות כדברי מדרש אגדה שהביא רש״י ז״ל. ומעתה ב׳ הפירושים שברש״י בקנה א׳ עולים, וז״ש רש״י לפי שנתחלקה בגורל נקראת החלוקה בלשון נפילה, ולדרכינו לפי שראה משרע״ה שמתוצאת הגורל יחזיקו בה בדורות שלאחריהם עוע״ז ומחטיאים, שלא יהי׳ הארץ נאה להם ולא הם נאים לארץ, ע״כ כתב בה לשון נפילה, אלא שעדיין באותו הדור שהיו צדיקים, לא יוצדק לשון נפילה, ע״ז הביא רשיז״ל דברי המדרש אגדה, שהפיל הקב״ה שריהם של ע׳ אומות מן השמים וכעתן לפני משה, אמר לו ראה אין בהם עוד כח, וזכו לזה בדור ההוא ע״י גודל התגברות הקדושה שהיו דור צדיקים וקדושים, ויוצדק לשון נפילה על שרי האומות, וב׳ הפירושים בקנה א׳ עולים והא׳ משלים לחבירו. ואפשר לפרש כן בכוונת המדרש שהקשו וכי הארץ נופלת, ר׳ל דאדרבה תקומה היתה לו כקושיתינו, וע״ז תירצו מה עשה הקב״ה נעל שר הארץ וכעתו והפילו לפניהם, דכשזה קם זה נופל, ושייך לשון נפילה ע״ז, וא״ש מה שסיימו במדרש שנחלו את הארץ בזכות התורה והם נאים לארץ והארץ נאה להם וכו׳, וע״כ בדור הזה הי׳ תקומה לארץ, ומה שאמה״כ לשון נפילה קאי על שר הארץ, דהיינו שרי אומות שהם מצד הטומאה שהי״ל נפילה, ע״י התגברות הקדושה, ובדרך זה אפ״ל גם דברי המדרש (המובא לעיל) זאת הארץ אשר תפול, דקשה להם לשון תפול, אלא מלמד שהראה הקב״ה כל מה שהי׳ ועתיד להיות וכו׳ דור ודור ודורשיו, דור ודור וצדיקיו, דור ודור ופושעיו, וע״כ יוצדק לשון נפילה בכל דור כפי בחינתו, וכמו שביארנו לעיל, ומעתה כל אלו המדרשים ודברי רש״י ז״ל בקנה א׳ עולים. ואפשר לבאר עוד ענין נפילה שרמז עלי׳ הכתוב בחלוקת הארץ, עפימ״ש בספה״ק צמח ד׳ לצבי(פ׳ ראה), (הבאתי בספרי ויואל משה מאמר ב׳ סי׳ קכ״ט) ותו״ד שאם ישראל חוטאים מ״ו בארץ ישראל, נתקפל המקום ההוא משם והלכה לה, וע"י קיפול ארצות בא במקומה מקום אחר מחו״ל, דקדושת ארץ ישראל אין רצונה לסבול הטומאה, וע״כ נתקפלה הארץ מתחתיהם, ורצועה בישא מארץ העמים נמשך עלי׳ עיי"ש שהאריך, עכ"פ נטתק ארץ ישראל ממקומה ע"י החטאים, והלכה לה למקום אחר, ובמי׳ זו נקרא נפילה לארץ ישראל ובחי׳ גלות, דאינו דומה כשא״י במקומה הראוי׳ או אם נטתקה בגלות למקו״א, ופרשתי דברי המדרש (ב״ר פ׳ נ״ו ס״ב) וירא את המקום מרחוק, א״ר יצחק עתיד המקום לירחק מבעליו, ולעולם, תלמוד לומר זאת מנוחתי עדי עד פה אשב וגו׳ לכשיבוא אותו שכתוב בו (זכרי׳ ט') עני ורוכב על החמור עכ"ד המדרש, ולכאורה לפי הפשעות קשה הלשון, דלא המקום נתרחק מבעליו, אלא בעליו נתרחקו ונגלו בטוה״ר ממקומם, אמנם יובן לפי הנ״ל דארץ ישראל ג״כ בגלות, וע"י עוונות ישראל נתרחקה מבעליו, ולכשיבוא עני ורוכב על החמור, ישוב ה׳ את שבותה ויחזירה כמימי קדם.
ויובן בזה מה שדרשו ז״ל (בספרי פ׳ ברכה) עה"פ ויראהו ד׳ את כל הארץ את הגלעד עד דן וגו׳ עד הים האחרון, מלמד שהראהו ד׳ למשה א״י מיושבת על שלותה, וחזר והראהו המציקים לה, ועוד דרשו ז״ל עד הים האחרון, אל תקרי הים, אלא עד היום האחרון, מלמד שהראהו את כל העולםכלו, מיום שנברא עד יום שיחיו בו המתים ע"כ, ולכאורה כל העולםכלו מאן דכר שמי׳, ובפסוק כתיב ויראהו את כל הארץ וגו׳, אמנם לפי שהראהו הקב״ה כל הדורות עד סוף העולם, ובמשך דורות הגלות נטתקה א״י ממקומה, וע"י קיפול ארצות מתחלף ומתפזר בשאר ארצות, ע"כ הראה לו הקב״ה למשרע"ה את כל הארץ, ואת כל העולםכולו, וראה את כל המקומות שיהי׳ בהם בחי׳ קדושת א״י עד סוף כל הדורות. ו ה נ ה כתב הערבי נחל (בפ׳ שלח) בשם הזוה׳׳ק והאריז״ל שהקשו הלא נודע איסור קדשים בחוץ שחייבין עליו כרת, עבור כי אין מקום להקריב קרבן, אם לא ביהמ״ק שעומד בא״י, ששם בחי׳ עשר קדושות וכו׳, אבל חו״ל אינו סובל קדושת הקרבן, וא״כ איך בכל מ׳ שנה שהיו ישראל במדבר בחו״ל, הקריבו קרבנות אצל המשכן, ותירצו שמעת צאתם ממצרים, בכל מקום חנייתם הי׳ שם כל עשר קדושות של א״י, וגם בטח נסעמ, נסע א״י עמהם ע"י קיפול ארצות עיי"ש, נמצא דבטת הליכתם במדבר היחה עמהם קדושת א״י. ובזה יובן מאמר הכתוב זאת הארץ אשר תפול, ומלח זאת כמראה באצבט על בחי׳ קדושת א״י שהי׳ עמהם במדבר, ודייק לומר זאת מכלל דאיכא אחריתי, לפי שאז הי׳ בחי׳ החילוף לצד מעלתם של ישראל, ותקומה הי׳ לארץ, אבל איכא אחריתי שיתחלף מקומה בטוונות ישראל ר׳זל, וזה בחי׳ נפילה לארץ, וע"כ דרשו חז״ל במדרש הנ״ל, מלמד שהראה הקב״ה למשה דור ודור ושופטיו, דור ודור ופושעיו וכו׳, ואלו יגרמו בטונותיהם נפילה לארץ בבחי׳ הנ״ל, ולכשיבוא אותו שכתוב בו עני ורוכב על החמור, ישוב ד׳ שבותה ויחזירנה כמימי קדם, וכמו שפירשתי מאמר הכתוב בחצרות בית ה׳ בתוככי ירושלים, דלכאורה למה הוצרך הכתוב להגביל סמני המקום, והלא ידוע דחצרות בית ד׳ הם בתוככי ירושלים, אמנם בטו״ה בגליותינו מתרחק במי׳ הקדושה ממקומה, ע"י קיפול ארצות כבחי׳ ’ הנ״ל, וע"כ אמר הכתוב שלעתיד כשיתקיים הללו את ד׳ כל גוים שבחוהו כל האומים, אז יהי׳ בחצרות בית ד׳ בתוככי ירושלים, על מקומה הראוי׳ לה, ותקומה יהי׳ לארץ בב״א.