שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן טז
הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון
סימן טז ב״ה שוכט״^ם לידידי הרה״ב זז,טפורםם וכו׳ מוה״ר משה ישראל פעלדמאן ה אב״ד דק״ק דראגמידע שט והגליל יצ״ו.
אחדשת״ה באה״ר כמשפס, הגיעני מכתבו ע״ד הגזירה של פתיחת החנויות בש״ק אשר לפי דעתו הוא בכלל יהרג ואל יעבור, והנה אשתקד כאשר קבלתי מכתבו בענין זה, . מלבד מה שהוא נגד רצוני לכתוב בזה כאשר .אזכיר להלן, גם הייתי מופרד מאד בגוף הענין לפכס עצה לבפל הגזירה שלא יהי׳ צורך לפלפל בכאלה, ות״ל נתבפלה הגזירה אח״כ ובעירנו בע׳׳ה אין פותחין החנויות בשבת, ו 3 י״כ ובי״כ נאבד מכתבו הנ״ל וכעת אין בזכרוני כלל ימה שכתב שם, עכשיו כאשר קבלתי מכתבו עוד הפעם ראיתי להשיב עכ״פ בקיצור נמרץ מחמת כבודו של כהדר״ג נ״י. H והנה לפענ״ד ברור שאין זה בכלל יהרג ואל יעבור , שלא אמרו זה אלא במתכוין להעביר על הדת, ומקורו מהגמ׳ סנהדרין ע״ד דאם אמר קטול אספסתא
נש 3 פא ושלי לנהרא לקפלי׳ זל 6 לקפול מ״ט לעבורי מילהא קא געי, וכפירש״י והר״ן ושארי הראשוגים ז״ל ׳לאך במסטק להעביר על הדח איכא סיכ״ש, אבל כשאינו מחכוין על הדת אלא לשאר סופלח אין כאן מיה״ש. והמהרי״ק ז״ל בשורש קל״ז האריך בסתירה הדיוקים שברישא אמר שדי לחיותא משמע שצריך לומר בפי׳ שדי לחיותא אבל קמול אספסתא בסתם לא, ובסיפא אמר שדי לנהרא משמע שצריך לומר בפי׳ שדי לגהרא אבל. בסתם דינו כשדי למיותא, יעיי״ש שהאריך לתרן הלשון, אבל זה ודאי דמיירי רק באופן שאין הגזירה לשום פועלת אלא בשביל העברת הדת, דאף אס נימא דיוקא דרישא עיקר וא״צ לומר גפי׳, עכ״פ אנו רואין הכוונה שאינו -מבוין לתועלת אמר זולת העברת הדת. ובנ״ד אינו אומר כלל להכריח לחלל את השבת, וגם בהעסק אינו גוזר שיעמוד הישראל בעצמו אלא יוכל למכור ע״י עכו״ם, וכל אמירתו הוא שאינו נותן רשיון .לחנויות אלא באופן שיהי׳ פתוח בכל יום בשביל תועלת העם שימצאו צרכם בכל עת, וזה מבואר בלשון הגזירה ממקום הגבר, והוא ממש כלשון הש״ס ברישא שאומר בפי׳ שדי לחיותא, וגם הכוונה נראה ברורה שלא איכפת להו כעת כלל עניני הדת כמושהי׳ מלפנים כ״פ ר״ל גזירות שמד או כוונה להעביר על הדת, ועכשיו הכופרים והמשומדים שוים לכלל ישראל בכל הגזירות, ואין הכוונה אלא על זרע ישראל שיפסידו הפרנסה וכדומה, וחושבים שיען שצריך ^לחלל שבת יפסידו איזה מהם הרשיון של העסק, או פעמים אחרים שאין לפורפס, אבל עניני הדת אין נ״מ להם כלל. ועיין מ״ש הרמב״ן במלחמות סנהדרין סוף פרק בן סורר ומורה דכל היכא דלא לעבורי הוה כהנאת עצמן דמי. גם לפי הפעם שכתב רש״י שם על הא דקאמר ואפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור, שלא ירגילו העכו״ם להמריך את הלבבות ^לכך, וצ״ל הכוונה שאם, יראו שישראל מוסרים את נפשם ואין בכחם להעבירם על הדת לא ירגילו עוד לגזור גזירות כאלו, אבל בנ״ד שכל מגמתם ליקח האיפאר מישראל, א״כ אדרבה אם יראו שגזירה זו פועלת להפסיד מהם האיפאר עוד ירגילו עי״ז להוסיף כהנה וכהנה בגזירות כאלו ס׳ץ בכל המקומות. וגדולה מזו כתב בתשובת אמרי אש מיו״ד סימן נ״ה, בענין שהי׳ גזירה על ישראל שלא יקחו נשים לפני הגיעם לשלשים שנה אס לא ילבישו נפשם במלבושיהם ממש, וכתב דיען שנראה עיקר כוונתם רק פן . ירבה, ויוכיח על כוונתם מה שמתחילה הכבידו עול יותר על הגשואין וע״י השתדלות בני עמנו חדשו הגזירה ההיא, א״כ עיקר כוונתם על מניעת הנשואין, ואף שנא אמרו בפי׳ מה מגמתם בפקודה ההוא מ״מ אומדן דעת הוא. ושוב כתב שהי׳ נראה לו דבספק היכא דלא ידעינן כוונת האנס אם להעביר על הדת אם להנאתו הרשות בידו ליהרג או לעבור, אבל יופר נראה לומר דאזלינן בתר אומדנא ואס האומדנא דלהנאת עצמו הוא אינו צריך למסור את נפשו יעיי׳׳ש. והשתא ק״ו התם שהי׳ הפקודה ללבוש במלבושיהם שזה ודאי אינו אלא העברת הדת, מ״מ כיון שבתחילה הי׳ הגזירה על הנשואין חשב זה לאומדן דעת שאין כוונתו על הדת ואינו צריך למסור את נפשו, ומכש״כ כעת שרואין בכל הגזירות שאין נ״מ כלל בין שומר הדת לאינו שומר, וגם בגזירה ההיא של פתיחת המנויות כל מבין יבין שהאומדנא היא ברורה שאין כוונתם על הדת כ״א כמו שכתבתי למעלה. גם במה שהעיר שם באמרי אש בספק היכא דלא ידעינן כוונת האנס ולדעת הרמב״ם )הלכות יסודי .התורה פ״ה ה״ד( וסייעתו אסור למסור נפש במקום שאמרו מכז״ל יעבור ואל יהרג, אך כבר כתב התרומת הדשן הובא בש״ך יו׳׳ד סי׳ קנ״ז דכאן לא שייך לומר ספק נפשות להקל, ואעפי״כ רצה לומר דלענין זה ,מועיל הספק לומר שהרשות בידו ליהרג או לעבור יעיי״ש. הנה מה שהמליע בדברי התה״ד דלא שייך כאן לומר ספק נפשות להקל, באמת התה״ד עצמו לא ברירא לי׳ הך מילתא שהרי סייס דנראה דלפי הענין ושרואין אנו כוונתו מורין לו כמובא זה בש״ך שם ס׳ ק א׳, ובש״ך ס״ק ז׳ החליט לומר ספק נפשות להקל אף בעניני קידוש השם, זצ״ל בשביל שלא כתב התה״ד בזה דבר ברור. וכן נראה קצת מדברי הב״י סימן קנ״ז על האי עובדא )סנהדרין דף ע״ה ע״א( דאדם א׳ שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל לו אמדו חכמים ימות ואל תבעל לו, ופלוגתא היא אם אשת איש היתה או פנוי׳ היתה, והרמב״ס ז״ל )שם ה״ט( החמיר כמ״ד פנוי׳ היתה, והקשה עליו הב״ו למה החמיר בספק פלוגתא הלא ספק נפשות להקל יעיי״ש מה שתירץ, והשתא לפי ספיקו של התה״ד דלענין קה״ש דלא הקפידה תורה מל איבוד נפשות מישראל אפשר דלא ילפינן משאר ספיקות דלית בכו משום קה״ש, כמו כן הי׳ מקום לומר גס באביזרא דג״ע דחזינן דלא קפדה כתורה על איבוד נפשות באביזרא דג״ע אפשר דאין ללמוד משאר ספיקות לומר ספק נפשות להקל, ומדהחליט הב״י לעשות מזה קושי׳ על הרמב״ם וצריך לבקש תירוצים אחרים אלמא דברור בעיניו שאין לחלק
בסכ״ג ולעולם קמרינן הפק נפשות להקל וכדברי הש^׳ך גס״ר! ז׳. ומעתה אף ׳מבלעדי האומדנא אס עכ״פ הוא רק הפק בכוונת האנה אמרינן הפק נפשות להקל, והאמרי אש רצה לומר דבהפק הרשות בידו לעבור או ליהרג אף לפי מה שהחליט דעת התה״ד דלא שייך פאן לומר ספק נפשות להקל, אבל לפענ״ד העיקר כמו שכתבתי דאמרינן בזה הפק נפשות להקל וא״כ אין להחמיר כלל בהפיקו, ׳ומכש״כ הכא שיש לי אומדנא ברורה דכבר הורה זקן באימרי אש דיש להמוך על אומדנא בכה״ג. והמהרי״ק בשורש קל״ז כתב, דאף דצ׳׳ל בדברי הש״ה דאף באיסור דרבנן צריך למסור נפש, שהרי רבא ס״ל ׳)שבת דף קמ״א ע״ב( מלאכה שא״צ לגופי׳ פטור, וקטול אספסתא ושדי ׳לנהרא הוי מלאכה שא״צ לגופי׳, ימ״מ י׳׳ל דאין זה אלא בהך דעביד מעשה דאהור מדאורייתא ולא מיחהר אלא כוונה התם הוא דיהרג אבל ילא בשאר איסור דרבנן. ובאמרי אש תמה עליו דהרי לדעת רש״י אין בערקתא ׳דמסאנא רק מנהג בעלמא ואפי״ה יהרג ואל יעבור, וכי גרוע איסור דרבנן ממנהג בעלמא. ולפע״ד אין זה חיימה כ״כ, דבשבת דף מ״ט תוס׳ ז״ ה נטלם כתבו וז״ל ואע׳׳ג דאימר בסנהדרין בשעת ׳גזירת המלכות אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור ואפילו לשנוי׳ ערקתא דמסאנא אסור, היינו משום דבשנוי׳ ערקתא מתנהג כעכו״ם ודומה שמוציא עצמו מכלל ישראל, אבל הכא אינו עושה כלום אלא שאין לו תפילין בראשו שעה אחת והרבה ישראל שאין להם תפילין כמותו. והבית הילל סיימן קנ״ז הבין מדברי התוספות האלו שסוברים דגם במצות עשה צריך למסור נפשו, שהרי כתבו הטעם במצות תפילין שאינו מניחן שעה אחת שהרבה ישראל עושין, ימשא״כ במצות מזוזה וכדומה, וכן הבין באמרי אש. אמנם בדברי הב׳׳א בסימן קנ״ז מבואר שהבין מדברי התוספות האלו שסוברים כדעת הר״ן )שבת דף מ׳׳ט מ״א( דבמצ״ע אין צריך למסור ינפשו, וסובר הכוונה דגם כתפילין בעת שהוא ,רוצה להניחן ואינו מניחן בשביל הגזירה יש ביטול מצ״ע בגזירה זו ואך כיון שהוא בשוא״ת אינו ניכר כ״כ וא״צ למסור את נפשו. אבל לדברי שניהם אינו מובן לימה האריכו הדרך לומר דבשביל הכי אסור בערקחא משום שדומה שמוציא עצמו מכלל ישראל, ל״מ לדעת הב׳׳ה דהבין בכוונתם דאף בכל מצות עשה צריך למסור ־את נפשו אך בתפילין שאינו אלא שעה אחת שאינו מניחן דהרבה ישראל עוישין כן, אם כן ׳ממילא מתורץ בערקתא שהיא איסור דאורייתא לכל ישראל, ואף לדעת הב׳׳ח שכוונת התוס׳ להקל בכיל איסור עשה בשביל שהיא בשוא״ת, ל״ק ג״כ כלל ׳מערקתא שהוא ׳ל״ת דבחקותיהם לא תלכו .ועובר . בקו׳׳ע, ולא הזכירו מזה כלל אלא כתבו טעם חדש בשביל שהיוא דומה שמוציא עצמו מכלל ישראל. ומזה נראה שדעת התוס׳ כידעת רש״י שאינו אלא מנהג ולא כדעת הרי״ף והרמב״ם שהוא איסור דאורייתא, ולכן עדיין .קשה להם דאם מותר לעבור באיסור עשה שהוא מדאורייתא ק״ו בערקתא שאינו אלא ׳מנהג, וכמו״ש המהרי׳ק ׳דלא עדיף איסור דרבנן אף דעביד מעשה מאיסור ׳דיאורייתא דלא עביד מעשה, ולכן הוצרכו לומר בערקתא דאף דאינו אלא מנהג מ׳׳מ טעמא אחרינא אית בי׳ להחמיר משום דבזה מתנהג סעכו״ם ודומה שמוציא עצמו מכליל ישראל. ולפי״ז מיושבים דברי המהרי״ק שהתיר באיסור דרבנן ול״ק גם מרש״י ז״ל שסובר דערקתא אינו אלא מנהג. ויש ליישב עוד בגוונא אחרינא אלא שאין להאריך. אך מדברי הגה״מ )ה׳ יסוה״ת פ״ה אות ד׳( ושאר פוסקים נראה שלמדו מדברי רש״י האלו להחמיר אף בשאר מנהג ישראל, אבל דעת המהרי״ק יש ליישב כמו שכתבתי. וכ״ז צריכין לדעת רש״י ז׳׳ל, אבל לדעת הרי״ף והרמב״ם דערקתא הוא מלבוש נכרים ויש בזה איסור דאורייתא, אין ראי׳ כליל להחימיר באיסור דרבנן. ובאמרי אש פשיטא ליה כדעת הפר״ח דיאף לדעת הרמב״ם יש להחמיר גם באיסור דרבנן, שהוא בכלל מ״ש הרמב״ם )הלכות יסוה״ת פ׳׳ה ה׳^ג( אמת משאר המצות, כיון שגם איסור דרבנן הוא דאורייתא מיליא תסור. אבל כבר העיר בסברא זו בסדר למשנה ודחאו בשתי ידים דכל כי הא לא הוה לי׳ להרמב׳׳ם ז״ל למסתם, וביותר לפי מה שביאר בה׳ ממרים )פ״א הל׳ ב׳( דאינו עובר על לא תסור אלא כשמבטט בתקנת חכמים אבל לא אם עובר מחמת שיצרו תקפו, וסברא זו הובא גם בל״מ בפ׳׳א מהל׳ ממרים )ישם( בשם הקרית ספר מהמבי״ט )בהקדמה פ׳׳ה ובהלכות ממרים שם( דכשאינו מבעט אינו עובר על ל״ת, וא״כ כש״כ שאינו עובר בכה״ג כשעושה ע״י כפי׳. ומהתיימה שהאמרי אש ז׳׳ל טרח לדחות את דברי בעיל סדר למשנה במה שהביא סעד להרמב״ם ׳מהאגדה בענין מרדכי והמן אף שאין בזה שום נ״מ לדינא כמ״ש שם באימרי אש שאין דברי הרמב״ם צריכים סעד אחר ממ׳׳ש הב״י, ובעיקר הדין מה שהחליט להעמיס בדברי הרמב״ם ז״ל גם איסור דרבנן לא הביא כלל מה שדחה זה בעל סדר
למשנה כדברים נכונים גם יישג קושיית הפר״ח במו״ט, ואם הי׳ לו מעמים לדחות גם בזה דברי בעל סדר למשנה עכ״פ הי׳ לו להביאם ולדחותם כמו שעשה בתסלה. וכפי הנראה לא הי׳ לפניו ספרו אלא מה שהעתיק לפניו השואל כמבואר שם שהביא זה מדברי השואל. ע ו ד לא הבנתי, דאף לדברי הפר׳׳ח והאמרי אש דבלשון הרמב״ם ז״ל שכתב סתם אחת מכל המצות אפשר להעמיס גם איסור דרבנן, אבל בש״ם שאמרו אפילו ערקתא זמסאנא דאנו רואין שטרחו למצוא רבותא וכתבו בלשון אפילו, ולדעת הרי״ף והרמב״ם שזה איסור דאורייתא האיך אפשר לומר שכוונתם גם על איסור דרבנן דא״כ הוו להו למימר רבותא יותר אפילו באיסור דרבנן, דאף אם נימא שיש איזה רבותא בערקתיא אבל עכ״פ אין ללמוד מזה איסור דרבנן, וכיון דהתם הוא שמדשו חכז״ל להחמיר בשעתי הגזירה מנ״ל להמציא עוד רבותא בזה מה שלא נזכר בש״ס. והרמב״ם ז״ל שכתב אחת מכל המצות הוא גם כן מדברי הש״ם דהכא, וכמו שכתב הכסף משנה ושאר מפרשים דלכן לא הזכיר ערקתא דמסאנא שהיא בכלל מ״ש כל המצות, וא״כ אי אפשר להעמיס בדבריו יותר מבדברי הש״ס. ובשו״ע כתב כלשון הש״ם אפילו ערקתא דמסאנא ולא כ׳ אחת מכל המצות כל׳ הרמב״ם ז״ל, ובב״י הביא שדעת הרי״ף והרמב״ם דערקתא הוא איסור דאורייתא, ונודע דרכו שבכ״מ שהרי״ף והרמב״ם מסכימים לדעת אחת פסק כוותייהו, וא׳׳ג לכאורה נראה דעת השו״ע שאין להחמיר אלא בדאורייתא, ועכ״פ אין הכרע מדעת השו״ע ויש גדולים המקילין בדרבנן כאשר הבאתי לעיל טעמם ונימוקם עמם. וא״כ בנ״ד שאין צריך הישראל לישב בעצמו בחנות אלא ע״י עכו״ם לא ברירא לן כלל להחמיר בזה שיהי׳ בכלל יהרג ואל יעבור. ע ו ד יש בזה דבר ברור, דהרי מבואר ברמ״א סימן קנ״ז דכ״ז אינו אלא כשהגזירה היא על ישראל לבדם, דאם הגזירה היא גם על האומות אך שהישראלים בכלל לאו שעת השמד מיקרי וא״צ למסור נפשו, והוא מהנמ״י סנהדרין, והלמ״מ )ה׳ יסוה״ת פ״ה ה״ג( הוציא כן גם מל׳ הר׳מב״ם ז״ל, ואין חולק בדבר. וא״כ בנ״ד במקום שגוזרין שיהיו החנויות פתוחים אין מזכירין שם ישראל אלא שכל החנויות יהיו פתוחים בשביל שיהי׳ מצוי להקונים וגם העכו׳׳ם בכלל, אלא שאין העכו״ם מרגישין זה דבלא׳׳ה הם פתוחים, ובכה״ג שאין מיוחד לישראל לאו שעת השמד מיקרי שיהיה לרין למסור נפשו. ויש לי עוד הערות בזה אנא שדי במה שהארכתי. אמנם אך שברור בעיני שאין זה בכלל יהרג ואל יעבור, מ״מ הוא ענין חמור מאד, דסוך כל סוך הפסד העסק אינו אלא ענין ממון, וח״ו שיהי׳ מותר לחלל שבת עבור ממון זולת באופנים שהתירו חכמז״ל כמו גבי מכס )סימן רמ״ד סעיך ו׳( וכדומה. והנה היה אפשרות לעשות היתרים כמו שעשו מלפנים אצל מוכרי יי״ש וטארפיק וכדומה שלא יפסדו העסק כמו גבי מכם, אבל אינו דומה כלל שמכירת יי״ש וטארפיק הי׳ אפשרות למסור להנכרי איזה סכום מהסחורה בדרך היתר באופן שלא הי׳ להישראל שום עסק בזה בכל יום השבת, אבל רוב העסקים האחרים הם מינים ממינים שונים וא״א לעשות חשבון בכל ע״ש, באופן שא״א להם להניח העכו״ם לבדו בחנות מחמת גניבה וגם מחמת חסרון בקיאות בהעסק, ואילו לא הי׳ צורך לישראל אלא להיות יושב ומשמר שלא יגנוב מהסחורה גם בזה אפשר לסמוך על הטו״ז )שם ס״ק ז׳( שמיקל, אבל רובא דרובא אם הישראל יושב שם הוא מדבר ג״כ בהעסק כי הדור פרוץ בעוה׳׳ר, והנסיון הוא גדול שיראה העכו״ם עושה חסרונות או מחסרון הבנה או מחמת הטעות בחשבונות וכדומה והוא ישתוק ואין לשער גודל המכשולות בזה, ואנכי הרואה גם אצל מוכרי יי״ש מכשולות גדולות, אבל כבר התירו פרושים את הדבר וגם אינו אלא ביחידים ואין הנסיון גדול כ״כ, אבל בכל החנויות הוא ענין נורא. גם יראתי להגיד איזה היתר באיזה אופן, כי אם יצא קצת היתר שוב יתפשט בכולו, וגם אחר שיתבטל הגזירה לא יהי׳ אפשרות להחזיר עטרה ליושנה, כי רוב המוני עם אינם מחזיקים אלא במה שהורגלו, ואם יורגלו ח״ו בפתיחת החנויות יהיה ח״ו פירצה גדולה. וראיתי בענין זה אחריות גדול משני הצדדים, כי להקל באיזה אופן הוא אחריות גדול של חילול שבת ברוב ישראל, ולעומת זה להחמיר בהחלט להפסיד פרנסתן של כיל ישראל הוא ג״כ אחריות גדול, ובצוק העתים הללו יוכל לפעמים לצמוח מזה גם ענין פק״נ ח״ו, ובעניי לא יכולתי ליקח עלי אחריות גדול כזה לא להתיר ולא לאסור לכן הייתי כמחריש, ואמרו חכמז״ל )שבת דך קמ״ה ע״ב( אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך כאחותך .שהיא אסורה אמור ואם לאו אל חאמר. ואת זה דרשתי בפירקא וגם צווחתי ככרוכי׳ שזה ודאי שחלילה לשום בר ישראל לדבר מאומה בהעסק, אך נזהרתי בלשוני שלא ישמעו ממני דבר ברור אם הותר ע״י עכו״ם. ובגמרא
צו או״ת סיטו טו יי ד ב ר י י וא ל כתובות דף ג׳ מסכנה ואילך נהגו המם למוס בשלישי ולא מיסו בידם חכמים, האי סכנה אונס הוא משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו ואתיין לידי סכנה, ולדרוש להו האונס שרי איכא פרוצות, וליעקריה גזירה עבידא דבמלה ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא מבטלינן. הנה מצינו גם בחכמז״ל שלא אמרו. מאומה בשביל הפרוצות ולאידך גיסא בשביל הצנועות, גם ׳לא עקרו התקנה בשביל דגזירה עבידא דביטלה אלא נעשו כמחריש, ואנחנו יתמי דיתמי לפי קט שכלינו כשיל כחנו להגיד בענין נורא כזה אלא לצפות לרחמי שמים שיתבטל הגזירה. ונשאלתי ע״ז מכמה מקומות וגם מגדולי המדינה ולא רציתי להשיב בזה שוס חוו״ד, ואך מחמת כהד״ג נ״י שאין מן המידה שלא להשיב לגברא דכותי׳ הוכרחתי לכתוב קצת מילתא בטעמא, אבל יותר !ממה שכתוב כאן יש בענין הזה, תן !לחכם ויחכם עוד. והשי״ת ברוב רחמיו במהרה ירחם עלינו, ישוב את שבותינו, ויתקדש שמו עלינו, יביט בצערינו, וישמח את לבבינו,
א״ד ידידו הכותב דושת׳׳ה באה״ר מברכו בכוח״ט מצפה לרחמי שמים במהרה.
הק׳ יואל טייטילבוים