דברי יואל על התורה/דברים/ניצבים וילך

דברי יואל קעה �ן נצבים וילך ן� אתם נצבים היום כלכם לפני ד' אלקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם וגוי, כל איש ישראל וגו', ילד דבמאמר הכתוב כלכם, הרי כלל כולם, ואחכ פרט ראשיכם זקניכם וגו', וחזר וכלל כל איש ישראל, ולמה כפל הדבר פעמים ושלש. ב) במדרש אגדה והובא ברשי זל, למה נסמכה , פ' אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים וכוי, הוריקו פניהם ואמרו, מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם, אתם נצבים היום, הרבה העעסתם למקום ולא עשה אתכם כלי' וכו', הקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו וכו', עכד רשי זל, והכלי יקר הקשה כאן קושיא חזקה, איך קבלו ישראל תנחומין של הבל, כי מה שלא עשה בהם כלי' עד הנה, שמא לפי שעדיין לא נתמלא סאתם, לשיחולו עליהם כל האלות של התוכחה, ואם תאמר שהרבו כעסים למקום בה, והגדילו אשמה עד שהיו ראוים לכל אותן האלות, ואעפכ השית ברוב רחמיו לא עשה בהם כלי', אכ משה כתב להם שטר ושוברו עמו, ועשה תרי דברים דסתרי אהדדי, כי מתחלה יעד להם קללות כדי שייראו מהם, ואחכ נחם אותם שלא יפחדו מהם. ג) גם יש להבין מש הקללות והיסורין מקיימין אתכם, ומציבין אתכם לפניו, איך יהי' סגולת היסורין להיום דבר המעמיד ומקיים, ודי להם שלא יעשו ההיפך. ד) במדוש תנחומא זשה הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד, ראוי להבין מהו הכוונה באמרו הפוך רשעים, ומהו נפקמ באיזה אופן יהי' איבודם. ה) בירושלמי הוריות (פג הה) איתא מט הקדים משה ראשים לזקנים, ויהושע הקדים זקנים לראשים וכו', רי דסיכנין בשר לוי אמר, משה עי שצפה ברוהק שעתידין ישראל להסתגר במלכיות, וראשיהן עומדין להשתדל עליהן, לפיכך הקדים ראשיהם, שאם אין ראשים משתדלין לפייס את המלכות, אין כח ביד הזקנים ללמוד תורה, עכד הירושלמי, ועיין בפמ, ויש להבין . שהרי משה רבינו דבר כאן אל דור באי הארץ, שהיו חרות משעבוד מלכיות, והיל לדבר אליהם כפי בחינתם, ולהקדים זקנים לראשים, וכמו שדיבר יהושע אל הדור ההוא, ואם רצה לרמוז גם על דורות העתידים, היל לומר ב' הבחינות גם יחד, ומדוע דבר עמהם רק כפי בחינת העתיד, ולא כפי בחינתם, גם בפסוק לא חילק אלא אמר היום וגו', והזכיר ראשיכם זקניכם, משמע דבחינה זו שייך גם היום. ו) להלן בפרשה כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים, ואת אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם, ותראו את שקוציהם וגו' עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם, פן יש בכם איש או אשה וגו', אשר לבבו פונה וגוי, ופי' הראבע אשר עברנו בקרב הגוים קאי על אדום ועמון ומואב ומדין, ויש להבין למה אמר הכתוב בקרב הגוים, הלא לא עברו בקרב העמים האלה, ולא נתן להם הקבה רשות לעבור בארצם שלא ברצונם, והסבו את גבולם כמבואר בכתוב, גם סיחון ועוג יצאו לקראתם, ואת מדין הכו לפי חרב ולא באו בקרבם כלל. ז) גם למה מונה הכתוב כל הסיבות הגורמים לעבוד עז, הלא העיקר הוא האזהרה שלא לעבוד עז, ויספיק הכתוב באזהרה לבדה. ח) למה כפל הדבר במילות שונות באמרו אשר עברנו, וחוזר ואומר אשר עברתם. ט) גם למה שינה לשונו, ואמר אשר עברנו וכלל עצמו עמהם, ואחכ אמר אשר עברתם לנוכח. –   קעו ד ב ר י נצבים וילד י ו א ל י) גם ראוי להבין מש הכתוב, עץ ואבן כסף וזהב, דמאי נפקמ אם הוא עץ ואבן או משאר מינים, ולמה יאריך הכתוב למנות 'את כל אלו, ומצינו בפ' יתרו שנא' לא תעשון את אלקי כסף ואלהי זהב, ודרשו חזל בו כמה דרשות, ובמכילתא אמרו והובא ברשיזל, למה נאמר אלהי כסף ואלהי זהב, ודרשו בו שבא הכתוב להזהיר על הכרובים שלא יעשם של כסף, ולא יוסיף על שנים, עייש, ובירושלמי דסנהדרין דרשו מזה שלא ימנו דיינים בשביל כסף וזהב, וזל לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב הא דעץ שרי, אמר רב אשי אלוה הבא בשביל כסף ואלוה הבא בשביל זהב, עכפ מבואר דמוכרח דלדרשא קאתו, דאלה מיותר הוא, ואכ הכא למאי אתי. יא) רש"י זל פי' אותן של עצים ואבנים ראיתם בגלוי וכו', אבל של כסף וזהב עמהם, בחדרי משכיותם הם, לפי שהם יראים שמא יגנבו, לכך נאמר כסף וזהב אשר עמהם, ראוי להבין למה ירמוז הכתוב, על דבר שאין לנו בו תועלת בידיעתו, ומאי נפקמ לידע בדרכם –של האומות, אם מטמינין את העז או לא, והלא עיקר המכוון כאן, הוא האזהרה שלא לעבוד שום עז, ואכ אשר עמהם מיותר. יב) פן יש בכם איש או אשה וגוי, אשר לבבו פונה היום, פרשי פונה היום מלקבל עליו הברית, וחזר ואמר הכתוב פן יש בכם שורש פורה וגו', והתברך בלבבו וגוי, והמזרחי נדחק בדברי רשי זל, על מה שפי' אשר לבבו פונה היום מלקבל עליו הברית, הרי הכתוב מכחישו, ומפורש בכתוב אשר לבבו פונה וגוי ללכת לעבוד את אלהי הגוים וגוי, וקאי על עז ולא על קבלת הברית, עכ פי' בדרך רחוק, שמש רשי אשר לבבו פונה מלקבל הברית, לא כיוון לפרש לשון הפסוק, אלא זו מלשון רשי וקאי על פן הב', והראשון מדבר בעז, והשני בקבלת הברית עייש"ד, והגור ארי' דחה כל דבריו, שאא לפרש כן בדברי רשי, והוכיח כי שניהם על קבלת הברית אתי עייש, אבל אכ למה יאמר הכתוב פן יש בכם ב' פעמים, ליערבינהו וליתנינהו, והיל לומר פן יש בכם איש או אשה או משפחה וגוי, שורש פורה ראש וגוי אשר לבבו פונה וגו', וכן הקשה גכ האוהחהק.

יג) למען ספות הרוה את הצמאה, פרשי זל עפי התרגום, שאוסיף לו פורענות על מה שעשה בשוגג וכו', ואצרפם עם המזיד ואפרע ממנו הכל, ורוה הוא שוגג שעושה שלא מדעת, וצמאה זה המזיד שעושה מדעת ובתאוה עכד, ראוי –– להבין למה יצרף ד' שוגג אל המזיד, וכי כך הוא המידה לענוש שוגג כמזיד, ואם בשעת עשי' שוגג הי' איך ישתנה דינו להיות כמזיד. יד) למה אמרן הכתוב ברמז רוה וצמאה, וה–מ�–שיל את השוגג והמזיד לרוה וצמאה, ואם רק – לזה כיון הכתוב יאמר בפירוש שוגג ומזיד. טו) והי' כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגוי, ושב די אלקיך את שבותך וגו' והופבך והרבך מאבתיך, וזהו הבטחה לנו לכשיחזרו ישראל מארצות גלותם, אבל אינו מבואר בקרא איך שיהי' ההטבה והרבוי הזה, ובירושלמי פא דקדושין הקשו כן מהו והטיבך והרבך, ונעתיק דבריהם להלן. טז) בספר חוט המשולש עהת (בפ' תבוא) מביא מדרש וזה תוארו, אבתיך חטאו ואינם, ואנחנו עונותיהם סבלנו, זשה ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך, והוא פלא. ולבאר כל הענין נקדים מה שדרשו חזל במס' במ (קז עא) ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך, שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם, מה ביאתך לעולם בלי חטא, אף יציאתך בלא חטא, עכד הגמ', והרשש כתב מכאן סתירה קצת לבעלי דעת הגלגול, דאכ לא ברירא מילתא, ואפשר להיות גם ביאתך בחטא, וכבר אמרתי כי הקושיא מעיקרא ליתא, עפימש הרמבן זל (בפי בחקתי) כי כל יעודי הברכות שבתורה נאמרו על לעתיד, ולא השיגו ישראל מעולם לברכות האלה, אבל יתקיים עמנו בזמן השלמות, ואכ מש הכתוב ברוך אתה בבואך וגו', נאמרה על לעתיד, ואש מה שדרשו חזל מה ביאתך לעולם בלא חטא, כי אז לא יהי' עוד גלגול, כי כבר יכלו כל הנשמות שבגוף ויתקנו כולם. ואפל עוד, דהנה לכאורה קשה על דרשתם הנל, דאכ היל לומר ברוך צאתך כבואך, שהרי הברכה לא נאמרה אלא על היציאה שתהא כביאה,   דבר י נציים וילד יו א ל קעז וברוך אתה בבואך מיותר, וכן הקשה המזרחי זל בפ' תבא, ונראה לומר דזו ברכה כפולה, והתחיל הכתוב לומר והי' אם שמוע תשמע בקול די אלקיך לשמור לעשות את כל מצותיו וגו', אז ממילא לא יצטרכו הנשמות י לחזור בגלגול, כי יתקנו הכל בגלגול ראשון, ויבואו לעולם רק נשמות חדשות ובלא חטא, ועד מש האריזי'ל לפרש מה שאמרו חזל, ובעוהר ילאו מה שיצאו, ועדיין בן דוד לא בא, שיוצאים עוד הפעם נשמות שכבר ילאו לעולם, ולא תקנו את שלימות נשמתם, ואפשר שעוד קלקלו, ועכ עדיין בן דוד לא בא עייש. אבל לעתיד יתוקן הכל ולפיז יהי' כוונת הכתוב בדרך זה, ברוך אתה בבואך שיהא ביאתך בלא חטא, רל שירדו נשמות חדשים נקיים מחטא, ואפי' יבואו בגלגול יהיו נשמות טהורות בלא חטא ויתגלגלו רק לטובת הדור, ועוד ברכה שתהא יציאתך כביאתך בלא חטא ומתורץ קושית המזרחי, ולק קושית הרשש. ואפל עוד עפי מש חזל במס' סנהדרין (כז עב) פוקד עון אבות על בנים ועל שלשים וגוי, כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהן, וכתב האוהחהק (בפ' יתרו) שעכ אין ממתין הקבה יותר מדי דורות, לפי שהם עלולים לחטוא, וכבר מושרש בקרבם כח הרע והקליפה עייש, ואש מש הכתוב ברוך אתה בבואך, דזו ברכה בפני עצמה על ביאתך לעולם, שלא יהי' 'מושרש בך כח הרע דאז קשה להתגבר ועלול האדם לחטוא חו כדברי האוהחהק, ומתורץ קושית המזרחי. ונבוא לתרץ דברי מדרש הנל הובא בחוט המשולש, דהנה הפסוק אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו (איכה ה'), יובן גם עפי פשוטו עפי מפ רזל פוקד עון אבות על בנים כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, אמנם אפל עוד כוונת הכתוב, עפי מש האריזל לפרש, מש חזל צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו צדיק בן רשע וכו' (ברכות ז') שהכוונה עפי סוד הגלגול, וצדיק בן צדיק יקרא, מי שהי' צדיק גם בגלגול הראשון, ועכ טוב לו, וצדיק בן רשע מי שהי' בגלגול הראשון רשע, עייש, עכפ מבואר לפי דרכו שהגלגול יקרא בבחי' בן, והראשון בבחי' אב, ולפיז יהי' כוונת הכתוב אבותינו חטאו ואינם, על שחטאנו בגלגול הראשון עכ ואנחנו עונותיהם סבלנו, ולא יקשה קושית הגמי (בברכות זי) והכתיב לא יומתו בנים על אבות כי איש בחטאו יומתו, כי יענשו בחטאם, אשר חטאו בגלגול הקדום, ואש קישור דברי המדרש זשה ברוך אתה בבואך, שיהא ביאתך לעולם בלא חטא ונשמה חדשה, ומעתה לא תסבול עונשים עבור חטאים , מגלגול הקדום. והנה רשי זל פי' עהפ ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת וגוי, כי את אשר ישנו פה וגו' ואת אשר איננו פה עמנו היום, שאף עם דורות העתידים להיות, כרת משה את הברית, וקבלו עליהם הברית והשבועה, והעקידה זל הקשה, דאיך אפשר לחייב בדין שבועה, אותן הנשמות העתידין להבראות, הלא האדם בשבועה כתיב, שיהא אדם בשעת שבועה (שבועות כו) ותירץ שלא הי' שבועה מצד הדין, אלא שהטילו עליהם חומר איסור שבועה, והשלהק כתב דמגמ' לא משמע כן, שאמרו בכמ מושבע ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה, אלמא דשבועה ממש רמיא עלייהו, והגור ארי' תירץ, דאין בד יכול לבטל דברי בד חבירו אאכ גדול ממנו בחכמה �ובמנין, ואין בד כבית דינו של משה, ועכ היו יכולים לקבל הברית גם על דורות הבאים עייש. אבל . התינח על קבלת הברית אש תירוץ זה, אבל איך אפשר שיחול השבועה גם על דורות הבאים, והרי האדם בשבועה כתיב, ועכח נצטרך לומר כתירוצו של שלהק, –שכל הדורות העתידים עמדו שם עם הגופים, עייש. ובאמת מפורש כן בזוהק (פ' לך דף לא) וזל כתיב כי את אשר ישנו פה וגוי, הא אוקמוה דכלהו בני נשא דזמינין למהוי בעלמא, כלהו אשתכחו תמן וכוי, ולעיל מיניי מבואר שם בזוהק, דמה שהראה הקבה לאדהר דור דור ודורשיו, לא ברוח הקודש הראה או,תו כן, אלא שראה בעינו ממש בההוא דיוקנא דזמינין למיקם ביי בעלמא, ואת מפני מה לא ראו ישראל כל דורות העתידים כמו שראה אדהר, ותירץ בזוהק דכד אתייהיבת אורייתא לישראל, הוו תאבין לאסתכלא ולמחמי ביקרא דמריהון, בגין כך חמו יקרא דקבה בלחודוי ולא מאחרא עייש, עכפ נלמד מדברי הזוהק שכל הנשמות שעתידין להיות, עמדו שם עם הגופים אלא שלא נראו, ומשרעה דיבר אל כל הנשמות שבכל הדורות, ויש נשמה שעתידה להתגלגל כפ בעולם,   קעח ד בר י נצבים וילד יוא ל וכולן היו שם באותו מעמד, ומעתה אילו לא אמר הכתוב אלא כי את אשר ישנו פה ואשר איננו פה עמנו היום, לא הוה שמעינן אלא האבות שעמדו שם, ובניהם שעתידין להוליד, שהיו שם בכח האב, ונרמזו בכתוב עמנו היום (ככ השביבי נגה בפי' דברי הזוהק) עכ כפל הכתוב לומר כל איש ישראל, להורות שכל הנשמות העתידים עמדו שם בגופיהן, וכולם קבלו עליהם הברית .והשבועה ואל כולם דיבר משרע'יה. ומעתה אש כפל הכתוב את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם, כי מאחר שדיבר משרעה אל כל דורות ישראל, שהיו ושעתידין להיות, עכ שינה לשונו לכל דור לפי בחינתו, ולדור יוצאי מצרים אמר את ישבנו בארץ מצרים, והזהירם שיתרחקו מטומאת מצרים ומדרכיהם הרעים, וכמעשה ארץ מצרים לא יעשו, ולדור באי הארץ אמר אשר עברתם בלשון נוכח, ואצלם היי רק העברה בעלמא, כמש הראבע זל שקאי על מה שעברו בגבול אדום ומואב ועמון וכו', אבל לא הלכו בקרב הגוים, והזהיר גם אותם שלא ידבק בהם מטומאת הגוים ההם, כמאה'יכ ותראו את שקוציהם ואת גלליהם וגוי ויתרחקו מדרכיהם שראו אצלם בעברם דרך ארצם. ומה שאמר בקרב הגוים וגו', בחינה זו אמר אל דורות הבאים, שיהיו בגלות בארצות שונות, ובקרב הגוים ממש, ועד שפירשתי מאהכ הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, שנכנס בפנימיותם ובקרבם טומאת וקליפת מצרים, ועע הוציא השי"ת מקרבם את מצרים, ולא די שהוציא את ישראל ממצרים, אלא עוד הי' צורך להוציא את מצרים מקרבם, ולזה צריך סייעתא דשמיא לשרש אחריי ולעקרו מפנימיותם, וכמוכ בשאר ארצות גלותם, הקליפה והשר של אותה האומה רוצה לשלוט בגופם וליכנס בפנימיותם, וצריך סייעתא דשמיא להנצל מזה, לפרוש ממנה, ועכ אמר בקרב הגוים, וזו אזהרה כללית עד סוף כל הדורות, בכל ארצות גלותם שיהיו בקרב הגוים, שיתרחקו מטומאת הגוים ההם, ולשרש מקרבם הקליפה של האומה ההוא, וללקט ולתקן הניהק משם, וזהו הכנה לביאת המשיח כמש האריזל, ועכ הזהיר משה רבינו את דורות העתידים באזהרה מיוחדת, כי אצלם צריך זהירות יתירה, ועבודה גדולה וסייעתא דשמיא להתרחק מטומאת הגוים, לפי שעברו בקרב הגוים, והגוים האלה בקרבם, וצריך לשרש אחרי' ולהוציאם. ולדרכנן נבאר משהכ ען ואבן כסף וזהב אשר עמהם, והדקדוקים נפטרו לעיל (קושיא י'-יא), ויובן בפי מה שפירשתי מש חזל במדר (פ' נשא) צו את בני ישראל וגוי, כל מקום שנאמר צו, הצווי מיד בשעת מעשה ונוהג לדורות, רש בן יוחאי אין צווי בכל מקום אלא במקום שיש חסרון כיס וכוי, ובזוהק בראשית (דף כז עב) אין לו אלא עז, וכן אמרו במס' סנהדרין (נו ע"ב) ויצו זו עז, שנא' הואיל הלך אחר צו (הושע ה'), ויש להבין דלפי י דרשתם דקרא מיירי באזהרת עז, איך נוהג צווי זו מיד ולדורות, הא אנשי כנהג קטלוהו ליצרא ' דעז, ואינו מתגרה עוד בישראל כמבואר במס' סנהדרין (סד עא) ולמה צריך הכתוב לזרז עליה מיד ולדורות. ופרשתי עפי'ימ דאיתא בספהי'ק דבדורות הראשונים הי' התגברות התאוה על עז, כי יצרא דעז היתה תקיפא בימיהם כמבואר בגמי בכמ, ועכשיו נתבטלה התאוה ההוא, ואין יצהר מתגרה עלי', אבל נשאר במקומה תאות הממון עכד, והנה תאוה זו כוחם רב, שגורר לדרכי עז ודרכי מינות, עי שנעשה משוחד לבלע כסף, הולך אחריי כפור לטבח יובל, ונתפס לדרכי מינות ודרכי עז, ועש ארש ביותר צריך הכ' לזרז במקום שיש חסרון כיס, כי עי חסרון כיס יגרר לעז, ולפיז כל המאמרים בדברי רזל עולים בקנה א', והא' משלים לחבירו, במש אין צו אלא לשון זירוז, וכל מקום שנא' צו מיד ולדורות, ודברי רשבי שאמר אין צו אלא במקום שיש בו חסרון כיס, ודברי הזוהק אין לו אלא עז, ולפי דרכנו במקום שיש חסרון כיס, צריך לזרז מיד ולדורות על עז, כי תאות הממון גורר חו גם למינות ועז. והנה עז של חמדת כסף וזהב קשה יותר מעז של עץ ואבן, דעז שבגלוי אפשר להתחזק ולהשמר ממנו, אבל בעז בדרך זה, כוונתם נסתרה, ומחופה במשכיות זהב וכסף, ומי שנגרר אחריהם אין בו ידיעה בתחילה, כי סופו להכשל בעז, ועכ צריך זהירות יתירה, ושמירה גדולה לבל יכשל בהם, כיון   ד ב ר י נצבים וילך י ו א ל קעט שכל מעשיהם בסתר, וכמו שפרשתי בפי ראה עהפ כי יסיתך אחיך בסתר, ופרשי דבר הכתוב בהווה, ולכאורה תיבת בסתר מיותר, ולמאי נפק"מ אם הוא בסתר אם לא, ואין טעם זה מספיק, שבשביל שדבר הכתוב בהווה, יאמר הכתוב תיבה מיותרת, ופרשתי שכוונת הכתוב להזהיר, שדרך המסיתים לדבר בסתרן של דברים, ואינו מגלה כל לבו שכוונתו לע"ז, ועכ צריך להשמר ממנו מאוד מאוד (עיין בחי' ראה). ומעתה אש מאמר הכתוב עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם, כי משרעה הזהיר את כל דורות ישראל, כל אי לפי בחינתו, ולדורות הראשונים אמר עץ ואבן זו עז שבגלוי, והזהיר אותם על עז ממש, כי היתה יצרא דעז זו תקיפא בימיהם, כמשהכ אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני (ירמי' ב'), ולדורות העתידים אחר שבטלה יצרא דעז, הזהיר אותם על עז של כסף וזהב, ועכ אמר הכתוב אשר עמהם ופרשי שדרכם להטמינם, ולכאורה מה נפקמ אם דרכם להטמינם או לא, אבל לדרכנו הזהיר הכתוב להשמר ממנו מאוד, לפי שדרכם להטמינם, – ואין כוונתם גלויי, ועכ צריך שמירה יתירה. וא"ש מה שכפל הכתוב לומר פן יש בכם ב' פעמים, ופן יש הראשון אמר כלפי הדור ההוא שהי' בימיו, ולדורות הראשונים בזמן שהי' יצרא דעז תקיף, ועכ אמר אשר לבבו פונה היום, ופרשי מלקבל עליו הברית וכוונתו ללכת לעבוד את אלהי הגוים ההם, שזו עז בגלוי, וכלפי דורות האחרונים אמר פן יש בכם שורש פורה וגו', שהשורש וארס עז טמונה בקרבם, ואינה בגלוי אלא בסתרי לבבם, עכ הזהירם לשרש אחרי' ולהשמר ממנו מאוד, ומעתה אין להקשות על שכפל הכתוב פן יש בכם ב' פעמים, כמו שמצינו שדרשו חזל נתן תתן, שמורה הכפל ללמד אפי' מאה פעמים, וכמוכ כאן שדיבר משה רבינו לאלפים דורות, ולכל א' כפי בחינתו, אין מן התימה שבאו הכתובים בכפל לשון. ועתה נבאר משהכ למען ספות הרוה את הצמאה עפי דברי רשי והתרגום, דרוה היינו שוגג וצמאה הוא מזיד, ולכאורה ועי דינא הכי לצרף את השוגג אל המזיד, אבל יובן עפי מה שפירשנו לעיל, הפסוק פוקד עון אבות על בנים וגו' בב' דרכים, ועפי פשוטו שיעניש המקום בנים ובני בנים ושלשים ורבעים בעון אבותם, כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, ועפי דרך השני יענש האדם אפי' בכמה גלגולים, על מה שחטא בגלגול הקודם, אם יאחז רשע דרכו הרע, והיינו אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם בבחיי הגלגול (עיין בדברינו לעיל) . והנה אלו החטאים שעשו בגלגולים הקודמים, אינם ,אלא פגמי הנפש, והגוף הזה לא חטא בחטא זה, אלא גוף אחר ונשמה זו, וכמו כן כשיענש עבור חטא אביו או אבי אביו עד די דורות אינו אלא פגמי הנפש, והוא בבחיי שוגג אלל הגוף הזה, ועכ קראו הכתוב רוה, כי הוא לא תאב אל החטא הזה ונעשה בלא דעת ורצונו, ואא לענוש על חטא זה כי שוגג הוא אצלו, אבל כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ומוסיף זדונות בגלגול זה, או הבן אוחז בדרכי אביו וחוטא בזדון, זה יקרא למאה, שעושה בזדון לבו ובתאות יצרו, ואז פוקד המקום בה גם על עונות הראשונים ויצרפם לאלו, ולק קושיא הנל, כי הוא מפורש בקרא פוקד עון אבות על בנים עפי דרשת חזל כשאוחזים מעשה אבותיהם. ן עתה נבוא לבאר מאהכ והטיבך והרבך מאבתיך (עיין לעיל קושיא ט"ו) , הנה בירושלמי (פא דקדושין הח) הקשו מהו והטיבך והרבך מאבתיך, והרבה מימרות נאמרו בזה, ואמרו שם אבותיך לא הי' עליהם עול מלכיות, ואתם אעפי שיש עליכם עול מלכות, וכלפי דור באי הארץ אמר הכתוב מאבותיך, כמש הקרבן העדה, שמשכבשו את הארץ לא הי' עליהם עול מלכות עוד עכד, ובאמת מעולם לא הי' עליהם עול מלכות, שנולדו במדבר וכל ימיהם היו תחת הנהגת משרעה, ויראה לגבי משה מלתא זוטרתא הוא, ואפל דבזה ניחם משה רבינו את ישראל, שכאשר ישובו ישראל לעתיד מארצות גלותם, והביאך ד' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך, וגם דור המדבר יעמדו בתחי' ויחזרו עמנו לירש את הארץ, ונהיו בושים נגד מעשיהם וצדקותיהם, עכ ניחם אותנו משה רבינו, דיש עלינו לימוד זכות גדול, דעול המלכיות שגברה עלינו בגשמיות וברוחניות, ותוקף הסטא וכוחות הטומאה והנסיונות העצומות שעמדו עלינו בכל ימי גלותינו, מה שלא הי' לדור באי הארץ, ולולי ד' שהי' בעזרינו לא הי' אפשר לעמוד בנסיונות אלו, עכ הגם –שלא   קפ דבר י נצבים וילד יו א ל הי' עבודתינו בערך עבודתם וצדקתם של דור המדבר דור דיעה, אבל בצירוף הנסיונות והיסורין והצרות שסבלנו, גם מיעוט עבודתינו להרבה יחשב כי לפום . צערא אגרא. וזהו כוונת הכתוב לפי דברי הירושלמי, והטיבך והרבך מאבותיך, שעי שהי' עלינו עול מלכיות מה שלא הי' באבותינו, יהי' נחשב גם מעוט עבודתינו בבחי' והטיבך והרבך נגד אבותינו, – ומסיים בירושלמי שם אבותיך אעפ שנגאלו חזרו ונשתעבדו, אבל . אתם משאתם נגאלין אין אתם משתעבדין עוד, ובזה פירשו מייש והטיבך מאבותיך, שיהא הגאולה בבחי' גדולה וטובה מגאולת אבותינו, וכז עי עול המלכיות שעלינו, ואריכות הגלות שסבלנו יותר מהם, ועכ יהי' גאולתינו גאולת עולם ונצחיות, נמצא כי הגלות צורך הגאולה והכנתה, ואש מש רשי בשם המדרש אגדה, שהקללות והיסורים מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו, דעי הגלות והיסורין ועול המלכיות, שאנו סובלין יהי' גאולתינו גאולת עולם, ויהי' לנו קיום נצחי כמש בירושלמי הנל. ובזה יתבאר דברי רשי זל, מש הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלי' וכו', וקושית הכלי יקר (הובא לעיל קושיא ב') דהנה כבר הבאנו לעיל מדברי רזל שדיבר משרעה אל כל הנשמות עד סוף כל הדורות, וגם אל הדור השפל אשר בימינו דיבר, שיכעיסו למקום בה הרבה, ויסבלו עול מלכיות וצרות ויסורין ובעוהר נתקיימה בנו כל התוכחה, אבל ניחמם משה רבינו שלא יעשה הקבה בהם כלי' חייו, אלא הקללות והיסורין מציבין ומקיימין אתכם והוא צורך הגאולה, ועיז יהי' עליהם לימוד זכות והטיבך והרבך מאבותיך כמבואר לעיל. ומעתה מתורץ מה שהקדים משה רבינו ראשים לזקנים, כי מה שאמר אתם נצבים היום, הכוונה על דורות שבעיקבתא דמשיחא, דזה הבטחה שלא יעשה בנו כלי' חו, אלא הקללות והיסורין מקיימין ומציבין אותנו לפניו ית' והוא צורך הגאולה, והבטחה שבפסוק זה לא שייך לגבי הדור ההוא שהיו בימיו, כי דור זכאי היו באי הארץ, ומעולם לא היי עליהם עול מלכיות ושעבוד כמש לעיל, ועכי'ח הבטחה זו אמר משרעי'ה על הדורות שיהיו בעיקבתא דמשיחא, ועכ לדור הזה שנמסרין ביד המלכיות, צריך להקדים ראשים לזקנים כדברי הירושלמי הוריות הנל, דעי שהראשים משתדלין לפייס את המלכות, יש כח ביד הזקנים ללמוד תורה. ועתה נחזור לתחלת הפרשה במה שהתחלנו אתם נצבים היום כלכם וגו', ודקדקו המפרשים מאי היום דנקט, ורשי בשם מא פירש, כהיום הזה שהוא קיים, והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו עכ, ונקדים מתני' דסנהדרין (קי עב) עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאי וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה, מה היום הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינן חוזרים דברי רע, רא אומר כיום הזה, מה יום מאפיל ומאיר, אף י' השבטים שאפילה להם, כך עתידה להאיר להם, עכ במשנה שם. ולכאורה יקשה לרע, איך ידרוש כאן אתם נצבים היום, ועכח יש לדרשו לשבח ולטובה, כי משה רבינו ניחמם כאן, באמרו אתם נצבים היום, שיהי' להם תקומה כפרשי, וגם מפורש בכתוב להלן למען הקים אותך היום לו לעם, ואם ידרשנו לטובה כאן בהכרח, אכ מדוע לא דרשו לטובה גם אלל עשרת השבטים. אמנם יובן עפימש קז הישמח משה זללה בפלוגתא דרע ורא הנל, דלא פליגי ואלו ואלו דברי אלקים חיים, דבאמת מצד עצמו, היום אינו חוזר בי תמול לעד לא ישוב, אבל עי תשובה חוזרים הימים ונתקנו, כמש הובד חייא (דף אי עב) כי זי ימים שבין רה ליוהכפ, הם כנגד ז' ימי השבוע, ובכל יום יעשה תשובה על מה שחטא ביום הזה, דרך משל ביום ראשון של יי ימי תשובה, יעשה תשובה על כל מה שחטא על ימיו בראשון לשבת, וכן בשני בשבת, וען כל ז' ימים, ובזה מתקן כל ימיו, וכתב קז זללה, שעל כן נקראים ימי תשובה, שמשיבין הימים ומתקנים אותו, וכן שבת תשובה, אף שנקרא כן עש הפטורת שובה ישראל, ממ עוד טעם יש בו, כי על ידו יכולין להשיב כל שבתות די, ועל זמן שאין משיבין הימים אין נגאלים, והיינו מה היום אינו חוזר אף הם אינם חוזרין, היינו כשלא   ד ב ר י נצבים וילד יו א ל קפא יעשו תשובה ולא יחזרו הימים, אכן כשיחזרו בתשובה ויהי' היום בברי' מאפיל ומאיר, ויתוקנו הימים ויחזרו, אז גם עשרת השבטים יחזרו, ולפז אין פלוגתא בין רע ורא, ואוא דאח עכדהק. ונקדים עוד מה שהקשה המהרשא זל בסנהדרין (לז עא) עמש שם הנהו בריוני דהוה בשיבבותי' דר' זירא, דהוה מקרב להו, כי היכי דניהדרו בתיובתא, כי נח נפשיי דר' זירא, אמרי עד האידנא הוה ר' זירא בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי, הרהרו בלבייהו ועבדו תיובתא, והקשה המהרשא זל מזה יש להשיב, במה שאמר משה הן בעודני עמכם ממרים הייתם עם ד' ואף כי אחרי מותי, וזה א' מעשרה קו שבתורה, הא איכא למפרך, דיאמרו עד האידנא, הוה משה בעי רחמי עלן, השתא מאן בעי רחמי עלן, ויהרהרו בתשובה כעובדא דר' זירא הנל, ועייש מה שתירץ. ולדרכנו הנל שכל הנשמות והגלגולים שבכל הדורות עמדו שם בגופם ודיבר משה אל כולם, וראה בחוש מדרגתם העתיד, שלאחר הסתלקותו לא יהיו עוד בבחי' זו, ושבחייו היו מושפעים יותר מכח צדקתו, עכ ראה שהקו אמת, ואף שלפי הסברא יש לו פרכא כקושית המהרשא, אבל משרעה ראה בחוש שהקו אמת, וכמש קז הישמח משה זללה דחכם עדיף מנביא להשיג אפי' מילתא דתליא בבחירה, ועכ אמר כי אנכי ידעתי וכו'. ומעתה עז ירמוז הכתוב אתם נצבים היום, כי משרעה דיבר זאת אל כל הדורות, ואף לדורינו השפל בעיקבתא דמשיחא, וראה בחוש מלבם ומדריגתם, ועכ זירזם על התשובה וניחמם, כפרש'יי הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלי', ועי תשובה אפשר לתקן הכל, להחזיר הימים. ולחדש ימינו כקדם, ועיז יהי' לכם תקומה וגאולת עולם. ובכ אמר אתם נצבים היום שיהי' לכם תקומה כמו שדרשו בתנחומא עז, ובית צדיקים יעמוד, שיהי' לכם עמידה עולמית, וכז יהי' עי היום, שתחזרו הימים למקומם, ועכ פרשי זל וכן הוא בתנחומא, דמלת היום לדרוש הא, מה היום קיים והוא מאפיל ומאיר, אף אתם כשאפלה לכם עתיד להאיר לכם אור עולם.

ועתה נבאר דברי התנחומא הנל (בקושיא ד'), זשה הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד, עפי דברי הגמ' (תענית כה עא) ר' אליעזר בן פדת דחיקא ליי מילתא טובא וכו', חלש לבי' ונים וכו', , כי אתער אל לרבנן וכו', דאל הקבה ניחא לך דאבעי' לעלמא מרישא, אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני עכד הגמ', וכתב המהרשא זל, בספרים שלפניו הי' הגירסא דאחריב לעלמא ואינו נכון עייש, ויותר נכון הגירסא דאפכי' לעלמא, ופירושו עולמו של רא, ולבראו שנית, ואולי שכוונו כאן על גלגול הנשמות עכדהק. עכפ מבואר דגלגול נשמות נקרא בשם הפיכה, ויתבארו דברי המדרש הנל שראה משרעה לפניו, כל הדורות וכל גלגולי נשמות עד סוף כל הדורות, וראה הבירור שעתיד להיות לפני ביאת משיר, שיתבררו הרשעים, והצדיקים ישארו חיים וקיימים, עכ דורש המדרש זשה הפוך רשעים ואינם, שהרשעים אף שיהיו מגולגלים שזהו בחיי הפיכה כנל, אם לא י–תקנו מעשיהם, סוף שיאבדו מן העולם, כמש בכתבי האריזל פעמים ושלש עם גבר, שהקבה מנסם אולי ישיבו עייש, אבל בית צדיקים יעמוד, יהי' לכם תקומה, ואף שלפעמים יבואו בגלגול לטובת הדור, או אפי' מגולגלים לתקן חטאם, אבל עי תשובה מתקנים הכל,. ויחזרו הימים כמקדם, ויהי' להם קיום נצחי, כמאהכ אתם נצבים היום, שזירזם על התשובה כנל, ועיז יהי' ובית צדיקים יעמוד. והנה קורין בפ' נצבים בשבת שלפני רה, עפי מש התוס' במס' מגילה (לא עב) הטעם שלא להסמיך הקללות לרה, עכ מפסיקין בפרשה שלא תהא מדברת בקללות עכל התוס', ולדרכנו יש בו עוד דברי תנחומין, כי עי התשובה יהי' לנו תקומה, והקללות והיסורין מציבין אתכם - ומקיימין אתכם לפניו כהיום הזה שהוא מאפיל ומאיר כך עתיד להאיר לכם, ופרשה זו יש בה התעוררות גדול לתשובה, כי כולנו היינו שם באותו מעמד ונכנסנו בברית, ומשרעה הזהיר כולנו, כמש וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל, ועכ דבר בעתו מה טוב, לקרות פרשה זו לפני רה, שיהא הקריאה מעורר בצירוף הזמן, שהוא מסוגל לזה, ובצירוף שניהם נזכה להתעורר לשוב בתשובה שלמה לפניו   קפב דברי נצבים וילד יואל ית', ולתקן כל מעשינו, ויקויים בנו הבטחת משרעי'ה אתם נצבים היום, שיהי' לנו תקומה וקיום נצחי, והקללות יתהפכו לטובה ולברכה, ותכלה שנה וקללותי', ותחל שנה וברכותי' אמן.

באופן אחר אפ"ל הדקדוקים הנ"ל, בהעיר עוד במד במדרש רבה (ריש פרשה זו) הלכה אדם מישראל שלא התפלל תפלת השרר או תפלת המוסף וכוי, כילד הוא צריך לעשות, כך שנו חכמים תפלת השחר עד חצות, תפלת המנחה עד הערב וכו', והולך ומונה זמני התפלות כולן עייש, וצב קישור . הלכה זו לפי נצבים. ב) להלן בפרשה והיי בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלוי יהי' לי, כי בשרירות לבי אלך, למען ספות הרוה את הצמאה, ילד דמשמעות הכתוב מורה, דעי שמיעתו דברי האלה יתברך בלבבו וכו',' ואדרבה השמיעה מחייבתו לחדול, ולירא מפני עונש האלה.' ג) מ"ש הכתוב כי בשרירות לבי אלך מושלל הבנה, שסתם הכתוב ולא ביאר מהו, דהרי כלל הכתוב הכל, כמש הראם זל, דפן יש בכם הראשון מדבר בעז, והשני בקבלת הברית, ומה הוסיף עוד במאמר כי בשרירות לבי אלך, דנראה לכאורה כברי' חדשה, ולא פי' מהו. ד) עוד ילד דוהתברך בלבבו ב' לבבות משמע, בשרירות לבי אלך, לב אחד. ה) למען ספות הרוה את הצמאה, פרשי ז"ל עפי התרגום, שאוסיף לו פורעניות על מה שעשה בשוגג וכוי, ואצרפם אל המזיד ואפרע ממנו הכל וכו', וצב וכי כך הוא המידה, לענוש על השוגג כמזיד, וכבר ביארנו בזה, ועוד לאלקי מילין. ו) וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל, כל המפרשים נדחקו בהליכה זו, כי לא פורש להיכן הלך, ויונתן תרגם למשכן בית אולפנא, וצב מה צורך להודיע זאת, ובכל פעם שדיבר אל ישראל משם דיבר, ויספיק הכתוב לומר, וידבר את כל הדברים האלה וגו', וילך למל.

ז) בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא וגו', במס' סוטה (יג עב) מאי לצאת ולבוא, אילימא לצאת ולבוא ממש, והכתיב לא כהתה עינו ולא נס לחה וגוי, אלא. לצאת ולבוא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מעיינות החכמה, ויש להבין איך אפשר לומר כן, והלא ידוע דכל הצדיקים, גדלה מעלתם בשעת פטירתם, ומשיגים יותר, ממה שהשיגו כל ימי חייהם, ובספהק אגרא דכלה פ' זו האריך בזה עייש (הוד להלן) ואא להאמר בחיי זו, לגבי משרעה כפשוטן של דברים, והרמבן זל כתב שהי' זה בדרך נס, שלא ידאגו לתת גדולה ליהושע בפניו, עכד, וגם זה לייב דצורך הנס למה, ולא יתכן לפרש הדברים כפשופן. ח) אאמור זלל'"ה בקדושת יוט הביא מדרש, לא אוכל עוד ללאת ולבוא, ההד ולא קם נביא עוד בישראל כמשה עכ, ולב. ט) להלן בפי הנך שכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, בגמ' סנהדרין (דף ל' עא) שאלו רומיים את רי יהושע בן חנניא, מנין שהקבה מחי' מתים, ויודע מה שעתיד להיות, אמר להו תרווייהו מן המקרא הזה, שנא' ויאמר ד' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה, (פרשי הנך שוכב עם אבותיך וקם, הרי תחיית המתים, העם הזה וזנה, הרי מה שעתיד להיות עכל רשי), ודלמא וקם העם הזה וזנה, אמר להו נקוט מיהא פלגא בידייכו, דיודע מה שעתיד להיות, עכד הגמ', וצב איך נתפשר בניקל ככ על החצי, ושניהם מעיקרי האמונה, גם מ"ש נקוט מיהא פלגא, ואין זה החלי, והם ב' ענינים נפרדים, והולל נקוט מיהא חדא, וכן הקשה במהרשא. י) עוד הקשו המפרשים, דהאיך אפל דמאמר וקם קאי על שלפניו, הנך שוכב עם אבותיך וקם, דאכ העם הזה וזנה וגו', אין ל ו ביאור, גם הא דיודע הקבה מה שעתיד להיות, לא היל ללמוד מפסוק זה דוקא, וכמה פעמים נזכר בתוהי'ק, שהזהירם הקנייה שעתידים לחטוא. יא) להלן בסי הן בעודני חי עמכם היום, ממרים הייתם עם . ד', ואף כי אחרי מותי,   ד ב ר י נצבים וילך י ו א ל קפג המהרשא זל בסנהדרין (לז עא ) הקשה, ממש הגמ' שם הנהו בריוני דהוה בשיבבותי' דר' זירא וכו', כי נח נפשי' דר' זירא, אמרו עד האידנא הוי ר' זירא בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי, הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה, והקשה המהרשא זל, דאכ נסתר הקו, הן בעודני חי עמכם וגוי ואף כי אחרי מותי, דאפשר שיהרהרו בתשובה, כעובדא דר' זירא. יב) גם לב מש ממרים הייתם עם ד', והולל נגד ד', מהו עם ד'. ולבאר כל הענין נתחיל בביאור דברי המדרש (בקושיא אי) הלכה אדם מישראל וכו', כך שנו חכמים תפלת השחר עד חלות וכו', ומני ואזיל זמני התפלות כולן, וצב קישור הלכה זו לכאן, והנה בפ' תפלת השחר (ברכות כו עב) תניא מפני מה אמרו תפלת השחר עד חלות, שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד הערב וכו', עייש בגמ' שזמני כל התפלות, הם מכוונים כנגד תמידין וקרבנות, ואתי' כמד תפלות כנגד תמידין תקנום, ואף למד תפלות אבות תקנום, אסמכינהו רבנן אקרבנות עכד הגמ', והרמבם זל סתם כדברי שניהם, דתפלות אבות תקנום, וכנגד תמידין תקנום, ואולי שהאבות תקנוהו כנגד תמידין, ועכ'יפ זמני התפלות הם מכוונים כנגד תמידין כמבואר בגמ' בפירוש. ולכאורה כמו שהשוו רזל זמני התפלות לזמני התמידין, להיות ביונתן שוה, וכנגד תמידים תקנום, מדוע לא השוו אותם לגמרי, וכמו בתמידין וקרבנות הצבור, רק כהן א' הוא המקריב, והוא שליחא דרחמנא ושליחא דידן, להוציא את כל ישראל, ואהנ שכל ישראל היל חלק בהם, שנקנים משקלי הצבור, אבל סוכס צוותה התוהק, שכהן א' בלבד יקריב בעד כל ישראל, ומדוע לא תקנו חזל גכ בתפלה, להשוותו לתמידים לגמרי, וכמו שחייבו בזמני התפלות לעשותם דוגמת התמידים ממש, ובאמת בתפלה מחויב כל א' להתפלל לעצמו, ואף היחיד, והשץ אינו רק להוציא את שאינו בקי, אבל לכתחילה מחויב כל א' לעצמו, ואין א" מוציא את כולם, וצריך הסבר. ונראה לבאר הענין, עפימש החס זללה, עהפ אתם נצבים היום וגו' ראשיכם זקניכם וגוי כל איש ישראל, ולא סגי בראשיכם וזקנים וכו', אך הטעם פן יש בכם שורש פורה וכוי, ואפשר גדול השבט הוא השורש הבורה, והרי אלו ה'ו' קרח ודתן ואבירם וזמרי בן סלוא קיימים, הלא היו נשיאים קרואי העדה, והמה שנואים למקום, וחושבי עלים טובים מהם, הנסתרות לד' אלקינו וכוי, עכ אתם כולכם לפני די אלקיכם דייקא, כי לפניו גלוי מי הגדול ומי הקטן עכל החס זללה. ובזה יתבאר לעניננו, דבתמידין וקרבנות לבור אא בענין אחר, דמלות התורה את הכבש הא' תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, ואא שתיעשה רק עי אחד, עכ בהכרח היו צריכים לסמוך עליו, ואעפכ מצינו שהיו משביעים את הכהן גדול בעבודת יוכפ, שלא ישנה מכל מה שאמרו לו, שמא יש בלבו לד מינות, הרי שהי' מקום לחשדא, ולא היי בירור גמור שיכולין לסמוך עליו. וכבר פירשתי לתרץ קושית רע איגר זללה בשם הפרי חדש דמאי מהני השבועה, הרי לפי שיטת הצדוקים, המלוה כך הוא, שיניח הקטורת מבחוץ, והוי נשבע לבטל את המלוה לשיטתם, ולא חלא השבועה, ופרשתי דהכוונה במוש שמא יש בלבו לד מינות, דלא מיירי במין מוחלט, דלזה בודאי לא יועיל השבועה, רק החשש שמא אמונתו רופפת, ונוטה ללד מינות, וכמש הרמבם זל (בה' עבודת יוכפ פא הז) שמא כהן זה נוטה לצד אפיקורסות, ובכגון דא איכא למיחש, שמא ' יתגבר עליו השטן בשעת העבודה, להסיתו לעשות כמעשה הצדוקים, ולאיש כזה עדיין מועיל השבועה. עכפ לא היה בירור גמור שיכולין לסמוך עליו, אבל אא בענין ארר, אבל בתפלה אף שכנגד תמידין תקנום, בחרו רזל בתקנתם, שכל אי בעצמו מחוייב להתפלל, ולא יהי' אחד נבחר להוציא את כולם, דמי יודע אם הנבחר ראוי לסמוך עליו, והנסתרות לדי אלקינו, ואהנ שגם בתמידין הי' ראוי להיות כן, רק היכא דאפשר אפשר, היכא דלא אפשר לא אפשר, ואין דנין אפשר משאי אפשר. ובזה יבואר קישור הלכה זו דזמני התפלות, לפ' זו אתם נצבים היום כלכם וגו' ראשיכם זקניכם וגוי כל איש ישראל, וכמייש החס זללה, דלא סגי   קפד ד ב ר י נצבים וילד י ך א ל בראשיכם זקניכם, כי הנסתרות לד אלקינו, ואולי המה שנואים למקום, ועכ הסמיכו במדרש הלכה זו דכ"א מחוייב להתפלל, ואף דכנגד תמידין תקנום, ואף זמני התפלה תקנו כנגד זמני התמידין כמבואר במדרש, ממ כיון דאינו בירור גמור, אם הנבחר ראוי לכך, ואפשר בענין אחר, כל אי מחוייב לעצמו, ואין א' מוליא את כולם, ואש הקישור. ובחי' זו אפשר 'לרמוז, גם בדברי המדרש הנל (בדרוש הקדום) אתם נצבים וגו' זש"ה הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד, דהרשעים עושים הפכיות בתוהק, ומהפכים דברי אלקים חיים לדעתם הנכזבת, וכל המינות ואפיקורסות תולים בתוהק, עי ראיות של דופי, ואצ להסביר דבר זה, שרואין אותו בחוש בעוהר, וזש הפוך רשעים ואינם, וכמאן דליתנייהו דמי ואא לסמוך על תורתם ותפלתם, להיותם שליחי צבור, ורק בית צדיקים יעמוד, והנסתרות לדי אלמזינו, ומה"ט אתם נצבים היום כלכם וגו', ראשיכם זקניכם וגו' כל איש ישראל, בבחי' שכתב החס זללה. וז"פ הכתוב והיי בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי (עיין קושיא ב') שאחר שאמר הכתוב אשר לבבו פונה היום וגו' ללכת לעבוד את אלהי הגוים וגו', עכשיו מיירי הכתוב בדרגא יותר גרוע, שגם העז והמינות יתלה בתוהק, וכמש בנועם מגדים לפרש מש רזל לא חרבה ירושלים, אלא על שהעמידו דבריהם על דת, רל שגם מעשיהם לא טובים היו תולים בתוהק, כאלו מלות התורה כך הוא, עי פשטים שאינם אמת עיישד. וזפ והיי בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו וגו', שעי שמיעתו יתקלקל עוד, ויהי' תוצאת השמיעה, היפך אזהרת התוהק ולילך לעבוד עז, והאיך יהי' זה, עזא כי בשרירות לבי אלך, שיהפך דברי אלקים חיים כפי רצון לבו ותאותו, ולא מיירי כאן בעשיית מעשה הרע שכבר אמור ללכת לעבוד את אלהי הגוים, וכאן יאמר הכתוב שאזהרת התורה עלמה יהפכם אחרי שרירות לבו, ומתחילה רוצה ללמוד כן ברצון לבבו, ואח"כ אינו רואה עוד פשט זולתו, ואז כבר הוא שוגג, דהרי הוא לתמותו סובר 'שכן הוא דרך התורה, ואעפכ נענש גם על השוגג� שהרי הוא בעצמו וברצונו הביא עצמו לידי כך. וזהו פי' הכתוב למען ספות הרוה את הצמאה, וכפרשי שאוסיף לו פורעניות על מה שעשה בשוגג וכו' ואצרפם אל המזיד, דאם הולכים רל בזה . הדרך, אז לבסוף אינו רואה זולתו, וסובר שכן הוא האמת, ודרך התוהק יתחייב כן, וכבר הוא שוגג, ועכ התחיל הכתוב לומר והתברך בלבבו ב' לבבות, שבתחלה עדיין רואה לעצמו ב' דרכים, אבל כשנתרגל בזה הדרך, אינו רואה עוד זולתו ואין לו רק לב א', ולזא כי בשרירות לבי' אלך, ועכ לא יאבה ד' סלוח לו ויתחייב גם על השוגג כמזיד, שהוא גרם לעצמו, מפני שהלך בדרך זה ברצון לבבו. ובזה יתבאר הכתוב הן בעודני חי עמכם ממרים הייתם עם ד וגו' (עיין קושיא יא) ולדרכנו משרעה הוכיח את ישראל על בחיי זו, שכבר בימיו קלקלו כן, ומחלוקת קרח הי' עדז, שחלקו על משרעה ועל נבואתו מפי הקבה, וכל ראיותיהם הביאו מדברי התורה, עי שסילפו דרך התורה לדעתם ולרצונם, (עיין בחי' פ' קרח הארכנו בזה), ולזא ממרים הייתם ',עם ד ולא אמר נגד ד' כקושיתנו הנ"ל, שעם דברי די בעצמם המרו, להפכם נגד רצון הבוית והפכו, ואכ כ"ש אחרי מותי, כי מי יוכיח לברר טעותם, ומשרע'יה הי' מקור התורה והנבואה, ואעפ'"כ סילפו דרך התורה בימיו, ומה יהי' אחרי מותו, ויפה כח הקו. ול"ק עוד קושית המהרשא זל, מהנהו בריוני דהוי בשיבבותי' דר' זירא, דהתם מיירי מתשובה על גופי עבירות במעשה רל, שעשו הנהו בריוני לתאות לבבם, ועי הסתלקות דר' זירא הירך לבבם וחזרו בתשובה, כמבואר בגמי שם, אבל כאן מיירי מבחי' אחרת, שמעקמים ומסלפים דברי התוהק, ומעמידים כל תועבותם בפסוקי התורה, ואכ בש וקו אחרי מותי, ועכשיו בעוהר בדורות האחרונים, נסתם כל חזון, ואבדה חכמת חכמים ובינת נבונים תסתתר, ורבים מתעים רל מדרך התוהק, וצריכים לסייעתא דשמיא מרובים, להתחזק בדרך התוהק האמיתי.   ד ב ר י נצבים וילך י ן א ל קפה ובזה יל"פ מאמר רזל שנסתמו ממנו מעיינות החכמה, ורמבן זל פי' שהי' בדרך נס, ולכאורה קשה הלא בו ביום כתב יג ספרי תורות, ומסרה לישראל, וכל התורה כולה נשארה בידינו מקבלה זאת, והקבה אומר ומשה כותב, ואיך אפל שנסתמו ממנו מעיינות החכמה (עיין קושיא ז') אמנם הפי' הוא שמעיינות החכמה נסתמו ממנו, והי' הכל בנבואה מפי די, שהקבה אומר ומשה כותב, דחכמה ונבואה הם שני הפגים נפרדים, וחכמה הוא מה שנמסר לחכמינו זי'ל, לפלפל בדעת התורה, זה בונה וזה סותר, במט פנים טהור ומע פנים טמא, וביג מדות שהתורה נדרשת בהן, ולכוין אל האמת בסייעתא דשמיא, ולהכריע בספיקי הלכות בדעת תורה ומבחי' זו הי' מעיינות החכמה שהיל למשרעי'ה ונבואה הוא מבחי' אחרת לגמרי, שהכל הוא מהקבה, והקבה אומר ומשה כותב, וזהו ודאי נשאר לו עד לבסוף.

כדי שלא יהי' מקום לבעד לחלוק, ולומר גדלה חכמתי, ואכריע בדעת תורה להיפך חו, אבל על נבואתו אין מקום לחלוק, דהכל יודעים וכבר העידה תורה, ולא קם נביא בישראל עוד כמשה, ולטעם זה היי רצון הבויי'ת, לסלק ממנו מעיינות החכמה ביום ההוא, והי' הכל בבחי' נבואה. ובזה יתבאר דברי המדרש הנל (קושיא ח') כמין חומר לא אוכל עוד לצאת ולבוא הסייד ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, עפימ שדרשו חזל, לא אוכל עוד ללאת ולבוא מלמד שנסתמו ממנו מעיינות החכמה, ובא המדרש לתרץ איך יתכן זאת, ומדוע הי' רצון הבוית כן, ההד ולא קם נביא וגו' כמשה, ואין מקום על נבואתו לחלוק, עכ רצה הבוייית שיהי' כתיבת ומסירת התורה בבחי' זו, ונסתמו מעיינות החכמה ממנו, כדי שלא יהי' מקום לבעד לחלוק.

והנה כבר פרשתי (עיין בחי' פ' קרח), דלכאורה איך הרכיבו בנפשם לחלוק על משרעה, והרי נבואת משרעה לא הי' מקום להסתפק באמיתתו, כמש הרמבם זל (בפח מה' יסוה'ית) שכל ישראל עדים על נבואתו שהוא אמת, ובעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה וכו', ואין מקום להרהר חו (עייי'ש שהאריך), אמנם מחלקותם הי' עד זה, דכיון שיש מט פנים טהור ומט פנים טמא, וניתן ההכרעה לחכמי הדור, עכ אמרו שמשרע'יה הכריע כן מדעתו בחכמת התורה, וניתן גם להם הרשות, להכריע בדעת תורה היפך דעתו רל, ולזה אייל עשרעי'ה בזאת תדעו, כי די שלחני לעשות את כל כמעשים האלה כי לא מלבי, רל שהכל מד' וברוח נבואה, ולא מלבי בהכרעת דעתי ובחכמת התורה, ומעתה אין כאן מקום לחלוק (עיין בחי' פי קרח באריכות). ובזה יתפרש לעניננו, דהנה משה רבינו עה הי' מקור החכמה והתבונה, ונתעלם העלם התוהק, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נמסרה למשרעי'ה בסיני, אמנם ביום הסתלקותו שכתב היג ספרי תורות ומסרם לישראל, נסתמו ממנו מעיינות החכמה (בדרך נס כמש הרמבן זל) והי' הכל בנבואה מפי די יתי אליו, והקבה אומר ומשה כותב, ועתה נבוא לבאר במאמר הכתוב הנך שוכב עם אבותיך וקם וגו', ודברי הגמי סנהדרין (עיין קושיא ט') דהנה האוהחה'יק הקשה וקם העם הזה וזנה וגו', וכי קימה היא לו, והלא ירידה והשפלה היא לו,. הזונה אחרי אלהי נכר, ואולי שיכוין לומר עד אומרו וישמן ישורון ויבעט, והוא אומר וקם העם, פי' היתה לו קימה בעולם, בירושת הארץ ועושר וכבוד וישמן, ומזה ילא לו שיכבש, וזנה אחרי אלהי נכר הארץ וכו' עכל הקדוש, והכלי יקר פי' שלשון וקם הוא מלשון כאשר יקום איש על רעהו ויצאו נפש וכוי, שיקומו על משרעייה, ולא יתנו לו י ' מנוחה בקבר עיישי'ד. ובעוהר כז נתקיימה בימינו, שישבו הדורות היתה להם תקומה גדולה בעושר וכבוד והצלחה, ולכאורה למה עשה .ד' ככה, רק דעון הדור גרם לכל זה, כמו שאני רגיל לחזור על דברי הראב'יע זל, מש בנביא השקר כי מנסה ד' אלקיכם אתכם, ופי' הוא זל בעבור שעזבו ולא המיתו עכד, וזהו נסיון האחרון וגדול שבכולם והנה כל הנסיונות מה שתוארו חזל, איך שיהי' מלב הדור בעיקבתא דמשיחא, אפשר להבין גם עפי שכל הפשוט שיהי' כן, דלא אכשר דרא, והדורות מתמעטין, ונתרוקנים מתורה וחכמה, אבל נסיון זה האחרון, שיהי' להם   קפו ד ב ר י נצבים וילד י ך א ל הצלחה גדולה כ"כ, וקם העם הזה וזנה, שיהי' להם תקומה, ועיז יבצעו זממם וזנה וכו', דבר זה אין השכל מחייבו ואין זה כא בעון הדור, ומי יוכל לעמוד באלה, ואיך יוכל הדור להתקיים, בנסיונות קשים ומרים כאלה. אמנם נחמה גדולה הוא לנו, שכאשר הגענו לנסיון האחרון הזה, אשר חרפו אויביך ד', אז בודאי עקבות משיחך קרובים, ומזומנים לבוא, כמבואר במדר (שהש פב) אר ינאי אם תראה דור אחר דור מחרף ומגדף, צפה לרגלי מלך המשיח, ההד (תהלים פט) אשר חרפו אויביך ד' אשר חרפו עקבות משיחך, מה כתיב בתרי' ברוך ד' לעולם אמן ואמן עכד המדרש, ועכ צריך להתחזק ולעמוד בנסיון, שלא להתפעל מהצלחתם, וכל הנסיונות האלה הם צורך הגאולה, והנה מבואר במדרש רבה (סופ עקב) כשיבוא אלי' הנביא לבשר הגאולה, יבוא משרע'יה עמו, ושניהם באין כאחת עיי'יש, ומשרעה יקום בתחי' ויבואו עמו דור המדבר, ולפיז אף אם נימא דמאמר וקם קאי אלרטה, וקם העם הזה וזנה כקושית הרומיים, ופשוטו של מקרא מוכיח כן, דאלכ העם הזה וזנה אין לו ביאור כנל, אבל ממ נשמע מינה גכ תחיית המתים, וקאי גכ אלמעלה הנך שוכב עם אבותיך וקם, שמשרעה יקום בתחילה ויגאל את ישראל, כדאיתא בזוהק שמשרעה בעצמו יהיה המלך המשיח. וזה אשר השיב ר' יהושע בן חנניא לרומיים, נקוט מיהא פלגא בידייכו, דהמשכיל ומתבונן בנסיון זה וקם העם הזה וגו', שיש להם הצלחה ותקומה גדולה למעלה מן השכל, מזה עצמו ישפוט שקאי וקם גם למעלה, ומשרעה יקום בתחי' מיד ויגאל את ישראל דאא בענין אחר, וזהו סימן על זה, ועכ אמר נקוט מיהא פלגא וכו', שזה החצי מוכרח שיגרור אחריו חצי האחר, ואא זולתו, וסרו כל הקשיות בענין.

והבוכ"ע ירחם על עמו ישראל, ועכשיו אנו עומדים בימים האחרונים של ימי הסליחות קרובים אל ימים הקדושים רה ויוכפ, ולא הבננו לעצמינו כלום, הי תורה והי מצוה דמגני עלן, ונחזור למה שהתחלנו אתם נצבים וגוי ורז"ל דרשו אין עמידה אלא תפלה, והיום הזה רה כמבואר בזוהק, ואמהכ טפכם ונשיכם, וגוי כל איש ישראל, וכל אחד יעתיר ויתפלל בעד עצמו, ולא סגי בראשיכם זקניכם, ובעוהר עכשיו אין לנו על מי לסמוך, דהנסתרות לדי אלקינו, ושום אדם לא ידע מי הוא החשוב לפני הבוית, וכבחי' הנל בשם החס זללה, וכעיז כתב קז הייטב לב זלהה באופן אחר קצת, וצריך כל אחד לייחד לבו ומחשבתו להקבה, והקבה ירחם שנזכה לומר דיבורים אמיתיים לפני הקבה, בימי הסליחות והרחמים, וצריכין לסייעתא דשמיא, ובאמת הוא מלובש בטבע, אבל הכל הוא נסי נסים, שיהודי יוכל לומר דיבורי אמת לפני הקבה, בזה העולם הגשמי והנפילה הגדולה שקרה לנו וקם העם הזה וגו', ואיזה פנים יש לנו. והבוכע יעזור באלו ימים המעטים לפני רה שנזכה לעשות קצת הכנה, ויהי' לנו השפעה מהקבה עז גופא, כי לא ממעשינו שלא הכינו עצמינו לזה, ונזכה שיהי' לנו עכפ קצת התעוררות תשובה בלב, ולקשר לבבנו אליו ית' וכל ישראל ינצלו מכל צרה וצוקה, דבעוהר אין אדם יודע מה מעותד עוד לבוא חו, והבוכע יעזור שנזכה להכתב 'לטובה בזה השנה, וצריך כל אחד בפרטיות ישועה שלימה, והעיקר הוא בכלליות שצריכין לישועה שכבר כלו כל הקילין, ונזכה לראות בישועת ישראל וביאת משיח צדקנו בב, ולא נדחה מחמת רוב העונות ופשעים בעוהי'ר ונזכה שהשית יקרב לבבנו אליו ית', ובמהרה מיושב בישועה שלימה בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בבא.