על הגאולה ועל התמורה/עג

עג

עוד לך מבחן שכל זה הוא מכח הסטרא אחרא וכח השטן, ואפשר לראות זאת בחוש שכן הוא, הלא תראה המציאות שמדברים כל כך דברי מינות וחירופין וגידופין, ואין איש שם על לב ולא יעלה על לב אדם למחות ולנזוף בם, ושלום והשקט במנוחתם, והרי רואין שיש חילוקי דיעות ביניהם בכמה דברים, ואין אחד מקפיד על דברי זולתו, ועל האומרים שלא להאמין בנסיהם תרגז בטנם, ויתמלאו כעס ומרורות עליהם כמעט רובא דעלמא מסוף העולם ועד סופו, ומטילים אימה ופחד נורא על יראי ה' וחושבי שמו שאינם רוצים להמשך אחר נסי הרשעים והצלחתם. והיתכן, איך לא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם, ולא תהא כהנת כפונדקית, מדוע לא כואב לבם על רוב המינות והכפירה, אין זה אלא מכח הס"מ וחיילותיו שעושק לבות בני ישראל להטעותם אחר הכפירה והמינות, וכל הצלחתם של הציונים הוכן על ידו ובעצתו בצורה ובדמיונות של נסים, על דעת כך להסית ולהדיח נפשות ישראל, וכל אלו המאמינים בהם, נתעו אחריו בלי ספק, ועל כן תנוח נפשם מדברי המינות והכפירה, וכואב לבם על המחזיקים באמונתם שלא להאמין בנסי הרשעים ובהצלחתם.

ופוק חזי מה שכתוב בספר הקדוש אגרא דכלה ריש פרשת קרח (ד"ה או יאמר) שמקובל מרבותיו נ"ע סימן מובהק והבחנה לדבר. וזה לשון קדשו שם, הנה היצר הרע, זה דרכו כל היום לפתות האדם לעשות עבירות באמרו שזה מצוה. והמשכיל יתבונן על זה שהוא מתרמית היצר הרע ותחבולותיו וכו'. והסימן על זה לידע אם היא באמת מצוה או אם היא מתרמית היצר הרע, הוא כשיבחין האדם בעצמו אם גדלה תשוקתו כל כך לשאר ענינים שהם בודאי מצוה, כגון ציצית ותפלין ותורה, אזי הוא טוב, וממקור הקדושה תשוקתו. אך אם רואה שאינו משתוקק כל כך בשאר המצוות, יבין לאשורו שהתשוקה הזאת שמדמה בדעתו לאותו הענין הנרצה לו למצוה הוא מפיתוי היצר הרע להפילו במכמורת, ותחתיה תעמוד הבהרת, כך קבלנו. וכשיבחין זה האדם באמת, האמת אהוב יותר, ויתרחק אפילו מהמצוה שנדמית בדעתו, עכ"ל הק'.