על הגאולה ועל התמורה/נד
נד
אמנם יתבאר, דהנה אמרו רז"ל במס' עבודה זרה (מה:) גידוע עבודה זרה קודם לכיבוש ארץ ישראל, ופירש"י, בכניסתן נצטוו לגדעם מיד, ולאחר כיבוש יחפשו אחריהם לשרשם ולבערם וכו', וכיון דחזינן בה שני ביטולים בפסוק (דברים י"ב, ג') תגדעון, ותשרפון, אמרינן דונתצתם קודם לכיבוש כתיב, ולאחר כיבוש בעי שריפה דכתיב תשרפון, וכן כתבו התוספות שם ד"ה הנח, ומבואר בגמרא דדברי הכל סבירא להו הכי, ואין שום חולק על זה עיי"ש. וביארתי בספרי ויואל משה (מאמר שלש שבועות, סימן צ') שהרמב"ם כיוון לזה בלשונו הזהב בפרק ז' מהלכות עכו"ם הלכה א' עיי"ש. מעתה, על פי התורה אסור לככוש ארץ ישראל אלא אם כן יכריתו האשרות ויאבדו כל עבודה זרה שבתוכה, וידעו שבע אומות בתכסיסי ישראל ובזהירתן בענין העבודה זרה עוד מימי האבות, ועל כן עשו דבר זה לסימן והיכר, ושאלו את פי המרגלים על מה באתם, שמא להכרית אילנות ואשרה של עבודה זרה באתם עלינו, וכשאמרו לאו, שיגרום בשלום ולא הרגום, דידעו ברור שעדיין לא הגיע זמנה של כיבוש ארץ ישראל.
והנה משה רבינו ידע שכבר נגזרה גזירה שלא יכנסו לארץ אלא לסוף ארבעים שנה, כמו שאיתא במדרש רבה פרשת שלח (במדב"ר פט"ז, ז') ר' יהושע אומר למה היו דומין, למלך שזימן לבנו אשה וכו', וכך הקב"ה אמר לישראל (במדבר י"ד, ז') טובה הארץ, ולא האמינו, אלא אמרו (דברים א', כ"ב) נשלחה אנשים וגו', אמר הקב"ה אם מעכב אני עליהם הם אומרים על שאינה טובה לא הראה אותה לנו, אלא יראו אותה ובשבועה שאין אחד מהם נכנס לתוכה, שנאמר (במדבר י"ד כ"ג) אם יראו את הארץ וגו'. מבואר, דלא היה זמן של כיבוש עדיין, ומה שנשלחו המרגלים מיד, הארכתי בזה בספרי חידושים על התורה ().
ומעתה, במרגלים ששלח משה עדיין לא היה החיוב עליהם לאבד עבודה זרה, כי לא היה עדיין זמנה של כיבוש, ולא חייבה תורה הקדושה לאבד עבודה זרה כל עוד שאין בדעתם לכבוש אותה, וע"כ אמר להם משה רבינו ע"ה אל תכנסו כגנבים, אלא שאם ישאלו לכם שמא להכרית עבודה זרה באתם, תאמרו לא, ומיד ידעו האומות שעדיין לא הגיע זמנו של כיבוש, ולא יעשו לכם רעה, וכן היה כמבואר בתנא דבי אליהו הנ"ל, וזה הצלה ברורה יותר, דמרגלים ששלח יהושע הסתירו ועשו עצמם כמוכרי קדרות, ולבסוף הרגישו בהם האמוריים, והוצרכו לנס עצום, כמו שאמרו ז"ל (מד"ר שלח פט"ז ס"א) דפנחס היה שם והיה רואה ואינו נראה, ועל כן כדי למעט בניסא, גם שתהא הצלתם יותר ברורה, אמר להם משה רבינו אל תכנסו כגנבים, ותנצלו על ידי שתאמרו שלא באתם לכרות העבודה זרה. ואף על פי כן היתה הצלתם בדרך נס, כמו שכתב האור החיים הק' (במדבר י"ד, ל"ו, ד"ה ה'), ומבואר בדברי רז"ל (סוטה לה.) שטרדן הקב"ה לכנענים בקבורת מתיהם כדי שלא ישגיחו במרגלים הללו, והוצרכו לנס, דלאו כולי עלמא שאלו להם על מה באתם, ולא הגידו לכולם שלא באו לכבוש עבודה זרה, אבל כדי למעט בניסא אמר להם משה רבינו ע"ה עצה זו כנ"ל.
אבל במרגלים ששלח יהושע היו ישראל מוכנים לכבוש את הארץ מיד, ונתחייבו לאבד עבודה זרה מתוכה, ולא היו רשאים המרגלים לומר דלא באו להכרית עבודה זרה, דאמירה בעצמה הוי כמודה בעבודה זרה, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המצות (מ"ע ט') במצות עשה של ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ"ב, ל"ב) וז"ל, ולא נתעהו לחשוב שכפרנו אף על פי שלבותינו מאמינים בו יתעלה עכ"ל, וכמו שכתב האור החיים הק' בפרשת משפטים על הפסוק (שמות כ"ג, כ"ד) לֹא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם כי הרס תהרסם, וז"ל, להיות שרצה לצוותם על הריסתם ועל שברונם, לזה קדם לומר לא תשתחוה ולא תעבדם, לומר שאם לא הרס ולא שיבר הנה הוא כעובד עבודה זרה, כי ה' תופס על המחשבה בעבודה זרה (קידושין לט:), וצריכין היכר על שלילת מחשבת עבודה זרה מלבם, ואין היכר אלא בשבר מצבתם, ואם לא יעשו כן הרי הם כעובדי עבודה זרה וכו', ותמצא (שופטים ב', כ') שהקפיד ה' על ישראל שלא עשו כן בכניסתן לארץ, עכל"ק, הרי שצוה השי"ת לעשות היכר במעשה על שלילת מחשבת עבודה זרה, ואם לא עשה כן הרי הוא כעובד עבודה זרה, וכל שכן באומר בפירוש שאין רוצה לאבד ולעקור עבודה זרה, הרי הוא בודאי כעובד עבודה זרה.
עכ"פ במרגלים ששלח יהושע, שהיה זמן הכיבוש מיד, לא היו רשאים לומר שאין רצונם לעקור עבודה זרה, על כן היה ההכרח שיסתירו עצמם ויעשו עצמם כמוכרי קדרות, וניצולו בדרך נס, מה שאין כן במרגלים ששלח משה, לא הוצרכו לזה, ולמעט בניסא עדיף, ועל כן אמר להם משה אל תכנסו כגנבים, ובזה מבואר הענין קצת.