ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן מא
~ סימן מא ~
מן הראוי לעשות בתי חינוך לבנות ללמדם הלכות ומוסר ומדות טובות
ומכל מקום מהראוי לעשות עכשיו בדורינו איזה בית חינוך לבנות, ללמדם מה שמותר ללמדם על פי השולחן ערוך. ראשית הנה מבואר בשולחן ערוך שמחוייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה, והוא ברמ"א (יו"ד סי רמ"ו סעיף ו') בלי שום חולק, ורבים הם אלו הדינים השייכים באשה כמו באיש, כגון שבת וברכות ושאר כל המצות והאיסורין, מלבד מצות שהזמן גרמא כמבואר בספר חסידים כנזכר לעיל (סי' לב), והביא שבימי חזקיה ידעו הנשים אף כל דיני קדשים וטהרות, כי היה אז צורך לדיני קדשים וטהרות שהיה נוהג בזמנם. ועכשיו אינו נוהג דיני קדשים וטהרות, אבל שארי הדינים הנהוגים המה מרובין.
וביותר צריך להודיעם קצת מדברי מוסר ומדות, המבוארים בתורה הק' ובדברי חכמינו ז"ל, שזה יסוד ושורש קיום כל התורה כולה, ולהנצל מזרם העולם, הבא מהשפעת הדור בחינות הרעות ומרות ר"ל הנכנסין בחדרי הלבבות, ומטמאין הנפשות בכל מיני אבות נזיקין הבאים משטף מים רבים של הדור השפל והאפל שבעיקבא דמשיחא, אשר הצורך לעשות כל טצדקי, כולי האי ואולי נזכה לשמירה מעולה להעמיד דורות רצוים לפני הקב"ה, והשי"ת ברוב רחמיו יהיה בעזרינו.
דעת המהרי"ל דאין ללמד לאשה שום דבר
ואבאר קצת דעת הפוסקים בזה, הנה לכאורה מלשון תשובת המהרי"ל (סי' קצ"ט) משמע, שאין ללמד לנשים כלל, דאחר שהביא שם החומר שהחמירו חכמינו ז"ל שאין ללמד לנשים דהוי כמלמדה תפלות, כתב אחר כך: "ואי משום שידעו לקיים המצות, אפשר שילמדו על פי הקבלה השרשים והכללות, וכשיסתפקו ישאלו למורה וכו', ובימי חזקיה שהיה טומאה וטהרה נוהג והוא בכל יום, היה בקיאות בו, ומייתי (סנהדרין צד:) ראיה שהיה מרביץ תורה בישראל, כי לולא שהיתה הרבצת תורה באנשים, מנא להו לנשים ולתינוקות לידע כל זה, וכן צריך לומר דקאמר 'תינוק ותינוקת', וכי סלקא דעתך שלמדו כל זה, אלא על פי קבלת אביהם שהיו בקיאין וגדולים בתורה, עכ"ל יעיי"ש שהאריך עוד.
דעת הספר חסידים דיש ללמד לנשים ההלכות השייכים להם
אבל בספר חסידים (סי' שיג) מבואר בהדיא שהחיוב ללמדה כל הדינים השייכים לה, כאשר העתקתי לעיל (סי' לב) לשונו, ומחלק בפירוש דמה שאמרו חכמינו ז"ל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות, אין זה אלא בעומק תלמוד וטעמי מצות, לא בפסקי הלכות וכדומה, כאשר הארכתי לעיל בביאור החילוק. גם הביא ראיה ממה שאמרו בגמרא שבימי חזקיה היו בקיאין בכל הדינים אפילו בטהרות וקדשים, וגם מפרשת הקהל ומפרשת נצבים שבאו גם הנשים והשפחות, שהכל צריכין לידע הדינים, שאם לא תדע היאך תשמור.
לדעת המהרי"ל בימי חזקיה היו הכל בקיאין בהלכות מתוך רגילות וע"י קבלה
ומה שכתב המהרי"ל על תינוק ותינוקת, וכי סלקא דעתך שלמדו כל זה, אלא על פי קבלת אביהם שהיו בקיאין וגדולים בתורה. הנה קושייתו ז"ל מובן היטב, דלא מיסתבר לומר על תינוק ותינוקת שהיו בקיאין בהכל אף על ידי לימוד, כי עדיין לא היה להם זמן ללמוד הכל, גם שכלם ומוחם קצר מלקלוט הכל. אבל התירוץ אינו מובן מה שכתב שהיו בקיאין בהכל מקבלת אבותיהם, דאם לא הספיק הזמן וגם שכלם ומוחם לקלוט הכל אף אם מלמדין אותם, מכל שכן שלא יוכלו לבוא לידי מדה זו לקלוט הכל אף בלי לימוד, אלא מהקבלה לבד.
ואולי סובר שהקבלה היא יותר, בעבור שהיא בתמידות ביום ובלילה בשכבה ובקומה, תמיד רואות ושומעות הנהגות הטובות, ואלו לאלו ממללות בסיפורי ההלכות ומדות ההגונות לפני השי"ת, תמיד לא יחשו מלדבר מזה, ועל ידי כך נחקק הכל בלבבות התינוק והתינוקת כאשר כן היה בשנים קדמוניות, בפרט בימי חזקיה שהיה הרבצת התורה כ"כ כאשר אביא להלן. ואין לדמות דורינו להם שום דמיון בעולם, ואם הראשונים כמלאכים אנו אף לא כחמורים (שבת קיב:). ובאמת לא נוכל לידע אם לא היה בימי חזקיה התגברות השכל כ"כ ומוחות גדולות, שאף תינוק ותינוקת יכלו לקלוט הכל, כמו שמצינו בגמרא כמה מעשיות מתינוק ותינוקות, שאנחנו לא נוכל להבין היאך היה במציאות.
דברי המהרש"א קשה להעמיס בדברי הש"ס
והמהרש"א ז"ל בחידושי אגדות (סנהדרין דף צ"ד ע"ב) נראה שבא לתקן אותו החומר שנתקשה בו המהרי"ל, היאך אפשר שתינוק ותינוקת למדו הכל ובקיאין בו, במה שכתב לחלק דאיש ואשה היו הכל בקיאים אף באיסור והיתר, כמו שהוא בפירוש רש"י בספר ישעיה (ז, כה), אבל בתינוק ותינוקת אמר שלא היו בקיאים באיסור והיתר אלא בטומאה וטהרה, שהוא דבר ההוה תמיד שהיו אוכלין חוליהן בטהרה. והנה מה שהראה מקום לדברי רש"י ז"ל, זה לא קאי אלא על מה שכתב בתחלה שהיו איש ואשה הכל בקיאין גם באיסור והיתר, דכן הוא ברש"י ז"ל שם, אבל במה שכתב לחלק דתינוק ותינוקת לא ידעו אלא בטהרות, מזה לא מוזכר כלל ברש"י ז"ל, ואין שם שום רמז לאותו החילוק. וצריך לומר שהוסיף זה מדעתו, בעבור הקושיא שקשה להבין היאך היה במציאות, שיהיה כל תינוק ותינוקת בקיאין בהכל.
ולפענ"ד קשה להעמיס זה בלשון הש"ס, שכללו הכל בלשון אחד, במה שכתבו 'ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה', ולא רמזו שום חילוק, אלא אדרבא הקדימו תינוק ותינוקת לאיש ואשה, ועל כולם סיימו בלשון אחד 'הלכות טומאה וטהרה'. ולדעת המהרש"א שאין ראיה מטומאה וטהרה על שאר הלכות, שאך בטומאה וטהרה היו בקיאין תינוק ותינוקת בשביל שהוא מצוי יותר, אם כן אין ראיה גם על הגדולים איש ואשה שהיו בקיאין בהכל, כיון שאינו מוזכר בגמרא אלא טומאה וטהרה בלבד, אלא רש"י ז"ל כתב שהיו בקיאין באיסור והיתר, אבל היאך מוכח זה מהש"ס.
ועל כרחך דגם רש"י ז"ל סובר כדעת הספר חסידים שכתב 'אפילו טהרות', דטהרות הוי רבותא יותר, דשארי הלכות מצוין יותר מדיני טומאה וטהרה, ומדכתב שהיו בקיאין בטהרות, כל שכן שהיו בקיאין בהלכות אחרות, כמו שכתב בלשון 'אפילו טהרות' והוסיף גם קדשים. ולדברי המהרש"א דאך בטהרות שהיה אז מצוי כ"כ בשביל שהיו אוכלין חוליהן בטהרה, אם כן אין קדשים בכלל, אלא לדעת הספר חסידים דסובר דאין דיני טומאה וטהרה מצויין כ"כ, סובר שהיא חד גווני עם קדשים, ולמד משם על שאר הלכות דהוי כל שכן. ואם כן מדהבין רש"י ז"ל מאותה הגמרא שהיו בקיאין בכל איסור והיתר, שמע מינה דסובר גם כן כדעת הספר חסידים דהוי כל שכן מטהרות.
גם המהרי"ל על כרחך אינו סובר חילוקו של המהרש"א, שהרי מחמת אותה הקושיא דתינוק ותינוקת, הוכיח שאין הכוונה גם בנשים אלא על הקבלה מהשפעת התורה המרובה שהיה באנשים, ולא עלה על דעתו לחלק בין תינוק ותינוקת לנשים. ודברי המהרש"א בפירוש דברי הש"ס אפשר ליישבם בדוחק, וצריך עיון ואין להאריך.