ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן לג
~ סימן לג ~
ד' חילוקים בלימוד תורה עם הנשים
ומה שכתב בספר חסידים שאין מלמדין אותם 'סדרי התורה', הנה 'סדרי התורה' הוא תורה שבכתב, ועל זה לא אמרו שהוא כמלמדה תיפלות, אלא שלכתחלה אסור כמבואר בשולחן ערוך (יו"ד סי' רמ"ו סעיף ו'). אלא שהטורי זהב שם (סק"ד) כתב, שהיתר תורה שבכתב נכון בטעמו, דמצינו בפרשת המלך (דברים לא, יב) 'הקהל את העם האנשים והנשים', והמלך היה לומד ספר משנה תורה. והקשה אחר כך, דאם כן אפילו לכתחלה שרי כמו התם. ותירץ וז"ל: "דהתם לא דרש המלך כי אם פשוטי הדברים, וזה באמת מותר אף לדידן לכתחלה כמו שהוא המנהג בכל יום, משא"כ בלימוד פירוש דברי תורה דרך התחכמות והבנה אסרו לכתחלה, וזה מובן בלשון התלמוד 'אנשים ללמוד והנשים לשמוע', דהיינו שהנשים לא ישימו לב רק בפשוטי הדברים לשמוע אותן, אבל לא בחלק הלימוד כמו שזכרנו", עכ"ל.
ונמצא לפי זה ד' חילוקים, שבתורה שבכתב דרך קריאה בפשוטי הדברים שיהיה לה ידיעה בעניני התורה, זה שרי אפילו לכתחלה, וללמוד דרך הבנה והתחכמות אף בלשון סדרי התורה בתורה שבכתב אסור לכתחלה, אלא שאינו כמלמדה תיפלות. ובתורה שבעל פה, כגון דרשות חכמינו ז"ל ומקורם, זה הוי כמלמדה תיפלות, והוא איסור חמור מאוד כאשר אביא להלן, וגם פירוש רש"י ז"ל על התורה הוא בכלל זה, כי הוא מלא דרשות חכמינו ז"ל העמוקים, ומכל שכן משנה או גמרא. ופסקי דינים שבכל התורה כולה, אותן שהנשים צריכות ליזהר ולקיים, מחויבות ללמוד אותן הדינים.
ונראה, שגם דברי מוסר ותיקון המדות היוצאין מדברי חכמינו ז"ל, הוא בכלל זה, כי תיקון המדות הוא יסוד ושורש של קיום כל התורה כולה, וזה תלוי בזה. וככה נהגו מעולם הנשים צדקניות שהיו קורין בצאינה וראינה, ובנחלת צבי, ובמנורת המאור ממהר"י אבוהב ז"ל, שמתורגם שם בלשון אשכנז המדות מדברי חכמינו ז"ל.
ומה שכתב בספר חסידים על 'סדרי התורה' שהוא בכלל האיסור, צריך לומר שהוא באופן שכתבתי לעיל שהוא אסור. שוב ראיתי בספר חסידים דפוס בולוניא, ששם הרבה נוסחאות בשינוים מרובים מספרי חסידים שבידינו, ושם (בסי' תתל"ה) כתב גם כן כמו שהעתקתי לעיל מספר חסידים שבידינו, אלא שהאריך יותר, ובמקום שכתוב בספר חסידים הנ"ל 'סדרי התורה', כתוב שם 'סודי התורה', וזה ודאי אסור, ואולי טעות סופר הוא בספר חסידים שבידינו.
הנשים אין להם ללמוד כלל בלשון הקודש, שלא יבוא ללמוד בעצמם
עוד כתוב שם בספר חסידים דפוס בולוניא (סי' הנ"ל), שהנשים במצות שנצטוו צריכין ללמוד באיזה לשון שידעו בו, אבל האיש מצווה ללמוד בלשון הקודש. ומובן החילוק, כי פסקי הלכות ומקורם שכתבו הפוסקים נכתבו בלשון הקודש, והאנשים שמצווין ללמוד בהבנה מקורי ההלכות ודרשות חכמינו ז"ל ופלפולם, צריך ללמוד בלשון הפוסקים, כי לשון חכמים מרפא (משלי יב, יח), ומביא את ההבנה, ואינו כן כשמשנין מלשון ללשון, וחייב אדם לומר בלשון רבו (עדיות פ"א מ"ג). משא"כ הנשים שאסור להם ללמוד מקורי ההלכות ופלפולם, אין להם ללמוד בלשון הקודש, שלא יוכלו על ידי זה ללמוד בעצמם בתורה שבעל פה במה שאסור להם ללמוד, אלא בשאר לשון שמבינים צריכים ללמוד פסקי ההלכות שצריכים לידע.
ואולי גם זה טעם שלא דברו בלשון הקודש עד שנשכח הלשון, כי אלו היו רגילים לדבר בלשון הקודש בין איש לרעהו, וממילא שהיו מדברים כן גם בביתם, יהיו יכולים גם הנשים היטב את הלשון, וממילא היו יכולין ללמוד בעצמם מה שאסרו חכמינו ז"ל והחמירו בו מאוד כמלמדה תפלות, והוא מכשול לישראל כאשר יתבאר עוד להלן, לכן עזבו את הלשון. אבל כבר כתבתי בלאו הכי כמה טעמים חזקים על עזיבת ושכחת הלשון עוד משנים קדמוניות מימי התנאים.