ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן כח
~ סימן כח ~
לשון הקודש הוא רק מה שהקב"ה דיבר בו וא"א להוסיף עליו
והחתם סופר על התורה (שנדפס כעת מחדש בירושלים) כתב (בסוף פרשת נח) על הכתוב (בראשית יא, א) שפה אחת ודברים אחדים זה לשון הקודש, וזה לשונו: "אין לתמוה שלשון הקודש אינו ממולא ורחב כשאר לשונות, וקשה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, לא קשיא מידי, כי כל בעל לשון אשר המציא לשונו, לפי עת וזמן ההוא בשעת הפלגה, ושוב בכל דור ודור מתחדשים מלאכות וסחורות ופעולות, ואפילו פירות ובהמות על ידי הרכבה, ובעלי אותו הלשון ממציאים להם שמות וגזירות ובנינים לפי העת והזמן, והכל יקרא על שם הלשון ההוא, על דרך משל אשכנז הוא ראש לאומה וללשון אשכנז, וכל מה שימציאו בני אומתו עד סוף הדור יקרא לשון אשכנז, כי מה לי אשכנז הראשון שהמציא הלשון בתחלה, או אשכנז האחרון הזה שמוסיף אלו המלות, הכל בשם אשכנז יקרא.
אך לשון הקודש יקרא, על שם הממציא הראשון קדוש עליון ית"ש, כמו שכתב הרמב"ן (שמות לג, יג), וכל מה שהיה בראשית הבריאה, והקב"ה דיבר בו, או אפילו מה שנתוספו פעולות ומלאכות אחר כך, והקב"ה דבר מהם עם נביאיו, הוא קרא שמם והוא לשון הקודש, אבל מה שלא דבר הקב"ה וקרא שמו, ונתוספו פעולות ומלאכות, ואם אפילו בעלי לשון הקודש דהיינו ישראל יקראו להם שמות במשנה וגמרא, איננו לשון הקודש מהקדוש ית"ש, אלא לשון שבדו חכמים", עכ"ל. ומבואר בזה שדעתו ז"ל שאין נקרא לשון הקודש, אלא מה שהוא בתנ"ך הנאמר מהקב"ה על ידי נביאיו, אבל זולת זה, אף מה שנתוסף במשנה אינו בכלל לשון הקודש.
הלשונות שבדברי המשנה ג"כ מספרי נביאים קדמונים שנאבדו ממנו
ובדברי הרד"ק (הקדמת המכלול) והרא"ם בפרשת תבוא (דברים כו, ה) שהבאתי לעיל (סימן יז), מבואר שהיו עוד כמה וכמה ספרים בלשון הקודש חוץ מהכ"ד ספרים שבידינו, אלא שנפסדו אחר חורבן בית ראשון, והלשונות שבדברי המשנה הם כדברי המקרא בעצמם, מפני שחכמי המשנה קבלו הלשון מפי רואה הספרים הראשונים, אשר היו טרם גלותינו ונפסדו, וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל כאשר כתבתי לעיל (סימן יד). וזה לכאורה נגד דברי החתם סופר האלו.
אך אפשר לומר על פי מה שמבואר בגמרא (מגלה יד.) גבי מ"ח נביאים עמדו לישראל, ואחר כך מקשה, ותו ליכא וכו' טובא הוו, כדתניא הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה. ולפי זה אפשר לומר, שאף שגוף הנבואה לא נכתבה, יען שלא היה בו צורך אלא לאותו הדור, אבל המלות הנוספים בלשון שבתוך דברי הנביאות ההם, כתבו על הספרים בשביל לימוד הלשון, כי אף שגוף דברי הנבואה לא הוצרכה אחר כך, ולא ניתנה לכתוב בין ספרי תנ"ך שבידינו, אבל הלשונות הנוספים שנאמרו בנבואה מהקב"ה הם לשון הקודש, ולקטו הלשונות ההם וכתבום בספרים, אלא שנאבדו אחר חורבן בית ראשון, וחכמי המשנה ידעו הלשון ממה שקבלום מפי רואה הספרים הנזכר לעיל.
ומה שכתב החתם סופר ואם אפילו בעלי לשון הקודש יקראו להם שמות במשנה, איננו לשון הקודש, לא כתב שעשו כן וקראו שמות, אלא כתב בלשון אם אפילו יקראו להם שמות במשנה, ורצה לומר הכוונה שאפילו אלו היו עושין כן חכמי המשנה, להוסיף שמות בלשון מה שאינו מפי נביאיו, אינו לשון הקודש. וכתב זה לרווחא דמילתא, שהוא יסוד מוסד שמה שאינו מפי נביאיו ית"ש, אינו לשון הקודש. אבל באמת לא עשו כן חכמי המשנה להוסיף על הלשון, אלא מה שקבלה היתה בידם כמו שכתב הרא"ם.
***
אותיות ותיבות לשון קודש הם משתלשלים מהמרכבה העליונה
וראיה לדברי החתם סופר שאינו נקרא לשון הקודש, אלא מה שנתגלה בנבואה, מדברי השל"ה הק' (תולדות אדם מאמר בית המקדש) שעמד על המחקר למה נקרא לשון הקודש, והביא דברי הרמב"ן, וכתב אחר כך: "ואיני מבין דברי הרמב"ן, כי הוא לא תירץ רק למה אנו קורין לשונינו לשון הקודש, ואמר מפני שכל דברי קדושה נאמרו בלשון זה, אבל עדיין הקושיא במקומה עומדת, למה באמת בחר השי"ת בלשון זה וקידש אותו.
והאריך אחר כך לבאר (שם באמצע מאמר בית אחרון) שאותיות הקדושות והתיבות הקדושות כולם הם בשרשם רוחניות, והעתיק באריכות דברי הפרדס (שער האותיות). ותמצית הדברים, שאין אותיות התורה הסכמיות, אמנם הם ראשונות, מתייחסות בצורה אל פנימיות נשמתה, שהם רומזים אל רוחניות ידוע וספירות עליונות, וכל אות ואות יש לה צורה רוחנית ומאוד נכבד אציל מעצם הספירות, משתלשל ממדריגה למדריגה, כדרך השתלשלות הספירות, והנה האות היכל ומכון לרוחניות ההיא, ובהיות האדם מזכיר אות מהאותיות, בהכרח יתעורר הרוחניות ההיא, והבל הפה ממנו יתהוה צורות קדושות, יתעלו ויתקשרו בשורשם, שהם שורש האצילות. וסיים: "הכלל העולה, לשונינו הוא לשון הקודש, רצוני לומר אלו הענינים שקורין כל אחד בשמו, זה אינו שמו בעצם, רק מושאל, ועצם השם הוא דוקא למעלה בקדושה, והם משתלשלים מהמרכבה העליונה". ועיין שם שהאריך מאוד בביאור הענין על דרך חכמי האמת.
א"א להוסיף או לשנות בלה"ק, כי מי יוכל לידע מה שהוא במרכבה עליונה
ולא העתקתי אלא איזו שורות בקיצור נמרץ להבין קצת ענין לשון הקודש, כי נורא ואיום הוא להוסיף או לערב או לשנות איזו נקודה במה שמשתלשל מהמרכבה העליונה, וחלילה לנגוע בקצהו כאשר הבאתי לעיל (סימן כד) מדברי הרבינו בחיי (בראשית א, כח).
ומובן גם דברי הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל (סימן יח), שהמדברים דברי איסור בלשון הקודש הוא גרוע יותר. כי משתמשים בקדושה עליונה המשתלשל ממרכבה העליונה בשביל טומאה רחמנא ליצלן, ואין לך פגם וניוול יותר מזה.
ועל כל פנים כיון שלשון הקודש, הוא אך מה שנשתלשל ממרכבה העליונה, צדקו מאוד דברי החתם סופר ז"ל, שאין זה אלא מה שבא בנבואה, כי מי יוכל לידע על בוריה מה שהוא במרכבה העליונה, אשר עין לא ראתה אלקים זולתיך, אלא שגילה סודו אל עבדיו הנביאים, והנביא קוראו הכתוב הרואה (ש"א ט, ט), לא זולת.
ויהיה איך שיהיה הפירוש בדברים האלו, זה ודאי שאף אלו הוסיפו חכמי המשנה והגמרא איזה מלות בלשון, אף שאינו לשון הקודש ממש אלא לשון שבדו להם חכמים, מכל מקום כיון שחכמים בדו אותם יש בהם קדושה, כי ממקום קדוש יהלכו, וכל דיבורם היה בדעת ובתבונה ורוח הקודש הופיע בבית מדרשם. אבל מה שבדו המינים והאפיקורסים להוסיף בלשון, טמא טמא יקרא, וחלילה לערב טומאה בקודש. וזה ודאי ברור בלי ספק כי מה שבדו המינים מלות חדשות ויסדום, בזה נשאר להם שם הרבה יותר מספר תורה שכתבו מין שלא חידשו שם אף נקודה אחת, ולא יסתפק בזה אלא מי שרוצה להכחיש האמת.