דברי יואל על התורה/במדבר/מסעי

שאמח״ל במם׳ חעניח (דף ד׳ ט״א) ה אי צורבא מרבנן דרחח אורייחא הוא דקא מרחחא לי/ ופירש הכוונה בספה״ק זרט קודש, הובא ביינד׳ל (פ׳ לך) ובם׳ מאור ושמש, שהוא כוטם טל טצמו, שטדיין לא יצא ידי חובתו בתורה ובמצוות ובמט׳׳ט, וטי׳׳ז לבו נשבר בקרבו, וכמו״כ כאן ויקצוף משה וגו׳ שהיה כוטס טל טצמו, שטדיין לא יצא ידי חובתו, והוא היה הגורם לזה, שלא נגמר נקמת מדין בשלימות, וא״כ לא יםתלק טדיין. וז״ש לפי שבא משה לכלל כטם היינו טל טצמו מגודל טנותנותו ושברון לבו, שהוא אינו ראוי לזה שיוגמר נקמת מדין, וזה הביא אותו לטטות שהיה םובר שטדיין אינם צריכים להלכות גיטולי נכרים, ומשום זה נתטלמה ממנו הלכה זו, אבל אלטזר ידע טטם הדבר מה שהחיו את הנקבות, וידע שטתה יוגמר נקמת מדין, ומשה רבינו ראוי לזה, וט״כ אמר זאת־חקת התורה אשר צוה ה׳ את משה וגו׳ שהציוי במקומו טומד, ואין כאן בית מיחוש, ויגמר טכשיו מלחמת מדין, ויתקיים מיד אחר תאםף אל טמך, ויופםק מהם המן, וממילא צריכין להלכות גיטולי נכרים, ומשום זה אמר להם הלכה זו אלטזר, שהוא ידם שיוגמר טכשיו נקמת מדין, אבל משרט״ה לא כן חשב לרוב טנותנותו כר׳ 3 א ל ה מםטי בנ״י אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם וכו׳ ביד משה ואהרן, ויכתוב משה את מוצאיהם למםטיהם טפ״י ד׳, ואלה מםטיהם למוצאיהם. דקדק האוהחה״ק, דהנה אמר רז״ל כ״מ שנאמר אלה פוםל את הקודמים, ובמה שלפנינו לא מצינו שקדמו בכתובים מםטות זולתם, לומר שנתכון הכתוב לפוםלם. ב) י ל ״ ד, דמיד בפםוק שלאח״ז נאמר ואלה מםטיהם וכו׳, וידוט דכ״מ שנא׳ ואלה מוםיף טל הראשונים, ומה בא להוםיף כאן אחרי שכבר פםל בפםוק הקודם, גם צ״ב למה כפל הכתוב ואלה מםטיהם, והלא כבר אמר אלה מםטי וגו׳, וכן הקשה האוהחה״ק. ג) אשר יצאו מארץ מצרים צ״ב דמה לו להזכיר זה, וידוע שהמםטות־ האלו היו ביציאתם ממצרים, ולהלן הוא אומר ויםטו מרטמםם וגו׳ והוא הי׳ ביציאתם ממצרים. ד) ג ם צ״ב מה שכפל הכתוב מםם הראשון ב׳ פטמים, ויםטו מרטמםם בחודש הראשון וגו׳, ואמר טוד ויםטו בני ישראל מרטמםם וגו׳. ה) ב י ד משה ואהרן צ״ב הכוונה, וידוע הוא דהכל עשו ע״י משה ואהרן, וכבר מפורש לעיל ( 3 פ׳ בהטלותך) דהמסטות היו טפ״י ה׳ ביד משה, ועיין פרש״י שם. ו) ויכתוב משה את מוצאיהם למםעיהם טפ׳׳י ד׳, ואלה מסעיה ם למוצאיהם, צ״ב כוונת הפסוק, מהו מוצאיהם ומהו מסעיהם, גם הכפל למה, מוצאיהם למסעיהם וחזר לומר ואלה מסעיה ם למוצאיהם, גם דקדק האוהחה״ק למה בתחלה הקדים הכתוב מוצא למסע, באמרו מוצאיהם למסעיהם, ואח״כ הקדים מס ע למוצא, באמרו ואלה מסעיהם למוצאיהם. ז) א ל ה מס עי וגו׳ כתב רש״י ז״ל למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום וכו׳, לא תאמר שהיו ישראל נעים ומטולטלים ממסט למסע כל מ׳ שנה וכו׳, צא וחשוב וכו׳, נמצא שכל ל״ח שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות טכ״ל, צ״ב כי עפ״י טעם זה, למה הוצרך התוה״ק להאריך, ולכתוב בפרטיות כל מס ע ומסע לשמותם במקומותם, באריכות גדול ובהרבה פסוקים, אם רק זה בא דברי מ ס עי ’ ואל ר ה הכחוב להודיטנו, שכל ל״ח שנים לא נספו רק כ׳ מסטות, כ״ז הי׳ אפשר להודימנו בפסוק א׳ בפירוש, וכל האריכות הזה למה, הגם שבודאי יש באלו הפסוקים פנינים גבוהים מד אין חקר, וכל אות ואות שבתוה״ק נרמזים בו סודות נפלאים, וא״א לנו להשיג טומק הדברים, כמ״ש החקר אלקי תמצא, אבל רש״י ז״ל רצה לתת טפם פפ״י פשוטו, ובפשטות הדברים קשים להולמן, שיצטרך הכתוב להאריך כ״כ בסיפור המסטות, רק בשביל הודטה זו בלבד וצ״ב, גם כבר נכתבו מסטות האלו בתורה כל אחד במקומו, ומה התוטלת בזכרונם כולם יחד. ח) הרמב״ן הק׳ כתב בשם ס׳ המורה טטם אחר בתוטלת ידיטתם, וזתו״ד הצורך להזכיר המסטות גדול מאוד, כי הנסים והאותות הנטשות, היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בטתיד יהיו דברים אלו מפי השמוטה לבד, ופן יכזבם השומט, ולא יאמין בכל האותות התורה ונפלאותיה הטצומות, שטמדו ישראל במדבר מ׳ שנה, ושהיו מקומות אלו רחוקות מן הישוב וכו׳, לא מקום זרט ותאנה וכו׳, לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם, ופן יחשבו כי ממידתם במדבר הזה, הי׳ במקומות קרובים אל הישוב, מקום אשר ימצאו בנ״א שם, או מקומות אשר יש שם חריש וקציר, וטשבים וצמחים ובורות מים, ט״כ הרחיק מלבות בנ״א המחשבות האלה, וחיזק האותות כולם, ט״י זכרון המסטות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים, וידטו האותות הגדולות, איך טמדו בנ״א במקומות הה ם מ׳ שנה אלו ת״ד. לכאורה גם טטם זה צ״ב, דבשלמא אס הי׳ נודט לנו מקומות ההם, אז היתה תוטלת מרובה במה שהזכירן הכתוב, כדי לחזק האותות בלבות בנ״א כאשר כתב הרמב״ן ז״ל, אבל אחרי שהוא טדיין מדבר שממה, ארץ לא טבר בה איש, ואין אדם בקי בשמותן ובטובן, ומה יוטיל הכתוב בפרטן, כי לא יתוסף אצלינו הידיטה טל ידה, ומיקר ידיטתינו הוא רק ט״י אמונה בתוה״ק, שהמידה שהליכתנו במדבר, הי׳ בדרך אות ומופת ולא בדרך הטבט, וזה יספיק הכתוב לבאר בקיצור, שהי׳ המדבר ארץ לא זרוטה, מקום נחש שרף וטקרב וצמאון וכו׳, וכל אריכות הזה למה, ולמה הוצרך הכתוב להזכיר כל אלה המסטות בפרטן. ט) ג ם ראוי להבין מי נתן שמות למקומות הללו, אחרי שהוא מדבר צי׳ ושממה, ולא טבר בה איש ממולם, ואם קבלו שמותיהם ט״י ישראל כשטברו וחנו בהם, אבל למאי נפקא מינה ומה תוטלת בקניית שמותיהם טל הטתיד, ולמה הודיט לנו הכתוב שמותיהם. י) ג ם ראוי להבין מה שאמר הכתוב אלה מסמי בני ישראל, ובפרטן הזכיר גם החניות, ולכאורה הול״ל אלה חניות בני ישראל, גם בפרטן למה הזכיר הכתוב, ויספו ויחנו בכל מסט ומסט, ויספיק שיאמר ויחנו באלוש ויחנו ברפידים וגו׳, וממילא ידמנו שהי׳ ט״י מסט ממקום למקום. יא) ויכתוב משה את מוצאיהם למסטיהם טפ״י ה׳, כתב הראב״ט ז״ל טפ״י ד׳ דבק טם למסטיהם, פי׳ שהמסטות היו טפ״י ד׳, והרמב״ן ז״ל הקשה, שכבר הודיטנו הכתוב עפ״י ד׳ יחנו וטפ״י ד׳ יסטו, לכן פי׳ הוא ז״ל כי טפ״י ד׳ מוסב אל ויכתוב משה, שהכתיבה הי׳ טפ״י ד׳ טכ״ד, וגם פ״ז קשה, כי מה צורך להודיטנו שכתבה משה טפ״י ד׳, כי הלא כל התורה כתב משה טפ״י ד׳, ופרשה זו מכלל כל התורה הוא ומי שאינו מאמין בזה, ואומר אפילו טל אות א׳ שבתורה שלא כתבה משה מפי ה׳, ה״ז כופר בתורה מן השמים, וכטי״ז הקשה באוהחה״ק. יב) במדרש רבה (פכ״ג ס״ד) אמרו טטם אחר, וז״ל למה זבו ליכתב' בתורה כל המסטות האלו, טל שקבלו את ישראל, וטתיד הקב״ה ליתן שכרן דכתיב יששום מדבר וצי׳ וכו׳, את מוצא טתיד המדבר להיות ישוב, שנא׳ אשים מדבר לאגם מים, וטתיד הישוב להיות מדבר, שנא׳ ואת טשו שנאתי ואשים את הריו שממה וכו׳ ט״כ, טכ״פ המדרש מבאר לנו טטמו של מקרא, דלכך נפרטו המסטות האלו, ללמדך שכולן יקבלו שכרן טל שקבלו את ישראל, ולכאורה גם טטם זה צ״ב, דבשלמא אם הי׳ השכר ההוא מפורש בכתוב, הי׳ אפשר לומר דלכך נפרטו המסטות האלו, ללמדנו שאין הקב״ה מפקח שכר כל ברי׳, אבל טתה שאין מפורש בפסוק,שיקבלו שכרן, א״כ מיקר הלימוד חסר מן הספר, וא״א ללמוד מכאן קיבול שכר, והדרא קושי׳ לדוכתי׳ למה נאמרו המסטות בתורה, גם איך שייך קיבול שכר טל שקבלו את ישראל, וכי המדבר בטל בחירה היא, והרי רו דברי מ ס עי יואל הקב״ה הנהיגם שם, כמ׳׳ש (חהלים ע׳׳ז) נסיח כצאן טמיך ביד משה ואהרן. יג) ב מ ד ״ ר (בריש הפרשה וכ״ה בחנחומא) ילמדנו רבינו מי שהי׳ נרדף מן הגוים ומן הלסטים מהו שיחלל את השבת, כך שנו רבותינו מי שהי׳ נרדף מן הגוים וכו׳, מחלל את השבת בשביל למלט את נפשו, וכך אנו מוצאין בדוד, כשביקש שאול להרגו ברח ממנו ונמלט, (וכתב הרש״ש דבשבת הי׳, כי בא נוב טיר הכהנים בשבח כמבואר במנחות (צ״ה ט״ב), וכ״כ העץ יוסף שברח בשבת, כדאיתא בכלי יקר ובגבול בנימין פ׳ לך בשם המדרש) אמרו רבותינו מטשה שבאו לגדולי צפורי כתבים רטים מן המלכות, ^ הלכו ■ואמרו לר אלטזר בן פרטא, רבי כתבים רטים באו לנו מן המלכות, מה אחה אומר נברח, והי׳ מתיירא לומר להם ברחו, וא״ל ברמז ולי אתם שואלים, לכו ושאלו את יטקב ואת משה ואת דוד, מה כתיב ביטקב (הושט י״ב) ויברח יטקב, וכן במשה (שמות ב׳) ויברח משה וכו׳, וכן הוא אומר (ישטיה כ״ו) לך טמי בא בחדרך וסגור דלתך בטדך וגו׳, וכאילו כל גדולי טולם יראו וברחו מן שונאיהם, אמר להם הקב״ה כל אותן מ׳ שנה שטשיתם במדבר, לא הנחתי אתכם לברוח, אלא הייתי מפיל שונאיכם לפניכם וכו׳, לכך אמר הקב״ה למשה כתוב את המסטות שנסטו ישראל במדבר, כדי שיהיו יודטים מה נסים שטשיתי להם, מנין ממה שקרינו בטנין אלה מסטי טכ״ד המדרש, ולכאורה צ״ב, דהביא המדרש מטשה לסתור, דתחלה פסק להלכה דצריך לברוח ואפי׳ בשבח, ובתנחומא איתא הגירסא דמטשה דד׳א בן פרטא בשבת הי׳, וסיים כאילו כל גדולי טולם יראו וברחו וכו׳, ואח״כ הביא מטשה לסתור דכל אותן מ׳ שנה לא הנחתי אתכם לברוח, וגם דבאמת אין ראי׳ מהמסטות לנידון הלכה זו שנשאל טלי׳, דהרי במסטוח מטשה נסים הי׳ כדמסיים במדרש, ובודאי שאין סומכין טל הנם במקום חשש פיקוח נפש, גם צ״ב סיום המדרש, לכך אמר הקב״ה למשה כתוב את המסטות וכו׳, כדי שיהיו יודטים מה נסים טשיתי להם וכו׳, איזה קישור יש בזה לשאלת ההלכה שהזכיר כאן. יד) במד״ר ( ס״ב) אלה מסטי בני ישראל זש״ה (תהלים ט״ז) נחיח כצאן טמיך ביד משה ואהרן, מה נחית, נוטריקון הוא, ר אלטזר אומר נסים טשית טמהם, חיים נתת להם וכו׳, וט״י מי ט״י משה ואהרן, וצ״ב כוונת המדרש, ומה חידש לן המדרש בזה, והלא מבואר בפסוקים שטשה הבוי״ח נסים, ושהיו ט״י משה ואהרן. טו) ג ם הקשו המפרשים מ״ש רש״י ז״ל בשם המדרש, שהרי אין כאן אלא מ״ב מסטות וכו׳, והרי כשאנו מונין פרטן של מסטות לא תמצא אלא מ״א, וכן הקשה הגו״א והלבוש, והלבוש תירץ, דכשמת אהרן חזרו לאחוריהם מהר ההר טד מוסרה ז׳ מסטות, כמשפרש״י בפ׳ חקת ובפ׳ טקב, והנה מה שחזרו לאחוריהם אינו נקרא מסט, שהרי אדרבה נתרחקו ממקום שהיו חפצים לבוא שם, ואח״כ כשחזרו ממוסרה לחזור לבוא להר ההר, כדי לשוב ולהתקרב לדרכם ומחוז חפצם וכו׳, זהו נקרא ג״כ מסט וכו׳, ואט״ג שבהליכה הראשונה ממוסרה להר ההר חשבו הכתוב לז׳ מסטות, מפני החניות שבנתיים, אבל בחזרה שני׳ חשבם למסט אחד, אט״פ שבל״ס חנו בנתיים והלכו הדרך בכמה ימים וכו׳, ובצירוף מס ט זו ישנם ס״ב מסטות, טכת״ד הלבוש, אבל טדיין צ״ב, דאם נחשב גם החזרה למסט א׳, למה לא נחשבו לז׳ מסטות כמו בהליכה הראשונה, והגם שאין ראוי ליחשב החניות בפטם שני׳ כיון שלא הי׳ חני׳ גמורה כמו שהסביר הלבוש, אבל ראוי הי׳ לחשוב המסטות, וטטמא בטי שחשבן הכתוב לא׳ ולא חשבן לז׳. ואפשר לתין קושית הגו״א והלבוש בדרך הפשוט, טפימ״ש בתרגום יוב״ט (בפ׳ יתרו) טה״פ ואשא אתכם טל כנפי נשרים וגו׳, שהטננים נשאו אותם מרטמסס לאתר בית מקדשא למטבד תמן פסחא, ובההוא ליליא אתיבית יתכון לפילוסין וכו׳, וחזרו בלילה ההוא לרטמסס, וביום ט״ו יצאו מרטמסם שנית, ואפשר דנסיטה זו ראשונה שנסטו טם הטננים למקום המקדש נחשבה למסט א׳, ומשלים למספר המ״ב מסטות, ואפשר דמ״ש הכתוב אשר יצאו מארץ מצרים ירמוז טל מסט זו, וזה אומרו אלה מסטי בנ״י, והתחיל הכתוב לפורטם, ואשר יצאו מאמ״צ מפרטם היא, או אפשר דט״כ כפל הכתוב לומר ויסטו מרטמסס ב׳ פטמים, טל כי הי׳ ב׳ נסיטות מרטמסס כנ״ל, ובזה נשלמו מספר המ״ב מסטות שאמרז״ל.

דברי מסעי יואל רז והנה בני אפרים הקדימו לצאת ממצרים לפני הזמן, והרגום אנשי גת, וכתב הרמב״ן ז״ל (בפ׳ בא) עה״פ ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה וגו׳, כי הגזירה היתה ארבע מאות שנה מן היום ההוא (ברית בין הבתרים), והשלשים שנה האלו הם תוספת עליהם בעבור חטאם וכו׳, ואפשר שיהי׳ זה סיבת בני אפרים, שיצאו ל׳ שנה קודם לביאת משרע״ה, ובזה הי׳ טעותם עיי״ש לדרכו, ומעתה הי׳ סברא לומר דגם יציאת בני אפרים, יהי׳ נחשב ונמנה למסעות ישראל, כיון דבאמת כבר נשלמה גזירת ברית בין הבתרים, אמנם דקדק הכתוב לומר אלה מסעי בנ״י וגו׳ ביד משה ואהרן וגו׳ על פי ה׳ וגו׳, דלא מנה הכתוב אלא המסעות שהיו עפ״י ה׳ וביד משה ואהרן, ונתמעטה זו מכללן שלא הי׳ עפ״י ה׳ וביד משה ואהרן. ואפשר להבין בזה מה שאמר הכתוב אלה מסעי בנ״י, וכ״מ שנאמר אלה פוסל את הראשונים, ובא לפסול מסע הקודם של בני אפרים שלא נמנה בכללן, ובזה אפ״ל דברי המדרש הנ״ל, זש״ה נחית כצאך^עמך ביד משה ואהרן, נוטריקון נסים עשית עמהם, חיים נתת להם, תורה נתת להם וע״י מי ע״י משה ואהרן ע״כ, ואפשר דכוונת המדרש דנלמד מכאן ממה שלא מנה הכתוב, אלא המסעות שהיו עפ״י ד׳ וביד משה ואהרן, להורות בא דא״א שיהי׳ מציאות הנסים וחיים ותורה, כ״א ע״י משה ואהרן וצדיקים אמיתיים בדורות שלאחריהם, כמבואר בדרז״ל בכ״מ, דאין הקב״ה עושה נם אלא לצדיקים גמורים (והארכנו בזה בקונטרס על הגאולה ועל התמורה) עיי״ש. אמנם כדי לתרץ כל הדקדוקים הנ״ל, נקדים מ״ש האוהחה״ק בשם חכמי האמת, שהליכת ישראל במדבר היתה, לברר ניצוצי הקדושה, שאנס איש הבליעל החונה במדבר השמם וכו׳, ודרכו שם עדת ה׳ להוציא בולעו מפיו, והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום א׳ שנה, ובמקום אחר י״ב שעות, שהוא כפי שמה שצריך לבירור הניצוצות שישנם במקום ההוא עיי״ש שהאריך, וכעין זה כתב בספה״ק זרע קודש, כי מרומז בשמות המסעות, כל אלו התיקונים שעשו בכל מקום, כפי הקליפה השורה במקום ההוא עיי״ש, אולם עדיין ראוי להבין, אף כי הוצרכו לחנות בכל אלו המקומות, כדי לתקן ולברר הניצה״ק משם, אבל למה הטריח הבוי״ת את ישראל, ומשרע״ה עמהם, ליגעם בדרך כ״כ, והי׳ אפשר שילכו ממקום למקום ע״י עננים ובקפיצח הדרך, ובלא״ה הי׳ הליכתם במדבר בדרך נס עצום, כמו שאמר הכתוב שמלתך לא בלתה ורגלך לא בצקה וגר, המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון וגו׳, א״כ הי׳ אפשר שיהי׳ הכל בדרך נם, והיו יכולים להגיע למחוז חפצם ברגע א׳ ע״י קפיצת הדרך, וטעמא בעי מה שהטריחם ד׳ לילך רגלי ויחף ממסע למסע. אמנם ברור שגם בדרך נסיעתם הי׳ בו צורך, לתקן ניצה״ק בדרך ההוא, דע״י קומת הקדושה השלימה, ם׳ רבוא נשמות קדושות, ומשרע״ה והשכינה הקדושה והתוה״ק עמהם, ביררו בירור עצום בכל המקומות אשר עברו שם, ורמז ע״ז האוהחה״ק (בפ׳ בהעלותך) עה״פ ויש אשר יהי׳ הענן מערב ועד בוקר וגר, וזלה״ק היודע נסתרות, הי׳ משער, שיעור אשר יספיק לבירור במקום ההוא, אם מעט ואם הרבה, והיו מתעכבים כפי הצורך, גם לא היו חונים אלא במקום שיש לברר, ולא במקום שיספיק שם הבירור במשך זמן הילוכם בו עכ״ל, ובזה יבואר מה שהי׳ צורך שיהי׳ הליכתם בדרך ממסע למסע, לעבור דרך המדבר, ולא יספיק שיהי׳ הליכתם ע״י קפיצת הדרך, כי בעברם דרך המדבר, תיקנו וביררו ניצה״ק בכל מקום תדרוך ■כף רגלם. ו בז ה יתורץ מה שהזכיר הכתוב, ויסעו ויחנו בכל מסע ומסע, ולא יספיק בזכרון החניות בלבד, ואע״ג דבלא״ה ידעינן, דכיון ■ דנשתנה חנייתם ממקום למקום הי׳ ע״י מסעות (עיין קושיא י׳) אבל אלולי שהזכיר הכתוב לפרוט כל המסעות, הי׳ ס״ד לומר דרק החני׳ הי׳ בו צורך התיקון, והנסיעה ממקום למקום הי׳ רק סיבה להגיע אל החניות, ע״כ פרט הכתוב ויסעו ויחנו בכל מסע ומסע, להורות כי גם המסעות הי׳ הכרח וצורך לתיקון רב ועצום, כי לולא זה לא הי׳ הקב״ה מטריחם בדרך רב וקשה כזה, והי׳ אפשר שיהי׳ הליכתם בדרך נם וע״י קפיצת הדרך כנ״ל, ובזה יבואר מה שאמר הכתוב אלה מסעי בני ישראל, ולא אמר אלה חניות בנ״י, כי זהו דבותת הכתוב להורות, דאף המסעות הי׳ בהם צורך ותיקון, והיו מעיקר הסיבה, ונשתנו מכל המסעות שבעולם, שהמה רק בדרך שימוש וטפל וסיבה למקום החני׳.

רח דברי מסעי יואל ו א ״ ש מ״ש הראב״פ ז״ל, דפפ״י ד דבק פס למסטיהם, להורות דהמסטות היו טפ״י ד, ולא יקשה טליו קושיח הרמב״ן ז״ל, שכבר הודיטנו הכתוב זה, באמרו טפ״י ד׳ ימנו וטפ״י ה׳ יסטו, אמנם אי מהתם היינו יכולים לפרש, דצורך התיקון הי׳ בחני׳ לבד, וכשגמרו התיקון במקום א׳, הוצרכו לנסוט משם טפ״י ד, לצורך תיקון מקום השני, ט״כ חזר הכתוב לומר כאן, טפ״י ד׳ ודבק טם למסטיהם, להורות כי המסטות טצמן הי׳ טפ״י ד׳, ולצורך תיקון , טצום. ’ ויובן מטתה תיריז הלבוש הנ״ל, שכל הז׳ המסטות שחזרו אחר מיתת אהרן מהר ההר למוסרה, כשחזרו ממוסרה פד הר ההר, נחשב הכל למסט א׳, כנ״ל, טיין לטיל (קושיא ט״ו) מה שהקשינו טליו, אמנם יבואר בטטמו, דהנה בכל המסטות, הי׳ הצורך לתקן בדרך הליכתם, ולא הי׳ אפשר שיהי׳ הליכתם ט״י קפיצת הדרך כנ״ל, ט״כ נמנה כל מסט ומסט לבדנה, שכ״א הי׳ בו צורך תיקון נפרד, כפי בחי׳ וכפי הצורך לקליפה השורה במקום ההוא, משא״כ באלו הז׳ מסטות, לא הי׳ צורך בהליכתם לצורך תיקון, ^שהרי חזרו שלא ברשות, אלא שהוצרכו לחזור להר ההר למקומם הראשון, כדי להשלים התיקונים בשאר המסטות משם והלאה, ואפשר שנסטו כל הז׳ מסטות אלו ט״י קפיצת הדרך, ולא הוצרכו להפסיק בהם כלל, וט״כ לא נחשבו כולם רק למסט א׳, שהי׳ טכ״פ צורך למסט א׳, ובמסט זו נשלם מספר המ״ב מסטות כתירוץ הלבוש וא״ש. ונלןדיס טוד מ״ש הרבינו בחיי (בפרשה זו) כי בסיפור המסטות ירמוז הכתוב גם לטתיד, שהרי דברי נביאים כולם מוכיחים, שהגאולה האחרונה יהי׳ בדמיון הראשונה, וכשם שיצאו ישראל בגאולה הראשונה ממצרים אל המדבר, כן בגאולה האחרונה טתידים שיצאו הרבה מישראל אל המדבר, ויטברו במקומות האלה, והקב״ה יכלכלם וינהלם שם, כמו שטשה לישראל במדבר, והוא שאמר הנביא (יחזקאל כ׳) והבאתי אתכם אל מדבר הטמים, ופרש״י הוא המדבר שהלכו בו מ׳ שנה, וכן ניבא (הושט ב׳) והולכתי׳ המדבר טכ״ל רש״י, והכתוב מדבר שם טל לטתיד, וכן כתב הראב״ד ז״ל (בפ״ב דטדיות מ׳׳ט) וז״ל, וכן לימות המשיח כשיגאל אותם הקב״ה, לא יכנסו מיד לארץ ישראל, אבל יוליך אותם למדבר הטמים כנבואת יחזקאל וכו׳ טכ״ל, ושם יהי׳ הבירור קודם שיבואו לארץ ישראל, כמ״ש וברותי מכם המורדים והפושטים וכו׳, טכ״פ מבואר שלטתיד בגאולה הטתידה, יהיו ישראל טוד הפטם במדבר, ויטברו באותן המקומות ובאותן המסטות, שהיו שם בימי צאתם מארץ מצרים, וכתב הרמב״ם ז״ל(בפי״ב מהל׳ מלכים ה״ב) בתוך הדברים שמדבר שם מביאת המשיח, וז״ל וכל אלו הדברים וכיוצא בהן, לא ידט אדם איך יהיו טד שיהיו, שדברים האלו סתומין הן אצל הנביאים וכו׳ טיי׳ש, אבל דבר זה ברור, שיטברו ישראל טוה״פ במדבר, באותן המקומות שהיו שם בצאתם ממצרים, ובמדרש רבה (בפ׳ זו) מבואר שטתיד המדבר הזה להיות ישוב, וזה יהיה שכרו טל שקבל את ישראל, ובודאי יתיישב מישראל ולא מטכו״ם, כי אין זה שכר אם יתיישב מטכו״ם. ואפשר לומר טוד, שטתידין מקומות אלו שבמדבר, שחנו שם ישראל בצאתם ממצרים, להיות נקבטו בארץ ישראל, ויתישבו שם.מישראל, וטל דרך מה דאיתא בגמרא (מגילה כ״ט) טתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבטו בארץ ישראל, ובודאי לא יגרטו מקומות אלו שבמדבר מהם, וכי יצוייר קדושת בית המדרש יותר ממקומות אלו, שלמדו שם משה רבינו וס׳ רבוא ישראל דור דיטה את התורה, וטבדו את ה׳ במקומות ההם, ופטלו שם תיקונים נפלאים, בהטלאות ניצוצות הקדושות טל ידם, ובודאי שיש טליהם קדושת ביהמ״ד, ודבר ברור הוא שיקבלו כל אותם המקומות שכרן טל שקבלו את ישראל, ויקבטו בא״י ויתיישבו שם ט״י ישראל, ויהי׳ שם לישראל חני׳ טולמית, ולא יהי׳ נדים ומטולטלים טוד ממסט למסט, רק יתיישבו בהם לטולם. ואפשר כי התוה׳׳ק מרמז לנו בסיפור המסטות כאן, טל ב׳ מיני מסטות מופרדים בסוגיהם ובמדריגתם, ומופלגים בזמניהם, הראשונה בטת צאתם ממצרים, ואז טשו ישראל ג״כ תיקונים גדולים, והוציאו ניצוצי הקדושה בכל מקומות מסטיהם, כי זה הי׳ תכלית המסטות, כמ״ש בספה״ק זרט קודש, כי בכל מקום מאלו המסטות, הי׳ שורה שם קליפה אחרת, וישראל כשחנו במקומות ההם, טשו בכל מקום תיקונים, כפי הצורך לבטל הקליפה השורה במקום ההוא, ולא היו התיקונים שוים ממקום למקום, כי גם הקליפה הי׳ נפרד במינה ממקום למקום, והתיקון

דברי מסעי ־ואל רט ה י זה למומח זה כנ׳׳ל, וכל אלה הסיקונים שמשו בכל מקום, ושמות הקליפות שהיו בכל מקום מסעי בר׳י, הכל מרומז בשמות המספות, מה שקרא התורה אותם בשמויזם, רפידים, אלוש, רתמה, וכדומה, המכוון בשמות אלו, הם התיקונים שמשו ישראל במקומות הה ם, והקליפות שהיו מקדם, לפני בא ישראל במקומות ההם מכת״ד הזרמ קודש, רק שאין אנו משיגים המכוון בשמות אלו, ואין אנו משיגים אופני התיקונים שמשו ישראל שם, אבל למתיד שיתרבה הדעת, ומלאה הארץ דמה, ויחזרו ישראל להיות מוה׳׳פ באותן המקומות, אז ישיגו כל אלה התיקונים, וידמו המכוון בשמות המסמות, למה קראה אותם התורה בשמות אלו. א מ נ ם מפני שלא נשלמו אז כל התיקונים במקומות ההם, ולא נתקנו מדיין כל הניצוצות הקדושות, שישנם בחי׳ תיקונים וברורים, שלא הי׳ בכוחם של ישראל לתקן אז, ויתוקנו רק למתיד, מ׳׳י שהמלך המשיח ומשרט״ה יחזירו את כל ישראל לתשובה, ויהי׳ הארה נפלאה, והשפמת כח אלקי מל כל או׳׳א מישראל לחזור אותם בתשובה מטולה, מה שלא הי׳ כמוהו מימות מולם, והבירור ניצה״ק שיהי׳ בכוחם לתקן אז, לא הי׳ אפשרות להשיג בטלותם ממצרים, וט״כ יהי׳ מן ההכרח והצורך, שיחזרו ישראל למתיד, טוד הפטם באלה המסטות, ואז יהי׳ התיקון בבחי׳ יותר נטלה, ובמדריגה גבוה, ויתוקן הכל פד גמירא. והנה לטתיד כשיושלם התיקון, ויתבררו הניצוצות באלה המסטות, לא יצטרכו ישראל טוד לילך ממסט למסט, אבל יהי׳ במקומות האלה חני׳ טולמית, כמ׳׳ש במדרש הנ״ל שטתידין להיות ישוב, לא כאותן המסטות בימי צאתם ממצרים, שאחרי חניות בנ״י חזרה להיות מדבר שממה, אבל למתיד יתקיים ישובן להיות נצחיות, ומתה יתורץ קושיתינו הנ׳׳ל למה נאמר ויספו ויחנו בכל מס ט ומסט, ויספיק הכתוב לומר ויסטו מרטמסס לסוכות, ויספו מסוכות לאיתם, וממילא ידסינן שחנו במקומות ההם, אחרי שיזכיר הכתוב שנספו משם, אמנם לדרכינו מה שנאמר ויחנו, נרמז בזה טל חני׳ שיהי׳ לטתיד, ואז יהי׳ פירוש ויחנו חני׳ טולמית, ולא כאותן חניות שהיו רק לפי שמה. ומעתה נבין מ״ש ח״ל במדרש רבה למה זכו לכתוב בתורה כל המסטות האלו, טל שקבלו את ישראל, וטתיד הקב׳׳ה ליתן שכרן, וכו׳, וטתיד המדבר להיות ישוב, וכו׳, ולכאורה מה תוטלת לנו בסיפור אלה המסמות, אמרי שאין השכר הזה מפורש בכתוב, וטוד שאין אנו בקיאין במהות המקומות הה ם ובשמותיהם, והוא א ח אשר לא מבר בה איש, וא״כ מה בא הכתוב ללמדינו (מיין לטיל קושיא י׳׳ב), אמנם לדרכינו מרומז שכרן, במ׳׳ש תורה ויחנו שפתידין להיות ישוב ויהי׳ בהם חני׳ טולמית, והכתוב בא ללמד שאין הקב׳׳ה מקפח שכר כל ברי׳, שטתידין לקבל שכרן, וע׳׳י התיקונים שמשו במקומות ההם בצאתם ממצרים, יתטלה קדושת המקום לטתיד, ויקבטו/ ויתיישבו ב א ק ישראל, ויהי׳ בהם חני׳ סולמית. ו עו ד תוטלת לנו בידיטת שמות המסטות כי אט״פ שאין אנו משיגים, מהות המסטות והתיקונים שנטשו שם, אבל לטתיד יתגלה לנו פנימיות מנין המסמות ותכליתה, והבירור ותיקונים שמשו שם בנ׳׳י, ולכך נזכרו שמות המסטות בתורה, כי לפתיד ידטו ויבינו ישראל מה שנרמז יבשמות המסטות, וישיגו כל אותן התיקונים הנרמזים בהם, ואפשר שגם האומות ידטו אז, כמ״ש וראו כל טמי הארץ כי שם ה׳ וכו׳, ואמרו חז״ל שהפושטים יקומו בתחיית המתים, ויראו גדולתן של ישראל ויחזרו לגהינם, ובתוה״ק מרומז הכל, וט״כ בפסוק אלה מסטי בנ״י כלול ונרמז כה מסטות של אז ודלטתיד, וזה פי׳ הכתוב ויכתוב משה את מוצאיהם למסטיהם, מה שהוציאו הניצוצות הקדושות בכל מקומות מסטיהם, כי כל זה כתב משרט״ה ורמז בשמות המסטות, כל התיקונים שטשו ישראל שם כדברי הזרט קודש הנ״ל, ואלה מסטיהם למוצאיהם, רמז שטוד יבואו באלה מסטי, למוצאיהם בשביל שהוציאו אז ניצה״ק ט״י טבודתם בתורה ובמצות, נתקדשו מקומות אלו בקדושת ביהמ״ד, וטתידין שיקבטו בא״י, ויהי׳ בהם חני׳ טולמית, או אפ״ל ואלה מסטיהם למוצאיהם, שיחזרו טוה׳׳פ להיות באלה המסטות, למוצאיהם בשביל להוציא משם טוד ניצוצות שנשארו שם, ואז יהי׳ נגמר התיקון כשלימות. ואפשר דט״כ בראשונה הקדים הכתוב מוצאיהם למסטיהם, לרמז שאט״פ שהוציאו הניצה״ק כל מה דאפשר לפי השגתן וכוחם, אבל הבוי״ת ידט וגם משרט״ה השיג, שטדיין לא הגיטו אל תכלית

דברי מ ס עי יואל התיקון והבירור, ויצטרכו לחזור מוד אל המקומוח ההם באלה מסטי לטתיד, וט״כ כתב משה רבינו את מוצאיהם למסטיהם, ואח״כ אמר הכתוב ואלה מוסיף טל הראשונים, שזה יהי׳ לטתיד יהי׳ מסטיהם למוצאיהם, שיבואו למסטות ההם, ויושלם טל ידם הוצאת הניצה״ק, ולא כתוב טוד למסטיהם אחר מוצאיהם, כי לא יצטרכו טוד לבוא באלה מסטי, אלא ישושום מדבר כמאמה״כ, וטתיד המדבר להיות ישוב, ויקבטו המקומות האלי כארץ ישראל, ויהי׳ בהם חני׳ טולמית כנ״ל. וא״ש מ״ש טפ״י ד׳, בין לפי הראב״ט דקאי טל המסטות, ואט״פ שכבר נאמר טפ״י ד׳ יחנו וטפ״י ד׳ יסטו, ומה צורך להשמיטנו טוה״פ שהמסטות היו טפ״י ד׳, ולדרכינו א״ש, כי מ״ש טפ״י ד׳ יחנו וטפ״י ד׳ יסטו, מורה טל אותן המסטות, שהיו בטת צאתם ממצרים שהיו טפ״י ד׳ ובגזרתו, וטתה שהכתוב מרמז לנו כאן, שיהיו טוד מסטות לטתיד, בא להורות לנו כי ג 6 אלו המסטות ה ם טפ״י ד׳, ושכבר הי׳ טפ״י ד׳ ובגזרתו מאז, שיחזרו ישראל ! טוה״פ לאותן'המקומות ויקבטו שם חני׳ טולמית. וגם לפירוש הרמב״ן, ז״ל דטפ״י ד׳ קאי טל הכתיבה, אתי נמי שפיר, כי מה שכתב משה רבינו ברמז, גם המסטוח שיהיו לטתיד, הי׳ טפ״י ד׳ ובגזרתו, ומתורן מ׳׳ש ואלה מסטיהם, מוסיף טל הראשונות, חיז מאלו המסטות שהי׳ אז בצאתם ממצרים, יהיו טוד מסטות לטתיד, ויהיו בחינתן גדולה, טד שיהיה מגרט כוחן של המסטות הראשונות, וכמו שאמרז״ל שיהי׳ גאולה אחרונה טיקר, ויצ״מ טפל אלי׳, לגודל בחינתו דלעתיד, ומ״ש אלה.-מםעי בני ישראל, וידוע דכל מקום אלה פוסל את הראשונות, היינו מפני שבאיכות יהי׳ אלו המסטות דלטתיד, בבחינה יותר נעלה, שיהי׳ בהם חני׳ עולמית, ולא כמו שהי׳ אז שחזרו להיות מדבר שממה, ועוד שאז יושלם התיקון על ידם, וגם ישיגו ישראל מה שתקנו ומה שצריכים לתקן, לכן אמר אלה מסעי בנ״י, פוסל את הראשונים שיפסלו המסעות הקודמים בבחינתם נגד מסעות דלעתיד. ועחה ניתנה ראש לבאר דברי המדרש ילמדנו הנ״ל (לעיל קושיא י״ג), ולכאורה הלא בודאי הי׳ ביכולתו ית׳, להושיע את יטקב ומשה ודוד, שינצלו בדרך נם, ולא יצטרכו לברוח, ונראה שהי׳ בריחתן בשבח, דאל״כ לא היו.מביאין ראי׳ מהם להלכה דילן, ובודאי עשו כהלכה, שהרי מותר לברוח ולחלל את השבת במקום פיקוח נפש, אבל הרי הי׳ אפשר שיסתבב להם הצלה, מאתו ית׳ גם באופן אחר, וכתיב רגלי חסידיו ישמור, ולמה עשה ד׳ ככה, שיצטרכו למלט נפשם ט״י ניסה ובריחה, אמנם יתורץ הענין מפרשת המסטוח, שאע״פ שהי׳ כל הליכתם במדבר בדרך נס, והי׳ אפשר שיהי׳ הליכתם ט״י קפיצת הדרך, אלא שהי׳ הצורך כן לתקן דרך הליכתם כנ״ל, ואותו הזמן הי׳ מוכשר ומסוגל לתקן המקומות ההם, ואותו הדור הי׳ מוכשר לזה כמ׳׳ש לעיל, וכמו שפי׳ הבעשה״ט הק׳, מד׳ מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, שאף שהאדם אינו יודע ומשיג, עצם התיקונים שמוכרח ומוטל עליו לתקן, והוא חפץ בדרכיו לצורך עצמו וטובתו, אבל מהבוי״ת כוננו כל דרכיו, להיות נשלם על ידו תיקונים הראוים ושייכים לשורש נשמתו. וז הו תירוץ מספיק, מה שנסתבב מן השמים בדרך זה, שהצדיקים הקדושים הוצרכו לברוח ולסבול עול גליות, שכל זה הי׳ צורך לתיקון עבור דורות הבאים, והם פעלו במעשיהם לכל דורות ישראל העתידים, והי׳ מותר עפ״י הלכה, דא״א בענין אחר, אבל עיקר הסיבה שהי׳ הכרח ומסוגל אותו הזמן, וזהו ג״כ טעם הגליות, כמ״ש ק״ז הישמח משה זלל״ה דהמסעות מרמזים על הגליות, ותכליתם ג״כ לצורך תיקון, כמ״ש השלה״ק דהגלות צורך הגאולה. וא״ש סיום המדרש, מ״ש וכאילו כל גדולי עולם יראו ויברחו מן שונאיהם, ומביא המדרש ראי׳ מהמסעות, שאע״פ שעשה הקב״ה נסים בדרך, והייתי מפיל שונאיכם לפניכם, אעפ״כ הי׳ ההכרח שיהיו נעים וגולים ונדים ממקום למקום לצורך תיקונם וזהו תירוץ מספיק להבין מה שהוצרכו הצדיקים לבריח ולילך בגולה, ויובן בזה ג״כ ענין הגליות, וזה שמסיים המדרש לכך אמר הקב״ה למשה כתוב את המסעות שנסעו ישראל וכו׳, שהוא לימוד גדול לדורות, להבין בזה ענין הגליות, המרומזים באלה מסעי כדברי ק״ז זלל״ה. ואפשר לרמז עוד בפסוק מד׳ מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, דהנה ח״ו בהולך לדבר עבירה או בדרך רשעים, א״א לומר דמד׳ כוננו דרכיו, דזה

דברי מסעי יואל ריא תליא בבחירה, וברוט בחירחו הגיא טצמו לידי כך, ט״כ סיים הפ סו ק ודרכו יחפץ, דאם רצונו וחפצו של אדם להלוך בדרכיו ית׳, אלא שאין בכח השגת האדם לכוון את כל מטשהו, להיות קולט אל השטרה שלא יחטא, ט״כ הבא לטהר מסייטין אותו, ומד׳ מצמדי גבר כוננו, ומנהלין אותו בדרך הטוב והרצוי, אבל זה תנאי בדבר רק אם דרכו ית׳ יחפן. א ל ה מסטי בנ״י אשר יצאו מארץ מצרים וגו׳, יל״ד מה צורך להודיטנו אשר יצאו מאמ״צ, וידוט שהמסטות האלו הי׳ ביציאתם ממצרים, ולהלן הוא אומר ויסטו מרטמסס, והיא היתה יציאתם ממצרים, ואפ״ל טפי״מ שהבאנו לטיל מדברי האוהחה״ק והזרט קודש, שבכל אלה המסטות טשו ישראל תיקונים גדולים ונפלאים לברר הניצה״ק הנמצאים במקומות ההם, נמצא שבכל מסט ומסט ניתוסף להם קדושה טד אין שיטור וטרך, ט״י הניצה״ק שנצטרפו אליהם ונבלטו בתוכיותם,-.וכפי השיטור שנכנסו בהקדושה יותר, זה לטומת זה נתרחקו מטומאת מצרים יותר, וזה שיטור הכתוב אלה מסטי בנ״י אשר יצאו מארץ מצרים, וקאי טל כל המסטות, שבכל מסט ומסט יצאו מארץ מצרים, וכפי השיטור שנכנסו ונתקרבו לבחי׳ הקדושה יותר, כן יצאו ונתרחקו מטומאת מצרים, ולא קאי טל היציאה הראשונה, שזה כבר נכתב בפסוק ויסטו מרטמסם כקושיתנו הנ״ל ולז״א אלה מסטי וגו׳, דכל מקום שנא׳ אלה פוסל את הראשונים, וכמו״כ כאן כל מסט הי׳ פוסל את בחי׳ ה מ ס ט הקודמת, שבכל מס ט נתרחקו מטומאת מצרים, ונתקרבו אל בחי׳ הקדושה כפי שיטור ההוא. וי ד ב ר ה׳ אל משה וגו׳ לאמר דבר אל בנ״י ואמרת טליהם כי אתם טוברים את הירדן וגו׳, והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם, ואבדתם את כל משכיותם, ואת כל צלמי מסכתם תאבדו, ואת כל במותם תשמידו, יל״ד דהרי כל אלו שמות ט״ז הם, כמשפרש״י ז״ל, ולמה פרט הכתוב להזכירם בשמות מחולפין, ויספיק באזהרת הכלל לאבד כל ט״ז. ב) ב מ ד ר ש רבה ( פ ד כ״ג ס״ ט) ובתנחומא פ׳ זו, כי אתם באים אל ארץ כנטן והורשתם את כל יושבי הארץ זש״ה (איוב ל״ה) מלפנו מבהמות ארץ ומטוף השמים יחכמנו, מלפנו מבהמות ארץ, אמר להם הקדוש ברוך הוא למדו מפרו של אליהו, שגשטה שאמר אליהו לטוגדי הבטל, בחרו לכם הפר האחד וטשו ראשונה וגו׳ (מ״א י״ח) נתקבצו ת״? נביאי הבטל וכו׳, ולא יכלו לזוז את רגלו מן הארץ וכו׳, טד שפתח אליהו וא״ל לך טמהם וכו׳, לכך כתיב מלפנו מבהמות ארץ, ומטוף השמים יחכמנו, אמר הקב״ה למדו מן הטורבים, שהיו מכלכלין את אליהו;׳ שנא׳ (שם י׳׳ז) ואת הטורבים צויתי לכלכלך שם, ומהיכן היו מביאין לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בטרב, משלחנו של יהושפט, ולא היו רוצים אותם טורבים ליכנם בביתו של אוחו רשט אחאב, להוציא משלחנו כלום בשביל אוחו צדיק, מפני שהיה בביתו ט״ז, הוי ומטוף השמים יחכמנו, אמר הקב״ה למדו מפרו של אליהו ומן הטורבים, ואל תפנו אל האלילים להסתכל בם, מנין ממה שקרינו בטנין והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם טכ״ד המדרש. ו צ ״ ב דהרי מפורש בקרא, כמו שסיימו במדרש, מנין ממה שקרינו בטנין והורשתם את כל יושבי הארץ, וא״כ מה צורך ללמוד מפרו של אלי׳ ומהטורבים, וכמו שהקשו בכ״מ יהודה וטוד לקרא, גם הרי א״א ללמוד מהטורבים ופרו של אלי׳, רק שצריך להתרחק מט״ז, אבל איבודה של ט״ז, לא נשמט מינה, ובפסוק מפורש יותר דכתיב ואבדתם וגו׳, א״כ אין ראי׳ משם לטנין הפרשה כלל, וטו״ק דמדברי המדרש אלו יש סתירה לדברי הש^׳ם חולין (דף ה׳ ט״א), דאמרו ‘ שם והטורבים מביאים לו וגו׳, א״ר יהודה אמר רב מבי טבחא דאחאב, ובמדרש הנ״ל מבואר להיפך, שלא רצו הטורבים ליכנם בביתו של אותו רשט אחאב, והביאו לו משולחנו של יהושפט, ובאמת בפסוק אינו מפורש לא כדברי זה ולא כדברי זה, דכתיב והטורבים מביאים לו וגו׳, ואין שום רמז מהיכן הגיאו לו, וטכ״ח צ״ל שהי״ל לחז״ל קבלה בידם, למר כדאית לי׳ ולמר כדאית לי׳, אבל איך יהיו ב׳ הקבלות אמיתיות וסותרות זא״ז, ובפרט שהוא פלוגחא במציאות, וכבר פירשתי טנין זה בפנים שונים, טיין בספרי ויואל משה (מאמר א׳ סי׳ קכ״ח, ובדברי יואל פ׳ נח טמוד קמ״ז) וטוד לאלקי מלין. ולבאר הטנין נקדים מה שפרשתי בפ׳ לך (דברי יואל טמוד רצ״ב) טמ״ש בגמ׳ (חולין צ״א

ריב■ דברי מסעי ־ואל ע״ב) דילפינן שם ח״ח לא יצא יחידי בלילה, מדכתיב וישכם אברהם בבוקר ויחבוש אח חמורו, מדלא השכים ויצא קודם הבו קק מכאן דת״ח לא יצא יחידי בלילה, והקשו ה חו ם׳ דהרי לא הי׳ א״א יחידי, דהיו ב׳ נמריו ממו ויצחק בנו, ופוד דאפי׳ יחיד אין לו לחוש למזיקין, דשלוחי מצוה אינם ניזוקין וכו׳, לכך נראה מ ר ם וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר ממד שם וגו׳, ומייתי ראי׳ מקרא דכתיב גבי סדום, שהלך להחפלל פל הפיכח סדום שהיחה בבוקר, והי׳ לו להקדים להתפלל בלילה, אלא שלא רצה לצאת יחידי בלילה, והלך יחידי להתפלל פליהם, דלא רצה שיהיה שם שום אדם פמו בשפת תפלה פכ״ל התום׳, ולכאורה טפמא בפי מדופ לא רצה שיהי׳ שום אדם פמו בשפת תפלה, והרי אדרבה תפלה ברבים ובצבור פדיפא טפי, והי׳ יכול להתפלל בביתו ובפוד לילה, ופי׳ז שהמתין פד הבוקר איחר את השפה, כמ׳׳ש וישכם אברהם וגו׳ והנה פלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן, ופכ׳׳פ טפמא במי מה שלא רצה שיהא שום אדם שם טמו בשפת תפלה. ו ב י א ר תי שם פפימ״ש הרא״ה ז״ל בם׳ החינוך (מצוה חכ״ו) בלאו דלא תחנם וזלה׳׳ק, שלא נחמול פל פכו״ם, ולא יישר בטינינו דבר מהם, כלומר שנרחיק ממחשבותינו ושלא יפלה פל פינו, שיהיה במי שפופ״ז דבר תופלת, ולא יהיה מפלה חן בפינינו בשום פנין וכו׳, וסיים פבר פל לאו זה, אין בו מלקות לפי שאין בו מפשה, אבל פונשו גדול מאד, כי הוא סיבה לתקלה גדולה ומרובה שאין לו תשלומים, כי הדברים ירדו לפפמים לחדרי בטן השוממים, וכל יודפי דתות יבין זה טכ״ל. ובזה יובן דברי התום׳ שלא רצה שיהא שום אדם פמו בשפת התפלה, דבאמת תפלה בציבור חשוב יותר, אך מפני שהלך להתפלל פל סדום ולבקש פליהם זכות, וזה אסור לשמופ לשום אדם, איך שהוא מלמד זכות פל רשפים, ורק בינו לבין קונו היה יכול ללמד זכות פליהם, ורק אאפ״ה בפצמו הי ה רשאי לפשות כן שאצלו לא היה פוד חשש זה שלא היה לו פוד יצה׳ד כלל, אבל אדם אחר שלא היה בזה המדרגה, אם היה שומפ איך שהוא מצדיק את הרשמים, הי ה מזיק לו בודאי וט׳׳כ לטעם זה הוצרך להמתין טד אור הבוקר כדי שיוכל לצאת יחידי ולא יהיה שום אדם פמו בפת התפלה פייש״ד. ו ב ז ה נבוא לבאר סתירת דברי חז׳׳ל (הובא לפיל קושיא ב׳) דבמד׳ר אמרו שהביאו הפורבים לאליהו משולחנו של יהושפט, שלא רצו ליכנם בביתו של אותו רשפ אחאב, להוציא משלחנו כלום בשביל אותו צדיק, מפני שהי׳ בביתו פ״ז, ובגמ׳ חולין הנ״ל מבואר להיפך, שהביאו מבי טבחא דאחאב, ואפ׳׳ל דהנה מסקנת הגמ׳ שם דמה שהביאו מבי טבחא דאחאב פפ״י הדבור הי׳ פיי׳׳ש, והנה מה שהי׳ הדיבור כן, להאכילו מבי טבחא דאחאב דייקא, דבר זה למפלה מהשגתינו, ופמקו מחשבותיו ית׳ ואנחנו לא נדפם, אולם אפשר להסביר קצת, פפימ״ש בספה׳׳ק נופם אלימלך זלה״ה (פ׳ קרח) פה״פ לא חמור אחד מהם נשאתי, וזלה׳׳ק, דהנה כן הוא המהנה ת״ח וצדיקים מנכסיו, אז ההנאה הזאת תביאהו, שלא במהרה הוא חוטא, להיות רשפ לכפור בתורה חלילה וכו׳, וז״ש לא חמור א׳ מהם נשאתי, כלומר אני גרמתי להם זאת, שפ״י שלא לקחתי מהם, זה גרמה להם שחטאו, שאם נהנתי מהם, הי׳ מגין פליהם זאת לבלתי יחטאו פכלה״ק. והנה אחאב חזר בתשובה אח״כ, כמ׳׳ש הרלב״ג (מלכים א׳ כ״ב) פה״פ וישטוף את הרכב וגו׳, פיי״ש באופן כ״ו וז״ל, להודיט שראוי לכל אדם לחלוק כבוד למלכות, הלא תראה כי אליהו פם פוצם מפלתו בנבואה, שנם מתניו לרוץ לפני אחאב פד באו לתרפאל, ואמנם מלק לו כבוד פתה ולא קודם זה, כי ידמה שגם הוא סר אז מאחרי הבפלים, והאמין בהשי׳׳ת, ולזה הסכים לאלי׳ בהריגת נביאי הבפל, אך קודם זה שהיה בתכלית הרופ, לא חלק לו כבוד, וכן לא חלק לו כבוד כשחטא בדבר נבות פכ״ל. ו א פ ש ר דלטפם זה הי׳ הדיבור להאכילו מבי טבחא דאחאב, דפ״י הנאה זו שנהנה אליהו ממנו, גרם לו לסור מפ״ז ולחזור בתשובה, כבחי׳ שכתב בספה״ק נופ״א זלל״ה, אמנם הפורבים לא רצו ליכנם בביתו של אחאב מפני שהי׳ בביתו פ״ז, פ״כ נסתבב מן השמים שהביאו הבשר מבי טבחא דאחאב לביתו של יהושפט הצדיק, ואח׳׳כ משולחנו של יהושפט הביאו לו הפורבים, אבל מקורו הי׳ מבי טבחא דאחאב, שט״י ההנאה ההיא שיהנה אליהו ממנו, יחזירו בתשובה. ו א פ ״ ל טוד פפי׳׳מ שהבאנו לטיל, מ״ש הרא״ה ז״ל בס׳ החינוך, שנרחיק ממחשבותינו ולא יטלה

דברי מסעי יואל ריג טל פינו, שיהיה במי שטובד ע״ז דבר תוטלת וכו/ והוא ,סיבה לתקלה גדולה ומרובה וכו/ ואפשר שלטטם זה היה הכרח וצורך להסתיר מנין זה, שאליהו נהנה מבי טבחא דאחאב שהיו טוט״ז, שזה נותן חיזוק לט״ז, וט״ב לא הי׳ הדיבור בדרך זה שיביאו לו הטורבים מבי טבחא דאחאב, כדי ששום נברא בטולם לא ירגיש בזה, שהביאו לאותו צדיק הנאה מבית טוט״ז, ולטטם זה הי׳ בהסתר גם מהטורבים, ואפשר שהשר של הטורבים ג״כ לא הי׳ רשאי להרגיש בזה, דמה שהקב״ה רוצה להסתיר, הוא מסתיר אף משרים הטליונים, ורק אחר שאנו למדין משם, טד כמה צריך להתרחק מט״ז, גילו לנו חז״ל שהבשר הי׳ מבי טבחא דאחאב, אבל אז שהיתה יצרא דט״ז תקיפא בימיהם, הי׳ הכרח להסתיר טנין זה, וט״כ נסתבב מן השמים בדרך זה, שהביאו הבשר לביתו של יהושפט, ומשם הביאוהו הטורבים לאלי׳. אמנם טדיין צ״ב האיך הכנים יהושפט לביתו בשר זה שנשחט בבית מטבחיים של אחאב, שהיו טובדי ט״ז, ואפשר שהי׳ שחיטתן לשם ט״ז, ובגמ׳ חששו לזה, אלא שתירצו שהותר לאלי׳ טפ״י הדיבור, אבל איך הותרה ליהושפט להכניס בביתו חשש ט״ז. ואפ״ל טפי״מ דאיתא במד״ר (פ׳ ויגש) וירא את הטגלות אשר שלח יוסף, ואותן הטגלות ששלח פרטה היכן היו, אלא/אותן טגלות ששלח פרטה היתה ט״ז חקוקה טליהם, טמד יהודה ושרפן, למוד הוא השבט הזה להיות שורף ט״ז ט״כ. ולכאורה קשה מדוט הניח יוסף ולא שברם טד שטמד יהודה ושרפן, אך נראה דהנה אם מכניטים לט״ז, מחלישים בזה כח הט״ז, וכמ״ש האוהחה״ק טה״פ לא יהיה לך אלהים אחרים וז״ל: כי כל ט״ז שבטולם, אין פטולת הטובד פוטלת הדרגה, בנטבד לטשותו אלהים, כאשר תטשנה פטולת איש ישראל, כי נותן כח גדול בבחי׳ הרט, וכופה ח״ו בחי׳ המטולה לפני בחי׳ הרט ר׳ל, והוא אומרו לא יהיה לך אלהים, פי׳ הוי׳ שלך תטשנו אלהים ט״כ. וכמו״כ בביטול ט״ז, ט״י שמכניטין אותה נתבטל כוחה, ואם פטולת ההכנטה נטשה באיש גדול המטלה, נתבטל כוחה יותר, ובשביל שידט יוסף הצדיק, שלמוד הוא השבט הזה להיות שורף ט״ז, והוא מסוגל יותר לזה להכניט כח הט״ז, שכל צדיק יש לו מטלה, למה שהוא מסוגל יותר לפי שורש נשמתו, ט״כ המתין מלשברם, כדי שיבוא יהודה המסוגל לזה והוא יאבדם, וכמו״כ לטניננו אפשר דלטטם זה סיבבו מן השמים כן, שיביאו הבשר מבי טבחא דאחאב לביתו של יהושפט מלך יהודה, דלמוד הוא השבט הזה לבטל ט״ז, וביטל כוח הט״ז שבו, שהוא הי׳ מסוגל לכך, כמבואר במדרש הנ״ל, ומשם הביאו הטורבים לאלי׳, דלא הי׳ אפשר באופן אחר כנ״ל. ובזה יתורץ סתירת המאמרים הנ״ל (בקושיא ב׳), דבגמ׳ אמרו שהביאו מבי טבחא דאחאב, דכן היתה קבלת חז״ל שנשחט בבית מטבחיים של אחאב, וטפ״י הדיבור הותרה כמ״ש בגמ׳ שם, ומ׳׳ש במדרש שהביאו משולחנו של יהושפט, ג״ז קבלה אמיתית שהיה להם לחז״ל בזה, דמפני שלא רצו הטורבים ליכנם לביתו של אחאב, מפני שהי׳ בביתו ט״ז, והי׳ הכרח להסתיר טנין זה, שמבית ט״ז היו מביאין לאלי׳ כנ״ל, ט״כ סיבבו מן השמים שהביאו הבשר לביתו של יהושפט, והוא ביטל כח הט״ז שבו, ומשם הביאוהו הטורבים לאלי׳ ואין כאן שום סתירה, ושני הקבלות אמיתיות ומתאימים כאחד. • ומחורץ קושיתנו הנ״ל,י שהביאו במדרש ראי׳ מהטורבים לטנין פרשה זו, דכתיב ואבדתם את כל משכיותם וגו׳,.והרי מהטורבים אין ראי׳ רק טל התרחקות מבית ט״ז, ובפסוק מבואר יותר שצריך לאבדם ולבטרם מן הטולם, ובכלל מאתים מנה, ומה צורך בראי׳ זו, ולדרכנו יתבאר היטב, דמהטורבים אנו למדין ביטור וביטול ט״ז טוד יותר מהמפורשיבקרא, דהנה קבלה הי״ל לחז״ל שהבשר הי׳ מבי טבאא דאחאב כמבואר בגמ׳, והביאוהו לביתו של יהושפט כדי לבטר ולבטל כח ט״ז שבו כנ״ל, וט״כ ממה שלא רצו הטורבים ליכנם לביתו של אחאב, והוצרך להכניסו לביתו של יהושפט ולבטלו, נלמד טד היכן החיוב לבטר ט״ז, ובפסוקי פרשה זו מבואר רק כי אתם׳ טוברים את הירדן וגו׳ והורשתם וגו׳ ואבדתם וגו׳, אבל לרדוף אחרי׳ כ״כ טד שיכניסו לביתו, בשביל לבטר כוחה ולבטלו, לא נלמד מפרשה זו, ט״כ הביאו במדרש הראי׳ ממה שהביאו הטורבים מביתו של יהושפט, שצריך לרדוף אחרי׳ טד כדי כך, כמו שטשה יהושפט. ואפ״ל טוד בחי׳ בזה, טפימ״ש הרמב״ס ז״ל (בפ״ז מה׳ טכו״ם ה״א) מצות משה הוא לאבד טכו״ם ומשמשי׳ וכו׳, שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות וגו׳, ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחרי׳ טד

ריד דברי מ ס עי ־ואל שנאבד אוחה מכל ארצנו וכו/ שנאמר ואבדחם אח שמם מן המקום ההוא׳ כארץ ישראל אחה מצרה לרדוף אחריהן וכו׳ עכ״ל, עיין בספרי ויואל משה (מאמר א׳ סי׳ צ׳) מ״ש בביאור דברי הרמב״ם הנ״ל, וחמציח דברינו.שם דדעח הרמב״ם ז״ל, דכיון דכחבה חורה קרא מיוחר, ואבדחם אח שמם מן המקום ההוא, ש״מ לרבוח דמקום הקודש צריך להיוח נקי מע״ז, ואף אס אין לך ידיעה ממנה, צריך לרדוף אמרי׳ ולבקשה ככסף וכמטמונים, כדי לאבדה ולבערה מן העולם, ולפי״ז נזהרו גם על המטמוניוח לרדוף אחרי׳ ■ולאבדם, ונכלל באזהרה זו גם המטמוניוח שבלב, שצריך לרדוף אחר ע״ז, ולבער ולעקר הע״ז הטמון אף בלב, ולכאורה איך אפשר להכיר• מטמוניוח שבלב חבירו, וכבר אמרז״ל על החנפים שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. אמנם הבאנו כמ״פ דברי רבינו יונה זלל״ה בפי׳ על אבוח (פ״ד משנה ו׳), שלהכיר פנימיוח לב חבירו, המבחן לפי מהללו, דאם מהלל אח הרשעים, בידוע שיש בו שמץ רע, ואף שאינו נראה בחיצוניוחו, טמון הוא בסחרי לבבו, ואפשר לפרש בדרך בדיחוחא, מ״ש רז״ל(פ ס חי ם מ״ט ע״ב) שנה ופירש גרוע יוחר מכולן (עיין פרש״י שם) ואפשר שמרומז בזה על אלו הלומדים חורה שלא ע״ד האמח, ומגלים פנים בחורה לפרש בה פירושים היפך מדרך האמח, כדי לחפוח על עצמם ולזכוח אח מעשיהם, זהו גרוע מכולן, וז״פ שנה ופירש, שלמד חורה שלא ע״ד האמח, וגם עשה פירוש עה״ח היפך האמח, כדי לחפוח על כל חאוח לבבו, זהו גרוע מכולן, ומי שדבוק קצח בדרך האמח יבחין בהם ויחרחק מהם. ואפשר שמה״ט פרט הכחוב כל שמוח מחולפין של ע״ז, ואבדחם אח כל משכיוחס, ואח כל צלמי מסכוחם חאבדו ואח כל במוחם וגו׳, והרי כל אלו ע״ז הן, ומה צורך להזכיר כל פרטי שמוחם (עיין קושיא א׳), ולדרכנו אזהרח הכחוב על הע״ז שבמטמוניוח, המכוסה במשכיוח כלי חמדה, או בסחרי הלב, ובלבושים אחרים מינים ממינים שונים, עד שאפשר לטעוח בהם שהוא מצד הקדושה, ועל כל אלה הזהיר הכחוב לרדוף אחריהם ולבערם, והנה יחחמץ לב אנוש ויפול במבוכה, דאיך ידע להבחין הע״ז הטמון בלב ומכ״ש בלב חבירו, ע״כ אמרו רז״ל במדרש הנ״ל למדו מן העורבים שלא רצו ליכנם לביחו של אחאב שיש בו ע״ז, ומפרו של אלי׳ שלא רצה ללכח לנביאי הבעל לע״ז, אף שרב לא היה להם, ולא למדום לעשוח כן, אעפ״כ היחה הרגשה זו בטבעיוחם להחרחק מע״ז, דלפי שלא הי׳ להם נגיעה ולא יצה״ר, ברחו מביח ע״ז, וכמו״כ האדם באוחו המעמד והבחי׳ שהוא עומד, בה הוא דבוק בפנימיוח לבבו, ואם רוצה ומבקש אח האמח, ואינו הולך אחר כוחוח היצר, ומסלק אח נגיעוחיו, מן השמים יאירו אח עיניו ויראה אח האמח, וירגיש בהרגשה טבעיח להחרחק משורש הרע אף מן הטמון והמכוסה, וז״ש למדו מהעורבים ופרו של אלי׳, ויש צורך בלימוד הזה, אף שמפורש בקרא איבוד ע״ז, ומחורך קושיחנו הנ״ל. ו נ ל ״ פ במה״כ ואם לא חורישו אח יושבי הארך מפניכם, ״והיה״ אשר חוחירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וצררו אחכם וגו׳, הנה אמרז״ל אין והי׳ אלא לשון שמחה, ולכאורה לשמחה מה זו עושה, וצ״ב משה״כ והי׳ אשר חוחירו מהם לשכים וגו׳, אך הענין דאם יוחירו מהם, ועדיין יהיו לשכים בעיניכם וגו׳, וצררו אחכם, ולא יהיה לכם החחברוח עמהם כלל, עכ״פ הצלה פורחא איכא, אבל אם יכרחו בריח עמהס ויעשו אוהבין, אז רע ומר מאוד, וז״ש והי׳ לשון שמחה אם אשר חוחירו מהם יהיו לשכיס בעיניכם, ולא.חשמחו בשמחחם, השי״ח יאיר עיניהם ולבם של ישראל לראוח ולהכיר אח דרך האמח, ונזכה להיוח דבוקין בו יח׳ בקדושה ובטהרה, ובמהרה נזכה לראוח בהחרוממוח קרן החורה וישראל, ובהחגלוח כבוד שמיס עלינו בב״א. ב או פן אחר אפ״ל הדקדוקים הנ״ל, עפימ״ש הרמ״ע מפאנו זלה״ה בס׳ עשרה מאמרוח, (הובא בילקוט ראובני), וז״ל אלולי חטאנו בעגל היו כל ד׳ מלכיוח נכללים בחוך גלוח מצרים, ורזא דמלה, אלה מסעי בני ישראל, ר׳ח אדום מדי בבל יון, זהו אלה אלהיך ישראל גרם. מסעי בני ישראל עכ״ל. גם בם׳ כחנוח אור כחב שנרמז בכחוב זה כל המ סעוח של ד׳ גליוח בר׳ח הנ״ל, אלא שפי׳ הפסוק באופן אחר, עפי״ד המדרש ילקוט (רמז חקע״ז) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בד׳, אמר הקב״ה בעוה״ז הייחם נושעים ע״י בנ״א במצרים ע״י משה ואהרן וכו׳, וע״י שהיו בשר ודם הייחם חוזרים ומשחעבדים, אבל לע״ל

דברי מסעי יואל רטו אני בטצמי גואל אתכם, ומוד יותר אין אתם משתמבדים, שנא׳ ישראל נושע בד׳ תשומת טולמים, וז״ש אלה מסמי בני ישראל, ר׳ת אדום מדי בבל יון, אלו כד׳ גליות נסתבבו ט״י אשר יצאו מאמ״ל וגו׳ ביד משה ואהרן, ט״כ הוצרכו להיות בגלות טוד, דגאולת בשר ודם א״א שתהיה גאולה נצחית טכת״ד. א מ נ ם אלמלי זכו ישראל להשלים תקון כל הניצה״ק בגלות מצרים, היתה גאולת מצרים ט״י הבוי״ת כביכול בטצמו, וגאולה נצחית שאין אחרי׳ גלות טוד, אבל לפי שלא השיגו לתקן הניצה״ק שבכל הטולם, ורק אותן שבמצרים לבד נתקנו טל ידם, כמ״ש וינצלו את מצרים, ודרשו רז״ל טשאוהו כמצולה שאין בו דגים, ד׳ל שהוציאו מהם כל הניצה״ק, ומה״ט אסרה תוה״ק לשוב בדרך הזה לטולם, אבל הניצה״ק שבכל הטולם לא נתקנו טל ידם, ולא יכלו להתמהמה טוד, דאלמלא התמהמהו טוד רגט היו משוקטים ח״ו במ״ט שטרי טומאה, ט״כ הי׳ ההכרח לגאלם גאולה לשטה, וישלמו התיקון בשאר גליות, וכתב האריז״ל בשטר המצות (פ׳ ראה) כי בד׳ גליות בבל מדי יון ואדום, שם הוא גלות מרובה מכלל ישראל, כיון שהם השרשים, אבל בשאר ט׳ אומות סגי בגלות א׳ מישראל, כי המה רק פרטים וטנפים, ואין כל ישראל צריכין לילך בגלות לשם, זולת אותן בנ״א אשר נפלו ניצוצות נשמותיהם באומה ההיא טכת״ד. ו ב א מ ת בחי׳ זו כבר מבוארת, במד״ר שה״ש (פ״ב סי׳ י״ט) קול דודי הנה זה בא, זה מלך המשיח, בשטה שהוא אומר לישראל בחודש הזה אתם נגאלין, אומרים לו האיך אנו נגאלין, והלא כבר נשבט הקב״ה שהוא משטבדנו בט׳ אומות, והוא משיבן שתי תשובות, ואומר להם א׳ מכם גולה לברברי׳, וא׳ מכם גולה לסמטרי׳ דומה כמו שגליתם כולכם, ולא טוד וכו׳, טכ״ד המדרש, טכ״פ מבואר שתכלית הגליות לברר ניצה״ק, וטל כל אחד מוטל לברר הניצה״ק שהם משורש נשמתו, ולטטם זה כל אחד גולה למקום אשר נמצאים שם הניצה״ק שהם משרשו, וטליו לתקנם, הגם שאין אתנו יודט טד מה, לא המקום ולא המטשה אשר הוטל טלינו לתקן, אבל מן השמים מסבבים ומזמינים לכ״א מישראל, המקום והזמן והמטשה שהוא צורך והכרח לתיקון נפשו ונשמתו, ולתיקון הניצה״ק משורש נשמתו, וכמו שפי׳ הבטש״ט הק׳ (הובא לעיל בדרוש הקדום) הפסוק מד׳ מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ עיי״ש, ואלמלי נשלם על ידינו התקון כבר היינו נגאלים, אלא שבעוה״ר מוטלין בשליחות, ולא די שלא עלה בידינו להוציא הניצה״ק ממאסרם, אלא שע״י העבירות ר׳ל נופלין עוד ניצה״ק בידי החצונים והסט״א, ועי״ז נתארך גלותינו טד שיושלם התקון להוציאם משם, עד שישקיף הבוית״ש עלינו לטובה, ויעשה עמנו חסד ויגאלנו גאולת טולם. ו א פ ״ ל עפ״י דרכנו שבאלו מ״ב מסטות שבפרשה, נרמזו כל המסטות של כל הגליות, כמו שנרמז בראש הפרשה אלה מסעי.בנ״י אדום מדי בבל יון, אלא שאין אנו יודעים ומשיגים הרמז בשמות המסעות אלו, על איזה מקום הם מרמזים, ומהו התקון בכל מקום ומקום, ולעתיד בטת הגאולה יראו וישיגו ישראל, הרמז באלו הפסוקים, שכבר כתוב בתוה״ק כל הסיבות והגלגולים שעברו עליהם בגלות, וכמ״ש ק״ז הישמח משה זלה״ה (פ׳ שמות) בענין הגאולה, לפרש הפסוק (צפני׳ ג׳) בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ד׳ וז״ל, כי באמת נכתב כמטט בכ״מ בתנ״ך מתי יהי׳ קץ הגאולה, אך חייבה חכמתו ית״ש שיתעלם מאתנו, ולא יתראה לטינינו ביאור אמירת הקץ, ולע״ל יתמהו הכל ואחר שיתגלה הקץ, יתגלה לטינינו שכבר אמר ד׳ ית״ש בביאור, מתי יהי׳ הקץ, והיינו בשובי את שבותיכם, אז לעיניכם אמר ד׳, ר״ל אז יהי׳ לעיניכם כי ד׳ אמר עכל״ק, וכמו״כ בענין המסעות שבד׳ גליות ־הכל. מרומז בתוה״ק, ופרשה זו ירמוז על אותן המסעות שבמדבר בצאתם ממצרים, ועל כל המסעות שיעברו עליהם בשאר גליות. , ו בז ה יתבאר מאמה״כ ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם עפ״י ד׳, ופי׳ האבן עזרא עפ״י ד׳ מוסב על למסעיהם, שהמסעות היו עפ״י ד׳, והקשה עליו הרמב״ן ז״ל שכבר הודיענו הכתוב את זה, שנאמר עפ״י ד׳ יחנו ועפ״י ד׳ יסטו, לכן פי׳ הוא ז״ל, שמאמר עפ״י ד׳ מוסב על ויכתוב משה, שהכתיבה הי׳ עפ״י ד׳, וגם על פירושו קשה דמה צורך להודיענו דבר זה, .דהלא כל התורה כתב משה עפ״י ד׳, ופרשה זו מכלל כל התורה הוא, (עיין לעיל בדרוש הקדום מה שביארנו בזה) ולדרכנו אפ״ל, דהנה באותן המסעות במדבר בצאתם ממצרים, הי׳ נודע וגלוי לכל שהמסעות היו עפ״י ד׳, שלרוב חיבתן של ישראל לפני הקב״ה ולגודל זכותם וזכךת' משרע״ה, היתה

רטז דברי מ ס עי יואל ההשגחה העליונה עליהם מפורסמת וגלוי׳, וכמ׳׳ש (רש״י בפ׳ בהעלותך) עה״פ עפ״י ד׳ יסעו וז״ל, כיון שהיו ישראל נוסעים, הי׳ עמוד הענן מתקפל ונמשך ע״ג יהודה כמין קורה וכו׳, ולא הי׳ מהלך עד שמשה אמר קומה ד׳ ונסע וכו׳, ועפ״י יחנו, כיון שהיו ישראל חונים, עמוד הענן מתמר ועולה, ונמשך ע״ג יהודה כמין סוכה, ולא הי׳ נפרש עד שמשה אמר שובה ד וגו׳, הוי אומר עפ״י ד׳ וביד משה עכ״ל, נמצא מבואר שהי׳ מפורסם ונודע לכל ישראל שהמסעות והחניות היו עפ״י ד׳. אמנם מפני שנרמזו בפ׳ זו כל המסעות של כל ' הגלויות, ועכשיו בעוה״ר דרכי ההשגחה מסותרת, ולא זכינו להתגלות כזו שזכו ישראל במדבר, שהי׳ עמוד־הענן מאיר להם הדרך, ומסמן להם מקום החני׳ וזמן הנסיעה, ע״כ העיד הכתוב לומר עפ״י ד׳, ,ו מוסב על אלה המסעות, שגס ה מה עפ״י ד ובהשגחה פרטית כפי צורך התקון, אלא שנעלם ונסתר מעינינו דרכי ההשגחה, ועלינו להאמין באמונה שלימה, שכל צעד ופסיעה הוא מפי׳ ד׳ ובגזירתו ית׳ ולצורך התקון, כמ״ש מד׳ מצעדי גבר כוננו, ויתגלה לעינינו כ״ז לעתיד, וא״ש פי׳ הפסוק עפי׳׳ד האבן עזרא שעפ״י ד׳ מוסב על למסעיהם, שהמסעות הם עפ״י ד׳, ול״ק קושית הרמב״ן ז״ל, שכבר הודיענו זה שנא׳ עפ״י ד׳ יחנו ועפ״י ד׳ יסעו, אמנם פסוק זה מיירי במסעות שבמדבר כמ׳׳ש רש״י (הובא לעיל), וכאן הודיענו הכתוב על כל המסעות של שאר גליות המרומזים בפ׳ זו, שכל אלה ה ס עפ״י ד׳ ובגזירתו ית׳. גם יתבאר היטב פי׳ הרמב״ן ז״ל, שעפ״י ד׳ מוסב על ויכתוב משה, שהכתיבה הי׳ עפ״י ד׳, ולכאורה הלא כל התורה כתב משרע״ה עפ״י ד׳, ומה צורך להודיעני בפ׳ זו, שהכתיבה הי׳ עפ״י ד׳, אמנם ירמוז הכתוב בזה, שכל אלה המסעות שיבואו ישראל בגולה אחר גולה, כתבם משה רבינו בתוה״ק עפ״י ד׳, אלא שנכתבו ברמז ובהסתר, ואילו זכו ישראל היו משתנים הצירופים האלו לטובה ולכוונה אחרת, ולעתיד יתגלה לעינינו שכבר אמר ד׳ ונכתב הכל בתוה״ק. ועפי״ז יתבאר הכפל והשינויים שבפסק זה (עיין בדרוש הקדום קושיא ו׳) שבתחלה אמר ויכתוב משה אח מוצאיהם למסעיהם, והקדים מוצא למסע, ואח״כ כפל עוד ואלה מסעיה ם למוצאיהם, והקדים מ ס ע למוצא, וצ״ב ענין הכפל והשינוי, גם מהו מוצאיהם ומסעיהם, וג״ז נראה ככפל, במלות שונות, ולדרכנו אפ״ל כי הראשון סובב על המסעות שבמדבר, ובכל מקום מסעם הוציאו הניצה״ק שהיו בשבי׳ במקום ההוא, וזה נרמז במלח מוצאיהם, דע״י קומת הקדושה ם׳ רבוא נשמות ישראל, ומשרע״ה והתוה״ק עמהם, ביררו בירור עצום בכל המקומות אשר עברו שם, וז״ש ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, והקדים מוצא למסע שהי׳ מוצאיהם מוחלט וברור, שיעלה בידם להוציא ולתקן התיקונים ההם, כמ״ש בספה״ק זרע קודש (הובא לעיל) שמרומז בשמות המסעות כל אלו התיקונים שעשו וכו׳, ולז״א ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, שכתב משרע״ה גם את מוצאיהם, ומוצאיהם הוא העיקר, ומסטיהם הי׳ רק לשימוש וסיבה, ע״כ הקדים הכתוב את העיקר, ויכתוב משה את מוצאיהם, ואמר למסעיהם בל׳ השימוש, שהי׳ רק שימוש וסיבה כנ״ל, אמנם מ״ש הכתוב אח״כ ואלה מסעיהם למוצאיהם, ירמוז על המסעות של שאר גלויות, וע״כ אמר ואלה מוסיף על הראשונים, דלפי שלא השלימו התיקון אז, ניתוסף להם מסעות אלה, שהוא צורך הגאולה להוציא הניצה״ק מכל ארצות פזוריהם, ולזה אמר מסעיהם למוצאיהם בל׳ שימושית שמסעיהם הם בשביל מוצאיהם, ולא נגמר ולא נתקיים עדיין למוצאיהם הזה, אלא המסעיה ם בלבד כבר עברו על ראשנו, בשביל למוצאיהם שיזכו למוצאיהם ולברר הניצה״ק ממקומות הם. וי ד ב ר ה׳ אל משה לאמר וגו׳, כי אתם באים אל הארץ כנען, זאת האיץ אשר תפל לכם בנחלה, פרש״י ז״ל ע״ש שנחלקה בגורל, נקראת חלוקה לשון נפילה, ומדרש אגדה אומר ע״י שהפיל הקב״ה שריהם של ע׳ אומות מן השמים וכפתן לפני משה, וא״ל ראה כמה אין בהם עוד כח עכ״ל רשיז״ל, ושני הפירושים צ״ב לכאורה, מ״ש לפי׳ הראשון דע״י שנתחלקה בגורל נקראת בלשון נפילה, והלא מצינו גבי שעירי יוהכ״פ, שהי׳ ג״כ ע״י גורל, וקראן הכתוב בלשון עלי׳, דכתיב והשעיר אשר עלה עליו הגורל לד׳, ואפי׳ מה שהי׳ לחלק עזאזל, נאמר בו והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל, וא״כ טעמא בעי, מדוע

דברי מ ס עי יואל ריז בחלוקת הארץ קראו הכתוב בלשון נפילה, גם מל פי׳ השני מ׳׳ש בשם מדרש אגדה יל״ד, איך דרשו נפילת ט׳ שרי אומות מפסוק זאת הארץ אשר תפל, כי לא הי׳ שליטת ט׳ שרי אומות כאיז ישראל, וא״א להפמיס במשמטות הכתוב, רק נפילת שרי האומות השולטים בארץ ההוא. ב) במדרש רבה איתא דרשא זו באופן אחר וז״ל, זאת הארץ אשר תפל וכו׳, וכי הארץ נופלת, והלא כתיב והארך לטולם טומדת וכו׳, מה טשה הקב״ה נטל שר הארץ וכפתו והפילו לפניהם וכו׳, וסיום המדרש,שינחלו ישראל את הארץ בזכות התורה, שנא׳ (משלי כ״ב) כי נמים כי תשמרם בבטנך, יכונו יחדיו טל שפתיך וכו׳, ישראל הם באים לארץ, והארץ נאה להם וכו׳, טכ״ד המדרש. טכ״פ בדברי המדרש הזה לא נזכר נפילת ט׳ שרים רק שר הארץ, אבל טדיין 5 ״ב דהרי ארץ ישראל אין לה שר, רק האומות היושבים טלי׳ יש להם שרים, אבל ארץ ישראל הקב״ה שרה, ואינה מוכנטת ומושפטת תחת שרי מטלה, וא״כ איך שייך לומר שהפיל הקב״ה שר הארץ, והול״ל שר האומות. ג) ועוד קשה בין טל המדרש רבה, ובין טל המדרש אגדה שהביא רש״י ז״ל, הלא נפילה זו שייך טל שר האומה או טל האומה, אבל הארץ אדרבה תקומה היתה לה, כמ״ש ויקם שדה טפרון, ופרש״י תקומה היתה לה שיצא מרשות הדיוט ליד מלך, וכמו״כ תקומה גדולה היתה לארץ, שיצאת מרשות האומות לרשות ישראל, וא״כ למה נאמר זאת הארץ אשר תפל, הול״ל זאת הארץ אשר תקום. ד) ג ם יל״ד בלשון זאת הארץ אשר תפול, מאי בא לרבות במלת זאת, דבגמ׳ מגילה (י׳׳ד ט׳׳ב) דרשו לא תהי׳ זאת לך לפוקה, זאת מכלל דאיכא אחריתי וכן בכ״מ, ומאי בא לרבות כאן. ה) עוד במדרש זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה, מלמד שהראה הקב״ה למשה כל מה שהי׳ וטתיד להיות וכו׳, כל דור ודור ודורשיו, דור ודור ושופטיו, דור ודור ופושטיו, דור ודור וצדיקיו, שנא׳ זאת הארץ אשר נשבטתי וגו׳, הראיתיך בטיניך מלמד שהראהו גהינם וכו׳, התחיל משה מתיירא מן גיהנם, אמר לו הראיתיך בטיניך ושמה לא תמבור טכ״ד המדרש, ולכאורה צ״ב כי איזה קישור יש לדרשות האלו, לפסוק זאת הארץ אשר תפל וכו׳, והאיך נשמט מינה שהראהו הקב״ה את כל אלה, והמתנות כהונה פי׳ דייק מלת זאת דמשמט כזה, שמראה באצבט דבר דיבור בטטמו ונימוקו טכ״ל, והנה לפי פירושו ירמוז הכתוב, שהראה לו הקב״ה כל מניני ארץ ישראל מדכתיב זאת הארץ, אבל מה שדרשו במדרש, שהראו לו כל דורות הבאים, ובפרט דור ודור ופושטיו, וכי מה מנין זה לארץ, ואיך דרשו זאת מפסוק זאת הארץ וצ״ב. ואפשד לומר כי כל אלו המדרשים, שנאמרו בפי׳ הפסוק זאת הארץ אשר תפל, בקנה אחד טולים, ויתורצו גם הקשיות שהקשינו טליהם, ונתחיל בביאור דברי המדרש זאת הארץ אשר תפול, מלמד שהראה הקב״ה למשה, כל מה שהי׳ וטתיד להיות וכו׳, דור ודור ומנהיגיו וכו׳, דור ודור ופושטיו וכו׳, ולכאורה איך שייך כ״ז לדרוש מפסוק זאת ה א ק, ויובן טפ״י מ״ש המתנות כהונה, דדייק ממלת זאת הארץ, דמשמט כזה שמראה באצבט בטטמו ונימוקו ט״כ, ואפ״ל דכל אלו הדורות שאמרו כאן שהראה הקב״ה למשה, יש לה שייכות וקישור לטנין הפרשה, שהראה הקב״ה למשה רבינו ארץ ישראל וכל המאורטות שיטברו טלי׳, וכל הדורות וצדיקיו ומנהיגיו, ודור ודור ופושטיו, שיחזיקו ויתיישבו בה, והראה לו השי׳׳ת הטת שיהי׳ מחריבי ישראל והטרב רב בתוכה, והשפלות גדול שיהיה באותן הימים, וכתב הב״ח (באו״ח סי׳ ד׳ ח) כשאין ישראל שומרין תומ״צ בארץ ישראל, אז ח״ו גורמין להסתלקות השכינה טיי״ש, ובאמת אין לא״י שר רק הקב״ה שרה, רק כשישראל -חוטאין אז ח״ו השכינה מסתלקת, ונטשה ה ם״מ שר א״י, ולכן לא נזכר בשום מקום שם השר של ארץ ישראל, כי א״י אין לה שר רק הקב״ה שרה, רק ט״י טוונות ישראל נסתלקה השכינה וטי״ז טולה מטצמו הס״ מ להיות מושל ושר הארץ בטוה״ר. ו ע׳׳ כ נאמר זאת הארץ אשר תפול, ולא נאמר זאת , הארץ אשר תקים, אבל הראו לו למשה רבינו, שיהי׳ באחרית הימים נפילה לארץ ישראל, שט״י המחטיאים שבתוכה יהי׳ נפשה ה ס״ מ שר הארץ, והראה לו הקב״ה גם הזמן שיהי׳ לטתיד לפני ביאת המשיח, שיטול הקב״ה שר הארץ שהוא ה ס״ מ ויפילו לפניהם, ואת רוח הטומאה יטביר מן הארץ וזה יהי׳ בזמן הגאולה.

ריח דברי מ ס עי ■ואל ולדרכנו יחורץ דברי המדרש אגדה (הובא, ברש״י ז״ל) שהפיל הקב״ה שריהם של ע׳ אומוח, ולכאורה אין שליטת ע׳ שרי אומות בא״י, ו איו שייך לדרוש כן מפסוק זאת כארץ אשר תפול, אבל יובן טפ״י הנ״ל, כי- הראה לו הקב״ה למשה שיהי׳ נפילה לארץ, והם״מ יהי׳ שר הארך, וידוע דהוא ראש על שרי ע׳ אומות, ואם הוא שר הארץ ושולע בארץ ישראל בעוה״ר, אז יש לכל האומות אחיזה בארץ ישראל, כי כל אומה יש לה שורשה בקליפה, וכולם ישלחו פירותיהם וענפיהם לשם, בעת שהוא שר הארץ בעוה״ר, והראה לו הקב״ה גם הזמן שיפילם ד׳ כולם, ואז יהי׳ תקומה לארץ ישראל באמת, ומה שלא נאמר בקרא זאת הארץ אשר תקים, לרמז גם על זמן הנפילה, כי הכל הראה הקב״ה למשה. ועפי״ז יבואר גם הפי׳ הראשון שכתב רש״י ז״ל, דעל שם שנתחלקה בגורל נקראת בלשון נפילה (עיין קושיתינו לעיל), ונקדים עוד מ״ש. הרמ״ע מפאנו זלל״ה בס׳ עשרה מאמרות עה״פ שאו את ראש כל עדת בנ״י לגלגלותם, שמשרע״ה ידע כמה פעמים יתגלגל כ״א מישראל, וראה כל הגלגולים עד סוף כל הדורות, וזהו נרמז במלת לגלגלותם עכת״ד, ואפשר לומר לפי״ז, דכשאמר להם משה רבינו זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה, ראה כל גלגולי נשמות שבכל הדורות שיתיישבו בארץ ישראל, ובפרט דמפורש כאן במדרש שהראה לו הקב״ה כל הדורות, ולפי״ז לכולם דיבר לכל דור ודור כפי בחינתו, והתוה׳׳ק נצחיית ונאמרה לכל הדורות, והנה באותן הדורות שהיו בימי יהושע ובימי הזקנים, שהתנהגו ישראל בארץ ישראל עפ״י התורה, היו ישראל נאים לארץ והארץ נאה להם, כמ״ש במדרש רבה הנ״ל, אמנם ראה משרע״ה כל הדורות, והשיג שמחלוקת הגורל הזה, יחזיקו בארץ דורות שלאחריהם בבית ראשון שיהיו עובדי ע״ז, גם ראה הדורות שיהיו בעקבתא דמשיחא, שיחזיקו בארץ ישראל פושעים ומחטיאים, ובדורות אלו יהי׳ נפילה גדולה לארץ ישראל, ושייך לומר הלשון זאת הארץ אשר תפול. אמנם בדור באי הארץ, שהיו כולם צדיקים . וקדושים, תקומה גדולה הי׳ לארץ, שיצאת מרשות האומות לרשות ישראל, ולכאורה לאותו הדור שדיבר משרע״ה אליהם לנוכח, לא יוצדק הלשון זאת הארץ אשר תפול, והול״ל זאת הארץ אשר תקום, אמנם אמרז״ל אמלאה החרבה כשזה קם זה נופל וכו׳, וזה לעומת זה עשה אלקים, ובהתגבר כח הקדושה יהי׳ נפילה גדולה לכוחות הטומאה ושריהם, וכל הע׳ אומות ושריהם שהם מכוחות הטומאה מנגדים לכוחות הקדושה, וע״כ באותו הדור שהי׳ התגברות לקומת הקדושה ותקומה הי׳ לארץ, עי״ז הי׳ נפילה לשרי ע׳ אומות דהא בהא תליא, ומוסב לשון נפילה שבפסוק על נפילת שרי האומות כדברי מדרש אגדה שהביא רש״י ז״ל. ומעתה ב׳ הפירושים שברש״י בקנה א׳ עולים, וז״ש רש״י לפי שנתחלקה בגורל נקראת החלוקה בלשון נפילה, ולדרכינו לפי שראה משרע״ה שמתוצאת הגורל יחזיקו בה בדורות שלאחריהם עוע״ז ומחטיאים, שלא יהי׳ הארץ נאה להם ולא הם נאים לארץ, ע״כ כתב בה לשון נפילה, אלא שעדיין באותו הדור שהיו צדיקים, לא יוצדק לשון נפילה, ע״ז הביא רשיז״ל דברי המדרש אגדה, שהפיל הקב״ה שריהם של ע׳ אומות מן השמים וכפתן לפני משה, אמר לו ראה אין בהם עוד כח, וזכו לזה בדור ההוא ע״י גודל התגברות הקדושה שהיו דור צדיקים וקדושים, ויוצדק לשון נפילה על שרי האומות, וב׳ הפירושים בקנה א׳ עולים והא׳ משלים לחבירו. ואפשר לפרש כן בכוונת המדרש שהקשו וכי הארץ נופלת, ר׳ל דאדרבה תקומה היתה לו כקושיתינו, וע״ז תירצו מה עשה הקב״ה נטל שר הארץ וכפתו והפילו לפניהם, דכשזה קם זה נופל, ושייך לשון נפילה ע״ז, וא״ש מה שסיימו במדרש שנחלו את הארץ בזכות התורה והם נאים לארץ והארץ נאה להם וכו׳, וע״כ בדור הזה הי׳ תקומה לארץ, ומה שאמה״כ לשון נפילה קאי על שר הארץ, דהיינו שרי אומות שהם מצד הטומאה שהי״ל נפילה, ע״י התגברות הקדושה, ובדרך זה אפ״ל גם דברי המדרש (המובא לעיל) זאת הארץ אשר תפול, דקשה להם לשון תפול, אלא מלמד שהראה הקב״ה כל מה שהי׳ ועתיד להיות וכו׳ דור ודור ודורשיו, דור ודור וצדיקיו, דור ודור ופושעיו, וע״כ יוצדק לשון נפילה בכל דור כפי בחינתו, וכמו שביארנו לעיל, ומעתה כל אלו המדרשים ודברי רש״י ז״ל בקנה א׳ עולים. ואפשר לבאר עוד ענין נפילה שרמז עלי׳ הכתוב בחלוקת הארץ, עפימ״ש בספה״ק צמח ד׳

דברי מ ס עי יואל רי ט לצבי(פ׳ ראה), (הבאתי בספרי ויואל משה מאמר ב׳ סי׳ קכ״ט) ותו״ד שאם ישראל חוטאים מ״ו בארץ ישראל, נתקפל המקום ההוא משם והלכה לה, וט״י קיפול ארצות בא במקומה מקום אחר מחו״ל, דקדושת ארץ ישראל אין רצונה לסבול הטומאה, וע״כ נתקפלה הארץ מתחתיהם, ורצוטה בישא מארץ הטמים נמשך טלי׳ טיי״ש שהאריך, טכ״פ נטתק ארץ ישראל ממקומה ט״י החטאים, והלכה לה למקום אחר, ובמי׳ זו נקרא נפילה לארץ ישראל ובחי׳ גלות, דאינו דומה כשא״י במקומה הראוי׳ או אם נטתקה בגלות למקו״א, ופרשתי דברי המדרש (ב״ר פ׳ נ״ו ס״ב) וירא את המקום מרחוק, א״ר יצחק טתיד המקום לירחק מבטליו, ולטולם, תלמוד לומר זאת מנוחתי טדי טד פה אשב וגו׳ לכשיבוא אותו שכתוב בו (זכרי׳ ט׳) טני ורוכב טל החמור טכ״ד המדרש, ולכאורה לפי הפשטות קשה הלשון, דלא המקום נתרחק מבטליו, אלא בטליו נתרחקו ונגלו בטוה״ר ממקומם, אמנם יובן לפי הנ״ל דארץ ישראל ג״כ בגלות, וט״י טוונות■ ישראל נתרחקה מבטליו, ולכשיבוא טני ורוכב טל החמור, ישוב ה׳ את שבותה ויחזירה כמימי קדם. ויו בן בזה מה שדרשו ז״ל (בספרי פ׳ ברכה) טה״פ ויראהו ד׳ את כל הארץ את הגלטד טד דן וגו׳ טד הים האחרון, מלמד שהראהו ד׳ למשה א״י מיושבת טל שלותה, וחזר והראהו המציקים לה, וטוד דרשו ז״ל טד הים האחרון, אל תקרי הים, אלא טד היום האחרון, מלמד שהראהו את כל הטולם כלו, מיום שנברא טד יום שיחיו בו המתים ט״כ, ולכאורה כל הטולם כלו מאן דכר שמי׳, ובפסוק כתיב ויראהו את כל הארץ וגו׳, אמנם לפי שהראהו הקב״ה כל הדורות טד סוף הטולם, ובמשך דורות הגלות נטתקה א״י ממקומה, וט״י קיפול ארצות מתחלף ומתפזר בשאר ארצות, ט״כ הראה לו הקב״ה למשרט״ה את כל הארץ, ואת כל הטולם כולו, וראה את כל המקומות שיהי׳ בהם בחי׳ קדושת א״י טד סוף כל הדורות. ו ה נ ה כתב הטרבי נחל (בפ׳ שלח) בשם הזוה׳׳ק והאריז״ל שהקשו הלא נודט איסור קדשים בחוץ שחייבין טליו כרת, טבור כי אין מקום להקריב קרבן, אם לא ביהמ״ק שטומד בא״י, ששם בחי׳ טשר קדושות וכו׳, אבל חו״ל אינו סובל קדושת הקרבן, וא״כ איך בכל מ׳ שנה שהיו ישראל במדבר בחו״ל, הקריבו קרבנות אצל המשכן, ותירצו שמטת צאתם ממצרים, בכל מקום חנייתם הי׳ שם כל טשר קדושות של א״י, וגם בטח נסטם, נסט א״י טמהם ט״י קיפול ארצות טיי״ש, נמצא דבטת הליכתם במדבר היחה טמהם קדושת א״י. ו ב ז ה יובן מאמר הכתוב זאת הארץ אשר תפול, ומלח זאת כמראה באצבט טל בחי׳ קדושת א״י שהי׳ טמהם במדבר, ודייק לומר זאת מכלל דאיכא אחריתי, לפי שאז הי׳ בחי׳ החילוף לצד מטלתם של ישראל, ותקומה הי׳ לארץ, אבל איכא אחריתי שיתחלף מקומה בטוונות ישראל ר׳זל, וזה בחי׳ נפילה לארץ, וט״כ דרשו חז״ל במדרש הנ״ל, מלמד שהראה הקב״ה למשה דור ודור ושופטיו, דור ודור ופושטיו וכו׳, ואלו יגרמו בטונותיהם נפילה לארץ בבחי׳ הנ״ל, ולכשיבוא אותו שכתוב בו טני ורוכב טל החמור, ישוב ד׳ שבותה ויחזירנה כמימי קדם, וכמו שפירשתי מאמר הכתוב בחצרות בית ה׳ בתוככי ירושלים, דלכאורה למה הוצרך הכתוב להגביל סמני המקום, והלא ידוט דחצרות בית ד׳ הם בתוככי ירושלים, אמנם בטו״ה בגליותינו מתרחק במי׳ הקדושה ממקומה, ט״י קיפול ארצות כבחי׳ ’ הנ״ל, וט״כ אמר הכתוב שלטתיד כשיתקיים הללו את ד׳ כל גוים שבחוהו כל האומים, אז יהי׳ בחצרות בית ד׳ בתוככי ירושלים, טל מקומה הראוי׳ לה, ותקומה יהי׳ לארץ בב״א.