שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן א

החיים והשלום יחדיו יהיו תמים על ראש , כ״ק ידידי הרב הגאון הצדיק המפורסם סוע״ה בו״ק חו״פ נהודא נפישא שושילתא דיחוסא רם וגבה ונשא כק״ש מפארים טוה״ר חיים אלעזר שליט״א האבדק״ק מונקאטש והגליל יצ״ו. אחד״ש כהדר״ג נ״י כמשפט, ספרו היקר מנחת אלעזר ס״נ אשר כבדני לנכון הניעני, ורב פודה ות״ח על מנחתו היקרה. ומדי עברי בו בחפזון בטרדת החג כנעשה בחפזון, ראיתי מה שהאריך בסי׳ נ״ד לפלפל עם הגאון מאויוואראש ז״ל אם להכשיר רוק לנטילה, ויגע למצוא עכ״פ סמך לדבר שלא יטהר את הידים.

והנה בהרבה אחרונים מבואר כי אדרבה הנוגע ברוק אף בידים נקיות צריך נטילה מחדש כמו במגע בשאר מקום מטונף, ומקורו מהראב״ד ז׳׳ל בס׳ תמים דעים (סי׳ ס״ו) שכתב בין החילוקים שבין מים ראשונים למים אחרונים וז״ל מים ראשונים אם שפשף בגופו או בכותל צריך נטילה אמרת שמא נגע במאכולת או בזיעה וכו׳ או ברוק שעליהן מים אחרונים אין צריך רחיצה אחרת [והובא לשון זה גם במנחת יעקב כלל ע״ז סי׳ ט׳ץ ובאלי׳ רבה סי׳ קע״ג אלא שיש שם ט״ס קצת], ומ״ש דמים אחרונים אין צריך רחיצה אחרת, אף דגם לברהמ״ז צריך ידים נקיות וליזהר שלא ליגע במקום מטונף, מ״מ לנגד זה סגי בנקיון כפים אף בלא מים, וגם לתפילה אין למזור יותר ממיל, ולדברי תורה אין צריך לחזור כלל אף לכתחילה אחר מים כמבואר במג״א סי׳ צ״ב סק׳׳ה, וברהמ״ז אפשר ידינו כדברי תורה, והראב״ד שם מיירי שיצטרך רחיצה אחרת בהחלט ע״י מים דוקא וזה אינו אלא במים ראשונים קודם סעודה שאז אם נגע במקום מטונף לא סגי בלא מים, ועכ״פ הנה משב הראב״ד ז״ל את הרוק בין כדברים המצריכים נטילה מחדש גנגיעתם, וא״כ אצ״ל שלא יועיל לנטילה. הן אמת, כי מדכתב הרמ״א ז״ל בסי׳ צ״ב להצריך נטילה בנוגע בצואת האף והאוזן ולא חשב גם הרוק, מזה משמע קצת דאינו סובר להחמיר ברוק, אבל קשה להקל נגד הראב״ד במה שאינו מבואר בשו״ע בהדיא ההיפך. אמנם היעב׳ץ בם׳ מור וקציעה ]הובא בשערי תשובה שם[ גם הגר״א בס׳ ימטשה רב חילקו בזה על השו״ע והקילו שלא להצריך נטילה בצואת האף והאוזן, ולדבריהם נראה פשוט להקל גס ברוק, כי אינו מסתבר כלל שיהי׳ הרוק מאום יותר !מצואת האף והאוזן. אבל הם לא דברו אלא שלא ■להצריך נטילה את הנוגע בהם בידים נקיות, אבל לא שיועיל לנטילה במקום דצריך נעילה מכבר. ובס׳ חסידים )סי׳ רנ׳׳ב וסי׳ תתפ׳׳ה( כתב להצריך נקיון כפים בצואת האף והאוזן. והנה באשל אברהם מהגה׳׳ק מבוטשאעש ז״ל בסי׳ צ״ב החליט דמהני ליטול ידיו ברוק לתפילה כמו במים ממש, וכתב דאף שאמרו חכז״ל לחזור )ג׳( ]ד׳[ מילין מלפניו ומיל לאחריו, זה מיירי כשידיו מלוכלכים הרבה ולא סגי לי׳ יבהרוק שבפיו במשך ההליכה )דג׳( ]דד׳[ מילין. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים, דהאיך אפשר לומר דמה שהצריכו חכז״ל לחזור אחר מים לתפלה מיירי בידים מלוכלכות, והלא הכי ׳מבואר שם בברכות דף ט״ו דלק״ש מנקה ידיו בעפר או בצרור ובקסמין דלא כתיב ארחץ במים אילא ארחץ בנקיון כל מידי דמנקי ואפ׳׳ה לתפילה עד מיל חוזר, וא״כ מיירי כשידיו נקיות ע׳׳י עפר או צרור ואעפי׳׳כ הצריכו לתפילה לחזור מילין אחר מים, והדק״ל וכי לא יהי׳ לו רוק בשהיית ערך מילין. ואולי שאלות ותשובות או״ח סיטן א ד ב ר י י וא ל יט חשבוהו חכד^ל לבזיון השם, יהוא ל(םור מדינא מדברי הש״ם ביומא דף ע׳ שבטשור שבחומש הפקודים קוסא טל פה שלא לגרום ברכה שאמה צריכה. והשלה״ק שמתיר לגסום ברכה שאינה צריכה בשבת שצריך להשלים המאה ברכות, צ״ל כיון דמצוה קעביד לבקש איפנים להרבות בברכות שהוא מחויב להשלים המנין אינו בכלל בזיון, אבל בלא״ה בודאי דאסור מדינא. ואם הוא כן כשגורם ברכה שעושה אח״כ מלוה בעשייתה, ק׳ץ כשהוא גורם ברכה שהיא ׳לבטלה ואסורה ׳דודאי איכא בה בזיון השם טפי, ומאי נ״מ אם מצוה להנכרי, דבשאר איסורין שאינו אסור אלא העושה מעשה איכא למימר ■דבמצוה לנכרי דאין שליחות לנכרי לא הוי כעושה מעשה ומותר, אבל כאן סוף כל סוף הוא גורם לבזיון השם והוא אסור מדינא לפענ״ד. ובעיקר הדבר בענין הקולא ע״י נכרי גס בשאר איסורין יש פלוגתא אי אמירה לנכרי שבות דיש שליחות לעכו״ם לחומרא, אבל כאן נראה דאין נ״מ בכ״ז. ]ג ם י״ל דכל השומעים עושים בזה איסור מדיגא, דהזכור לאברהם ה׳ ברכות אות הרהור הביא מהלק׳׳ט ופרח שושן והשל״ה דגם המהרהר ברכה לבטלה עובר ^משום ל״ת דהרהור כדיבור. והנה בהך דהרהור כדיבור מבואר בשו׳׳ע סי׳ ס״ב דאם מחמת אונס קרא ק״ש בלבו יצא ׳בדיעבד, ונראה זה ברור ברוב הפוסקים דמה דאמרינן הרהור לאו בדיבור דמי אינו א׳לא להחמיר לכתחלה ]ומה דמקי-לין בברכה״ת )סיימן ׳מ״ז סעיף יד׳( שם יש טעם אמר דאין מברכין על המחשבה כמו דאין מברכין על ביטול ממין עי׳ פרמ״ג שם, עוד נאמרו בזה ענינים שונים בדברי הפוסקים אכ״מ[. אמנם בברכה לבטלה אם מהרהר בלבו יש פוסקים דאינו עובר משום ל״ת, ובגן המלך אות כ״ג כתב הטעם דל״ת עיקרו לשבועה ובשבועה כתיב לבטא בשפתים. וצריך להבין מה יעשו לאזהרת אתי ה׳ אלקיך תירא דשם לא נזכר ביטוי שפתים. ואולי מה דנלמד מאת ה׳ אלקיך תירא הוא בשביל שיש בי׳ בזיון השם שזהו בכלל המורא ליזהר מלבזוסו, ובהרהורא אפשר לא שייך בזיונא דנעלם הוא מעיני כל חי. או אפשר דאיתא בספרים ומובא )במג״א( ]בבאה״ט[ )סי׳ א׳ ס״ק ג׳( לצייר לפניו השם הוי׳ ב״ה שזה מסוגל ליראה, ומשמע אף בלי שום פסוק או איזה שבח, ואילו היה מוציא בפיו את השם באופן כזה הי׳ עובר על האזהרה דאת ה׳ אלקיך תירא ובע׳ דזהו היפוך היראה, ובמהרהר הוא מביא עוד אח היראה בלבו, ובע״כ דמהרהר אינו בכלל האזהרה דאת ה׳ אלקיך תירא. ועכ״פ אם שייך נ״ת בהרהור הוא פלוגתת הפוסקים. והנה זה נראה פשוט דאם יש לו איזה ספק בברכה דשפיר מברך בהרהור, דלו יהא ספק אם שייך ל׳׳ת בהרהור הוי ס׳׳ס ומברך, ומצינו כ״פ בשי״ע דמברכין על ס״ס אף בפה לענין ספירה בסימן תפ״ט ולענין קריאה בס״ת פסולה ובכמה דוכתי. אמנם כשאין לו ספק אם צריך לברך למה לא נצטרך לחוש לדעת כפוסקים המחמירין בחומר ל״ת, ובנידון דידן עוד ממור יותר מבשאר מהרהר דלית בי׳ משום בזיונא, וגם הוא בדרך מורא שמים, אבל בכאן דמהרהר ע״י שהוא שומע ברכה לבטלה וכל העם רואים את הנשמע ושוימע כי טונה ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דאית בי׳ בזיון השם עובא, ובאופן כזה המטה אזנו לשמוע ברכה לבטלה ומהרהר בה זהו בודאי היפך המורא ואפשר כו׳׳ע יודו בזה דאסור. וחכז״ל חשו בנדרים דף י׳ דלא לימא קרבן דילמא יאמר לה׳ וקמפיק ש״ש לבטלה, אף דחששא זו דשמא ימות בזמן מועט כזה או ש׳מא יתחרט הם חששות רחוקות דכ״ז הוא נגד החזקה, ואעפי״כ חשו מכז״ל לכל ספק באזכרת ש״ש, והאיך יהי׳ מותר להכניס עצמו לכתחלה לספק ל״ת. ואולי י״ל בזה מה שפי׳ הרא״ש ז״ל בנדרים דף ז׳ דלכן החמירו בהזכרת ש׳׳ש להצריך נידוי אף השומע ושותק יותר מבשאר טוברי טבירה כיון שיש בו עונשים חמורים כאלו. והנה מה שלמד שהחמירו בכאן בשומע ושותק יותר מבשאר עוברי עבירה הוא ממה שלא נזכר זה בשום ׳מקום להצריך נידוי השומע ושותק, וא״כ צריך להבין הלא גם בע״ז ומחלל שבת לא הוזכר להצריך נידוי את הרואה ושותק, וכי ממור כ״כ הזכרת השם יותר ׳מע״ז אשר המודה בה הוא ככופר בכל התורה כולה ומחלל שבת דחמירא כע״ז. ולפי הנ״ל י״ל דמע״ז וח״ש בלא״ה יש לחלק כיון דהוא אינו עושה שום איסור אלא מה שלא מוחה גחבירו, אבל בשומע הזכרת השם גם הוא עושה איסור בשימיעתו האזכרה לבטלה כמבואר, ואך דהוא אינוס דמאי הוה לי׳ למיעבד בשימיעתו פתאום, אבל אם שתיק אח״ה גלי אדעתי׳ דניחא לי׳ ונלכד גם הוא במצודה זו. אמנם עיקר הקושיא היא משאר עבירות התלויים בשמיעת האוזן כמו בשמיעת דברי נבילה ול״ת שמע שוא וכדומה הרבה עבירות התלויים בשמיעה, ואמרו מכז״ל )כתובות דף ה׳ ע״ב( האוזן נכווית תחלה באיברים, ואעפי״כ לא מצינו לחייב נידוי אח השומע פתאום ושותק אח״כ, וע״ז מתרן שפיר בשביל העונשים החמורים שבה. שאלות ותשובות אדח סימן א ב ד ב ר ואל ואולי כששיל זה השיאו ם ש הר״ן והר&׳׳ש ז״ל בהך דהשומע אזכרה מפי פבירו, דבפ״ק דפמורה )דף ד ע״א( נלמד זה מאם ה' אלקיך פירא. ולכאורה לאיזה צורך הביאו זה שם מהיכן שנלמד אזהרה זו דשם אין שום נ׳׳מ בזה. אמנם לדרכנו יסכן שפיר דאפשר סברי ג״כ דלא שייך ■ל״ת בהרהור דבשבועה כתיב לבטא בשפתים, ואך בשביל שנלמד גם מאת ה׳ אלקיך תירא דילא שייך ביטוי שפתים לכן אייב גם השומע, ולזה הביאו זה שם להבין למה חייבו השומע ושותק[. ו מ ה שחקר שם ■לענין נדר ושבועה אם הוי שבועה כשמשמיע קולו עוד הפעם אף שנשאל על שבועתו, הנה גבי שבועה צריך שיהיו פיו ולבו שוין והאדם בשבועה כתיב, ואף אם המכונה היא כפיו ממש, אם אין לבו שם ■והוא !כבר התחרט ונשאל על שבועתו, מה מקום יש להסתפק שיהי׳ שבועה, מ ה שחידש ג סי׳ מ׳ בענין כל העומד לזרוק וכו׳ )ב״ק דף ע״ו ע״ב(, שהוא עפ״י דברי הר״ן ז׳^ל )נדרים דף נ״ב ע״א( בדשייל״מ זכיון שעתיד להיות כן הוא שיוה באיכות. הנה ממקום צמיחת סברא זו שהוא הר״ן ז״ל, שם מבואר דזה האיכות ■מה שעתיד להיות כן אינו דואה את הכמות, דלכן במבשא״מ לא מהני כלל מה שהוא דישלי״מ אלא במב״מ כיון דשוה גם בכמות, ואיך נקח מדבריו לדחות את הכמות ע״י מה שעתיד להיות כאשר האריך בזה הרבה. ובאמת סברא זו לתלות את דברי הר״ן ז׳^ל בדשלי״מ עם דברי ר״ש דפל העומד, הוא מבואר ■כבר בתשובת ברית אברהם סי׳ ל׳׳ה, אבל הוא כתב בהיפך דטעמו של הר״ן ז״ל דע״י שעתיד להיות ניתר הוי מב״מ עכשיו, הוא מדברי ד׳ש דבל העומד להעשות כעשוי דמי, וצידד לומר לאף ■דלא קיי״ל כר׳׳ש י״ל דהיינו בשביל שחסר מעשה או דיבור אבל בדשיל״מ דאינו חסר מאומה ועומד ממילא להיות כן אפשר מודי. יותר אין ■להאריך כעת, השי״ת יזכהו ללמוד וללמד בהרחבת הלב, ואת חג המצות, יחוג בכשרות ודיצות, כנפשו הטובה ■ונפש ידידו דו״ש כהדרגנ״י באה׳ד וברגשי כבוד כערכו הרם שא ■וה^נ׳ הק׳ לואל טייטלבוים סיטן ב ב״ה, ג׳