דברי יואל על התורה/בראשית/חיי שרה
~ חיי שרה ~
מאמר א
פסקה א
(מכתי"ק) ויהיו חיי שרה מאה שנה וגו' ברש"י ז"ל בת ק' כבת כ' וכו', שני חיי שרה כולן שוין לטובה, הקשו המפרשים ז"ל כיון שכבר חשב בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז', מה מרמז עוד במ"ש כולן שוין לטובה, גם האיך נלמד זה ממאמר שני חיי שרה.
פסקה ב
ב) במד"ר הה"ד יודע ד' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי', כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. וצ"ב מ"ש ז"ל כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים והיינו הך.
פסקה ג
ג) עוד שם במד"ר ר' עקיבא הי' יושב ודורש והציבור מתנמנמין, בקש לעוררן, אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינות, אלא תבוא אסתר שהיתה בת בתה של שרה, שחיתה קכ"ז שנה ותמלוך על קכ"ז מדינה, וצ"ב מה ראה לעוררן בזה דייקא, וכבר כתבו המפרשים בזה דרכים שונים ועוד לאלקי מילין.
פסקה ד
והנלפענ"ד עפ"י המבואר בזוה"ק ר"פ ויגש (דף ר"ז ע"א) וז"ל רזא דמלה הכא, דהא דוד מלכא חי וקיים לעלם ולעלמי עלמין, ודוד מלכא הוי נטיר כל יומוי דלא יטעם טעם מיתה, בגין דשינתא חד משיתין במיתה איהו, ודוד בגין דוכתי' דאיהו חי, לא הוי נאים אלא שיתין נשמי, דעד שתין נשמי חסר חד איהו חי, מתמן ולהלאה טעים בר נש טעמא דמותא וכו', ועל דא הוי דוד מלכא משער שעורא דליליא, בגין דיתקיים בחיים וכו', והב"י באו"ח (סי' ד') למד מדברי הזוה"ק אלו דהשיעור להצריך נטילת ידים הוא שתין נשמי יעיי"ש, והנה אמרו ז"ל שבת (פ"ט ע"ב) שאמר יצחק אבינו לפני הקב"ה כמה שנותיו של אדם ע' שנה וכו' דל עשרין וחמש דלילותא וכו', הנה הי' מגרע כ"ה שנים כנגד הלילות, שאינם נחשבין במנין שני חייו של אדם, ומעתה לפי"ז בשרה אמנו ע"ה שקיבלה בת בתה שכר קכ"ז מדינה כנגד קכ"ז שנים שחיתה, ואלמלי היתה ישינה בלילותי' יותר משתין נשמי, שמבואר בזוה"ק שבאותו שעה אין זה נקרא חי, אז לא הי' אפשרות לומר עלי' שחיתה קכ"ז שנה, כי היו חסרים הרבה משנות חיי', דשעת השינה שבלילות הי' נגרע מערך השנים, ועכ"ח שבמדריגה זו היתה, שלא נתנה שינה לעיניה יותר משתין נשמי, אשר ע"כ היתה נקראת חי וקיים לעולם, ולא נחסר מחיי' מאומה.
פסקה ה
ובזה יובן היטב דברי המדרש הנ"ל שבשעה שרצה רע"ק לעורר את העם משינתן, אמר להם תבוא בת בתה של שרה שחיתה קכ"ז שנה ותמלוך על קכ"ז מדינה, שנשמע מזה שלא היתה ישינה יותר משתין נשמי, שבשביל כך הי' ראוי לחשוב כל שנות חיי' בשלימות ליתן עליהם שכר, ויש ללמוד ממנה גודל המעלה של הממעטין ליתן שינה לעיניהם, ובודאי שעי"ז כל העם ישמעו ויתנו לב להתעורר משינתם, ובזה מובן מה שהוסיפו ז"ל לדרוש מהכתוב שני חיי שרה כולן שוין לטובה (עיין קושיא א'), דממ"ש בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז', אף שזה ראי' שהשלימה עצמה בכללות שנותי', אבל עדיין לא נדע מזה אם לא היו חסרין ממנין שנותי' ע"י השינה בלילות, ולזה אמר שני "חיי" שרה, שכולן היו בכלל החיים וכפרש"י ז"ל כולן שוין לטובה, שהיתה בכל שנותי' בחיים חיותה, בלי הפסק טובה הבאה מפעולות שנות חיי'.
פסקה ו
וזה שדרשו ז"ל במדרש הה"ד יודע ד' ימי תמימים, כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, כי אלו שישנים בלילה יותר משתין נשמי וטועמין טעמא דמותא, אף אם אח"כ משלימין עצמם בעבודתם, עם כל זה ממנין שנותם נחסר עת השינה שבלילות, שאינו נחשב בכלל החיים ונגרע מערכם, אבל אם יום ולילה לא יחשו מעבודתם במעט שינה במעט תנומה, ע"ד שנא' בשרה אמנו שני חיי שרה כולן שוין לטובה, בדרך זה גם שנותיהם תמימים בלי שום גירעון, ונחלתם לעולם תהי', ר"ל שעי"כ נקראים חי וקיים לעולם כמו שמבואר בזוה"ק גבי דוד המע"ה.
פסקה ז
באופן אחר אפשר לפרש דברי המדרש הנ"ל ודברי רש"י ז"ל, בהקדם דברי הגמ' סוכה (נ"ג ע"א) גבי שמחת בית השואבה, יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו אלו חסידים ואנשי מעשה, ויש מהן אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו אלו בעלי תשובה, עכ"ד הגמ' והנה באמת אף אותן שחטאו ותיקנו אח"כ את ימי הילדות, היו נחשבין לפני הקב"ה כאילו לא חטאו, דבתשובה מאהבה זדונות נחשבין כזכיות, ועד"ז מכ"ש הנה החסידים ואנשי מעשה העובדים השי"ת מנעוריהם ומוסיפין בכל יום ויום לעלות ממדריגה למדריגה, שנמצא בימי הזקנה עובדים השי"ת במדריגה מעולה אשר לא זכו לזה בשני נעוריהם, כי מוסיפין בכל יום ויום בעבודה עד שמגיעין לשלימות הראוי, ותמיד שבין ומתחרטים על שלא עבדו כן השי"ת גם בימי נעוריהם, וא"כ בודאי נחשב לפני השי"ת כאילו עבדו אותו ית' בכל שנותיהם כמו לבסוף בימי הזקנה אשר הגיעו לשלימות הגמור, כי אף העונות נתהפכין לזכיות ע"י התשובה, ומכש"כ אלו הצדיקים אשר שבין ע"ז שלא עבדו השי"ת בשני נעוריהם כמו בימי הזקנה שבאו אז להשגה אמיתית.
פסקה ח
ובזה י"ל ביאור דברי המדרש יודע ד' ימי תמימים, כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, דלכאורה אף הצדיקים שהשלימו עצמם בשלימות הגמור, מ"מ שנותיהם אינם לכאורה בשלימות כראוי, כי יש ביניהם גם שני הנעורים שלא היו עדיין בשלימות הזה של ימי הזקנה, ולזה אמר דאינו כן, אלא כשם שהם תמימים, ר"ל באותו שלימות ממש שהם השלימו עצמם בכל עבודתם עד ימי הזקנה, כך שנותיהם תמימים, שלא נחסר להם מכל שנותיהם, דאף שנותיהם של ימי הנעורים נחשב לפני השי"ת, באותו השלימות שזכו אח"כ בימי הזקנה. והנה באמת אף שגם ע"י התשובה מאהבה נמצאו שני הנעורים מתוקנים ממש כמו ימי הזקנה, אעפ"כ מצינו בגמ' דאותן שלא חטאו אמרו בנוסח אחר מהבעלי תשובה, שהם אמרו אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו, כי אצלם השני הנעורים בעצמם הם טובים ומתוקנים אף בלי ימי הזקנה, משא"כ בבעלי תשובה אף שניתן כל השבח הזה גם לשני הנעורים, אבל אך ימי הזקנה גרמו כל השבח שכפרו על ימי הילדות, ונמצא שאינם שוין לגמרי, כי ימי הזקנה הם בעצמם טובים, משא"כ שני הנעורים קבלו הטובה רק מימי הזקנה.
פסקה ט
ומעתה יל"פ במאה"כ שאחר שחשב כל השבח לשרה אמנו ע"ה בת ק' כבת כ' וכבת ז', הנה עדיין י"ל שע"י ימי הזקנה זכתה לכל זה, ואולי ימי הילדות לא היו מתוקנים מחמת עצמותן, ואף שחשב לה הקב"ה כל השבח בכל שנותי', עדיין י"ל שימי הזקנה כפרה עליהם, לזה הוסיף הכתוב לומר שני חיי שרה, וכדברי רש"י ז"ל כולן שוין לטובה, דר"ל שהיו כל שנותי' שוין ממש בשיווי גמור, דגם שני הנעורים היו בעצם טובים ומתוקנים כמו ימי הזקנה. (ע"כ מכתי"ק).
פסקה י
ואפ"ל עוד בביאור דברי המדרש הנ"ל ר"ע הי' יושב ודורש וכו', בהקדם דברי המדרש הה"ד יודע ד' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי' (תהלים ל"ז) כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים וכו' דבר אחר יודע ד' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשי' וכו' ונחלתם לעולם תהי' שנאמר ויהיו חיי שרה עכ"ד המדרש, ובמדרש ילקוט גרס שנאמר שני חיי שרה, וצ"ב הכוונה בדרשתם ז"ל כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים והיינו הך, גם צ"ב הקישור בסיום מאמרם שנא' ויהיו חיי שרה ולגירסת הילקוט שני חיי שרה, איך נשמע מינה דשנותיהם תמימים.
פסקה יא
ואפ"ל עפימ"ש בס' מטה אפרים הלכות ר"ה (סי' תקצ"ח) ויחוש למ"ש בירושלמי הישן בר"ה גם מזלו ישן וכו', שהמלאך המליץ עליו בשמים אינו מלמד עליו זכות ח"ו וכו', (וציין שם באלף למטה), ומ"ש כי האריז"ל הי' ישן אחר חצות, הלואי שיהי' ביכולתינו לעשות כמעשהו בהקיץ, א' מני אלף ממה שהוא ז"ל הי' מתקן בשינתו עכ"ל, ומובא בכתבי האריז"ל שפעם א' כשהי' ישן האריז"ל ראו שפתותיו מרחשין, ואחר שהקיץ שאלוהו תלמידיו על זה, והשיב להם דמה שהשיג אז בעת השינה הי' צריך לזה כמה שנים לחזור עליהם בהקיץ עכתדה"ק.
פסקה יב
היוצא לנו מזה דצדיקים אמיתיים גם בעת שינתם עבודת הקודש עליהם, ועובדים ד' גם בעת ההוא ומתקנים תיקונים נפלאים, ואף גם אז נקראו חיים וכמ"ש ז"ל דאפי' במיתתם נקראו חיים, ומכש"כ בחייהם בעת שינתם שהיא רק א' מס' במיתה אצל כל אדם, ודאי שאצלם נחשב לחיים נצחיים וממנין שנותיהם, אולם לאו כל מוחא סביל דא, ואין מדה זו נוהגת בסתם בנ"א, ואמרו רז"ל במתני' דאבות במ"ח דברים התורה נקנית בהן, וא' מהם במיעוט שינה, שהשינה בסתם בנ"א אם אינו לצורך עבודתו ית' נחשב לחסרון משנות חייו ואחד מששים במיתה, ואפשר דבזה ביקש ר"ע לעורר את הצבור שהיו מתנמנמין בשעת הדרשה, ואמר להם מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינות, אלא תבא בת בתה של שרה שחיתה קכ"ז שנה וכו' והיינו לפי שגם הלילות לא נגרעו משנות חייה, ולפיכך זכתה אסתר בזכותה מדה כנגד מדה למלוך על קכ"ז מדינות בלי מגרעת, אמנם מדריגה זו לא זכו אלי' כי אם יחידי סגולה שבעולם, אבל לסתם בנ"א מגרעות ניתן להם מימי חייהם ע"י השינה.
פסקה יג
ואפ"ל עוד על פי פשטות על פי מה שכתב הטור (באו"ח סי' רל"א) דבכל מה שיהנה בעוה"ז לא יכוין להנאתו אלא לעבודת הבורא ית' וכו', אפי' דברים של רשות וכו' שכיבה כיצד אצ"ל בזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות אם מתגרה בשינה לענג עצמו, שאין ראוי לעשות כן, אלא אפי' בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו אם עשה להנאת גופו אין זה משובח אלא א"כ נתכוין להשלים צרכי גופו שיוכל לעבוד בוראו, ויתן שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות ושלא תיטרף דעתו בתורה מחמת היגיעה וכו', ומסיים שם כללו של דבר חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו ולשקול את כל מעשיו במאזני שכלו, וכשרואה דבר שיבא לידי עבודת הבוי"ת יעשהו וא"ל לא יעשנו, ומי שמדות הללו מצויות בו נמצא עובד את בוראו כל ימיו, ועד"ז ביאר הב"י זלל"ה בה' יוהכ"פ מ"ש בגמ' ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין אלא כל האוכל בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי, ר"ל שאם אוכל בתשיעי שיהי' לו כח להתענות בעשירי עי"ז נחשב לו כאילו התענה ט' וי', דהכנה למצוה כמצוה יחשב עיי"ש, וכמו"כ לעניננו דמי שמכוון לישן כדי שעי"ז יוכל לעבוד את בוראו ע"צ השלימות, השינה בעצמה נחשב לעבדות הבוי"ת, ונקרא האדם בבחי' חי באותה שעה, ולא נגרע ממנין שנות חייו, וע"כ ר"ע כשביקש לעוררן אמר להם מה ראתה אסתר וכו', אלא תבוא בת בתה של שרה שחיתה קכ"ז שנה וכו', ר"ל שנחשבו לה כל שנות חייה, ואף עת השינה לא נגרע מהם, לפי שהתכוונה בזה רק לצורך עבודתו ית', אמנם לא כן השינה כה"ג בשעת הדרשה בעת שעוסקין בתורה, ה"ה ביטולה של תורה וגריעותא הוא, ובזה הוכיחן על פניהם והבן.
פסקה יד
וז"ש שני חיי שרה, לדרשא דכולן שוין לטובה, ואע"פ שכבר אמר שנה בכל כלל וכלל לומר בת ק' כבת כ' וכו' שלא חטאה, אמנם מזה אין ראי' רק על הזמן שהיתה ער שאז עבדה את השי"ת בשלימות, אבל עדיין לא נשמע מזה שגם בעת השינה הי' עבודתה שלימה ולא נחסרו ממנין שנותי', ע"ז פרש"י שני חיי שרה כולן שוין לטובה דרצה להשמיענו בזה גם על עת שינתה שהיו כולן שוין לטובה וז"ש במדרש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים דהיינו שעובדים השי"ת בכל ימיהם בתמימות, כך שנותיהם תמימים כולם שלימים לרבות גם עת שינתם.
פסקה טו
וזה שמסיים בילקוט שנאמר שני חיי שרה דנלמד מזה דכל השנים שוין לטובה כפירש"י, וכן מה שמסיים במד"ר שנא' ויהיו חיי שרה הכוונה ע"ד שדרשינן בכ"מ ויהיו בהווייתן יהו, כלומר שתמיד היו בהווייתם שווין בעבדות הבוב"ה ואף בעת שינתם, ויעזור השי"ת שזכותם יגן עלינו, וכמ"ש ונחלתם לעולם תהי', שזכות עבודתם נצחי וקיים לדורי דורות, ונזכה לעבוד את השי"ת בנחת ובשמחה ולהיות דבוק בו ובתוה"ק באמת, וננצל מכל צרה וצוקה ונזכה לראות בישועת כל ישראל ושמחתן ובהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו ב"ב אמן.
פסקה טז
באופן אחר אפ"ל דברי המדרש והדקדוקים הנ"ל, בהקדם דברי האוהחה"ק לפרש הפסוק שני חיי שרה, וזלה"ק ולמה שפירשנו שע"י סיבת הבשורה עלו לה חייה פחות ממה שהיו, יכוון להודיע משפט החסד אשר ישפוט הקב"ה לידידיו, כי כל צדיק שלא השלים ימיו לסיבה ידועה, לא יגרע ה' מצדיק מה שהי' מרויח אילו היו שניו שלמים, וישלים לו שכרו על השנים שלא פעל בהם דבר, כי יאמר אליו אילו הייתי חי, תאותי היתה לסגל דבר טוב, והוא אומרו שני חיי שרה, כוון אל השאר, שכל שנותי' היו חיים ממנה ויאירו מכבודה עכלה"ק, ופירשנו בזה דברי המדרש כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים ונחלתם לעולם תהי', דלולא הרשעים לא היו הצדיקים מתים כמבואר בב"ר, וא"כ בדין הוא שיהי' נחשב שנותיהם תמימים ואף השנים שאחר העדרם ויהי' שכרם לעולם (עיין בדברנו להלן) אמנם לכאורה כיון שנחשבו לשרה אמנו גם אותן השנים שהיתה ראוי' לחיות בהם וה"ה משנות חיי', א"כ הדרא קושית המדרש לדוכתי' מה ראתה אסתר למלוך על קכ"ז מדינות בדיוק, והרי היו זכות שנות חייה מרובין ויתרין על קכ"ז כנ"ל, אמנם אפשר לחלק דאף שאמרז"ל חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, מ"מ להיות שהרצון והמחשבה הם פעולה רוחנית בלבד, ע"כ גם שכרו רוחני ומשתלמת כולו רק לעוה"ב, משא"כ שכר המעשה אוכלין מפירותי' בעוה"ז והקרן קיימת ושמור לעוה"ב, וז"ש במדרש הנ"ל כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, ואף השנים שנחסרו מהם לסיבה ידועה, הבוי"ת משלים להם שכרן ונעשו כל שנותיהם תמימים, ונחלתם "לעולם" תהי', ר"ל שנחלת שכרם של אלו השנים שמור לעולם הבא דייקא, כי אינו דומה שכר המעשה לשכר הרצון והמחשבה כנ"ל.
פסקה יז
ובזה אפ"ל דברי המדרש (בפ' ואתחנן) אמר משה לפני הקב"ה אתה אמרת אל תשלח ידך אל הנער והחלפת אותו באיל אעברה נא ע"כ והיא פליאה ויתבאר עפ"י אמרם ז"ל (סוטה י"ד ע"א) דרש ר' שמלאי מפני מה נתאו' משה רבינו ליכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מפרי' או לשבוע מטובה הוא צריך, אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל, ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי, אמר לו הקב"ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר מעלה אני עליך כאילו עשיתם וכו' עכ"ד הגמ', (ועיין מ"ש המהרש"א ז"ל דבמצו' שלא נתחייב בה, הרשות לבקש משום קיבול שכרם עיי"ש), אמנם על זה היתה טענת משרע"ה דאעפ"כ אינו דומה שכר המעשה לשכר הרצון והמחשבה בלבד, והראי' לזה שאתה אמרת לאאע"ה אל תשלח ידך אל הנער, ובזה כבר נתקבל קרבנו לרצון מדין חשב לעשות מצו' ונאנס דמעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, ואעפ"כ החלפת אותו באיל וציוויתו להקריב איל תמורתו, הרי ששכר המעשה ובחינת מצותה גדולה הרבה יותר מקיומה ברצון המחשבה, וע"כ אעברה נא ואף שהבטיח לו הבוי"ת מעלה אני עליך כאילו עשיתם, בכל זאת רצה משרע"ה לזכות בשכר המעשה לא בשכר המחשבה בלבד, והשיב לו הקב"ה רב לך, הרבה שכר צפון לך לעוה"ב ואין צורך לך לבקש ע"ז, ומה שחפץ הקב"ה באאע"ה שיהי' לו שכר המעשה כנ"ל, הי' רק בשביל שיהנו בניו בזכות העקידה בעוה"ז, דכל דורות ישראל ניזונים בזכותו, וע"כ הי' צורך שיתקיים בפועל המעשה, כי שכר המחשבה והרצון משתלמת רק בעוה"ב כנ"ל, אבל במשרע"ה אדרבה הי' צורך והכרח לתועלת ישראל, שלא יכנס לארץ כמבואר במדרשי חז"ל ומה שנוגע לעצמו לא הי' נחסר לשלימותו שכר המעשה כנ"ל.
פסקה יח
ובזה אפ"ל דברי המדרש הנ"ל ר"ע הי' יושב ודורש וכו', ביקש לעוררן וכו' דהנה כמו"כ אלו המתבטלים מתורה ועבודה ע"י אונס שינה, ראוי להם שיקבלו שכרם משלם כדין חשב לעשות מצוה ונאנס, וע"ד שפי' הטו"ז זלל"ה שוא לכם משכימי קום ר"ל המשכימים ומקדימים לקום מביהמ"ד, טוב יותר להיות מאחרי שבת ואף אם תחטפנו שינה, כן יתן לידידו שינה, שהבוי"ת משלם שכרו גם על עת השינה כדין חשב לעשות מצוה ונאנס עכת"ד ז"ל, ובזה יתבאר דר"ע הי' יושב ודורש והיו הצבור מתנמנמין, ביקש לעוררם ולהוכיחם, אמר להם מה ראתה אסתר למלוך על קכ"ז מדינות אלא תבוא בת בתה של שרה שחיתה קכ"ז שנים, ותמלוך על קכ"ז מדינות, ולכאורה לפי טעם זה היתה ראוי' למלוך על יותר מקכ"ז מדינות, כבחי' שכתב האוהחה"ק דגם אלו השנים שנחסרו משנות חיי', נשלמו והיו חיים ממנה והאירו מכבודה ונמנו כולם להיות עולין לשני חיי שרה, אעכ"ח ששכר המעשה גדולה משכר המחשבה והרצון, ושכרה משתלמת גם בעוה"ז משא"כ שכר המחשבה, ובזה ביקש לעוררם משינתם, כדי שיקיימו מצות תלמוד תורה בפועל ולא מדין נאנס בלבד והבן.
מאמר ב
פסקה א
במד"ר ויהיו חיו שרה וגו' יודע ד' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי', (תהלים ל"ז) כשם שהם תמימים כך שנותיהן תמימים וכו', ונחלתם לעולם תהי' שנא' ויהיו חיי שרה, מה צורך לומר שני חיי שרה באחרונה, לומר לך שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעוה"ז ובעולם הבא, ויל"ד טובא, חדא מ"ש כשם שהם תמימים כך שנותיהן תמימים צ"ב הכוונה, דלכאורה היינו הך, דכיון שהשלימו עצמן להיותן תמימים, גם שנות חייהם תמימים הם, גם צ"ב הקישור ונחלתם לעולם תהי' שנא' ויהיו חיי שרה וגירסת הילקוט שנא' שני חיי שרה, איך נשמע מזה שלעולם תהי'. גם צ"ב הלשון חביב חייהם של צדיקים בעוה"ז ובעוה"ב, ומה"ת שלא יהי' חביב, ואמרז"ל כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, ופשיטא דחביבים הצדיקים לפני הקב"ה, ולמ"ל לדרשו מקרא דשני חיי שרה, גם איך נשמע מהאי קרא בעוה"ז ובעוה"ב, וכל דברי המדרש כולו מוקשה הוא וצ"ב.
פסקה ב
ב) ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, בבעל הטורים ולבכותה כ"ף קטנה, שלא בכה אלא מעט לפי שזקנה היתה וכו', וצ"ב דהרי אמרז"ל דנענשו הזקנים על שלא הספידו את יהושע כראוי וגעש עליהם ההר להרגן, ואע"פ שזקן הי', ואיך ספק שמיתת צדיק הוא אבידה שאינה חוזרת, כמש"כ הצדיק אבד לדורו אבד, ואפי' אם יהי' מופלג בזקנותו הרבה, ובודאי שהי' קבלה לחז"ל שלא בכה אלא מעט, אבל הא גופא טעמא בעי וצ"ב הכוונה בזה.
פסקה ג
ג) ואקברה מתי מלפני, יל"ד על מלת מלפני דמיותר הוא, ויספיק לומר ואקברה מתי.
פסקה ד
ונבוא אל הביאור, ונקדים מ"ש ק"ז הישמח משה זלל"ה עה"פ ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון, עפימ"ש באוהחה"ק בפ' חקת עה"פ ותמת שם מרים, וכן בפ' ברכה עה"פ וימת שם משה, דשם לבד הוא שמת, אבל חי הוא במקום אחר קדוש ועליון עכ"ל, וע"ד שאמרז"ל בסוטה (דף י"ג ע"ב) שם שם לגז"ש מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש וכו', וכמו"כ יתפרש הכתוב כאן ותמת שרה בקרית ארבע, ר"ל שאצל העיר הי' לה בחי' מיתה, שנסתלקה משם ויציאתה עשה רושם כיציאת צדיק, אבל היא בעצמותה נתחברה בנשיקה למקור החיים בדבקות עצום וכו' עכ"ל ק"ז זלל"ה, ובאמת מבואר כן בזוה"ק עה"פ ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, וז"ל תא חזי רזא איהו, דאע"ג דשרה מיתת, דיוקנה לא אעדי מן ביתא, ולא אתחזי תמן מיומא דמיתת עד דאתת רבקה, כיון דעאלת רבקה אתחזיאת דיוקנא דשרה דכתיב ויביאה יצחק האהלה וגו', מיד שרה אמו אתחזיאת תמן וכו', ועל דא וינחם יצחק אחרי אמו, לא כתיב אחר מיתת אמו אלא אחר אמו, דאמו אתחזיאת ואזדמנא בביתא עכ"ד הזוה"ק, וראוי להבין דכיון דדיוקנה לא אעדי מן ביתא, מ"ט לא אתחזיאת מיומא דמיתת עד דאתת רבקה, וכי לא הי' זכותו של יצחק מספיק לזה וטעמא בעי.
פסקה ה
ונראה לבאר הענין דלכאורה ראוי להבין דרשתם ז"ל (סוטה דף י"ג ע"כ) הנ"ל מ"ש לא מת משה, ויליף לה מג"ש כתיב הכא וימת שם עבד ד' וכתיב התם (שמות ל"ד) ויהי שם עם ד' ארבעים יום וארבעים לילה מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש, וכבר העירו המפרשים דהרי כמו"כ כל הצדיקים אף במיתתם נקראים חיים, ומדוע במשרע"ה הוצרכו ז"ל ללמוד דבר זה מג"ש דשם שם.
פסקה ו
ונקדים מ"ש ז"ל במס' כתובות (דף ק"ג ע"א) מרבינו הקדוש, שאחר הסתלקותו כל בי שמשי (ערב שבת) הו' אתי לביתי', ההוא בי שמשא אתאי שבבתא קא קרי' אבבא, אמרה אמתי' שתיקו דרבי יתיב, כיון דשמע שוב לא אתא שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים, פרש"י שלא להוציא לעז לומר לא צדיקים היו שלא הי' להם רשות לבוא לביתם כמו רבי עכ"ל, ובאמת מה שלא זכו לזה שאר צדיקים אף שהיו מופלגים בצדקתם, אפשר דזכה רבינו הקדוש לזה כפי בחי' שורש נשמתו, או מסגולת איזה מצו' שהי' זהיר בה יותר, ע"ד שאמרז"ל אביך במאי זהיר טפי, אמנם אעפ"כ כשנתודע הדבר לא בא עוד לביתו, כדי שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים.
פסקה ז
ודבר פלא איתא בספר חסידים (רמז תתשכ"ט) דרבינו הקדוש הי' נראה בבגדים חמודות שהי' לובש בהן בשבת ולא בתכריכין, להודיע שעדיין הי' בתוקפו ופוטר את הרבים ידי חובתן בקידוש היום, ולא כשאר מתים שהם חפשי מן המצות, כי אם כחי בבגדים כמו שהי' לובש בחייו, והצדיקים נקראים חיים אפי' במיתתם ופוטר בקידוש היום עכ"ל, ומרן החיד"א ז"ל בפירושו ברית עולם על הספ"ח כתב, אני בעניי בקונטרסי שם הגדולים (ח"א דף ה' ע"ב) נחה דעתי הקצרה בכמה ענינים עפ"י דברי רבינו ז"ל, עכ"ל ברמז, ושם בס' שה"ג כתב בערך רבינו אליעזר בר נתן, שכמה שנים הי' תמה על מ"ש בס' עמק המלך דאאע"ה השלים מנין, וכן על מעשה שעשה רבינו האריז"ל בבית הכנסת וכיוצא בדברים אלה, עד שמצא דברי הספ"ח הנ"ל, ועפי"ד נחה דעתו העליונה בכל החקירות הנ"ל, ופי' שם דמ"ש ז"ל כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות רוצה לומר סתם אדם, וע"ד שפי' המהרש"א ז"ל ב"ב (דף קס"ד ע"ב) אהא דא"ר ג' עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום עכת"ד החיד"א ז"ל.
פסקה ח
ובאמת יש להקשות על דבריו דבמס' שבת דף קנ"א ע"ב) נקטו הך דבמתים חפשי לגבי דוד מלך ישראל, וכבר דיבר בקדשו הרב תרומת הדשן בפסקים (סי' ק"ב) מענין זה, והביא השואל ראי' מדברי הגמ' ב"מ (דף קי"ד ע"א) דאשכחי' רבה בר אבו' לאלי' דקאי בביה"ק של עכו"ם, ושאל ממנו ולאו כהן הוא מר, מ"ט קאי מר בביה"ק, והשיב לו דאין קברי עכו"ם מטמאין, עכ"פ מוכח משם דה"ה כחי ומחוייב במצות, עיי"ש שהאריך, אמנם יש סתירה לזה מדברי הגמ' שבת הנ"ל, וראיתי מי שהקשה עוד על דברי ספ"ח הנ"ל שהי' מוציא הרבים ידי חובתן בקידוש היום, דנהי דצדיקים לא נעשו חפשי מן המצות, וכדאמרי' צדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב שנא' ילכו מחיל אל חיל, מ"מ אינם בגדר חיוב מצות אלא כמי שאינו מצו' ועושה, ואיך יכולים להוציא אחרים ידי חובתן, והלא כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן והיותר נראה בביאור הענין ע"פ מ"ש רבינו הגדול מאורן של ישראל הח"ס זלל"ה (בשו"ת חלק ו' תשו' צ"ח), בענין אלי' זל"ט, שהביא שם כמה מאמרים סותרים עיי"ש, ויצא לחלק דכשמתגלה אלי' בלבוש גופו ה"ה מגדולי חכמי ישראל ותשבי יתרץ קושיות ואיבעיות, ואליו תשמעון כי מי כמוהו מורה, ולא שייך לומר תורה לא בשמים הוא, וכן כששאלו רבב"א בביה"ק של גוים וא"ל לאו כהן מר, אז נתגלה בלבוש גופו, דאנשמה בלא גוף לא שייך לשאול ולאו כהן מר וכו', אך כשמתגלה בנשמתו כמו ביום המילה, אז איננו מחוייב במצות, ובמתים חפשי כתיב, וא"ש מ"ש בברית מילה זה הכסא של אלי' וכו' עמוד על ימיני לסמכני ואפי' בשבת, ואע"פ שיש משום ספק תחומין למעלה מי' עכת"ד ז"ל עיי"ש שהאריך, ואפשר שזה הבחי' הי' ברבינו הקדוש לפימ"ש בספ"ח שהי' נתגלה בכל ערב שבת בלבוש גופו, וע"כ הי' דינו כחי וכמצו' ועושה, וא"ש שפוטר הרבים ידי חובתן בקידוש, או אפ"ל ע"ד שכתבנו לעיל דרבינו הקדוש זכה לזה כפי בחי' שורש נשמתו, וע"ד שכתב במגלה עמוקות (אופן פ"ד) וכ"כ בגלגולי נשמות להרמ"ע מפאנו זלל"ה, שרבינו הקדוש הי' ניצוץ יעקב, ויעקב אבינו לא מת כמאמז"ל (תענית ה' ע"ב) ואמרו שם מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, ועד"ז אפ"ל כמו"כ בכל אותן הצדיקים שהזכירו חז"ל אצלם דלא מתו, הי' להם תוספת בחי' חיים על שאר הצדיקים שכולם קרויים חיים אפי' לאחר מיתתם כאמרז"ל, ויתרים עליהם אלו שדינם כחי גמור לענין קיום המצות וכמצו' ועושה דמי', וכמו שהי' ברבינו הקדוש, וזכו לזה מצד בחי' שורש נשמתם או ע"י סגולת איזה מצו' שהיו נזהרים בה יותר מדרך הרגיל כנ"ל, וכמו"כ מ"ש חז"ל בגמ' סוטה (דף י"ג ע"ב) דלא מת משה ויליף לי' מג"ש, כתיב הכא וימת שם משה עבד ד' וכתיב התם ויהי שם עם ד' וגו' מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש, כוונתם ז"ל שהי' בבחי' חי גמור לענין קיום המצות כמצוה ועושה, וכתב העיון יעקב מבעל שבות יעקב שם דדייקו כן מדכתיב וימת שם משה עבד ד', משמע שעדיין הוא עבד ד', והא דכתיב וימת ויקבור שלא להוציא לעז על צדיקים ראשונים וכו' עיי"ש.
פסקה ט
נחזור לעניננו ונאמר דיתכן דכמו"כ בחי' זו היתה בשרה אמנו, ע"ד שאמרו ז"ל בזוה"ק הנ"ל דאתחזיאת ואזדמנא בביתא בדיוקנה ממש, ממילא היתה כחי גמור לענין קיום המצות וכמצוה ועושה, והנה אמרז"ל בב"ר דכ"ז ששרה קיימת הי' נר דלוק מע"ש לע"ש וברכה מצוי' בעיסה וכו', ומשמתה פסקו וכשבאה רבקה חזרו, וכן הוא בזוה"ק שרגא הו' דליקת מע"ש לע"ש, והו' נהיר כל אינון יומי דשבתא, בתר דמיתת כבתה ההיא שרגא, כיון דאתת רבקה אהדרת שכינתא ושרגא אדליקת, ולכאורה צ"ב מדוע לא הי' נס זה עד דאתת רבקה, וכי לא יספיק זכותו של יצחק לכך, ובפרט לפימ"ש בזוה"ק דדיוקנה דשרה לא אעדי מן ביתא כלל, אלא דלא אתחזיאת עד דאתת רבקה, א"כ אמאי פסקו כל אלו אחר מיתתה, וראוי שישאר הנס בזכותה וגם בזכות יצחק, והנ"ל בביאור הענין דהנה לא אזדמנת נס כזה בנרות של שבת לשום אדם חוץ משרה אמנו, ומצינו שהזכירו חז"ל בר' אליעזר הגדול שלא נחסר השמן עד מוצ"ש, אבל משבת לשבת לא נזכר בדרז"ל אלא בשרה אמנו, ויובן ע"ד שאמרז"ל בתנחומא פ' נח, היא כבתה נרו של עולם לפיכך תשמור את הנר, ועוד אמרז"ל היא טמאה חלתו של עולם לפיכך תשמור מצות חלה, ואיתא בילקוט ראובני בשם ספר שפתי כהן, דשרה אמנו היתה גלגול חו' עיי"ש, והנה היא בגודל קדושתה תיקנה הפגם של חו' והוסיפה על המאורות, ונתנה כח קדושה בנרות עד שהיו דולקין מע"ש לע"ש, וכן הי' הברכה מצוי' בעיסה עד"ז, לפי שתיקנה פגמה של חו' כנ"ל.
פסקה י
ונקדים עוד מ"ש חז"ל במס' שבת (דף כ"ג ע"ב) א"ר חנינא הרגיל בנר הוויין לי' בנים ת"ח, פרש"י דכתיב (משלי ו') כי נר מצו' ותורה אור, ע"י נר מצו' דשבת וחנוכה בא אור דתורה, והמהרש"א ז"ל דקדק דבכל הני שהזכירו חז"ל שם אמרו לשון הזהיר, כגון הזהיר במזוזה ובציצית ובקידוש, ולמה נקטו בנר הרגיל בנר, והשבות יעקב הקשה ע"ד הגמ' הנ"ל דעכשיו בזמה"ז דכ"ע רגילים בנר של שבת וחנוכה, א"כ יהי' לכולם בנים ת"ח, והרי חזינן דלאו הכי הוא עיי"ש, והנה הטור (בסי' רס"ג) העתיק לשון הגמ' הנ"ל, ושינה והוסיף בלשונו, וז"ל ויהא זהיר לעשות נר יפה, דא"ר הונא הרגיל בנר שבת להשתדל בו לעשותו יפה הו"ל בנים ת"ח, וכתב הב"ח איכא להקשות דבגמ' סתמא קאמר הרגיל בנר הו"ל בנים ת"ח ומנ"ל לפרשו לעשותו יפה יעיי"ש תירוצו, ולדרכנו אפשר לומר דקשיא לי' להטור קושית השבות יעקב הנ"ל דא"כ הכל יהי' בניהם ת"ח, וגם לשון הרגיל צ"ב כנ"ל, וע"כ הוסיף ביאור דכוונתם ז"ל, שירגיל את עצמו וישתדל בעבודתו לעשותו יפה, ואפשר לרמז כלשונו הקדוש ע"ד שאמר הה"ק מרופשיטץ זלל"ה כשהייתי בדחן רגיל הייתי לומר זיווגם יעלה יפה בכוונה על זיווג העליון, דלעתיד יהי' זיווג שם הוי' ושם אדנ' עולה צ"ה כמנין יפה כידוע ליודעי חן, והנה בני עלי' מכוונים בכל מצו' לכוונה הנ"ל לשם יחוד קוב"ה ושכינתי', וזה נרמז בלשונו הקדוש של הטור במה שהוסיף ביאור בדברי הגמ' הרגיל בנר שבת להשתדל בו לעשותו יפה, ר"ל דהעושהו לכוונה הנ"ל הובטח לו שיזכה לבנים ת"ח מאירים בתורה, כמשפרש"י ע"י נר מצוה יזכה לתורה אור.
פסקה יא
ועד"ז אפ"ל דברי המד"ר צחוק עשה לי אלקים א"ר לוי הוסיפה על המאורות, נאמר כאן צחוק עשה לי אלקים ונאמר להלן ויעש אלקים את המאורות ולדרכנו נאמר דשרה אמנו הוסיפה על המאורות בהדלקת נר שבת, והשתדלה לעשותה יפה לכוונה עליונה כנ"ל, עד שנעשה נס בנרותי' שהיו דולקין מע"ש לע"ש מה שלא זכה אלי' שום אדם, והיינו מפני שהיתה מדלקת בקדושה נפלאה ולכוונה העליונה, ומסגולת המצוה לזכות לבנים מאירים בתורה, ועי"ז זכתה ליצחק אבינו והשתלשלות כלל ישראל, וזה ירמוז בדבריהם צחוק עשה לי אלקים בלידת יצחק א"ר לוי הוסיפה על המאורות ובדין הוא שתטול שכרה כנ"ל.
פסקה יב
ויבואר לפי דרכנו דברי הזוה"ק הנ"ל, ואפשר דכיון דשרה אמנו לא מתה כמ"ש בישמח משה הנ"ל ומוכח כן בזוה"ק הנ"ל דאתחזיאת בדיוקנה ממש, וע"כ היתה מקיימת המצות כמצו' ועושה, והיתה מדלקת נרות שבת וכן מצות חלה להוציא אחרים ידי חובתן, וע"ד שכתב בספ"ח הנ"ל ברבינו הקדוש שהוציא אחרים בקידוש, ומעתה יובן מה שחזר הנס להיות הנר דלוק מע"ש לע"ש וכו', דכל זה הי' בכח הדלקתה וקדושת מעשי' ולא זכה לזה שום אדם זולתה כמ"ש לעיל, אמנם כל זמן שלא באת רבקה לא נראתה הנס לבריות, כדי שלא להוציא לעז על צדיקים ראשונים כמו שמצינו ברבינו הקדוש, דשוב לא אתא לביתי' מטעם שלא להוציא לעז וכו' וא"ש מ"ש בזוה"ק דדיוקנה לא אעדי מן ביתא, ואפ"ה לא אתחזי תמן מיומא דמיתת עד דאתת רבקה והיינו נמי מטעמא שלא להוציא לעז וכו', אבל משבאת רבקה הי' אפשר לתלות הנס בזכות רבקה ע"כ חזרו כל אלה.
פסקה יג
ובזה יובן דברי המדרש הנ"ל, מה צורך לומר שני חיי שרה באחרונה ר"ל דמיותר הוא, לומר לך שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעוה"ז ובעוה"ב, ר"ל דגם בעוה"ב נקראים חיים ומסגלים מצות ומע"ט כמצו' ועושה, וחביב חייהם ועבודתם לפני המקום ב"ה, ואפשר שלזה כיון רש"י ז"ל שני חיי שרה כולן שווים לטובה, ולא קאי על קכ"ז שנה שחיתה בעוה"ז, שכבר נתרבו מהקישא דשנה שנה, אלא ר"ל כל שנותי' גם בעוה"ב שווין לטובה ומסגלת מצות ומע"ט בהם כמו בחיי'.
פסקה יד
ויתבאר ג"כ תחילת המדרש יודע ד' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי', כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, ויובן עפימ"ש האוהחה"ק בפ' ואתחנן כי העושה מאהבה אין קץ לשכר מעשיו עיי"ש, ומעתה הם תמימים בשלימות עבודתם שאין קץ וגבול לשכרם, אבל שנותיהם לכאורה אינם תמימים, דיש גבול והפסק לשנות עבודתם דבמתים חפשי, אמנם באותן הצדיקים שהם בבחי' מצווים ועושים אף בעוה"ב באלו גם שנותיהם תמימים בלי גבול וקץ, דחיי עוה"ב אין לה הפסק וקץ, וזה שסיימו שנא' ויהיו חיי שרה, ר"ל שיש להם הוי' לעולם ולפי גירסת הילקוט שנא' שני חיי שרה ר"ל דכולם שוין לטובה וכל שנותיהם תמימים ואין להם הפסק.
פסקה טו
ומעתה יתבארו דברי בעה"ט מ"ש דכ"ף קטנה דלבכותה רמז שלא בכה אלא מעט לפי שזקנה היתה (עיין קושיא ב' לעיל) ויובן עפימ"ש ז"ל במס' תענית (דף ה' ע"ב) א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת, א"ל וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטיא וכו' א"ל מקרא אני דורש וכו' מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, ופרש"י והאי דחנטו חנטיא סבורים היו שמת, וכתב השבות יעקב דלכך כתיב בקרא דספדו ספדניא וחנטו חנטיא וכו' כדי שלא להוציא לעז על הצדיקים הראשונים עיי"ש, וכמו"כ לעניננו אפ"ל דאאע"ה ידע והשיג שלא מתה שרה, וכל מה שעשה לא עשה אלא לפנים כדי שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים וע"כ לא בכה אלא מעט, ואפשר דמ"ש בעה"ט לפי שזקנה היתה, זה הי' הטעם בפני הבריות כדי שלא להוציא לעז כנ"ל, אבל הוא בעצמו לטעמי' אזיל דידע והשיג שלא מתה אלא נסתלקה מעוה"ז, ובזה יתבאר משה"כ ואקברה מתי מלפני, דמלת מלפני מיותר כנ"ל, ויובן עפי"מ שפי' ק"ז היש"מ זלל"ה וישלח יעקב מלאכים לפניו, דבתוכיות לבבו לא שם בטחונו בשליחותם, אלא בד' הי' כל מבטחו, והשליחות הי' רק חוץ ממנו ולפנים עיי"ש, ועד"ז יתפרש הכוונה ואקברה מתי מלפני, אבל בתוכיות לבבו ידע והשיג שלא מתה כנ"ל.
פסקה טז
ויהיו חיי שרה מאה שנה וגו' שני חיי שרה פרש"י כולן שווין לטובה, ויל"ד דכבר נשמע מדרשא דשנה שנה כפרש"י ז"ל בת ק' כבת כ' וכבת ז', ובמדרש איתא הה"ד יודע ד' ימי תמימים וגו' כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים וצ"ב הכוונה במ"ש הם ושנותיהם והיינו הך.
פסקה יז
ב) ואברהם זקן בא בימים וגו', בגמ' יומא (דף כ"ח) דרשו ז"ל אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי' שנא' ואברהם זקן, יצחק זקן ויושב בישיבה הי' שנא' ויהי כי זקן יצחק, יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה הי' שנא' ועיני ישראל כבדו מזקן, אליעזר זקן ויושב בישיבה הי' שנא' ויאמר אל עבדו זקן ביתו, וראוי להבין דתינח באברהם יצחק ויעקב א"ל שלא הי' ישיבתן בזמן א', אלא שאחר הסתלקות אאע"ה הי' יצחק אבינו יושב בישיבה ומלמד תורה לרבים, וכן עשה יעקב אבינו אחר הסתלקות יצחק אבינו, אבל אליעזר שהי' בזמן רבו ובפני רבו, למה הוצרך להיות יושב בישיבה בפ"ע, ואיך לא הספיק לתלמידיו ישיבתו של אברהם אבינו.
פסקה יח
ג) איתא במדרש (הובא בישמח משה) וד' בירך את אברהם בכל זה אליעזר שנא' המושל בכל אשר לו, מכאן אמרו חכמים אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה עכ"ד המדרש והוא פליאה.
פסקה יט
ולבאר הענין נקדים דברי הגמ' ברכות (ל"א ע"א) ת"ר אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה, והיכי דמי הלכה פסוקה, אמר אביי כי הא דר' זירא, דא"ר זירא בנות ישראל החמירו ע"ע שאפי' רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליהם ז' נקיים, פרש"י ז"ל הלכה פסוקה שאינה צריכה עיון שלא יהא מהרהר בה בתפלתו עכ"ל, ויל"ד למה נקטו חז"ל הלכה זו דר' זירא דוקא, ובאמת לדינא כמו"כ עומדין להתפלל מתוך הלכה פסוקה אחרת, ומדוע בחרו ז"ל בהלכה זו לדוגמא.
פסקה כ
והנ"ל בזה עפי"מ שפירשתי בא וירא מאמר רז"ל (ב"מ פ"ז ע"א) כתיב קמח וכתיב סלת מכאן שהאשה עיניה צרה באורחין, פרש"י ז"ל הוא אמר קמח והיא אמרה סלת, וצ"ב דאיך נשמע מכאן שהאשה צרה עיני', ואדרבה רצתה ליתן סלת דעדיפא, ויש גורסין איפכא, אבל גם לפי גירסא זו קשה ולא נאריך בדיוקים (כבר הובא בדברנו לעיל) וכבר נאמרו בזה אופנים שונים במפוה"ת וכעת נ"ל דבר חדש בזה, דהנה אמרו ז"ל בגמ' (ב"מ שם ובב"ר) ויקח חמאה וחלב וגו', ואילו לחם לא אייתי לקמייהו אמר אפרים מקשאה תלמידו של ר"מ משמי' דר"מ, אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה הי', ושרה אמנו אותו היום פירסה נידה ע"כ, והקשה הרא"ם ז"ל דלפי סדר הכתובים אם נטמא הלחם קודם הבשורה ע"י שפירסה נדה וחזר לה אורח כנשים, א"כ מדוע התפלאה עוד שרה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה, והרי כבר חזר לה אורח כנשים ע"כ קושיתו, וראיתי בס' פרדס דוד שכתב לתרץ בשם המפורשים, דבאמת לא חזר אורחה כ"א אחר הבשורה, אלא שבאותה שעה שבאו המלאכים ראתה טיפת דם כחרדל, והחמיר אאע"ה על עצמו חומרת ר' זירא, (עיין בדברנו לעיל שהארכנו בזה עיי"ש ולא נכפיל הדברים).
פסקה כא
ונקדים מ"ש הח"ס זלל"ה (בתשו' חיור"ד קס"א) על חומרת ר' זירא הנ"ל, דלכאורה מי נתן להם רשות להרבות בחומרות אלו וכיו"ב ולבטל הבעל מפו"ר עי"ז, וביאר הוא דהניחו להם חז"ל להחמיר ע"ע עפימ"ד בגמ' ב"ב (דף ס' ע"ב) אמר ר' ישמעאל בן אלישע מיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזירות רעות וכו', דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לישא אשה ולהוליד בנים וכו' אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ועיין פרש"י שם, ומטעם זה הניחו להם חז"ל לבנות ישראל להחמיר, דדי שלא אסרו לישא נשים, אבל להקל משום ביטול פו"ר לא ראוי לעשות כן אחר החורבן אלו תו"ד ז"ל היוצא לנו מדבה"ק דחומרא דר"ז אתינן עלה לסיבת החורבן והגזירות ר"ל (ועיין בדברנו לעיל שבארנו בזה כמה מאמרי חז"ל) והנה סיבת החורבן הי' בעונותינו שרבו, ושורש החטאים נמשך להם לישראל מחטא העגל, שהרי במעמד הר סיני פסקה זוהמתן והיו כמלה"ש וכאדה"ר קודם החטא, אלא שאחר חטא העגל חזרה זוהמתן, ובפרט חורבן בית ראשון שהי' בעון ע"ז שרשו הי' מחטא העגל, ושורש חטא העגל נסבב ע"י הערב רב, כמ"ש הקב"ה למשה לך רד כי שחת עמך, ואמרז"ל שחת העם לא נאמר, אלא עמך הערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם וכו', ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה הם שחתו והשחיתו (עכ"ל רש"י ז"ל בפ' תשא), ומשרע"ה לש"ש ולטב אתכוין, אבל מהתחברות הזה של הערב רב עם ישראל נצמח החורבן, ומזה נסתעף חומרת ר' זירא כדברי הח"ס זלל"ה.
פסקה כב
והנה אף דאמרו ז"ל קיים אאע"ה כל התורה כולה ואף מילי דרבנן כגון ערובי תבשילין, מ"מ חומרא דר"ז שכל עיקרו נסתעף ע"י גזירת החורבן והגלות, מהיכא תיתי נאמר דנהג אאע"ה בחומרא זו, ובימיו עדיין לא הי' טעם להך חומרא, אמנם עפ"י דברינו הנ"ל דשורש הלכה זו נמשך ממה שקיבל משרע"ה הערב רב ורצה שידבקו גרים בשכינה, וע"כ אברהם אבינו ע"ה שהי' בחי' דרכי עבודתו שו' בזה למשרע"ה, שרצה לקרב ולגייר העוברים ושבים ולהכניסן תחת כנפי השכינה אפשר דלפי בחינתו כבר נהג בחומרת ר"ז, שהשיג הסכנה הכרוכה בזה לדורות ושעתידין חז"ל לתקן גזירה זו, והוא ע"ה נהג בכל תקנות חז"ל ואף זו מכללה, וע"כ אמר קמח ולא אמר סלת, דסלת נעשית ע"י לתיתה במים וכבר הוכשר לקבל טומאה משא"כ קמח דלא נעשית בלתיתה ואפשר דנילושה במי פירות דאין מכשירין, אמנם שרה אמנו הי' דרכי עבודתה בזה שונה משל אברהם, והיתה עיני' צרה באורחים לקרב את כל מי שעובר ושב, כי חששה לסכנת ההתחברות, ואף שלרוב קדושתם לא היו מתייראים מזה לעצמם, אבל יש בזה סכנה ודאית לדורות העתידים, וע"כ לפי בחינתה אולי לא נהגה בחומרת ר' זירא, והגם דקיימה כל מילי דרבנן, אבל אפשר דחומרא זו שכל עיקרו נתקבלה ע"י גזירת החורבן, ולפי בחינתה היתה מצפה שלא יבוא, אפשר דלא החמירה בזה לענין טהרות, ולטעם זה אמרה סלת ואע"ג דהוכשר בלתיתה, ושפיר דייקו חז"ל דמכאן דהאשה צרה עיני' באורחין, ר"ל שהיתה בחי' עבודתה שונה משל אברהם, במצות הכנסת אורחים כנ"ל.
פסקה כג
והנה אמרו חז"ל בברכות (כ"ו ע"ב) אברהם תיקן תפלת שחרית, וילפי' מהך קרא האמור בפרשה (הנ"ל), וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה וכו', ולכאורה אם מכאן נלמד שתיקן אאע"ה תפלת שחרית, מדוע לא תיקנה אאע"ה עד עכשיו ומ"ט רמז עלי' הכתוב בעת ההוא דוקא, ואפ"ל דבגמ' שם פליגי אמוראי מר ס"ל תפלות אבות תקנום ומר ס"ל כנגד תמידין תקנום, ומסקנת הגמ' לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות, והרמב"ם ז"ל פוסק כדברי שניהם, דתפלות אבות תקנום וגם כנגד תמידין תקנום עיי"ש, ואולי שהאבות תקנום כנגד תמידין, וע"ד שאמרו בתנחומא ר"פ תבוא, שצפה משה ברוח הקודש וראה שביהמ"ק עתיד ליחרב וכו', עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין ג' פעמים בכל יום וכו' עכ"ד התנחומא, ולפי"ז בזמן שביהמ"ק קיים שהיו ישראל מקריבין התמידין בפועל, א"כ לא היתה התפלה מחוייבת לטעם התמידין ואחר החורבן שאין לנו לא תמיד ולא קרבן, באה התפלה במקום הקרבנות מתקנת האבות.
פסקה כד
ואיתא בספה"ק אוהב ישראל וקדו"ל זלל"ה דאאע"ה נתקשרו כל רמ"ח איבריו בשורש העליון להוות מרכבה לשכינה הק', וע"י האיברים השיג את כל מצות התורה, שהיו איבריו מתנועעין רק למה שהוא רצון הבוי"ת, ובזה פי' הפסוק וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו, ולכאורה תיבת וישלח הוא למותר וכו', אך כאשר רצה אאע"ה להעלות את יצחק בנו עולה לד', ולא הי' רצון הבורא רק להעלותו ולא לשחטו, לכך הי' צריך אאע"ה לכוף את ידו לעשות שליחותו וזהו וישלח עכ"ל האוהב ישראל זלל"ה, ועד"ז אפ"ל לעניננו שראה אאע"ה שידו נמשך ליקח קמח ולא סלת, והשיג שחומרא דר"ז נגע בו, ושורש חומרא זו בסיבת החורבן אתיא, וע"כ מיד עמד והתקין תפלת שחרית כנגד תמיד של שחר שעתיד ליפסק, וא"ש שרמז הכתוב כאן וישכם אברהם בבקר שתיקן תפלת שחרית על זמן החורבן כנגד תמידין, ובזה אפשר להבין קצת דברי חכמים וחידותם בגמ' ברכות הנ"ל, אין עומדין להתפלל וכו' אלא מתוך הלכה פסוקה, כי הא דר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן, ולכאורה הרבה הלכות פסוקות הן ומדוע בחרו בזה דוקא ומה ענינה לתפלה, אמנם לפי דרכנו מכח הלכה זו עמד אאע"ה בתפלה, ולטעם זה מיד וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה, וע"כ נקטו חז"ל לדוגמא הך הלכה פסוקה דר"ז, דהלכה זו שייכה לתפלה שהוא במקום תמידין לסיבת החורבן, ושורש תקנת התפלה היתה מכח הלכה זו, ע"כ נקטוהו חז"ל לרמז, ולדינא כמו"כ מתוך הלכה פסוקה אחרת עומדין לתפלה.
פסקה כה
היוצא לנו מזה ששורש החורבן והגזירות והצרות נשתלשלו מהתחברות הערב רב בישראל, ובכל דור ודור הם עומדים על ישראל באופנים שונים ובלבושים שונים להדיח את ישראל מעבדותו ואמונתו ית', וראיתי בשער הפסוקים להאר"י ז"ל (בפ' ואתחנן) שכתב שם בענין הערב רב שקיבלם משרע"ה והי' בזה תקלה לישראל, ובאמצע דבריו כתב ועתה רוב הדור מהם עיי"ש, ובעוה"ר בעיקבתא דמשיחא התגברו מאוד כתות הערב רב להחליש נערי בני ישראל מאמונתם, ותקותינו בישועתו ית' שיצילנו וישמרנו מהם ומדיעותיהם, יהי' תחת איזה שם שיהי' אגודה ודכוותי', כולם כאחד מעשיהם להזיק ולהחליש האמונה מלב ישראל, כאשר כבר ביררתי שאין הפרש ביניהם כלל, וידוע שיותר צריך להתרחק ממי שמעשיו נראים ישרים, כאשר פי' החיד"א זלל"ה בס' חסדי אבות במאמר המשנה הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע, דלכאורה מה טיבו דהאי שכן רע, אי הו' רשע הרי כבר אמר ואל תתחבר לרשע, גם צ"ב מדוע אצל הרשע אמר אל תתחבר עמו, ולגבי השכן רע הזהיר התנא יותר וצוה על ההתרחקות ממנו, ופי' הוא ז"ל דהאי שכן רע, פירושו דהוא שכן לרע, אבל הוא מראה את עצמו כצדיק במעשיו, ומאיש כזה צריך להתרחק יותר ממי שהוא רשע בפרהסיא, דאותו שמעשיו גלויים ומכירים ברשעו לא יבואו ללמוד מדרכיו, אבל מי שנראה כצדיק למדין ממעשיו, וע"כ אם הוא שכן לרע יבוא להשפיע מדרכיו המקולקלים על אחרים, ולכך הזהיר התנא להתרחק ממנו עד קצה האחרון עכת"ד ז"ל, ומצינו כן בלבן הארמי שאמר ואנכי פניתי הבית מע"ז, ואח"כ כשישבו לאכול נתן סם המות במאכלו של אליעזר ורצה להמיתו, אלא שבא גבריאל והחליף את הקערה לבתואל במ"ש בעלי התוס' ז"ל, אבל ברצונו הי' להמיתו, ובחלקלקות לשונו רצה ללכדו ברשתו ע"כ אמר אליו בא ברוך ד' ואנכי פניתי הבית מע"ז, וכן הצבועים שבזמננו עושים כמעשה לבן הארמי ורמאותיו.
פסקה כו
ויל"פ מ"ש לבן תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך, לכאורה תיבת אחר תלך מיותר, דזה לא הי' מבוקשו ורצונו של לבן שתלך, ומהו הכוונה באמרו אחר תלך, גם צ"ב דהרי הי' טענתו עפ"י שורת ההלכה דנותנין לבתולה י"ב חודש, וא"כ איך דחה אליעזר את טענתו במ"ש אל תאחרו אותי וד' הצליח דרכי, דכי משום שהצליח ד' דרכו ידחה שורת הדין וההלכה, אולם לבן הרשע ראה והשיג שאין בידו למנוע הליכתה לגמרי, ע"כ רצה עכ"פ שתתעכב פה עוד זמן ימים או עשור, ובתוך זמן ההוא חשב ליתן לה הדרכה ולימוד להתנהג עפ"י מעשיו ודרכיו המקולקלים, ואחר תלך, ר"ל אח"כ ישלח אותה ורוצה בהליכתה, שהי' בטוח בעצמו שבמשך זמן הזה יכניס בקרבה ארס המינות ח"ו, ואף אם תלך אח"כ יהי' מושרש בה ח"ו מכוחותיו, ואליעזר השיב להם אל תאחרו אותי וד' הצליח דרכי, ואף דשיטת ההלכה דנותנין לבתולה י"ב חודש, אבל לא בבית רשעים, שכל כוונתם לעקור מקרבה ח"ו שורש האמונה, והראי' שד' הצליח דרכי בנס של קפיצת הדרך, ולא עביד קוב"ה ניסא למגנא, אלא כדי להוציאה מהר מחבורת רשעים, ובלא"ה המתין לה יצחק ג' שנים עד שנשאה, נמצא דנתקיים ההלכה דנותנין י"ב חודש וכו', אבל א"א שתתעכב בחבורת הרשעים כלל.
פסקה כז
ואפ"ל בדרך רמז מוסר בדברי רז"ל בגמ' ברכות הנ"ל, אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, דקאי נמי על הלכה שהזכירו לעיל, היינו חומרא דר' זירא, ועפ"י שבארנו לעיל דמהתחברות הערב רב והרשעים בישראל נצמח החורבן והגלות, ומזה נסתעף חומרא דר' זירא, וע"כ הנפטר מחבירו שרוצה להפטר מחבירו שרואה בו שנתפס בדיעותיו, או שנעשה שכן לרע לא' מן המפלגות הפונים מדרך האמונה, אין עצה אחרת אלא שיפטר מהתחברותו וירחיקהו מעליו כל מה דאפשר, דאל"כ ודאי יזיק לו התחברותו, ואף שחבירו טוען וצועק נגדו גם אני רוצה להתדבק בדרך ד' ועם יראי ד', ומדוע תדחה אותי להרחיקני, אל תשים אל לבך טענותיו כלל, ושים אל לבך שורש הלכה זו דחומרת ר"ז, ומשם תראה עד היכן הדברים מגיעין עונש התחברות עם רשעים, שזו גרמת החורבן והגזירות ובזה תעצור כח להפטר מחבורתו, וז"ש אל יפטר מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, והיינו דבר הלכה שהזכירו חז"ל לעיל מיני', היינו חומרת דר"ז, אמנם לא תכנס עמו בדברים ולפלפל עמו בטענות, כדי לברר לו שדיעותיו כוזבים ונפסדים, כי לא יעלה לך מזה מאומה, כי היצה"ר והמסית יש לו טענות הרבה ואין קץ לדברי רוח, ואין בטענות אלו תכלית ותועלת, אלא תשיב אליו בנחת כי אף אם אילו הצדק עמך, אבל לדידי לא כך הורישו לי אבותי ורבותי, ואין אני רוצה בדרך חדש, וטוב שלא תיכנס עמו בטענות אלא תפטר מהתחברותו בדבר הלכה הנ"ל.
פסקה כח
ובזה אפ"ל דברי המדרש הנ"ל וד' בירך את אברהם בכל זה אליעזר שנא' המושל בכל אשר לו, מכאן אמרו חכמים אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, דהנה דרשו ז"ל שאליעזר הי' זקן ויושב בישיבה, ולכאורה למה הי' צורך לישיבתו של אליעזר בחיי אברהם כקושיתנו הנ"ל, ואפשר שהי' לצד הזהירות מחשש התחברות עם מי שמעשיו מפוקפקים, ובישיבתו של אאע"ה היו התלמידים כולם ברורים וכשרים, וע"כ כל מי שלא נבדקו מעשיו עדיין, נכנס תחלה בישיבתו של אליעזר כדי להזהר מחשש התחברות רשעים, והיינו נמי טעמא דאל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה וא"ש הקישור.
פסקה כט
ואפשר לתרץ קושית המפרשים ז"ל עמ"ש רש"י ז"ל עה"פ אלי לא תאבה האשה וגו' אלי כתיב, בת הי' לו לאליעזר והי' מחזר למצוא עילה וכו', והקשו דמדוע לא אמר הכתוב רמז הזה לעיל בשעת שילוחו ובעודו בבית אברהם, ומה ענין רמז הזה להאמר בבית לבן, ואפ"ל עפימ"ש בספה"ק קדושת לוי זלל"ה כי כוונתם הי' להרוג את אליעזר, שעי"ז יהי' יצחק אסור בכל הנשים שבעולם, כדין השולח שליח לקדש לו אשה, כל זמן שהשליח בדרך אסור בכל הנשים שמא יקדש את הערו', וע"כ רמז להם אליעזר שאף אם תהרגו אותי, לא יתקיים מחשבתכם להיות זרעו של א"א כלה ח"ו, כי ואומר אל אדוני אלי לא תאבה וגו', והייתי מבקש למצוא עילה להשיאו בתי, וא"ל אין ארור מדבק בברוך, ועכשיו כבר יצאתי מכלל ארור, וא"כ אפשר להשיאו בתי, כי היא לא תכנס בגדר ספק להיות אסורה מטעם קרבות, כי אני מושבע ועומד שלא ליקח אשה מבנות כנען, וא"ש דנרמז הענין כאן באמירתו ללבן, כי אליו ירמזו הדברים והבן.
פסקה ל
ונבוא לתרץ הדקדוקים שבראש דברינו ונקדים מ"ד במד"ר ויהיו חיי שרה וגו' ר"ע הי' יושב ודורש והצבור מתנמנם, ביקש לעוררן אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינות, אלא תבוא בת בתה של שרה שחיתה קכ"ז שנה ותמלוך על קכ"ז מדינות עכ"ד המדרש וכולו מוקשה, א') מדוע רצה לעוררן בזה דוקא, ב') צ"ב הלשון מה ראתה אסתר והול"ל במה זכתה אסתר וכו', ג') צ"ב השייכות מזה לזה, דבשביל שחיתה קכ"ז תמלוך על קכ"ז מדינות, ואפ"ל בהקדם דברי הגמ' סנהדרין (דף ע"ד ע"א) א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד, כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג, חוץ מע"ז וג"ע ושפכ"ד, כי אתא רב דימי א"ר יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת גזירת המלכות, אבל בשעת גזירת המלכות, אפי' מצו' קלה יהרג ואל יעבור, כי אתא רבין א"ר יוחנן אפי' שלא בשעת גזירת המלכות לא אמרו אלא בצינעא אבל בפרהסיא אפי' מצו' קלה יהרג ואל יעבור וכו', והקשו בגמ' והא אסתר פרהסיא הואי, אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה רבא אמר הנאת עצמן שאני (עיין פרש"י שם), והקשו התוס' דמעיקרא הו"ל לאקשויי והא אסתר עריות הואי דלכ"ע יהרג ואל יעבור, ותירצו דקים לי' דמהני טעמא דקרקע עולם לענין דלא מחייבא למסור עצמה משום עריות אבל לענין חילול השם לא הי' נראה לו שיועיל טעם דקרקע עולם, וע"כ הקשו והא אסתר פרהסיא הואי, ומשני קרקע עולם היתה ואפי' חילול השם ליכא עכ"ל התוס' בכתובות (ג' ע"ב) עיי"ש.
פסקה לא
והנה הרמב"ם ז"ל בה' יסוה"ת (פ"ה ה"ב) פסק כהך דרבא דבשאר מצות חוץ מג"ע וע"ז ושפכ"ד אם אין מתכוין העכו"ם להעבירו על המצות כ"א להנאת עצמו, יעבור אפי' בפרהסיא ואל יהרג, ולא הביא כלל מימרא דאביי דקרקע עולם, ולפי"ז בעריות בכל גווני אמרי' יהרג ואל יעבור דבאיסור עריות ליתא להך היתירא דהנאת עצמן כמ"ש שם הלחם משנה והמשנה למלך, והיתירא דקרקע עולם לא ס"ל להרמב"ם, נמצא לדידי' היכא דאנסו העכו"ם באיסור עריות בכל אופן יהרג ואל יעבור, וא"כ לדברי הרמב"ם ז"ל יוקשה קושית התוס' והא אסתר עריות הואי, ואמאי לא מסרה נפשה לקטלא, ותירוצם של התוס' ליתא לפי שיטתו דלא ס"ל היתירא דקרקע עולם והדרא קושיא לדוכתי', ובכסף משנה תירץ דלא ס"ל להרמב"ם ז"ל הך דרשא דאל תקרי לבת אלא לבית, לומר דהיתה אשת איש, ולפי"ז לא הי' שם איסור עריות דא"א, כ"א מה שנבעלה לעכו"ם, ולא הוי מג' עבירות ומהני בהו טעמא דלהנאת עצמן עיי"ש.
פסקה לב
אמנם אפשר לתרץ שיטת הרמב"ם ז"ל אף לפי דרשתם ז"ל דהיתה אשתו של מרדכי, והי' שם איסור עריות דא"א, (עיין מגילה ט"ו ע"א ובתוס' שם) ויתבאר עפי"ד הגמ' יבמות (צ' ע"ב) אליו תשמעון, אפי' אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה כגון אלי' בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו וכו', והקשו בגמ' וליגמר מיני' (דיהי' כח בתקנת חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה) ותירצו בגמ' מיגדר מילתא שאני, והקשו התוס' שאני התם דעפ"י הדיבור הי' מתנבא אלי' הנביא לעבור, והיכי נגמר מיני' לעבור משום תקנתא דרבנן שלא עפ"י הדיבור, ותירצו דכיון דעפ"י הדיבור שרי משום צורך שעה, ה"ה שלא עפ"י הדיבור, שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, וכו' וא"ת דאמר בפ' אלו הן הנחנקים סנהדרין (פ"ט ע"ב) אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עלי' ועבדי שחוטי חוץ, אלא היכא דמוחזק שאני, ולמ"ל טעמא דמוחזק, הא משמע הכא דאפי' בלא נביא. שרי נמי לב"ד לעבור משום מיגדר מילתא, ואומר ר"י משום דאתחזק בנביאות היו סומכין עליו במה שהי' מבטיח בירידת האש וכו' ויהי' מיגדר מילתא שיתקדש שמו של הקב"ה ברבים וע"י כך יחזרו ישראל למוטב עכ"ל התוס'.
פסקה לג
ועד"ז אפ"ל לעניננו עפימ"ש ק"ז הישמח משה זלל"ה עה"פ ומרדכי ידע וגו' דאיתא בירושלמי מס' מגילה, דהמגילה הזאת נאמרה למשה בסיני וכו', וכתב ביפ"מ דנמסר רק ליחידי הדור וכו' וק"ז זלל"ה כתב דמרדכי הו' ידע באותו הדור, וז"ש ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, לכך שתק בלקיחת אסתר וצו' עלי' אשר לא תגיד, ואסתר לא ידעה, רק את מאמר מרדכי אסתר עושה, כי ידעה שראוי לסמוך עליו, ומרדכי לא גילה הדבר כדי שיעשו ישראל תשובה, והיינו ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויצא בתוך העיר ויזעק כדי להחזירם בתשובה, אבל לא בביתו בצינעה והבן עכ"ל, ולפי"ז ל"ק קושית התוס' והא אסתר עריות הואי, ואמאי לא מסרה נפשה לקטלא, אמנם סמכה עצמה על מרדכי ועשתה עפ"י הוראתו, ומרדכי הצדיק ידע ברוה"ק, וגם ידע סיבת הנס בקבלה מהמגילה שנמסרה למשה בסיני כנ"ל, והי' בטוח שיוצמח מזה הצלת כל ישראל ויתקדש שמו של הקב"ה ברבים ויחזרו כל ישראל למוטב מאהבת הנס, וא"ש דהותר לה לעבור על איסור עריות עפ"י נביא מוחזק כמו בלמיגדר מילתא, אלא שהקשו בגמ' והא אסתר פרהסיא הואי, ואיכא חילול השם, ולא הותר זה משום מיגדר מילתא, ותירצו לרבא הנאת עצמן שאני וליכא חילול השם בכה"ג, ואביי אמר קרקע עולם היתה עיי"ש, וא"ש מה שלא הקשו בגמ' והא אסתר עריות הואי, דהותר לה לעבור בנבואה בהוראת שעה, שידע מרדכי ברוה"ק שיוצמח על ידה הצלת ישראל וכו'.
פסקה לד
ואפ"ל בזה דברי המדרש הנ"ל ר"ע הי' יושב ודורש וכו' מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינות, וכוונת הקושיא דאיך הכניסה א"ע לדבר זה והא אסתר עריות הואי כקושית התוס', ותירץ שלמדה לעשות כן משנות חייה של שרה זקינתה, שחיתה קכ"ז שנים ואמר הכתוב שני חיי שרה כולן שווין לטובה, ולכאורה הרי א"א שהיו ימי הילדות כימי הביניים והזקנה, שבהם סיגלה מצות ומע"ט ונתקדש ש"ש ע"י מעשי' הטובים וצדקתה ופירסמה אלקותו ית' ע"י הנפש אשר עשו בחרן, משא"כ בימי הילדות ובפרט בג' שנים הראשונים לא פעלה בהם דבר, ואיך אמה"כ שכולן היו שווין לטובה, אמנם לפי שימי הילדות היו הכנה והכשרה אל עבדות ד' שפעלה כל ימי חייה, ע"כ נחשבו גם הם ממנינם להיות שווים אליהם ממש, כאילו גם בהם קידשה ש"ש ופירסמה אלקותו ית', ומזה למדה אסתר לעשות כן ע"ש העתיד, דהקידוש ש"ש והצלת כל ישראל שעתיד לצמוח ממנה, יהי' נחשב לה כאילו גם באותה שעה קידשה ש"ש, ויהיו שווים לטובה עם העתיד, ובזה ביקש ר"ע לעוררן, דאותם שלא הבינו דרשתו לא איכפת להו לשמוע ונתנמנמו, אמנם אמרו ז"ל חגיגה (ג' ע"א) הקהל את העם אנשים נשים וטף, אם אנשים באים ללמוד נשים באים לשמוע וכו' מבואר דנשים אף שאינם בכלל לימוד כמ"ש התוס' שם מדברי הירושלמי, מ"מ השמיעה גופא יש בה מצו', ואף מי שאינו מבין להשיג הענין, מ"מ ע"י השמיעה בדברי תורה יתוסף בו כח קדושה גדולה להיות הכנה והזמנה לקיום שאר מצות מעשיות, וראי' לזה משנות חיי שרה כנ"ל שנחשבו לה שנות ההכנה, כאילו פעלה בהם במעשה ונשתוו כולם כא' לטובה, ומזה ראי' דההכנה נחשב כקיום המצוה גופי' וע"כ עליכם לשמוע אף אם אינכם מבינים וז"ש להם מה ראתה אסתר שתמלוך וכו' כקושיתנו הנ"ל, אלא תבוא בת בתה של שרה שחיתה קכ"ז שנים, ומשם למדה אסתר כנ"ל ותמלוך על קכ"ז מדינות, ויש ראי' משם דהכנה כמצו' עצמה יחשב ובזה רצה לעוררם, וא"ש בזה מה שדרשו ז"ל במדרש כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, ואפי' ימי הילדות של ג' שנים הראשנים הם תמימים ושלמים ושווין למנין שאר השנים, לפי שהם הכנה והכשרה אל השאר, והבן.
פסקה לה
ואפ"ל עוד בביאור המדרש ודברי רש"י ז"ל הנ"ל ובהקדם להעיר עוד במאמה"כ להלן בפרשה ואברהם זקן בא בימים וה' בירך את אברהם בכל, יל"ד על אומרו וה' ברך את "אברהם" דלמה הזכיר עוה"פ שם אברהם הלא ממנו מדבר בתחלת הפסוק ואברהם זקן וגו', והי' ראוי לומר וה' ברך אותו בכל.
פסקה לו
ב) בגמרא יומא (דף כ"ח ע"ב) דרשו ז"ל אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי' שנאמר ואברהם זקן בא בימים וגו', ובמס' ב"מ (דף פ"ז ע"א) דרשו פסוק זה על ענין אחר, עד אברהם לא הו' זקנה, מאן דהו' בעי למשתעי בהדי אברהם, משתעי בהדי יצחק, בהדי יצחק משתעי בהדי אברהם, אתא אברהם בעי רחמי והו' זקנה, שנא' ואברהם זקן בא בימים ע"כ, וראוי להבין דע"כ לאו ממשמעותא דקרא ילפי חז"ל דרשות אלו, דאין פשטות המשמעות מורה ע"ז, אלא מיתורא ילפי להו וכמ"ש המהרש"א ז"ל בב"מ (דף הנ"ל) דכבר כתיב קודם שנולד יצחק ואדוני זקן, ואברהם ושרה זקנים שהי' אז אברהם בן ק' שנה וכו', אלא עכ"ח לדרשא אתי, אמנם א"כ איך נדרשו שני הדרשות מחד יתורא.
פסקה לז
ואפ"ל בביאור הענין עפי"ד ק"ז הייטב לב זלל"ה בהקדמת ספרו עה"ת, שהביא ספיקת הפנים מאירות זלל"ה אם טוב לאדם שלא לגלות בספרו שם המחברו, או חיובא רמיא להזכיר עיי"ש, וק"ז זלל"ה הכריע דבעניני הלכות הנוגעים למעשה נחוץ לדעת שם בעל המאמר, כדי לידע אם הוא ראוי והגון לסמוך על דבריו במה שחולק על אשר קדמוהו וכדומה וכו' עיי"ש, ופירשנו בזה דרז"ל אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו, דכיון דבהכרח צריך להזכיר שם בעל השמועה בדבר הלכה, וע"כ מתוך כך זוכרהו בודאי, ובארנו בזה דברי המדרש פליאה וד' בירך את אברהם בכל זה אליעזר שנא' המושל בכל אשר לו, מכאן אמרו חכמים אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו, דע"י שהי' אליעזר דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים ומלמד הלכה בשמו דאל"ה הי' אסור לו להושיב ישיבה בפני רבו כמ"ש המהרש"א הנ"ל, ועי"ז אתבדרין שמעתתי' דאברהם בעלמא ונתפרסם השפעתו בכל העולם, וזהו ברכת בכל שזכה אליו, ומכאן אמרו חכמים דאל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שבזה דוקא זוכרהו, עיין בדברינו להלן באריכות.
פסקה לח
ועפ"י דרכנו יתבארו ב' הדרשות שבגמ' (הנ"ל קושיא ב') דהא בהא תליין ויבואו שניהם כאחד, דהנה בגמ' ב"מ אמרו ז"ל עד אברהם לא הו' זקנה, מאן דהו' בעי למשתעי בהדי אברהם, משתעי בהדי יצחק וכו', אתא אברהם בעי רחמי והו' זקנה, וכתב המהרש"א ז"ל דאע"ג דמצינו כבר בפסוקים שהזכירו זקנה כדכתיב באנשי סדום מנער ועד זקן ועוד בכ"מ, וי"ל בודאי הזקנה ע"ש רוב שנים כבר הי' בעולם, אלא שלא הי' בעולם הזקנה הניכרת בליבון שער, ודבעי למשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק וכו', וע"ז ביקש רחמים להיות הזקנה ניכרת בליבון שער, והרי"ף כתב דלפי שקלסתר פניו של יצחק הי' דומה לשל אברהם, לכך בעי על זקנה עיי"ש, אמנם עדיין טעמא בעי מדוע ביקש אאע"ה רחמי לשנות טבע העולם עבורו, כי כך היתה טבעי בנ"א מימות הבריאה עד אברהם, שלא היתה הזקנה ניכרת, ובודאי שכל כוונתם של האבות הקדושים הי' רק לעשות רצון הבוי"ת, ומה בכך דמאן דהו' בעי למשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק וכן להיפך, והרי כונת ורצון שניהם שווין הי' להרבות כבוד שמים בעולם וללמד דרך ד' ומנפק"מ בדבר, ולדרכנו יש נפק"מ הרבה לדינא, דהנה אמרז"ל דאברהם הי' יושב בישיבה ומלמד תורה וכן יצחק, ובדבר הלכה צריכים התלמידים להזכיר ההלכה בשם אומרו דוקא, וכיון דלא היו ניכר הבדל זקנה ביניהם לא יכלו התלמידים לומר הלכה בשם אומרו, ע"כ בעי אברהם רחמי והו' זקנה הניכרת, ומעתה ב' הדרשות הנ"ל הא בהא תליין, דמה דבעי אאע"ה רחמי אזקנה, הוא מטעם שדרשו ז"ל דאברהם זקן ויושב בישיבה הי' וכדי שיוכלו התלמידים ללמד הלכה בשם אומרו וכנ"ל.
פסקה לט
ויבואר בזה דברי המד"ר הנ"ל ואברהם זקן וגו' יפיפית בבני אדם וגו', נתיפית בעליונים, נתיפית בתחתונים, על כן ברכך אלקים לעולם וד' בירך את אברהם בכל, עפימ"ש החיד"א זלל"ה בשה"ג (מערכת ספרים אות ז') בשם ספר הקנה דכל צדיק יש לו כח נשמתו למעלה, והוא אומר מה שאומר הצדיק למטה בישיבה ע"כ, וז"ש במדרש ואברהם זקן וגו' ר"ל דמכאן נלמד דצריך להזכיר הלכה בשם אומרו, ועי"ז נתיפית בעליונים נתיפית בתחתונים, הוצק חן בשפתותיך ששפתותיו דובבות למעלה, ונאמרה הלכה בשמו בישיבה של מעלה, ע"כ ברכך אלקים לעולם בעוה"ז ובעוה"ב, וד' בירך את אברהם בכל ע"י אליעזר שהי' דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים וזהו שדייק הכתוב לומר וד' בירך את "אברהם" בכל, אף דכבר נזכר שם אברהם בפסוק והול"ל וד' בירך אותו, אמנם הכוונה דברכה זו של בכל, שדרשו ז"ל על אליעזר שהי' מושל בתורת רבו, בזה בירך ד' את "אברהם דייקא" שנאמרו שמועותיו בשמו ועי"ז הוצק חן בשפתותיו כנ"ל.
פסקה מ
ובזה נבוא לביאור הפסוק שבראש הפרשה ויהיו חיי שרה וגו' ודרשו ז"ל בת ק' כבת כ' וכו', והנה מזה לא נלמד כ"א על כל ימי חיי', שהיו כולן שווין לטובה בצדקת ותמימות מעשי', אמנם בא הכתוב ללמד עוד מיתורא דשני חיי שרה, דכולן שווין לטובה, ואף אחר הסתלקותה כל ימות עולם ע"י שמזכירין צדקתה ומעשי' הטובים והוא תורתן של בנים, ה"ה נחשבת כבחיים אתנו, וע"ד שכתב ק"ז הישמח משה זלל"ה בהפטורה לפ' תולדות בשם ספר א' דכשאומר דבר בשם אומרו שפתותיו דובבות ועי"ז מעורר חיות להצדיק ונחשב להדור להגין בזכותו עליהם וזהו אגורה באהליך עולמים עיי"ש, וז"ש במדרש כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, דלפי הפשטות א"א לאדם להשלים א"ע רק בעודו בחיים, אבל הצדיקים כשם שהם תמימים, שהשלימו עצמם בחיים חיותם, כך שנותיהם ר"ל שנין דכולא עלמא הם תמימים, וניתוסף שלימותם ע"י שמזכירין מעשיהם הטובים ולומדים מדרכי עבודתם, וכדאיתא בתנחומא ר"פ תשא והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון, בעשירי תורה מדבר כיצד הי' עשיר בתורה למד תלמידים הרבה ושבע מהתורה אעפ"י שהוא מת אין התלמידים מניחין לו לישן, אלא הם אומרין הלכות ושמועות משמו ומזכירין שמו שנא' דובב שפתי ישינים וכן משה וכו', ובפ' שקלים אמר משה לפני הקב"ה שמא משאני מת איני נזכר, א"ל הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו וכו', כך בכל שנה ושנה שקוראין אותם לפני כאילו אתה עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן וכו' ע"כ, מבואר דע"י שמזכירין דבר הלכה בשמם והולכים בדרכיהם עי"ז שפתותם דובבות, וה"ה כמו שהם אתנו חיים וקיימים וזכותם יגן עלינו ועל כ"י.
פסקה מא
ועפ"י דרכנו יתבאר סיום דברי המדרש הנ"ל, ונחלתם לעולם תהי' שנאמר ויהיו חיי שרה, מה צורך לומר שני חיי שרה באחרונה, לומר לך שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעוה"ז ובעוה"ב, וצ"ב הקישור, ואיך נלמד מויהיו חיי שרה דנחלתם לעולם תהי', גם הא דחביב חייהם של צדיקים בעוה"ז ובעוה"ב האיך יליף לי' מפסוק שני חיי שרה, ואפ"ל בהקדם מ"ד במד"ר פ' נשא (פי"ב סי' י"ח) הי' משה מתיירא ואומר, שמא אחת מן העגלות נשברה או א' מן השוורים מת, ונמצא קרבן של נשיאים פסול, אמר לו הקב"ה והיו לעבוד את עבודת אהל מועד, ניתן להם הוי' שיהיו קיימים לעולם, עד היכן היו קיימים וכו', תני בשם ר' מאיר עד עכשיו הן העגלות והפרות קיימות, ולא הוממו ולא הזקינו ולא הטריפו ולא נשברו, והלא דברים ק"ו, מה אם העגלות שנדבקו במלאכת אוהל מועד, נותן להם הווי' עד שיהיו קיימות לעולם, ישראל שהם דבוקים בהקב"ה עאכ"ו, שנא' ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום עכ"ד המדרש.
פסקה מב
ולכאורה אין הקישם שוה, דאותן הפרות קיימות בעוה"ז, כאמרז"ל שלא הוממו ולא הזקינו ולא הטרפו ולא נשברו, וישראל הדבוקים בהקב"ה הוויית חיותם מתקיימת בעוה"ב, וא"כ לאו ק"ו גמור הוא, ומפרשי המדרש הרגישו בזה, ופי' דלפי שדיבוק העגלות והבקר במלאכת אוהל מועד הוא דיבוק הגוף, ע"כ נתקיימו בעוה"ז, אבל דיבוק ישראל בלב ונפש ע"כ נתקיימו בעוה"ב עכ"ד ז"ל, אמנם אעפ"כ אין הקישם שוה, ומשפט הק"ו בכ"מ ליתן של זה בשל זה, אולם יתבאר עפ"י דרכנו הנ"ל, דלפי האמת הצדיקים שהם דבוקים בהקב"ה זוכין לחיים נצחיים בעוה"ז, ע"י שמזכירין מעשיהם הטובים ולומדים מדרכיהם הקדושים וה"ה חיים וקיימים לעולם, ויש להם נחלה בעוה"ז להוסיף זכיות ומעש"ט, ונחשבים להדור להגין בזכותם עליהם כנ"ל, וז"ש חז"ל במדרש הנ"ל ונחלתם לעולם תהי' שנא' ויהיו חיי שרה, שניתן לה הוי' וקיום נצחי, וע"ד שדרשו ז"ל והיו לעבוד עבודת אוהל מועד ניתן להם הוו' שיהיו קיימים לעולם, כמו"כ יתפרש ויהיו חיי שרה שניתן לה הוי' וקיום נצחי, ושפיר ילפי מהאי קרא דנחלתם של צדיקים לעולם תהי', וסיום דברי המדרש מה ת"ל שני חיי שרה דמיותר כמו שהקשה רש"י ז"ל שכבר נאמר ויהיו חיי שרה, אלא לומר לך שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעוה"ז ובעוה"ב, וללמדך שכולם שווים לטובה, וגם אחרי הסתלקותם לעוה"ב ה"ה כבחיים אתנו.
פסקה מג
ואפ"ל בזה דברי המדרש בתנד"א (א"ר פ"ה) ואברהם זקן בא בימים וגו', לא בימים של אברהם הכתוב מדבר, אלא בימים מן העוה"ב וימות בן דוד וצ"ב הכוונה, ויתפרש עם דברינו הנ"ל עפי"מ שדרשו ז"ל וד' בירך את אברהם בכל זה אליעזר שנא' המושל בכל אשר לו, ואמרז"ל המושל בכל אשר לו שמושל בתורת רבו ודולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, וע"י שפירסם אליעזר שמועותיו והשפעת צדקתו של אאע"ה בכל העולם, ונמשך ונשתלשל מסורת האבות לכל הדורות, עי"ז גם הימים של עוה"ב וימות בן דוד נחשבו לשנות חייו להוסיף זכיות ומע"ט, ולהגין בזכותו על כל באי עולם, וז"ש ז"ל ואברהם זקן בא בימים, לא בימיו של אברהם (בלבד) הכתוב מדבר, אלא בימים מן העוה"ב וימות בן דוד, שכל אלה יתוספו על ימיו וזכה לחיים נצחיים עד עולם, והשי"ת יעזור שנוושע במהרה, ועד אז נזכה לילך בדרכיהם הקדושים ולהיות דבוק בהבוב"ה, ונזכה במהרה לישועת כל ישראל ושמחתן, ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.
פסקה מד
ואפ"ל עוד בביאור הדקדוקים הנ"ל בהקדם מ"ד בב"ר ר"פ זו יודע ד' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשיה, א"ר יוחנן כהדא עגלתא תמימתא עכ"ד המדרש, וצ"ב להבין בחי' הדמיון והמשל לעגלא תמימתא ומהו הכוונה בזה, היפ"ת זלל"ה כתב בשם מהר"ש אלקבץ ז"ל לפרש הכוונה ששרה אמנו היתה שלימה במעשי' לגמרי, ולא רובא דזכיות לבד, והיינו תמימה דומיא דתמימה דפרה אדומה, שצ"ל תמימה באדמימות שאם היו לה ב' שערות שחורות פסולה עכת"ד, והיפ"ת הקשה על פירושו דתינח אילו גרסינן כהדא פרה, אבל עגלתא לא יכון ליזכר במקום פרה, דעגל בת שתים ופרה בת ג' וד', ובעגלה ערופה לא בעינן תמימה ע"כ קושית היפ"ת, ובנזה"ק פי' כוונת המשל ע"ש ששרה יצאה באמנה אחר אברהם עפ"י דבריו, וע"ד שאמרו ז"ל (בשמו"ר פ' כ"ד) עה"פ נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן, מה צאן בכל מקום שהרועה מוליכן הם הולכין אחריו, כן ישראל בכ"מ שהוליכו אותם משה ואהרן הלכו אחריהם, וכה"ג נמי קאמר הכא גבי שרה דהוי כהדא עגלתא תמימתא וכו' עכ"ד ז"ל, אמנם גם לפירושו צ"ב דהול"ל כהדא צאן תמימתא כלישנא דקרא ועדיין צ"ב כוונת המשל.
פסקה מה
ונל"פ ע"פ דרכו של האוהחה"ק בפרשה זו וזלה"ק, ולמה שפירשתי שעל ידי סיבת הבשורה עלו לה חייה פחות ממה שהיו, יכוין להודיע משפט החסד אשר ישפוט הקב"ה לידידיו, כי כל צדיק שלא השלים ימיו לסיבה ידועה, לא יגרע ה' מצדיק מה שהי' מרויח, אילו חי שניו שלימים, וישלים לו שכר על השנים שלא פעל בהם דבר, כי יאמר אליו אילו הייתי חי, תאותי היתה לסגל דבר טוב, והוא אומרו שני חיי שרה, כיון אל השאר, שכל שנותי' היו חיים ממנה ויאירו מכבודה עכלה"ק, ובאמת בחי' זו מבוארת בתנחומא פ' תשא (ס"ג) פתח ר' תנחומא בר אבא מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל וגו' (קהלת ה') אינו מדבר אלא בצדיקים ובעמלי תורה, כיצד אדם שכל שנותיו ל' שנה, ומעשר שנים ואילך עמל בתורה ובמצות ומת לשלשים שנה, ואדם אחר חי פ' שנה, ומעשר שנים ואילך עמל בתורה ובמצות עד שמת, את אומר הואיל ולא יגע הראשון אלא עשרים שנה בתורה, וזה שיגע שבעים שנה, שהקב"ה מרבה לזה שכר יותר ממי שעסק בתורה עשרים שנה, לפיכך אני אומר אם מעט ואם הרבה יאכל, שיכול בן עשרים שנה לומר לפני הקב"ה, אלולי שסלקתני מן העולם בחצי ימי, הייתי מאריך שנים ומרבה בתורה ובמצות, לפיכך אני אומר אם מעט אם הרבה יאכל, שמתן שכרו של זה כמתן שכרו של זה עכ"ד התנחומא והם המה דברי האוהחה"ק הנ"ל.
פסקה מו
ועפ"י דרכו ובעקבותיו נלך ונוסיף עוד עפימ"ד בב"ר פ' בראשית (פרשה ט' ס"ה) ר' חמא בר חנינא אומר ראוי הי' אדה"ר שלא לטעום טעם מיתה, ולמה נקנסה בו מיתה אלא צפה הקב"ה שנבוכדנצר וחירם מלך צור עתידין לעשות עצמן אלהות, לפיכך נקנסה בו מיתה וכו' א"ל ר' יונתן אם כן יגזור מיתה על הרשעים ואל יגזור מיתה על הצדיקים, אלא שלא יהיו הרשעים עושים תשובה של רמיות ושלא יהי' הרשעים אומרים כלום הצדיקים חיים, אלא שהן מסגלין מצות ומע"ט, אף אנו נסגל מצות ומע"ט, נמצאת עשי' שלא לשמה עכ"ד המדרש, ולכאורה מה בכך אם יהי' עשייתם שלא לשמה, והרי אמרו ז"ל בסוטה (דף כ"ב ע"ב) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אמנם איכא לחלק טובא דהתם מיירי בעושה ומקיים מפאת אמונתו בהקב"ה שמעניש לעוברי עבירה ונותן שכר למקיימי מצותיו יתב"ש, וכמ"ש התוס' שם שהפי' שלא לשמה היא כגון מיראת היסורין וכו' ומאהבת קיבול פרס עיי"ש, אבל אלמלי היו רואין השכר והעונש מיד במו עיניהם, שהצדיקים נשארים חיים וקיימים לעולם, והרשעים מתים מיד, לא הי' בעשייתם בחי' אמונה ושום צד לשמה, והוי שלא לשמה גמור, ואין לעבודה כזו שום מעלה וחשיבות.
פסקה מז
ואפשר להסביר עוד דהנה העוה"ז נברא שיהי' עולם הנסיון, ויהי' הבחירה חפשית ביד כל אדם לעשות כרצונו וכפי שלבו חפץ, משא"כ אם הי' באופן ברור וגלוי שצדיקים חיים לעולם ורשעים מתים, היו בטלים כל הנסיונות והבחירה לא הי' חפשית, ומה"ט הי' הכרח לקנוס מיתה גם על הצדיקים בעוה"ז, עכ"פ מבואר מדברי המדרש הנ"ל שהצדיקים היו ראויים לחיות לעולם, אלא מחמת הרשעים שיש בעולם מסלק הקב"ה גם את הצדיקים, והגם שאמרו ז"ל שבת (דף נ"ה ע"א) אין מיתה בלא חטא, כבר פירשנו הכוונה בזה עפי"מ דאיתא במדרש תנחומא פ' וישב עה"פ ויוסף הורד מצרימה זש"ה לכו חזו מפעלות אלקים נורא עלילה על בני אדם, עיי"ש בדברי תנחומא שהקב"ה מזמין איזה חטא קל לאדם שיספיק לתלות המיתה בו, משום שאין מדת הקב"ה לענוש בלא חטא, אבל באמת המיתה היא דבר הכרחי מסיבת הרשעים כמבואר לעיל, וא"כ כיון שהצדיקים מצד עצמם היו ראויים לחיות לעולם, ואינם מסתלקים מן העולם בסיבת עצמם אלא הקב"ה מסלקן בסיבת אחרים, דין הוא שלא יפסידו שכר העבודה שהיו יכולין לעבוד את השי"ת כל ימי עולם עד סוף כל הדורות, כיון שהסתלקותם מעוה"ז אינו אלא בסיבת אחרים, ואולי זה כוונת הפסוק ביתורא דשני חיי שרה לדרוש דכולן שוין לטובה, פי' כל שני דעלמא שוין היו אצל שרה אמנו, שקבלה שכר על כל השנים עד שיחיו המתים, כמו על אותן השנים שהיתה חי בהם בעוה"ז, כיון שמצדה היתה ראוי' לחיות לעולם, וזה הוא ג"כ פי' דברי המדרש כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, פי' כל השנים גם אחר העדרם מן העולם הזה שוין הם לענין קבלת שכר עם אותן השנים שעבדו בהם השי"ת בפועל.
פסקה מח
ואפ"ל עוד בחי' בזה, דמצינו בדרז"ל שאאע"ה קבל גם שכר הדורות שקדמוהו, והוא מ"ש באבות (פ"ה מ"ב) עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם אבינו וקבל שכר כולם עכ"ל. ופירשו המפרשים לפי שהגין בזכותו עליהם לעכב את הפורעניות הראוי' לבוא עליהם, ע"כ בדין הוא שיטול שכר כולם, ע"ד זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע, ורש"י ז"ל פי' שם דבעשרה דורות מאדם ועד נח לא נאמר שקבל נח שכר כולם, לפי שלא הי' צדיק כ"כ להגין בזכותו על כל הדורות שנא' צדיק תמים הי' בדורתיו ולא בדורות אחרים עיי"ש, ולפי"ז יתכן שאאע"ה הגין על כל הדורות מבריאת העולם וקבל שכר כולם, וכן יסד הפייטן בפיוט ליום א' דר"ה, "טרם כל מפעל חצב", ר"ל טרם שברא הבוי"ת ופעל כל מפעל מעשה בראשית, "יזם במחשבת צור חצב", הי' חושב במחשבתו להיות אברהם נחצב ונברא, "כאחור וקדם בתוך נחצב", ואולם לא נברא כי אם בתוך ובאמצע הדורות בין אחור ובין קדם, כדי ליהב עליו כל המחצב, לעמוס ולטעון עליו משוי כל הנבראים ויגן זכותו לפניו ולאחריו, (כן פי' המטה לוי ז"ל), ולפי"ז כמו שהגין על כל הדורות שלפניו ושאחריו, ודאי ראוי שיקבל שכר עליהם וכנ"ל, והנה כמו"כ שרה אמנו שהיתה מסייעת לאאע"ה לכל מעשיו הטובים וצדקותיו שעשה, וגם מצד עצמה היתה בחי' צדקתה גדולה מאוד, עד שאמרו ז"ל שאברהם הי' טפל לשרה בנבואה, א"כ וודאי שגם שרה קבלה שכר מכל הדורות שלפני' ואחרי', כיון שגם זכותה הגין על כל הדורות כמו של אאע"ה, וז"פ שני חיי שרה כולן שוין לטובה, פי' כל הששה אלפים שנה של עמידת העולם היו שווין לטובה ועל כולן קבלה שכר כיון שהיתה מגינה בזכותה על כל הדורות.
פסקה מט
ובזה נבוא לביאור דברי ר' יוחנן שאמר כהדא עגלתא תמימתא, דהנה מה שכתב היפ"ת בפשיטות דא"א לומר שקאי על עגלה ערופה מפני שלא נאמר בה תמימה, לי נראה דשפיר קאי על עגלה ערופה, דאע"ג דלא כתיב בה תמימה בפירוש, הוי כאילו כתיב בה, והוא עפ"מ דאיתא בגמ' חולין (דף י"א ע"א) מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא וכו', רב ששת ברי' דר' אידא אמר אתי' מעגלה ערופה, דאמר רחמנא הערופה כשהיא שלימה תיהוי, וליחוש דילמא טרפה היא אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא, וכי תימא מאי נפק"מ (פירש"י אי טרפה היא הא לאו קרבן היא) אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים, ומינה ילפינן דטרפה פסול בעגלה ערופה (עיי"ש פרש"י ז"ל), רבה בר שילא אמר אתי' מפרה אדומה וכו' וליחוש דילמא טרפה הוא וכו', וכ"ת מאי נפק"מ חטאת קריי' רחמנא, וכתבו התוס' וא"ת לר"ש דלית לי' דחטאת קריי' רחמנא מנא לי' דטרפות פוסל בה, וי"ל דנפקא לי' מדכתיב תמימה, כדדרשינן בפ"ק דמס' ע"ז (דף ו' ע"א) דנח גופי' לאו טרפה הוה מדכתיב תמים עכ"ל התוס' ואע"פ דשם במס' ע"ז דחי דרשה זו, שהקשו עליו דלמא תמים בדרכיו צדיק במעשיו הוה, אין זה קושיא דהרי דרש זה של תמים בדרכיו אין שייך אלא באדם שהוא בעל בחירה משא"כ בפרה כמובן, א"כ שפיר נלמד מתיבת תמימה שלא יהי' טרפה, מבואר מזה שבעגלה ערופה פסלינן טרפה ממה דכתיב בה כפרה כקדשים ובפרה פסלינן טרפה מדכתיב תמימה, הרי שכפרה דכתיב בעגלה ערופה הוי כמו שהי' נכתב אצלה תמימה, ע"כ שפיר אמר ר' יוחנן על עגלה ערופה לשון עגלתא תמימתא, דאע"פ שלא נכתב אצלה תמימה בפי', הוי כאילו הי' כתוב בה, מדכתיב בה כפרה כקדשים.
פסקה נ
ולבאר הדמיון מה שמדמה ר' יוחנן את שרה אמנו להדא עגלתא תמימתה, נראה עפי"מ דאיתא בגמ' כריתות (דף כ"ו ע"א) ובמדרש ילקוט (סו"פ שופטים) כפר לעמך ישראל אשר פדית, ראוי' כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים פרש"י מדכתיב אשר פדית עיי"ש, ובדבר זה הוי עגלה ערופה יחיד במינו שתכפר גם על דורות הקודמים שלא מצינו זאת בשום קרבן אחר זולתו, ובזה יובנו דברי ר' יוחנן שאמר כהדין עגלתא תמימתא וקאי על אמרם ז"ל כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, וע"ד שפירשנו לעיל שכל השנים היו אצלה שוין לטובה, גם אותן שהי' לפני' מבריאות העולם עד אותה שעה, מפני שע"י זכותה הגינה וכיפרה גם על דורות הקודמים, ולזה אמר ר"י כהדין עגלתא תמימתא פי' עגלה ערופה, שגם היא מכפרת על דורות הקודמים כמו שדרשו ז"ל מפסוק כפר לעמך ישראל אשר פדית, וכמו"כ היתה זכותה של שרה אמנו מכפרת גם על דורות הקודמים ומגינה בזכותה לדורות העתידים עד שיחיו המתים שאז נזכה לראות פניהם המזהירים כזוהר הרקיע בב"א.
מאמר ג
פסקה א
ויהיו חיי שרה וגו' כתב רשיז"ל ממד"ר נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכו' פרחה נשמתה ממנה ומתה, ותמהו המפרשים ז"ל דבודאי לא יתכן לחשוב ששרה אמנו הצטערה על קיום רצונו ית"ש שצוה להעלות את יצחק על העקידה עד שפרחה נשמתה בסיבת זה.
פסקה ב
והנ"ל בזה עפ"י דבריהם ז"ל (ב"ב דף קט"ז ע"א) מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה וביואב נאמרה בו מיתה וכו' דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה יואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו מיתה, ונקדים עוד מד' בב"ר ר"פ זו וזרח השמש ובא השמש וכו' עד שלא השקיע הקב"ה שמשה של שרה, הזריח שמשו של רבקה, בתחלה הנה ילדה מלכה גם הוא בנים, ואח"כ ויהיו חיי שרה וגו', גם הביא רשיז"ל ממד"ר עה"פ ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ויביאה האהלה והרי היא שרה אמו, כלומר ונעשית דוגמת שרה אמו שכ"ז ששרה קיימת הי' נר דולק מע"ש לע"ש וכו', נמצא לפי"ז שכ"ז שלא נולדה רבקה לא היתה שרה אמנו יכולה להסתלק מזה העולם כי אין הקב"ה משקיע שמשו של צדיק עד שמזריח שמשו של צדיק אחר, וידוע מה שכתב האר"י ז"ל שזיווגו של יצחק לא הי' יכול להוולד עד אחר העקידה, כי עד אז הי' נשמת יצחק מעלמא דנוקבא ולא הי' לו בת זוג, ובשעת העקידה נתחלף נשמתו בנשמת דוכרא, ואז מיד נתבשר אברהם בלידת בת זוגו היא רבקה אמנו הממלאת מקומה של שרה בצדקות ובמע"ט. ואולי זהו כוונת דבריהם ז"ל שע"י בשורת העקידה פרחה נשמתה ממנה ומתה, כי השיגה ברוח קדשה שע"י העקידה נתחלף נשמת יצחק וראוי להוליד, וכבר נולדה בת זוגו הממלאת את מקומה ועכשיו הגיע שעתה להסתלק מן העולם ע"י שהזריח הקב"ה שמשה של רבקה, ובאמת לא מתה, דהמניח בן כמותו כאילו לא מת, אלא פרחה נשמתה ונתחברה בנשיקה למקור החיים כמ"ש ק"ז הישמח משה זלל"ה דכסבורין היו שמתה וכנ"ל.
מאמר ד פתיחה לתלמידי הישיבה תשכ"ו
פסקה א
במדדש רבה ויהיו חיי שרה וגו' זש"ה יודע ד' ימי תמימים וגו', כשם שהם תמימים כך שנותיהן תמימים וכו' שנא' ויהיו חיי שרה עכ"ד המדרש וצ"ב (עיין בדברנו לעיל כוונת הקושיא).
פסקה ב
ב) ואברהם זקן בא בימים וד' בירך את אברהם בכל, יל"ד בכוונת כפילת הלשון ואברהם זקן בא בימים, וידוע שהזקנה הוא ברוב הימים.
פסקה ג
ג) להלן בסוף הפרשה ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה, במד"ר כתיב אשרי האיש אשר לא הלך וגו' (עיי"ש שנדרש כל הפרשה כולו על אברהם) כי אם בתורת ד' חפצו, כי ידעתיו למען אשר יצו', ובתורתו יהגה אמר ר"ש אב לא למדו ורב לא הי' לו ומהיכן למד את התורה, אלא זימן לו הקב"ה ב' כליותיו כמין ב' רבנים, והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה עכ"ד המדרש וצ"ב קישור דרשתם ז"ל אל הפסוק ויוסף אברהם וגו', והיפ"ת ז"ל דקדק דמאי קושיא מהיכן למד את התורה, דלמא השיג כל התורה בנבואה וכמו שאמר לו ית' מצות מילה, עיי"ש תירוצו והוא דוחק.
פסקה ד
ד) עוד שם במדרש הה"ד בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידיך, ר' אלעזר אמר אם זרעת בבכיר, זרע באפיל שאין אתה יודע איזהו מכשיר וכו', ר' ישמעאל אומר אם למדת תורה בנערותך, למוד תורה בזקנותך וכו', ר' עקיבא אומר אם היו לך תלמידים בנערותך עשה לך תלמידים בזקנותך וכו' ר' דוסתאי בש"ר שמואל ב"נ אומר היו לך בנים בנערותך קח לך אשה בזקנותך וכו', וממי אתה למד מאברהם וכו' הה"ד ויוסף אברהם וגו' עכ"ד המדרש, ודקדק היפ"ת ז"ל במימרא דר' ישמעאל אם למדת תורה בנערותך למוד תורה בזקנותך וכו', למה צריך ילפותא ע"ז מקראי, ומהיכא תיסק אדעתין שיספיק הלמוד דנערות, הא והגית בו יומם ולילה כתיב, וכן בד"ר עקיבא מהיכא תיתי שהמעמיד תלמידים בנערותו לא יחוש להעמיד בזקנותו, עוד יל"ד על שינוי לשון הכתוב בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך, דברישא הזהיר על הפעולה ובסיפא על השלילה, ולכאורה לכולהו דרשות שבמדרש, כוונת הכתוב ללמד בא שיחזיק בזקנותו להמשיך בתורה ובמעשים כמו בנערותו, א"כ למה פלגינהו הכתוב בחילוק לשונות, הו"ל לכללינהו יחד בבוקר ובערב זרע זרעך.
פסקה ה
ולבאר הענין נקדים דברי המשנה (אבות פ"ד י"ט) אלישע בן אבוי' אומר הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש, והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר מחוק, ופי' המפרשים בכוונת המשל דהלומד כשהוא קטן בילדותו, תהי' התורה אדוקה ומתקיימת בו כדמיון הדיו בנייר חדש, משא"כ במי שמתחיל בזקנותו נמשל לדיו הכתובה על נייר מחוק, שאין הכתיבה אדוקה ועומדת אלא שנמחקת והולכת עיין פרש"י ז"ל, לכאורה ראוי להבין מה שהזכיר רבינו הקדוש מימרא זו בשם אלישע בן אבוי' שיצא לתרבות רעה כמבואר בגמ' חגיגה (ט"ו ע"א) וקראוהו חז"ל בכ"מ בכינוי שם אחר שלא להזכיר שמו, ומדוע לא כתב רבינו הקדוש מאמר זה סתמא, כמו הרבה מימרות במשניות שסתמן רבי לאיזה טעם שיהי', ובפרט שאין עלי' חולק, ובאבות דר"נ (פכ"ג ה"ג) נזכרה מימרא זו בשם ראב"י, וטעמא בעי מה שהזכירה רבינו הקדוש כאן בשמו.
פסקה ו
ואפ"ל בכוונת הענין בהקדם דברי הירושלמי (פ"ב דחגיגה ה"א) הביאו התוס' חגיגה (ט"ו ע"א) ר' מאיר הו' יתיב דרש בבית מדרשא דטברי', עבר אלישע רבי' וכו', פסק לי' מן דרשה ונפק לגבי', א"ל מה הויתה דריש, א"ל טוב אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז') לאדם שלמד תורה בנערותו ושכחה ובזקנותו וקיימה, הוי טוב אחרית דבר מראשיתו, א'ל עקיבא רבך לא הוי דריש כן, אלא טוב אחרית דבר מראשיתו, בזמן שהוא טוב מראשיתו, ובי הי' המעשה, אבוי' אבא מגדולי ירושלים הי', ביום שבא למוהלני קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית א', ולר"א ור' יהושע בבית א' וכו' וישבו ונתעסקו בדברי תורה וכו' וירדה אש מן השמים והקיפה אותם וכו', א"ל אבוי' אבא רבותי אם כך הוא כוחה של תורה אם נתקיים לי בן הזה, לתורה אני מפרישו, לפי שלא היתה כוונתו לש"ש לפיכך לא נתקיימה באותו האיש וכו', וי"א אמו כשהיתה מעוברת בו היתה עוברת על בתי ע"ז, והריחה מאותו המין והי' אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של הכינה וכו' עכ"ד הירושלמי עיי"ש, נמצא למדין מדברי ר"ע שא"א שיהי' אחרית דבר טוב אא"כ הוא טוב מראשיתו, ר"ל שיהי' יסוד ההתחלה לש"ש, ואז נסתייע מן השמים להשלים ולהשיג אחרית טוב ולא זולת, ואלישע בן אבוי' אישר וקיים דרשת ר"ע ממה שאירע בנפשי', דלפי שהי' יסודו מקולקל ע"כ לא נתקיימה אחריתו ואירע בו מה שאירע, והאמנם שלא הי' הקלקול ע"י מעשיו כ"א בסיבת אביו ואמו, וטרם שיצא לאויר העולם, ולכאורה הרי אמרז"ל מתוך שלא לשמה בא לשמה, ומדוע א"כ בשביל שלא הי' כוונתו של אביו לש"ש הגיע אליו עד כדי כך, אולם אפשר להסביר הענין עפימ"ש האוהחה"ק דמ"ש ז"ל תורה מגינה ומצלת מיצה"ר, אין זה כ"א בתורה לשמה, אבל תורה שלא לשמה אין בה כח הגנה להציל מיצה"ר יעייש"ד, והנה באלישע חשבו בירושלמי שם כמה סיבות ונסיונות, שבסיבתן טעה ונתעה מדרך התורה עיי"ש, אבל אלמלי הי' ראשיתו ויסודו לש"ש, הי' נמצא בו כח הגנה להתגבר נגד היצה"ר והנסיונות, ועכ"פ ממעשה שאירע בגופי' נתאמת אצלו דרשת ר' עקיבא, שאחרית דבר טוב רק כשנבנה על יסוד התחלה טובה ולש"ש ולא זולת.
פסקה ז
ובזה אפשר ליתן טעם מה שיסד רבינו הקדוש מימרא הנ"ל דהלומד ילד וכו' בשם אלישע בן אבוי' ולא כתבי' סתמא כקושיתנו הנ"ל, דשורש מימרא זו נבנית על יסוד דרשת ר"ע בפסוק טוב אחרית דבר מראשית, דהכל תליא באיכות הראשית וההתחלה, ואלישע הביא ע"ז מופת ראי' מדנפשי' כנ"ל, ומשם נלמד דעאכו"כ שצריך להשגיח מאוד על ימי הילדות שיהי' התחלת יסוד בנין האדם בתורה ובעבדות הבוי"ת בקדושה ובטהרה, ואז הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש ומתקיימת בידו לאחריתו וזקנותו, משא"כ המתרשל ומאבד ימי הנעורים בתהו וריק, ומכ"ש מי שאין משגיח על מעשיו ח"ו, ומקלקל ימי הנעורים ומלכלך את נשמתו בעבירות ר"ל, אף אם יתחרט לעת זקנתו וירצה לשוב ולתקן את מעשיו, הרי זה דומה לדיו כתובה על נייר מחוק, שאין הכתיבה אדוקה ועומדת, ואף שהבוי"ת מקבל השבים לפניו בכל לב לעולם, וכתיב תשב אנוש עד דכא וגו', מ"מ מי שנחסרו לו יסוד ימי הנעורים, יקשה עליו להשיג בחי' התשובה המעולה, ולא נמצא בו כח הגנה להתגבר נגד הסתת היצה"ר והנסיונות הקשים, ודבר זה אנו למדין מדרשת ר"ע וממעשה שאירע באלישע בן אבוי' כמבואר בירושלמי הנ"ל, ולטעם זה הזכיר רבינו הקדוש מאמר זה בשם אלישע בן אבוי', להיות שהוא בעצמותו משל ודמות ומופת ראי' לאמיתת המימרא וממעשה שאירע בו יבינו יותר להשיג עד היכן הדברים מגיעים להיזהר בתקון ימי הנעורים, ואז יהי' טובה אחריתו כנ"ל.
פסקה ח
ועפ"י בחי' הנ"ל יתבאר אידך דברי המדרש (בקושיא ד') בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך וכו', ר' ישמעאל אומר אם למדת תורה בנערותך למוד תורה בזקנותך, ר' עקיבא אומר אם היו לך תלמידים בנערותך, עשה לך תלמידים בזקנותך וכו', ולדרכנו יבוא כוונת דרשתם ז"ל בדרך הבטחה, שאם טובה יהי' ראשיתך ולמדת תורה והעמדת תלמידים בנערותך, אז אחריתך תשגה מאוד, ויסייעו בידך מן השמים להשלים חפצך בזקנותך, ועד"ז יתפרש לכולהו דרשות שבמדרש עיי"ש, וכוונת כולם על קוטב א' יסובבו, שאם תחזיק בתורה ובמעשים טובים בנערותך, יתקיימו בידך גם בזקנותך, ולכן פלגינהו הכתוב בחילוק לשונות בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך, כי עיקר אזהרת הפעולה הוא על ימי הנעורים, ואז יתקיימו בידך בזקנותך בכח ההכנה של ימי הנעורים, וז"ש לערב אל תנח ידך שהוא בחי' הבטחה שתתקיים בידך ולא תצטרך לעמול על הפעולה, כ"א להחזיק במה שהשגת כבר ע"י עבודת ימי הנעורים והבן.
פסקה ט
ויתבאר לדרכנו דברי המדרש הנ"ל (בקושיא א') יודע ד' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהן תמימים וכו', בהקדם מ"ד בזוה"ק פ' חיי (דף קכ"ט ע"א) ואברהם זקן בא בימים וגו', ת"ח אברהם אתקריב לגבי', ותיאובתי' דילי' הוה כל יומוי בהאי, ולא אתקריב אברהם ביומא חדא או בזמנא חדא, אלא עובדוי קריבו לי' בכל יומוי מדרגא לדרגא, עד דאסתלק בדרגוי, כד היה סיב ועאל בדרגין עילאין כדקא חזי, דכתיב ואברהם זקן וכדין בא בימים באינון יומין עילאין וכו' עכ"ד הזוה"ק, ולכאורה לפי"ז לא ישוו ערך שלימות ימי הנעורים, לשלימות ימי הזקנה שהיא מעולה ומשובחת מהם הרבה בהשגת הדעת והמדריגות, ואיך דרשו ז"ל כולם שווין לטובה, וכשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, אמנם לפי שימי הנעורים הם יסוד הבנין, ובאיכותן תליא שלימות ימי הזקנה כדרשת ר"ע מפסוק טוב אחרית דבר מראשיתו כנ"ל ע"כ חשובים ימי הנעורים ושווין בערכם לימי הזקנה, שהם היסוד והגורם לשלימות ימי הזקנה, ובזה יל"פ מאמה"כ ואברהם זקן בא בימים וגו', ששלימות הזקנה בא לו ע"י הימים של כל ימי חייו, כמ"ש בזוה"ק דתיאובתי' דילי' הו' כל יומוי לאתקריב וכו', וע"כ כאשר השיג שלימותו בזקנותו, אז בא בימים, ונשתלמו כל ימיו בשלימותן להיות שווים כאחד, וז"ש ז"ל כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים שנא' ויהיו חיי שרה, ר"ל ששוין שנותיהם בשלימותן, וע"ד שדרשו ז"ל ויהיו חיי שרה כולן שווין לטובה והבן.
פסקה י
ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר, גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר עמכם וגו', פרש"י ז"ל בשם מדרש אגדה, והוא בב"ר (פר' נ"ח ס"ז) אם רציתם הריני גר, ואם לאו מארי ביתא, שכך אמר לי הקב"ה לזרעך נתתי את הארץ הזאת, והקשה המזרחי והגו"א והלבוש ממה שפרש"י ז"ל לעיל (פ' לך) עה"פ והכנעני והפריזי אז יושב בארץ, שלא זכה בה אברהם עדיין, וא"כ איך אמר אטלנה מן הדין, ותירצו ז"ל דשאני התם דבאותה שעה עדיין לא הי' לו זרע, והשי"ת א"ל לזרעך אתן את הארץ, אבל עכשיו שכבר נולד לו זרע, זכה בה אע"פ שהכנעני יושב בארץ, אמנם הקשה הרא"ם ז"ל ממ"ד בב"ר לעיל (פר' מ"א ס"ה) אמר להם הקב"ה כך אמרתי לו לזרעך נתתי וגו', אימתי לכשיעקרו שבעה עממים מתוכה, והכנעני והפריזי אז יושב בארץ, עד עכשיו מתבקש להם זכות בארץ. הרי דלא זכה בה אברהם אף אחר שהי' לו זרע, וכן הקשה היפ"ת דבהדיא כתיב בקרא ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון אמורי עד הנה וצ"ב.
פסקה יא
ב) ופגעו לי בעפרון בן צוחר, פרש"י פגעו לשון בקשה כמו אל תפגעו בי עכ"ל, ובב"ר דרשוהו ז"ל לכמה פנים וז"ל פגעוני לי סרסרוני לי, ואם לאו צלו לי עילוי', פי' המתנות כהונה פגעוני לי בקשו עלי וכו', סרסרוני לי, עשו בין שנינו סרסרות וכו', צלו לי עליוי' התפללו לי בשבילי, כד"א אל תתפלל בעד העם הזה ואל תפגע בי עכ"ל, וצ"ב דתינח לשון בקשה וסרסרות א"ש, אבל איך יצדק לשון תפלה, שביקש אאע"ה מאתם שיתפללו אל עפרון בשבילו, ואיך יתכן תפלה לבשר ודם.
פסקה יב
ג) איתא בגמ' ב"מ (פ"ז ע"א) הרשעים אומרים הרבה ואפי' מעט אינם עושים, מנלן מעפרון, מעיקרא כתיב ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה הוא וגו', ולבסוף כתיב וישמע אברהם לעפרון וישקול אברהם לעפרון וגו' עובר לסוחר דלא שקיל מיני' אלא קנטרי וכו', ופי' המפרשים דמעיקרא אמר ארץ ז' מאות שקל כסף וגו', ר"ל שדה ששו' ד' מאות כסף, בין שני אנשים גדולים ועשירים כמונו מה הוא חשיבה, וע"כ לא אטול ממך שום תשלומין, רק נתתי לך במתנה גמורה ואת מתך קבור, ומכאן למדו ז"ל שהרשעים אומרים הרבה ואפי' מעט אינם עושים דלבסוף שקל מיני' קנטרי, אמנם צ"ב דלפי"ז לא נזכר בפסוק כלל, שביקש עפרון תשלומין עבור השדה, ואיך יוצדק לומר וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרון את הכסף וגו', איך שמע אם לא דיבר אליו כזאת, גם למה הזכירו ז"ל רשעתו במה שלקח מאאע"ה קנטרי, אם לא ביקש ממנו מאומה, ורק אאע"ה הפציר בו לקחת, מה אשמתו בזה אם לא סירב וקבל, אמנם בתנחומא פ' וירא (ס"ד) פירשו הכתוב באופן אחר ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה הוא, שאמרה עפרון ע"ד תביעה, ר"ל מה הוא חשובה דלא הוי שויא בעינוי לכלום ורצה בקנטרין דוקא, וכן איתא בילקוט, אמר אי את בעי למיתן ד' מאה קנטרין דכסף מן סחורתא דביתך, את יכיל יהיב לי עיי"ש, אולם בגמ' דב"מ הנ"ל לא משמע כן, וגם פשטות הכתוב קשה לפרשו כדברי התנחומא והילקוט, דא"כ למה אמר "ארץ" ארבע מאות שקל והול"ל ארבע מאות שקל מה הוא.
פסקה יג
ד) להלן בפרשה ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחזת קבר מאת בני חת, וכן כתיב בסוף הפרשה השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת, וצ"ב דהרי משמעות הפסוקים יוכיחו שהשדה היתה של עפרון, וממנו קנהו אאע"ה דכתיב וישקול אברהם לעפרון וגו' ויקם שדה עפרון וגו', ובני חת היו רק סרסורים כדכתיב פגעו לי ודרשו ז"ל סרסרוני, ולכל הפירושים עשו רק השתדלות, ואיך אמה"כ אשר קנה מאת בני חת.
פסקה יד
ה) ואברהם זקן בא בימים וד' בירך את אברהם בכל, איתא בב"ר זש"ה (תהלים מ"ה) יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך וגו', נתייפית בעליונים וכו' נתייפית בתחתונים וכו' ע"כ ברכך אלקים לעולם שנא' וד' בירך את אברהם בכל, וצ"ב קישור דרשא זו לענין השליחות של אליעזר, וכבר נזכר אברהם אבינו הרבה פעמים בפרשיות הקודמים, ומדוע הזכירו שבחים אלו דוקא כאן בשעה ששלח את אליעזר להביא רבקה. ועוד דרשו ז"ל הרבה דרשות, והוא מה שאמרו במס' ב"ב (דף ט"ז ע"ב) וד' בירך את אברהם בכל, ר"א המודעי אומר איצטגנינות היתה בלבו של א"א שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו וכו', וצ"ב קישור דרשתם לענין השליחות.
פסקה טו
ו) במס' יומא (דף כ"ח ע"ב) דרשו ז"ל, אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי', שנא' ואברהם זקן בא בימים וכו', אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה הי', שנא' ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו, אר"א שמושל בתורת רבו, ועוד דרשו ז"ל בב"ר זקן ביתו שהי' זיו איקונין דומה לו, המושל בכל אשר לו שהי' שליט ביצרו כמותו, וצ"ב קישור כל הני דרשות חז"ל, ומה צורך בהקדמה זו לענין השליחות, שחושב הכתוב גדולתו של אברהם ושבחו של אליעזר, וכבר נזכרו אאע"ה ואליעזר בפרשיות הקודמים, ומדוע דוקא כאן ראה הכתוב לספר בשבחם וטעמא בעי.
פסקה טז
ז) במדדש (הובא בישמח משה מק"ז זלל"ה) וד' בירך את אברהם בכל זה אליעזר הנאמר בו המושל בכל אשר לו, מכאן אמרו חכמים אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה והוא פליאה וצ"ב.
פסקה יז
ח) ואשביעך בד' אלקי השמים ואלקי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני וגו', לכאורה ראוי להבין למה הוכרח להשביעו, והרי אליעזר צדיק גדול הי' ועבד נאמן לאברהם כאמרז"ל, והכי בלא שבועה לא הי' ציית לדבריו, וכי הי' חשוד בעיניו שיעשה היפך ציוויו, גם הקשו המפרשים דלמה לא השביע אאע"ה ליצחק שלא יקח אשה מבנות כנען.
פסקה יח
ט) ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבועתי זאת וגו' פרש"י וקח לו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, והקשה המזרחי למה לא התיר לו כמו"כ לישא בתו של אליעזר, והרי ענר וממרא גם הם היו מכלל כנען הארור, ואליעזר הי' יותר נכבד ויותר חסיד מהם, כמו שדרשו בב"ר זקן ביתו שהי' זיו איקונין שלו דומה לו, ו שהי' שליט ביצרו כמותו ע"כ קושיתו והניח בצ"ע, והגו"א תירץ כי בבנות ענר אשכול וממרא אין כ"כ קללה לפי שהיו בעלי ברית אברם, ונאמר ואברכה מברכך וכו', אבל אליעזר עדיין הי' אותה הקללה בו, לפי שהי' עבד ועיקר הקללה שהם עבדים, ולפיכך לא רצה שיקח את בתו, עכ"ל, אמנם תירוצו צ"ב דהרי חזינן דאח"כ יצא מכלל ארור ובא לכלל ברוך, שנא' בא ברוך ד', ואע"פ שעדיין נשאר בעבדותו, הרי שאין תליא בעבדות כלל, וא"כ למה לא הרשהו אברהם ליקח בתו כקושית המזרחי הנ"ל, ועוד קשה דהרי אברהם אבינו הי' בכוחו להוציאו מכלל ארור מיד, דמצינו שע"י לבן נתגלה זאת שבא בכלל הברכה שא"ל בא ברוך ד', ומכש"כ שהי' אפשר להיעשות פעולה זו ע"י אברהם, דכבר אמר לו הקב"ה והי' ברכה הברכות מסורות בידך, וא"כ מדוע לא הרשהו לישא את בתו שהיתה בת צדיק ות"ח יותר מבנות ענר אשכול וממרא ועיין בבעה"ת בפסוק אלי לא תאבה האשה שהקשו כן עיי"ש תירוצם.
פסקה יט
י) ויאמר ד' אלקי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום, במד"ר זש"ה (ישעי' נ') מי בכם ירא ד' שומע בקול עבדו, ירא ד' זה אברהם אשר הלך חשכים שבא מאספמיא ולא הי' יודע היכן, כאדם שהוא שרוי בחושך ואין נוגה לו, ומי הי' מאיר לו הקב"ה הי' מאיר לו בכל מקום שהלך, יבטח בשם ד' וישען באלקיו, דבר אחר מי בכם ירא ד' זה אליעזר, אשר הלך חשכים בשעה שהלך להביא את רבקה ואין נוגה לו, (פרש"י ומתנות כהונה הלך חשכים שלא הי' יודע להיכן הולך בשעה שהלך להביא את רבקה), יבטח בשם ד' וישען באלקיו שנא' ויאמר ד' אלקי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום וגו', ולכאורה צ"ב הכוונה במ"ש הלך חשכים ואין נוגה לו, והרי אמר לו אברהם בפירוש כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני משם, אלא שהי' הספק אם ימצא אשה הוגנת לו, ואם תאבה האשה ללכת אחריו כמבואר בפסוקים.
פסקה כ
יא) והיותר קשה דנראה מהפסוקים שגם אברהם הי' מסתפק בהצלחת השליחות ואמר אם לא תאבה האשה וגו' ולקחת מבנות ענר אשכול וממרא, ולכאורה הרי הי' לו נבואה ברורה בזה כמ"ש בסו"פ וירא, ויהי אחרי הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה וגו' פרש"י ז"ל בשובו מהר המורי' הי' אברהם מהרהר וכו' בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו של יצחק, ובודאי שהיתה כל נבואתו של א"א ברורה דנביא מוחזק הי' דאל"כ האיך רצה לעקוד ולשחוט את יצחק עפ"י נבואתו, וכמ"ש ז"ל בגמ' אברהם בהר המורי' האיך שמע לו יצחק, אלא עפ"י הדיבור שאני, וא"כ שהי' לו נבואה ברורה, מהו כל הרעש ולמה הוצרך אליעזר לעשות סימנים וניחוש, ולמה קראוהו ז"ל שהלך חשכים ולא ידע, הרי בודאי מסר לו אברהם אבינו נבואתו, כמו שלמד עמו כל התורה, וגם פרשה זו מכלל התורה הוא, דלעיל בסו"פ וירא כתיב ובתואל ילד את רבקה ופרש"י ז"ל דכל היחוסין הללו וכל הפרשה לא נכתב אלא בשביל פסוק זה, להודיע הנבואה מזיווגו של יצחק ואם ידעו כל זאת בנבואה א"כ אין כאן מקום לכל הני ספיקות והניחוש וצ"ב.
פסקה כא
יב) והי' הנערה אשר אומר אלי' הטי נא כדך ואשתה, ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק וגו' בגמ' דחולין (דף צ"ה ע"ב) אמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש, פרש"י כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם, שאינו סומך עליו ממש כאליעזר, שאם תשקני אדבר בה ואם לאו לא אדבר בה וכו', והקשו התוס' אליעזר האיך ניחש, למ"ד בסנהדרין (דף נ"ו ע"ב) כל האמור בפ' מכשף בן נח מוזהר עליו, ותירצו התוס' דההוא תנא ס"ל שלא נתן לה הצמידים עד שהגידה לו בת מי את, (ולא סמך על הניחוש) ואע"ג דכתיב ויקח האיש נזם זהב וגו' והדר כתיב ויאמר בת מי את, אין מוקדם ומאוחר בתורה, וכן מוכח כשספר ללבן דכתיב ואשאל אותה ואומר בת מי את והדר כתיב ואשים הנזם על אפה עכ"ל התוס' ז"ל אמנם רש"י ז"ל בפירושו עה"ת כתב שאחר שנתן לה הצמידים שאל אותה בת מי את, אלא כשסיפר ללבן ובתואל שינה הסדר, כדי שלא יתפסוהו בדבריו עכ"ל, ומסתבר כדבריו ז"ל דדוחק לומר אין מוקדם ומאוחר כמ"ש התוס', דהרי בחד ענינא אמרז"ל בפ"ק דפסחים מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר מאוחר, אלא שלפי"ד רש"י ז"ל צריך ביאור איך סמך על הניחוש ונתן לה הצמידים עד שלא שאלה בת מי את כקושית התוס'.
פסקה כב
ועל תירוצם של התוס' הקשה המהר"ל זלל"ה בגו"א, וז"ל לא ידעתי מה הועילו התוס' בתירוץ זה, דסוף סוף הי' סומך על ניחוש שלו שהאשה אשר תשקה אותו יקח אותה ליצחק ואם לא תרצה להשקותו לא יהי' בוחר בה, ומה בכך שלא נתן הצמידים עד ששאל אותה בת מי את, וכי הי' הניחוש בשביל הצמידים שיתן, אבל הניחוש הי' בשביל שיקח האשה אשר תשקה אותו, ואין לומר דדעתו הי' שאף אם לא תשקה אותו בין כך ובין כך יקח אותה, שזה דבר שאין לו שחר, דא"כ למה עשה הניחוש ע"כ קושית המהר"ל זלל"ה.
פסקה כג
הרמב"ם ז"ל (פי"א מה' ע"ז ה"ד) כתב המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים אלו הכל אסור וכו', והקשה עליו הראב"ד ז"ל בהשגותיו, איך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו, ואולי הטעהו לשון הגמ', שאמרו כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו נחש, והוא סבר שלענין איסור נאמר, ולא היא, אלא הכי קאמר אינו ראוי לסמוך עליו, ולא לענין איסורא איירי בגמ' עכ"ל הראב"ד ז"ל.
פסקה כד
והר"ן כתב בפרק גיד הנשה, דברי הראב"ד ז"ל תמוהים בעיני, שהרי מפורש בגמ' שלענין איסור נאמר, וא"כ הדבר צריך ישוב מספיק, איך אפשר שהצדיקים הללו יהיו מנחשים ותירץ הר"ן ז"ל וכן תירץ המהר"ל זלל"ה בגו"א, שהנחש שאסרה תורה, הוא התולה את מעשיו, בסימן שאין הסברא נותנת שיהא גורם תועלת לדבר או נזק, כגון פתו נפלה לו מידו או צבי הפסיק לו בדרך, שאלו וכיו"ב הם מדרכי האמורי, אבל הלוקח סימנים בדבר שהסברא מכרעת, שהם מורים תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש, שכל עסקי העולם כך הם, שהרי האומר אם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא, אין זה נחש אלא מנהגו של עולם, ואליעזר ויהונתן בכיו"ב תלו מעשיהם, שאליעזר יודע הי' שאין מזווגין אשה ליצחק אלא הוגנת לו, לפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כ"כ נאה במידותי', ע"ד שכשיאמר לה הגמיאיני נא וגו', תשיבהו ברוח נדיבה גם גמליך אשקה, היא שהזמינו מן השמים ליצחק עיי"ש תירוצם באריכות.
פסקה כה
אמנם תירוצם ז"ל צ"ב ממ"ש בגמ' תענית (דף ד' ע"א) ג' שאלו שלא כהוגן וכו', ואלו הן אליעזר עבד אברהם דכתיב והי' הנערה אשר אומר אלי' הטי נא כדך וגו', יכול אפי' חגרת או סומא וכו'. ובב"ר (פר' ס' ס"ד) איתא הגירסא אילו יצאה אמה אחת והשקתו, הי' משיאה לבן אדונו אתמהה. עכ"פ מבואר מזה שסמך על הניחוש בדברים שאינם נראים לעינים דבזה לא יספיק המבחן שהיא גומלת חסד דהרי ישנם עוד ענינים ראויים לחשוש עליהם, שא"א לבררם בכח המבחן הנ"ל, ועכ"ח שסמך על הניחוש, והדרא קושיא לדוכתי' איך עשה איסור. ועו"ק דסברא זו לבדה אינה מספיק לבחון על ידה, שראוי' היא ליכנס בביתה של א"א ולהיות זיווגו של יצחק ע"י שתאמר גם גמליך אשקה, דהי' צריכה להיות מופלגת בצדקות וקדושה וטהרה דוגמת שרה אמו, ומגמ"ח לבדה אין ראי', דאפשר שיש בה שלימות מידה זו, ויחסר בה משלימות שאר מידות טובות, והראי' ממ"ד בב"ר (פר' ח' ס"ה) א"ר סימון בשעה שבא הקב"ה לבראות את אדה"ר וכו' חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלו' אומר אל יברא דכולי' קטטה וכו' עיי"ש, הרי יצוייר שיהי' באדם מדת החסד והצדק, ואעפ"כ יהי' כולו שקרים ומלא קטטה, ועכ"ח א"א לומר שסמך אליעזר על הסברא לחודי' במה שאמרה גם לגמליך אשקה, ואם סמך גם על הניחוש הדרא קושית התוס' והראב"ד לדוכתי', היתכן דצדיק כאליעזר עבד איסורא.
פסקה כו
והב"ח ביור"ד (סי' קע"ט) מתרץ קושית התוס' והראב"ד הנ"ל, דכל מעשיו של אליעזר לא הי' אלא ברוה"ק, ולא סמך על הניחוש כלל כי אם בטח בשם ד' ובכח זכותו של אברהם שיזמין ליצחק זיווג הגון בדרך נס, ולעולם נתן לה הצמידים מיד כפשוטו של מקרא וכפרש"י בחומש, ולפי"ז לגבייהו דאליעזר ויונתן בן שאול לא הי' נחוש ולא צד איסור לפי שלא סמכו על הניחוש כלל, עכת"ד ז"ל, אמנם גם לתירוצו ז"ל קשה דאם לא הי' ניחוש כלל, למה עשהו, וכמו"כ הי' יכול לבטוח בהשי"ת ובזכותו של א"א גם בלי עשיית ניחוש, גם דמפשטות לשון הגמ' משמע דניחוש גמור הי', שאמרו כל נחש שאינו כאליעזר אינו ניחוש, וצ"ב.
פסקה כז
יג) להלן כתיב ואומר אל אדוני אלי לא תלך האשה אחרי, פרש"י ז"ל אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר, והי' מחזר למצוא עילה, שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו וכו', והקשה הגו"א ז"ל דמדוע לא רמז ע"ז הכתוב לעיל, בעת שאמר כן אליעזר לאברהם, כי שם מקומה הנכון, ולא עכשיו שכבר ידע אליעזר שאאע"ה לא נתרצה אליו, ולא חשב מחשבות עוד להשיאו בתו, ואדרבה השתדל בכל יכולתו להשלים שליחותו, וא"כ מה ענינו לכאן וצ"ב.
פסקה כח
יד) ויען לבן ובתואל ויאמרו מד' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב, פרש"י לא נוכל למאן בדבר הזה, לא ע"י תשובת דבר רע ולא ע"י תשובת דבר הגון, לפי שניכר שמד' יצא הדבר וכו', וצ"ב מהו תשובת דבר הגון וטוב, והכל רע מה שהוא נגד ציווי הבוי"ת, והול"ל בקיצור לא נוכל דבר מאומה.
פסקה כט
טו) במד"ר (פ' ס' ס"ו) מד' יצא הדבר, מהיכן יצא, ר"י בר נחמי' בש"ר חנינא בר יצחק מהר המורי' יצא, ורבנן אמרי מהיכן יצא, ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ד', וצ"ב דפסוק זה ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ד' היו דברי לבן, ואיך נתברר להם משם דמד' יצא הדבר, ובס' הלקוטים מהאריז"ל פי' עפי"ד הזוה"ק שיצחק נולד מסיטרא דנוקבא, ולפיכך לא הי' לו זיווג, ומהיכן קבל זיווגו מהר המורי', כי אז יצאה נשמתו וחזרה בעיבור אחר, ורבנן אמרי ותהי אשה לבן אדוניך וגו', כי עד עכשיו להיותו מסטרא דנוקבא נאמר בו והנה בן לשרה אשתך, וכן ולשרה בן, ועכשיו נקרא בן אברהם, וז"ש ותהי אשה לבן אדוניך עכת"ד ז"ל, אמנם עדיין צ"ב דאה"נ דמרומז בקרא שקיבל נשמת דכורא וכו', אבל איך נתברר להם מזה שרבקה היא זיווגו.
פסקה ל
טז) הנה רבקה לפניך קח ולך וגו' והסכימו שתלך מיד עמו, ואח"כ כתיב ויאמר אחי' ואמה תשב הנערה אתנו ימים או עשור וגו', ורז"ל אמרו (כתובות נ"ז) מכאן שנותנין לבתולה י"ב חודש וכו', וצ"ב מ"ט הסכימו מתחלה ואמרו קח ולך, ואח"כ התחרטו, וממנ"פ אם לא הי' בדעתם להניחה מי הכריחם להסכים בתחלה, גם צ"ב אומרם אחר תלך דמיותר, והול"ל תשב הנערה אתנו ימים או עשור ותלך ובגמ' נדרים (דף ל"ז ע"ב) אמרו דעיטור סופרים הוא זה עיי"ש אמנם בודאי טעמא איכא בגווי', דלא נמצא בתוה"ק יתרון אפי' אות א' וצ"ב.
פסקה לא
יז) ויקראו לרבקה ויאמרו אלי' התלכי עם האיש הזה וגו' ולכאורה צ"ב דהרי על עצם ההליכה עם אליעזר כבר הסכימו, באומרם הנה רבקה לפניך קח ולך ועכשיו רצו לעכבה עוד ימים או עשור והי' צריך להיות שאלתם מענין הזמן אם רצונה לילך מיד אם לאו, ומדוע שאלו התלכי עם האיש הזה, והיא שאלה זרה ואינו מענין טענתם כלל. גם כ"מ שנא' זה מיעוטא הוא כמבואר בגמ' בכ"מ, ומהו הכוונה באומרם התלכי עם האיש הזה, דמשמע זה ולא אחר.
פסקה לב
יח) ותאמר אלך פרש"י מעצמי ואף אם אינכם רוצים, וצ"ב מדוע הוכרחה לומר כן, והרי תלו הדבר בדעתה ורצונה ועל דעת כן שאלוה, והו"ל להשיב הן, וע"ק ממ"ש בגמ' קידושין (ס"א ע"ב) בסוגיא דתנאי כפול, שהקשו לר"ח ב"ג דלא בעי תנאי כפול, למ"ל לאברהם למימר אז תנקה מאלתי וגו' ואם לא יתנו לך והיית נקי מאלתי, ותירצו דאתי' למיעוטא היכא דניחא לה לדידה ולא ניחא לבני משפחתה, או ניחא לדידהו ולא ניחא לדידה, לא נייתי בעל כרחם עיי"ש, עכ"פ מבואר שהתנה אברהם אבינו עם אליעזר, שלא יקחנה כ"א ברצונה וברצון קרובי', וכנראה מהפסוקים שאליעזר הודיע להם תנאי זה, ונזכר זה בדבריו שסיפר להם דברי אאע"ה מ"ש אז תנקה מאלתי ואם לא יתנו לך וגו', וא"כ צ"ב למה אמרה רבקה אלך אפי' אינכם רוצים, הרי באופן זה א"א שתהי' זיווגו של יצחק.
פסקה לג
יט) במדרש בשכר ששאלו את רבקה התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך, זכו בני ישראל להוציאם ממצרים וצ"ב.
פסקה לד
ונבוא אל הביאור ותחלה נבאר ענין הניחוש שהתחבטו בה הראשונים (עיין לעיל קושיא י"ב באריכות) הנה האמת הברור כמ"ש הב"ח ז"ל דאליעזר לא סמך על הניחוש כ"א בטח בשם ד' ובזכותו של אברהם כמ"ש ד' אלקי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדוני אברהם, והי' כל מעשיו עפ"י רוה"ק שנתגלה לאאע"ה בנבואה ברורה שרבקה זיווגו של יצחק כמ"ש בסו"פ וירא, ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה ופרש"י בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו של יצחק (עיין לעיל קושיא י"א), ואולי זהו כוונת המדרש הנ"ל עפ"י פשטות מהיכן יצא מהר המורי', ששם אחר מעשה העקידה נאמרה לו נבואה ברורה שרבקה היא זיווגו, אח"כ ראיתי שכן פי' היפ"ת ז"ל, והוסיף עוד שאיננו דבר רחוק, שאברהם אבינו הודיע אז נבואה זו לביתה בתואל, וע"כ אמרו כאן מד' יצא הדבר שנתאמת להם דברי נבואתו, ולהלן נבאר עוד בזה.
פסקה לה
ולכאורה לפי"ז א"כ מהו כל הפחד והדאגה, ולמה הוצרך אליעזר לעשות ניחוש וסימנים, הלא הי' בידם נבואה ברורה שרבקה היא זיווגו של יצחק, והגם דאיתא בזוה"ק פ' לך (דף צ"א ע"ב) דכל אינון דאתי בגלגולא דנשמתין, יכלין לאקדמא ברחמין זווגא דלהון עיי"ש באורך, אמנם כאן לא הי' לו לא"א לחשוש על ככה מכמה טעמים, ראשית דאיתא שם בזוה"ק דלא יכיל לאקדמא ברחמי, אא"כ בעלה חייבא איהו ואיהו זכאה, ועוד דכיון שנתגלה לאאע"ה בנבואה ברורה, לא הי' לו לחשוש שיפול בהנבואה שינוי וחילוף, גם שכל מעשיהם של האבות הי' ברוה"ק ובנבואה, ואלמלי יפול איזה שינוי או חילוף בנבואה היו מודיעין להם מן השמים, וכ"ז שלא הודיעו מן השמים, הנבואה הראשונה במקומה עומדת, ולכאורה לפי"ז צ"ב למה הוצרך לכל הסימנים והטרחות.
פסקה לו
אמנם יתבאר עפימ"ש ז"ל בגמ' דקידושין הנ"ל, דאברהם אבינו התנה עם אליעזר תנאי בשליחות זו, שלא יקחנה אלא ברצונה וברצון קרובי' ומשפחתה, ולהלן נבאר בזה טעם הגון, מדוע לא רצה אברהם אלא בהסכם כל בני משפחתה. עכ"פ מעתה הי' הזיווג תלוי בבחירתם, דאם לא יסכימו א"א שתנשא ליצחק מכח תנאי הנ"ל, והגם שהי' נבואה ברורה בזה, אבל אין הבוי"ת מונע כח הבחירה מבנ"א כידוע, וע"כ חשש אברהם שע"י גודל רשעתם לא יסכימו, וירצו לעכב ולמנוע הזיווג הקדוש הזה, ולבטל השתלשלות כלל ישראל העתידה לצאת מהם, וכמו שכן הי' באמת דאיתא במד"ר שרצה בתואל לעכב ובא מלאך וניגפו, ואיתא בילקוט שנתנו סם המות בקערה לפני אליעזר כדי להמיתו, ובא מלאך וסיבב את הקערה לפני בתואל ואכל ממנה ומת, ובספה"ק קדושת לוי כתב דהי' כוונתם בזה, דקיימ"ל השולח שליח לקדש לו אשה, ומת השליח בדרך אסור בכל הנשים שבעולם שמא יקדש את הערו', ועד"ז רצו למנוע מיצחק זרע ולבטל השתלשלות אומה הישראלית.
פסקה לז
גם אולי חשש אברהם אבינו, לצד שהיו מכשפים גדולים כמבואר בדרז"ל על לבן שהי' כוחו גדול בכישוף, ואמרו ז"ל במס' חולין (ז' ע"ב ועוד בכ"מ) למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה, וביאר הרמב"ן ז"ל בכוונת מאמרם ז"ל, דיש כח בכשפים להכריח בשרי מעלה שיעשו כרצונם, וזהו סוד הכשפים שמכחישין פמליא של מעלה עייש"ד, וע"ד שאמרז"ל במדרש איכה רבתי עה"פ חלל ממלכה ושרי' אלו שרים של מעלן, שרשעי ישראל בשעת החורבן רצו להשתמש בכח הכשפים להכריח בשרי מעלה, אלא שהחליף הקב"ה שמותם של המלאכים ולא היו עונין להם עיי"ש, ומעתה חשש אאע"ה פן יתגברו לבן ובתואל בכח הכשפים להכריח בשרי מעלה שיעוררו קטרוג להשבית הזיווג הקדוש הזה, כי כח הקטרוג מזיק מאוד, כמו דאיתא בב"ר (פר' ע"ט ס"ז) א"ר יהודה בר סימון בג' מקומות אין האומה"ע יכולין לקטרג על ישראל לומר גזולה היא בידכם, ואלו הן מערת המכפלה וביהמ"ק וקבורתו של יוסף, ובכולהו הוי טעמא מפני שנקנה מאתם בכסף מלא כמבואר בקראי עיי"ש, הרי מבואר דאף שמערת המכפלה הי' מוכן לאאע"ה ואבוה"ק מששת ימי בראשית, וכמו"כ מקום המקדש הוכן לכך משי"ב כאמרז"ל, אעפ"כ הי' מקום לקטרוג שיחול אלולי שנקנה מאתם בכסף מלא כמבואר במדרש הנ"ל, וכמו"כ הכא אע"פ שנאמרה לאאע"ה בנבואה ברורה שרבקה היא זיווגו של יצחק, מ"מ חשש אאע"ה פן יתבטל הענין ע"י קטרוגם כנ"ל, ולטעם זה נתחכם אאע"ה ואליעזר לעשות פעולות שיהי' נגמר הענין ברצונם והסכמתם, וע"ד כן עשה אליעזר את הניחוש כדי שיאמינו בו ויסכימו על הזיווג כמו שנבאר להלן, ולטעם זה התנה אאע"ה תנאי כפול עם אליעזר, שלא יקחנה כ"א ברצונה וברצון משפחתה כמבואר בגמ' דקדושין הנ"ל, דאם הם יסכימו, בעכ"ח גם המלאך רע יענה אמן ולא יקטרג עוד, כיון שנעשה ברצונם והסכמתם של לבן וסטרא דילי'.
פסקה לח
ומעתה יובן ענין הניחוש, דלא עשאו אליעזר לעצמו ולא סמך עליו כלל, כי הוא סמך ובטח רק בשם ד' ובזכותו של אברהם אבינו, וגם ידע בנבואה ברורה שרבקה זיווגו של יצחק, ולא הי' צריך אל הניחוש, אמנם עשה הניחוש בשביל לבן ומשפחתו, שהאמינו רק בניחושים וכשפים, כמו שמצינו שאמר לבן ליעקב ניחשתי ויברכני ד' בגללך, פרש"י ז"ל מנחש הי' ואמר נסיתי בניחוש שלי, שעל ידך באה לי ברכה וכו', מבואר מזה דעתו הנפסדה וטפשותו, שאף שהאמין במציאות השי"ת ובברכתו, אבל מקור אמונתו נתברר לו ע"י הניחוש והכשפים, וע"כ הוצרך אליעזר לעשות הניחוש כדי שיתאמת ויתברר הענין אצל לבן ובתואל, ובאמת הי' זה ניחוש גמור שאסור מדין כשוף ובן נח מוזהר עליו כמ"ש הרמב"ם ז"ל, אלא שאליעזר לא האמין בו ולא עשהו לשם כישוף, רק כדי שעי"ז יאמינו לבן ובתואל שמד' יצא הדבר, כיון שאף הכשפים מראים כן, ועי"ז יסכימו ויתרצו בדבר, ואף דניחוש כזה אסור, אפשר שעשהו אליעזר בהוראת שעה עפ"י הנבואה, ובאמת לא הי' בזה משום לתא דע"ז לגבי אליעזר, כיון שלא עשאה לשם ניחוש, אלא שיש בה משום מראית העין, והותר לו זה עפ"י הנבואה בהוראת שעה.
פסקה לט
ובזה יתורץ מה דקשה לכאורה שמצינו שהאריך הכתוב בסיפור אליעזר ללבן ובתואל, לכפול כל ענין הניחוש, באמרו הנה אנכי נצב על עין המים וגו' והי' העלמה היוצאת וגו' כל הענין, ולהלן כשסיפר אליעזר ליצחק כל מה שאירע לו בדרך, לא פרט הכתוב להודיע ענין הניחוש כלל, ולכאורה לפי הטעם שנתנו ז"ל, דע"כ פרשתו של אליעזר כפולה בתורה, מפני שיפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, א"כ ראוי לתת טעם מדוע נכפל הפרשה רק בדברו אל לבן ולא כשסיפר ליצחק כל ענינו, אמנם יתבאר עפ"י דרכנו הנ"ל, דכל הניחוש הי' בו צורך רק ללבן ובתואל, שהאמינו בניחוש וכשפים, כדי שיתרצו עי"ז כשיראו ויבחנו שגם הניחוש מראה כן וכוחות שלהם בעכ"ח מסכימים לזה, וע"כ הי' מן הצורך לספר כל ענין הניחוש בפרטיות ללבן ובתואל, כדי שיתאמת אצלם ענין הנ"ל, ולטעם זה כפלו הכתוב בסיפורו של אליעזר ללבן, ולא כן בסיפורו אל יצחק, להורות על זה דכל ענין הניחוש הי' לצורכו של לבן ובתואל בלבד, וע"ד שאמה"כ כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת וגו', שהי' המופת לצורך פרעה בלבד כמשפרש"י ז"ל להודיעו שיש כח וממשלה במי ששולח אותם, וכמו"כ ענין הניחוש הי' לצורך לבן וסייעתו בלבד.
פסקה מ
ומעתה ל"ק קושית התוס' והראב"ד ז"ל בענין הניחוש, וא"ש תירוצם של התוס' והב"ח ז"ל, וסברת תירוצם קיימת ואמיתית, שלא סמך אליעזר על הניחוש כלל, וגם א"ש מ"ש בגמ' כל נחש שאינו כאליעזר אינו נחש, דבאמת ניחוש גמור הי', וכזה אסור משום מנחש, אלא שלא עשאה אליעזר לשם ניחוש ולא האמין בו, אלא לצורך לבן עשהו ואין בו אלא משום מראית העין, והותר לו לעשות כן עפ"י הנבואה בהוראת שעה, ועד"ז יתורץ אמרם ז"ל בסנהדרין (צ"א ע"א) ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות, מאי מתנות א"ר ירמי' בר אבא מלמד שמסר להם שם טומאה, פרש"י כישוף ומעשה שדים, ולכאורה יקשה כמו"כ התם למ"ד בסנהדרין (נ"ו ע"ב) כל האמור בפ' מכשף בן נח מוזהר עליו, איך למדם אברהם כישוף ומעשה שדים, להרגילם במה שאסור להם, עיין במהרש"א שם שהעיר בזה, ולדרכנו אפ"ל שעשה אאע"ה כן בהוראת שעה עפ"י נבואתו, שהשיג שעי"ז ימניעם מלקטרג על ישראל, גם רצה להפרידם מזרע יצחק פירוד גמור (עיין בדברנו לקמן שהארכנו בזה),בכל אופן עשה כך לטובת הצלת ישראל, וע"ד שאמרו בזוה"ק פ' תשא (קצ"א ע"ב) דאהרן לטב אתכוין במה שעשה את העגל, שלא רצה להכניס את הערב רב בעננים ולא יתערבון עמא קדישא בעמא דא עיי"ש, וכמו"כ לכוונה זו מסר להם אאע"ה שם טומאה להפרישם מזרע יצחק, ועשה כן עפ"י נבואתו בהוראת שעה, ועד"ז עשה אליעזר את הניחוש לש"ש ובהוראת שעה לתועלת קיומה של אומה הישראלית כדי שיתרצו לבן ובתואל לזיווגו של יצחק ולא ימנעו ויעכבו בדבר.
פסקה מא
ובזה יתורץ קושיא (י"ד וט"ו) הנ"ל, על מ"ש ז"ל בב"ר מד' יצא הדבר מהיכן יצא מהר המורי' וכו', ויובן עפ"י אמרם ז"ל במס' סנהדרין (ס"ז ע"ב) ההיא איתתא דהו' קא מהדרא למשקל עפרא מתותי' כרעא דר' חנינא (בכשפים), אמר לה אי מסתייעת זילי עבידי, אין עוד מלבדו כתיב, והקשו בגמ' והא"ר יוחנן כשפים מכחישין פמליא של מעלה, ותירצו שאני ר' חנינא דנפיש זכותי', פרש"י ז"ל דנפיש זכותי' ומסרי נפשי' משמיא לאצולי, והרמב"ן ז"ל כתב בפי' עה"ת דכל כוחם של כשפים אינו אלא בשרי מעלה, אבל כשהבוי"ת בעצמו מציל, אינם יכולים לעשות כלום, דאין עוד מלבדו ואפי' כשפים, ובזה יבואר מה שנתאמת אצלם עכשיו שמד' יצא הדבר, שאחרי שראו מסימן הניחוש, שאף כוחות הכשפים הסכימו בעכ"ח, מזה שפטו ובחנו, כי מד' יצא הדבר לשלוט בכח הכשפים, ולא יוכלו לעשות שום דבר למנוע ולעכב בדבר.
פסקה מב
ואפשר לפרש בזה מאמה"כ לא נוכל דבר אליך רע או טוב (עיין לעיל קושיא י"ד) עפימ"ד בב"ר בשעה שאמר אאע"ה הוא ישלח מלאכו לפניך, זימן לו הקב"ה ב' מלאכים, א' להוציא את רבקה וא' ללוות את אליעזר ע"כ, והנה בכוחו של הס"א והס"מ להטעות אפי' מלאכים קדושים, כמבואר בילקוט ראובני ר"פ וירא שהמלאך הבא לבשר את שרה, הטעה אותו הס"מ והכשילו בשליחותו ונענש עליו עיי"ש (הובא בדברנו לעיל פ' וירא), גם בכח הרשעים לעשות כן ע"י כשפים כמ"ש ז"ל כשפים מכחישין פמליא של מעלה אמנם כאן השיגו לבן ובתואל שאין בכוחם לעשות מאומה, לא דבר רע ר"ל לשלוח מלאכים רעים מכוחות הטומאה, ולא ע"י דבר טוב, דהיינו להטעות מלאכים הקדושים והטובים עד שיהי' העיכוב גם מצידם, וידעו והשיגו שלא יצליחו בכלום, כי מד' יצא הדבר ולא יועיל התנגדותם ובעכ"ח הוכרחו להסכים. ואפ"ל עוד בכוונת הפסוק לא נוכל דבר אליך רע או טוב, דהנה לכאורה הי' אפשר להם לבוא בטענת הסתה לשה שמים, שמוטב שישא יצחק בת אליעזר שהיא בת ת"ח וצדיק גדול, מלישא בת בתואל הרשע ואחות לבן הארמי, ולא היתה הלכה זו ברורה ופסוקה שאין ארור מדבק בברוך, ובאמת איך בשביל זה וויתר אאע"ה על בת ת"ח וצדיק, אלא שעשה אברהם עפ"י רוה"ק ונבואה, והנבואה הגידה לו דרבקה זיווגו של יצחק גם דאין ארור מדבק בברוך, ואין דיבוקם עולה יפה לדורות, אמנם אליעזר הי' לו תשוקה גדולה ונגיעה לש"ש שיצמח השתלשלות דורות ישראל מחלציו, אלא שסילק את נגיעתו וקיים שליחותו באמונה, וז"ש לא אוכל דבר אליך רע או טוב, לא ע"י הסתה מצד הרע, ולא ע"י הסתה לש"ש מצד הטוב והקדושה, לפי שמד' יצא הדבר וא"א להתנגד לזה כי לא יועיל מאומה.
פסקה מג
ואפשר דמ"ש בב"ר מהיכן יצא מהר המורי' יצא, רבנן אמרי ותהי אשה לבן אדוניך וגו' (עיין לעיל קושיא יז) אין הכוונה שלבן ידע משם דא"כ קשה קושיתנו הנ"ל, אמנם לבן ידע מכוחותיו ע"י הניחוש והכשפים שהגידו לו, שא"א למנוע בדבר כי מד' הוא וכנ"ל, אלא דקשיא לי' להמדרש דליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, וא"א שיהי' כל עיקר מקור הענין מלבן וכוחותיו, וז"ש מהיכן יצא, ותירצו מהר המוריה, ר"ל בשעת העקידה בישרו הקב"ה בנבואה זו שנולדה רבקה זיווגו, ורבנן אמרי ותהי אשה לבן אדוניך וגו', ואע"פ שלבן אמרה אמנם פסוק זה מכללות התוה"ק, והזמינוהו מן השמים לתוך פיו של אותו הרשע שיודה בעכ"ח כי מד' הוא, וז"ש מהיכן יצא, לצורך ידיעתנו אמרו כן ולא שלבן בעצמו ידע מזה.
פסקה מד
ועתה נבוא לתרץ קושית הרא"ם והגו"א ז"ל עה"פ ואם לא תאבה האשה וגו' ונקית משבועתי וגו' והרשהו א"א ליקח מבנות ענר אשכול וממרא כפרש"י ז"ל, ולכאורה למה לא הרשהו לישא בתו של אליעזר שהי' יותר נכבד וחסיד מהם, והרי גם הם היו מכלל כנען הארור, וכמו"כ הי' בכוחו של א"א להוציא את אליעזר מכלל ארור ולהביאו לכלל ברוך, שהרי מסר הקב"ה כח הברכות בידו כאמרז"ל עה"פ והי' ברכה עיין לעיל (קושיא ט') באריכות, ויבואר הענין עפי"מ שהבאתי בספרי ויואל משה (מאמר א' סי' קמ"ו) לבאר מאמה"כ (שמואל א' ט"ו פסוק כ"ד) ויאמר שאול אל שמואל חטאתי כי עברתי את פי ד' ואת דבריך כי יראתי את העם ואשמע לקולם, ולכאורה קשה טובא הלא שאול מלך הי' והשלטון בידו, גם הי' בחיר ד' ונקי מכל חטא כאמרז"ל, ואיך אפשר שגרם לו יראת העם לעבור את פי ד', גם דורו היו מאמינים בד' ובדברי הנביאים, ובודאי לא היו מכריחים אותו לעבור פי ד' ועל דברי שמואל הנביא, גם קשה שמתחלה השיב שאול ואמר טעם אחר בהתנצלותו לשמואל, כמבואר בכתוב אשר חמל העם וגו' למען זבוח לד' אלקיך, וחשב לעשות מצו' בזה, ולאחר שבירר לו שמואל שלא הי' בזה מצו' אלא העברת פי ד', אז התנצל שעשה כן מיראת העם, ולכאורה למה לא אמר מתחלה שעשה כן מיראת העם כאשר הי' באמת.
פסקה מה
אמנם ביאור הענין שבודאי שאול המלך בחיר ד', לא הי' בגדר בחי' זו לעבור את פי ד' מיראת העם, רק שמתחלה חשב שהוא מצו', כמו שהצטדק לפני שמואל כי חשב לזבוח לפני ד' ממיטב הצאן וגו', וכאשר הוכיח לו שמואל הנביא שאינו מצו' אלא העברת פי ד', אז תמה על עצמו האיך בא לידו טעות כזה, שלא להכיר האמת בדבר ברור ופשוט כ"כ, והתבונן כי אין זה רק מחמת יראת העם שחפץ לשמוע בקולם, ומחמת הרצון הזה נעשה משוחד ובא לידי סמיות עינים לחשוב על עבירה שהוא מצו', וז"ש חטאתי כי עברתי את פי ד' וגו' כי יראתי מפני העם ואשמע בקולם, ר"ל שיראת העם ורצון הלב לשמוע בקולם, הם היו הסיבה להביאני לידי טעות הזה לחשוב על העברת פי ד' שהוא מצוה, וא"ש מה שלא התנצל כן מתחלה לומר כי יראתי מפני העם וגו', כי לא הרגיש בטעותו מתחלה, דהנגיעה בשעת מעשה מעוור עינים, וא"א לראות האמת ולהרגיש בנגיעה, ורק אחר שהוציאו שמואל מכלל הנגיעה, והאיר את עיניו שלא הי' בזה מצו' כ"א ההיפוך, אז נתוודע לו האמת, והשיג שעד עכשיו הי"ל נגיעה ועשה כן מיראת העם.
פסקה מו
ובזה מתורץ קושית הגו"א עיין לעיל (קושיא י"ג) על אמרז"ל אלי כתיב בת הי' לו לאליעזר והי' מחזר למצוא עילה וכו', ולכאורה מדוע לא כתבה תוה"ק רמז זה בשעת מעשה, כשדבר אליעזר עם אברהם בשעת שילוחו, ולדרכנו אפשר דמתחילה עדיין לא הרגיש אליעזר שיש לו נגיעה זו, דהנגיעה מעוור עינים וע"כ לא הבין שכוונתו למצוא עילה לטובת עצמו כדי להשיא בתו, וע"ד שכתב הגו"א שודאי אליעזר אמר לאברהם אולי, אלא שהתוה"ק העיד שכוונתו הי' אלי, ומחמת הנגיעה חזר למצוא עילה וכו', אמנם הוא עצמו לא הבין נגיעתו, כל זמן שעדיין הי' אפשרות שיתרצה אליו אברהם, ורק עכשיו כשספר ללבן ובתואל וכבר ראה הנסים שנעשו לו על הדרך, ושהזמין לו הקב"ה את רבקה זיווגו של יצחק, מעתה כבר נסתלק נגיעתו, והרגיש שלמפרע הי' כוונתו לומר אלי, ע"ש שהי' מחזר למצוא עילה, וע"כ רמזה הכתוב כאן וכתב אלי חסר ו', דרק עכשיו השיג ונתגלה לו למפרע שהי' לו נגיעה זו. והנה לבן ובתואל רצו להסיתו ולשחדו בנגיעה, שאם לא יקח עמו את רבקה, אפשר שיתרצה אברהם להשיא ליצחק את בתו, והוא נגיעה עצומה שעי"ז יצא השתלשלות כלל ישראל מגזעו וחלציו, אמנם עכשיו כבר השיג אליעזר שא"א להיות כן, אלא רבקה מזומנת ליצחק, ולא נתן לבו לדבריהם כלל, וע"כ רמז להם אליעזר עכשיו באמרו אלי לא תאבה, וכתיב אלי חסר ו', בזה רמז להם שכבר הי"ל נגיעה כזו, ועכשיו הרי הוא מסולק ממנה, ולא תוכלו לדבר ולעכב בדבר לא ע"י תשובת דבר טוב או תשובת דבר רע לפי שמד' יצא הדבר.
פסקה מז
ויתורץ בזה קושית הרא"ם הנ"ל מדוע לא הסכים אאע"ה באם לא תאבה האשה, שישא יצחק את בת אליעזר. ויבואר עפ"י אמרז"ל במס' ב"ב (דף מ"ג) ס"ת אין דנין אותה בדייני העיר שכולם נוגעין בדבר, ועיין מ"ש ק"ז היש"מ זלל"ה בפ' תשא (דף קצ"ג ע"ד) לתרץ קושית המשנה למלך, על מ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ז מה' נדרים), דהנוגע בדבר אין יכול להתיר הנדר, והקשה הוא ז"ל מהא דאמרז"ל במס' ברכות (דף ל"ב ע"א) ויחל משה מלמד שהתיר לו נדרו וכו', הלא משה רבינו הי' לו נגיעה בזה, שא"ל הקב"ה כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ותירץ דמשרע"ה סילק נגיעתו לגמרי, באמרו אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וגו' והנה רש"י ז"ל פי' אם תשא חטאתם הרי טוב, איני אומר לך מחני, ואם אין, מחני וזה מקרא קצר עכ"ל עיי"ש, אמנם קשה דלפי"ז העיקר חסר מן הספר, ע"כ נראה דלפי שרצה להתיר הנדר, ע"כ סילק נגיעתו ואמר אם תשא חטאתם ואם אין, ר"ל בין כך ובין כך מחני נא וגו', ומעתה תו בטלה נגיעתו, ויכול להתיר הנדר עכת"ד ק"ז זלל"ה, ושמעתי מפי זקן א' ששמע בעצמו מפי ק"ז זלל"ה היש"מ, (גם הובא מעשה זו בספה"ק ייט"ל מק"ז זלל"ה) שפעם א' בהו"ר בחרוז הושענא למענך אלקינו, אמר ק"ז היש"מ זלל"ה, רבון כל העולמים איני מתפלל ומבקש בשבילי וטובת עצמי כלל, שאפי' אם לא אראה בטובה לעולם, ולא יהי' לי חלק ממנה, ג"כ ניחא לי רק שיתגדל ויתקדש שמי' רבא, ועוד אמר ז"ל שלא בשביל שאני מצפה לשכר עוה"ב אני מבקש ומתפלל, כ"א אפי' אם ארד לשאול תחתית ולא אראה אור לעולמים, אני מרוצה גם לזה רק שיתגדל ויתקדש שמי' רבא עכ"ד. עכ"פ יצוייר במציאות לב"ו להגיע לקדושה נפלאה כזו לסלק עצמו מהנגיעה מכל וכל. ובזה יבואר מ"ש ז"ל במס' ב"ב (דף ע"ד) דאמר רבב"ח שמעתי ב"ק שאומרת אוי לי שנשבעתי (שבועת הגלות) ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי, כי אתאי לקמי' דרבנן, א"ל כל בר בר חנה סיכתא, הי"ל לומר מופר לך וכו', ולכאורה לפי"ד הרמב"ם ז"ל איך הי' יכול להתיר, שהרי בשבועת הגלות הכל נוגעים בדבר, ולדרכנו א"ש דידעו בי' רבנן ברבב"ח, שהי' בכח השגתו לסלק נגיעתו, וממילא הי' ראוי להתיר שבועת הגלות.
פסקה מח
ובזה יתורץ קושיתנו דרצה אברהם אבינו להקל לאליעזר כובד הנסיון, ע"כ סילק נגיעתו לגמרי בתחילת השליחות, ע"י שא"ל ואם לא תאבה האשה קח מבנות ענר אשכול וממרא, ולא הרשהו לישא בתו לטעם דאין ארור מדבק בברוך, ועי"ז נסתלקה נגיעתו לגמרי, כי אליעזר הי' צריך לעסוק בשליחותו במסנ"פ, ובהשתדלות וחריצות נפלאה, כדי שיתרצו אליו ולא ימנעו ממנו, והתחכם לעשות פעולה זו ע"י הניחוש כמ"ש לעיל, דעי"ז האמינו ונתברר אצלם כי מד' יצא הדבר כנ"ל, אבל אלמלי הי' לו נגיעה בדבר ה"ז מעוור עינים, ויש חשש גדול שיטעה בדמיונו לחשוב שכבר יצא ידי חובתו בהשליחות, ואפשר שיעשה דבר בשליחות שלא כהוגן ושלא כדעת המשלח, שיטעה ע"י כח השוחד שמעוור עינים, ע"כ הוצרך אאע"ה לסלקו מנגיעתו טרם התחיל בשליחות זו, ומתורץ בזה קושית הרא"ם ז"ל.
פסקה מט
ויתורצו בזה קושיית הנ"ל על מה שאמרה רבקה אלך, ודרשו ז"ל בב"ר הולכת אני על כרחכם ושלא בטובתכם, ולכאורה אחרי ששאלו את פיה ותלו הדבר בדעתה, הו"ל לומר הן, ומדוע השיבה אפי' אם אינכם רוצים עיין לעיל (קושיא י"ח-י"ט). אמנם הם ניסו מתחלה להסית לאליעזר כמו שבארנו לעיל, וכאשר ראו שלא הועילו מאומה ולא יכלו לשחדו בנגיעה, ע"כ התחכמו להרגו ע"י סם המות כמבואר בילקוט, ובאופן זה חשבו שיעלה בידם למנוע הליכתה, ולא תוכל ללכת מעצמה למדינה רחוקה, כי היתה עדיין ילדה ורכה בשנים, גם כמ"ש הקדו"ל זלל"ה דעד"ז רצו לאוסרו ליצחק בכל הנשים שבעולם, וא"ש דמתחילה הסכימו על הזיווג ואמרו הנה רבקה לפניך קח ולך, לפי שחשבו שבלא"ה יעכבו הליכתה ע"י שיהרגו את אליעזר בעת המשתה, ע"י סם, ואחר שאכלו ושתו, וראו שלא עלתה בידם וניצל מידם בדרך נס, ע"י שבא מלאך והחליף את המאכל לפני בתואל, אז באו בטענה חדשה תשב הנערה אתנו ימים או עשור, כאמרז"ל דטענתם בזה היתה דנותנין לבתולה י"ב חודש, וחשבו שבמשך הזמן הזה יעלה בידם להרוג את אליעזר, ועי"ז יבוטל הדבר לפי שרבקה לא תוכל לילך לבדה, גם יהי' יצחק אסור בכל הנשים כנ"ל.
פסקה נ
וע"ז היתה תשובתו של אליעזר אליהם אל תאחרו אותי וד' הצליח דרכי, והכוונה לדרכנו שלא יעלה בידכם למנוע זיווגם גם על זה הדרך, כי ד' הצליח דרכי בדרך נס, וגם אנכי לא ידעתי הדרך לבוא אליכם, ובאתי בדרך נס בקפיצת הדרך, וזימן השי"ת ב' מלאכים כמ"ש בב"ר הובא לעיל, וכמו"כ רבקה תוכל לילך גם לבדה בדרך נס, וכיון שמד' יצא הדבר לא תוכלו עשות מאומה למנוע ולעכב בדבר, ובזה יובן שפיר מה שהשיבה רבקה ותאמר אלך אפי' מעצמי ואף אם אינכם רוצים, כי הם שאלוה התלכי עם האיש הזה דייקא, וחשבו שתשובתה תהי' שתלכי עמו דייקא, וכיון שאליעזר ימתין ויחכה על ביאתה, בתוך כך יהרגו אותו ולא תוכל לילך לבדה, וע"ז השיבה אלך אפי' מעצמי ר"ל לבדי ובלא אליעזר, ואפי' אם לא תרצו שאלך לבדי, מ"מ אלך אף שלא בטובתכם ולא על עצם ההליכה היו מתוכחים כאן, דכבר אמרו קח ולך והסכימו למראית העין על עצם ההליכה, אלא שטענתם הי' על אופן ההליכה, אם תלך לבדה או תמתין ימים או עשור, וע"ז השיבה שתלך אפי' על כרחם, ול"ק קושיא הנ"ל מכח התנאי שהתנה אאע"ה שלא יקחנה אליעזר כ"א ברצון קרוביה, כיון שבאמת כבר הסכימו על עיקר הנשואין, אין עוד עיכוב מצד התנאי.
פסקה נא
ואפ"ל עוד שאף שידעה רבקה אמנו שעפ"י התנאי שהתנה אברהם אבינו, לא תוכל להנשא ליצחק אם תלך בע"כ שלא ברצון משפחתה וכמבואר בגמ' דקדושין, מ"מ לרוב תשוקתה להתדבק בחבורת צדיקים, אמרה אלך אפי' אם אינכם רוצים וע"ד שאמרז"ל הגר בת פרעה היתה, כשראתה נסים שנעשה לשרה, אמרה מוטב שאהי' שפחה בבית זה, ולא גבירה בבית אחר, ועד"ז אמרה רבקה אמנו אלך ואפי' עכ"ח, ואף שבאופן זה לא אוכל להנשא ליצחק מפאת התנאי, מ"מ אלך אפי' להיות שפחה בביתו של א"א, ובזה אפ"ל דברי המדרש בשכר שאמרה רבקה אלך זכו ישראל להוציאם ממצרים, דהנה מבואר בדברי חז"ל דרשעי ישראל שהיו במצרים היו להם פטרונין במצרים, והי' להם עשירות וכל טוב ולא היו מעונין בעבודה קשה, והם לא רצו לצאת ומתו בג' ימי אפילה, ובנ"י הכשרים לא רצו להתחבר עם המצריים, והיו שפלים ומעונים בעבודה קשה, ואלו המה אשר זכו לצאת ממצרים, כאמרז"ל שלא שינו את לשונם ומלבושם ושמם ולא התחברו עמהם ובזכות זה יצאו, ומאין הי"ל הכח הזה לעמוד בנסיון, אמנם מעשה אבות סימן לבנים, והאבות והאמהות הקדושים במעשיהם הטובים הכינו דרך ושביל לדורות ישראל עד עולם כמבואר בספה"ק ובדברנו בכ"מ, וז"ש במדרש בשכר שאמרה רבקה אלך ואפי' שלא בטובתכם, והסכימה לעזוב את כל הגדולה ועשירות של בית אבי', דאיתא בב"ר שבתואל אבי' מושל ושר הי', ואף אם לא תוכל להנשא ליצחק מפאת התנאי, אעפ"כ רצתה להיות אפי' שפחה בביתו של א"א כדי להתחבר אל הצדיקים כנ"ל, ולפי שעמדה בנסיון זה, זכו ישראל להתגבר בנסיון כזה במצרים, ובשכר זה יצאו ממצרים.
פסקה נב
ולדרכנו יבואר דברי המדרש הנ"ל (קושיא י') מי בכם ירא ד' זה אליעזר אשר הלך חשכים, בשעה שהלך להביא את רבקה, ואין נוגה לו וכו' יבטח בשם ד' וישען באלקיו. ואפ"ל שנרמז במ"ש הלך חשכים, שידע אליעזר שהולך למקום רשעים ומכשפים, אשר במחשך מעשיהם, והי' מתיירא פן יעשו לו כשפים לעכב בידו, גם כי הי' מוכרח להסכמתם לצד התנאי שהתנה עמו אברהם אבינו, והי' דואג וחושש אם יתרצו אליו, וע"כ קראו הכתוב הלך חשכים, אף שהי' ברור לו הדרך, כי ידע בנבואה ששם ימצא זיווגו של יצחק, מ"מ הי' מתיירא פן יעכבו לבן ובתואל בדבר לצד רוע בחירתם ובכח הכשפים כנ"ל, וע"כ התפלל אל ד' לסייע בידו ולמנוע ולעכב כח הכשפים דאין עוד מלבדו, וז"ש ד' אלקי אדני אברהם הקרה נא לפני וגו', ואפ"ל עוד באופן אחר עפי"מ שאני רגיל לפרש מאמר הגמ' ביצה (דף ל"ב) המצפה לשולחן אחרים עולם חשך בעדו, והכוונה בזה לפי שבעכ"ח נעשה משוחד ע"י הנגיעה לכל אלו שמצפה לשולחנם, והשוחד יעור עיני פקחים, וז"ש עולם חשך בעדו שאינו רואה האמת ודרך ישכון אור, וזה שדרשו על אליעזר הלך חשכים, שהי' מתבונן בעצמו והי' מתיירא ומפחד, שמא מחמת הנגיעה אשר רוצה להשיאו בתו, יהי' משוחד ולא יראה אור ודרך האמת ופן לא ימלא שליחותו באמונה, ע"כ התפלל אל השי"ת הקרה נא לפני היום וגו', שהשיג דאלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, ובכח הבטחון הלך בשליחותו וז"ש יבטח בשם ד' וישען באלקיו.
פסקה נג
ויבואר בזה דברי הגמ' במס' יומא (כ"ח ע"ב) ויאמר אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו, שדרשוהו ז"ל בשבחו של אליעזר שהי' זקן יושב בישיבה, וזיו איקונין שלו דומה לשל אברהם, ושליט ביצרו כמותו, ולכאורה מה ענין דרשות אלו לשליחות זו ולמה רמז הכתוב עלי' כאן (עיין קושיא ז') אמנם כבר הקשינו לעיל (קושיא ח') דלמה הצריך אברהם להשביעו, וכי בלא"ה לא הי' ציית לי' אתמהה, גם למה לא השביע ליצחק, אולם קושיא חדא מתורצת בחבירתה, דלפי שהי' זקן ויושב בישיבה וזיו איקונין דומה לו ושליט ביצרו כמותו וצדיק גדול מעתה הי' טעם גדול שישא יצחק את בתו, דלא נמצא ת"ח וצדיק כמותו בכל הדור, אלא שהנבואה הגידה שא"א להיות כן לפי שרבקה היא זיווגו, עכ"פ הי' מקום להיות אליעזר משוחד אל הרצון ההוא, ומטעם זה הי' הצורך להשביעו, כדי שינצל מכשלון הנגיעה ההוא, וגם אליעזר בעצמו הי' מתיירא ומפחד מזה פן לא יוכל לקיים שליחותו בשלימות, ע"י כשלון הנגיעה, וא"ש מה שהקדים הכתוב בשבחו של אליעזר, דלפי שהי' בו כל המעלות הללו, ולא הי' כמותו בכל הדור זולת אברהם, לטעם זה מצאה הנגיעה מקום לחול, וע"כ הי' הצורך להשביעו.
פסקה נד
ואפ"ל עוד בענין הניחוש לתרץ קושית התוס' והראב"ד הנ"ל, עפימ"ש בספה"ק נועם אלימלך פ' וישלח עה"פ כה תאמרון לאדני לעשו עם לבן גרתי וגו', וזלה"ק דדרך הצדיק בדברו עם אנשים, אזי הוא מדקדק בדבריו להשכיל שיהיו דברים נשמעים כפשוטן לאיש המדבר עמו, אמנם עיקר ותוכן כוונת הדיבורים, הם תפלה ותחנונים לפני המקום ב"ה וב"ש, עיי"ש שפי' בזה כל הפרשה, וכמו"כ הכא באליעזר, מ"ש והי' העלמה היוצאת לשאוב מים וגו', הוא לא התכוון לניחוש כלל, ולא סמך על הניחוש, אלא כל דבריו הי' תפלה ותחנונים ובקשות, שביקש מהקב"ה שיזדמן לו רבקה בתפלתו, אלא שאמרם בלשון שיהיו דבריו נשמעים כניחוש כפי הבנת לבן, והי' הכרח בזה לצורך לבן ובתואל שעי"ז יודו ויסכימו אל הזיווג כמו שביארנו לעיל, דעיקר אמונתם הי' בניחוש ובכשפים, וכיון שראו שהניחוש מורה כן הסכימו ואמרו מד' יצא הדבר כנ"ל, ובזה מתורץ קושית התוס' והראב"ד ז"ל דאליעזר לא עשה איסור כלל דלא עשאה לשם ניחוש, אלא כל דבריו היו דברי תפלה ותחנונים להבוי"ת, ואעפ"כ שפיר אמרו ז"ל כל ניחוש שאינו כאליעזר אינו ניחוש, דכפי הבנת לבן היו בדבורים אלו ניחוש גמור ולבן סמך עליהם, ומ"ש ז"ל באליעזר ששאל שלא כהוגן, אפ"ל לפי שהי' מקום כשלון בדבריו כפי משמעותן הפשוטה וכפי הבנת לבן, ע"כ קראוהו חז"ל שאלה שלא כהוגן.
פסקה נה
ולדרכנו יתבאר קישור דרשתם ז"ל במס' ב"ב (דף ט"ז ע"ב) וד' בירך את אברהם בכל, ר"א המודעי אומר איצטגנינות גדולה היתה בלבו של א"א שכל מלכי מזרח ומערב היו משכימים לפתחו ולכאורה צ"ב קישור דרשא זו לענין השליחות, ולמה רמזו עלי' כאן דוקא (עיין לעיל קושיא ה') ולדרכנו א"ש הקישור, דהנה אברהם אבינו שכל מלכי מזרח ומערב היו משכימין לפתחו, הי' מוכרח לדבר עמהם כלשונם וכפי בחינתם כדי שיכנסו הדברים באזניהם, ואיתא במד"ר (סו"פ נח) שהי' מתוכח עמהם בענין האמונה והי' מתלוצץ בהם להוכיחם על אמונתם הטפילה עיי"ש, והגם שכ"ז הי' עבודה לש"ש, אבל עכ"פ באותה שעה הי' מוכרח לדבר עמהם בחי' דיבורים שלא היו בערך קדושתו הרם של אאע"ה, אולם אברהם אבינו הי' בכוחו לדבר בלישנא דמשתמע לתרי אנפין, ותוכן דיבוריו היו כליל קדושה וטהרה, ומלין לצד עילאה ימלל בתפילות ותחנונים להבוי"ת, וחיצונית הדיבורים היו נראים כדברים פשוטים ונכנסו בלב שומעיהם כבחי' שכתב בספה"ק נוע"א הנ"ל, ובזה יבואר דברי המדרש הנ"ל (קושיא ה') וד' בירך את אברהם בכל זש"ה יפיפית מבנ"א הוצק חן בשפתותיך וגו' נתיפית בעליונים נתיפית בתחתונים, ר"ל שנתברך אברהם אבינו ע"ה במידה זו שהוצק חן בשפתותיו, ובכח אותן הדיבורים עצמם נתיפה בתחתונים ונכנסו בלב שומעיהם וקלסוהו, וגם נתיפה על ידיהם בעליונים שהיו תוכם רצוף אהבה ודבקות להבוי"ת, וכמו"כ אליעזר הי' בו כח בחי' זו, שנא' המושל בכל אשר לו, שהי' בו כח רבו אברהם, והי' יכול ג"כ לדבר דיבורים כאלה, וע"כ מסר לו אאע"ה השליחות הזה לפי שהי' מוכרח אל השליחות לדבר בבחי' זו, כמ"ש לעיל שהיו דבריו נראה כעין ניחוש לפי הבנת לבן הרשע, ונכנסו הדברים ללבו והסכים אליהם, ותוכן הדיבורים היו תפלות להבוי"ת וע"כ שלח אאע"ה את אליעזר כי הי' מסוגל לשליחות הזה, וז"ש ז"ל במדרש וד' בירך את אברהם בכל, איצטגנינות גדולה היתה בלבו של א"א שכל מלכי מזרח ומערב משכימים לפתחו, והי' בו כח מידה זו לדבר דיבורים בבחי' הנ"ל ומה"ט ויאמר אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שהי' בו מכח רבו, ומסר לו השליחות כי הוא הי' מסוגל לשליחות הזה.
פסקה נו
ובענין השינוי בפסוקים שדקדקו רש"י ותוס' ז"ל, דבנתינת הנזם והצמידים כתיב ויקח האיש נזם זהב וגו' והדר כתיב ויאמר בת מי את וגו', וכשסיפר ללבן הקדים ואשאל אותה בת מי את, ואח"כ ואשים הנזם על אפה, עיין רש"י ותוס' מה שתירצו בזה, ואפ"ל עפי"ד הזוה"ק דכל דבר שבקדושה צריך הכנה והזמנה, והנה בפרשה ראשונה לא כתיב ואשים הנזם על אפה, אלא ויקח האיש נזם וגו', ואפשר דלקח הנזמים והצמידים בידו, להכין עצמו לקדושה נפלאה כזו, ואמרז"ל שרמז בהם לשני לוחות מצומדות וי' הדברות ואח"כ שאל בת מי את לפני נתינתם עלי', ולפי"ז אין כאן סתירה כלל, ובדרך זה דרך הרמב"ן ז"ל עייש"ד.
פסקה נז
ולדרכנו יתבאר דברי המדרש הנ"ל (הובא בישמח משה) וד' בירך את אברהם בכל זה אליעזר, שנא' בו המושל בכל אשר לו, מכאן אמרו חכמים אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, בהקדם מ"ש ק"ז הייט"ל זלל"ה בהקדמת ספרו עה"ת, (ומעין זה כתב עוד בר"פ דברים) לתרץ סתירת הפסוקים שהקשו בגמ' דחגיגה (דף ט"ו ע"ב) ור"מ היכי גמר תורה מפומי' דאחר, והא"ר רבב"ח א"ר יוחנן מ"ד (מלאכי ג') כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא, אם הרב דומה למלאך ד' צבאות יבקשו תורה מפיהו וא"ל אל יבקשו תורה מפיהו, ותירצו אמר ר"ל, ר"מ קרא אשכח ודרש, הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי, (משלי כ"ב) לדעתם לא נאמר אלא לדעתי, והקשו בגמ' א"כ קשו קראי אהדדי, ותירצו לא קשיא הא בגדול הא בקטן עכ"ד הגמ'. ולכאורה קשה על תירוצם דהרי כתיב מכל מלמדי השכלתי ואמרו ז"ל איזהו חכם הלומד מכל אדם, ולא חילקו בין גדול לקטן, משמע דכ"א מותר ללמוד תורה מכל אדם, ואפי' ממי שאינו דומה למלאך ד' צבאות, ותירץ ק"ז הייט"ל זלל"ה דוודאי ללמוד תורה מפורשת שפיר דמי אפי' ממי שאינו דומה למלאך, אמנם הפסוק הזה משמיעינו דבר חדש, כי כבר אמרז"ל שיחת חולין של ת"ח צריכין לימוד שנא' ועליהו לא יבול, וכדמצינו כ"פ בגמרא אשר מסיפור אדם גדול אף שנראים כדברים פשוטים אנו למדים הרבה דינים ודברי מוסר עיין שבת (דף מ' ע"ב) חולין (קי"א ע"ב) וכמוהו הרבה בש"ס שאמרו מכללא אתמר, והטעם כי הצדיק אינו מדבר ולא שח שיחת חולין מימיו, בלתי אם מלביש בהם דברי תורה או תפלה ושבח והודאה לפני הבוי"ת, ובכל רגע ורגע דבוק בהשי"ת ובתורתו הקדושה, וע"ד שפי' המפרשים ויברך דוד את ד' ולעיני כל הקהל (הי' נראה להם) ויאמר דוד כאילו הי' אמירה בעלמא, וז"ש הכתוב כי שפתי כהן ישמרו דעת, לבלי לשיח שיחת חולין ובטלה, וע"כ ותורה יבקשו "מפיהו" ר"ל אפי' במה ששח שיחה בעלמא יבקשו באותה שיחה תורה מפיהו, ובודאי ימצאוהו בו, כי מלאך ד' צבאות הוא, ר"ל כמו שמלאך בבואו לעולם הזה מתלבש בלבוש גשמי אם שהוא רוחני, כמו"כ מי שמדבר בדעת ובהשכל מלביש בדיבוריו דבר רוחני תורה ויר"ש בלבוש גשמי, וז"ש אם הרב דומה למלאך וכו' יבקשו תורה "מפיהו", אפי' בדברו במילי דעלמא, אבל ללמוד תורה מפורשת ע"ז אמרז"ל איזהו חכם הלומד מכל אדם, ובזה מתורץ רומיא דקראי הנ"ל שהקשו בגמ' עכת"ד ז"ל ושפתים ישק.
פסקה נח
ואפשר להוסיף עוד בחי' על דב"ק דלכאורה צ"ב מה שהמשיל הכתוב גדר ובחי' הצדיק לדמותו למלאך ד' צבאות ובאמת גדולים צדיקים יותר ממלה"ש, ועוד שמדרך העולם להדמות במשל אשר יושג ויוכר יותר לחוש האדם מבחי' הנמשל, כי זהו תכלית המשל לקרב הדבר אל השכל, וכאן המשיל הכתוב בחי' גדר הצדיק לבחינת המלאך שלא נודע מהותו וענינו כלל, ומי יודע צורת המלאך שיוכל לדמות אליו, וצ"ב כוונתם ז"ל שאמרו אם הרב דומה למלאך ד' תורה יבקשו מפיהו, אמנם באמת צדיקים המושלים ביצרם, כח בחי' זו דומה לכח מלאכי, דאינו בגדר כח אנושי להתגבר וללחום נגד יצרו כמו שאמרז"ל חזי דאת נורא ואנא בשרא, ואיתא בילקו"ש פ' תולדות עה"פ ויתרוצצו הבנים שעמד מיכאל ורצה לשרוף לס"מ והי' מלחמה גדולה ביניהם עד שהושיב הקב"ה בתי דינים ביניהם עיי"ש, עכ"פ התאבקות זו היא ענין למלאכים לבדם, ובכוח אנושית הוא נמנע המציאות אולם הגם שאין בכח האדם להיות כמלאך, אבל אם עושה כל האפשרות ורוצה בכל כוחו להתגבר על יצרו ולהשלים רצון הבוי"ת, אז הבוי"ת עוזרו ונותן לו כח מלאכי למעלה מגדר אנושי, ויכול יוכל להתגבר על יצרו וכח זה אינו ממנו כמ"ש ז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, והנה אמרז"ל במס' סוכה (דף נ"ב ע"א) דלע"ל מביאו הקב"ה ליצה"ר ושוחטו וכו' צדיקים בוכין ואומרים האיך יכולנו לכבוש הר גבו' כזה וכו', ואף הקב"ה תמה עמהם שנא' (זכרי' ח') כה אמר ד' צבאות כי יפלא בעיני שארית העם בימים ההם גם בעיני יפלא, ופי' ביע"ד (ח"א דרוש ב') וכעי"ז בספה"ק דאחרי שרואין הצדיקים גדלות היצה"ר כהר גבו', ישיגו כי לא הי' בכוחם לכבשו לולא עזר ד', ויחרדו ויאמרו א"כ איפו' נבוא ביום מחר על שכרינו, כיון שלא נעשה דבר מצידנו ובכוחנו, וזהו הטעם דצדיקים בוכין ואומרים וכו', והבוי"ת ינחמם ויאמר גם בעיני יפלא נצחונם, ויתלה הניצחון בהם, כדי שלא יהי' נהמא דכיסופא, ובאמת מגיע להם שכר על רצון הטוב, ומה שעשו כל שביכולתם לעשות והבא לטהר מסייעין אותו מן השמים עכת"ד ז"ל.
פסקה נט
ובזה יבואר אמרם ז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, דכלפי שמיא דנין אותו כאילו עשאו מעצמו וכאילו בכוחו התגבר על יצרו, וה"ה כמלאך בגדר פעולה זו, אבל באמת הוא רק דומה למלאך ד' צבאות דאלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, וע"י סייעתא דשמיא יזכה להיות בבחי' ודמיון מלאך, להתגבר על יצרו למעלה מגדר האנושי וז"ש אם הרב דומה למלאך ד' צבאות, ר"ל שמתגבר על יצרו ועומד בנסיון נגד התגברות זרם העולם והתגברות היצר, אז יבקשו תורה "מפיהו", בכל מה שאומר ואפי' שיחת חולין שלו צריכה לימוד, ותמצא בהם תורה ומוסר ויי"ש, כי אין בו דבר ריק, והכל הוא דביקות בבוי"ת ובתוה"ק, אבל מחבירו שהוא בדומה לו ואינו ראוי להיות רבו, שאין בו בחי' הדמיון למלאך, אל ילמוד ממנו כ"א דבר הלכה ותורה מפורשת, שזה שפיר דמי מכל אדם כמ"ש ק"ז הייט"ל זלל"ה כנ"ל ויובן בזה אמרם ז"ל אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו, דייקו לומר "מחבירו", ר"ל דאם הוא בבחי' חבירו, לא יזכרהו כ"א מתוך דבר הלכה ותורה מפורשת דוקא, ולכך אל יפטר ממנו אלא מתוך דבר הלכה דוקא שמתוך כך זוכרהו, משא"כ אם יאמר לו דיבורים פשוטים ושיחת חולין, ישכחהו שאין בהם תורה וקדושה, ורבו שדומה למלאך תורה יבקשו מפיהו ואפי' בדברים פשוטים שאינם דבר הלכה וכנ"ל.
פסקה ס
ויבואר בזה קישור דברי המדרש הנ"ל ואברהם זקן בא בימים וד' בירך את אברהם בכל ודרשו ז"ל שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו, וע"ד שביארנו לעיל שהי' בו כח מידה זו לדבר עמהם דברים פשוטים שיכנסו בלב שומעיהם, ותוכם רצוף אהבה בדברי תורה ותפלה להבוי"ת וע"כ ויאמר אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו זה אליעזר שהי' בו ג"כ מכח רבו, והוא הי' מוכרח ומסוגל לשליחות זו וכנ"ל, ומכאן אמרו חכמים אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, דלאו כל אדם זוכה לבחי' זו, שכל היוצא מפיו יהי' קדושה וטהרה ותורה ודביקות, וע"כ הי' מוכרח שליחות זו באליעזר דוקא, וזהו הקדמה וטעם לשליחות אליעזר וא"ש הקישור.
פסקה סא
ויבואר בזה ענין הסתירה גבי עפרון שהבאנו לעיל (קושיא ו') דהנה כבחי' הנ"ל שכתבנו במידת הצדיקים, שאופן דיבורם משתמעית לתרי אנפין, ולהבדיל אא"ה גם מידת הרשעים כן הוא, להלביש דבריהם שיהי' סובל משמעות הרבה וכוונות שונות, אלא שבצדיקים העיקר המכוון שבדבריהם הוא קדושה וטהרה, ומלובש בהם דברים עליונים, וברשעים תוכן הדיבורים המה ע"צ הרעה והמרמה, ועפרון ג"כ הי' מדבר באופן כזה, ובזה יתורץ סתירת דברי חז"ל הנ"ל, דבגמ' ב"מ (דף פ"ז ע"א) משמע דלא תבע כלום, ומ"ש ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה הוא, הכי קאמר שאינו רוצה בה ולא שויא בעיניו קרקע של ד' מאות כסף בערך עשרו ופשטות הכתוב מוכח כן, דלפי"ד התנחומא והילקוט הול"ל ד' מאות שקל כסף מה הוא, ומדאמר ארץ ד' מאות וגו' לא משמע דתבע כסף עיין לעיל, ובתנחומא ובילקוט מבואר איפכא כנ"ל אמנם כולהו איתנייהו דתוכן כוונתו של עפרון הי' שארבע מאות שקל כסף אינו נחשב בעיניו לכלום ורצה יותר, כמבואר במדרש שהכניס עין הרע בממונו של אברהם, אלא שהטמין כוונה זאת בדיבוריו לגבי בני חת, ואמר בלשון שישתמע שאינו רוצה בתשלומין כלל, אמנם אברהם אבינו הבין תוכן כוונתו, וע"כ כתיב וישמע אברהם לעפרון, מלשון תשמע חלום לפתור אותו, וע"כ נתן לו קנטרין עובר לסוחר, ואין כאן סתירה בדברי חז"ל ושניהם אמת, ומה דאיתא בתנחומא שביקש ותבע יותר כוונו בזה על פנימיות ותוכן דבריו, ומה דאמרו בב"מ שלא ביקש כלום הם היו החיצוניות והנגלה שבדבריו.
פסקה סב
ועד"ז יבואר דברי המד"ר פגעו לי בעפרון שדרשו ז"ל פגעו לי מלשון בקשה, סרסרוני לי ואם לאו צלי לי עלוי' מלשון תפלה, ול"ק קושיא ב' הנ"ל, דאין הכוונה שיתפללו אל עפרון דלא שייך תפלה לבשר ודם, אמנם אברהם אבינו לימד דעת את בני חת, כשיבקשו חסד וטובה מבשר ודם ובפרט מאדם רשע כעפרון, יהי' דבריהם נאמרים ומשתמעין לתרי אנפין, דלא יאות לבקש חסד וחנינה מבשר ודם ובפרט מאדם רשע, ע"כ יהי' פשטות הדיבורים נראים כבקשה וסרסרות באזני עפרון, ותוכן הדיבורים יהיו תפלה ובקשה להבוי"ת, שיטה השי"ת את לבבו לטובה ויתן לי את מערת המכפלה וגו', וא"ש כל הני דרשות וכולהו איתנייהו.
פסקה סג
ואפשר לתרץ קושית הרא"ם והמפורשים (הנ"ל קושיא א') על מ"ש ז"ל גר ותושב אנכי עמכם וכו' ואם לאו אטלנה מן הדין וכו', ולכאורה זה סותר מאמרם ז"ל בב"ר (פמ"א ס"ה) והכנעני והפריזי אז יושב בארץ, עד עכשיו מתבקש להם זכות בארץ, אימתי יזכה בה אברהם לכשיעקרו ז' עממים מתוכה, הרי דלא הי' יכול ליטלה מן הדין עדיין, ונ"ל דל"ק מידי דהכנעני והפריזי הי' להם זכות בכל ארץ ישראל, ולא זכה בה אברהם עד כי שלם עון האמורי, אולם במערת המכפלה מתחלה לא הי' להם בה זכות כלל, דאמרו ז"ל שהי' מוכן לקבורת האבות מששת ימי בראשית, ואיתא בזוה"ק דכל ימיו של עפרון לא ראה בה כ"א חשוכא דהא לית מלה אתגלייא אלא למארי', ובגין כך לאברהם אתגלייא דילי' הו', לעפרון לא הות אתגלייא דלא הו' לי' חולקא ביה וכו' עכ"ל יעיי"ש, ואיתא בילקוט ראובני בשם ציוני שהיו האומה"ע מבקשים להקבר שם מקודם, ומלאכים שמרוה וראו אש דולקת שם, עכ"פ מבואר דלא זכו בה מעולם, ולא שייך בזה טענה דעדיין מתבקש להם זכות בארץ, דלא הי' להם זכות בזה מתחלה, ושפיר אמר אברהם ואם לאו אטלנה מן הדין, וכוונתו על מערת המכפילה לבד, ולא על כל ארץ ישראל, שלא הי' זמנה עד כי שלם עון האמורי, וא"ש מה שהי' טענתו של א"א מהבטחת השי"ת אליו לזרעך נתתי את הארץ הזאת, אע"פ שלא זכה בה עדיין כי לא שלם עון האמורי, ועד עכשיו מתבקש להם זכות בארץ כאמרז"ל, אולם יבואר עפימ"ד בב"ר פ' לך (פמ"ד סכ"ב) לזרעך אתן את הארץ אין כתיב כאן, אלא "נתתי" את הארץ, לפי שמאמרו של הקב"ה מעשה, והובא ברש"י עה"ת אמירתו של הקב"ה כאילו הוא עשוי', נמצא שהי' חלות המתנה מעכשיו, שיזכה בה לאח"ז כשישלם עון האמורי, אבל במערת המכפלה שלא הי' לאמורי זכות בה, זכה בה אברהם מיד בשעת הבטחתו ית', וא"ש שהי' כח זכותו מכח הבטחה שנא' לזרעך "נתתי" את הארץ, שכבר נתתיו, והבן.
פסקה סד
ואפ"ל עוד בזה עפימ"ש הרבינו בחיי זלל"ה קרית ארבע הוא חברון, שכל הקבור שם נפשו מתחבר למעלה וכו' עם ד' מחנות שכינה, ולא לחינם חמדו אברהם ואבות העולם, אלא לפי שמשם זוכות הנשמות להתחבר לשורשן תחת כסא הכבוד, ובילקוט ראובני הביא דברים נפלאים בסוד מערת המכפלה שהוא סוד שם הוי' והוא בית שער לעדן, והנשמה בעת יציאתה מן הגוף עוברת דרך מערת המכפלה וכן כל התפלות עולות למעלה דרך שם, ועוד שם בשם ספה"ק טוב הארץ עה"פ ותקע כף ירך יעקב, שכוונת הס"מ היתה לעשות ליעקב בעל מום, כדי שלא יקבר במערת המכפלה וכו', כ"א עשו ונשיו יקברו שם ח"ו, ולא עלתה בידו שמיד ריפא אותו השי"ת והיפר מחשבות הס"מ, ואם ח"ו לא הי' יעקב נקבר שם לא הי' שום א' מישראל עובר דרך שם, כ"א אומה"ע ח"ו היו עוברים דרך שם והי' להם אחיזה בגווי' ח"ו עיי"ש באריכות ענינים נוראים, ואפשר דע"כ תלה אאע"ה טענתו בהבטחת הארץ, כי ראה והשיג התועלת הגדול וההכרח בהשגתה בשביל דורות ישראל העתידים, שיהא להם לבדם אחיזה בו ולא לאומה"ע חלק בה כלל, וע"כ מסר גרמי' להשיגה, לפי שמקושר בזה קיומה של אומה הישראלית, ודרך שם יורדת השפעת הרוחניות והגשמיות וישראל מתחברין על ידה לשורשן כמבואר בספה"ק, ואלמלי ח"ו נשארה ביד עפרון לא היו ישראל יכולין להשיג בחינתם הגדולה, ואפשר דלא היו זוכים לקבלת התורה ונתינת הארץ, כי כל ההשפעות יורדות דרך שם ואלמלי הי' לאומה"ע ח"ו אחיזה בה, היתה ההשפעה ההוא יורדת ח"ו אליהם כמבואר לעיל.
פסקה סה
ויוטעם בזה ענין הרמז שאמרו רז"ל בב"ר, עשרה פעמים כתיב בני חת, עשרה כנגד עשרת הדברות, ללמדך שכל מי שהוא מברר מקחו של צדיק כאילו מקיים עשרת הדברות ע"כ, ולכאורה מהו ענין הרמז לעשרת הדברות דוקא, ואיך נלמד מבני חת כן, ולדרכנו דע"י שבררו את המכפלה לחלקו של אאע"ה ולגורלם עי"ז נתקיימו עשרת הדברות וקבלת התורה לישראל, ושפיר נשמע מינה גודל הזכות של המברר מקחו של צדיק, שה"ה כאילו קיים עשרת הדברות והבן, ובזה יובן מה שהיתה טענתו של אאע"ה מכח הבטחת הארץ שהבטיח לו הקב"ה לזרעך נתתי את הארץ, אעפ"י שלא היתה חלות ההבטחה זמנה עכשיו להתקיים, אבל ראה ההכרח להשיג מערת המכפלה כדי שתתקיים הבטחת הארץ לישראל כשיגיע זמנה, ולטעם זה מסר גרמי' עלי' ואמר אטלנה מן הדין ובחזקה, כדי שתתקיים הבטחת הארץ לישראל.
פסקה סו
והנה מבואר בזוה"ק הנ"ל דעפרון לא ידע מה היא, וכולא הו' מאיס לי', דלא חמי בי' אלא חשוכא, וע"כ מתחלה שביקש אברהם ממנו את מערת המכפלה, הבטיח הוא ליתן יותר ממה ששאל אאע"ה ואמר לו השדה והמערה אשר בו לך נתתי וגו', אולם אחר שראה שאברהם חפץ בה והשתוקק אלי', רצה להעלות בדמי' כמ"ש ז"ל בתנחומא ארבע מאות שקל כסף מה הוא בעיני' שוי', ורצה יותר, ובמד"ר פ' משפטים איתא שלא רצה למוכרה לאאע"ה בשום אופן עד שאמרו לו בני חת אם אין אתה עושה, אנו מעבירין אותך מן אסטרטוגוס שלך וכו' עיי"ש. ואפשר שבני חת ראו והבינו, שלא יהי' אפשר לקנות מידו ברצונו כ"א בדמים מרובים מאוד וא"א לא רצה ליקחה כ"א ברצון כדי שלא יקטרגו עלי' אומה"ע כמו שהבאנו לעיל מדברי המד"ר פ' וישלח, ע"כ התחכמו בני חת וקנוהו הם מידו של עפרון ומכרוהו אח"כ לאברהם.
פסקה סז
ובזה יבואר הכתוב השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת (עיין לעיל קושיא ד') ויובן ע"ד שפרש"י ז"ל בפ' וישב עה"פ ויעברו אנשים מדינים וגו' וימכרו את יוסף לישמאלים וגו', הודיעך הכתוב שנמכר פעמים הרבה שנמכר לישמאלים והישמאלים מכרוהו למדינים וכו', וכמו"כ הכא נזכר המכר ע"ש עפרון וע"ש בני חת, והכתוב מגלה לנו בזה שנמכר לבני חת תחלה ואח"כ לאברהם, שלא הי' אפשרות לקנותו מעפרון זולת זה, ולפי שבני חת השתדלו בדבר, ע"כ נזכר שמם בתורה י' פעמים, כמ"ש ז"ל כל המברר מקחו של צדיק כאילו קיים עשרת הדברות, ואליבא דאמת בא לידו של אאע"ה בדרך קנין, שלא רצה אאע"ה שיהיו האומה"ע מקטרגים עלי' לומר גזולה הוא בידו כאמרז"ל, אבל אח"כ נתברר להם דשלו היא מששת ימי בראשית כדאיתא בזוה"ק הנ"ל, וז"ש כל המברר מקחו של צדיק, דבני חת הם שבררו מקחו, דעל ידם נתברר לכל דשלו הוא משי"ב. והשי"ת יעזור לנו בזכות האבות הקדושים שאנו ג"כ בבחי' הלך חשכים, ואין לך משוחד יותר ממי שמשוחד לתאוותיו ולרצונותיו אבל יהי' כאו"א בוטח בשם ד' וישען באלקיו, והכח אשר הכינו האבות הקדושים עדיין שמורה היא לנו וזכותם יגן עלינו ועכ"י, והבוכ"ע יעזור ויאיר עינינו לילך בדרך אמת ונזכה במהרה להרמת קרן התורה וישראל בהתגלות כבוד שמים עלינו ועכ"י בב"א.
פסקה סח
ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחוזת קבר עמכם וגו', פירש"י גר ותושב אנכי עמכם גר מארץ אחרת ונתישבתי עמכם, ומ"א אם תרצו הריני גר ואם לאו אהי' תושב ואטלנה מן הדין שא"ל הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת, ויש להבין לכאורה למה תלה הדבר ברצונם אם תרצו וכו' וממנ"פ אם הוא גר מצד הדין א"כ אינו ראוי להיות תושב, וגם הקשה הרא"ם דהלא בפ' לך כתיב והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ופירש"י ז"ל ולא זכה בה אברהם עדיין, וא"כ איך אמר ואטלנה מן הדין, ותירץ הרא"ם ז"ל דלעיל לא הי' עדיין זרע לאברהם אבל עתה הי"ל זרע ולכך נקט הכא שא"ל הקב"ה לזרעך אתן וגו' ועתה יש לי זרע, ולכך לכה"פ תנו לי אחוזת קבר אף שעדיין אין זרעי ראוי לרשת את הארץ וכו' עיי"ש, מ"מ צ"ב דאם יכול לתבוע בדין להיות תושב בארץ א"כ למה אמר גר וכו'.
פסקה סט
והנ"ל בזה דהנה באמת לא הגיע עדיין זמן קיום הבטחת הארץ לאברהם, שהרי הקב"ה אמר לו לזרעך אתן את הארץ לזרעך דייקא ולא לו, אמנם בברית בין הבתרים גילה לו הקב"ה הטעם למה רק לזרעך, באומרו ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה, ופירש"י להיות משתלח מארצו עד אותו זמן, שאין הקב"ה נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה וכו', מבואר שאלמלי הי' נתמלא סאתם עוד בימי אברהם הי' הקב"ה נותנה לו מיד ולא הי' ממתין עד דור רביעי, והנה ידוע שהי' טובה והכרח להכלל ישראל שהאבות הקדושים יהיו נקברים במערת המכפלה, וכמבואר בילקוט ראובני פ' חיי שרה עיי"ש (הובא בדברינו לעיל), ומעתה אם לא היו נותנים אותה לאאע"ה היו עושין בזה רעה גדולה לישראל, ועבור דבר זה בעצמו הי' ראוי שתתמלא סאתם, וכמו שפירש"י עה"פ אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, על כמה עבירות היו חייבין לי קודם שנזדווגו לכם ולא נפרעתי מהם אלא על ידכם עכ"ל, כמו"כ לעניננו אם לא היו נותנים את מערת המכפלה לאברהם בזה עצמו הי' נתמלא סאתם וראויים להגרש מן הארץ וליתנה לאברהם, ובזה יתבארו דברי המדרש אגדה אם תרצו הריני גר דעדיין לא נתמלא סאתם להגרש מן הארץ וממילא אני גר בתוכם, ואם לאו אהי' תושב ואטלנה מן הדין, דע"י שלא תרצו ליתנה לי יתמלא סאתכם וראויים אתם להגרש מן הארץ מיד ואני אטלנה מן הדין.
פסקה ע
ואפ"ל עוד עפי"מ דאיתא בתו"כ (פ' אחרי) מנין שלא היתה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן המצריים ת"ל כמעשה ארצ"מ לא תעשו וכו', מנין למקום שישבו בו ישראל שהתעיבו מעשיהם יותר מכולם ת"ל אשר ישבתם בה לא תעשו, ומנין שישיבתם של ישראל גרמה להם לכל המעשים הללו ת"ל אשר ישבתם בה לא תעשו, ומנין שלא היתה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן הכנענים ת"ל וכמעשה ארץ כנען לא תעשו וכו' ומנין שביאתם של ישראל גרמה להם לכל המעשים הללו ת"ל אשר אני מביא שמה לא תעשו, ר"ש אומר הרי הוא אומר מי פעל ועשה קורא הדורות מראש, זימן לדור החייב שיבואו ישראל ויפרעו מהם, ריה"ג אומר אחר שהכ' שוקל מעשה ארמ"צ כמעשה ארץ כנען, ומעשה ארץ כנען כמעשה ארמ"צ, מפני מה זכו הכנענים לישב בארצם שבע וארבעים שנים שנא' וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים אלא בשביל שכר שכבדו את אברהם אבינו, שאמרו לו שמענו אדוני נשיא אלקים אתה בתוכינו, בנ"א שכבדו את א"א זכו לישב בארצם שבע וארבעים שנה ע"כ, והראב"ד וקרבן אהרן כתבו דאף שהמצריים כבדו את יעקב אבינו ואת יוסף הצדיק שהי' מלך אצלם, מ"מ הכנענים כבדו אותו יותר, שאמרו נשיא אלקים אתה בתוכינו ובזה הסכימו שכוחו הוא בכח אלקי, והכבוד שמים נתגדל עי"ז על ידם, עכ"ד ז"ל, מבואר בדברי המדרש דרק בשכר זה זכו לישאר על אדמתם, דבאמת היו מקולקלין יותר מכל האומות וכבר נתמלא סאתם, וזולת הזכות הזה מה שכבדו את א"א ע"ה בכבוד גדול לא הי' להם עוד זכות אחר ולא היו יכולין לישאר על אדמתם כלל, וז"ש גר ותושב אנכי עמכם ופירש"י אם תרצו, דהיינו שאם ברצונכם לציית אותי ולכבדני הרי אני גר דבזכות זה תזכו לישב על אדמתכם עוד, ואם לאו כלומר שלא תתנו לי אחוזת קבר ולא תכבדו אותי שוב אין לכם גם הזכות הזה וכבר נתמלא סאתכם, ואז אהי' תושב שאין לכם זכות לישב על אדמתכם עוד, ובזה יתורץ הסתירה דמ"ש לעיל והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברהם עדיין שהבוכ"ע יודע עתידות, ידע שיכבדו את א"א ויזכו לישב על אדמתם, וממילא אברהם לא יזכה בה עדיין, דבתנאי זה אמר הקב"ה לזרעך אתן את הארץ, שעד שלא יושלם עון האמורי יזכו הכנענים לישב על אדמתם, אבל אם לא יתנו לו אחוזת קבר ולא יכבדו אותו אז יתום זכותם מיד ולא יזכו לישב עוד על אדמתם מפני שנתמלא סאתם, וא"ש מ"ש אאע"ה אם תרצו, דהכל תליא בבחירתם, והבן.
פסקה עא
וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרן את הכסף אשר דבר וגו' ד' מאות שקל כסף עובר לסוחר, לכאורה צ"ב כל ענין ההתווכחות שביניהם, דהנה סופו מוכיח על תחילתו שרצה עפרון ליקח בעד מערת המכפלה שקלים גדולים שהן קנטרין עובר לסוחר, וא"כ מה הי' דעתו מתחילה במה שאמר שיקבלו אאע"ה במתנה דוקא, והרי לא הי' לבו שלם עמו, ומדוע לא חשש שמא יקבלו אאע"ה ממנו במתנה, גם מ"ט רצה אאע"ה לקנותו בכסף מלא דוקא, כמ"ש בכסף מלא יתננה לי וגו'.
פסקה עב
ב) במדרש הה"ד (משלי כ"ח) נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו, נבהל להון איש רע עין זה עפרון שהכניס עין רע בממונו של צדיק, ולא ידע כי חסר יבואנו שחסרתו התורה וא"ו וכו' עפרן כתיב חסר ו' וצ"ב הכוונה בזה, ולהלן במדרש עשרה פעמים כתיב בני חת בני חת, עשרה כנגד עשרת הדברות, ללמדך שכל מי שהוא מברר מקחו של צדיק כאילו מקיים עשרת הדברות, עכ"ד המדרש וצ"ב ענין המשל בעשרת הדברות דוקא.
פסקה עג
ג) ואברהם זקן בא בימים וד' בירך את אברהם בכל ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו וגו' ואשביעך בד' אלקי השמים ואלקי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני וגו', בגמ' יומא (כ"ח ע"ב) דרשו ז"ל אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה הי' שנא' ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו, המושל בכל אשר לו אר"א שמושל בתורת רבו, הוא דמשק אליעזר שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים עכ"ד הגמ', וראוי להבין דא"כ שהי' אליעזר גדול במעלה כ"כ, ומצינו שאמרז"ל שנכנס חי לג"ע, והוא מדריגה שלא זכו אלי' כ"א יחידי סגולה, מה צורך הי' להשביעו, ואף אם יצווהו אאע"ה בלא שבועה, הי' מציית לדברי רבו לעשות שליחותו באמונה בלי ספק, גם צ"ב מדוע רמז הכתוב כאן דוקא על מעלתו וגדולתו של אליעזר, באמרו זקן ביתו המושל בכל אשר לו וכדרשתם ז"ל, ולא מצינו כן בשאר מקומות שהזכיר הכתוב את אליעזר, ובפרט דכאן הוא לכאורה כמעשה לסתור, דלהפלגת גדולתו יספיק אליו הציווי בלבד, ולמה הי' הצורך להשביעו.
פסקה עד
ד) ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת וגו', לכאורה מלת אחרי צ"ב דמיותר הוא, דהרי עיקר המכוון בשאלתו באם לא תתרצה האשה ללכת אל הארץ הזאת, ומנפק"מ בדבר אם עמו או בלעדו, ובאמת מצינו כמו כן ששאלו את רבקה התלכי עם האיש הזה, וגם התם איכא למידק דממשמעות הכתובים מוכח שהי' רצונם לעכב הליכתה ימים או עשור, והי"ל לשאלה אם תלך מיד או תמתין, ומנפק"מ להם אם תלך עם איש הזה או עם אחר, גם צ"ב בתשובתו אליהם שאמר אל תאחרו "אותי" וד' הצליח דרכי, מדוע תלה הענין בעצמו, והוא הי' רק השליח והסיבה לא המסובב.
פסקה עה
ה) במד"ר ויאמר אליו העבד אלי לא תאבה האשה וגו', הה"ד כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב, כנען זה אליעזר, בידו מאזני מרמה שהי' יושב ומשקיל את בתו, ראוי' היא או אינה ראוי', לעשוק אהב, לעשוק אהובו של עולם זה יצחק אמר אולי לא תאבה ואתן לו את בתי, א"ל אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך עכ"ד המדרש, ולכאורה ראוי להבין דמה אשמתו בזה שרצה להתדבק בזרע אאע"ה, ובודאי שהיתה כוונתו לטובה ולש"ש, ומדוע דרשו ז"ל עליו לעשוק אהב, והרי לא רצה לעשוק בעכ"ח, כ"א בהסכמת אאע"ה, גם צ"ב תשובתו של אאע"ה אתה ארור ובני ברוך וכו', והרי הי' בכוחו של אאע"ה להוציאו מכלל ארור, ויצא לבסוף בזכות ששרת אותו באמונה, גם הקשו דהול"ל להיפך אין ברוך מתדבק בארור, דאליעזר רצה להתדבק בו, ואאע"ה מיאן בזה.
פסקה עו
ולבאר הענין נקדים מ"ש הח"ס זלל"ה בפ' וישב בענין יוסף שאמר לשר המשקים והזכרתני, וז"ל כי הצדיקים עושים פעולה קטנה, ומה שיחסר הטבע ישלים הנס וכו', וכל עצמו של יוסף שנכנס עמהם בדברים וכו', לא הי' אלא לעשות הכנה שעי"ז ייעשה הנס וצדק יוסף בזה, אך כל הכנות יעשה האדם, רק לא לבקש בקשה מאדם שידבר בעדו מב' טעמים, א' שאפשר שאינו הגון להיות שליח לדבר זה וכו' עכ"ל, ואפשר דחשש אליעזר לטעם זה, שמא יהי' חסרון בהצלחת שליחותו, לצד שהוא אינו הגון וראוי להיות שליח לדבר גדול כזה, ולז"א אולי לא תאבה האשה ללכת "אחרי" ר"ל שהמניעה יהי' מצדי ולא תרצה ללכת אחרי, להיות אני השליח בדבר, והנה גם לבן ומשפחתו לא רצו בו באליעזר שיהי' השליח אבל מטעם אחר, שחששו שישפיע עלי' מגודל קדושתו ומיאנו בזה, ולז"א תשב הנערה אתנו, ימים או עשור אחר תלך, ואף שכבר הסכימו על עצם ההליכה, באמרם מד' יצא הדבר וגו', אבל רצו למנוע הליכתה עם אליעזר לטעם הנ"ל, וע"כ אמרו תשב הנערה אתנו ולא תמתין עלי', ואחר תלך ר"ל נשלח אותה עם שליח אחר ההגון וראוי לזה יותר ממך, וע"ז השיב להם אליעזר אל תאחרו אותי, כי בעכ"ח אהי' מוכרח להמתין עלי'. כי אני הוא המוכן לשליחות זו מן השמים, והראיה כי ד' הצליח דרכי לעשות לי נס בקפיצת הדרך ועלתה לי רבקה בתפלתי, וע"כ שלחוני ואלכה לאדוני עם רבקה, כי כבר הסכימו מן השמים על שליחותי, אולם הם רצו לנסות עוד למנוע הליכתה עמו, ולטעם זה ויקראו לרבקה ויאמרו אלי' התלכי עם האיש הזה, ולא על עצם ההליכה שאלוה, שכבר הסכימו על זה, גם השיגו שלא יהי' בידם למנעה מזה, אבל רצו עכ"פ למנוע הליכתה עמו, ולז"א התלכי עם האיש הזה דייקא, ואולי תסכים לילך עם איש אחר המוכשר בעיניהם יותר, ורבקה השיבה כפי שאלתם, ותאמר אלך ר"ל דוקא עמו ואף אם אינכם רוצים, כי השיגה כוונתם הרעה, ובזה יתבארו קישור הפסוקים והדקדוקים שבענין.
פסקה עז
ואפ"ל במאמה"כ לא נוכל דבר אליך רע או טוב (עיין הקושיא לעיל) עפי"מ שפירשתי דברי המדרש פליאה בזכות ששאלו לרבקה התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך, זכו ישראל להוציאם ממצרים עכ"ד המדרש, ויתבאר עפי"ד בעל מעשי ד' לפרש במאמר עבדים היינו לפרעה וגו' ואלו לא הוציא ד' וגו', משועבדים היינו לפרעה וגו', ולכאורה פשיטא דכן הוא, ומי לא ידע זאת דאילו לא הוציאנו ד' לא היינו יכולים לצאת ומאי למימרא, גם יל"ד שהתחיל עבדים היינו וסיים משועבדים היינו וצ"ב כוונת השינוי, ותירץ בעל מעשי ד' דהנה אחר ה' מכות הראשונים רצה פרעה לשלח את ישראל, אילולי שהכביד ד' את לבו, ולכאורה למה עשה ד' ככה, ולא הניחו שישלח את ישראל ברצונו, אמנם אילו שלח אותנו פרעה ברצונו וטובתו, היינו משועבדים אליו להחזיק לו טובה והכרת תודה, וההשתעבדות לרשעים מזיק מאוד לבחי' הנפש, כי בהכרח נעשה המשועבד אליהם משוחד לדעתם והשקפתם, ולטעם זה הכביד ד' את לב פרעה, ולא שילח את ישראל מרצונו, אלא השי"ת הוציאנו מידו ביד חזקה, ומעתה אין אנו מחוייבים אליו שום השתעבדות והכרת טובה, כ"א להשי"ת לבדו, ובזה יתבאר דברי המגיד עבדים היינו לפרעה וגו' ויוציאנו ד' ביד חזקה, שהכריחו לפרעה לשלח נגד רצונו, והטעם שרצה השי"ת עזה"ד להכביד את לבבו ולהכריחו בע"כ, דאילו לא הוציאנו ד' ביד חזקה אלא ברצונו של פרעה, הרי אנו ובנינו וכו' משועבדים היינו לפרעה בהכרת טובה עייש"ד, ועד"ז יתבאר תשובתה של רבקה על שאלתם התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך, פרש"י אלך מעצמי ואף אם אינכם רוצים, ובב"ר אמרז"ל שהשיבה אלך שלא בטובתכם, ולכאורה מדוע הוצרכה לומר כן והי"ל להשיב על שאלתם הן או לאו, אולם רצתה הצדיקת רבקה אמנו למנוע, שלא יהי' נראה למראית העין שהם היו הגורמים והמסייעים לזיווג הקדוש הזה ע"י הסכמתם, ועל ידם נסתבב השתלשלות האומה הישראלית, דאילולי כן היינו כולנו משועבדים להם בהכרת טובה, ולזה השיבה ואמרה אלך מעצמי ואף אם אינכם רוצים ושלא בטובתכם, וכוונתה בזה הי' להצלת דורות ישראל העתידים מהשתעבדות לרשעים, וע"כ בשכר זאת מדה כנגד מדה זכו ישראל להוציאם ממצרים, ר"ל להוציאם דייקא ביד חזקה ושלא ברצון פרעה ומצרים, כדי להצילנו מהשתעבדות לרשעים, ובזה יבואר דברי המדרש פליאה הנ"ל בזכות ששאלו לרבקה התלכי וגו' ותאמר אלך זכו ישראל להוציאם ממצרים, ושניהם בחי' א' להם והשכר הוא מדה כנגד מדה, ובזה יבואר מ"ש לא נוכל דבר אליך רע או טוב, שהמה ידעו והשיגו כי מד' יצא הדבר ולא יוכלו למנוע ולעכב כלל, וכיון שבעכ"ח יהיו מוכרחים לשלחם א"כ טובתם אינה טובה, ואין צורך לטובתם כלל, וז"ש כיון שמד' יצא הדבר, מעתה בהכרח שתתקיים ולא נוכל דבר אליך רע או טוב, וכפרש"י ז"ל לא נוכל למאן ולעכב בדבר הזה לא ע"י תשובת דבר רע, היינו למנוע הליכתה, ולא ע"י תשובת דבר הגון ר"ל לעשות לכם טובה ולהסכים, (ותכליתו יהי' לעכב הרחבת גבול הקדושה כנ"ל) לפי שניכר שמד' יצא הדבר ומעתה אין צורך בטובתינו.
פסקה עח
ועד"ז יתבאר ענין ההתווכחות של אברהם עם עפרון, כי עפרון ראה גודל השתוקקותו של אאע"ה להשיג השדה ממנו, וידעו והכירו באאע"ה שכל מעשיו ורצונו רק להרבות גבול הקדושה, וע"כ לגודל רשעתו רצה דוקא ליתנה בחינם, וכוונתו בזה היתה לרעה, כדי שיהי' אאע"ה חייב לו השתעבדות והכרת טובה, וההשתעבדות לרשעים מזיק מאוד לבחי' הנפש, כבחי' שהבאנו לעיל מספה"ק מעשי ד', ואאע"ה השיג כוונתו ולטעם זה רצה לקנותו ממנו בכסף מלא דוקא, וכפרש"י בכסף מלא אשלם כל שווייה, כדי שלא יתחייב לו השתעבדות והכרת טובה, וכשראה עפרון שלא עלתה בידו מחשבתו הרעה, ביקש ליקח עבורו יותר מדמי שווי', ועי"ז נתרוקן מבחי' הקדושה מכל וכל.
פסקה עט
ונקדים מ"ד בגמ' ברכות (ה' ע"א) א"ר זירא ואיתימא ר"ח ב"פ בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח, (פרש"י מוכר עצב שפירש הימנו דבר חשוב כזה וכו') אבל הקב"ה אינו כן נתן תורה לישראל ושמח שנא' כי לקח טוב נתתי לכם וגו', ולכאורה צ"ב הכוונה דמה קמ"ל בזה, וידוע שהבוי"ת אין לו שום דמיון כלל, ואפ"ל הכוונה דזיל בתר טעמא, מ"ט המוכר עצב, דכיון שמכרו פסק הנאתו ממנו, משא"כ בישראל שקבלו התורה, וע"י שמירת התורה והמצות ישראל מוסיפים כח כביכול בפמליא של מעלה, והקב"ה נתרומם ונתעלה על ידי התורה והמצות שישראל מסגלים ומקיימים, ומגיע לו כביכול שמחה ממנו אף אחר שנתנה לישראל, והנה כי כן המברר מקחו של צדיק והמוכר חפץ לת"ח, ע"י שיסגל הצדיק בזה מצות ומע"ט, מגיע ממנה הנאה ושכר למוכר, ויש לו חלק שכר מדין גורם נמצא שלא פסק הנאתו מיני' לעולם.
פסקה פ
ובזה יבואר ענין המשל שאמרו ז"ל כל המברר מקחו של צדיק כאילו מקיים עשרת הדברות, ר"ל דבחינתן שו', דכמו המקיים עשרת הדברות המוכר כביכול שמח, כמו"כ המברר מקחו של צדיק לא פסק הנאתו מיניה לעולם ויש לו חלק בשכרו כדין גורם כנ"ל, וכתבה התוה"ק רמז זה בבני חת שנכתב בני חת י' פעמים בתורה, לפי שהם ביררו המערת המכפלה לאאע"ה, וסייעו לקדושה גדולה זו, ע"כ הנאת שכרם נצחי כבחי' של מתן תורה כנ"ל, אולם עפרון לפי שהי' רע עין ולקח ממון הרבה עבור מערת המכפלה נתרוקן מבחי' המצו' לגמרי כמ"ש ז"ל ויקם שדה עפרון תקומה היתה לה שיצא מיד הדיוט (ונתרוקן ממנה לגמרי) ובא ליד מלך וז"ש במדרש נבהל להון איש רע עין זה עפרון שהכניס עין רע בממונו של אברהם, ולא ידע כי חסר יבואנו, שע"י שלקח ממון הרבה נתרוקן ממנו בחי' המצוה לגמרי, משא"כ אילו הי' מבקש בעבורה מחיר הרגיל, לא הו' פסק מיני' הנאתו לעולם, כדין המברר מקחו של צדיק כנ"ל.
פסקה פא
ונבוא לתרץ קושיתינו הנ"ל, מדוע לא הסכים אאע"ה לאליעזר להשיא בתו ליצחק מטעם דאין ארור מדבק בברוך, והרי הי' בכח קדושתו של אאע"ה להוציאו מכלל ארור, שמסר הקב"ה כח הברכות בידו, ובשביל ששרת אותו באמונה יצא מכלל ארור לבסוף, והרבה תירוצים נאמרו בזה (עיין בדברנו לעיל) ועוד לאלקי מילין, ואפ"ל דאף דאליעזר בעצמו יצא מכלל ארור, לגודל מעלתו שהתדבק ונתקרב לקדושה נפלאה של אאע"ה, אבל בניו ודורותיו לא נתקיימו בקדושתו, שמצינו שירד יעקב למצרים בע' נפש, כולם מזרע אברהם יצחק ויעקב בלבד, ומהם יצאו דור מקבלי התוה"ק והשתלשלות כלל ישראל, ומיוצאי חלציו של אליעזר וענר אשכול וממרא לא מצינו זכר למו בכתובים, ועכ"ח שכולם נאבדו ונטמעו בין האומות.
פסקה פב
והנה אליעזר הי' צדיק ובעל השגה גדול, כאמרז"ל שהי' מושל בתורת רבו ושליט ביצרו כמותו, והשיג בכ"ז שהוא ארור ואין ארור מדבק בברוך, אמנם היתה כוונתו לש"ש, וחשב שע"י שיתדבקו זרעו בזרע אברהם יבואו לכלל ברוך ויתקיימו אף הם בקדושתן, וז"ש ז"ל במדרש שהי' יושב ומשקיל את בתו ראוי' היא או אינה ראויה, וטעם ספיקו הי' כנ"ל דאפשר יצליח עי"ז להכניס זרעו בקדושתו של אאע"ה, או שמא דבר זה נמנע המציאות מטעם דאין ארור מדבק בברוך לעולם, ולפי שהי' לו נגיעה בדבר זה, שהי' מתאווה מאוד להתדבק בזרע אברהם, ע"כ לא יכול להבחין ולדון בדין זה לאמיתו, והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם להשיא בתו ליצחק, אמנם אאע"ה פשט לי' דלא יהי' תועלת לזרעו מדביקות הזה, דאין ארור מתדבק בברוך ולא יעלה דיבוקם לטובה, והמשל בזה דבשר קודש שנגע בטמא נטמא הקודש, אבל לא יתקדש הטמא לעולם, ועד"ז בהתחברות הארור לברוך יתקלקל הברוך להיות נדבק בו ממעשה הרשעים, אבל הארור לא יהי נתקן כלל, כי אין ארור מדבק בברוך מטבעו, אלא הברוך יתדבק בארור לרוב התגברות היצר, ובזה הסביר לו אברהם דלא יהי' מהתדבקות הזה תועלת וטובה לזרעו כלל, וכוונתו בזה הי' להסיר הנגיעה ממנו.
פסקה פג
ולפעמים ע"י התדבקות הזה נעשה הארור מקולקל יותר, וע"ד שפירשתי מ"ד בתו"כ עה"פ כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וגו' מנין שלא היתה אומה שהתעיבו מעשיהם יותר מן המצרים, תלמוד לומר כמעשה ארץ מצרים וגו', מנין שישיבתן של ישראל היא גרמה את כל המעשים האלו, תלמוד לומר אשר ישבתם בה ע"כ, ולכאורה האיך ישיבתן של ישראל גרמה להם מעשים מקולקלים כאלה, ובארתי עפי"ד הגמ' סוכה (נ"ב) יצה"ר מניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל עיי"ש, והנה לטעם זה האומות שישראל יושבין עמהם, מתגרה גם בהם לקלקל אותם במעשים מתועבים, כדי שעי"ז יפיק זממו להתגרות בישראל יותר, ע"ד ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ואפשר שזהו כוונת אמרם ז"ל שישיבתן של ישראל גרמה להם והבן, וזה היתה תשובתו של אאע"ה לאליעזר דאין ארור מתדבק בברוך ולא יהי' תועלת לזרעו בהתדבקות זו, ועוד יוכל לגרום להם נזק וע"כ יחדל ממחשבה זו.
פסקה פד
ולטעם זה הי' צורך להשביעו, לפי שהי' לאליעזר נגיעה עצומה בדבר זה, והי' קשה לו להבחין דרך האמת, לפי שהי' משוחד אל הנגיעה, ואפשר דלטעם זה רמז הכתוב כאן על גדולתו וצדקתו של אליעזר, כדרשתם ז"ל שמושל בתורת רבו ושליט ביצרו כמותו, דזה גרם לו הנגיעה, שהי' משתוקק לתועלת זרעו שיתדבקו בזרע אברהם, ובזה יובן דברי המדרש הנ"ל כנען בידו מאזני מרמה זה אליעזר, שהי' יושב ומשקיל את בתו ראוי' היא או אינה ראוי', ולא הי' יכול להכריע לאמיתו מסיבת נגיעתו, שאהבה מקלקלת השורה והנגיעה עושק הרצון, וז"ש לעשוק אהב לעשוק אהובו של עולם זה יצחק, דאם היו מתדבקין זרעו בזרע יצחק הי' נעשה מזה עושק גדול ח"ו, אלא שמסיבת נגיעתו לא ידע להכריע האמת בזה, וא"ל אברהם דאין ארור מתדבק בברוך וכנ"ל, ועי"ז סילק את נגיעתו והשלים שליחותו באמונה.
מאמר ה פתיחה לתלמידי הישיבה שנת תשכ"ח
פסקה א
ואברהם זקן בא בימים וד' בירך את אברהם בכל ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו וגו', במד"ר ואברהם זקן וגו' יפיפית מבני אדם הוצק חן וגו' (תהלים מ"ה) נתייפית בעליונים וכו' נתייפית בתחתונים וכו' על כן ברכך אלקים לעולם וד' בירך את אברהם בכל וצ"ב להבין כוונת המדרש בזה איך הוציאו מדרשת הך קרא כל אלו הבחי' שנתברך ונתיפה בעליונים ובתחתונים ולעולם.
פסקה ב
ב) בתנדב"א רבתי (פ"ה) ואברהם זקן בא בימים, לא בימיו של א"א הכתוב מדבר אלא בימים מן העוה"ב וכו' וצ"ב הכוונה בזה.
פסקה ג
ג) ק"ז היש"מ זלל"ה הביא מדרש פליאה וזה תוארו וד' בירך את אברהם בכל זה אליעזר שנא' המושל בכל אשר לו מכאן אמרו חכמים אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה וצ"ב להבין כוונתם ז"ל בזה, ואיך למדו מכאן הך דאל יפטר אדם מחבירו וכו'.
פסקה ד
ד) איתא בתנחומא ויוסף אברהם ויקח אשה וגו' ילמדנו רבינו כמה תפלות אדם מתפלל ביום ר' שמואל בר נחמן אמר לפי שהיום משתנה ג' פעמים בכל יום לפיכך צריך האדם להתפלל ג"פ בכל יום, בשחרית השמש במזרח, ובצהריים באמצע הרקיע, ובמנחה במערב, ריב"ל אמר אברהם תיקן תפלת הבוקר וכו' יצחק תיקן תפלת מנחה יעקב תיקן תפלת הערב וכו' ומה ראו לתקן ג' תפלות כדי שיהא אדם מוסיף בתפלתו, ולא בתפלה בלבד אלא אף בתורה יהא מוסיף והולך וכו' עכ"ד התנחומא וצ"ב אומרם ז"ל ומה ראו לתקן ג' תפלות כדי שיהא אדם מוסיף בתפלתו, והרי ג' תפלות אלו הם מעיקר התקנה שהתקינו אבות העולם, ואיך שייך תוספות בהם, ומה זה שאמרו שיהא אדם מוסיף בתפלתו וצ"ב הכוונה בזה. גם צ"ב מ"ש ז"ל ולא בתפלה בלבד אלא אף בתורה יהא מוסיף והולך וכו' ואיך שייך להוסיף בתורה יתר על החיוב, וכל מה שיוסיף האדם הרי נתחייב בה מעיקר הדין כמ"ש והגית בו יומם ולילה, ואמרז"ל אי אתה בן חורין להבטל ממנה, ובגמ' מנחות (צ"ט ע"ב) שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית, קרא עליו את המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בו חכמת יונית עכ"ל, עכ"פ כל שעתא ושעתא חיובא הוא ואיך יצוייר להוסיף בתורה יתר על החיוב.
פסקה ה
ולבוא אל הביאור נקדים מתני' דאבות (פ"ה מכ"ב) בן בג בג אומר הפוך בה והפוך בה דכולה בה, ובה תחזי וסיב ובלה בה ומינה לא תזוע שאין לך מידה טובה הימנה, ולכאורה צ"ב כוונת דבריהם בכל הני לשונות, מהו ענין ההיפוך שהזכירו ז"ל, ולא אמרו למוד בה או יגע בה, גם למה נכפל הלשון הפוך והפוך, גם מה כוונתם ז"ל באמרה עוד ובה תחזי שתסתכל בתורה, וה"ה נכלל במ"ש לעיל הפוך בה והפוך בה, וא"א זה בלא הסתכלות בתורה, ומה הוסיפו בזה על מה שכבר אמור, גם צ"ב מ"ש שאין לך מדה טובה הימנה, וכי רק מידה טובה היא, והלא חיובא רמיא אקרקפתא דגברא.
פסקה ו
ויתבאר כ"ז בהקדם מתני' דאבות (פ"ה מ"כ) יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, הוא הי' אומר עז פנים לגיהנם ובשת פנים לג"ע וכו', ולכאורה ב' המימרות הם דברי ר"י בן תימא ובמשנה א' נאמרו ומה צורך להודיענו דהוא הי' אומר, כיון שלא נזכר במשנה בעל מימרא אחר אלא הוא, אמנם הוצרך לזה דלכאורה נראה ב' מימרות אלו כסותרות זא"ז, דהתחיל לומר הוי עז כנמר, והוא שישתמש האדם במידת העזות עד קצה האחרון כנמר שהוא עז שבחיות, ותיכף ומיד הזהיר התנא שיתרחק האדם ממידה גרועה זו עד קצהו באומרו עז פנים לגיהנם, וראוי לאדם שיקנה בנפשו מידת בושת פנים, כאומרו בושת פנים לג"ע, וא"כ איך יתקיימו שניהם, והלא הם מידות הפכיות מקצה אל הקצה ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב.
פסקה ז
אמנם אין בזה סתירה כלל, דכך הוא דרך התוה"ק להשתמש במידות הפכיות, פעם במדה זו ופעם בהפכו, הכל כפי הצורך לעבודתו ית', וכפי צורך הענין וכפי צורך השעה, וע"כ הזהירונו חז"ל הוי עז כנמר, כי לפעמים צורך גדול והכרח לקיום התוה"ק להשתמש במידת העזות, ובפרט בדור שפל כדורינו בעוקבתא דמשיחא שהחוצפא יסגי, ומועטים המה עובדי ד' באמת, ורובם נתפסים אחר זרם העולם ומלעיגים ומלעיבים בעובדי ד' וחושבי שמו ע"כ ההכרח להשתמש במדת העזות לעבודתו ית', ויקנה בנפשו גבורת הארי ועזותו של נמר, שלא יסוג אחור ולא יבטל בדעתו לזרם העולם שהוא היפך דעת תוה"ק, ולא יתבייש מפני בנ"א המלעיגים עליו בעבודת השי"ת (כמ"ש הטור בש"ע או"ח ס"א), אמנם צריך לזה כח הבחנה רבה וזהירות יתירה, שלא ישתמש במידת העזות כ"א לצורך עבודתו ית' ולצד ההכרח, אבל זולת זה יתנהג במדת דרך ארץ ובמדת הענוה להיות שפל בעיני עצמו כחרס הנשבר, ונבזה בעיניו נמאס ואת יראי ד' יכבד, ולהתרחק ממדת העזות עד קצה האחרון במקום שאינו נוגע לכבוד שמו ית' דמידת העזות מגונה היא מאוד, והמשתמש בה מחלל כבודו ית', ויקנה בנפשו מדות רעות ומגונות עד אין שיעור וערך וצריך להתבודד בינו לבין קונו ולבקש עזר השם וסייעתא דשמיא, שלא יכשל ח"ו בהבחנה זו ושלא יפול ברשת היצה"ר להשתמש במדות הפכיות אלו ע"צ ההיפך, ושלא במקום הצורך לעבודתו ית', כי כן דרכו של יצה"ר לסמות עינים ומשגה עור בדרך בנגיעות ופניות להדמות את האסור להיתר והיתר לאסור.
פסקה ח
ואפשר שלזה כיון רבינו הקדוש במשנה זו, שהציג מלות הוא הי' אומר בין שתי מימרות אלו, אף שנראה כמיותר לכאורה, אמנם לבל יחשוב האדם כי ב' מימרות אלו סותרות ופליגי אהדדי ואתיא כתרי תנאי, ומעתה פן יאמר האדם דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, ויברור לעצמו לעשות כא' מהם כפי היאות לענינו, ויאמר קים לי כהאי תנא, וישתמש במדת העזות גם במקום שאין בו צורך לעבודתו ית', וח"ו יתחלל ש"ש על ידו, וע"כ לאפוקי מהאי דעתא, הודיעינו רבינו הקדוש, דשני מימרות אלו חד תנא אמרן, וזה אומרו הוא הי' אומר דמאן דאמר הא אמר הא, וא"א לינקוט בחדא ולשבוק אחרינא, אלא אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך הכל כפי הצורך לעבודתו ית' וכמו שבארנו לעיל.
פסקה ט
ועד"ז יתבאר כוונת מאמר בן בג בג במתני' הנ"ל, הפוך בה והפוך בה, ר"ל לקיום התוה"ק צריך אתה להשתמש במידת ההפכיות אע"פ שהם מהיפך להיפך ורחוקים זמ"ז מן הקצה אל הקצה, אמנם א"א שתתקיים התוה"ק זולת זה, ושניהם צורך בהם לעבודתו ית' וכאשר תעמיק עיונך בתורה תמצא שורש שניהם מבואר בתורה, וז"ש הפוך בה והפוך בה דכולה בה, שכל ההפכיות וכל המידות כלולים בתוה"ק והכל נרמז בה. אמנם צריך לזה הבחנה רבה ודעת תורה אמיתי שלא ישתמש בכ"א ממדות ההפכיות כ"א במקום שהוא צורך לעבודתו ית' ולא ע"צ ההיפך כמ"ש לעיל, ע"כ הוסיף לומר ובה תחזי שתסתכל בתוה"ק ותתבונן בדעת תורה אמיתי, והיא תאיר עיניך לידע אימתי משתמש במידה זו ואימתי בהפכו, וזולת זה עלול האדם להכשל ח"ו ברשת היצר המסמא עינים ומראה ומדמה האסור להיתר.
פסקה י
ואמר עוד סיב ובלה בה ומינה לא תזוע, יבואר עפימ"ש ק"ז הייטב לב לפרש ואברהם זקן בא בימים וגו' עפימ"ד בגמ' מטבע של א"א בחור מצד זה וזקן מצד זה, ביאור הדבר כי איש בחור בימי נעוריו כחו רב וחזק לעבוד את בוראו בבחי' מעשה, אולם השכל עודנו חלש ובלתי זך, ובימי הזקנה השכל ניתוסף וזקני ת"ח כ"ז שמזקינים דעתם מתוספת עליהן, אבל כוחן חלש בענין המעשה ולא יוכל עשה כפי אשר בימי עלומיו, אולם אבינו אברהם ע"ה הי' לו שני המעלות יחד, כי גם בימי עלומיו שהי' כוחו חזק, הי' שכלו ג"כ חזק וזך והי"ל דעת זקינים, וכשהזקין החליף כח ונתחדש כנשר נעוריו, והי' המעשה והמחשבה זכה וצלולה שניהם כא' טובים, וז"ש ע"ד מליצה מטבע של אאע"ה הי' בחור מצד זה בענין הגבורה והכח, וזקן מצד זה בענין השכל ודעת זקינים הן בימי עלומיו והן בימי זקנתו וז"ש ואברהם זקן זה שקנה חכמה ושכל, וגם בא בימים בבחי' ימים ימי הבחרות כאילו עוד לא בא רק בימים ולא בשנים, וד' בירך את אברהם בכל הן בכח וגבורה והן בהשגת השכל והמחשבה וכו' עכת"ד ז"ל.
פסקה יא
ועד"ז אפ"ל בכוונת המשנה הנ"ל סיב ובלה בה, שלעת הזקנה, או כשתרצה לבקש דעת זקינים בימי בחרותך, הכל תמצא בתוה"ק דרך ועצה איך להתנהג בעבודת השי"ת, וזה אומרו ובלה בה ותבלה ימיך בה ומינה לא תזוע, ולא תזוז אפי' זיז כ"ש מדרך התוה"ק ומאשר גבלו הראשונים, וסיום המאמר שאין לך מדה טובה הימנה יתבאר עפימ"ש לעיל דכל המידות כלולים בתוה"ק, ומי שייגע בתורה כל צורכו וע"מ לעשות, יקנה לעצמו מדות טובות וידבק בהם, וכתב מרן מרח"וו זלל"ה בהקדמת ספרו פרע"ח דאם יאמר אדם שלמד תורה לשמה התנא ר' מאיר מכחישו, שאמר ר"מ כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו', ואם לא זכה לכל אלה שמנה ר"מ במתני', הוא סימן ברור ומבחן צודק שלא למד עדיין לשמה עכת"ד ז"ל, וכמו"כ בענין המדות, כל המדות טובות כלולים בתוה"ק, ואם עדיין לא הגיעו לידך ולא זכית למדות האלו, ה"ז מבחן וסימן ברור שלא למדת כל צורכך ולשמה, וזה אומרו סיב ובלה בה שתייגע בתוה"ק, ומינה לא תזוע שאל תזוז מלימודה, שאין לך מדה טובה הימנה, כיון שעדיין לא הוצאת מהתוה"ק להשריש בך מדות טובות ה"ז סימן שלא למדת עדיין כל צורכך.
פסקה יב
ועד"ז יתבאר דברי התנחומא הנ"ל (קושיא ד') שיהא אדם מוסיף והולך בתורה וכו', ולא על הוספה בזמן כוונו ז"ל, דלא יצוייר תוספת בהם יתר על העיקר והחיוב כקושיתנו הנ"ל, אמנם הזהירונו חז"ל להוסיף באיכות הלימוד, ללמוד ע"מ לעשות ולשם פעלם ולהדבק באותיות התוה"ק, ולהוציא מהם כל המדות טובות הכלולים בה, כאומרם ז"ל סיב ובלה בה ומינה לא תזוע, וע"ד שאמרז"ל בזוה"ק עה"פ וד' בירך את אברהם בכל, וז"ל ולא אתקריב אברהם ביומא חדא או בזימנא חדא, אלא עובדוי קריבו לי' בכל יומין מדרגא לדרגא, עד דאסתלק בדרגוי כד הו' סיב ועאל בדרגין עילאין כדקא חזי, כדכתיב ואברהם זקן וכדין בא בימים עכ"ל, וע"כ צריך האדם להוסיף בתורה ובתפלה ולהגביר חיילים ולבקש עזר אלקי, שיזכה להדבק בתוה"ק ובמדות טובות הכלולים בה, ולראות באור האמת הגנוז בתוה"ק, והוא יאיר עיניך להורות הדרך אשר צדיקים ילכו בה, וכן בדרך הלימוד אמרז"ל למה נמשלה תורה לדד, מה דד זה כ"ז שהתינוק ממשמש בו מוציא בו טעם, אף תורה כ"ז שתמשמש בהם תמצא בהם טעם, ואינו דומה שונה פרקו ק' פעמים לשונה פרקו מאה פעמים וא', וזה שאמרו ז"ל להוסיף בתורה, שתוסיף עיונך בה ותשתדל שיתוסף הבנתך בעמקות התוה"ק שאין לה חקר ותכלית וסוף, וזה אשר הזהירונו ז"ל להוסיף מדרגא לדרגא בלימוד התוה"ק.
פסקה יג
וכמו"כ בענין התפלה אפ"ל בכוונת דבריהם ז"ל בתנחומא הנ"ל והוא שאמרו כמה תפלות אדם מתפלל וכו', ר"ש ב"נ אמר לפי שהיום משתנה ג"פ וכו' בשחרית השמש במזרח וצהרים באמצע הרקיע ובמנחה במערב וכו' ואיתא בספה"ק שכן נמשלו לזה שנות חיי האדם, שיש בהם ג' זמנים שונים ומחולפים, והן ימי עלי' אלו ימי הבחרות, וימי העמידה, המה ימי הביניים, וימי הירידה הם ימי הזקנה שהשמש במערב וסמוך לשקיעתה, וצריך האדם להוסיף בתורה ובתפלה ובעבודת השי"ת, ולהרבות בהשגתה וכוונתה כפי בחי' הזמן שעומד בה, וכמ"ש לעיל דבימי הביניים ובימי הזקנה כח השכל מתגבר יותר מבימי הבחרות, והיכולת להשיג יותר בחובות הלבבות, וע"כ חיובא רמיא על האדם להוסיף בכל פעם באיכות התפלה ולימוד תוה"ק.
פסקה יד
ועוד יש בחי' בזה דאמרז"ל במס' ברכות (דף ל"ב ע"ב) חסידים הראשונים היו שוהין שעה א' ומתפללין שעה א' וחוזרין ושוהין שעה א', וכי מאחר ששוהין ט' שעות ביום לתפלה, תורתן האיך משתמרת ומלאכתן אימתי נעשית, אלא מתוך שחסידים הן תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת עכ"ל הגמ', ולכאורה כיון דע"י התפלה מתבטלין מת"ת, למה התקינו ז"ל ג' תפלות, ולגבי הבוי"ת השומע תפלת עמו ישראל יספיק בתפלה פעם א' ביום, ומצינו בגמ' (שבת דף י' ע"א) דתורה מקרי חיי עולם ותפלה חיי שעה, ורבא חזי לרב המנונא דקא מאריך בצלותי' התרעם ואמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, ולכאורה א"כ יספיק בתפלה חדא זימנא ביום, ואפשר מפני דצלותא רחמי ובעי כוונה, ועיקר הכוונה הוא בלב כאמרז"ל איזה עבודה שהוא בלב הוי אומר זו תפלה, ואפשר דע"כ תיקנו ז"ל ג' תפלות בכל יום, כדי שבכל תפלה יוסיף בכח כוונתו, להיות הדברים יוצאים מנקודה הפנימית שבלב, דע"י סגולת התפלה יתוסף לו כח קדושה וכח כוונה, עד"ש בספה"ק נוע"א זלל"ה דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, ר"ל אל לב המדברם, וחוזרין הדיבורים אליו בעצמם להיות נכנסים בלב המתפלל, ומביאין אותו לבחי' התרגשות והתפעלות, ועי"ז יהי' אפשר להוסיף כוונה בכל תפלה יותר מתפלה שלפני', ואפשר שז"ש בתנחומא הנ"ל ומה ראו לתקן ג' תפלות, ולכאורה יספיק בא' ולהרבות בתלמוד תורה שהוא חיי עולם, ותפלה אינה אלא חיי שעה, ותירצו כדי שיהא האדם מוסיף בתפלתו וכו' וכמו שפירשנו לעיל.
פסקה טו
ועתה נחזור לבאר המדרשים הנ"ל המוצג בראש דברינו, (עיין קושיא א-ג) ונקדים דברי הגמ' יומא (דף כ"ח ע"ב) א"ר חמא בר חנינא מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם וכו' במצרים ישיבה עמהם שנא' לך ואספת את זקני ישראל, אברהם זקן ויושב בישיבה הו' שנא' ואברהם זקן בא בימים וכו', אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה הו' שנא' ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו, א"ר יצחק שמושל בתורת רבו, הוא דמשק אליעזר שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים, וכתב המהרש"א ז"ל בח"א דישיבתן של זקנים לכאורה היו אסורים בפני רבן משה תוך ג' פרסאות להושיב ישיבה, אלא כדאמרי' פ' כיצד מעברין (דף נ"ד ע"ב) כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה וכו' נכנסו הזקנים וכו' ולמדו אח"כ כל ישראל מהם מה שקבלו ממשה רבינו, דמפי משה לא הי' אפשר שילמדו כל ישראל, וכן באליעזר עבד אברהם שהי' מושל בתורת רבו ודולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, ובמה שקבל מרבו הותר להושיב ישיבה וללמד לאחרים ולא בדברים אחרים, שאסור לו בפני אברהם רבו עכת"ד המהרש"א ז"ל. נמצא לפי"ז דכל מה שלמד אליעזר הי' מתורת רבו, והי' אומר שמועותיו מפיו, דאל"ה אסור להושיב ישיבה בפני רבו, ועי"ז אתבדרין שמעתתי' דאאע"ה בעלמא, והגיעו דבריו הקדושים והשפעת קדושתו בכל העולם, דלא הי' אפשר שילמדו כולם מאברהם שהיו רחוקים מבחינתו, ועד"ש ק"ז הייטב לב זלל"ה שאין תוכחת מוסר מועיל לזולתו, בלתי ממי שהוא דומה לו, (עייש"ד סו"פ שמות) וע"כ באמצעות אליעזר שהי' לומד שמועותיו מפיו ומלמדה לאחרים בשמו, נתפרסם השפעות קדושתו בכל העולם והכל אומרים שמועות מפיו, ובזה יתבאר דברי המדרש וד' בירך את אברהם בכל זה אליעזר שנא' המושל בכל אשר לו, שע"י אליעזר שהי' מושל בתורת רבו ומלמד שמועותיו בשמו, עי"ז הגיע השפעתו אל כל העולם והמשיך את כל העולם לעבודתו ית', וזכה לברכת בכל ע"י אליעזר.
פסקה טז
והנה אמרז"ל במס' יבמות (צ"ו ע"כ) אר"י א"ר מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמות, אלא אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע יה"ר שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז, דאר"י משום רשב"י כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה"ז שפתותיו דובבות בקבר עכ"ד הגמ', והנה ע"י אליעזר שמסר מתורת רבו לאחרים נאמרו שמועותיו של אאע"ה בעוה"ז, ובזה יבואר המדרש הנ"ל יפיפית מבנ"א הוצק חן בשפתותיך, ר"ל שע"י שאומרים שמועותיו מפיו בעוה"ז, שפוותי' מרחשין גם לעוה"ב, וז"ש נתייפית בעליונים נתייפית בתחתונים ר"ל בעוה"ז ובעוה"ב, ע"כ ברכך אלקים לעולם שנא' וד' בירך את אברהם בכל, שהי' ברכתו נצחית בעוה"ז ובעוה"ב, וכ"ז נלמד מהך קרא וד' בירך את אברהם בכל זה אליעזר שפירסם שמועותיו ותורתו של א"א בשמו כנ"ל. ובזה יבואר דברי התנדב"א הנ"ל ואברהם זקן בא בימים וגו' בימים של עוה"ב הכתוב מדבר, שע"י אליעזר יהיו נאמרים שמועותיו לעולם ונתקיים בו אגורה באהליך עולמים בעוה"ז ובעוה"ב כנ"ל.
פסקה יז
ונקדים מ"ש ק"ז הייטב לב זלל"ה בהקדמת ספרו עה"ת, שהביא ספיקת הפנים מאירות ז"ל אם טוב לאדם שלא לגלות בספרו שם המחברו, או חיובא רמיא להזכיר עיי"ש צדדי הספק, וק"ז זלל"ה הכריע דבענין הלכות הנוגעים לדינא נחוץ לדעת מי המחבר, אם הוא ראוי והגון לסמוך עליו ועל דבריו ובמה שחולק על אשר קדמוהו וכדומה, אבל בענין אגדה ודברי תורה מה לנו לדעת שם המחבר כי הדברים בעצמן יתנו עידיהן, אם יכנסו בלב שומעיהם ויהיו נושאים חן בעיני רואיהן עכת"ד ז"ל.
פסקה יח
ובעיקר הדבר מ"ש ק"ז זלל"ה לחלק דבדבר אגדה א"צ להזכיר שם המחברו, נ"ל ברור דבדור הזה שרבו המזייפים העושים תורתם פלסתר, גם בדברי אגדה צריך להזכיר שם אומרו, דנחוץ לדעת איכותו של בעל השמועה ומהותו, אם ראוי לשמוע דבריו, ואם לא נודע מבטן מי יצאו הדברים, ה"ז סכנה לנפש ללמוד בספרי אגדה כאלו, שבעוה"ר רבו המזייפין מדרשי חז"ל ודברי הראשונים בפירושי האגדות, ומכניסים לתוכן דברי פלסתר ר"ל, וסופן של בנ"א ללמוד ממנה הדרכה ועצות בעיקרי הדת והאמונה, כי כ"ז נכלל בדברי אגדה, כאמרז"ל בספרי (פ' עקב) רצונך שתכיר את מי שאמר והי' העולם, למד אגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו, ולכן בימינו אלה אין ללמוד בשום ספר, אם לא נודע מי המחברו ואם ראוי לסמוך על דבריו, וכן לא יזכיר שמועה בלתי אם נודע לו בעל השמועה, ואין נפק"מ בזה אם הוא דבר הלכה או אגדה, כי שניהם נוגעין לעיקרי הדת, וכבר גזר מרן הח"ס זלל"ה שלא ללמוד בשום ספר שאין עליו הסכמה, ובימינו אלה גם המסכימים צריכין הסכמה וערביך ערבא צריך.
פסקה יט
נחזור לעניננו לפרש קישור דברי הפליאה הנ"ל (הובא בישמח משה) וד' בירך את אברהם בכל זה אליעזר שנא' המושל בכל אשר לו, מכאן אמרו חכמים אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, ויתבאר עפ"י דרכנו הנ"ל שאליעזר פירסם שמועותיו של אאע"ה בשם רבו, ונתפרסם על ידו השפעת קדושתו ותורתו של אאע"ה בכל העולם, שהזכירו שמועותיו בשמו, דבהכרח צריך להזכיר שם בעל השמועה בדבר הלכה ואפי' בדבר אגדה, דאל"ה אסור לקבל ולשמוע כנ"ל, ובפרט בדורו של אאע"ה שאחד הי' אברהם, בודאי הי' מן ההכרח להזכיר שמועותיו בשמו, ועי"ז זכה אברהם אבינו לברכת בכל, בדרשתם ז"ל שנתיפה בעליונים ובתחתונים בעוה"ז ובעוה"ב, וכדפירשנו דע"י דמתאמרין שמעתתי' מפומי' שפוותי' מרחשין גם בעוה"ב, ועכ"פ נלמד מכאן שצריך לומר שמועה בשם אומרו דוקא, ומכאן למדו חכמים אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו, כיון שמוכרח להזכירו בשמו, ע"י כך יזכרהו בודאי, ואפ"ל דרמזו ז"ל בלשונם דגם במימרא דאגדתא איתא להאי כללא, וצריך להזכירו בשם אומרו ומתוך כך זוכרהו, לכן דייקו בלשונם לומר מתוך "דבר הלכה" ולא אמרו מתוך הלכה, ואפשר לפרש כוונתם ז"ל מתוך דבר המביא לידי הלכה למעשה, ונכלל בזה גם דברי אגדה כמו שהבאנו לעיל מדברי הספרי עיי"ש.
פסקה כ
עוד אפ"ל עפימ"ש הרי"ף בעין יעקב על אמרם ז"ל אל יפטר אדם מחבירו וכו' להיות שהדרכים בחזקת סכנה, והיוצא לדרך צריך לתפלת עצמו וזכות אחרים, וכשנפטר ממנו מתוך דברי תורה, נמצא כשחבירו זוכר אותו דבר תורה ששמע ממנו, הרי כאילו מהלך עמו ומדבר אתו ד"ת, וזה ק"ו מהמתים שאומרים דבר הלכה מפיהם ששפתותיהם דובבות בקבר וכו' עיי"ש, ובזה יבואר דברי המדרש פליאה וד' בירך את אברהם בכל זה אליעזר שנא' המושל בכל אשר לו, וע"ד שביארנו לעיל דעל ידו היו מתאמרין שמועותיו בשמו והיו שפתותיו דובבות וכו', ומכאן אמרו חכמים דאל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, וסגולת ענין זה נלמד בק"ו מהמתים כמ"ש הרי"ף ז"ל, תמצית הדברים דכח תורתו וקדושתו של אאע"ה נמשך בכל הימים ובכל הדורות, והוא השריש כח האמונה בלבות בנ"י לדורות עולם, כמאמה"כ כי ידעתיו למען אשר יצו' את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד', וע"י ששפתותיו דובבות ה"ה כאילו בחיים אתנו, וזכותו יגן עלינו שיאיר ד' עינינו לדעת דרכי ד' ולהשמר מן המסיתים ומדיחים, ונהי' מוסיף והולך בתוי"ש להרחיב גבול הקדושה ויתקדש ש"ש על ידינו, ונזכה לעשות רצון הבוית"ש באמת, ולהנצל מכל צרה וצוקה, ונזכה לקבל פני משיח צדקנו בנחת ובשמחה בהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.
פסקה כא
באופן אחר אפשר לפרש דברי המדרש הנ"ל, בהקדם להעיר עוד בפסוקים דלהלן, ויאמר אחי' ואמה תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך, ובגמ' דכתובות (דף נ"ז ע"ב) למדו חז"ל מכאן דנותנין לבתולה י"ב חודש וכו', מנה"מ א"ר חסדא דאמר קרא תשב הנערה אתנו ימים או עשור, מאי ימים אילימא תרי יומי, וכי משתעי איניש הכי, אמר ב' יומי אמרו לי' לא, והדר שאיל על עשרה יומי, אלא מאי ימים שנה דכתיב ימים תהי' גאולתו, ומכאן שנותנין לבתולה י"ב חודש עכ"ד הגמ' אולם בב"ר (פרשה ס' סי"ב) דרשוהו באופן אחר תשב הנערה אתנו ימים אלו שבעת ימי אבלו של בתואל, או עשור אלו י"ב חדש שנותנין לבתולה לפרנס את עצמה, והקשה הרא"ם וז"ל לא הבינותי מכמה אנפי, חדא דמעשור לא משמע אלא או עשרה ימים או י' חדשים, והיכי יליף מינה י"ב חודש, ועוד דא"א לומר תשב ז' ימים או י"ב חודש, שאין דרך המבקשים לבקש דבר מועט ואח"כ דבר מרובה וכמו שהקשו בגמ' הנ"ל דלא משתעי אינשי הכי, ונשאר הרא"ם בצ"ע, והגו"א והיפ"ת והנזה"ק נדחקו בזה וצ"ב.
פסקה כב
ב) גם צ"ב לפי דרשתם ז"ל מה היתה תשובתו של אליעזר על טענתם, דכתיב ויאמר אליהם אל תאחרו אותי וד' הצליח דרכי וגו' ולכאורה היתה טענתם צודק עפ"י שיטת ההלכה דנותנין לבתולה י"ב חודש, ולפי"ד הב"ר רצו לאחר הליכתה מטעם אבילות, דאבל אסור לצאת מביתו, הגם שלא היו שומרי תומ"צ, אבל מ"מ טענתם הי' דעפ"י התנהגות ביתו של אאע"ה ראוי שיתאחר הדבר, א"כ איך סתר אליעזר טענתם במ"ש וד' הצליח דרכי, וכי מפני זה ידחה שורת הדין והנימוס.
פסקה כג
ג) ויאמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה, ובב"ר אמרו ז"ל מכאן שאין משיאין את היתומה אלא על פיה, ורש"י ז"ל בפי' עה"ת כתב מכאן שאין משיאין את האשה אלא מדעתה, ולכאורה צ"ב דאדרבה נלמד מפרשה זו להיפך, דעל עיקר הנשואין כבר הסכימו לעיל שאמרו מד' יצא הדבר, ולא שאלו את דעתה אם מתרצית לכך, וכאן היתה ההתווכחות על זמן הנשואין, שאמרו תשב הנערה ימים או עשור ואם אין משיאין את האשה אלא מדעתה הי"ל לשאול את דעתה מתחלה טרם הסכימו על הנישואין, וא"כ לכאורה לא נשמע מינה ולא מידי.
פסקה כד
ד) ויקראו לרבקה ויאמרו אלי' התלכי עם האיש הזה, צ"ב דאין שאלה זו מענין טענתם כלל, דעל עצם ההליכה כבר הסכימו, והול"ל התלכי מיד או תאחרי, גם בכ"מ שנאמר הזה למעוטי אתי זה ולא אחר, ומה הכוונה בשאלתם התלכי עם האיש הזה.
פסקה כה
ה) ויצא יצחק לשוח בשדה וגו', בגמ' ברכות (דף כ"ו ע"ב) וכן בב"ר דרשו ז"ל אין שיחה אלא תפלה, שנא' תפלה לעני כי יעטוף ולפני ד' ישפוך שיחו (תהלים ק"ב), והקשו התוס' שם ובמס' ע"ז (דף ז' ע"כ) דהכא משמע דישפוך שיחו מבורר יותר דהוא לשון תפלה, ולכך הביאו בגמ' ראי' מהתם להכא, ובפ"ק דע"ז משמע להיפך שדרשו תפלה לעני כי יעטוף ולפני ד' ישפוך שיחו אין שיחה אלא תפלה שנא' ויצא יצחק לשוח בשדה, משמע דהכא מבורר ופשוט יותר, ותירצו התוס' במס' ע"ז דתרווייהו אצטריך ומלמדים זה את זה עיי"ש אולם הרא"ם הקשה על תירוצם עיי"ש, וסיים הרא"ם דבפרק תפלת השחר כתבו התוס' על קושיא זו דכיו"ב מצינו במס' מגילה (דף י"ג ע"א) ונראה שהרגישו בחולשת התירוץ שתירצו במס' ע"ז והניחו הענין בצ"ע עכ"ל המזרחי ונשאר בצ"ע.
פסקה כו
ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה פרש"י ז"ל (והוא בב"ר) זו הגר ונקראת קטורה על שם שנאים מעשי' כקטורת, וצ"ב מ"ש דהזכיר הכתוב שבחה הכא, ולא מצינו שתיארה הכתוב לשבח כל הימים שהיתה בביתו של א"א בפעם הראשון, גם מה הכוונה שהמשילה לקטורת דוקא, ולא בתוארים ושבחים אחרים, גם הקשה המהר"ל ממה שדרשו ז"ל ותלך ותתע במדבר וגו', מלמד שחזרה לגילולי בית אבי', והכא את אמר שהיו נאים מעשי' כקטורת, עיי"ש תירוצו.
פסקה כז
ז) בב"ר ויוסף אברהם וגו' הה"ד אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' ודרשו כל המזמור על אברהם עיי"ש וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה שנא' ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה ע"כ, וצ"ב גדולת ההצלחה זו מה טיבה והרי בני קטורה היו כולם רשעים כמבואר להלן ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות, ופי' ז"ל שם טומאה וכישוף מסר להם וישלחם מעל יצחק בנו, והאמנם שהכל עפ"י הדיבור הי', כמבואר בב"ר שע"פ הדיבור נשאה, אבל מ"מ לא יוצדק עליהם שם הצלחה וצ"ב כוונת דרשתם ז"ל.
פסקה כח
ח) ולבני הפלגשים אשר לאברהם וגו' פרש"י חסר כתיב פלגשם בלא יו"ד, שלא היתה אלא פילגש א', והקשה הרא"ם ז"ל לא ידעתי מ"ם הריבוי של פלגשם מה היא משמש, בשלמא גבי ויברא אלקים את התנינים, שדרשו ז"ל תנינם כתיב חסר יו"ד שלא נשאר אלא א', בא המ"ם להורות שנבראו שנים מתחלה, ונחסר היו"ד להורות שלא נשאר אלא א', שהרג הקב"ה את הנקבה ומלחה לצדיקים לע"ל עיי"ש, אבל הכא שמעולם לא היתה אלא אחת מ"ם הרבוי למה היא משמשת.
פסקה כט
ולבאר הענין נתחיל בביאור המדרש (הובא בדברינו לעיל) וד' בירך את אברהם בכל זה אליעזר וכו', מכאן אמרו חכמים אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה וכו' וכבר פירשנוהו באופנים שונים ועוד לאלקי מילין, ונקדים דברי הגמ' ברכות (דף ל"א ע"א) תנא מרי מר ברי' דר"ה אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו, כי הא דרב כהנא אלווי' לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי צניתא דבבל, (פרש"י צניתא דקלים), כי מטא להתם א"ל מר, ודאי דאמרי אינשי הני צניתא דבבל איתנהו מאדה"ר ועד השתא, א"ל אדכרתן מילתא דריב"ח, דאריב"ח מ"ד (ירמי' ב') בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם וכו', אלא לומר לך כל ארץ שגזר עלי' אדה"ר לישוב נתישבה, וכל ארץ שלא גזר עלי' אדה"ר לישוב לא נתיישבה עכ"ל הגמ'.
פסקה ל
וראיתי שכתב החת"ס זלל"ה בתשובה זה עשרים שנה שנתקשתי בדברי הגמ' הנ"ל, דאיך הביאו ראי' מהך דרב כהנא למימרא דאל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, דלכאורה דבריהם נראה כמאמר אגדה, ומנפק"מ להלכה אם נתיישבה מימות אדה"ר או לא, ונדחק ליישב עיי"ש, ועיין בהגהות יעב"ץ על ברכות שהקשה ג"כ מאי דבר הלכה יש בזה, ותירץ דהי' ס"ד דר"כ, דהני דקלים לא חזו למצות לולב, לפי שנזדקנו שהן מימות אדה"ר וכו' עיי"ש, והיד יוסף בפירושו על העין יעקב תירץ דאי איתניהו מימות אדה"ר חייבין לברך עליהן ברוך עושה מעשה בראשית עיי"ש. אמנם כולהו שינויי דחיקי נינהו, ולא נאריך לפלפל עליהן, והרי"ף על עין יעקב תירץ דלאו דוקא דבר הלכה אלא ר"ל דבר חידוש, שאם יהי' דבר הלכה ולא דבר חידוש, לא יזכרהו על ידו, והעיקר שיהי' דבר חידוש ואפי' אינו דבר הלכה עיי"ש, וג"ז דוחק דפשטות לישנא דגמ' לא מוכח הכי, דא"כ הול"ל דבר חידוש, גם יל"ד בלישנא דגמ' מ"ש ודאי דאמרי אינשי הני צניתא דבבל איתניהו מימות אדה"ר, ואיך ובמה נתברר לו עכשיו שהוא ודאי ואמת מה דאמרי אינשי.
פסקה לא
ויתבאר הענין בהקדם דברי הב"ר (פי"ט ס"ג) ותאמר האשה אל הנחש וגו' והיכן הי' אדה"ר באותה שעה, רבנן אמרי נטלו הקב"ה והחזירו בכל העולם כלו, אמר לו כאן בית נטע כאן בית זרע הה"ד בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, לא ישב אדה"ר שם עכ"ל, וכתב בנזה"ק דמשמע לכאורה דאגדתין דהכא פליגא על דברי הגמ' דברכות הנ"ל, דהתם דרשו ולא ישב אדם שם לגזירת הישוב, והכא פירשוהו על ישיבה ממש כפשוטו, אמנם נ"ל דלא פליגי ותרווייהו חדא קאמרי ושייכי אהדדי, וביאור הדבר עפ"י אומרם ז"ל, שבכל מקום חרב ושמם שוכנים מזיקים החיצונים כדכתיב ושאי' יוכת שער, והם מתגרשים ממקום ישוב של בנ"א כמבואר בגמ' בכ"מ, והנה מתחילת הבריאה קודם שנתיישב העולם בבנ"א, שלטו המזיקים בארץ ותמלא הארץ אותם, ולכך צו' ד' לפרות ולרבות למלאות פני תבל בישוב בנ"א, כדי להעביר ממשלת זדון מן הארץ, המה המזיקים החיצונים, וזשה"כ פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה כלומר כאשר תמלאו הארץ בזרעיכם, תכבשו הארץ מיד החיצונים לגרשם ממנו כנ"ל ומה"ט העבירו הקב"ה לאדה"ר בכל העולם שיחזיק בארץ בעד זרעו בכל מקום הראוי לישוב, לבל יהי' למזיקים החיצונים טענת חזקה בארץ טרם התיישבם בבני אדם, לפיכך מיד בתחילת הבריאה החזיק אדה"ר בארץ ע"י הילוך, וע"ד דאמרי' במס' ב"ב (דף ק' ע"א) ובב"ר (סו"פ מ"א) דקנה אברהם אבינו את ארץ ישראל ע"י הילוך שנא' קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, ולרבנן דס"ל הילוך לא קנה, אעפ"כ עשה אאע"ה בזה פועל דמיוני וסימן כדי שתהא נוחה ליכבש לבניו עיי"ש. וכמו"כ עד"ז באדה"ר בכל מקום שעבר וישב בה מעט, קנה שביתה גם בעד זרעו, ונמצא לפי"ז דברי הב"ר והגמ' ברכות בקנה א' עולים, והפסוק ולא ישב אדם שם אינו יוצא מידי פשוטו על ישיבה ממש, וגם נדרש על גזירת ישוב והא בהא תליא, דע"י שישב אדה"ר שם, קנה שביתה וגזר בו מקום ישוב גם לדורותיו, ומטעם זה העבירו הקב"ה לאדה"ר והחזירו בכל העולם, דהו' נפישא זכותי' טובא, שהי' אז עדיין קודם החטא, ובזכותו נעשה רושם בכל הארץ אשר עבר בה וישב בה, להיות כבושה לבניו מיד המזיקים וחיצונים. ובכן ינוח לנו מה שלא גזר אדה"ר לישוב בכל מקום, ומדוע בקצת מקומות לא גזר לישוב, ונשאר עד עולם למדבר צי' וצלמות דהנה כבר נודע שכל מקום ומקום יש לו שורש מיוחד למעלה ובחינה מיוחדת, וכל עולם העשי' בנוי על שורש עץ הדעת טוב ורע, ובקצת מקומות חלק הרע מתגבר יותר כפי שורש ובחי' המקום, וע"כ בכל מקום המוכן יותר לטוב נגזר עליו להיות ישוב, וכל מקום המוכן יותר לרע, לא גזר עליו לישוב, כי שם בטבע מתגבר יותר תוקף מזיקים החיצונים שהם משורש הרע, ולא יתקיימו שם בנ"א, אלא הוא מקום מוכן למזיקים החיצונים, כמדבר שהוא ארץ צי' וצלמות, וכל זה הראה הקב"ה לאדה"ר, איזה מקום הראוי לישוב להחזיק בו בעד זרעו ע"י הליכתו שמה עכת"ד הנזה"ק ודפח"ח.
פסקה לב
אמנם למה עשה ד' ככה, שגזר מראש בשעת הבריאה, שיהי' מקומות הישוב של בנ"א מפוזרין בכל קצוי תבל, וצוה לאדה"ר שיחזיק בקצת מן המקומות לצורך ישוב בני אדם, ויתבאר הענין עפי"מ שבארנו בדרושינו לפ' מסעי דברי המד"ר והתנחומא שם, וז"ל אלה מסעי בני ישראל וגו', הלכה מי שהי' נרדף מן הגוים או מן הלסטים מהו שיחלל את השבת, כך שנו רבותינו מי שהי' נרדף מן העכו"ם או מפני הלסטים מחלל את השבת בשביל למלט את נפשו, וכך אנו מוצאין בדוד כשביקש שאול להרגו ברח ממנו ונמלט, (ובשבת הי' כן כתבו המפרשים) מעשה שבאו לגדולי צפורי כתבים רעים מן המלכות, הלכו ואמרו לר' אלעזר בן פרטא, רבי כתבים רעים באו לנו מן המלכות, מה אתה אומר נברח, והי' מתיירא לומר להם ברחו, ואמר להם ברמז, ולי אתם שואלים לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד, מה כתיב ביעקב (הושע י"ב) ויברח יעקב, וכן במשה ויברח משה (שמות ב') וכן בדוד (ש"א י"ט) ודוד ברח וימלט וכו' עיי"ש, ובסוף המאמר המדרש מתמיה וכאילו כל גדולי עולם יראו וברחו מן שונאיהם, כל אותן מ' שנה שעשיתם במדבר לא הנחתי אתכם לברוח, אלא הייתי מפיל שונאיכם לפניכם וכו', לכך אמר הקב"ה כתוב את המסעות שנסעו ישראל במדבר וכו', עכ"ד המדרש, ולכאורה צ"ב קישור דברי המדרש ומה ענין שאלת הלכה זו לפרשת המסעות, וגם הרי סיום דברי המדרש המה מעשה לסתור, ודברי המדרש סותרים זא"ז, דמתחילה העלו להלכה דשפיר דמי לברוח ואף לחלל את השבת כדי להציל נפשו והביאו ראי' מגדולי עולם שעשו כן שברחו מן שונאיהם, ואח"כ מסיק להיפך דכל מ' שנה שעשיתם במדבר לא הנחתי אתכם לברוח, אלא הייתי מפיל שונאיכם לפניכם, ומתמיה על גדולי עולם שברחו מן שונאיהם.
פסקה לג
ובארנו בזה דהנה בודאי הי' ביכולתו ית' להושיע את יעקב ומשה ודוד, ולהצילם במקומם מבלי שיצטרכו לברוח, ונראה מדברי המדרש שהי' בריחתן בשבת, דאל"כ איך מייתי ראי' משם, ובודאי עשו כדין שהרי הותר לחלל את השבת במקום פיקו"נ, אבל לכאורה הרי הבוי"ת רגלי חסידיו ישמור, ולמה עשה ד' ככה שיצטרכו למלט את נפשם ע"י ניסה ובריחה, והי' אפשר שיסתבב להם הצלה מאתו ית' באופנים שונים. אמנם יתורץ הענין ע"י פרשת המסעות שאע"פ שהי' כל חנייתם והליכתם במדבר בנסי נסים כמבואר בפסוקים בפירוש, וא"כ למה הטריחם השי"ת שיהיו נעים ונדים ממסע למסע הולכי יחף, לעבור ברגלם את כל המדבר הגדול והנורא, והי' אפשר שיסעו ממקום למקום ברגע א' ע"י קפיצת הדרך, דבלא"ה הי' כל מסעם בדרך נס, אמנם כתבו חכמי האמת דתכלית הליכתם של ישראל במדבר, היתה כדי לברר ניצה"ק בכל מקום חנייתם, (עיין באוהחה"ק פ' בהעלותך עה"פ ויש אשר יהי' הענן וגו'), ובהליכתם ומסעם וחנייתם תיקנו וביררו הניצה"ק בכל מקום מדרך כף רגלם, ומטעם זה הי' צורך שיעברו כל המקומות ההם בדרך מסעם, שלא היו נשלמו התקונים בעברם עליהם ע"י קפיצת הדרך, והבעש"ט הק' פי' במאמה"כ מד' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, שהאדם אינו מכיר ומשיג מהות התיקונים, שמוטל עליו לתקן כפי שורש נשמתו, וע"כ הוא הולך בדרכיו לפי תומו, וחפץ בהם לצרכו וטובתו, אבל מהשי"ת כל דרכיו כוננו, והוכנו מאתו ית' כל צעדיו ופעמי רגליו להשלים התיקון השייך לחלקי נשמתו.
פסקה לד
וזהו תירוץ מספיק מה שנסתבב מן השמים בדרך זה, שהצדיקים הקדושים יעקב משה ודוד הוצרכו לברוח ולסבול עול הגלות, שכ"ז הי' לצורך תיקון שפעלו במקומות ההם, וכפי בחי' נפשם ושורש נשמתם הגבוהה והקדושה, תיקנו וביררו הרבה, ולא הי' אפשר שיושלם זאת ע"י זולתם, ומעתה כך הוכן והוקבע מלפניו ית' בגזירתו ב"ה, שיהי' הצלת נפשם בדרך זה, ומה"ט הותר להם לחלל את השבת מפני שיש בה הצלת נפשות, וכמו ברפואה דאי לאו דנתנה תורה רשות לרופא לרפאות, לא הי' מותר לחלל את השבת דהא בהא תליא (עיין בדברנו האזינו שהארכנו בזה).
פסקה לה
ובזה יבואר קישור דברי המדרש הנ"ל דפשטו לי' לשאלת הך הלכה דמותר לברוח ולחלל שבת, ממה שיעקב ומשה ודוד ברחו וכו' והדר מפרש לה דלמה הוצרכו לברוח, והלא אין מעצור לד' להציל את אהוביו גם במקומם, אלא ודאי שכך הוכן והוקבע מאתו ית' שיהי' הצלת נפשם בדרך זה לצורך התיקון, והביאו ראי' לזה מענין המסעות שכל מ' שנה לא הנחתי אתכם לברוח וכו', וכמה נחשים שרפים ועקרבים היו שם ולא הנחתי אותם להזיק אתכם והי' כל מסעם בדרך נס, ואעפ"כ צו' השי"ת שיהיו נעים ונדים ממסע למסע ולא ע"י קפיצת הדרך, והכל מפני שכ"ז מוכרח לצורך התיקון, ומד' מצעדי גבר כוננו, (ועיין בפ' מסעי הארכנו בזה).
פסקה לו
ובזה יתבארו דברי הב"ר הנ"ל שנטלו הקב"ה לאדה"ר והחזירו בכל העולם, ואמר לו כאן בית נטע כאן בית זרע וכו' וכדאיתא בגמ' דברכות הנ"ל דכל ארץ שגזר עלי' אדה"ר לישוב נתיישבה וכו', דהכל הוכן והוקצב מתחילת הבריאה כפי שראתה חכמתו ית' שהוא לצורך התיקון, ותלוי לפי בחינת המקום ושרשו למעלה, כמ"ש הנזה"ק דעולם העשי' בנוי על שורש עץ הדעת טוב ורע, וכל מקום המוכן יותר אל התגברות הרע לא גזר עלי' לישוב, ועיקר הכל נעשה לתכלית התקון ומאז הוכן היסוד לכל דרכי בני אדם, ומד' מצעדי גבר כוננו מתחילת הבריאה לתכלית התיקון לכל אחד כפי שורש נשמתו ובחינת נפשו כן הוקצבו לו גלגולי סיבות הליכותיו ודרכיו במקומות השייך בירורי הניצה"ק לשורשו, והכנה לזה נעשה ע"י אדה"ר ע"י שהחזיק בכל אותן המקומות מדין הילוך ושביתה כמשפי' בנזה"ק הנ"ל.
פסקה לז
ויתבאר לדרכנו דברי הגמ' דברכות הנ"ל אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, ר"ל דההולך לשום לדרך פעמיו יזכירהו חבירו בדבר הלכה זו, דמד' מצעדי גבר כוננו והוכנו כל דרכיו מתחילת הבריאה לצורך תיקונו, ובכח ההלכה זו יש לבנ"א חזקה בדרכים, ונתגרשו החיצונים והמזיקים מהם והכל היא לצורך התיקון, ובזה צריך לזכור ולהתבונן ההולך בדרך, כדי שידע תכלית הליכתו ודרכו, וע"כ הנפטר מחבירו יזכירהו בדבר הלכה זו, ומפרש בגמ' כי הא דרב כהנא אלווי' לרב שימי בר אשי וכו' עד בי צניתא דבבל, כי מטא להתם אמר ודאי דאמרי אינשי הני צניתא דבבל איתניהו מאדה"ר ועד השתא, ר"ל דרב כהנא כי מטא להתם הרגיש והשיג בגודל השגתו, תכלית ביאתו למקום ההוא, ומתחילה הלך בשביל מצות לוי', אבל כאשר הגיע להתם נתוודע לו תכלית ביאתו, שהוא לצורך תיקון השייך לשורש נשמתו, והוכן כ"ז מתחילת הבריאה משעה שהחזיק בה אדה"ר לצורך ישוב בנ"א, וע"כ אמר ודאי דאמרי אינשי הני צניתא דבבל איתניהו מימות אדה"ר, ר"ל שעכשיו בא על המבחן והשיג כי ודאי הוא דהני צניתא דבבל גזר עליהם אדה"ר שיהי' מקום הישוב לתכלית התקון, אמר לי' אדכרתן מילתא מ"ד ארץ לא עבר בה איש וגו' כל ארץ שגזר עלי' אדה"ר לישוב נתיישבה וכו', והכל הוכן מתחילת הבריאה וזהו הלכה ברורה בתהלוכות בנ"א ע"י שקנה אדה"ר והחזיק בהם עפ"י הלכה, וא"ש קישור הא דרב כהנא להך דאל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה והבן.
פסקה לח
נחזור לענין הפרשה ויבואר בזה דברי המדרש הנ"ל, וד' בירך את אברהם בכל זה אליעזר מכאן אמרו חכמים אל יפטור אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה וכו', דהנה סמוך לפ' העקידה כתיב ויהי אחרי הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה וגו' פרש"י בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו של יצחק, ולכאורה כיון שמן השמים נבראת להיות בת זוגו של יצחק, למה הטריח הבוי"ת לאותו צדיק לשלוח לאליעזר למרחקים, ולהוציאה מתחת ידי הרשעים ע"י אותות ומופתים, והלא הי' יכולת בידו ית' שתהי' נולדה שם במקומו של אברהם, או שתהי' בת אליעזר ולהוציאו מכלל ארור לכלל ברוך, וכמו שהקשה הרא"ם ז"ל דאליעזר הי' יותר נכבד וחסיד מכל אנשי דורו זולת אברהם, ואמרז"ל שהי' זיו איקונין שלו דומה לאברהם ושליט ביצרו כמותו ולמה הי' צורך לכל הנסיעה ההוא וטורח הדרך.
פסקה לט
אמנם יבואר עפ"י בחינה הנ"ל, דמד' מצעדי גבר כוננו, והוכן מראש מתחילת הבריאה כל פעמי רגליו וצעדיו של אדם, והי' הכרח שאליעזר ילך לארם נהרים אל עיר נחור, כדי לתקן ניצה"ק במקום ההוא בכחו הגדול וע"י פעולת השליחות, וכמו"כ יעקב אע"ה נזדמנה לו זיווגו במקום ההוא מה"ט, שהי, רצון הבוי"ת שילך למקום ההוא דוקא לצורך תקון, דאל"ה הי' אפשר שיסתבב זיווגו גם באופן אחר. וזהו ביאור מספיק לכל הענין של שליחותו של אליעזר, שהי' הכרח להיות באופן זה כדי שילך באותן המקומות, והיינו כי הך צניתא דבבל שהרגיש רב כהנא דאיתניהו מימות אדה"ר, והוכן דרכו לשם ע"י שהחזיק בה אדה"ר לצורך ישוב בנ"א כדי לתקן המקומות ההם, ובזה יתבאר דברי המדרש וד' ברך את אברהם בכל זה אליעזר שמושל בתורת רבו ושליט ביצרו כמותו, ולכאורה א"כ למה הטריח הבוי"ת לאותו צדיק לחזור אחר זיווגו של יצחק למרחקים, והי' אפשר שתוולד אצל אליעזר ולהוציאו מכלל ארור כקושיתנו הנ"ל ע"ז תירצו במדרש מכאן אמרו חכמים אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, היינו הלכה הידועה מבריאת העולם שהחזיק אדה"ר בכל אלו המקומות מדין הילוך, והכל היא לצורך תיקון והעלאת הניצה"ק, וכ"ז הוכן מתחילת הבריאה וזהו ביאור מספיק לכל הענין וע"כ הי' הכרח שאליעזר ילך לבית לבן ובתואל ולעיר נחור לברר ולהוציא הניצה"ק משם, והכל במדה ובמשקל כפי רצון הבוי"ת המסבב כל הסיבות.
פסקה מ
ובפשטות אפשר לתרץ קושיא הנ"ל דאע"פ שבודאי אברהם ידע והשיג שעתיד אליעזר לצאת מכלל ארור, מ"מ לא רצה ליקח בתו ליצחק מטעם דאין ארור מדבק בברוך, ויובן ע"ד דמצינו גבי פנחס שפרש"י עה"פ והיתה לו ברית כהונת עולם, שאע"פ שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא ניתנה אלא לתולדותיהן שיולידו אחר המשחתן, אבל פנחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד כאן, וכמו"כ אפשר גם באליעזר אע"פ שיצא מכלל ארור הוא וזרעו שיוליד אח"כ, אבל בתו הנולדה כבר לא יצאה עמו, וע"כ אמר אברהם דאין ארור מדבק בברוך. ואפ"ל עוד שהי' אליעזר צריך לעבור ולעמוד בנסיון השליחות ורק אחר שגמר השליחות בשלימות, בזכות זה יצא מכלל ארור כמ"ש ז"ל בשביל ששרת את רבו באמונה, וע"כ לא הי' במציאות שיקח יצחק את בתו מטעם דאין ארור מדבק בברוך, דעד שלא גמר השליחות לא יצא מכלל ארור.
פסקה מא
ועתה נבוא לפרש דברי המד"ר הנ"ל (פר' ס' ס"י) מד' יצא הדבר, מהיכן יצא ר"י בר נחמי' בשר"ח בר יצחק אמר מהר המורי' יצא, ורבנן אמרי מהיכן יצא ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ד', וצ"ב במאי פליגי וע"ק הלא מאמר זה ותהי אשה לבן אדוניך וגו', הם דברי לבן שאמרם אח"כ, ואיך אפ"ל דמכאן יצא ואיך שייך לומר ע"ז דמד' יצא הדבר, אמנם יתבאר עפי"מ שהבאנו לעיל משפי' האריז"ל בס' הלקוטים שיצחק נולד מסיטרא דנוקבא כמבואר בזוה"ק, ולפיכך לא הי' לו זיווג ומהיכן בא לו זיווג מהר המורי', כי אז יצאה נשמתו וחזרה בעיבור אחר וזכה לנשמת דכורא, עיי"ש (הועתק בדברנו לעיל) והנה בודאי דברי האריז"ל כנים ואמיתיים, ולפי דבריו ז"ל השיג לבן ובתואל, שקבל יצחק בהר המורי' נשמת דכורא וראוי להוליד, וזהו כוונת אומרם מד' יצא הדבר ר"ל מהר המורי', אלא שעדיין קשה דאה"נ שקבל נשמת דכורא וראוי להוליד, אבל מאן יימר דרבקה הוא זיווגו ואיך נתברר להם זאת מהר המוריה, ואפשר דהשיגו כן ונתברר להם זאת ממה שראו הצלחת הדרך והנסים שנעשו לו לאליעזר וסימן הניחוש, גם ידעו וראו גודל צדקתה של רבקה שראוי' היא ליצחק, אלא שעד שהי' נשמת יצחק מסיטרא דנוקבא לא הי' לו זיווג, וע"כ מהר המורי' יצא הדבר שרבקה זיווגו, דשורש הדבר משם יצא שקיבל נשמת דכורא, ועי"ז נתאמתו אצלם סימני הניחוש והנסים והצלחת הדרך להורות שרבקה זיווגו של יצחק.
פסקה מב
ואפ"ל עוד בחי' בביאור דבריהם ז"ל מהר המורי' יצא, לפי ששם אחר העקידה נאמרה לו נבואה ברורה, ובישרו הקב"ה שנולדה רבקה זיווגו של יצחק ואח"ז ראיתי ביפ"ת שפי' כן, והוסיף עוד שאיננו דבר רחוק שאאע"ה הודיע אז נבואה זו לביתה בתואל והאמינו בנבואתו ומשם נתאמת להם שרבקה היא זיווגו, ואפשר דבהא פליגי הני תרי מ"ד שבמדרש דחד אמר שמהר המורי' יצא, ושורש הדבר משם נתוודע להם, שקבל נשמת דכורא וראוי להוליד, וזה שזיווגם מן השמים נתאמת להם ע"י הצלחת הדרך והנסים שנעשו לו, או מסימן הניחוש כמ"ש לעיל, ורבנן ס"ל דנתאמת להם שרבקה היא זיווגו מדברי הנבואה שבישרו הקב"ה לאברהם אחר העקידה, והאמינו בנבואה זו, והביאו רבנן ראי' לדבריהם ממה שאמר לבן ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ד', ולשון זה כאשר דבר ד' מוכח דמדברי הנבואה יצא להם דאם ממה שראו הצלחת וניסי הדרך והניחוש, גם ממה שקבל נשמת דכורא, על כולם אין נופל הלשון כאשר דבר ד', אעכ"ח ע"י הנבואה נתברר להם, וא"ש טעם פלוגתתם, וא"ש מ"ש רבנן מהיכן יצא ותהי אשה לבן אדוניך וגו', אע"פ שהם דברי לבן, אמנם אין הכוונה שמשם יצא, אלא שמשם ראי' שמהנבואה נתברר להם והאמינו באמיתת הנבואה.
פסקה מג
ועתה נבוא לתרץ קושית הרא"ם והמפרשים ז"ל בדברי המדרש הנ"ל תשב הנערה אתנו ימים אלו ז' ימי אבלו של תרח, או עשור אלו י"ב חודש שנותנין לבתולה וכו' (עיין לעיל קושיא א'). ואפ"ל דדברי המדרש ודברי הגמ' כתובות (דף נ"ז ע"ב) חדא נינהו, ומה שחיסר זה גילה זה, ובזה יתורצו כל קושיותיו של הרא"ם ז"ל, דהנה בגמ' הכריחו ז"ל דא"א לומר ימים כמשמעו תרי יומי, דכי משתעי איניש הכי לבקש דבר מועט ואם לא יתרצו למלא שאלתו בזו, אז יבקש הרבה יותר, אאעכ"ח מאי ימים שנה, כדכתיב ימים תהי' גאולתו, ומכאן שנותנים לבתולה י"ב חודש, אמנם עדיין קשה למה לא כתבה תורה בפירוש שנה, והגם דמצינו גם במקו"א שהוציאו הכתוב לשנה בלשון ימים, אבל מ"מ טעמא בעי, דכלל גדול הוא בדרז"ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואפי' היכא דאפקוהו חז"ל מפשטי' לאיזה דרשא מכח הכרח הפסוקים, אבל מ"מ גם משמעות הפשוט קיימת ולכוונה כתבי' קרא בהאי לישנא, דאי לדרשא לחודא אתי, הי' הכתוב מוציאו בפירוש בלישנא דמשתמע לדרשא בלבד, אאע"כ דתרתי שמעית מינה, וכמ"ש במס' חולין (דף קט"ו ע"ב) לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים, אחד לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה וכו', ומדאפקי' רחמנא בלשון בישול ש"מ דדרך בישול אסרה תורה, וכמוהו הרבה דרשות בש"ס.
פסקה מד
ומעתה לעניננו אה"נ דמוכרח דימים דקרא פירושו שנה כאשר הכריחו בגמ', דלא משתעי אינשי הכי לבקש מועט ואח"כ המרובה, אבל מדאפקי' רחמנא בלשון ימים ולא אמר שנה בפירוש, עכ"ח לדרשא אתי', וע"כ שפיר דרשו ז"ל במדרש ימים אלו ז' ימי אבלו וכו', ותרתי שמעית מינה והמדרש והגמ' לא פליגי, אלא דבגמ' דכתובות לא באו לבאר דרשת הקרא, אלא למיפשט הלכתא דנותנין לבתולה י"ב חודש, ע"כ הביאו רק הך דרשא דימים משמעותו שנה, אבל כוונת חז"ל שבמדרש לפרש דרשת הקרא, וע"כ הכריחו ז"ל דמדאפקי' רחמנא בלשון ימים ולא אמר שנה בפירוש, ע"כ לדרשא אתי', ונשמע מימים תרתי מילי שנותנין לבתולה י"ב חודש דימים עכ"ח פירושו שנה כמו שהכריחו ז"ל, ועוד דרשוהו על ז' ימי אבלו וכו'.
פסקה מה
ובזה סרו כל קושית הרא"ם ז"ל, דגם לפי"ד המדרש ימים נדרש למשמעות שנה, וא"ש שהתחילו לבקש על שנה ואח"כ על עשור המועט ממנו, ומ"ש במדרש או עשור מכאן שנותנין לבתולה י"ב חודש, לא מעשור נפקא, דעשור לא משמע אלא עשרה והיכי יליף מינה י"ב חודש כקושית הרא"ם, אלא מימים נפקא כמ"ש בגמ' דימים משמעותו שנה ותרתי שמעית מינה, אבל מ"ש למילף מעשור יסודו ע"ד הדרש, דמהזכיר קרא עשור אחר ימים, ע"כ ימים משמעותו שנה, ומשם נפקא לן דנותנין לבתולה י"ב חודש, וא"ש.
פסקה מו
והשתא נשאר עוד עלינו חובת הביאור מה היתה תשובתו של אליעזר על זה, במ"ש אל תאחרו אותי וד' הצליח דרכי וגו', ומה טענה בזה לסתור דבריהם, כיון שהי' טענתם עפ"י ההלכה דנותנין לבתולה י"ב חודש, ואבל אסור לצאת מביתו, וכי משום שהצליח דרכו ידחה שורת הדין והנימוס (עיין קושיא ב' הנ"ל) אמנם באמת אין ממש בטענתם כלל, חדא דהכופר בתורה ובנבואה אין מתאבלין עליו, ואליעזר בא אליהם בכח נבואה ברורה, כמו שהבאנו לעיל שאחר פ' העקידה בישרו הקב"ה לאברהם שרבקה היא זיווגו של יצחק, והם רצו לעכב נגד צווי הבוי"ת, א"כ אזלא לה טענה דאבילות דרשע אין מתאבלין עליו ובלא"ה רשעים היו ומה שבאו בטענה דנותנין לבתולה י"ב חודש, הרי באמת לא נשאה יצחק מיד, אלא המתין לה עד שתהי' ג' שנים שתהי' ראוי' לביאה, ובתוס' יבמות (דף ס"א ע"ב) הוכיח הר' שמואל חסיד ז"ל, דמשמע מדברי הספרי דבת י"ד היתה כשנשאה עיי"ש, ומעתה נדחה כל טענתם.
פסקה מז
אלא שעדיין הי' להם מקום לטעון כיון דבלא"ה צריך להמתין י"ב חודש דנותנין לבתולה זמן וכו', א"כ תתעכב כאן י"ב חודש ולמה יוציאוה מיד, אמנם אליעזר לא נתרצה לזה, כי צער וענוי גדול היתה לצדיקת רבקה אמנו להתאחר עוד בין הרשעים, גם מזיק מאוד לבחי' נפש צדיק התחברות לרשע אף לפי שעה, כמו שהאריך בזה ק"ז היש"מ בפ' בלק עה"פ כי לא ינוח שבט הרשע וגו' עיי"ש, וראי' לדבר כי אליעזר קפצה לו הארץ בהליכתו ובחזירתו כמ"ש ז"ל היום יצאתי והיום באתי מכאן שקפצה לו הארץ, ומבואר בפרקי דר"א שגם בחזירתו קפצה לו הדרך ובא בג' שעות, ולכאורה מה הי' צורך לנס זה, כיון שבלא"ה המתין יצחק הרבה שנים עד שנשאה כנ"ל, אלא שמיהרו מן השמים להוציאה מבין הרשעים, ולהביאה בחבורת צדיקים, וז"ש אליעזר אל תאחרו אותי וד' הצליח דרכי לעשות לי נס בקפיצת הדרך, ועכ"ח שזה רצון הבוי"ת להוציאה מחבורת הרשעים מיד, ומעתה כל טענותיכם בטלים ומבוטלים נגד רצון הבוי"ת וזה תשובה מספקת על טענותיהם.
פסקה מח
ואפשר לתרץ קושית התוס' והרא"ם על דברי הגמ' ברכות ויצא יצחק לשוח בשדה, אין שיחה אלא תפלה שנא' תפלה לעני כי יעטוף וגו', ובמס' ע"ז הביאו ראי' מהכא להתם, (עיין הקושיא לעיל בקושיא ה') והנה התוס' במס' ברכות תירצו על הך קושיא דכיו"ב מצינו גם במס' מגילה ויהי אומן את הדסה, אין הדסים אלא צדיקים דכתיב והוא עומד בין הדסים, ובסנהדרין (דף צ"ג) יליף להך קרא והוא עומד בין הדסים מכאן עיי"ש. אמנם בפשטות אפ"ל דל"ק מידי, ויבואר עפימ"ש התוס' בחולין (ק"ח ע"א) עמ"ש רש"י ז"ל דבשר בחלב חידוש היא, משום דשניהם מין היתר זה לבדו וזה לבדו, וכשנתערבו אסורים, וע"ז כתבו התוס' דאי משום הא לאו חידוש הוא דכלאים נמי הכי הוו, אלא דבפרק אלו עוברין מסיק דחידושו הוא מטעם אחר, דאי תרו לי' כולי יומא בחלבא שרי, ואי בשיל לי' אסור עיי"ש. מבואר מדבריהם ז"ל דחידוש לא מקרי רק אם לא מצינו כמותו ודוגמתו בשום מקום, אבל כיון דאשכחן דוגמתו אפי' רק במקום א' אין זה חידוש, וכמו"כ לעניננו הנה באמת מלת שיחה משמעותו דיבור בעלמא ולא תפלה, אלא שבהך קרא ויצא יצחק לשוח בשדה, וכן בפסוק תפלה לעני וגו' הכריחו חז"ל דע"כ שיחה דהכא זו תפלה (ולהלן נבאר למה אפקי' קרא בלשון שיחה ולא אמר תפלה בפירוש).
פסקה מט
ומעתה אפ"ל דאין כוונת הגמ' במס' ברכות להביא ראי' מפסוק תפלה לעני כי יעטוף ולפני ד' ישפוך שיחו למילף מהתם, דגם שיחה דהכא פירושו תפלה, דאין מוכרח ומבורר יותר שיחה דהתם משיחה דהכא, וכמו"כ בגמ' דע"ז שהביאו ראי' להיפך, לאו להוכחה הביאו הך קרא דויצא יצחק לשוח בשדה, דאין ראי' והוכחה באחד יותר מבחבירו, אלא לדוגמא הביאוהו, דכיון דאשכחן דרשא כזו גם במקום אחר, א"כ אין זה חידוש ואפשר למידרש הכי, ושניהם מלמדין זה על זה, ואין בא' ראי' יותר מבחבירו, וזה שתירצו התוס' דה"נ אשכחן במס' מגילה (דף י"ג ע"א) וכוונתם דדרך הש"ס כן להביא מקרא, ואע"פ שאין ראי' מהתם יותר, אלא כיון דאשכחן עוד דוגמתו במקרא אזלא חידושי' וא"ש.
פסקה נ
והנה מה דאפקי', רחמנא לתפלה דהכא והתם בלשון שיחה, והול"ל לשון תפלה בפירוש, ועכ"ח שיש כוונה בזה וצ"ב הכוונה, אמנם כתב ק"ז זלל"ה בתפלה למשה לפרש הפסוק תפלה לעני כי יעטוף וגו', עפי"מ ששמעתי שיש דרך לצדיקים להבליע תפלתם בתוך שיחתם עם הבריות כדי שלא יבין המקטרג, (עיין מ"ש לעיל בפרשתין בשם הנו"א זלל"ה) כי המקטרג אינו יודע מחשבות שמכוונים לתפלה, אבל השי"ת יודע ומקבל, וזהו פי' הפסוק תפלה לעני כי יעטוף, דצריך לעטוף התפלה בענין שלא תהי' ניכר אם הוא תפלה, ומפרש הפסוק מה הוא העטוף, ולפני ד' ישפוך שיחו, מלשון מגיד לאדם מה שיחו, שנראין דיבוריו כשיחת חולין ושיחת הבריות, ולא יוכר כוונת התפלה בהן אלא לפני ד' עכת"ד ז"ל. וכעי"ז כתב הקדו"ל זלל"ה וז"ל משם אדוני מו"ר מוהר"ר דוב בער זצ"ל ויצא יצחק לשוח בשדה, כי אדם אשר הוא מדבר דברים עם בנ"א, וחושב במחשבתו מחשבת קדושה בתוך הדיבורים, עי"ז מעלה הניצוצות, וזהו השמחה לפניו ית' מן העלאת הניצוצות עיי"ש שפי' הפסוק, ונמצא לפי"ז כי בחי' שני המקראות שווים הם בין לפי הדרש שדרשוהו חז"ל לענין התפלה, ובין כפי משמעות הפשוט שהוציאו הכתוב בלשון שיחה, כוונתם ובחינתם שו', וא"ש שהביאו הגמ' מהכא להתם לדוגמא ודמיון ולאו מטעם ראי' והוכחה כנ"ל.
פסקה נא
ואפשר לתרץ קושית המהר"ל ז"ל (הובא לעיל קושיא ו') על מה שדרשו ז"ל עה"פ ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה וגו' זו הגר ונקראת קטורה ע"ש שנאים מעשי' כקטורת, והרי לעיל בפ' וירא אמרז"ל בב"ר שחזרה לגילולי בית אבי', גם למה המשילה הכתוב לקטורת דוקא, שהוא מן העבודות החשובות ביותר ונעשית לפני ולפנים בקודה"ק, ואפ"ל עפי"מ שפירשתי כבר בדברי רש"י ז"ל בפ' תשא, עה"פ קח לך סמים נטף וחלבנה וגו' הוא בושם שריחו רע וכו' ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפילותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו, וצ"ב הלשון שלא יקל בעינינו ומה"ת יהי' קל בעינינו, והול"ל שנהדר ונזדרז לצרף אותם וכו' ובארנו דהנה רק בעבודה של קטורת שנעשית בפנים בקודה"ק בזהירות וזריזות גדולה, שם כתבה תורה הרמז לצרף חלבנה עם סממני הקטורת, ולא מצינו רמז כזה בשאר עבודות שבחוץ, ללמדנו בא שלא יקל בעינינו לצרף את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו ר"ל שסכנה כרוכה בצירוף זה שלא יזיק התחברותם, וז"ש רש"י ז"ל דמנאה הכתוב בסיממני הקטורת דוקא, ולא במקרא ללמדנו על הנ"ל (עיין בדרושינו ליוהכ"פ תשכ"ב), ואפשר דזה נרמז בדבריהם ז"ל שדרשו דנקראת קטורה ע"ש שנאים מעשי' כקטורת, ר"ל שהיו בחי' מעשיה כבחי' קטורת, שמעורב בה גם חלבנה, והגם דכשחזרה לביתו של אברהם אבינו חזרה בתשובה ונתרחקה מגילולי בית אבי' כמ"ש המהר"ל כנ"ל, אעפ"כ הי' מעורב בה עוד גם מכח הרע אלא שנשאה אברהם עפ"י הדיבור כמ"ש חז"ל.
פסקה נב
ואפ"ל בזה קושית הרא"ם ז"ל דלמה כתיב פלגשים במ"ם הרבוי כיון שלעולם לא הי' אלא פילגש א' (עיין קושיא ח') ויובן עפימ"ש הרמב"ם ז"ל דכשעושין תשובה נעשין כברי' חדשה וכאדם אחר, נמצא כשחוטאין ח"ו נעשין ג"כ כאדם אחר מחלק הרע, ואפשר דכבחי' זו היתה הגר, שמתחילה כשהיתה בביתו של א"א הי' מעשי' טובים, וכשגירשה אברהם חזרה לגילולי בית אבי', וכשחזר ונשאה עשתה תשובה כנ"ל, ובכל פעם שנשתנה בחינתה ה"ה כאדם אחר, וע"ז רומז הרבוי של פלגשם שנשתנית להרבה בחינות, אבל כתיב חסר יו"ד להורות שבעצם לא הי' אלא פילגש א', ובזה אפשר לפרש דברי המדרש הנ"ל וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה שנא' ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה, דהכלל הוא דכל דבר מתפעל מהפכו, והגם שהי' גדולתו וקדושתו של אאע"ה גדול ונורא, אבל עכשיו אחר שנולדו בני קטורה ניתוסף עוד קדושתו וגדולתו פי כמה, והכל הי' ברצון הבוי"ת כאמרז"ל שנשאה אברהם עפ"י הדיבור ויצאו ממנה כ"כ רשעים ושילחם אברהם ומסר להם שמות הטומאה וכשפים, וזה לעומת זה התגבר אברהם בכח קדושתו למולם דכל דבר מתפעל מהפכו, והשי"ת נתן לו כח ההצלחה שיוכל להתגבר בכח קדושתו עליהם, וז"ש ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה, שעי"ז ויוסף אברהם בכח קדושתו כנ"ל וזה שדרשו ז"ל וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה שנא' ויוסף אברהם וגו', שע"י בני קטורה שנתרבו רשעים וכוחות הטומאה בעולם, הי' ניכר ונתגדל הצלחתו של אאע"ה שהתגבר עליהם שנא' ויוסף אברהם וגו' שניתוסף בכח קדושתו אח"ז וכנ"ל.
פסקה נג
נחזור לענין הנ"ל מה ששאלו התלכי עם האיש הזה, והרי כבר הסכימו על עצם ההליכה ומהו הכוונה במלת הזה, עיין (קושיא ג'-ד') לעיל, ואפשר דהנה המה ראו ברבקה שהיא צדיקת ורוצית להתדבק במקור הקדושה ובזרע אברהם, אבל מ"מ חשבו כיון שנתגדלה ביניהם אולי יש לה נטי' קצת גם לסיטרא דילהון, כאותן הפוסחים על שתי הסעיפים ורוצים להתחבר אל הקדושה וגם מכוחות הטומאה אין מתרחקים, וע"כ לא הסכימו שתלך עם אליעזר כי הכירו בו שהוא צדיק ואיש קדוש גם בפנימיותו. וע"כ אף שהסכימו כבר על עצם ההליכה, עוד שאלוה התלכי עם האיש הזה דייקא, או אפשר שתסכים כמו"כ לילך עם אחר, וחשבו שאם תלך עם שליח שאינו הגון, ממילא יטה את לבבה וימניעה מלילך, וע"ז השיבה אלך אף אם אינכם רוצים, ובזה גילתה דעתה כי אין רצוני ורצונכם שו', ולא כאותן המזכים שטרא לבי תרי ופוסחים על ב' סעיפים ועושים כרצון כל איש ואיש, אבל אני איני מתחשב עם רצונכם כלל, אלא כל רצוני להתדבק במקור הקדושה ובזרע אברהם, וזה הי' תשובתה על שאלת התלכי עם האיש הזה.
פסקה נד
ובזה יתבאר המדרש (הובא לעיל) בשכר שאמרה רבקה אלך זכו ישראל להוציאם ממצרים, עפי"מ שכתבנו לעיל, כי מיהר השי"ת וקפץ הדרך לפני אליעזר בהליכתו לשם, כדי להוציא את הצדיקת מבין הרשעים, ואף שלא נשאה יצחק מיד, והנה להמשיך כח הנס צריך איתערותא דלתתא, וזכתה רבקה לזה ע"י שהי' כל רצונה ותשוקתה להתרחק מבין הרשעים ואמרה אלך מיד ואף שאינכם רוצים, והנה כמו"כ הי' ביציאת מצרים, אף שהי' גלוי וידוע לפניו ית' שלא יכנסו לא"י מיד, ויתעכבו עוד במדבר, ועדיין לא נשלם זמן גלותם במצרים, מ"מ רצה השי"ת להוציאם מיד מטומאות מצרים, שלא יתעכבו שם אפי' רגע, דאלמלי התאחרו עוד רגע היו משוקעים שם ח"ו כידוע, אמנם ישראל במצרים לא הי' להם הכח לעשות איתערותא דלתתא לנס זה ע"י פעולתם, וכמו שפירשנו אומרם ז"ל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו' שהי' קשה להם לפרוש מע"ז, דלכאורה מלת אל משה מיותר, דמבואר בפסוק שהוא הי' מדבר אליהם דכתיב וידבר משה כן אל בנ"י והול"ל ולא שמעו אליו. אמנם בודאי רצו ישראל להתדבק בהקב"ה ולצאת מטומאת מצרים, כמ"ש לעיל ויאמן העם וישמעו כי פקד ד' את בני ישראל וגו' אלא שלא היו עוד במדריגה כזו להיות בלתי לד' לבדו, וחשבו שאפשר להיות פוסח על שתי הסעיפים, וע"כ ולא שמעו אל משה דוקא, כי היו רחוקים מבחינתו, והי' קשה להם לפרוש לגמרי מכל בחי' ע"ז, אמנם זכו ישראל להוציאם ממצרים, ולהפרישם מכוחות הטומאה טרם נשלם זמן גלותם, בזכותה של רבקה שאמרה אלך כדי להתרחק מבין הרשעים ובזכותה נמשך כח הנס לישראל להוציאם ממצרים, ואף שלא הי' בכח פעולתיהם לעשות איתערותא דלתתא להמשכת הנס.
פסקה נה
ואברהם זקן בא בימים וגו' במד"ר אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד (משלי ג'), אורך ימים בימינה לעתיד לבוא, בשמאלה עושר וכבוד בעוה"ז, אפי' שהוא בא להשמאיל לאדם עושר וכבוד, ממי אתה למד מאברהם, ע"י שכתוב בו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט זכה לזקנה ואברהם זקן עכ"ד המדרש, ופי' המתנות כהונה דמסיפא דקרא דריש דכתיב וד' בירך את אברהם בכל הרי עושר עיי"ש וראוי להבין מדוע דייקא בשביל שכתוב בו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט זכה לעושר, ואיך לא הספיק אליו להשגת שכר עוה"ז, מה שנתנסה בעשרה נסיונות ועוד זכיותיו הרבים, גם צ"ב ממ"ש ז"ל (שבת ס"ג ע"א) אורך ימים בימינה וגו' למיימינין בה אורך ימים איכא וכ"ש עושר וכבוד, למשמאילים בה עושר וכבוד איכא אורך ימים ליכא, ופרש"י מיימינין בה עוסקין לשמה, משמאילים שלא לשמה, והנה אאע"ה הי' כל עבודתו וקיום מצותיו בלתי לד' לבדו ובמדריגה המעולה של לשמה, וא"כ איך למדו ז"ל להביא ראי' מאברהם אבינו שלמשמאילים בה שכרם עושר וכבוד.
פסקה נו
ואפ"ל עפימ"ד בב"ר פ' וירא (מ"ט ד') ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט, ר"ע בשם ר"י אומר מתחלה צדקה לבסוף משפט, הא כיצד אברהם הי' מקבל את העוברים ושבים, משהיו אוכלים ושותים אמר להם ברכו וכו', אם מקבל עליו ובריך, הוה אכיל ושתי ואזיל, ואי לא הו' מקבל עלי' ובריך, אמר לי' הב מה דעלך וכו' מן דהו' חמי ההוא עקתא דהוי עקי לי', הו' אמר ברוך ק"ל עולם שאכלנו משלו, הה"ד לכתחלה צדקה ולבסוף משפט עכ"ד המדרש וכתב היפ"ת אף כי יכול להיות שהם מכזבים לו, ובאונס דברו לו כאלה, מ"מ אברהם עשה זאת לצאת ידי חובתו נגד ד', ואם המה רמוהו, העון תלוי בהם ולא בו עכ"ל, ולפי"ז נמצא שהי' ביניהם כאלו שלא ברכו לשמה, כ"א מחמת היראה וההכרח, והי' בחי' מצותן שלא לשמה, ובזה יבואר דהנה אמרז"ל שכר מצו' בהאי עלמא ליכא, והטעם ביארו בספה"ק משום דכל תענוגי העוה"ז לא יספיקו בשכר מצו' אחת, דלפי שפעולת המצו' רוחניות, ראוי שיהי' שכרה ג"כ כדוגמתה משכר רוחני לעוה"ב, אמנם במצו' שלא לשמה שיש בה מתערובת פני' גשמי, משתלמת שכרת בעוה"ז מדה כנגד מדה, והנה מצותיו של אאע"ה היו כולו רוחני ובלתי לד' לבדו, ולא הי' הדין נותן שישתלם שכרן בעוה"ז, אמנם ע"י שזיכה את האורחים להביאם לידי קיום מצוה, ואמרז"ל כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, וא"כ נחשבו לו כאילו עשאן, ולפי שהי' מצותן בבחי' שלא לשמה, משם זכה אאע"ה לעושר וכבוד בעוה"ז, וא"ש דרשתם ז"ל ע"י שכתוב בו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט, ולמדו ז"ל בדרשת הכתוב שהכריחם אאע"ה על קיום המצות בדרך משפט, והוי עשייתם שלא לשמה, משם זכה לעושר, ושפיר למדו חז"ל מכאן דלמשמאילים בה עושר וכבוד, דגם אברהם אבינו השיג שכר העושר בשביל מעשה המצות שלא לשמה, אבל העשרה נסיונות ושאר זכיותיו היו כולם לשמה ואין שכר העוה"ז כדאי בשבילם.
פסקה נז
ויתבאר בזה דברי המדרש (הובא לעיל) יפיפית מבני אדם וגו' (תהלים מ"ה) נתייפת בעליונים וכו' נתייפית בתחתונים וכו', על כן ברכך אלקים לעולם וד' בירך את אברהם בכל עכ"ד המדרש, ויובן עפימ"ש ז"ל בגמ' פםחים (נ' ע"ב) רבא רמי כתיב כי גדול מעל השמים חסדך, וכתיב כי גדול עד שמים חסדך, הא כיצד כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה, פרש"י בעושים לשמה מעל השמים, ושלא לשמה עד לשמים דמצו' מיהא קא עביד, והנה כתבו התוס' ב"ק (ל"ח ע"א) על הא דאמרז"ל דישראל קרויים אדם ואין העכו"ם קרויים אדם, אבל נקראים בני אדם ע"ש שהם בני אדה"ר עיי"ש, ובזה יל"פ דברי המדרש יפיפית מבני אדם זה אברהם, שזיכה "בני אדם" היינו עכו"ם ליפותן במצות, והרכיש לו על ידם גם מצות שלא לשמה, שלא היו במציאות אצלו זולתם, ולזה נתייפית בעליונים ע"י המצות לשמה שהם מעל השמים, ונתייפית בתחתונים ע"י המצות שלא לשמה שהם עד לשמים, על כן ברכך אלקים לעולם שנאמר וד' בירך את אברהם בכל, שזכה לשכר עוה"כ ועוה"ז והבן.
פסקה נח
ויאמר ה' אלקי אדוני אברהם הקרה לפני היום ועשה חסד עם אדוני אברהם הנה אנכי נצב על עין המים וגו' ויש לדקדק במלת לפני ומלת היום דמיותרים, דהרי עיקר בקשתו הי' שיעשה הקב"ה חסד עם אברהם, ומה נפק"מ באומרו לפני היום, והול"ל עשה חסד עם אדוני אברהם והקדמה זו מה צורך בו.
פסקה נט
ב) במדרש מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו, מי בכם ירא ה' זה אברהם שומע בקול עבדו אשר שמע הקב"ה בקולו של עבדו וגו' ד"א מי בכם ירא ה' זה אליעזר שומע בקול עבדו זה אברהם שהי' עבד להקב"ה, אשר הלך חשכים בשעה שהלך להביא את רבקה ואין נוגה לו, ומי מאיר לו הקב"ה הי' מאיר לו בזיקים ובברקים, וגו' וצ"ב מהו הכוונה בזיקים ובברקים ולמה נקטו משל זה דוקא וכן דקדק היפ"ת.
פסקה ס
ג) ויען לבן ובתואל מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב הנה רבקה לפניך קח ולך יש לדקדק דיספיק אם יאמרו לא נוכל דבר אליך כיון דמה' יצא הדבר וא"א לעכב בדבר, אבל טוב למה לא יוכלו לדבר, ורשיז"ל פי' לא ע"י תשובת דבר טוב ולא ע"י תשובת דבר רע עכ"ל, וקשה דהאיך שייך לומר דבר טוב, אם הוא נגד רצון הבוב"ה, גם מלת אליך נראה כשפת יתר ויספיק באומרו לא נוכל דבר רע או טוב.
פסקה סא
ד) ואמר אל אדוני אלי לא תלך האשה אחרי פרש"י ז"ל אלי כתיב בת הי' לאליעזר והי' מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מדבק בברוך ע"כ, והקשו המפרשים מדוע רמז הכתוב ע"ז בעת סיפורו ללבן לכתוב אלי חסר וי"ו, ולא בעת דברו עם אברהם, ומה לו ללבן ברמז הזה ומאי נפק"מ לו בהודעה זו, וא"ת שבאמת לא אמרו אליעזר לאברהם, רק עכשיו כ שהי' בבית לבן חשב בלבו כך, א"כ איך השיבו אברהם דאין ארור מתדבק בברוך אם לא אמרו בדברו אליו.
פסקה סב
ה) מדרש הובא בקדושת יו"ט בזכות שאמרה רבקה אלך זכו ישראל להוציאם ממצרים ע"כ והמדרש הזה אומר דרשוני.
פסקה סג
ויתבאר הענין בהקדם דברי המדרש בוא ברוך ה', אמר ר' יוסי ב"ר דוסא כנען הוא אליעזר ועל ידי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך ע"כ, והקשה היפ"ת א"כ מה זה שהשיבו אברהם לאליעזר דאין ארור מתדבק בברוך, והלא יצא מכלל ארור ובא לכלל ברוך, ותירץ שזרעו נשארו ארורים, וכעי"ז תי' בנזה"ק דאף שהוא יצא אבל בתו לא יצאת מכלל ארור, אולם תירוצם צ"ב דמה שהוא הי' בכלל ארור לא הי' מצד עצמו, רק מצד אבותיו שהיו מבני כנען, וא"כ אחר שהוא יצא מכלל ארור גם בתו יצאת עמו, ונ"ל בכוונת הענין דהנה אליעזר ראה ברוה"ק שאחר שיקיים שליחותו באמונה, עתיד לצאת מכלל ארור לכלל ברוך, והי' לו הרהורי דברים בזה באומרו אל אברהם אולי לא תאבה וגו', וחשב מחשבות שאחר שיעשה את שליחותו ויצא מכלל ארור לכלל ברוך, שוב יוכל לחשוב עלילה שיקח יצחק את בתו, ואף שלא הוציא הדברים מפיו בפירוש, אולם אברהם הבין מחשבתו ואמר לו דא"א שיצא מכלל ארור כ"א באופן שיקיים שליחותו באמונה ולא יחשוב בנגיעתו כלל, אבל אם יבקש עלילה להמציא לו בתו א"א שישלים שליחותו באמונה, ושוב לא יצא מכלל ארור ואין ארור מתדבק בברוך, ומיושב שפיר מה שכתבה תורה הרמז להלן בסיפורו ללבן, דכוונת אליעזר היתה על אותו הזמן אחר שישלים שליחותו ויצא מכלל ארור, ולבן בכח טומאתו השיג שקיים אליעזר שליחותו באמונה ויצא מכלל ארור ע"כ אמר בוא ברוך ה', והנה באמת קשה מאוד לסלק הפניות והנגיעה לגמרי, ובפרט בנגיעה גדולה כזה שהי' משתוקק להתדבק במקור הקדושה, שיצאו מזרעו השתלשלות הקדושה של האומה ישראלית, והוא בוודאי נסיון גדול עד למאד להסתלק מנגיעתו מכל וכל, ולקיים השליחות באמת לאמיתו בלי שום פני', וזה לא ידע לבן להבחין, הגם שהשיג שעשה שליחותו באמונה, אבל אם הוא באמת לאמיתו בלי שום פני', זה לא הי' באפשרותו להשיג בכח טומאתו הבאה ממקור השקר, והי' כמסתפק אם אליעזר עושה שליחותו באמת לאמיתו בלי שום פניות או מעורב בו עוד קצת נגיעה, וז"ש מה' יצא הדבר לא נוכל דבר "אליך" היינו מה שנוגע אליך ולעצמך, רע או טוב כלומר דהתשובה הנה רבקה לפניך יכול להיות במה שנוגע אליך רע, באם אין כוונתך זכה, ועדיין מעורב בו עוד פני' להשיאו בתך, או יוכל להיות טוב באם כוונתך רצוי' וכל מגמתיך רק לקיים השליחות באמונה, יהי' איך שיהי' לא נוכל לשנות בדבר כיון דמה' יצא הדבר הנה רבקה לפניך קח ולך.
פסקה סד
והנה אליעזר קיים בנפשו אל תאמין בעצמך, וחשש שאם ימשך נסיון שליחותו לזמן מרובה, פן לא יוכל לעמוד בנסיון קשה כזה, לעשות שליחותו באמונה בלי מחשבת פני', ע"כ התפלל לה' ואמר הקרה לפני היום, דבאמת הי' בטוח בזכותו של אברהם שימציא ה' אשה ההוגנת ליצחק, אלא שחשש על נפשו שלא יכשל בשליחותו, וע"כ התפלל הקרה לפני "היום", שיזמין לו את רבקה בתפלתו היום, שלא יתאחר ויתארך נסיונו, גם התפלל שיהי' השגחת האלקית גלוי' לפניו, וזה כוון באמרו הקרה "לפני", ונענה בתפלתו שמיד רבקה יוצאת, וכמ"ש האוהחה"ק כי באותו רגע שהתפלל רבקה יצאת, לא קודם ולא אח"כ כדי שלא יכשל באשה אחרת וכו', ובזה האיר לו ה' את עיניו ויצא מכלל הנגיעה, וזה הי' כוונת לבן במ"ש תשב הנערה אתנו ימים או עשור, דהגם שידע שלא יוכל למנוע הליכתה לגמרי, כי מה' יצא הדבר, אבל חשב מחשבת און, דע"ו שיתאחר הענין פן ישתקע הדבר לגמרי ע"י שיתגברו על אליעזר להסיתו ולמנעו משליחותו, והשיב להם אליעזר אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי בדרך נס מה"ט כדי שאוכל לעמוד בנסיוני, ובזה יבואר דברי המדרש מי בכם ירא ה' זה אליעזר וכו' אשר הלך חשכים בשעה שהלך להביא את רבקה, שהי' מתיירא מחשש נגיעתו וע"כ קראו הכתוב חשכים, והתפלל לה' שיאיר ה' עיניו לראות דרך האמת שיוכל להסתלק מנגיעתו, והקב"ה האיר לו בזיקים וברקים, והמשל בזה שבא אליו ההארה מאתו ית' במהירות בזיקים וברקים שקפצה לו הארץ, ונזדמנה לו רבקה בתפלתו באותו רגע מיד, כדי שלא יתארך זמן הנסיון, ועד"ז בקשתינו בענין גאולה העתידה, הקרה נא לפני היום, שיאיר ד' עינינו וירום קרננו מיד ולא יתאחר עוד זמן הגאולה, כי אין בכוחינו עוד לסבול נסיונות הגלות, והבוכ"ע יזכנו לראות בישועת ישראל ושמחתן בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.
פסקה סה
הקרה נא לפני היום יל"ד בתיבת היום שהוא לכאורה מיותר ומנפק"מ ביום ההוא דוקא וצ"ב הכוונה בו.
פסקה סו
ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב פירש"י לא נוכל דבר אליך למאן בדבר הזה לא ע"י תשובת דבר רע ולא ע"י תשובת דבר הגון וכו' ויש לדקדק דאם ע"י תשובת דבר הגון אינו יכולין למאן, כש"כ בתשובת דבר רע, והול"ל לא נוכל דבר אליך מאומה.
פסקה סז
ויאמר אחי' ואמה תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך, אומרו אחר תלך מיותר, דהרי הם בקשו תשב הנערה אתנו ימים או עשור ומובן ממילא שאח"כ תלך, ובגמ' (נדרים דף ל"ז ע"א) אמרו אחר תלך עיטור סופרים הוא זה וצ"ב דהרי בתוה"ק לא נכתב אפי' אות א' מיותר, וא"כ טעמא בעי למה כתיב אחר תלך.
פסקה סח
ויאמר אליהם אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי וגו' יש להבין קישור הדברים והנתינת טעם בזה.
פסקה סט
ויאמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה וגו' התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך פירש"י אלך מעצמי ואף אם אינכם רוצים, שהוקשה לו דלמה אמרה אלך ולא אמרה הן או כן, דהרי הם שאלו אותה התלכי עם האיש, ומדכתיב אלך משמע שאמרה אלך מעצמי וכו', ולכאורה יש להבין למה באמת אמרה כן והיל"ל סתם הן או כן שהרי הם שאלו אותה אם רוצה לילך, וגם יש להבין עצם השאלה הזה, דהלא על ההליכה עצמה כבר הסכימו ואמרו מה' יצא הדבר וגו' וההתווכחות ביניהם הי' רק אם תלך מיד או לאחר זמן, וא"כ שאלה זו אינה מענין הטענה כלל.
פסקה ע
ונראה לפרש בהקדם מ"ש בספה"ק באר מים חיים עה"כ ואקד ואשתחוה וגו' אשר הנחני בדרך אמת לקחת את בת אחי אדוני לבנו ועתה אם ישכם עושים וגו' ואם לא הגידו לי וגו', וזלה"ק לכאורה סוף דבריו סותרים תחלת דבריו, שתחלה אמר ואקוד ואשתחוה וגו' משמע שכבר הוא בידו בודאי בלי ספק, שיקח את בת אחי אדוניו לבנו והשתחוה על זה, ואח"כ אמר אם ישכם וגו' הגידו ואם לא וגו', אמנם נודע המבואר בזוה"ק אשר מוטב שיפול האדם עצמו לתוך בור של נחשים ועקרבים, מליפול ביד שונאיו, כי אלו יש להם בחירה ותוקף יצה"ר כנודע, ולזה אמר להם הנה אני בודאי רואה הדבר ברור בחוש, כי מה' הוא שהיא תנשא ליצחק, והשתחויתי לה' על זה שהנחני בדרך אמת ונתן בלבה לעשות כנסיוני, ויוכל להיות עי"ז מעשה הלקיחה, ואך כי עכ"פ הבחירה בידי האדם לעשות רצון קונו או למרוד על דבריו, וע"כ אם ישכם עושים חסד ואמת כלומר חסד של אמת, כי האמת כדברי הוא, שהיא זיווגו של יצחק הגידו לי, ואם לא כי הבחירה בידכם להיות בבחי' יודעים רבונם ומכוונים וכו', הגידו לי ואפנה על ימין וגו' עכדה"ק. (ומציין שם לעיין בילקוט חדש בעניני זיווגים בענין השני נדחה מפני הראשון ובענין פן יקדמנו אחר ברחמים), ולכאורה ראוי להבין דהרי אאע"ה ידע בנבואה ברורה מן השמים שרבקה זיווגו של יצחק, וא"כ מה לו לחוש שימנעו אותה ממנו, והלא מצינו כשנשבה לוט הלך אאע"ה עם אליעזר לבדו ללחום נגד ארבעה מלכים אדירים, ומסר נפשו בשביל השתלשלות מלכות בית דוד שהי' עתיד לצאת ממנו, וכש"כ כאן ברבקה אמנו שהיא היתה אם כל חי מקור קדושתן של ישראל, שממנה נשתלשלה הי"ב שבטים וכל הכלל ישראל, וא"כ מה כל הדאגה שמא ימנעו אותה ממנו, הלא הי' יכול להכניעם וללחום נגדם ולהוציא משם את רבקה אמנו בעכ"ח ואף נגד רצונם.
פסקה עא
אמנם נראה עפ"י המבואר בזוה"ק בפ' לך (דף צ"א ע"ב) א"ר יצחק קב"ה מזווג זווגין ואמר בת פלוני לפלוני וכו' א"ר חייא בההיא שעתא ממש דנפק בר נש לעלמא בת זוגו אזדמנת לו וכו', וכד מטא עידן דזוגא דלהון, קב"ה דידע אינון רוחין ונשמתין מחבר לון כדבקדמיתא וכו', ואי תימא הא תנינן לית זוגא אלא לפום עובדוי וארחוי דבר נש, הכי הוא ודאי דאי זכי ועובדוי אתכשרן זכי לההוא דיליה וכו', תאנא ברזא דמתניתא כל אינון דאתו בגלגולא דנשמתין יכלין לאקדמא ברחמי זווגא דלהון, ועל האי אתערו חברייא וכו' שמא יקדמנו אחר ברחמים וכו', אחר דייקא, ועל כן קשין זווגן קמי קב"ה וכו' וכן איתא בזוה"ק פ' ויחי (דף רכ"ט ע"א) דקב"ה מזווג זווגין עד לא ייתון לעלמא, וכד זכו בני נשא לפום עובדיהון הכי יהבי לון אתתא, וכלא אתגליין קמי דקב"ה, ולפום עובדין דזכאין הכי מזווג זווגין, עיי"ש באריכות שזווג תלוי במעשים אם לטוב או להיפך ח"ו, ובפ' אחרי (דף ע"ח ע"א) איתא מאן דחמיד אתתא אחרא כאילו אעבר על אורייתא כלא וכו', אי הכי דוד האיך לא אתפריש מבת שבע לבתר, א"ל בת שבע דידי' הות ודידי' נטיל דהא מית בעלה, דתניא אזדמנת הות בת שבע לדוד מיומא דאתברי עלמא, ומה עכבא לי' דנטל ביתי' דשאול מלכא, וההוא יומא נטל לה אורי' ברחמי, אע"ג דלא הוה דילי', לבתר אתא דוד ונטיל דילי', ועל דדוד דחיק שעתא קמי קב"ה וכו' ואענש לי' לדוד וכו' וכד תאב לדידי' תאב וכו' עיי"ש.
פסקה עב
ונקדים עוד מ"ד במד"ר פ' ויצא עה"פ ועיני לאה רכות, מהו רכות רכות מבכי', שהיו אומרים כך היו התנאים הגדולה לגדול והקטנה לקטן, והיתה בוכה ואומרת יהי רצון שלא אפול בגורלו של רשע, א"ר הונא קשה היא התפלה שבטלה את הגזירה וכו', וכתבו מפרשי המדרש דמשמע מלשון המדרש שהי' גזירה מן השמים, ולא רק אמירת האנשים בעלמא, אלא שע"י תפלתה הקדושה ביטלה את הגזירה, והיפ"ת הקשה בלישנא דר"ה במ"ש קשה היא התפלה, שהול"ל גדולה או חשובה התפלה שיכולה לבטל גזירות והלשון קשה צ"ב, ותירץ מפני שחב לאחריני כגון הכא שלא זכה בה עשו ולז"א לשון קשה התפלה עכת"ד, ותירוצו אינו מובן, דמה חב לאחריני שייך בזה, להציל נפש יקרה מקור קדושתן של ישראל מעשו המפורסם ברשעתו, וודאי שאין שייך לומר בזה קשה וחב לאחרוני, אך נראה דמה שאמר רב הונא לשון קשה היא התפלה, אין הכוונה בדבריו על תפלתה של לאה, אבל הכוונה בדרך כלל על ענין תפלה שיש בכוחה לבטל גזירות, ולפעמים יש בתפלות אלו חב לאחריני וכגון תפלת אורי' שמבואר בזוה"ק שהקדים את דוד ברחמי ובתפלה, ושם הי' באמת התפלה קשה לדוד כי גרם ע"י תפלתו ליקח חלקו של דוד המלך, עוד מצינו כעין זה שהתפלל הכ"ג ביוהכ"פ שאל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לענין הגשם בשעה שהעולם צריך לו, הרי שלפעמים ישנם תפלות שגורמין צער וחוב לאחריני, עד שהוצרך הכ"ג להתפלל שלא יתקבלו תפלות הללו, וכמו"כ תפלות אורי' שעל ידה סבל דוד המלך מקור קדושתן של ישראל, ועל תפלות כאלו אמר רב הונא קשה היא כח התפלה שבטלה את הגזירה.
פסקה עג
מכל הלין מבואר שאף שהקב"ה מזווג זיווגין ומכריז בת פלוני לפלוני מ"מ יכול החטא לגרום ח"ו, שנדחה זיווגו מפניו ויקדמנו אחר ברחמים וכמבואר בדברי הזוה"ק הנ"ל שיכול להיות לפעמים שאין האדם זוכה לזיווגו שהכריזו לו בשעת לידתו, אלא נתחלף לו באחרת בסיבת החטא, וכמו"כ להיפוך ע"י מעשים טובים יכול ג"כ להיות התחלפות בזיווג, וכמו שהי' אצל לאה שזיווגה הי' עשו הרשע כמבואר במדרש הנ"ל שכן הי' הגזירה מתחלה, רק ע"י תפלתה ומעשי' הטובים ביטלה את הגזירה ונתחלף זיווגה ליע"א, עכ"פ אפשר שיפול שינוי והתחלפות בזיווג שנכרז מן השמים על שני אופנים, או ע"י מעשים רעים של צד א' שאינו זוכה לזיווגו, או ע"י מעשים טובים, והנה כאן אצל זיווגם של יצחק ורבקה לא הי' שייך שום א' משני חששות הללו, שלא הי' באחד מהם חשש חטא ח"ו שיוכל לגרום איזה חילוף בזיווגם, וגם במעשים טובים היו שניהם שוים במדריגה גדולה, ושניהם היו קדושים וטהורים בתכלית הקדושה, א"כ אין שום חשש להתחלפות זיווגם, וזה שאמרו לאליעזר מה' יצא הדבר, היינו שזה הזיווג נגזר מן השמים שרבקה תנשא ליצחק, ואף שבזיווגים דעלמא יש מציאות לחשוש שלפעמים נתחלף הזיווג לא' משני הסיבות הנ"ל, אבל כאן ליתא להאי חששא כנ"ל, לז"א לא נוכל דבר אליך רע או טוב, פי' שאין בידינו לקטרג ולבטל הגזירה לא ע"י דבר רע ר"ל בסיבת חטא, ולא ע"י דבר טוב היינו מעשים טובים של א' מהם, כי כאן לא שייך שום א' מסיבות הללו, כי שניהם שוים בקדושה ומעשים טובים.
פסקה עד
ובזה יובן דרכו של הבאר מים חיים זלל"ה דאף שראה וידע אליעזר שהזיווג הוא מן השמים והקב"ה מוליך אותו בדרך טובה כמ"ש ואקוד ואשתחוה לד' אשר הנחני בדרך אמת וגו', אעפ"כ הי' מתיירא עדיין שמא יגרום החטא להיות ח"ו התחלפות והשתנות בזיווגם הק', כי הבחירה הוא ביד האדם לטוב או ח"ו לרע ואפילו על זיווג הנכרז מן השמים יכול להיות קטרוג וחילוף, ושפיר מובן גם יראתו של אאע"ה, שאע"פ שנתבשר בשעת העקידה בנבואה ברורה מהקב"ה שרבקה זיווגו של יצחק אעפ"כ הי' מתיירא עדיין שמא יגרום החטא, דהנה כלל גדול הוא שאם היצה"ר מתגבר על אדם ח"ו להכשילו בעבירה, קשה להנצל ממנו אפילו לצדיק גדול מאוד, וכמבואר בגמרא קידושין (דף פ"א) כמה מעשיות מתנאים הקדושים שהתגבר לעומתם הבע"ד, וכמעשה דפלימו שא"ל היצה"ר שלא יתגרה עמו לקללו אלא יבקש מהקב"ה שיצילו ממנו עיי"ש, וכן ידוע מעשה מהאר"י הק' שפע"א עלה במחשבתו לקבוע דירתו בירושלים עיה"ק, ובא אליו השטן והזהיר אותו שאם ילך לירושלים יניח את כל העולם ויתגבר רק עליו בכל כוחו, וחזר האריה"ק ממחשבתו לפי שלא רצה להתגרות עמו, הגם דחילי' הי' תקיף מאוד, עכ"ז אם השטן מתגבר בפרטיות אפילו על צדיק היותר גדול קשה מאוד לעמוד נגדו.
פסקה עה
ובזה יבואר לעניננו דהם ידעו ברבקה אמנו ובגודל קדושתה דאצלה אין חשש שיגרמו מעשי' לחילוף זיווגם, אבל הי' להם חשבון שיעכבו את רבקה אצלם זמן ימים או עשור ויתגברו עלי' בכל כוחם להטיל בה פגם, ואז לא תהי' ראוי' עוד להיות בת זוגו של יצחק, וזה שאמרו לאליעזר תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך, היינו שאח"כ מסכימים אנו שתלך, כי בלא"ה לא תהי' ראוי' עוד להנשא ליצחק אחר שתשב אתנו ימים או עשור, כי חשבו שבכח טומאתם הגדולה וודאי יעלה בידם להתגבר עלי' ולהטיל בה פגם, וע"כ הסכימו שתלך אח"כ, ורצו לרמות בזה את אליעזר שלא יבין כוונתם הרעה, ע"כ אמרו לו בפירוש שאח"כ תלך ואינם רוצים למנוע את זיווגם, רק שתשב עוד שם ימים או עשור אבל בעצם הדבר מסכימים הם שתלך, ורצו להוציא מלבו שלא יחשוב ולא יעלה בדעתו שהם רוצים לבטל הזיווג הקדוש, וע"כ כשקראו לרבקה לשאול את פיה שאלו אותה התלכי עם האיש הזה, רצו בזה שתשיב להם הן, ובזה יוכלו להראות לאליעזר שעיקר ההליכה מוסכם ובטוח הוא וממילא אין קפידא בדבר אם תשאר שם עוד ימים או עשור, כיון שהיא עצמה ג"כ מסכמת לילך, אבל רבקה אמנו בגודל קדושתה הבינה כוונתם הרעה, ושפטה בדעתה דאם תשיב להם סתם הן או כן, תתן בזה חיזוק ויפוי כח לדבריהם, שתשאר שם ימים או עשור, ע"כ השיבה להם אלך מעצמי אף אם אינכם רוצים ר"ל מיד אלך אף שבזה אינכם אתם רוצים, והבינה שעיקר כוונתם הוא כנ"ל להטיל בה פגם שלא תהי' ראוי להנשא ליצחק, ע"כ אמרה אלך מיד אף אם אינכם רוצים, והיתה מוכרחת לומר כן, כי אם תשיב הן כדבריהם סתם, היתה נותנת עוד חיזוק לדבריהם.
פסקה עו
ואליעזר השיב להם אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי וגו' יל"פ דהנה כלל גדול הוא שלכל דבר יש זמן מסוגל בפרטיות, ולפעמים כשעוברת השעה א"א עוד לתקן, וכידוע המעשה מהה"ק ר' חיים וויטאל הובא בשם הגדולים להחיד"א זלה"ה וז"ל, ידוע דחזקי' המלך ע"ה מפני סנחריב סתם את מי גיחון וכו' ובזמן שהרב מהרח"וו זלל"ה הי' בעיה"ק ירושלים, בא שר אחד תקיף וידע שמלך ישראל סתם מי גיחון ושאל אם נמצא היום מי שיוכל לפתחו, וא"ל הגוים יש חכם שהוא אלקי ושמו ר' חיים וויטאל ודאי שהוא יכול לפתחו, ושלח אחריו יום השישי וא"ל גוזרני עליך שבעוד שהולך הוא לביהמ"ק פתוח תפתח את הנהר הזה שסתם מלך שלכם, והוא נצרך הרבה לעיר ועליך מוטל לפתחו, ואם אין דמך בראשך, ומהרח"ו עשה קפיצת הדרך והלך לדמשק, ובא רבינו האר"י זצ"ל ובחלום ידבר בו הסכלת עשו, כי זה השר הי' גלגול סנחריב וכו' ואתה יש בך ניצוץ חזקי' המלך, והיתה שעת הכושר לתקן ולפתוח מי גיחון וכו' ובזה היתה אתחלתא דגאולה, והשיבו מהרח"ו לא רציתי להשתמש בשמות הקודש, וא"ל האר"י אילו לא נשתמשת לבוא לדמשק החרשתי, אבל אחר שנשתמשת לזה היית יכול להשתמש לפתחו והי' קדוש השם ותקון גדול, א"ל מהרח"ו א"כ אחזור לירושלים לפתחו א"ל חליף שעתה ולאו זמני' הוא ע"כ, ואולי יל"פ בד"ז מה שהשיב אליעזר אל תאחרו אותי כי עכשיו הוא עת רצון לדבר, ואולי אם תאחרו אותי יעבור השעה ויוכל ח"ו להתעכב זיווג הקדוש הזה, וראי' לדבר שעכשיו היא עת רצון כי ה' הצליח את דרכי בקפיצת הדרך למהר ביאתי לכאן, מזה ראי' שבעת הזאת הוא עת רצון לגמור את הענין ע"כ אל תאחרו אותי, וזה שדייק אליעזר בתפלתו להקב"ה הקרה נא לפני "היום" דייקא ולא יתאחר הדבר ליום אחר, כי אולי ח"ו תעבור השעה ולא יהי' עוד עת רצון כזה כמו שהי' באותו היום שקפצה לו הארץ ונזדמנה לו רבקה בתפלתו, ומה"ט אמר גם ללבן ובתואל אל תאחרו אותי והראי' שה' הצליח את דרכי ועכשיו הוא עת רצון.
מאמר ו
פסקה א
ויאמר ה' אלקי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום וגו' הנה אנכי נצב על עין המים ובנות אנשי העיר יוצאת לשאוב מים והי' הנערה אשר אומר אלי' וגו' אותה הוכחת לעבדך ליצחק וגו', בגמרא (חולין צ"ה ע"ב) אמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכו' אינו נחש, פרש"י ז"ל נחש שאינו סומך עליו ממש כאליעזר עבד אברהם, שאם תשקני אדבר בה ואם לא לא אדבר בה וכו', והקשו בתוספות ואם תאמר אליעזר האיך ניחש למאן דאמר בפ' ד' מיתות כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו, וי"ל דההוא תנא סבר שלא נתן לה הצמידים עד שהגידה לו בת מי היא ולא סמך על הניחוש, ואע"ג דכתיב ויקח האיש נזם זהב וגו' והדר כתיב ויאמר בת מי את, אין מוקדם ומאוחר בתורה, וכן מוכח מסיפורו ללבן דכתיב ואשאל אותה ואומר בת מי את, והדר כתיב ואשים הנזם על אפה עכ"ל התוס', אמנם רש"י ז"ל בפי' עה"ת כתב לאחר שנתן לה, שאלה בת מי את וכו', ולהלן כשסיפר ללבן שינה הסדר ואמר ואשאל ואשים וגו', כדי שלא יתפשוהו בדבריו ויאמרו האיך נתת לה ועדיין אינך יודע מי היא עכ"ל, ובבעלי תוס' ז"ל כתבו עה"פ ויקח האיש נזם זהב, החכם ר"מ דריש מקרא זה לפי פשוטו, ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים בידו, לתת עלי' אם תהי' הגונה, ויאמר לה בת מי את, וכשהגידה לו משפחתה אז נתנם לה, והכתוב קיצר דבריו כמו שמצינו בכמה מקומות, וכן מוכיח בספור דבריו דכתיב ואשאל ואחר ואשים, וגם כאן לא כתוב ויקח האיש נזם זהב ויתן על ידה עכ"ל וכן פי' הרמב"ן הק' וז"ל כי פירוש ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים שיהיו על ידי', ויאמר בת מי את, ואחרי שאמרה אליו בת בתואל אנכי, שם הנזם על אפה והצמידים על ידי' וכו' אבל חסר כאן הנתינה וכן במקומות רבים עכ"ל.
פסקה ב
והנה כל ג' הפירושים הנ"ל הם מקושי הבנה, דלפרש"י ז"ל שפי' דברים ככתיבתן שמתחלה נתן לה המתנות, ואח"כ שאלה בת מי את, אלא כשסיפר ללבן שינה הסדר כדי שלא יתפשוהו בדבריו, הנה מלבד שיקשה על פירושו קושית התוס' איך סמך על הניחוש בלבד, עד שנתן לה המתנות טרם שאלה והרבה תירוצים נאמרו על קושיא זו, (עיין בדברנו לעיל) אמנם גם הענין לעצמו צ"ב לפי פירושו של רש"י ז"ל, דמאיזה טעם נתן המתנות תחלה טרם שאלה, ומדוע לא המתין עד שישאל אותה תחלה, ובפרט שידע שיצטרך אח"כ לשנות דבריו כשיספר הענין ללבן כדי שלא יתפשוהו וכו', וממנ"פ אם כבר ידע שהשכל מחייב ההיפך, מאיזה טעם הקדים למעשה הנתינה לפני השאלה.
פסקה ג
ולדברי התוס' חולין שתירצו דלא נתן לה הצמידים עד שהגידה לו בת מי את, ואע"ג דכתיב ויקח האיש נזם זהב וגו' והדר כתיב בת מי את אין מוקדם ומאוחר בתורה עכ"ד ז"ל, לכאורה יקשה על תירוצם ממ"ש ז"ל פסחים (דף ו' ע"ב) דבחד ענינא לא אמרי' אין מוקדם ומאוחר עיי"ש. ועוד דכבר כתב הרמב"ן ז"ל דאפי' היכא דאמרינן אין מוקדם ומאוחר מכל מקום טעמא בעי מה שהקדים הכתוב את המאוחר, והכא לעניננו אדרבה איכא טעמא אל ההיפך דלפי סדר הכתוב שהקדים המתנות נראה הדבר כניחוש כמו שכתבו התוס', וגם אין דרך הנימוס לעשות כן, דמה"ט שינה להלן שלא יתפשוהו עליו, א"כ צ"ב מאיזה טעם הקדים הכתוב כאן את המאוחר.
פסקה ד
ולדברי בעלי התוס' והרמב"ן ז"ל שפירשו ויקח האיש נזם זהב, לתת עלי' אם תהי' הגונה, ואחר ששאלה בת מי את והגידה לו משפחתה אז נתנם לה עכ"ד ז"ל, לכאורה צ"ב דהרי כל אלו המתנות היו מוכנים ומזומנים אצלו, ולאיזה טעם הי' צורך להכינם בידו.
פסקה ה
ב) גם בקרא גופי' יל"ד, דבתחלה בסדר המעשה כתיב ויקח האיש נזם זהב וגו' ולא הזכיר שהשימם עלי', ובסיפורו ללבן כתיב ואשים הנזם על אפה והצמידים על ידי' ולא הזכיר הקיחה, והנה טעמא בעי מה ששינה הכתוב בלשונו, דלפי' התוס' הנ"ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה, א"כ הוא הקיחה והוא השימה והכל חד הוא, אלא ששינה הכתוב להקדים המאוחר, וכן לפרש"י חדא נינהו אלא שאליעזר שינה בסיפורו ללבן, וא"כ דשניהם חד מעשה הוא למה שינה הכתוב לקראו כאן בשם קיחה ולהלן בשם נתינה, וכן לפי' בעה"ת והרמב"ן ז"ל שהקיחה הי' ע"מ לשימם עלי', ג"כ צ"ב מדוע בסדר המעשה הזכיר הכתוב הקיחה בלבד, ובסיפורו ללבן הזכיר השימה לבדה.
פסקה ו
ג) עוד יל"ד במאמר הכתוב הנה אנכי נצב על עין המים ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים והי' הנערה אשר אומר אלי' הטי נא כדך ואמרה שתה וגו' אותה הוכחת לעבדך ליצחק, דלכאורה כיון דבנות אנשי העיר יוצאות וגו', מנין ידע לשאול לאותה הנערה המהוגנת, ואם ישאל להרבה מהם, מדוע הזכיר בלשון יחיד והי' הנערה אשר אומר אלי', והול"ל ואומר אליהם וגו' והנערה אשר תאמר שתה וגו' אותה הוכחת, גם משטחיות לשון הפסוק משמע, שעשה אליעזר סימנא מילתא גם על שאלתו, שהנערה אשר אומר אלי' הטי נא כדך, היא ההוגנת וראוי' להנשא ליצחק, וסיומא דקרא אותה הוכחת לעבדך ליצחק קאי גם על תחילת מאמרו והי' הנערה אשר אומר אלי', ואיך ידע לעשות סימנא בהכי, ומנין ידע להבחין בשאלתו טרם ישמע תשובותיהם גם צ"ב באומרו "והי"' הנערה וגו' ויספיק לומר והנערה אשר תאמר וגו', גם צ"ב דלהלן בסיפורו אל לבן לא אמר ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב, אלא והי' העלמה היוצאת לשאוב וטעמא בעי מה ששינה בזה.
פסקה ז
ד) להלן בפרשה ויאמר וגו' למה תעמוד בחוץ ואנכי פניתי הבית וגו' ויבא האיש הביתה ויפתח הגמלים וגו' פרש"י התיר זמם שלהם שהי' סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים עכ"ל, ובב"ר אמרו ז"ל התיר זמומיהם, ר"ה ור' ירמי' שאל לר' חייא בר רבה, לא היו גמליו של אאע"ה דומים לחמורו של ר' פנחס בן יאיר, והביאו שם המעשה בחמורו של רפב"י שלא רצה לאכול דבר האסור עיי"ש ולא תירצו כלום, והוא תמי' עצומה כמ"ש הרמב"ן ז"ל כי א"א שיהי' החסידות של רפב"י גדול יותר מביתו של אאע"ה, וכאשר חמורו של רפב"י איננו צריך להשתמר מן הדברים האסורים וכו', כמו"כ גמליו של אאע"ה אין לזממם כי לא יאונה לצדיק כל און עכלה"ק.
פסקה ח
ה) איתא באבות דר' נתן (סו"פ ח') כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים כך בהמתן היו חסידות, אמרו גמליו של אברהם אבינו לא נכנסו לבית שיש בו עבודת כוכבים, שנאמר ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים, ואנכי פניתי הבית מתרפים, ומה ת"ל ומקום לגמלים מלמד שלא נכנסו לבית לבן הארמי עד שפנו כל הע"ז מפניהם, ולכאורה צ"ב דהרי מאמר ואנכי פניתי הבית מע"ז ומקום לגמלים, נאמרה עוד כאשר עמד עם הגמלים על העין, וא"כ כיון שכבר פינה הע"ז מביתו וממקום הגמלים, א"כ מ"ט לא רצו ליכנס, ולפי"ד האבות דר' נתן נכתב מאמר זה ומקום לגמלים שלא במקומו, והי' צריך לכתב אצל ויבא האיש הביתה.
פסקה ט
ו) ויישם לפניו לאכול ויאמר לא אוכל עד אם דברתי דברי, וצ"ב מדוע מיאן וסירב מלאכול עד שידבר דבריו, ומנפק"מ בשהיה מועטת כזו, אם יאכל תחלה ואח"כ ידבר, גם צ"ב מ"ש עד אם דברתי "דברי" וה"ז מיותר ויספיק שיאמר לא אוכל עד אם דברתי, ומובן מאליו שידבר דבריו ולא דברי אחרים. - שלחוני ואלכה לאדני צ"ב כפל הלשון שלחוני ואלכה דמיותר.
פסקה י
ולבאר כל הענין נקדים לתרץ קושית המדרש למה הוצרכו גמליו של אאע"ה להיותם מזוממים, וחמורו של רפב"י לא היתה צריכה להשתמר מדבר אסור, ואפ"ל בזה עפי"מ שפירשתי מה דאיתא בפסיקתא הובא בילקוט רות ב' (רמז תר"א) שאמר בועז לרות אל תלכי ללקוט בשדה אחר על שם לא יהי' לך אלהים אחרים, וגם לא תעבורי מזה על שם זה אלי ואנוהו, וכה תדבקון ואתם הדבקים, עם נערותי אלו הצדיקים וכו' וראוי להבין קישור דרשתם ז"ל אל תלכי ללקוט בשדה אחר על שם לא יהי' לך אלהים אחרים, עבודה זרה מאן דכר שמי', אמנם ידוע דהאדם שנהנה מאחרים נעשה מושפע לדיעותיהם ונמשך בהכרח אחר מדותיהם, והוא מפאת ב' סיבות, סיבה האחת הוא טבעית, שע"י שמקבל הנאה מהם נעשה משוחד להם, והשוחד מעור עיניו ומסלף את דעתו הנכונה, וכבר פרשתי מאמרם ז"ל (ביצה דף ל"ב) המצפה לשלחן אחרים עולם חשך בעדו, שהמצפה לשלחן אחרים נעשה משוחד לכל אותן שמצפה לשלחנם כמ"ש הכתוב השוחד יעור עיני חכמים ולא יוכל לראות האמת, וזהו עולם חשך בעדו שאינו רואה דרך ישכון אור, והסיבה הב' היא פנימי לפי שכח הפועל בנפעל, וכמו שפי' בספה"ק אגרא דכלה מאמה"כ כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים וגו' ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך וזלה"ק והנראה להבין הדבר עפ"י קבלתנו מרבותינו שכח הפועל בנפעל, ממילא ממונו ורכושו של אדם שהאדם מסגלו ע"י מעשיו, יש בממון ורכוש ההוא כח הפועל, ע"כ נאסר לנו לפרוט מתיבת המוכסין, כיון שכח הפועל יש בממון ההוא, והאדם הכשר אם יקחנו לעצמו, יגרום לנפשו פעולת זרות כפי כח הפועל הנפשיי מבעלים הראשונים וכו', ולפי"ז יהי' אסור לקבל ממון מכל אדם גם בזולת השתדלות, זה אינו כי אם האדם אינו משתדל רק השי"ת שולח לו ממון ע"י איש פרטי, הנה מתת אלקים הוא והשי"ת נקרא בעליו של הממון, הוא משפיע ומזמין לו את הנאות לו ולנשמתו וכו' והנה בכאן השי"ת נתן לישראל את כל טוב ארצות הגוים האלה ממונם ורכושה המה יירשום, הנה יש לחוש כי כח הפועל בנפעל, ובכח הרכוש האלה טמון מדות הרעות של הגוים, הנה כאשר יהנו ישראל ממנו יש לחוש שיקנו קנין בנפשם לעשות כמעשיהם, אבל לא כן הוא, כי ישראל יורשים ירושה ונתינה מאת השי"ת, והשי"ת הוא בעל הרכוש, וזה שהתחיל כי אתה בא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך ואין זה בהשתדלותך ליקח מיד הרשעים האלה, רק השי"ת נותן לך, ע"כ אני מבטיחך שעי"ז לא תלמד לעשות וכו' עיי"ש דה"ק.
פסקה יא
ובזה יובן דברי הפסיקתא הנ"ל שהזהיר בועז לרות ואמר לה אל תלכי ללקוט בשדה אחר, וביארו ז"ל במדרש מ"ט הזהירה בועז כל כך על ככה, ע"ש לא יהי' לך אלהים אחרים, שאם תהנית מעובדי ע"ז בודאי תהי' נשפעת מדיעותיהם לצד ב' הסיבות הנ"ל ולהיפך אם תהי' נשמרת ולא תעבורו מזה וכה תדבקון וגו', יהי' כח הפועל פועלת בה ע"צ הטובה ע"י שתהנה מממון הצדיקים, וז"ש וגם לא תעבורי מזה וכה תדבקון ע"ש זה אל"י ואנוהו, וע"ש ואתם הדבקים בד', שעי"ז תבוא לידי הכרת אלקית ולדבקה בו ית' והבן.
פסקה יב
ובזה יבואר לעניננו דהנה גמליו של אאע"ה אחרי היותם בביתו ואכלו מנכסיו, בודאי הפעיל בהם כח הפועל וקבלו מהשפעת הקדושה השורה בביתו של אאע"ה, ולא היו צריכין להשתמר שלא יאכלו דבר אסור או גזל, וכמו בחמורו של רפב"י, אמנם דייק רש"י ז"ל בלשונו וכתב שלא ירעו בשדות "אחרים" ולא כתב שלא ירעו גזל, דלא הי' צריך לחשוש על ככה, אולם הכוונה שחשש אאע"ה וזמם את פיהם, כדי שלא ירעו בשדות אחרים אפי' בדרך היתר וברשות בעל השדה, לפי שבעלי השדות כולם היו עובדי ע"ז, ואם יהנו גמליו מרכושם יופסד מהם כח הקדושה שקנו בביתו של אאע"ה וישתנו לגריעותא, ולבסוף יאכלו גם דבר האסור, וכמ"ש באגרא דכלה הנ"ל שאפי' בצדיקים עצמם אם נהנים מאינשי דלא מעלי משפיע עליהם לרעה, וכ"ש בבהמתן של צדיקים, ומעתה לא יוקשה קושית המדרש, דבאמת לא היו גמליו של אאע"ה צריכין שמירה שלא יאכלו גזל ודבר האסור כאשר חמורו של רפב"י נשתמרה מזה, אלא שזיממם אאע"ה לטעם שלא ירעו משדות אחרים ברשות, פן יפעל בהם לרעה כנ"ל.
פסקה יג
ובזה נבין מאמר רז"ל באבות דר' נתן (עיין קושיא ה' לעיל), דלבן מתחלה פינה הבית ומקום הגמלים מע"ז, כמ"ש עוד בעמדו על העין ואנכי פניתי הבית וגו', כי הכיר באליעזר שהוא צדיק ולא יכנס לבית שיש בו ע"ז, וגם חשב דבהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, ע"כ פינה גם מקום הגמלים מע"ז, כי חשש שלא יכנסו לבית שיש בו ע"ז, אמנם אח"כ שכבר הביא האיש הביתה ויפתח הגמלים, וראה לבן שהיו זמומים בדרך, מזה שפט לבן שגמליו של אאע"ה אינם נשמרים בעצמם מדבר אסור, דאל"כ למה הוצרך לזממם, ע"כ רצה להכניסם לבית אחר שיש בו ע"ז, בלא ידיעתו של אליעזר, וכוונתו הי' לפעול בהם לרעה מכחות הטומאה של ע"ז, אבל גמליו של אאע"ה הרגישו בזה ולא רצו ליכנס עד שפינה הע"ז מפניהם, וא"ש ברייתא הנ"ל, ול"ק קושייתנו הנ"ל דכבר כתיב ומקום לגמלים בעודו עומד על העין, ומשם דרשו ז"ל שפינה מקום הגמלים מע"ז, וא"כ מ"ט לא רצו ליכנס אמנם גם מתחילה פינה מקומם מע"ז, וע"כ נכתב שם ומקום לגמלים כי שם מקומו, רק אח"כ רצה עוד להטעותם והוצרך לפנות עוה"פ מקומם ולשרש הע"ז משם ולא כפלו הכתוב ב"פ, או אפשר שהכניסם למקום אשר פינה ממנו הע"ז בראשונה, וא"ש דרשתם ז"ל עה"פ ומקום לגמלים והבן.
פסקה יד
ויתבאר לדרכנו הנ"ל מ"ש אליעזר לא אוכל עד אם דברתי דברי (עיין לעיל קושיא ו') דהנה אליעזר הרגיש בנפשו שיש לו נגיעה עצומה בזה הענין, שהי' משתוקק מאוד להשיא בתו ליצחק ולידבק בזרעו של אאע"ה, וכללות האומה הישראלית יצאו מחלציו, והוא נגיעה עצומה מאוד, שאין ערוך אלי' וכמ"ש רש"י עה"פ אלי לא תאבה האשה וגו' אלי כתיב בת היתה לו לאליעזר, והי' מחזר למצוא עילה וכו' להשיאו בתו, אמנם כ"ז היותו בביתו של אאע"ה ובדרך שליחותו התגבר לסלק נגיעתו, כי הי' עבד נאמן וצדיק גדול ורצה למלאות שליחותו בשלימות, אבל עכשיו כשבא לבית לבן מקור השקר, מורא עלה על ראשו פן יוחלש ויתכבה אצלו כח האמת ומה גם ע"י שיאכל ממאכלם יפעול בו כח הפועל אשר בקרב המאכל, ולא יוכל עוד לדבר דיבורים אמיתיים, וע"כ אמר לא אוכל עד אם דברתי "דברי" דייקא, ורמז בזה הטעם שלא רצה לאכול תחלה כדי שאוכל לדבר "דברי" אשר נצטוויתי עליהם, משא"כ הנשפע מדעת אחרים אינו מדבר דברי עצמו, אלא דבריו של המשפיע עליו, ויתורץ לדרכנו קושית המפרשים עה"פ אלי לא תאבה האשה וגו' שדרשו ז"ל אלי כתיב כנ"ל, דמ"ט לא רמז עלי' הכתוב לעיל כשאמר אליעזר לאברהם כן אולי לא תאבה וגו', ומה ענינה לכאן בסיפורו ללבן (עיין הקושיא לעיל) אמנם מתחילה כאשר הי' סמוך לקדושתו הרם של אאע"ה, הי' מסולק מנגיעתו ולא הרגיש בה, ועכשיו כשבא לבית לבן הרגיש בנגיעתו למפרע, וידע דמה שאמר אולי הי' לצד הנגיעה וע"כ רמז עלי' הכתוב כאן וא"ש.
פסקה טו
וע"י שהי' נזהר בשליחותו ולא רצה לאכול עד אם ידבר דבריו, ניצול ממיתה כמ"ש בעלי התוס' שבקשו להאכיל לאליעזר סם המות, כדי שישאר להם הממון, ובא גבריאל והחליף הקערה אשר בה סם המות ליתנה לאליעזר, ונתנה לבתואל ומת עכ"ל, ועוד ניצול עי"ז מהשפעת הרשעים, דלפי שלא אכל מתחילה מידם, עד שהחליף גבריאל את הקערה ונתנם לו, ועי"ז רחמנא אפקי' מרשותייהו, וזכה אליעזר משולחן גבוה, ע"י שזכה גבריאל בו ונתנם אליו, ולא נחשב כמאכלו של לבן להיות כח הפועל שלהם פועלת בו, וכבחי' שכתב באגרא דכלה עה"פ אל הארץ אשר ד' אלקיך נותן, כי השי"ת הוא הנותן לך והוא בעל הרכוש ולא נחשב כקנין הרשעים עיי"ש וכמו"כ במאכלו של אליעזר ע"י שלא לקחם מידם, ומלאך נתנם לו, משולחן גבוה קא זכי, ולא הי' ביכולתם עוד להשפיע עליו ע"י כח הפועל שבמאכלם.
פסקה טז
ויבואר בזה מאמה"כ ויען לבן ובתואל ויאמרו מד' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב, פרש"י ז"ל לא נוכל למאן בדבר הזה לא ע"י תשובת דבר רע ולא ע"י תשובת דבר הגון, לפי שניכר שמד' יצא הדבר וכו' עכ"ל, ולכאורה איך יכונה לקראו דבר טוב אם רוצה למאן נגד רצון הבוי"ת, גם כיון שלא יוכל לדבר דבר טוב מכ"ש דבר רע, ולמה הוצרך לומר בכפילא, אמנם מדרך הרשעים להשפיע על זולתם בב' אופנים, הא' שמנסים בדרך תקיפות ובאכזריות, ומאיימים על המתנגדים לדרכיהם, עד שמתגברים עליהם להיות סרים למשמעתם, ואם לא עלתה בידה דרך הזה, מנסים את ההיפך ע"י שמשפיעים ומהנים להם כל טובה, ועי"ז משחדים אותם להיותם נשפעים לדיעותיהם, ומכניסים בהם כח הפועל אשר בקנינם כנ"ל, וע"ד שפירשתי מ"ד בב"ר (פמ"ב ס"ד) למה נקרא שמו אחז, שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות, אמר אם אין גדיים אין תיישים וכו' אם אין תלמידים אין חכמים, ורצה לבטל תשב"ר וישיבות עיי"ש, ולכאורה א"כ למה נקרא שמו אחז, ע"ש שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות ואדרבה עשה ההיפוך ורצה לבטלן, ופירשתי שבאמת אחז בבתי כנסיות ובתי מדרשות להחזיקן, וע"י שהי' מחזיק בהם הכניס ארס המינות בתלמידים, באשר הי' יסוד קיומם ממקור הרע ומממון הרשעים, ועי"ז עלה בידו אח"כ לבטל אותם (עיין בדברנו להלן פ' וישב) אמנם לבן ראה באליעזר שהצליח ד' דרכו, ולא יוכל הוא למאן בדבר ולהשפיע על אליעזר למנעו משליחותו, אף בא' משני דרכים הנ"ל, כי כבר ניסה ליתן לו סם המות ולהמיתו והצילו ד' ע"י מלאך וגם רצה ליהנות לו ממאכלו ולהשפיע עליו בדרך זה, ולא עלתה בידו כנ"ל ע"י שהחליף גבריאל את הקערה, וז"ש מד' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב, ר"ל לא אוכל למאן בדבר אף בא' משני דרכים הנ"ל בין אם אעשה עמך רע, ובין שארצה להשפיע לך טובה, כיון שמד' יצא הדבר, והוא מציל אותך מידי בכל אופן ואופן.
פסקה יז
ועפי"ז נבאר מאמה"כ ובנות אנשי העיר יוצאת לשאוב מים והי' הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך וגו', דמנין ידע להבחין בשאלתו (עיין לעיל קושיא ג') ויבואר עפימ"ד בב"ר (פ' ס' ס"ה) ממשמע שנאמר בתולה, אין אנו יודעים שאיש לא ידעה, אלא אפי' אדם לא תבע בה על שם לא ינוח שבט הרשע וגו', וכתב היפ"ת יל"ד מאי איכפת אילו נתבעה וכו' דשבחה קרא בהכי, ויש לומר לפי שהדומה יאהב את הדומה, וע"כ לא יבחר הרשע אלא בחבורת רשעים שכמותו והצדיקים בעדת צדיקים וכו', ופי' הטעם כי לא ינוח שבט הרשע וגו' אין נחת רוח לשבט הרשע בגורל הצדיקים, לפי שהצדיקים לא ישלחו בעולתה ידיהם, ושבט הרשע לא יבקש אלא עול וחמס, וא"כ הכתוב בשבח רבקה דיבר, שלהיותה צדיקת, לא נתקררה דעת א' מבני עירה שהיו רשעים בה, ולכן לא תבעוה לאשה עכ"ל, והנה אליעזר הי' מחפש למצוא אשה צדיקת ההוגנת להנשא ליצחק, וידע באנשי עירה שהיו כולם רשעים ועוע"ז, כמו שהי' כל העולם כולו באותן הימים ורק א' הי' אברהם, והנה אליעזר לא רצה לקבל טובת הנאה מרשעים ולומר להם השקיני נא, כי כח הפועל בנפעל ואסור ליהנות מהם, וע"כ הי' מסתפק איך ידע ויבחין למי יאמר השקיני נא, ועשה סימנא לנפשי' בזה, באשר שאותה הנערה שהיא צדיקת והוגנת ליצחק, בעכ"ח תהי' מובדל ומופרש מבנות אנשי העיר ושנואה בעיניהם, כי מטבע הרע לשנוא את הטוב, וע"ד מ"ש ק"ז הישמח משה זלל"ה בפ' בלק, כי כן שומה מאת ד' ששנאה כבושה יש בין צדיק לרשע בטבע וכו', כדי שלא יהי' להם התחברות וילמד ממנו עיי"ש, וע"כ עשה אליעזר סימנא בזה, בנות אנשי העיר יוצאת בהתחברות לשאוב מים, והי' הנערה (לשון יחיד) שתהי' לבדה, ומובדל ומופרש ושנוא בעיניהם, ואומר אלי' דייקא הטי נא כדך ואשתה, ולא אומר כן לאחרים ליהנות מטובתן כנ"ל, אמנם בסיפורו אל לבן לא הזכיר ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים, אלא והיה העלמה היצאת וגו', דלא רצה לגלות להם כל לבו והבן.
פסקה יח
ומ"ש שלחוני ואלכה בכפל ושינוי הלשונות, יתבאר עפימ"ש האריז"ל בשער הפסוקים פ' שמות עה"פ לכה ואשלחך אל פרעה, וזלה"ק, הנה מלת לכה יורה שילך מעצמו בלי ישולח מאתו ית', ואשלחך יורה על ההיפך עייש"ד, ועד"ז אפ"ל לעניננו שרמז אליעזר בדבריו דאותו החלק הרע המעורב מכוחכם יצא הזוהמה בעשו, וישאר יעקב כולו זרע קודש ונקי בלי סיגים, ולא יהי' לכם שום חלק ואחיזה בו, לז"א שלחוני נגד אותו הכח שיצא ממנו עשו, יהי' בו אחיזה משליחות שלכם, אבל בחלק הקדושה של יעקב שורש האומה ישראלית לא יהי' לכם חלק ואחיזה בו, אלא ואלכה מעצמי שלא על דעתם ושלוחתכם, או אפ"ל עד"ז שאמר אליעזר אף שתשלחוני בכוונה רעה, להיות פועלת כח הרע של המשלח בשליחות, אבל אני אלכה היפך דעתכם וכוונתכם, ולא יהי' לכם חלק בשליחות זו כלל, ולזה השיבה גם רבקה אלך וכפרש"י ז"ל אלך מעצמי אף אם אינכם רוצים, ר"ל שתהי' כוונת הליכתי היפך דעתכם וכוונתכם, כדי שלא יהי' לכם אחיזה וחלק בה כלל.
פסקה יט
ויתבאר לדרכנו מאמה"כ ויקראו לרבקה ויאמרו אלי' התלכי עם האיש הזה וגו', דלכאורה שאלה זו אינה מענינה, דהרי כבר הסכימו על עצם ההליכה כמ"ש לעיל הנה רבקה לפניך קח ולך, ועיקר ההתווכחות ביניהם הי' אם תתעכב עוד עמהם ימים או עשור או תלך מיד, והו"ל לשאלה התלך מיד אם לאו, גם מהו הכוונה בשאלתם התלכי עם האיש הזה דייקא, אמנם נראה דלשון הליכה יתפרש לב' פנים, הליכה בדרך כפשוטו, והב' על ההתנהגות כמו אם בחקתי תלכו וכמו והלכת בדרכיו וכמוהו הרבה והכל לפי הענין, ולעניננו אף דעל הליכה כפשוטו כבר הסכימו באמרה לעיל הנה רבקה לפניך קח ולך, אולם על הליכה הפנימית לא רצו להסכים, ולטעם זה אמרו תשב הנערה אתנו וגו', ורצו להשריש בה מנהגיהם ודרכיהם הרעים, ואחר תלך ר"ל בדרך זה אשר תלמד מאתנו, ולז"א התלכי עם האיש הזה, ולא אמרו התלכי עמו, כי כוונת שאלתם לא היתה על הליכה כפשוטו, כ"א על הליכה בדרכיו ובמנהגיו, וז"ש התלכי עם האיש הזה דייקא לפרוש מדרכנו וללכת בדרכיו, וזה תליא אם תלך עמו מיד או תתעכב פה ימים או עשור, ורבקה השיבה אלך, ר"ל אני רוצה לילך ולהתנהג בדרך הקדושה בביתו של אאע"ה, ולטעם זה אלך מיד ולא אתעכב פה כלל, נמצא דגם השאלה וגם התשובה מענינה ובמקומה והבן.
פסקה כ
ואפ"ל עוד דסיום הפסוק אחר תלך לא הם אמרו זאת, אבל הם אמרו תשב הנערה אתנו ימים או עשור, והפסוק מסיים אחר תלך, וכעין שפרש"י עה"כ איל אחר פי' אחר כל המעשים, וכן פירושו כאן אחר שאמרו תשב הנערה אתנו, העיד הכתוב שמיד אח"ז תלך, ואפשר שאם רבקה אמנו לא היתה שומעת מהם זאת שאמרו תשב הנערה אתנו וגו', שבכוונתה להשפיע עליה מדרכיהם, אולי היתה מסכמת שלא לילך מאתה מיד, אך מאחר ששמעה מהם דבר זה תשב הנערה אתנו, זה גרם לה שתאמר אלך מיד, כי השיגה שא"א שתשאר עמהם אף מעט, מהיראה שלא ישפיעו עלי', וכמ"ש הרמב"ם (בה' דעות פ"ו ה"א) ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אא"כ נתערב עמהם ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות ע"כ, וזה סיים הכ' אחר שאמרו תשב הנערה אתנו וגו', זה גרם שמיד אחר תלך, ואין זה מדבריהם, וע"ד שפרש"י עה"כ ונראה מה יהיו חלומותיו, רוח הקודש אומרת כן, הם אומרים ונהרגהו והכתוב מסיים ונראה מה יהיו חלומותיו, וכמו כן כאן על ידי שהם אמרו תשב הנערה אתנו, העיד הפסוק אחר תלך, שאחר כל זה לא תתרצה רבקה אמנו עוד לישאר אצלם ומיד אח"ז תלך.
פסקה כא
ועכשיו נבוא לבאר הענין מה שנתן אליעזר המתנות לרבקה טרם ששאלה (עיין לעיל קושיא א' ב' ג') דהנה רש"י פי' עה"פ ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו, רמז לשקלי ישראל בקע לגלגולת, ושני צמידים רמז לשני לוחות מצומדים, עשרה זהב משקלם רמז לעשרת הדברות שבהן עכ"ל והנה אליעזר ראה וידע ברוה"ק שהוא צדיקת, וכמו שכ' הב"ח (יו"ד סי' קע"ט) דכל מעשיו של אליעזר לא הי' אלא ברוה"ק, ובטח בשם ה' ובזכותו של אאע"ה שיזמין ליצחק זווג הגון וגומלת חסדים שתהא ראוי' לבית אברהם, וראה שנשתנית ומובדלת מאנשי בנות העיר כנ"ל, אמנם חשש אליעזר לפי שנתגדלה בין הרשעים יקשה עלי' להתגבר על כוחותם ולעזוב מקומה, לכן רצה אליעזר להשפיע עלי' כח הקדושה ונתן לה הנזם והשני צמידים, והשפיע עלי' בחי' הקדושה בכח כוונתו שרמז על השני לוחות וכו' ולכך פרש"י כאן הרמז הזה שאליעזר הי' לו זה הכח לעשות פועל דמיוני ולפעול על ידו ענינים גדולים, ומעתה לא יקשה לפי"ד רש"י ז"ל איך סמך עצמו על הניחוש ונתן הצמידים קודם ששאלה, כי באמת לא סמך עצמו על הניחוש וכנ"ל בב"ח שידע ע"י רוה"ק, ומה שנתן לה מיד טרם ששאלה, הי' לו כוונה מיוחדת, להשפיע עלי' ע"י כח הפועל בנפעל, ורמז בהמתנות ענינים גבוהים, ובזה השפיע עלי' מכח קדושתו וכח התורה, ואצל הסיפור ללבן לא סיפר כ"ז שנתן לה קודם ששאלה מטעמים הנ"ל, שלא רצה לגלות לו שהשפיע עלי' מכח קדושתו, ובזה מתורץ שיטת רש"י ז"ל.
פסקה כב
ואפ"ל מה דבתחילת הענין בסדר המעשה כתיב ויקח האיש וגו' כי לכל דבר מצוה צריך הזמנה, וכאשר פרשתי הכ' ויקחו לי תרומה, דלכאורה יל"ד דהול"ל ויתנו לי תרומה, וביארתי שהכוונה באומרו ויקחו, שיקחו בידם ויעשו הכנה להנתינה, וכן כאן אמר ויקח האיש, שלקחם אליעזר בידו, ובזה הזמינם לקדושה גדולה והשפיע בהם מכח קדושתו, ולכך אמר כאן ויקח, משא"כ אצל הסיפור ללבן לא הי' נפק"מ להם בחי' זו ע"כ לא סיפר מזה איך שהשפיע עלי' לכך אמר שם ואשים וגו', ובזה יתבארו שיטתם של בעה"ת והר"ן עפ"י פשוטו שהי' צורך להקיחה לטעם כוונה הנ"ל, ומ"ש התוס' דאע"ג דכתיב ויקח האיש נזם זהב וגו' והדר כתיב ויאמר בת מי את אין מוקדם ומאוחר בתורה, לכאורה טעמא בעי מדוע הקדים הכתוב את המאוחר כקושיתנו לעיל, אפ"ל דמיד שראה אותה שהיא צדיקת וראוי' היא לבית אברהם, כבר חשב בדעתו וגמר בלבו ליתן לה המתנות, ולכך נחשב זאת כאילו כבר עשה, וכמו שפירש"י עה"כ וילכו ויעשו בנ"י כאשר צוה ה' את משה כן עשו, וכי כבר עשו והלא מראש חודש נאמר להם, אלא מכיון שקבלו עליהם מעלה עליהם הכתוב כאילו כבר עשו, וכמו"כ אליעזר ע"י שהי' לו המחשבה טובה מקודם, נחשב לו כמעשה, ולכך נכתב מקודם אף שנתן לה אח"כ, ושפיר כתבו התוס' דאמרינן כאן אין מוקדם ומאוחר בתורת ולהשמיענו דמחשבה טובה מועלת ונחשבת למעשה, וכמ"ש התוס' בפסחים (דף ו' ע"ב) דבמקום דאיכא טעמא אמרי' אף בחד ענינא אין מוקדם ומאוחר עיי"ש, אבל בסיפורו ללבן אין נפק"מ ברמז הנ"ל, ע"כ הקדים הכתוב שם הנתינה, כמו שהי' בפועל המעשה לשיטת התוס' ז"ל והבן.
פסקה כג
א) ויבא אל האיש והנה עומד על הגמלים וגו', ויאמר בא ברוך ד' למה תעמוד בחוץ ואנכי פניתי הבית, פרש"י פניתי הבית מע"ז, ויל"ד הרי עדיין לא שאלו מי הוא, ומנא ידע שיהי' מעלה וחשיבות אצלו מה שפנה הבית מע"ז, והרי כל העולם כולו עבדו ע"ז בימים ההם חוץ מאברהם ואנשיו, ולא נזכר עדיין בפסוק שהגיד כי הוא עבד אברהם, ומנא ידע שרצונו בזה.
פסקה כד
ב) הנה רבקה לפניך קח ולך יל"ד במלת ולך שהיא מיותר, גם צ"ב דמעיקרא אמרו קח ולך, ואח"כ חזרו בהם לומר תשב הנערה אתנו ימים או עשור.
פסקה כה
ג) ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותינו את היי לאלפי רבבה וגו', בב"ר מפני מה לא נפקדה רבקה עד שהתפלל עלי' יצחק, שלא יהיו אומה"ע אומרים תפלתינו עשתה פירות והקשה ביפ"ת ויאמרו, והרי אמרז"ל אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, וליכא למימר שאין תפלת העכו"ם נשמעת דהא אמרי' שומע תפלת כל פה, והא דאל תהי ברכת הדיוט קלה מדריוש ילפינן לה, ובירושלמי סו"פ אלו דברים א"ר תנחום אם ברכך גוי, ענה אמן אחריו דכתיב ברוך תהי' מכל העמים ע"כ קושית היפ"ת, גם צ"ב דהרי בברכה זו קלל לבן את עצמו ואת זרעו, במ"ש לה וירש זרעך את שער שונאיו, והוא וזרעו היו שונאים לישראל, ואיך לא נשמר מלקלל א"ע.
פסקה כו
ולבאר הענין נקדים להעיר עוד עה"פ ויבא האיש הביתה וגו' ויתן תבן וגו' ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו, לכאורה מי המה האנשים אשר אתו ומהיכן באו, וסתם הכתוב ולא הזכירן עד הנה, דכתיב ויקח העבד עשרה גמלים וגו' ויקם וילך אל ארם נהרים, וכן ואבוא היום אל העין, הנה אנכי נצב על עין המים, בכולן נזכר אליעזר לבדו בלשון יחיד, משמע שיצא לבדו ובא אל העין לבדו, ומהיכן ניתוספו אליו אנשים, וראיתי בשם מפרשים שהיו מלאכים בדמות אנשים, אמנם ג"ז צ"ב דלאיזה צורך שלח ד' מלאכים לבית לבן, ולמה זכה לבן לראותם ומה תועלת הי' בזה, ונל"פ דהנה דרך עבודתו של אאע"ה הי' שבכל מקום בואו, פירסם אלקותו ואחדותו ית', והוכיח בנ"א ובירר להם בראיות שאין ראוי לעבוד אלא לאלקי העולם, וכל הע"ז הבל המה ואין בהם תועלת, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בלשונו הקדוש (פ"א מה' ע"ז) והי' מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה וכו', וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, הי' מודיע לכל א' וא' כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות וכו' ושתל בלבם העיקר הגדול הזה עכלה"ק, ואין ספק שגם אליעזר הלך בדרך הזה וכאומרם ז"ל שהי' דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, וע"כ בבואו אל עיר נחור שהיו כולם עוע"ז, עמד על העין והכריז ופירסם אחדותו ואמונתו ית', ובירר להם בראיות חותכות שהדרך אשר הלכו בה עד עכשיו לעבוד ע"ז הוא הבל ושוא ואין בה מועיל, ובדיבורים אמיתיים וקדושים אלו המשיך אליו אנשים רבים ונתחברו אליו ולאמונתו ית', ומה גם בשמעם מפיו דיבורי קדושה שהתפלל אל ד' בדביקות נפלאה ד' אלקי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום וגו' ברוך ד' אלקי אדוני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמתו וגו', ע"י דיבוריו הקדושים השריש בהם אמונת הבוי"ת ונכנס בהם חיות דקדושה, ומעתה ל"ק מהיכן היו האנשים אשר אתו, דאף אם יצא מבית אברהם לבדו, אבל בכח קדושת עבודתו המשיך אליו אנשים רבים ושתל בלבם אמונת אחדותו ית', וכמ"ש הרמב"ם ז"ל באאע"ה שנתקבצו אליו אלפים ורבבות וכו'.
פסקה כז
ובזה א"ש מ"ש לבן מיד ואנכי פניתי הבית מע"ז, ואף שלא הכיר בו עדיין, אמנם אין ספק שרבקה הגידה וסיפרה לו ממעשיו ומכוחו הגדול בקדושה, ואיך שנתקבצו ונתחברו אליו אנשים רבים ומאסו בע"ז והכניס בהם אמונתו ית', ומעתה ידע לבן שא"א להכניסו בביתו בלתי אם יפנה ביתו מכל שמץ ע"ז, והוא התכוין להמיתו וליטול ממונו כמ"ש בעה"ת ז"ל, וע"כ בא אליו מיד בטענה זו ואנכי פניתי הבית מע"ז, כדי לרמות אותו בזה שגם הוא מאנשי בריתו.
פסקה כח
ובזה א"ש מ"ש מיד הנה רבקה לפניך קח "ולך" שכאשר ראה כוחו הגדול שנתחברו אליו אנשים רבים ומאסו בע"ז ונתדבקו בהקדושה, ומדרך הרשעים שאינם רוצים בהתרחבות גבולי הקדושה, וע"כ אמר קח ולך מיד, ודקדק לומר "ולך" שרצה בו שילך מעירם מיד, כי חשש באם יתעכב עוד זמן יתחברו אליו כל אנשי העיר ויתקרבו אל הקדושה, ובהכרח הסכים גם על הליכת רבקה עמו, אלא שלא יתאחר ויתמהמה בעירם אפי' שעה א', ומעתה ל"ק קושיתנו הנ"ל במלת "ולך" דמיותר, ויספיק לומר הנה רבקה לפניך קח אותה, דלדרכנו העיקר המכוון ברצונו הי' שילך מיד, ולהשיג את זאת הסכים בעכ"ח על קיחת רבקה, אמנם אח"כ דכתיב ויאכלו וישתו הוא והאנשים אשר עמו, וע"י שהי' לבן מיסב בסעודה עם אליעזר ואנשיו, נפרד קצת מסיטרא דמסאבא, וע"ד שכתב בספה"ק קדושת לוי זלל"ה (בדרושים לפורים) עה"פ ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב, לכאורה איך שייך לומר בהמן וטוב לב, ובחי' זו לא נמצא אלא בצדיקים, ותו"ד ז"ל דאסתר עשתה הסעודה מסיטרא דקדושה, והזמינה את המן בכוונה להפרידו ע"י כך מסטרא אחרא שלו שהוא מקור חיותו, ועי"ז לא יהי' לו חיות כלל וכלל, כי מסטרא שלו יפרד ולסטרא דקדושה לא יגיע, וזה ויצא המן "ביום ההוא" שמח וטוב לב כשהי' בסעודת אסתר שהוא מסטרא דקדושה וכו' עיי"ש, וכמו"כ בלבן ע"י שהי' מיסב בסעודה עם אליעזר והאנשים אשר אתו נפרד קצת מסטרא דמסאבא שלו, ולסטרא דקדושה לא הגיע, ועכשיו התחיל להיות פוסח על שתי סעיפים, ובא בטענה חדשה תשב הנערה אתנו ימים או עשור, וגם אליעזר יתעכב פה עמנו עד אותה הזמן לפרסם שיטתו של אאע"ה, וכוונתו הי' אל ההיפך שבמשך הזמן ההוא ילכדם ברשתו להשפיע עליהם מדיעותיו הכוזבות.
פסקה כט
אמנם אליעזר השיב להם אל תאחרו אותי וגו' וכן רבקה אמרה אלך מיד ואף שלא ברצונכם, כי הרשעים אם יגיע אליהם מעט ניצוץ דקדושה המה מסוכנים יותר להמשיך ולצוד נפשות, משא"כ אם הם ריק ומעורטל מכל בחי' של קדושה לא יתקרב אצלם אלא מינם, ובעוה"ר גם בדורנו חורבן הדת והיהדות נגרם ונשלם בעיקר ע"י שלוחי השטן מאותם הפוסחים על שתי סעיפים, והם סכנה גדולה לבית ישראל וכמ"ש אליהו עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם הבעל לכו אחריו וגו', דיותר טוב שיפרסמו מעשיהם שהוא לבעל, ובאופן זה לא יהי' להם כח המושך לצוד נפשות הכשרים, וע"כ עכשיו חששו אליעזר ואנשיו יותר ולא רצו להתעכב בבית לבן כלל, דאחרי שהגיע אליו קצת ניצוץ מקדושה מגרע גרע ומסוכן ביותר, ובא אליעזר בטענה אל תאחרו אותי וד' הצליח דרכי, וגם פה עלתה בידי להמשיך אנשים רבים אל הקדושה, ואם תאחרו אותי עוד יהי' רבים פוצים אלי וסרים למשמעתי, ולא ניחא לי' ללבן שיתרחב גבולי הקדושה.
פסקה ל
והנה אף שאליעזר הצליח בעבודתו הקודש שם, אעפ"כ לא רצה בשום אופן להתעכב בחבורת רשעים, אפי' ע"מ לתקן ולהחזירם בתשובה, וע"ד שפירשתי מה שדרשו ז"ל על אברהם ובדרך חטאים לא עמד שלא עמד בעמידת סדום שחטאים היו, ולכאורה מאי רבותי' הרי מצינו שביקש שם עשרה צדיקים בתוך העיר ולא מצא, ומדוע לא ניסה לעמוד בחבורתם ולהחזירם בתשובה, אמנם יש ראי' מכאן שאסור לעמוד בדרך חטאים אפי' ע"מ להחזירם בתשובה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' דיעות וז"ל צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים וכו' כדי שלא ילמוד ממעשיהם וכו' עכלה"ק. וזה הי' טעמו של אאע"ה שלא עמד בעמידת סדום אפי' ע"מ לתקן, ולטעם זה אמר אליעזר שלחוני לאדוני כי רצוני להתחבר לצדיקים, ואל תאחרו אותי פה אפי' ע"מ לתקן.
פסקה לא
ועתה נבאר במאמה"כ אחותינו את היי לאלפי רבבה וגו' (עיין לעיל קושיא ה') עפימ"ד בב"ר ר"ב בש"ר לוי אמר ברכת אובד עלי תבוא, ברכת אובד זה לבן הארמי שנא' ארמי אובד אבי, עלי תבוא זו רבקה, אחותינו את היי לאלפי רבבה, ועמדו ממנה אלופים מעשו ורבבה מיעקב, אלופים מעשו אלוף קנז וגו', מיעקב רבבה דכתיב רבבה כצמח השדה נתתיך, ויש אומרים אף אלו ואלו עמדו מישראל דכתיב ובנוחה יאמר שובה ד' רבבות אלפי ישראל עכ"ד המדרש, מבואר דאיכא בהא פלוגתא אם ברכתו של לבן את היי לאלפי רבבה נתקיימה כולו ביעקב, או מקצתו בעשו, וכתב ביפ"ת דהך מימרא דר' ברכי' פליג אדר' חמא דלעיל דאמר מפני מה לא נפקדה רבקה עד שהתפלל עלי' יצחק, שלא יהיו האומה"ע אומרים תפלתינו עשתה פירות וס"ל שלא נתקיימה ברכת לבן כלל עכ"ד היפ"ת, ואפ"ל דלא פליגי, ויתבאר עפימ"ש אא"ז זלל"ה בס' רב טוב לבאר אמרם ז"ל מפני מה לא נפקדה רבקה וכו' שלא יאמרו אומה"ע תפלתינו עשתה פירות, עפימ"ש ז"ל רוב בנים הולכים אחר אחי האם, וז"ש במדרש ברכת אובד זה לבן שנא' ארמי אובד אבי ר"ל שביקש לעקור את הכל, שלא יצמח צמח צדיק מרבקה, כ"א שתלד בנים רשעים כמותו, וז"ש "אחותינו את" היי לאלפי רבבה, שיהיו הבנים דומין אליו, דאחותינו את ורוב בנים הולכין אחר אחי האם, ובכ"ז עלי תבוא זה רבקה שנא' רבבה כצמח השדה נתתיך, ר"ל כמו צמח השדה שכלה ואבד תחלה ואח"כ מצמיח, כמו"כ ברבקה אמנו כלה ואבד ממנה כח ההריון ולידה, כדי שלא תלד בטבע העולם שיהיו הבנים דומין לאחי האם, ולאחר שהתפלל עלי' יצחק נעשה לה נס למעלה מן הטבע ויצאו ממנה אלפים ורבבות בנים צדיקים עכת"ד ז"ל.
פסקה לב
ובזה אפ"ל פלוגתתם במדרש הנ"ל, דהנה ברור דלבן הרשע בברכתו היתה מחשבתו שיצאו אלפים ורבבה מעשו הרשע, ולהיות כל הבנים דומין אליו ברשעתו, ומ"ש אחותינו את היי לאלפי רבבה וגו' כיוון על עשו וזרעו הרשעים, ומעתה ל"ק מ"ש ויירש זרעך את שער שנאיו, דגם בזה כיוון לברך את עשו שהי' במינו ודומה לו מחלק הסט"א, נמצא דלא קלל א"ע בזה, דאינו נכלל ונמנה בשער שונאיו של עשו, אמנם לפי שהי' מחשבתו בברכות אלו לקללה, ע"כ נתקיימו במקצתם על עשו, שיצאו ממנה אלופי עשו וע"ד מ"ש ז"ל בברכותיו של בלעם שחזרו לקללה לפי שהי' מחשבתו לכך, אבל רבבה שיצאו מיעקב לא חל עליהם כח ברכתו כלל, דלטעם זה היתה רבקה אמנו עקרה, כדי שלא יהי' הלידה בטבע העולם להיות הבנים דומין לאחי האם כנ"ל, ויש אומרים אף אלו ואלו עמדו מישראל, וברכתו לא נתקיימה כלל לפי שכוון בה לקללה ויהפוך ד' את הקללה לברכה ויצאו אלפים ורבבות מישראל, ומה שיצאו עשו ואלופיו הי' ג"כ לטובת יעקב כדי שיצא הזוהמא בו ונשאר יעקב כולו מזוקק, וגם לטובת ישראל דורות העתידים כמבואר בספה"ק, אבל ברכת לבן לא נתקיימה כלל שלטעם זה היתה רבקה עקרה וכלה ממנה כח ההריון, כדי שלא יהי' הלידה בטבע ומברכת לבן כנ"ל, והאמנם שהבוי"ת כל יכול והיכולת בידו ית' לשנות הטבע, שאף אם לא תהי' עקרה לא יהיו הבנים דומין לאחי האם ולא תתקיים ברכת לבן, אולם אף אם הי' כן לא הי' ניכר בחי' זו לכל, ועדיין היו האומה"ע יכולים לומר תפילתנו עשתה פירות שנתקיימה ברכת לבן, ולטעם זה היתה רבקה עקרה בטבע ונתפרסם הדבר שלא ילדה בטבע העולם, אלא בדרך נס ומברכת ה' שהבטיח לאאע"ה הרבה ארבה את זרעך, אבל ברכת לבן לא נתקיים כלל, וז"ש שלא יהיו אומה"ע "אומרים" תפילתנו עשתה פירות דכדי להנצל מאמירתם הוצרכה להיות עקרה, דאמירה זו יוכל לגרום התחזקות לכוחותם הרע, ומעתה א"צ לומר דפליגי הני תרי מ"ד במדרש הנ"ל, ולד"ה לא נתקיימה כח ברכתו בישראל כנ"ל.
פסקה לג
ותרץ הנערה ותגד לבית אמה כדברים האלה, ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין, פירש"י ז"ל למה רץ ועל מה רץ ויהי כראות את הנזם אמר עשיר הוא זה נתן עיניו בממון, ראוי להבין כוונת הקושיא למה רץ ועל מה רץ דלכאורה מובן גם עפ"י פשוטו, שלפי ששמע דברי רבקה שנתן לה מתנות הרבה כ"כ, רץ לראות מי הוא, גם הלשון נתן "עיניו" בממון צ"ב.
פסקה לד
ב) ויאמר בוא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים, פירש"י פניתי הבית מעבודת אלילים, וצ"ב דהלא כל העולם היו עובדי ע"ז ואחד הי' אברהם, ולא ידע לבן עדיין שהוא עבד אברהם עד שבא לביתם וסיפר להם, א"כ מנין ידע לבן שהוא מעלה וחשיבות אצלו מה שפינה הבית מע"ז, שמא הוא מרובא דעלמא שהם עוע"ז וחסרון הוא לגביהם אם אין ע"ז בבית.
פסקה לה
ואל"פ עפי"מ דאיתא במדרש ילקוט ויהי כראות את הנזם, מיד הלך להמיתו, הכיר בו שמרוצתו לרעה, הזכיר שם, והעמיד הגמלים על העין באויר, והוא עמד על הגמלים באויר, ויהי בראותו כן, הכיר שהוא צדיק ואמר בוא ברוך ה' וכו' עכ"ל, ואפשר דמזה ידע והבין שלכבודו צריך לפנות הבית מע"ז, אבל קשה איך בחן וידע מזה שהוא צדיק, שמא עשה כן בכח כשפים, וכמו שמצינו שאמר פרעה למשה ואהרן כשעשו המופתים לעיני פרעה, אין אתם יודעים שכל הכשפים ברשותי הם, כדאיתא (בב"ר פרשה ט' אות ד') וא"כ גם לבן הי' יכול לתלות הנס במעשה כשפים ואיך הבין מזה שהוא צדיק ואמר לו בוא ברוך ה' ואנכי פניתי הבית מע"ז.
פסקה לו
ואל"פ עפימ"ש הר"ן בדרשותיו על דברי מדרש הנ"ל אמרו יוחני וממרא למשה תבן אתה מכניס לעפריים, א"ל למתא ירקא ירקא שקיל, פי' משל הוא בפי הבריות במקום שיש שם ירק הרבה, שם תבוא ותוליך ירק למכור, מפני ששם באין כל הרוצים לקנות ירק, והקשה הר"ן דלפי"ז נראה שהודה לו משה שעשה המופתים ע"י כשפים ח"ו, ופי' הוא ז"ל שהכוונה הוא כך, למתא ירקא ירקא שקיל, מפני ששם מבינים על סחורה טובה, מחמת שרגיל שם הירק הרבה, כמו"כ במצרים שיש הרבה כשפים יודעים ובקיאים בכל פרטי הכשפים רמיזותי' וקריצותי', וממילא יבינו שמעשה משה ואהרן אינו ע"י כשפים זת"ד הר"ן ז"ל, ועד"ז אפ"ל דהנה לבן הי' קוסם גדול, והי' משיג כל דרכי הכשפים, וכשראה את מעשה אליעזר שהוא עומד באויר, הבין שאין זה מעשה כישוף ע"כ אמר לו בא ברוך ה', אמנם עדיין אין זה מספיק ליישב הענין, דהלא גם פרעה אע"פ שהי' מבין גדול בענייני כישוף אעפ"כ חשב על משה ואהרן שעושין מעשיהם ע"י כשפים, כמו"כ הי' יכול לבן לחשוב באליעזר ששורש מעשיו בכח הכשפים.
פסקה לז
ונראה לפרש עפי"מ דאיתא במד"ר עה"פ והנערה טובת מראה מאד בתולה ואיש לא ידעה א"ר יוחנן ממשמע שנאמר בתולה אין אנו יודעים שאיש לא ידעה, אלא אפי' אדם לא תבע בה על שם לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ע"כ, ופי' בנזה"ק אע"פ שהיו אנשי עירה שטופים בזימה והיא היתה טובת מראה מאד, ובדרך הטבע א"א שלא יהי' אדם תובע אותה מעולם, אעפ"כ כיון שהם היו רשעים ורבקה היתה צדיקת, ודרך הטבע שרשעים ישנאו את הצדיקים שנאת מות בלי שום טעם, וא"א שהרשע יהנה מהצדיק בשום אופן שבעולם, ע"כ לא תבע אותה אדם מעולם, לקיים מה שנאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, פי' שאין להם שום נייחא וקורת רוח מטובת הצדיקים זת"ד הנזה"ק, וכן מבואר ענין זה בספר ישמח משה לק"ז זלל"ה (בפ' בלק) שכן הושמה בטבע העולם שהרשעים ישנאו את הצדיקים, וכל עוד שיוגדל רשעות הרשע וצדקות הצדיק, יוגדל ג"כ השנאה ביניהם, עייש"ד ז"ל, והנה לבן ידע שיש שנאה כבושה בין אנשי מקומו ובין רבקה, דלפי שהיא צדיקת שונאים אותה אנשי עירה, ועכשיו ראה שבא איש נכרי ויש לו קרבת הדעת לרבקה אחותו, וגם היא נוהגת יראת הכבוד באיש הזה, הבין לבן שבוודאי אינו עוע"ז, כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, ואם רבקה נוהגת בו כבוד בודאי הוא ג"כ איש צדיק, ע"כ הוצרך לפנות הבית מע"ז בשבילו, אמנם קשה לפי"ז כיון שידע לבן כבר בביתו שזה האיש צדיק, והוא הי' מקור הרשע שטבעו לשנוא את הצדיקים, א"כ למה רץ ועל מה רץ לכבד את האיש ולפנות הבית מע"ז בשבילו, ומאי כל הרעש הזה לרוץ לקראת צדיק אמת, אחר שהוא הי' מקור הטומאה, אולם מצינו אף אצל צדיקים שאם לוקחים ח"ו שוחד ה"ז מסמא את עיניהם מלראות את האמת, דכל מי שלוקח שוחד אי אפשר שיראה עוד את דרך האמת כמו שכתב כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים ואיתא בגמרא כתובות (דף ק"ה ע"א) ת"ר כי השוחד יעור עיני חכמים ק"ו לטפשים, ויסלף דברי צדיקים ק"ו לרשעים, ומעתה אין עוד תמי' על לבן למה רץ לקראת הצדיק, כי השוחד שרצה לקבל ממנו עיור את עיניו, ואע"פ שבטבעו הי' שונא את הצדיקים בתכלית, והי' לו לברוח מהתחברות הצדיק הרחק כמטחוי קשת, אבל השוחד עיור את עיניו ועשה היפוך טבעו, ובזה יובנו דברי רש"י ז"ל כמין חומר, שהוקשה למה רץ ועל מה רץ, דריצה זו לקראת צדיק הי' היפך טבעו, ע"ז תירץ ויהי כראות את הנזם אמר עשיר הוא זה ונתן "עיניו" בממון, כיון שהשוחד מעוור את העינים נמצא שנתן את עיניו בשביל בצע כסף שחמד מאליעזר והבן.
פסקה לח
ואומר אל אדוני אלי לא תלך האשה אחרי וגו', פרש"י ז"ל אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר, והי' מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מדבק בברוך עכ"ל רש"י ז"ל והקשו המפרשים ז"ל דהו"ל לרמז על זה לעיל כשאמר אליעזר לאברהם אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי, ומה ענין הרמז בסיפורו ללבן, וכבר בארנו בזה בדברנו לעיל ועוד לאלקי מילין.
פסקה לט
ב) ועו"ק אם הי' טעמו של אאע"ה אשר מיאן בבת אליעזר, מפני שאין ארור מדבק בברוך, א"כ עכשיו בעת סיפורו ללבן, הרי כבר יצא אליעזר מכלל ארור ובא לכלל ברוך כמ"ש רש"י ז"ל, ומדוע לא חזר אליעזר לטענתו הקודמת, למצוא עילה להשיאו בתו, וכבר סרה טענתו של אאע"ה למאן בדבר, גם דקדקו המפרשים בלשון הטענה אין ארור מדבק בברוך, והרי כאן רצה אליעזר לדבק בברוך, ותשוקה גדולה הי"ל להתדבק בזרע אברהם, א"כ אין זה טעם למאן בזיווגם, והול"ל להיפך אין ברוך מדבק בארור.
פסקה מ
והיותר תמיה מדוע לא גילה אאע"ה לאליעזר שרבקה היא זיווגו של יצחק המזומנת לו מן השמים, כמ"ש רש"י ז"ל בסו"פ וירא בשובו מהר המורי' בישרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו וכו', וא"כ הרי הי' לו נבואה ברורה בזה, והי"ל לגלות טעם זה לאליעזר, ויש בזה טענה מספקת למה שמיאן בבת אליעזר, ומדוע השיב לו הטעם דאין ארור מדבק בברוך שסופו ליבטל ויש עלי' פירכא כנ"ל, הגם דאפ"ל דזיווגם של האבוה"ק הי' צריך להיות בסוד כמוס מפני המקטרגים, וכדרך שמצינו בהשתלשלות מלכות בית דוד, שלא נתגלה ההלכה דעמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, עד אותו היום שנשא בועז את רות, כדי להסתיר הענין מפני המקטרגים, וכמו"כ בזיווגם של האבוה"ק שורש האומה הישראלית הי' צורך והכרח להסתיר הענין לטעם הנ"ל, אולם מ"מ הי' יכול לגלות לו שנאמרה אליו בנבואה שזיווגו בחרן, או שידע בנבואה שאין בתו של אליעזר זיווגו המזומנת לו מן השמים וזהו תשובה יותר מספקת ממה שהשיב לו דאין ארור מדבק בברוך.
פסקה מא
ועפ"י פשטות אפשר לתרץ, כי אלמלי גילה לו אאע"ה טעם זה אז לא הי' השליחות בגדר נסיון כלל לאליעזר, כי מי יבוא אחר המלך את אשר כבר עשהו, ואחרי שידע שנגזר מן השמים שרבקה היא זיווגו, לא הי' עוד מקום אליו להרהר ולמצוא עילה להשיאו בתו, אמנם רצה אאע"ה לזכות לאליעזר, כאמרז"ל דע"י ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך, ואולי זכה לזה ע"י שקיים שליחותו זאת באמונה, והתגבר על נסיונותיו העצומים, שהי' לו נגיעה עצומה לש"ש להתדבק בזרע אברהם, ושיצאו מחלציו השתלשלות האומה ישראלית, ועל שעמד בנסיון וסילק נגיעתו והשלים שליחותו באמונה זכה לשכר גדול, כאמרז"ל שנכנס לכלל ברוך ונכנס חי לגן עדן, ולפי שרצה אאע"ה לזכותו בכל אלה, ע"כ לא גילה לו טעם האמיתי שאין עלי' תשובה, דא"כ הי' נתבטל בחי' הנסיון, ולטעם זה השיב לו דאין ארור מדבק בברוך, דלפי הטעם הזה עדיין יש מקום לנגיעתו כנ"ל, ואחר שעמד בנסיון נתוודע לו טעם האמיתי שמד' יצא הדבר וכמ"ש ז"ל מהר המורי' יצא.
פסקה מב
ואפ"ל עוד בביאור הענין, בהקדם דברי המדרש ילקוט (ר"פ במדבר) בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהן אומה"ע, מה ראו להתקרב יותר מן האומות, סתם הקב"ה פיהן ואמר הביאו לי ספר יוחסין שלכם שנא' הבו לד' משפחות עמים כשם שבני מביאין ויתילדו על משפחותם עכ"ד המדרש, והקשו המפרשים דמה מקום לטענת האומה"ע, והלא החזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון כמ"ש ז"ל עה"פ וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וגו', ולא רצו לקבלה, גם צ"ב תשובתו ית' אליהם הביאו לי ספר יוחסין וכו', והלא מעיקרא רצה הקב"ה ליתן להם תורה אף שאין להם יחוס, א"כ מדוע עכשיו תלה הקב"ה טעם המניעה בחסרון יחוסם, ופירשתי בהקדם מ"ש בספה"ק נוע"א זלל"ה (פ' במדבר) וזלה"ק דהנה כתיב בתורה כי אתם המעט מכל העמים, וח"ו שלא יהא המיעוט בטל ברוב וכו', אך כשישראל הם טובים ועושים רצונו ית' וכו', והם דבוקים בהבורא ית"ש, ובש"ע פסקינן בדבר הדבוק צריך הביטול כנגד כל הדבוק, וכשאנו דבוקים בו ית"ש אינם יכולים לבטל אותנו עכ"ל לעניננו עיי"ש.
פסקה מג
והנה מצינו בדברי חז"ל שזהו טענת האומה"ע, שישראל יתבטלו לגביהם ברוב עפ"י דיני התורה, והוא שאמרז"ל במד"ר (פ' ויקרא ד' ס"ו) א"ר אלעשא גוי א' שאל את ר"י ב"ק, כתיב בתורתכם אחרי רבים להטות, אנו מרובין מכם מפני מה אין אתם משוין עמנו בע"ז וכו' עיי"ש, אמנם אין ממש בטענתם דכשישראל דבוקים בהקב"ה אזלא רובא דידהו ולא יצוייר ביטול, ואדרבה ישראל רובא נינהו וכל הגוים כאין וכאפס נחשבו נגדו ית', ומעתה אפשר לפרש טענת אומה"ע בדרך זה, דבשעה שקבלו ישראל את התורה, והשיגו אומה"ע ושריהם, שע"י דביקות התוה"ק נעשו ישראל דבוקים בהבוית"ש, ומעתה יתבטלו האומה"ע לגביהם, ע"כ נתקנאו בהם ואמרו מה ראו אלו להתקרב יותר מכל האומות, וגם אנו רוצים להיות דבוקים בהבוית"ש, סתם הקב"ה את פיהן ואמר להן הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שבני מביאין וכו', ויתבאר עפימ"ש הש"ך להלכה (ביורה דיעה סימן ע"ב ס"ק י"ז) דמדברי המהרש"ל באו"ש נראה דאם בתוך הרוטב דרך בישול נצטמק הלב בחתיכה, מקרי איסור דבוק וצריך בחתיכה עצמה ששים לבטל הלב, ואין דבריו מוכרחים וכו' עיי"ש, וביאר הפרמ"ג בטעמו דס"ל שלא מקרי דבוק רק מה שהוא דבוק בתולדה עיי"ש, ומעתה ישראל נחשבו דבוקים להבוי"ת מתולדתם, לפי שהם משורש הקדושה של האבוה"ק שהיו מרכבה לשכינה כידוע, אבל באומה"ע לא יצוייר בחי' דביקות כזו, דלא מקרי דבוק רק מה שהוא דבוק בתולדה, ובזה סתם הקב"ה פיהם וא"ל הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שבני מביאין, ולפי שהם מזרע פסול נסתתמה טענתם והבן.
פסקה מד
ובזה נבין טעם תשובתו של אאע"ה במ"ש לאליעזר אין ארור מדבק בברוך, דהנה כוונת רצונו של אליעזר היתה לש"ש, שהי' משתוקק להתדבק בזרע אברהם, שיהי' השתלשלות כלל ישראל יוצאת מחלציו, והסביר לו אאע"ה כי א"א שיהי' דבוקם עולה יפה, בשביל שפגם יחוסו יהי' מפסיק בין הדבקים, דלפי שהוא מזרע כנען הארור א"א שיתדבק דיבוק גמור בזרע אברהם וזרע ישראל, דאין ארור מדבק בברוך, ולא מקרי דבוק רק מה שהוא דבוק בתולדה כנ"ל, גם שעתידים זרעו לקבל את התורה ולהיות דבוקים בהבוית"ש דביקות אמיתי ע"י התוה"ק, ולא יצוייר בחי' דביקות זו בזרע כנען הארור, ע"כ א"א שישא יצחק בת אליעזר, אמנם גם אחר שיצא אליעזר מכלל ארור ובא לכלל ברוך, לא הי' יכול יצחק לישא את בתו, לפי שרבקה היתה בת זוגו המוכנת לו מן השמים, אלא שלא גילה לו אאע"ה דבר זה בתחילה.
פסקה מה
דהנה כלל גדול בדבר, דמי שיש לו נגיעה באיזה ענין, לא יוכל להכיר ולהבחין דרך האמת שבו, כי הנגיעה מסמא את עיניו מלראות האמת, וכענין מ"ש בספה"ק דרך אמת מהרה"ק ר"פ מזבאריז זלל"ה בענין מדת הגאוה, שהסבירו עפ"י משל לאחד שנסע בעגלה ויישן ונרדם, ונסעה העגלה ועלתה על הר גבוה, וכאשר הגיעה על ראש ההר ויקץ האיש משינתו, ואם יאמרו אליו שהוא נוסע עכשיו על הר גבוה לא יאמין לבו לדבריהם, כי הוא רואה לפניו מישור, אולם לאח"ז כשתתחיל העגלה לירד מטה מן ההר, יאמין למפרע שעד עכשיו הי' על ראש ההר, וככה בענין הגיאות שמי שנאחז ר"ל במדה גרועה זו, וגבה לבו בגאה וגאון על כל אדם, אף אם כל העולם יאמרו אליו שמתגאה ומגביה לבו לא יאמין לדבריהם, אבל חושב את דרכו למישור, רק אח"כ כשמתחיל בעזהי"ת לירד ממדת הגיאות ואוחז במדת הענו' להיות שפל רוח, אז יתוודע לו למפרע שעד עכשיו הי' על הר גבוה את"ד ז"ל עיי"ש, וכענין הזה יקרה לאדם בכל נגיעה שהוא ומאיזה בחי' שיהי', דכל זמן שהנגיעה בקרבו, לא יבין וישיג את נגיעתו ואינו מכיר את האמת הברור, אדרבה יחשוב שהולך בדרך מישור וכל כוונתו לש"ש, רק אחר שיזכה לסלק נגיעתו יבין למפרע שהי' נבוך ומסובך עד הנה בנגיעה עצומה.
פסקה מו
ומעתה נבין בענין אליעזר עבד אברהם, דכל זמן שהי' בכלל ארור לא הי' אפשר לו להיות דבוק באאע"ה דביקות גמור ואמיתי, גם הי' לו נגיעה עצומה שישיא בתו ליצחק, אף אם יאמר לו אאע"ה שאין בתו זיווגו של יצחק, לא יועיל כ"ז לסלק נגיעתו, ולא יבין את זאת לצד שהי' משוחד מרצונו, ע"כ השיב לו אברהם דאין ארור מדבק בברוך, דאף לפי דעתו אין מקום לנגיעתו, כי בלא"ה לא יועיל דיבוקם כנ"ל, ובתשובה זו יש ג"כ טעם מספיק על מה שלא גילה לו שאין זה זיווגו הראוי' לו מן השמים, דכ"ז שלא יצא מכלל ארור אין לו דביקות גמור בקדושתו של אאע"ה, ולא יבין ולא יכיר דברי אמת לצד נגיעתו, ואחר שבא לכלל ברוך זכה להשיג האמת ע"י התדבקתו באאע"ה, ומאז הוסר נגיעתו והבין שאין זה זיווגו של יצחק, ואף שלא שייך עוד טעם הנ"ל דאין ארור מדבק בברוך, מ"מ א"א שישא יצחק בת אליעזר, והשתא א"ש מה שלא כתבה התוה"ק רמז דאלי כתיב שהי' מחזר למצוא עילה וכו' לעיל בדיבורו אל אברהם, דאז הי' אליעזר עדיין בכלל ארור ולא ידע ולא הרגיש בנגיעתו וחשב בעצמו שאינו רוצה לבקש עילה, ורק עכשיו שכבר בא לכלל ברוך הרגיש למפרע שבתחילה כאשר אמר לאברהם אולי לא תלך האשה וגו', הי' מהרהר ומחזר למצוא עילה, וא"ש דכאן מקומו של הרמז הזה והבן.
מאמר ז
פסקה א
ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת הגידו לי וגו' צ"ב הכוונה באומרו חסד ואמת, ומצינו בפ' ויחי שאמר יע"א ליוסף ועשית עמדי חסד ואמת, ופירש"י שם חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול עכ"ל. ובחי' זו לא שייך הכא, ותו דלעיל בתפלתו של אליעזר אמר הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדוני אברהם, ולא הזכיר חסד ואמת וצ"ב השינוי, גם יש להבין אומרו הגידו לי, אחר שפתח לומר אם ישכם "עושים" איך שייך לומר הגידו לי, דבאמת לא הגדה ביקש מאתם אלא מעשים, שיתנו לו את רבקה, והיל"ל אם ישכם עושים חסד ואמת תנו אותה לי.
פסקה ב
ונל"פ עפי"מ שפירשתי בענין ברכת התורה שבברכה ראשונה אומרים אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו וגו' ובברכה אחרונה אשר נתן לנו תורת אמת וכו', ולכאורה ראוי להבין למה לא תקנו חז"ל לומר תורת אמת בברכה ראשונה כמו בברכה אחרונה, ופירשתי עפי"מ דאיתא בגמ' (ע"ז דף י"ט ע"א) אמר רבא בתחלה נקראת (התורה) על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה עכ"ד הגמ', ולפי"ז בברכה ראשונה קודם שלמד בה שהיא נקראת על שמו של הקב"ה אין צורך להזכיר תורת אמת, כי תורתו של הקב"ה וודאי אמת, ואין במציאות תורה שאינה של אמת בתורת ה', משא"כ בברכה אחרונה אחר שקרא ולמד ונקרא תורתו, אז צריך להדגיש ולומר תורת אמת, כי לאו כל מה שמכוון האדם בתורה הוא תורת אמת, וצריכין לסייעתא דשמיא שיכוונו אל האמת בתוה"ק.
פסקה ג
ועד"ז יובן לעניננו כי כשהתפלל אליעזר אל הקב"ה לא הוצרך לומר עשה חסד ואמת עם אדוני אברהם כי כל חסדיו של השי"ת הם אמתיים, וחותמו של הקב"ה אמת ואין שייך כלל חסד שאינו של אמת אצלו ית', משא"כ בשעה שדיבר ללבן ובתואל הוצרך להדגיש להם שהוא רוצה רק בחסד של אמת, כי עפ"י הרוב חסד של רשעים היא חסד של שקר, ומכזבים בלשונם לומר לטובה וכוונתם הוא לרעה, וכמו שפי' ק"ז זללה"ה הייטב לב במה שבירך לבן את רבקה ואמר לה אחותינו את היי לאלפי רבבה שכוונתו הי' לרעה בזה, ע"ד אומרם ז"ל רוב בנים הולכים אחר אחי האם וזה שאמרו אחותינו את, ורוב הבנים ישוו אלינו וע"כ היי לאלפי רבבה, ולזה אמרו ז"ל שמה"ט היתה רבקה אמנו עקרה כדי שלא יאמרו תפלתו של לבן עשתה פירות עייש"ד, ואמרז"ל דחסד וטובה של רשעים רעה היא אצל צדיקים, ולזה הודיע להם אליעזר שהוא רוצה דוקא בחסד של אמת ולא יקבל מהם חסד שאינו של אמת, אבל בתפלתו אל הקב"ה לא הוצרך לומר חסד של אמת כי חסדיו של הקב"ה הם כולם אמת, ולזה דייק להם באומרו הגידו לי ר"ל שיאמרו לו האמת ויגלו לו הטמון בפנימיות רצונם, אבל הם לא עשו כן אלא רמאו אותו במה שאמרו לו תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך, שבאמירתם אחר תלך רצו לרמאותו, שלא יבין אליעזר כוונתם הרעה שרוצים לבטל הזיווג הקדוש וכמו שביארנו לעיל.
פסקה ד
הנה רבקה לפניך קח ולך וגו' יל"ד במלת ולך דמיותר וללא צורך, ואף זולת רשותם יכול הוא לילך, ואם הי' כוונתם בזה ליתן רשות להוליך עמו גם את רבקה, הול"ל קח ולכו, וכן להלן דכתיב תשב הנערה אתנו ימים וגו' "אחר תלך" מיותר, ובגמ' נדרים (ל"ז ע"א) תירצו בזה דעיטור סופרים הוא, אבל מ"מ טעמא בעי, דא"א שתהי' בתוה"ק אפי' אות א' ללא צורך, וביותר קשה מ"ש קח "ולך" שע"ז לא תירצו בגמ' כלום.
פסקה ה
ב) גם צ"ב דמתחלה הסכימו ואמרו הנה רבקה לפניך קח ולך, ואח"כ מיד חזרו בהן ואמרו תשב הנערה אתנו ימים או עשור, ומעיקרא מה קסברי, ולבסוף מדוע חזרו בהם.
פסקה ו
ג) ויקראו לרבקה ויאמרו אליה התלכי עם האיש הזה וגו', צ"ב הלא הם ביקשו ואמרו תשב הנערה אתנו ימים או עשור, וע"ז הי' ההתווכחות ביניהם, ואמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה, וא"כ הי"ל לשאלה התלכי מיד או תתעכבי ימים או עשור, ומדוע באו בשאלה אחרת התלכי עם האיש הזה, ומנפק"מ בשאלה זו, אם תלך עמו או עם אחר גם צ"ב מה שהשיבה רבקה אלך ופרש"י אף אם אינכם רוצים, ומי הכריחה לומר כן והול"ל הן.
פסקה ז
ויתבאר הענין עפימ"ד במד"ר קהלת (פ"א סי' ה') חנינא בן אחי ר' יהושע אזל להדין כפר נחום, ועבדון לי' מינאי מלה, ועלון יתי' רכיב חמרא בשבתא, אזל לגבי' ר' יהושע חביבי' וכו', א"ל כיון דאיתער בך חמרא דההוא רשיעא, לית את יכיל שרי בארעא דישראל, נחית לי' מן תמן לבבל ודמך תמן בשלמי' עכ"ד המדרש, מבואר מזה כמה קשה כוחה של מינות, דאף שבא לגבי' דר' יהושע חביבי', שהי' בכח קדושתו הרם להסיר ממנו כח הכשפים ולהגין עליו ברוחניות ובגשמיות, מ"מ כיון שבא לא"י ע"י סיוע המינים, לא מצא לו תקנה אלא לצאת מן הארץ, וככה עשה ונפטר בבבל עיי"ש, ועד"ז היתה מחשבתו הרעה של לבן ובתואל, כי המה ידעו והשיגו שכאשר תלך רבקה ותתדבק בזרע אברהם, תדבק נפשה במקור הקדושה, וידעו שהשתלשלות אומה הישראלית עתידה לצאת ממנה, ולא הי' בידם למנוע באשר ידעו כי מד' יצא הדבר ובעכ"ח הוכרחו להסכים על הנשואין, אבל עכ"פ רצו לקלקל כמה שאפשר, ולטעם זה רצו למנוע הליכתה עם אליעזר, ולז"א תשב הנערה אתנו ימים או עשור, ובתוך כך ילך אליעזר לדרכו ואחר תלך, שהם יוליכו אותה ע"י שלוחם מסיטרא דילהו, ועי"ז יעלה בידם להרוס כל הענין, דאם יהי' הליכתה בסיוע שלוחים רשעים, לא תצליח לעלות במעלות הקדושה כההוא עובדא דחנינא בן אחי ר' יהושע, ובזה רצה לבן לעקור את הכל ח"ו.
פסקה ח
ומעתה מ"ש תחילה קח ולך, ושוב חזרו ואמרו תשב הנערה אתנו וגו', ל"ק מידי דאין כאן חזרה כלל, דלא אמרו קח ולכו עם רבקה, אבל דייקו לומר קח ולך לבדך, ומ"ש קח כוונתם על הקידושין דאיקרי קיחה, דיליף להו בגמ' קידושין קיחה קיחה משדה עפרון, וז"ש מד' יצא הדבר, ובעיקר הנישואין אין בידינו לעכב, וע"כ הנה רבקה לפניך קח ולך, ר"ל שתגמור מעשה הקידושין, כי זהו עיקר שליחותך, ואח"כ תוכל לילך ואנו נשלח את רבקה עם שליח אחר, והוא היא טענתם שפירשו אח"כ לומר תשב הנערה אתנו וגו' אחר תלך עם שליח אחר, וא"ש מ"ש אחר תלך, דזהו העיקר המכוון בטענתם שרצו לשלחה ע"י אחר, ולטעם זה רצו לעכבה ימים או עשור, כי חשבו שבתוך כך ילך אליעזר וישלחו אותה ע"י שלוחם, והשיב להם אליעזר אל תאחרו אותי וד' הצליח דרכי, ובעכ"ח אני מוכרח להמתין עלי' ולהוליכה עמי, כ"א תשאר פה בין הרשעים לבדה אין בהצלחתי ממש, ולא עביד קוב"ה ניסא למגנא, ובעכ"ח אתאחר פה להוליכה עמי, וע"כ שלחוני ואלכה לאדוני כדי שתתקיים שליחותי בשלימות, ויקראו לרבקה ויאמרו אלי' התלכי עם האיש הזה הי' כוונתם ג"כ ע"ד הנ"ל שחשבו אולי תסכים שלא לילך עם אליעזר, אבל תתעכב פה ימים או עשור, ואח"כ תלך עם שליח אחר, וכמו שפי' הרשב"ם ז"ל התלכי מיד עם האיש הזה, או אחר ימים או עשור עם איש אחר, וע"ז השיבה אלך ואף אם אינכם רוצים, ר"ל אף באופן שאינכם רוצים, כי על עיקר ההליכה כבר הסכימו, אלא שלא היו רוצים בהליכתה עם אליעזר, ורבקה השיגה כוונתם הרעה, ולז"א אלך אף באופן שאינכם רוצים, וא"ש קישור הפסוקים.
פסקה ט
במדרש בזכות שאמרה רבקה אלך זכו ישראל להוציאם ממצרים וצ"ב ויתבאר דהנה ראוי להבין מה שהשביעו אאע"ה לאליעזר אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו, כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחתי אשה לבני ליצחק, ולכאורה מה ירויח אם ישא אשה מארצו ומולדתו ממשפחת בתואל, והלא גם הם היו עובדי ע"ז כמו הכנעני, ולא טובים הם אלה מאלה, ומה הועיל בזה, ואפ"ל דעצה עמוקה היתה בזה לאאע"ה, דהנה בגזירת ברית הבתרים נגזרה על ישראל להיותם עבדים בארץ לא להם ד' מאות שנה, וישראל יצאו ממצרים לסוף רד"ו שנים, כי לא יכלו להתמהמה עוד כמאמה"כ, אמנם כתב רש"י ז"ל בפ' בא דנחשבו שנות הגלות של ארבע מאות שנה משנולד יצחק, וכל ישיבתם של האבות נקראו גרות כמ"ש (בראשית ל"ה) אשר גר שם אברהם ויצחק וכן (שמות ו') את ארץ מגוריהם אשר גרו בה עיי"ש, נמצא דלטעם זה יכלו ישראל להגאל לסוף רד"ו שנים של מצרים, מפני שנמנה להם הגלות משנולד יצחק, אמנם אלמלי הי' יצחק אבינו לוקח אשה מבנות הכנעני, אז הי' הארץ מוחזקת לבניו כארץ אבותיהם מצד האם, ולא הי' נחשב ישיבתם בארץ כנען להשלים שנות גזירת הגלות, ולא היו יכולים לצאת ממצרים לסוף רד"ו, וע"כ צוהו אברהם שילך אל ארצו ומולדתו ולא יקח מבנות הכנעני והטעם אשר אנכי יושב בארצו, ולולא זה לא יהי' נחשב ישיבתי ושל בני לגרות והבן.
פסקה י
ובזה יתבארו דברי רז"ל (במד"ר ר"פ וארא) הביאו רש"י ז"ל וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב, א"ל הקב"ה למשה חבל על דאבדין וכו', אמרתי לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וגו', בקש לקבור לשרה, ולא מצא עד שקנה בדמים יקרים, ולא הרהר אחר מדותי, אמרתי ליצחק גור בארץ הזאת כי לך ולזרעך אתננה, ביקש לשתות מים ולא מצא, אלא ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק וגו', ואתה אמרת למה הרעות וגו', ולכאורה הרי מפורש בפסוקים שאמרו בני חת לאברהם במבחר קברינו קבור את מתך איש ממנו את קברו לא יכלה ממך וגו', ועפרון רצה ליתן לו השדה בחינם, אלא שאאע"ה לא רצה ליקח ממנו, והפציר בו עד שקיבל הכסף ממנו, א"כ אין מקום לתרעומתו כלל, ומה טעם בתוכחה זו למשרע"ה, ואפ"ל דהנה רש"י ז"ל פי' עה"פ גר ותושב אנכי עמכם, אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהי' תושב ואטלנה מן הדין וכו', ולכאורה איך תלה הדבר ברצונו לזכות שטרא לבי תרי, וממנ"פ אם הוא גר איך יכול לעשות עצמו לתושב, אולם באמת הי"ל דין תושב והי' יכול ליטלו מן הדין, וכמו שביארנו לעיל דמערת המכפלה הי' מוכן לאבוה"ק מששת ימי בראשית, ולא הי' לאומה"ע זכות בו מעולם, וז"ש ואטלנה מן הדין, שמצד הדין הוא שלו, אלא שרצה אאע"ה להתנהג כמשפט הגר ולקנותו בדמים יקרים, כדי שיהי' נחשב ישיבתו שם למנין שנות הגלות, ויושלם חשבון הד' מאות שנה לסוף רד"ו, וז"ש אם תרצו למכרו לי אהי' גר ולא מן הדין, אלא רצוני בכך לתועלת בני ישראל כנ"ל, ואם לאו אהי' מוכרח להיות תושב ואטלנה מן הדין, כי יש לי זכות בו מצד הדין כנ"ל, והנה משרע"ה אמר למה הרעותה וגו' ולמה זה שלחתני, ופי' המפרשים בטעם טענתו כי חשב משרע"ה שעדיין לא נשלם להם ד' מאות שנה גזירת הגלות, ומזה הטעם לא שמע אליו פרעה וא"כ למה זה שלחתני, והוכיחו הקב"ה דלא הי' לך להרהר אחר מדותי, דהבוי"ת דילג על הקץ לחשבו משנולד יצחק, והראי' דכשביקש אברהם לקבור לשרה לא מצא עד שקנה בדמים יקרים, וכן ביצחק וכן ביעקב, והטעם בכל אלה שרצו בעצמם לקבל עליהם עול הגלות, כדי להשלים גזירת הגלות לסוף רד"ו במצרים, ולפי"ז עכשיו כבר נשלם זמנו.
פסקה יא
ובזה יבואר דברי המדרש שהתחלנו בו, בזכות שאמרה רבקה אלך זכו ישראל להוציאם ממצרים, דאלמלי לא הסכימה רבקה להנשא ליצחק, הי' אאע"ה לוקח לו אשה מבנות ענר אשכול כמ"ש רש"י ז"ל, וא"כ היתה הארץ מוחזקת לבניו מירושת אבותיהם מצד האם ולא הי' נמנה ישיבתם שם לגירות, נמצא שלא הי' נשלם ד' מאות שנה לסוף רד"ו, וע"כ בזכות שאמרה רבקה אלך, זכו ישראל להוציאם ממצרים ולמהר את הקץ בשבילם להיות נחשב הגלות משנולד יצחק והבן.
פסקה יב
במדרש (ב"ר פר' ס' ס"י) מד' יצא הדבר מהיכן יצא ר"י בר נחמי' בש"ר חנינא בר יצחק מהר המורי' יצא, ורבנן אמרי מהיכן יצא ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ד' עכ"ד המדרש, ותמהו המפרשים בזת דהלא מאמר זה ותהי אשה לבן אדוניך וגו' מפי לבן יצא, ואיך יתכן לומר מד' יצא הדבר על מה שיצא מפיו של אותו רשע, גם לבן בעצמו איך ידע ואיך נתברר לו מאמירת דברי עצמו שמד' יצא הדבר.
פסקה יג
והנה כבר הבאנו לעיל מה שדיבר בקדשו האריז"ל בשער הלקוטים לבאר דברי רז"ל הנ"ל, עפי"ד הזוה"ק שיצחק נולד מסיטרא דנוקבא, ולפיכך לא הי' לו זיווג, ומהיכן קיבל זיווגו, מהר המורי', כי אז יצתה נשמתו וחזרה בעיבור אחר, וז"ש מהר המורי' יצא, ורבנן אמרי ותהי אשה לבן אדוניך וגו', כי עד עכשיו להיותו מסטרא דנוקבא נאמר בו והנה בן לשרה אשתך, וכן ולשרה בן, ומעכשיו נקרא בן אברהם, וז"ש ותהי אשה לבן אדוניך וגו', עכת"ד ז"ל וראויים הדברים למי שאמרם, אמנם דברי המדרש לפי פשוטן עדיין צ"ב, דמהיכן ידע לבן בכל זה, שמרומז כן במאמר ותהי אשה לבן אדוניך, ואולי גם דורות הראשונים לא נתגלה להם דבר זה עד שגילהו האר"י ז"ל, ואיך נתגלה כ"ז ללבן עד שאמר מד' יצא הדבר מפסוק הנ"ל.
פסקה יד
ונל"פ בהקדם מ"ש ק"ז הישמח משה זלל"ה ע"ד המדרש הנ"ל, ותו"ד כי הנה רז"ל למדו במס' כתובות (נ"ז ע"ב) מפסוק תשב הנערה אתנו ימים או עשור, שנותנין לבתולה י"ב חודש, נמצא למדין מדבריהם בדיני התורה, וכן רש"י ז"ל פי' עה"פ ונשאלה את פיה, מכאן שאין משיאין אשה אלא מדעתה, והענין הוא דידוע אומרם ז"ל (אבות דר' נתן פל"ג) באברהם שהיו ב' כליותיו נובעות לו חכמה כשני מעינות והשיג כל התורה, והנה משפחתו אשר יצאו עמו מאור כשדים ללכת לחרן, כולם נתגיירו כיון שהלכו אחר עצתו וכו', ולמד עמהם תורה כאומרם ז"ל (יומא כ"ח) אברהם זקן ויושב בישיבה הי', ובודאי אלו שלמדו אצלו החזיקו בו ובתורתו, גם אחר שנפרד מהם, ולמדו לבניהם, רק ברוב הימים חזרו בניהם לסורן, ומ"מ ידעו דיני התורה וקבלת אבותיהם והחזיקו בקצתן, ע"ד מצות אנשים מלומדה שנהגו אבותיהם, ע"כ למדין מהם דיני התורה, עיי"ש שביאר בזה דברי המדרש הנ"ל בדרך דרוש עפ"י דרכו.
פסקה טו
אמנם עדיין צ"ב באף אם נאמר שלמד וידע לבן בדיני התורה ממה שקיבל מאאע"ה, מ"מ ודאי שלא כל דבוריו היו ממה ששמע מאברהם בלבד, א"כ מאן יימר לן דדיבור זה תשב הנערה אתנו ימים וגו', וכן נשאלה את פיה, המה ממה שקיבל מאאע"ה, ושמא הם מרוב דיבוריו של עצמו, וממנ"פ אם הי' להם לחז"ל בקבלה שדיבוריו אלו שורשם מאאע"ה, א"כ למ"ל למילף מדיבוריו של לבן כלל, וטוב לנו יותר הקבלה מאאע"ה, ונאמנים עלינו קבלת חז"ל שהם מדברי אאע"ה, וזולת קבלת חז"ל בזה מנא לן שידע לבן דינים אלו ממה ששמעם מאאע"ה והדרא קושיא לדוכתי'.
פסקה טז
ויתבאר הענין עפי"מ שפירשתי מאמרם ז"ל סנהדרין (ק"ה ע"ב) אמר רבב"ח א"ר יוחנן מברכתו של אותו רשע (בלעם) אתה למד מה הי' בלבו וכו', א"ר אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות, פרש"י ז"ל כל הברכות של בלעם חזרו לקללה, כמו שהי' כוונתו מתחילה, חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות שלא יפסקו מישראל לעולם עכ"ל, ולכאורה איך אפ"ל כן שכל דבריו חזרו ונתבטלו חוץ מבתי כנסיות וכו', והרי כל דברי נבואתו מכללות התורה הם, והכופר מהם אפילו אות א' ה"ז כופר בתורת משה, וכתב הרמב"ם ז"ל (פי"א מה' מלכים) בענין מלך המשיח וזלה"ק, כל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהתורה העידה עליו וכו', אף בפ' בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים וכו' אראנו ולא עתה זה דוד, אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד, וקם שבט מישראל זה משיח וכו' עכ"ל, הרי שדברי נבואתו ברורה ויתקיים ונצטווינו להאמין בקיומם, וא"כ צ"ב להבין מאמרם ז"ל שכולם חזרו לקללה ונתבטלו כל ברכותיו.
פסקה יז
ופרשתי עפימ"ש ז"ל ב"ב (ט"ו ע"א) שכל התורה הקב"ה אומר ומשה כותב עיי"ש, ואפ"ל דאה"נ ברכותיו של בלעם הרשע נתבטלו וחזרו לקללה כמו שהי' כוונתו בהם מתחילה, וסבלו ישראל מזה צרות רבות, אמנם כשכתב משרע"ה דברי נבואתו בתוה"ק, כל דיבור ודיבור הי' הקב"ה אומר ומשה כותב, מעכשיו נתקדשו להיות מגוף התורה ודיבוריו של הקב"ה, והם ברכות נצחיות ונבואה אמיתית על ימות המשיח וגאולה העתידה כמ"ש הרמב"ם ז"ל, ועד"ז יתבאר ג"כ מ"ש ז"ל במס' מגילה (ל"א ע"ב) דהקללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן עיי"ש, ולכאורה הרי נצטווינו להאמין שכל התורה כולה נמסרה למשרע"ה מפי הגבורה, ומי שחושב ח"ו אפי' באות א' מן התורה, דשלא מפי הגבורה ניתנה לנו ה"ז כופר בתורה מן השמים, ולדרכנו ל"ק כלל, דאף אם משרע"ה מפי עצמו אמרן, שהשיגה דעתו העליונה רצון הבוי"ת בזה, אולם אח"כ בשעה שכתבה משרע"ה בתורה, כל דיבור ודיבור הי' הקב"ה אומר אליו והוא כותב, והם דיבוריו ית"ש.
פסקה יח
ובזה יתבאר לעניננו דמה שלמדו חז"ל עיקרי הלכות ממה דכתיב תשב הנערה אתנו ימים וגו', וכן מפסוק ונשאלה את פיה וכמוהו הרבה, לא מדיבוריו של לבן למדו כן, אבל למדו ממה שנכתבו פסוקים אלו בתוה"ק, וכל דיבור ודיבור הי' הקב"ה אומר ומשה כותב, וה"ה דיבוריו ית"ש ומגוף התורה, אלא דצריכנא עדיין לדברי ק"ז זלל"ה, דלכאורה מהיכן ידע לבן לכוון בדבריו דיבורים אמיתיים אלו, שעתיד הקב"ה לצוותם למשרע"ה לכתבם בתוה"ק, דמה שמצינו במשרע"ה בתוכחות שבמשנה תורה שמפי עצמן אמרם, ואח"כ צוהו הבוית"ש לכתבם בתוה"ק, הא ל"ק דמשרע"ה נתעצם בעצם התורה והשיג התורה הק' טרם שניתנה לו וכמו שהשיגו האבוה"ק, ובבלעם כתיב וישם ד' דבר בפי בלעם, וביאר האוהחה"ק שעשה ד' מחיצה וגבול בין פי בלעם ובין דיבור רוה"ק אשר שם בפיו, עכ"פ עי"ז ידע לכוון בנבואתו דיבורי התוה"ק, אבל לבן הרשע מנין ידע לכוון לדיבורים קדושים אלו שנעשו אח"כ מגוף התורה, ולזה ייטיבו דברי ק"ז הישמח משה זלל"ה שלמדו וידעו דברי תורה ממה שלמד אאע"ה עמהם תורה, כאמרז"ל אברהם זקן ויושב בישיבה הי', וגם הלכות אלו למדם וקיבלם לבן מאאע"ה, אבל חז"ל לא למדו מדבריו כלל אלא מדברי הקב"ה, שהי' הקב"ה אומר ומשה כותב.
פסקה יט
ובזה יתבארו דברי המדרש הנ"ל מהיכן יצא רבנן אמרי ותהי אשה לבן אדוניך וגו', ועפי"ד האריז"ל נרמז בזה שקיבל יצחק נשמת דכורא להיות נקרא בן אברהם, ומשם קיבל זיווגו וכנ"ל, והנה אאע"ה השיג כל התורה והרמזים והסודות שבה, וכמ"ש ז"ל בב"ר עה"פ המכסה אני מאברהם וגו', שאפי' אותן הלכות שהקב"ה מחדש בכל יום בב"ד של מעלה, הי' אאע"ה יודע, ואפי' הגזירות שעתידין חכמים לחדש ולהוסיף על ד"ת הי' אאע"ה משיגם עיי"ש, ובודאי שאחר העקידה כשקיבל יצחק נשמת דכורא, ובישרו השי"ת בנבואה שנולדה רבקה זיווגו השיג אאע"ה רמז הכתוב ותהי אשה לבן אדוניך, וממנו ידע לבן, וכמו שלמד וקבל ממנו עוד הלכות התורה, ואין מן התימה מה שידע לכוון הפסוקים שעתיד הקב"ה לכותבם בתוה"ק, לפי שקיבלם מאאע"ה.
פסקה כ
או אפ"ל עפימ"ש ק"ז הייטב לב זלל"ה בפ' בלק בשם א"ז הגה"ק מו"ה ר' אלעזר ניסן זצלל"ה, עה"פ וירא פנחס ויקח רומח בידו, עפ"י מאמחז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, הענין כי אמרת אלקי צרופה היינו צירופי אותיות (וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בהקדמתו עה"ת עיי"ש), ותיכף כשעלה במחשבת אדם לטוב, נעשה מזה צירופי אותיות ונכתב בפועל לפניו ית' כמבואר בעשרה מאמרות (מאמר חקור דין ח"ב פי"ב וי"ג עיי"ש) עד"מ תיכף כשראה פנחס ועלה בלבו שיקום ויקח רומח וידקר וגו', תיכף נעשה מזה צירוף וכו' וראה פנחס אלו האותיות וירא פנחס וגו' ויקח רומח וגו', וכיון שראה מעשה זה בצירופי אותיות נזכר הלכה שקנאין פוגעין בו, ועיין משפי' בזה אאמו"ר זלל"ה בקדושת יו"ט עה"פ וירא וירץ לקראתם, ועד"ז יתבאר לעניננו דאחר מעשה העקידה כשנאמרה לאאע"ה בנבואה שנולדה רבקה זיווגו של יצחק, כמשפרש"י ז"ל עה"פ אחר הדברים האלה ויגד לאברהם הנה ילדה מלכה וגו', מיד ראה אאע"ה צירופי אותיות אלו ותהי אשה לבן אדוניך וגו', והבין הרמוז בהם, וממנו ידע לבן ונתברר לו אמיתתם, וע"ד שכתב היפ"ת שאיננו דבר רחוק שאאע"ה הודיע אז נבואה זו לביתה בתואל, ובזה יבואר דעת השני מ"ד שבמדרש ר"י בר נחמי' אמר מהר המורי' יצא, ר"ל שידע מהנבואה שנאמרה בהר המורי' אחר העקידה כנ"ל, ורבנן אמרי ותהי אשה לבן אדוניך וגו', וכ"ז ידע ע"י שאאע"ה גילה לו כנ"ל, או אפ"ל שבכח תפלתו של אליעזר שהתפלל עשה חסד עם אדוני אברהם וגו' ובזכותו של אאע"ה, נעשו אלו אותיות התורה בצירופם הראיי, ויגל ד' את עיני לבן וראה אלו הצירופים, ובעכ"ח ושלא ברצונו הכריחוהו מן השמים לאמרם ולא הי' יכול לשנות, ועכ"פ השיג שהם דיבורים אמיתיים שהושמו מן השמים בפיו, וז"ש רבנן מהיכן יצא ותהי אשה לבן אדוניך וגו', ואף שלבן אמרם, אבל השיג באמיתתם שהם דיבורי תורה ודיבוריו ית' שהושמו מן השמים לפיו, ומזה ידע שמד' יצא הדבר והבן.
מאמר ח
פסקה א
עוד אפ"ל בדברי ר"י בר נחמי' מהיכן יצא מהר המורי' יצא, עפימ"ש בס' תפארת יונתן זלל"ה עה"פ ד' אלקי השמים וגו' ואשר דיבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ וגו' הא דכפל ואמר אשר דיבר לי ואשר נשבע לי וגם תליא בזה שנשבע לו הקב"ה שיתן לזרעו את הארץ, שודאי לא יצטרך יצחק ללכת לחוץ לארץ, נראה לבאר ואשר נשבע לי, היינו בעקידה נשבע לי על שעמדתי בעשר נסיונות ושוב לא ינסה אותי, ואם ישא יצחק אשה מבנות הכנעני, או יצטרך לגור בחו"ל, יהי' זה לו נסיון אחרת, וח"ו שיהי' הבטחת ד' לשוא, עכת"ד ז"ל, ובזה יבואר דברי המדרש מהר המורי' יצא, שנשבע לו הקב"ה שם אחר העקידה שלא ינסהו עוד, ומוכרח שלא יצא יצחק לחו"ל ולא ישא מבנות הכנעני, ובעכ"ח הוכרחו לבן ומשפחתו להסכים שתלך רבקה לבית אברהם, וז"ש מד' יצא הדבר ופירשו ז"ל מהר המורי' יצא, אמנם ידע לבן וכת דילי' שאף אם ינסה ד' את אברהם בנסיונות עוד, יעמוד אאע"ה גם בהם, ועוד יוגדל מעלתו ויתגבר כח הקדושה וזלע"ז יוחלש כוחותם, ולא רצו בזה בשום אופן וע"כ בעכ"ח הסכימו, וכוונתם היתה לרעה שלא יתוסף זכותו של אאע"ה, אלא שבפיהם אמרו הטעם שמד' יצא הדבר ר"ל שלא ינסהו עוד כנ"ל, ובזה אפ"ל מאמה"כ לא נוכל דבר אליך רע או טוב, פרש"י לא נוכל למאן ולעכב בדבר לא ע"י תשובת דבר רע ולא ע"י תשובת דבר טוב, (עיין הקושיא לעיל) ויתבאר הכוונה לדרכנו שאמר לבן שאף שאם נעכב בדבר יוצמח מזה דבר טוב, להוסיף נסיון לאברהם ועי"ז יתוסף זכותו, בין כך ובין כך לא נוכל לעכב שכבר נשבע ד' שלא ינסהו עוד וכנ"ל.
פסקה ב
אמנם לפי"ז יוקשה כיון שהי' לאאע"ה נבואה ברורה שרבקה היא זיווגו של יצחק, א"כ מה מקום לספיקותו, ומצינו שאמר לאליעזר ואם לא תאבה האשה וגו' ונקית משבועתי זאת, ופרש"י מדברי חז"ל שהרשהו ליקח לו אשה מבנות ענר אשכול וממרא, ולכאורה איך יתכן שהי"ל ספק בנבואתו, ומה גם שנשבע לו הקב"ה שלא ינסהו עוד וכנ"ל.
פסקה ג
ונ"ל בביאור הענין בהקדם מה שהקשה הרא"ם ז"ל עה"פ ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה, ופרש"י ז"ל בן ל"ז הי' בשעת העקידה, ובו בפרק נולדה רבקה, המתין לה עד שתהא ראוי' לביאה ג' שנים ונשאה, וכתב הרא"ם יש לתמוה למה לא המתין לה עוד י' שנים שתהי' ראוי' להריון, ונדחק לתרץ דשמא יש לומר דהוכרח שישאנה כדי לאפוקי נפשי' מהרהורי עבירה עיי"ש, ותירוצו צ"ב דהאבות הקדושים לעוצם קדושתם הנפלאה לא היו צריכים לזה, והיו מופשטים מכל בחי' תאר גשמיות ולא שייך אצלם טעם זה לאפוקי נפשייהו וכו', והדרא קושיא לדוכתי', ואולי הי' להם הכרח בזה לצורך שלימות עבודתם הקדושה, וע"ד שמצינו בכוה"ג שהקפידה תורה שיהי' לו אשה ביוהכ"פ בשעה שעובד העבודה בשליחותן של כל ישראל, כמו שאמרז"ל בפ"ק דיומא אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו שנא' וכפר בעדו ובעד ביתו, ובזוה"ק הביאו משל ע"ז לציבור ששלחו דורון למלך ע"י שליח בעל מום, שקצף המלך עליהם ולא קיבל דורונם, וכן השרוי בלא אשה הוי פלג גופא ובע"מ הוא ואינו ראוי להיות שלוחם של ישראל עיי"ש, ועד"ז יתבאר לעניננו, דאין בכח השגתינו להבין אף אפס קצהו מגדולת עבודתם של האבוה"ק, ובקדושת עבודתם פעלו הרבה לטובת כל דורות ישראל העתידים, ואפשר דלטעם זה הקפידו בעצמם שלא להיות בלא אשה, וכטעם שהקפידה תוה"ק בעבודת הכהן גדול, ולכן לא המתין יצחק עוד י' שנים והבן.
פסקה ד
ועפ"י דרכנו אפ"ל דמ"ש אאע"ה לאליעזר ונקית משבועתי זאת, וקח לי אשה מבנות ענר אשכול וממרא, לא הי' מסופק בקיום נבואתו שרבקה יהי' זיווגו של יצחק, והשתלשלות אומה הישראלית עתידה לצאת מזיווג הזה, אלא לצד שלא היתה רבקה עדיין ראוי' להריון עד היותה בת י"ג, חשב כי עד אותה הזמן יהי' בידם לעכב ולמאן בדבר, ולפי שהי' צורך אליו לשלימות עבודתו להיות נשוי אשה מיד, ע"כ אמר לאליעזר באם לא יתרצו להשיאה מיד, קח לי מבנות ענר אשכול וכו', אבל הי' בטוח וסמוך לבו בנבואתו שתתקיים בכל אופן לשיגיע זמנה.
פסקה ה
ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה פרש"י ז"ל מדברי הב"ר, גלה לו נסים שנעשו לו שקפצה לו הארץ, ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו עכ"ל, ולכאורה צ"ב להתאים דרשתם ז"ל עם לשון הפסוק, דכתיב ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר "עשה", ואלו הנסים אשר מנו חז"ל, לא עשאן אליעזר בעצמו, אלא מן השמים נעשו לו, ואפ"ל עפי"ד הרמב"ם ז"ל (בפ"ז מה' יסוה"ת), וזלה"ק ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחילתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו וכו' והי' מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה וכו', וכן כתב הרמב"ם ז"ל להלן (פ"ח) שהמאמין עפ"י האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט וכישוף וכו' עכ"ל, ועד"ז אפ"ל לעניננו שחשש אליעזר שאם יספר ליצחק הנסים שנעשו לו, שקפצה לו הארץ ושהצליח בהניחוש אשר עשה, שמא יסתפק יצחק באמיתתם, ויחשוד שלא נעשו מצד הקדושה, כ"א בכח הכשפים ח"ו, ע"כ הקדים אליעזר לספר לו את כל הדברים אשר עשה, וכל תהלוכות הדרך איך שעמד בנסיונות, ולחם נגד כוחות הטומאה של לבן ומשפחתו והתגבר עליהם, והתפלל לד' ובטח בו ית' ובזכותו של אאע"ה, ואחר שנתברר ליצחק אבינו שכל תהלוכת דרכו הי' מקושר בתוה"ק ובבטחון אמיץ בהבוית"ש, אז האמין בודאי שהנסים וההצלחה הי' הכל מצד הקדושה, ושהיא זיווגו מן השמים, ולפי"ז מקושר דרשתם ז"ל עם משמעות הפסוק, ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה, היינו כל תהלוכות דרכו והתנהגותיו, וטעם הסיפור הזאת פירשו ז"ל מפני שגלה לו הנסים שנעשו לו שקפצה לו הארץ ושנזדמנה רבקה בתפלתו, וכדי שלא יסתפק יצחק אם נעשו כל אלה מצד הקדושה, ע"כ בירר לו אמיתתן ע"י שסיפר לו כל מעשיו והבן.
פסקה ו
ועד"ז אפ"ל דברי המדרש עה"פ ויוסף אברהם וגו' אמר ר"ש אב לא למדו ורב לא הי' לו (לאאע"ה) ומהיכן למד את התורה, אלא זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנים, והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה וכו', והקשה היפ"ת אימא שהקב"ה למדו בנבואה כמו שאמר לו מצות מילה, ומאי קושיא דמהיכן למד את התורה, ועפ"י דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל יובן דאף אם נימא שלמדו הקב"ה בנבואה, אמנם לזכות אל הנבואה צריך שיהי' האדם ראוי ומוכן אלי' בחכמתו ובמעשיו שיתעלה בהם על בני גילו, ושיתנהג בדרכי הנבואה בקדושתה ופרישותה כמ"ש הרמב"ם ז"ל, ומהיכן זכה לידיעה זו, ואב לא למדו ורב לא הי' לו, וע"כ הוצרכו להקדים ששתי כליותיו היו נובעות ומלמדות אותו וכו', ועי"ז נעשה ראוי ומוכן לנבואה מצד התנהגותיו, ומעתה אה"נ דאיכא למימר שהקב"ה למדו כל התורה בנבואה כמ"ש לו מצות מילה.
פסקה ז
ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה פרש"י זו הגר, ונקראה קטורה ע"ש שנאים מעשי' כקטורת, והקשה המהר"ל זלל"ה בגו"א ממ"ש חז"ל עה"פ ותלך ותתע במדבר וגו', מלמד שחזרה לגילולי בית אבי', והכא את אמר שהיו נאים מעשי' כקטורת, ע"כ קושיתו, ובב"ר דרשו חז"ל בזה א"ר ברכי' אע"ג דאת אמר ותלך ותתע במדבר וגו' תאמר שנחשד עלי' ברי', תלמוד לומר ושמה קטורה, כזה שהוא חותם בחותמת קשורה וחתומה ר"ל שבענין עריות היתה נשמרת אף אחר שחזרה, ולפי דרשתם ז"ל יתקיימו שני הפסוקים כאחד ואין סתירה ביניהם, אמנם לאידך דרשא שהיו מעשי' נאים כקטורת קשה כנ"ל.
פסקה ח
ב) בב"ר (ריש פר' ס"א) ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה, כתיב (תהלים א') אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, זה דור הפלגה, ובדרך חטאים לא עמד אלו אנשי סדום וכו' כי אם בתורת ד' חפצו, כי ידעתיו למען אשר יצו' את בניו וגו', ובתורתו יהגה אר"ש אב לא למדו ורב לא הי' לו, ומהיכן למד את התורה, אלא זימן לו הקב"ה ב' כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה וכו', אשר פריו יתן בעתו זה ישמעאל, ועליהו לא יבול זה יצחק, וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה וכו' עכ"ד המדרש, וצ"ב דמה ענין דרשא זו שלא הלך אאע"ה בעצת דור הפלגה וכו', לפרשה זו של ויוסף אברהם, גם מדוע הזכירו אצל דור הפלגה לא הלך, ואצל אנשי סדום לא עמד, ובודאי שהתרחק אאע"ה משניהם עד קצה האחרון.
פסקה ט
גם צ"ב קישור מאמר ר"ש אב לא למדו ורב לא הי' לו ומהיכן למד את התורה, ולכאורה כמו"כ נזכר בפסוקים בכ"מ ששמר אאע"ה מצות השי"ת, כמ"ש כי ידעתיו למען אשר יצו' את בניו וגו' ושמרו דרך ד', וכתיב וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי, ומדוע היתה תמיהתו בכאן דוקא דמהיכן למד את התורה, גם המשך דברי המדרש צ"ב במ"ש והי' כעץ שתול על פלגי מים ששתלו הקב"ה בארץ ישראל, ומה ענין דרשא זו לפרשתנו, גם צ"ב סיום דברי המדרש וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה, ראוי להבין הצלחה זו מה טיבה, וידוע שהיו כולם רשעים, ומהם יצא מדין שהחטיאו את ישראל, הגם שנשאה אאע"ה בהכרח ועפ"י הדיבור כאמרז"ל, אבל איך יוצדק עליהם שם הצלחה וצ"ב.
פסקה י
והנה כעי"ז דרשו ז"ל במס' ע"ז (י"ח ע"ב) א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים זה אברהם שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה, ובדרך חטאים לא עמד שלא עמד בעמידת סדום שחטאים היו שנא' ואנשי סדום רעים וחטאים לד' מאוד וכו', וצ"ב דאין זה בגדר שבח לערכו הרם של אאע"ה מובחר כל הדורות, ולמה הזכירו ז"ל שבחו בזה שלא התחבר לאנשי דור הפלגה ואנשי סדום ולא הלך בעצתם, ואפי' לאנשים פחותים מערכו יתחייב לעשות כן, וראוי להבין כוונתם ז"ל בזה, ופירשתי כבר עפימ"ד במדרש דדור הפלגה נחלקו לג' כתות, אחת אומרת נעלה ונשב שם ונהי' כמלאכי השרת, וא' אומרת נעלה ונעבוד ע"ז, ואחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה וכו', ולכאורה א"כ איך השתתפו יחד דלפום רהטא היתה מטרתם שונה ורחוקה זמ"ז, אמנם כך הוא דרכו של יצה"ר שרוצה לתפוס ברשת הסתתו גם את הכשרים, ע"כ מעמיד כתות ומפלגות שונות ומחבר אותם כאחד, כדי שכ"א ימשוך אליו את מינו, וכמו"כ בדור הפלגה דאותן שגילו כוונתם לע"ז לא הי' בכוחם להמשיך ולקרב לדעתם את כל העולם, כ"א העובדי ע"ז בלבד, וע"כ צירף היצה"ר אליהם עוד כת האומרת שרוצים להיות כמלאכי השרת, ואליהם נתחברו גם הכשרים, ולבסוף נתחברו כולם כאחד לעבוד ע"ז, ואולי זהו הכוונה באמרם שלא הלך בעצת דור הפלגה, דאף מעצת אותו הכת שרצו להיות כמלאכי השרת התרחק אאע"ה ולא הלך בעצתם, ואף שהי' כל תשוקתו לעבוד השי"ת בבחי' גדולה, אבל השיג אאע"ה שכיון שהתחברו הכת הזה עם עוע"ז, סופם לעבוד ע"ז כמותם וברח מחבורתם.
פסקה יא
ומ"ש שלא עמד בעמידת סדום אפ"ל, דהנה מצינו שהתפלל אאע"ה אולי ימצאון שם עשרה צדיקים ולא מצא, ולכאורה הרי אמרז"ל דבכ"מ שהלך אברהם אבינו גייר הרבה גרים והכניסן תחת כנפי השכינה, ועלתה בידו בכח קדושתו הגדולה להמשיכם אליו ולקרבם אל הקדושה, ולא מצינו שעשה כן בסדום ואולי הי' מקום להצלתם וטעמא בעי, ואפשר דחשש אאע"ה שמא יהי' קלקולו יותר על תיקונו, דידע בהם שמשוקעים בחטאם מאוד וקשה להחזירם למוטב, ופן ואולי אותן הגרים שכבר גייר ונתקרבו אליו, יתחברו אליהם ולרעתם ע"י שילך ביניהם, ע"כ נתרחק ולא עמד ביניהם כלל, ואולי זהו הכוונה בדבריהם, שאף שבכ"מ ניסה לגייר גרים, אבל בעמידת סדום ובמושב אנשי פלשתים לא עמד ולא ישב, לטעם הנ"ל.
פסקה יב
ואפ"ל עוד בחי' בזה עפימ"ש הראב"ע והרמב"ן ז"ל בפ' ראה עה"פ כי יכרית ד' אלקיך את הגוים וגו' השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך וגו' לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני, לא תעשה כן לד' אלקיך וגו', ותו"ד ז"ל דזו אינה אזהרה שלא לעבוד ע"ז, כי הכתוב אומר לא תעשה כן לד' אלקיך, אבל הזהיר הכתוב שלא לעבוד השם הנכבד בעבודתם, וז"ל האבן עזרא ז"ל ואעשה כן גם אני לעבודת השם, ותחשוב כי תעשה טוב, לא תעשה כן, כי כל מעשיהם יתעב ד' עכ"ל ובד"ז דרך גם האוהחה"ק עיי"ש, ועפי"ד ז"ל יבואר מ"ש הכתוב כי יכרית וגו' את הגוים וגו' השמר לך, דלפי"ד רש"י ז"ל דבאזהרת ע"ז הכתוב מדבר לכאורה יקשה למה תלה הכתוב אזהרת שמירת ע"ז בכי יכרית, והרי איסור ע"ז שוה בכל זמן ואף בעת שהאומות יושבים על אדמתן, גם צ"ב משה"כ פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך, הלא אדרבה אחר שיראו שנשמדו בעונם לא ינקש אחריהם גם מנפק"מ אם אחרי השמדם או לפני', אמנם עפ"י דרכיהם ז"ל יבואר, דהי' ס"ד לומר דמה שאסר הכתוב לעשות כדרכי עבודתם אף לגבוה, אינו רק כל זמן שהם קיימים בעולם, וטעם האיסור בזה דכיון שהולך בדרכיהם ועושה כמעשיהם אף אם לש"ש, יש לחוש שמא יומשך ויוגרר לדעתם ולרעתם, אולם אחרי השמדם מפניך ואחרי שכבר הכרית ד' אותם מן העולם, א"כ אין לחוש עוד לאמשוכי שיתחברו אליהם, והי' מקום לומר דאז מותר לעשות כמעשיהם לגבוה, ע"כ אמר הכתוב כי יכרית וגו' וגם אחרי השמדם מפניך לא תעשה לד' אלקיך כמעשיהם, והטעם כי תועבת ד' אשר שנא עשו וגו' לפי ששורש מעשיהם הם מכוחות היצר וכוחות הטומאה והם תועבת ד', ואין לעשות כמוהו אף לגבוה לעולם, ובעוה"ר בזמננו עכשיו היצה"ר מתגבר בבחי' הסתה זו, לתפוס ברשתו גם את הכשרים שלא כרעו עדיין לבעל, ע"י שמסית ומפתה אותם לעשות כמעשה הרשעים על טהרת הקודש ולכוונת שם שמים, ולבסוף משתווים להם לגמרי ח"ו, לעשות כמעשיהם ועל דעתם, והעצה היעוצה להנצל מפתוי היצר בזה, הוא שלא לזוז אף זיז כ"ש מדרך הסלולה לנו מאבותינו ורבותינו הקדושים ורק באופן זה יש מציאות לכוון אל דרך האמת, וח"ו אם מבקשים לילך בדרכים חדשים אשר לא שערום אבותינו, נופלים ברשת היצה"ר בודאי ח"ו.
פסקה יג
ועד"ז אפ"ל דברי הגמ' דע"ז הנ"ל, דהנה אאע"ה מעצמו ומדעתו חקר והכיר אמונת אחדותו ית', כמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"א מה' ע"ז) וז"ל ולא הי' לו מלמד ולא מודיע דבר וכו' ולבו משוטט עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה עכ"ל, אמנם אף שלא הי' לו רב ולא דרך סלולה בעבודת השי"ת מאבותיו, ומעצמו יגע וחקר עד שמצא דרך האמת, אעפ"כ לא למד מעצת הרשעים לעשות כמעשיהם אף לש"ש ולגבוה, וז"ש אשרי האיש שלא הלך בעצת הרשעים, שלא הלך בעצת דור הפלגה, ואין כוונת המאמר שלא הלך בעצתם לרוע, דאין זה רבותא לערכו הרם של אאע"ה, אלא שהשיג בדעתו הגדולה שאין לילך בעצתם וללמוד ממעשיהם אף לכוונת ש"ש ולגבוה וכבחי' הרמב"ן ז"ל הנ"ל, ולא זאת בלבד שנשמר מדרכי דור הפלגה שלא נשמדו מן העולם אלא הפיצם ד' בכל הארץ, וכל זמן שעושי הרע קיימים איכא חשש אמשוכי אבתרייהו ע"י שמשתווין למעשיהם כנ"ל, אלא אף בדרך חטאים לא עמד, שלא עמד בעמידת סדום, אף אחר שנאבדו הם וזכרם מן העולם, אעפ"כ לא למד אאע"ה ממעשיהם לעשות כן אף לגבוה, וכבחי' שאמרנו לעיל דאף אחרי השמדם מפניך לא תעשה כן לד' כמעשיהם.
פסקה יד
ולדרכנו יתבארו שינוי הלשונות שאצל דור הפלגה הזכירו ז"ל שלא הלך, ובאנשי סדום אמרו שלא עמד, ולכאורה צ"ב כוונת השינוי, דבודאי שהתרחק אאע"ה משניהם עד קצה האחרון, ולא הלך ואף לא עמד במחנותם ובחבורתם, אולם בדור הפלגה שלא נאבדו מן העולם לגמרי, נזכרו מעשיהם בלשון הליכה, מפני שעדיין היו הולכין ומוסיפים במעשיהם הרעים, וז"ש שלא הלך בעצת הרשעים זה דור הפלגה, אבל באנשי סדום שנאבדו מן העולם נקראו מעשיהם בבחי' עמידה, וז"ש ובדרך חטאים לא עמד שלא עמד בעמידת סדום, שאף אחר שנאבדו מן העולם לא עשה אאע"ה כמעשיהם אף לגבוה, ויובן הקישור במאמר ר"ש שאמר אב לא למדו ורב לא הי' לו ומהיכן למד תורה, ר"ל דאחרי שלא הי' לו רב ומורה דרך בעבודת השי"ת, ולא דרך סלולה מאבותיו, מהיכן זכה להתרחק מדרך הרשעים כ"כ שלא ללמוד מהם אף לגבוה, דעכשיו כבר יש בידינו הבחנה ברורה ודרך סלולה מאבותינו ורבותינו הקדושים מוסדי דור ודור, שכל דרכם ומעשיהם היו היפך דרך הרשעים, ועלינו רק לדעת ולהזהר שלא לזוז אף זיז כ"ש מדרכיהם הטובים, כי אף שינוי כל שהוא וקלה עלול שיהי' מהסתת היצר ומשורש הרע מדרכי הרשעים, אבל אאע"ה שלא הי' לו אב המלמדו ולא רב, מהיכן הי' לו המבחן בזה, ע"ז תירץ ר"ש דזימן לו הקב"ה ב' כליותיו כמין שני רבנים, והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה, ובזה בחן דרכו, וכמ"ש בספה"ק שהיו איבריו מושכין אותו רק למה שהוא רצון הבוי"ת.
פסקה טו
ויתבאר קישור יתר דברי המדרש והי' כעץ שתול על פלגי מים ששתלו הקב"ה בארץ ישראל, דלפי שהתרחק מעצת רשעים בתכלית הריחוק, ע"כ הי' יכול להתקיים בא"י ויהי' לו קיום נצחי בה, דלמעלת קדושת א"י אינה סובלת הרעים והמתחברים אליהם ר"ל, וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה, וההצלחה בהם היתה מה שהפרידם מעל יצחק בנו ושילחם אל ארץ קדם, דמה שבאו לעולם הי' עפ"י הדיבור שראתה חכמתו ית' צורך בזה, ואולי לטעם הבירור וכמו שנבראו שאר האומות כדי לברר הטוב מהרע כידוע, והצלחת אאע"ה בבני קטורה הי', שהפריד הקליפה מעל הקדושה שלא יתערבו בזרעו אחריו ולא ילמדו דורות ישראל ממעשיהם, וע"ד שפי' בעשהטה"ק זי"ע מאמר המשנה ד' מדות בהולכי ביהמ"ד, ומנו ביניהם מי שאינו הולך ואינו עושה, ולכאורה חלוקה זו אינו מהולכי ביהמ"ד ואין לו חלק ביניהם כלל, ולמה מני לי' בהדייהו, ופי' הוא ז"ל דמי שאינו הולך ואף אינו עושה הוא רשע, ומוטב שלא ילך בביהמ"ד ולא יתחברו עמו הולכי ביהמ"ד, וע"כ נחשב ג"ז ממדות הולכי ביהמ"ד, דע"י שאינו הולך יש להם קיום להולכי ביהמ"ד, ולא יהיו נתפסים ברשעתו, ועד"ז אפשר לפרש שזו היתה הצלחת אאע"ה בבני קטורה שע"י ששילחם והפרידם מעל בניו נתקיימו זרע ישראל בשלימותם.
פסקה טז
נחזור לראש דברינו מה שהקשה המהר"ל זלל"ה על דברי רש"י ז"ל שפי' קטורה ע"ש שנאים מעשי' כקטורת, ולעיל עה"פ ותלך ותתע במדבר וגו' דרשו ז"ל שחזרה לגילולי בית אבי', (עיין קושיא א') והוא ז"ל תירץ דאחר שחזרה לביתו של אאע"ה עשתה תשובה עיי"ש, אמנם עדיין צ"ב דבודאי גם בהיותה בפעם ראשון בביתו של אאע"ה היו מעשיה נאים, דאל"ה לא זכתה להדבק בגוף קדוש כאברהם אבינו, כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, ואחרי שהיתה סמוך ודבוק לקדושה נפלאה כזו, איך ירדה כ"כ פלאים עד שחזרה לגילולי בית אבי', אמנם רואין מזה עד כמה קשה ומזיק ההתחברות לרשעים, שאף אחר שהיתה בביתו של אאע"ה והיתה צדיקת בודאי, מ"מ כשחזרה למקום רשעים חזרה לגילולי בית אבי', ואח"כ כששבה לבית אברהם חזרה לצדקתה והיו מעשי' נאים כקטורת, וא"ש קישור דברי המדרש שהסמיכו לכאן דרשא זו אשרי האיש אשר לא הלך וגו', שלא הלך בעצת דור הפלגה ובעמידת סדום וכו' וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה, ועפי"מ שפירשנו כל דבריהם ז"ל על קוטב א' יסובבו, ושורש הענין להתרחק מחבורת רשעים כנ"ל, ובזה יתיישבו הסתירות גבי הגר שנקראת קטורה ע"ש שנאים מעשיה כקטורת, ובמקו"א דרשו ז"ל שחזרה לגילולי אבי', אמנם כ"ז בכח ההתחברות, ואפי' צדיקים גמורים אם מתחברים לרשעים נתפסים ח"ו לדעתם בודאי ר"ל, וע"כ הסמיכו ז"ל לכאן לדרוש בשבחו של א"א שהשלים א"ע בבחי' זו, והי' נזהר מכל נדנוד של התחברות עד קצה האחרון, והתרחק מלעשות כמעשיהם ועצתם אף לש"ש ולגבוה כנ"ל.
פסקה יז
ואפ"ל עוד דמ"ש ז"ל על הגר שחזרה לגילולי בית אבי' אולי אין הכוונה כפשוטו ממש, ואפשר לבארו עפימ"ש הראב"ע ז"ל בפ' וישלח עה"פ הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם וז"ל חלילה שישכב הנביא עם עובדת אלהי נכר, ופי' תמצאנו בפ' וילך עכ"ל, ובפ' וילך כתב שבערך קדושת המקום בארץ ישראל הי' נחשב לבחי' ע"ז, מה שלא הי' נחשב כן בעודם בחו"ל עכת"ד ז"ל וכעין בחי' זו מצינו בדברי האריז"ל על מ"ש ז"ל בכמה דברים שהעושה אותם ה"ה כאילו עובדי ע"ז, כמו המחליף בדיבורו וכל מי שיש בו גסות הרוח ואינך, אף דבכל אלו אין ב"ד ממיתין העושה אותם, ואין דינם בסקילה כעובד ע"ז ממש, אבל בעולמות הגבוהים יותר, לפי ערך קדושת המקום שם, נחשב הפגם כעובד ע"ז, (ובדברנו פ' יתרו שובבים הארכנו בביאור הענין עיי"ש) ועד"ז אפ"ל בהגר שכל זמן שהיתה בביתו של אאע"ה בארץ ישראל, היתה מתנהגת בערך קדושת א"י, והיתה נשמרת מאלהי נכר הארץ, אף מאותן בחי' ע"ז שאינם נחשב כע"ז בחו"ל ואחר שחזרה לחו"ל לא נזהרה עוד בשמירתן והו"ל כאילו חזרה לגילולי בית אבי', ואחר ששבה לבית אאע"ה עשתה תשובה אף על זה והיו מעשי' נאים כקטורת.
פסקה יח
ואפ"ל עוד בחי' בזה עפי"ד בעלי התוס' זללה"ה (בתוס' הרא"ש) עה"פ ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה, וז"ל ויש במדרש שע"פ הדיבור לקחה, ובספר הר' יודא חסיד נמצא כיון שע"פ הדיבור הי' למה היו הבנים רעים וכו', וי"ל שגלוי לפניו שיצאו ממנו שיקיימו שבע מצות, אבל לא ירצו לקבל התורה, ולכך הוציא אומות הללו כדי שכל הפורעניות שעתיד לבוא על ישראל יבוא עליהם ויירשו ישראל את חלקם בג"ע עכ"ל, ויתבאר הענין עפ"י דברי ספה"ק נועם אלימלך (פ' בהעלותך) עה"פ וישמע משה את העם וזל"ק, אאע"ה התפלל, לו ישמעאל יחי' לפניך, שבודאי אאע"ה שהשיג כל התורה והי' נביא וידע שעתיד ישמעאל להרע לישראל, אלא שהתפלל על ישמעאל מחמת שבחר לישראל עול הגלות ולא גיהנם, ובאותה תפלה שהתפלל על ישראל הכניס אותה מחשבה, אף שעתיד להרע לישראל מוטב שיסבלו עול גלות והתפלל שיחי' וכו' עכלה"ק, נמצא לפי"ז שהגלות הוא זכות לישראל שעי"ז ניצולין מגיהנם, גם ע"י שסובלין עול גלות ואינם דוחקים את הקץ, יהיה לישראל זכות גדול להחיש זמן הגאולה, אמנם כיון שאוה"ע אין מכוונים בזה לטובת ישראל לזכותם, אין ראוי שיחשב לאוה"ע אותו הזכות, כיון שאין כוונתם לטובת ישראל רק לטובת עצמם, וכמו שאמרז"ל (ע"ז דף ב' ע"ב) לע"ל יאמר הקב"ה לאוה"ע במאי עסקתם, אומרים לפניו רבש"ע הרבה שווקים תקנינו וכו' וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל, אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם וכו' שנא' מי בכם יגיד זאת ואין זאת אלא תורה וכו', הרי דאף שלפי האמת גם ישראל נהנים ממה שעשו שווקים ומרחצאות, מ"מ לא נחשב לאומה"ע לזכות, כיון שלא עשו אותם אלא לצורך עצמם, מכ"ש בענין הגלות אע"פ שזכות הוא לישראל, אבל כיון שהם אין מכוונים לטובת ישראל כ"א לרעתם בודאי שלא יהי' להם זכות, אבל ישראל יעלו ויירשו את זכותם, ואפ"ל בזה דברי בעלי תוספות זלל"ה שיירשו ישראל את חלקם בג"ע.
פסקה יט
עוד מצינו ענין זה שישראל יורשין זכותם של או"ה כמ"ש בספה"ק קדו"ל (דרוש לשבועות עה"פ ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וגו', דקשה הוי לי' למימר וזרח לשעיר לפי פירוש רש"י ז"ל, ופי' הוא ז"ל עפ"י אומרם ז"ל מלמד שהחזיר הקב"ה על אומה ולשון אם יקבלו את התורה, ושאל עשו מה כתיב בה אמר הקב"ה לא תרצח ולא רצה לקבלה, ולישמעאל אמר לא תנאף ולא רצה, אמנם יתר התורה רצו שניהם לקבל וכו', נמצא שהי' להם קצת ההשתוקקות, שהיו משתוקקים כל אומה ואומה לקבל התורה, והכל ירד להם לישראל וירשו את כל זכותם של אוה"ע, וז"פ הפסוק וזרח משעיר למו פי' שהזריח השי"ת לישראל משעיר, הופיע מהר פארן כנ"ל מישמעאל שהי' לו קצת תאוה, והאיר על ישראל התאוה שלו וכו' עכלה"ק).
פסקה כ
ובזה נבוא לביאור המדרש אשר פריו יתן בעתו זה ישמעאל דהנה אם יהי' הגאולה העתידה בבחינת אחישנה, שזה דוקא אם ישראל זוכין, כמו"ש ז"ל (סנהדרין דף צ"ח ע"א) זכו אחישנה לא זכו בעתה, אז לא יהיו ישראל צריכים ליירש עוד זכותים מישמעאל ושאר אוה"ע, כי יהי' להם בעצמם זכותים רבים שיזכו על ידם לגאולה, משא"כ אם הגאולה הוא בעתה אז כל זכות שיהיו יכולין לרכוש ולהוסיף יהי' ריווח גדול לישראל להחיש הגאולה, ואולי זהו כוונת המדרש אשר פריו יתן בעתו, פי' כשיהי' הגאולה בעתו, אז יתן ישמעאל כל פריו, כלומר כל הזכותים שיהי' לו, ויתנם הכל לישראל, דבאמת האוה"ע הם הגורמים שיתעכב הגאולה שלימה עד הזמן של בעתה, וכאומרם ז"ל (ברכות דף י"ז ע"א) גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות, יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצוניך בלבב שלם, וכיון שהם הגורמים לעיכוב הגאולה עד הזמן של בעתה, דין הוא שכל הפורעניות של ישראל יבוא עליהם ונירש מהם כל זכותם שיש להם, וז"פ אשר פריו יתן לישראל בעתו זה ישמעאל, שכשיהי' הגאולה בעתו אז יירשו ישראל כל פריו, וכמ"ש בבעלי תוס' שישראל יירשו את כל זכותו, ועלהו לא יבול זה יצחק, פי' גם בעת הגלות שלא יזכו עדיין לעיקר הפרי ותשלום גמול הזכיות, יהיה קיום לבנ"י שיוכלו לעמוד ולסבול עול הגלות, עד שירחם ה' ית' וירא בעני עמו, וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה שגם את זכותם יירשו בנ"י לעתיד כשיהי' הגאולה שלימה, ומהאי טעמא הולידם אאע"ה אע"פ שהיו רשעים כדי שיירשו ישראל זכותם לעתיד כמ"ש בבעלי התוס'.
פסקה כא
עוד אפ"ל אומרו וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה עפי"מ שכתבו בבעלי התוס' עה"פ ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות, וז"ל אמרינן בחנק שם טומאה מסר להם וכו' וה"ר יעקב ממוטרויי"ל אומר שם טומאה כלומר למדם לקרות לע"ז שלהם שם טומאה, כמו פעור ומרקוליס שנקראו ע"ש שמטמאין אותם, ומתחלה היו קוראים אותם בשם הקב"ה כדכתיב אז הוחל לקרוא בשם ה' עכ"ל, וידוע שזה הוא צרה גדולה אם נותנין לע"ז ולהירוס הדת שם קודש, כמו שעושין כן בעוה"ר בדור הזה שלהירוס הדת וחילול השם קורין קידוש השם, ועי"ז יש לו יותר כח המושך לצודד נפשות ישראל לכחות הטומאה, משא"כ אם יודעין ומגלין שמו האמתי שהוא ע"ז והירוס הדת, אז יכולין להשמר ממנו ע"י ששמו מוכיח עליו שהוא דרך טומאה, נמצא שבזה שלימד אותם אאע"ה שמות הטומאה עשה טובה לכל העולם כולו עד סוף כל הדורות שלא יהיו קורין את הע"ז בשם הקב"ה, ועי"ז יוחלש כחו מלהיות מושך אצלו נשמות ישראל וז"פ המדרש וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה, שעל ידיהם הי' לו לאאע"ה הצלחה גדולה במה שמסר להם שמות הטומאה, ולפי דרכינו הנ"ל נתוסף עוד הצלחת אאע"ה בזה, דהרי גם להם הוא זכות גדול מה שנחלש כח הע"ז וכח הטומאה בעולם, ולעתיד יירשו ישראל את כל זכותם של בני קטורה כנ"ל, א"כ הצלחה גדולה הי' לו לאאע"ה ע"י בני קטורה, והשי"ת יעזור שנזכה להיות דבוק באמת בתורה ובמצות ובדרך האמת ויתרומם במהרה קרן התורה וישראל, ויתגלה כבוד שמים עלינו במהרה בימינו אמן.
פסקה כב
ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה, יל"ד במלת ויוסף מהו ההוספה בזה, ורז"ל אמרו שהיא הגר, וא"כ חזר על הראשונות ואין זה הוספה.
פסקה כג
ב) במד"ר ויוסף אברהם וגו' כתיב אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים זה דור הפלגה ובדרך חטאים לא עמד אלו אנשי סדום וכו', אשר פריו יתן בעתו זה ישמעאל ועלהו לא יבול זה יצחק, וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה שנא' ויוסף אברהם וגו', והדקדוקים רבו (וכבר נפרטו לעיל) ויל"ד עוד דידוע דבכ"מ הפרי עיקר וחשוב יותר מן העלין שהם שומר לפרי, ולפי"ז תמוה דרשתם ז"ל אשר פריו יתן בעתו זה ישמעאל, ועלהו לא יבול על יצחק, גם צ"ב אומרם ז"ל וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה, מהו ההצלחה בבני קטורה וכולם רשעים היו, ומדין מבני' יצאו וכמה סבלו ישראל על ידם, גם יש להבין מה שנשא אאע"ה את קטורה שהיתה מבנות מצרים ומבני חם זרע פסול, ואיככה נתדבק אאע"ה בזרע חם, והי' יכול לקחת אשה ממשפחתו ומבית אביו, וכמו שעשה בזיווג ראשון וכן בזיווג יצחק.
פסקה כד
אמנם אמרו רז"ל בב"ר שעפ"י הדיבור נשאה, היך מה דאת אמר ויוסף ד' דבר אלי עיי"ש, ועמקו מחשבותיו ית"ש ואנחנו לא נדעם, וראתה חכמתו ית' שיש צורך בזיווג הזה, להוציא יקר מזולל, ואוצר סגולה של ניצה"ק משורש הרשעים האלה, צא ולמד שרבקה אמנו מקור השתלשלות קדושת ישראל יצאה מבית בתואל ולבן מקור הרשע, ושם הי' טמונה בקרבם נשמה גבו' וקדושה נשמת רבקה אמנו, ומצינו שמעמון ומואב הגרועים שבאומות יצאו ב' פרידות טובות רות המואבי' ונעמה העמונית, ומהם נצמח שורש מלכות בית דוד ונשמת משיח, וכבר גילה האריז"ל בטעמן של דברים, שהבוי"ת מסבב השתלשלות נשמות גבוהות בדרך עקלתון, כדי להסתיר הענין מהמקטריגים, ועוד טעמים בזה עד אין חקר, וכמו"כ מצינו במדין שהוא מבני קטורה יצאה מהם צפורה אשת משה ובני משה שרבו למעלה מס' רבוא כאמרז"ל (ברכות ז' ע"א) ומבואר בספה"ק שקבלה בידינו דמשה"כ ועלו מושיעים וגו' לשפוט את הר עשו יתקיים ע"י בני משה, ובעת גאולה העתידה יתגלו לעינינו וילחמו מלחמתם של ישראל להנקם מעשו ואדום, ובאלו אשר הזכרנום כבר יצאו הניצה"ק ממאסרם ושביים, וכבר גילו לנו חז"ל סודותם, אמנם ישנם עוד ניצה"ק רבים בשביית הרשעים, שעדיין לא הגיע קיצם וזמנם לצאת, ולעתיד כשיעשה ד' כלה בכל הגוים וכל הרשעה כולה תאבד, יגאלו כל הניצה"ק ממאסרם, ואז יתגלה לעינינו שהי' צורך בכ"ז, מה שנשא אאע"ה קטורה עפ"י הדבור, והוליד אומות הרשעים, שמכולם יצאו נשמות קדושות וניצה"ק, ועמקו מחשבותיו ית', שהי' מוכרח להיות השתלשלותם בדרך זה כנ"ל.
פסקה כה
וכתב הרמ"ע מפאנו זלל"ה לפרש הפסוק (תהלים פ"ג) ויחפרו ויאבדו וידעו כי אתה שמך ד' לבדך עליון על כל הארץ, דלכאורה יל"ד אחר שיחפרו ויאבדו ויכלו מן העולם, איך ידעו כי אתה שמך לבדך עליון על כל הארץ, וביאר הוא ז"ל דהכוונה על הניצה"ק אשר בשבי' בקרבם של רשעים, ולעתיד כשיחפרו ויאבדו הרשעים יצאו הניצה"ק ממאסרם, ועליהם קאי וידעו כי אתה ד' שמך לבדך עליון על כל הארץ עכת"ד ז"ל.
פסקה כו
ובזה יבואר מאמרם ז"ל במדרש אשר פריו יתן בעתו זה ישמעאל ועלהו לא יבול זה יצחק, דבעתו ירמוז על זמן גאולה העתידה, עיין בדברנו לעיל (פ' בראשית) שפירשנו בדברי המדרש ודבר בעתו מה טוב ויאמר אלקים יהי אור, עפ"י בחי' הנזה"ק פ' ויחי, שאף אם יהי' הקץ בבחי' אחישנה יהי' ג"כ בעתה ובזמנה הקצוב לה, אלא שהבוי"ת ישנה ויחליף הזמנים להקדימם עיי"ש, וז"ש אשר פריו יתן בעתו זה ישמעאל, דכשיהי' הזמן של בעתו זו הגאולה, אז יתן ישמעאל את כל פריו, היינו הניצה"ק אשר בשבי' אצלו, שהם הפרי והעיקר, וכל מה שבאו לעולם, לא הי' אלא בשביל להצמיח ולהוציא פרי זה, ולעתיד כאשר יחפרו ויאבדו ויכלו הרשעים האלה, יתנו כל פריים להיות קודש הילולים לד', אבל טרם שזכינו להוציא מהם פריים דהיינו בזמן הגלות, העלים שלהם מרורים וקשים כלענה וסובלים ישראל הרבה מהם, לא כן יצחק אבינו וזרעו גם העלין שלהם הם טובים ויפים, וז"ש ז"ל ועלהו לא יבול זה יצחק, שאף טרם שזכינו להשלמת וגמר הפרי שיהי' בגאולה העתידה בב"א, גם העלים הם רטובים ומשורשים בקדושה, ואף גם בעניני חומריותם כמו משא ומתן ואכילה ושתי' וכדומה בעניני העוה"ז, הם מקושרים ודבוקים בתוה"ק כ"א לפי בחי' ודרגא דילי', וזה כינו חז"ל בשם עלין, כמ"ש ועליהו לא יבול שאפי' שיחת חולין של ת"ח צריך לימוד, שג"ז כלול מתוה"ק ואהבת ודביקות הבוי"ת, וז"ש ז"ל ועלהו לא יבול זה יצחק, וכש"כ בגמר הפרי לעתיד יהיו ישראל במדריגתן גדולים מאוד יותר ממלה"ש.
פסקה כז
ופוק חזי מ"ש הרמב"ם ז"ל באגרת תימן וזלה"ק, ואתם אחינו ידוע לכם שהקב"ה הפילנו במהמורות עונותינו, בתוך אומה זו שהיא אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו וכו', ואנחנו בעודנו סובלים שעבודם וכזביהם ושקרותם למעלה מיכולתנו, שאין ביכולת האדם לסבול וכו', וכמו שהוכיחונו רבותינו לשאת כזבי ישמעאל ושקרו ולשתוק ממנו, וסמכו זה לפסק שכתוב בשם בניו, ומשמע ודומה ומשא שמע דום ושא, וכבר הסכמנו כולנו גדולים וקטנים לסבול שעבודם וכו' עכ"ל הזהב, ובעוה"ר זה הי' בעוכרינו בדור האחרון הזה, שלא הלכו רשעי הדור בדרך שצותה עלינו התוה"ק שמע ודום ושא, אלא רצו ליקח ממשלה בעצמם לפני הזמן, ודא עקא שנתארך גלותינו ועדיין בן דוד לא בא, ולולי זאת כבר היינו נגאלים.
פסקה כח
ובזה יבואר דברי המדרש הנ"ל וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה, שגם בהם הצליח אאע"ה, להוציא על ידם ניצה"ק, ויתוספו ויתחברו אל הקדושה, לעתיד, כאשר יגיע עתם וזמנם לצאת ממאסרם, ובזה יתיישב הלשון ויוסף אברהם דלכאורה צ"ב הכוונה בזה (עיין לעיל קושיא א') ולדרכנו בא הכתוב לתרץ איך נתדבק אאע"ה בזרע חם הפסול, ולז"א ויוסף אברהם שע"י זיווג זה הוסיף אאע"ה בחי' קומת הקדושה, ע"י אומות הללו שיצאו ממנה, ואף שהיו כולם רשעים אבל קמי שמיא גליא השתלשלות הניצה"ק העתידין לצאת מהם, ועפ"י הדיבור נשאה שהורו לו מן השמים כן לתכלית הטובה שיתברר מהם לעתיד, אולם אאע"ה לא הי' דרכו בכך להתחבר אל הרשעים אף ע"מ לתקן רק בענין זה שהורו לו מן השמים, וזהו שהסמיכו חז"ל לדרוש את הפסוק אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים זה דור הפלגה וכו' ובדרך חטאים לא עמד שלא עמד בעמידת סדום, וע"ד שביארנו בדברנו לעיל שלא עמד בעמידת סדום אפי' ע"מ לתקנם, וכאן עשה בהוראת שעה ועפ"י הדיבור לבד והבן.
פסקה כט
באופן אחר יתבאר דברי המדרש הנ"ל, בהקדם להעיר עוד במאמה"כ ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וגו', פרש"י מדברי המד"ר ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, א"ר נחמי' ברכת דייתיקי נתן לו, שאמר לו הקב"ה לאברהם והי' ברכה, הברכות מסורות בידך לברך את מי שתרצה, ואברהם מסרם ליצחק עכ"ל, וכתב הרא"ם והגו"א זלל"ה דא"א לפרשו כפשוטו על מתנות נכסיו, שהרי כבר נתנם ליצחק כששלח אליעזר לחרן, כדכתיב ויתן לו את כל אשר לו, פרש"י שטר מתנה הראה להם, וא"כ מה יתן לו עוד, אעכ"ח קאי על כח הברכות שמסרם לו עכ"ד.
פסקה ל
אמנם צ"ב ממ"ש בגמ' סנהדרין (צ"א ע"א) פעם א' באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו ארץ כנען שלנו ושלכם דכתיב ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם, וכתיב אלה תולדות יצחק בן אברהם, א"ל גביהא בן פסיסא וכו', מהיכן אתם מביאין ראי' מן התורה, אף אני לא אביא ראי' אלא מן התורה, שנא' ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות, אב שנתן אגטין לבניו בחייו וכו' כלום יש לזה על זה כלום, מאי מתנות א"ר ירמי' בר אבא מלמד שמסר להם שם טומאה עכ"ד הגמ', ולכאורה לפי"ד רש"י והמד"ר לא יהי' מפסוק זה ראי' כלל לדחות טענתם של בני קטורה, דלא מיירי הכתוב ממתנות נכסים כלל, ויותר הי"ל להביא ראי' מפסוק וכל טוב אדוניו בידו, ומפסוק ויתן לו את כל אשר לו האמור בשליחות אליעזר, וכדרשתם ז"ל שמסר בידו שטר מתנה על כל נכסיו ליצחק, והמהרש"א ז"ל בח"א שם כתב דתלמודא דידן פליגא אב"ר, ומפרש הכתוב כמשמעו שנתן ליצחק כל ממונו ועושרו, ולפי"ז שפיר הביאו ראי' מהכא לדחות טענתם של בני קטורה, אמנם לדבריו יקשה קושית המזרחי שהרי כבר נתנם ליצחק כששלח אליעזר ומאי נתן לו עוד, וגם דכללא אית לן דאפושי פלוגתא לא מפשינן וצ"ב להשוות דברי הגמ' ודברי המד"ר דלא ליפלגו אהדדי.
פסקה לא
ב) עוד קשה איך הביאו ישראל ראי', דאין לבני ישמעאל ובני קטורה חלק בארץ ישראל, מדנתן אברהם אבינו את כל אשר לו ליצחק, ודלמא היתה מתנת חלוקה זו רק בנכסים שהי' מוחזק אאע"ה באותה שעה, כדכתיב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק אבל ירושת הארץ עדיין לא זכה בה אברהם דהכנעני והפריזי אז יושב בארץ, ועדיין יש מקום לבע"ד לחלוק ולומר דבזה לא עשה אאע"ה חלוקה, ולא סילק זכותם של בני ישמעאל וקטורה ממתנת הארץ, ויותר הי"ל להביא ראי' מדכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע, דבני ישמעאל ובני קטורה לא נחשבו לזרע אברהם להתייחס אחריו, גם עפימ"ש המהרי"ט דלפי שנשאו נשים נכריות, והולד הולך אחר האם לא נחשבו לזרע אברהם כלל, ולפי המבואר בגמ' הי' כל טענתם מן התורה מדכתיב ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם, והי"ל לדחות טענתם מן התורה שלא נקראו זרע אברהם, ומדוע הביאו ראייתם מויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, שאין משם ראי' כ"כ על ירושת הארץ כנ"ל.
פסקה לב
ג) גם צ"ב מאמרם ז"ל בסנהדרין שם, מאי מתנות א"ר ירמי' בר אבא שם טומאה מסר להם, פרש"י כשוף ומעשה שדים, וכתב המהרש"א ז"ל וצריך לומר דסוגיא דהכא אתיא כמאן דאמר בן נח לא נצטו' על הכישוף, דאל"ה לא הי' מוסר להם כישוף משום לפני עור עיי"ש, אמנם עדיין אין ביאורו מספיק, דסוכ"ס נגרם בזה להרבות טומאה בעולם, דמשמע דאלמלי לא מסר להם אאע"ה ידיעה זו לא היו יודעין אותה, וראוי להבין לאיזה טעם הודיעם אאע"ה דרכי הכשוף וכוחות הטומאה, והרי עבודתו של אאע"ה כל ימיו הי' רק להרחיב גבולי הקדושה ולהכניע כוחות הטומאה, ולכאורה ע"י הודעה זו נתרבה ידיעת הטומאה בעולם, ומ"ט עשה אאע"ה ככה וצ"ב.
פסקה לג
והנ"ל בביאור הענין בהקדם דברי הזוה"ק פ' תשא (קצ"א ע"ב) וזלה"ק ת"ח כל ענני יקר דאזלו במדברא, לא הוו חפיין אלא לבני ישראל לחודייהו וכו', ואלין ערב רב וכו' אזלי לבר ממשרייתא וכו', עד השתא אתכפיין אינון ערב רב, והשתא קמו ובעו עובדא לאתקפא לסט"א, אמרו או נהא כולנא עמא חדא ונהוי בכללא עמכון, או יהא לן מאן דיהך קמנא כמה דיהך אלהכון קמיכון, אמר אהרן ח"ו דאלין ישתתפון בעמא קדישא למהוי כלא כללא חדא וכו', אלא טב איהו לאפרשא להון מגו עמא קדישא עד דייתי משה, ואהרן לטב אתכוון, אלא סגיאין הוו מישראל דאשתתפו בהדייהו בלבא וכו' עכ"ד הזוה"ק, מבואר בדברי הזוה"ק בפירוש דאהרן הכהן בחר לעשות העגל בשביל הערב רב, כדי לאפרשא להון מגו עמא קדישא, ולא ישתתפון בעמא קדישא וכו', וכל התקלה הי', בשביל שנמצאו בין ישראל דאשתתפו בהדייהו בלבא, ולולא זאת לא הי' פגם בדבר כלל כמבואר שם.
פסקה לד
ועד"ז יתפרש לעניננו דאאע"ה רצה להפריש ולהפריד בני ישמעאל ובני קטורה מזרע יצחק ודורות ישראל העתידים, שלא יהי' ביניהם לעולם שום בחי' של התחברות, ולטעם זה מסר להם שמות הטומאה כשוף ומעשה שדים, וישלחם אל ארץ קדם, שהוא מקומם של עזא ועזאל ראשי המכשפים, ובזה הפרידם מעל יצחק פירוד עולמי, דע"י שנתקשרו ונתחברו בכוחות הטומאה, לא יוכלו עוד לסבול התחברות הקדושה, וכמעשה שכתב מהרח"וו זלל"ה וז"ל הלכתי אצל פליל אחד מכשף, בקי מאוד ברפואות הניזוקין מן השדים, ורציתי לחקור את חכמתו וכו', שאלתי ממנו בנחת ובלחש כמנהגו ולא הי' יודע להשיבני כלל, וינסה בכל מיני חכמותיו להשיב ולא הועיל, אז אמרתי לו א"כ איך ידעת להכירינו מבלי הקדמה ידיעה, ויאמר לי זה סיבה לזה, והיא כי אני משתמש בהשבעות לשבעה מלכי שדים, והם הודיעוני מעלתך ואמרו לי כי הנה אדם גדול וקדוש עליון יהודי בא אליך, ואנו אין בנו כח לעמוד פה עמו, מיד הניחוני והלכו להם, ואני רואה אותם עומדים על ההר שכנגדינו עד שתלך אתה, ולכן לא אדע להשיב תשובות שאלתך עכ"ל, ועד"ז יתבאר שהי' כוונת מעשיו של אאע"ה לש"ש ועובדא טבא עביד במה שמסר להם שמות הטומאה וכשוף ומעשה שדים, כדי לאפרשא להו מזרע יצחק, וכעובדא דאהרן שעשה העגל לע"ר לתכלית הנ"ל.
פסקה לה
ובזה יתבאר דברי הגמ' דסנהדרין הנ"ל, שהביאו ישראל ראי' שאין לבני קטורה ובני ישמעאל זכות בירושת הארץ, מדכתיב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וכו', ולדרכנו אפשר דעיקר ראייתם הי' מסיפא דקרא, ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות, ומפרשי בגמ' מאי מתנות שם טומאה מסר להם, וכפרש"י ז"ל כשוף ומעשה שדים, וכיון שכן שהם עסוקים בכשוף ומעשה שדים, אין להם זכות וחלק בארץ כלל, דאפי' בישראל אין להם חלק בארץ רק בתנאי שמירת התורה והמצות, כדכתיב ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו, וכדאיתא בספרי לאלה תחלק הארץ לכשרים כמותכם, וכש"כ באלו שעסוקים בכשוף ומעשה שדים, שא"א שיהי' להם חלק בארץ הקדושה, ומה"ט מסר להם אאע"ה כשוף ומעשה שדים, שע"י עסקם בהם יעזבו ארץ ישראל וילכו אל ארץ קדם ויפרדו מעל יצחק, ובזה נצח אותם גביהא בן פסיסא בטענה שאין עלי' תשובה, שגם אלכסנדרוס מוקדון השיג דבר זה שא"א להתיישב בארץ ישראל ולעסוק בכשוף ומעשה שדים, ולא היו רוצים לפרוש ממעשיהם, ע"כ מוטב מחלו חלקם בארץ והלכו להם.
פסקה לו
ומעתה סרו כל הקושיות הנ"ל, דאה"נ דראיית הרישא דקרא אפשר לדחות דלא מיירי במתנות נכסים, ויותר הי"ל להביא ראי' מויתן לו את כל אשר לו האמור בשליחות אליעזר, אמנם גם מהתם ליכא למילף, דדלמא נתן לו רק נכסים שהי' מוחזק בהם כבר, אבל ירושת הארץ עדיין לא זכה בה אברהם באותה שעה כקושיתנו, וע"כ עיקר ראייתם מהך קרא דכתיב בסיפא ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות שמסר להם כשוף ומעשה שדים, ומעתה אין להם זכות בארץ ישראל כלל.
פסקה לז
ויתבאר לדרכנו קישור דברי המדרש הנ"ל ויוסף אברהם ויקח אשה וגו' אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים זה דור הפלגה, ובדרך חטאים לא עמד אלו אנשי סדום וכו', ולכאורה מאי שבחי' של אאע"ה בכך, שלא הלך בעצת דור הפלגה ולא עמד בעמידת סדום, אולם כבר בארנו בדברנו לעיל שהכוונה בזה שלא הלך ביניהם אף ע"מ לתקנם ולקרבם לתורה, ואף שהשתדל בהצלתם והתפלל אולי יש עשרה צדיקים ולא מצא, ולכאורה א"כ מדוע לא השתדל לקרבם ולהחזירם בתשובה, אמנם לא רצה אאע"ה להיות לו עמהם שום התחברות מפני שרשעים היו, ואמרו ז"ל באבות דר"נ (פ"ט ס"ד) אל תתחבר לרשע ואפי' לקרבו לתורה ואף שלרום קדושתו של אאע"ה לא הי' מזיק התחברותם, אבל חשש בשביל זרעו דורות ישראל הבאים, ולטעם זה לא חש על תקנתם, בשביל תועלת דורות העתידים, וא"ש קישור דרשתם ז"ל לפרשה זו ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה וגו' ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות וגו', ואף כאן עשה כן שלא חש לתקנתם, ומסר להם כשוף ומעשה שדים, בשביל תועלת דורות ישראל, כדי להפרידם מהם עולמית, וזה שסיימו במדרש וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה, שהצליח אאע"ה במעשיו בבני קטורה, שע"י שלמדם כשוף ומעשה שדים נפרדו מעל יצחק ואבדו זכותם בארץ ישראל כנ"ל, ובזה יתבאר קישור סיום דברי המדרש ובתורתו יהגה א"ר שמעון אב לא למדו, ורב לא הי' לו ומהיכן למד את התורה, אלא זימן לו הקב"ה ב' כליותיו כמין ב' רבנים ומלמדות אותו תורה וחכמה, דלכאורה מהיכן השיג אאע"ה שמות הטומאה וכשוף ומעשה שדים, והרי לא הי' לו שום בחי' התחברות עם אנשי סדום ודור הפלגה שעסקו בזה, וגם רב לא הי' לו ללמדו, ומנין ידע להשיגו, וע"ז תירצו שזימן לו הקב"ה ב' כליותיו כמין שני רבנים ומלמדות אותו תורה וחכמה, והשיג כל מה שהי' צורך אליו לעבודתו ית', ואף זה השיג בשביל תועלת דורות ישראל העתידים כנ"ל.
פסקה לח
במדרש תנחומא ויוסף אברהם ויקח אשה וגו', ילמדנו רבינו כמה תפלות אדם מתפלל ביום, ר"ש בר נחמן אמר לפי שהיום משתנה ג' פעמים וכו', לפיכך צריך האדם להתפלל ג"פ בכל יום, ריב"ל אמר אברהם תיקן תפלת שחרית, יצחק תיקן תפלת מנחה וכו', יעקב תיקן תפלת הערב וכו', ומה ראו לתקן ג' תפלות כדי שיהא אדם מוסיף בתפלתו וכו' וצ"ב קישור דרשתם ז"ל אל הפסוק ויוסף אברהם ומה ענינו לכאן, גם צ"ב מ"ש שיהא אדם מוסיף בתפלה, דכיון שג' תפלות הם מעיקר התקנה שתיקנו אבות העולם, א"כ אין זה תוספת אלא עיקר וכבר ביארנו בזה בדברנו לעיל ועוד לאלקי מילין.
פסקה לט
והנראה לפרש בזה דהנה ידוע שהרבה סבלו ישראל מבני קטורה, וא' מהם מדין שהזהירה התוה"ק עליהם צרור את המדינים וגו', כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, וזקני מדין הם אשר נתנו עצה למואב שתזננה בנותם עמהם ויצמידו אותם לבעל פעור, וכבר פירשתי במאמה"כ (פ' בלק) לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, פרש"י איעצך מה לעשות, ומה הוא העצה, אלקיהם של אלו שונא זימה וכו', ואומר לך מה שהן עתידים להרע למואב באחרית הימים, וכמ"ש להלן דרך כוכב מיעקב וגו' ומחץ פאתי מואב וגו' והתנבא על דוד ומלך המשיח, אמנם צ"ב דלפי"ז הול"ל ואשר יעשה העם הזה לעמך בוא"ו המחלקת, כיון שהם ב' ענינים נפרדים לגמרי, כי העצה הי' להכשילם מיד, ואשר יעשה העם הזה לעמך הוא נבואה לדורות, וצ"ב קישור הפסוק.
פסקה מ
וביארתי בזה דהנה ע"י עצת בלעם הרשע נצמדו ישראל לבעל פעור, ואף אותם שלא חטאו בפועל נתפסו במחשבת ע"ז ועריות, כמשה"כ כי צוררים הם לכם בנכליהם וגו', ורושם חטא זה נמשך לדורות עד שנחרב בית הראשון בעון ע"ז, והתגברות יצרא דע"ז הי' חזקה עליהם במשך זמן בית ראשון, והכל הי' מאותו השורש של חטא הראשון שנצמדו לפעור בעצת בלעם הרשע, דלולא אותו החטא היו ישראל דבוקים בקדושתן אחר מתן תורה, ולא היו מעותדים לגלות וחרבנות, ולפי מדריגתן של אותה שעה היו ראויים שיהי' תקון השלם מיד, וכמ"ש ז"ל צפה יעקב אבינו ע"ה שתחיית המתים מגעת בימיו, הרי שהי' קרובה קץ המקו' וגאולה העתידה, אלא שנדחה בעון הדור עד אחרית הימים, וכל זה גרם עצת בלעם הרשע שהכניס בהם בישראל ארס מחשבת ע"ז ויצרא דעריות.
פסקה מא
ובזה יתבאר קישור הפסוק דהנה בלעם התנבא על מלך המשיח שעתיד לכבוש כל האומות כדכתיב וקרקר כל בני שת וכולם יכנעו מפניו ולא יהי' להם תקומה לפני ישראל, וידע והשיג שאין עצה ותבונה למנוע דבר זה, אמנם נתן עצה לבלק לדחות זמן הגאולה עד אחרית הימים, ע"י שהכשילם בעריות וע"ז ומזה נשתלשלו כל חטאי הדורות כנ"ל, וז"ש איעצך להכשילם בזנות, ועי"ז מה שיעשה העם הזה לעמך, שהם עתידים להרע למואב, ידחה עד אחרית הימים ולא יתקיים בימיך, ובעוה"ר גם רשעי הדורות משתמשין בעצת בלעם הרשע, ומגרין יצרא דעריות בישראל, ועי"ז עלתה בידם לדחות קץ הישועה מזמן לזמן, עד שירחם השי"ת על עמו ועל ארצו וישלח לנו גואל צדק ברינה.
פסקה מב
והנה שורש ענין זה נצמח ממה שהוסיף אאע"ה ונשא את קטורה וילדה את מדין ונתרבו רשעים בעולם, ואמרז"ל שעפ"י הדבור נשאה, ובודאי שהי' צורך לכל זה, וכשנזכה לגאולה העתידה נדע ונשיג שכ"ז הי' בו צורך ותועלת לישראל וקיום העולם, ואף שעי"ז נתוספו הנסיונות עד שאין בנו כח לנשוא ולהתגבר נגדם, אבל ודאי שכל מה שישראל עמלים בעוה"ז בשביל עבודתו ית"ש, להתגבר נגד נסיונות הקשים הוא לנחת רוח לפניו ית"ש, והנה אמרו ז"ל בתנחומא פ' תבא צפה משה ברוה"ק, וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והבכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום וכו', הרי מבואר דעיקר התפלה נתקנה בשביל גזירת החורבן, וקיי"ל תפלות כנגד תמידין תקנום, ואפי' למ"ד אבות תקנום אסמכוהו רבנן אקרבנות, (ברכות כ"ו ע"ב), ולפי"ז בזמן שהי' ביהמ"ק קיים, והיו מקריבין קרבנות בפועל, לא הי' צורך לתקנת התפלה במקום קרבן, אלא שנתקנה בשביל דורות הגלות כמבואר בתנחומא, גם מבואר כן מנוסח התפלה שיסדוה אנשי כנה"ג להתפלל על בנין ביהמ"ק וירושלים והחזרת העבודה למקומה, דכ"ז נתקנה בשביל גזירת החורבן ודורות הגלות, דבזמן הבית לא הי' מקום לתפלה זו, ובגמ' שבת (דף י' ע"א) אמרז"ל דתפלה מקרי חיי שעה, ופרש"י תפלה צורך חיי שעה היא לרפואה לשלו' ולמזונות עיי"ש, והצורך בתפלות אלו נגרם בסיבת החטא ובסיבת החורבן אבל לולי החטא ולעתיד כשיזכו ישראל לשלימות האמיתי, לא יחסר להם כל טוב ולא יהי' התפלה מחוייבת לטעם זה.
פסקה מג
אמנם אף שלא יהי' נוהג טעם עיקר תקנת התפלה לעתיד, שהוא במקום קרבנות ולסיבת החורבן כנ"ל, מ"מ יהי' נוהג מצות תפלה ולא יתבטל לעולם, ויהי' חביב לפני הבוי"ת זכרון התפלות שהתפללו ישראל בעת צרתם בזמני הגלות, והם יעלו לזכרון לעשות מהם כתר להבוית"ש ולנחת רוח לפניו ית', ולעתיד יהי' מצות התפלה בבחי' הוספה שאינו מעצם ועיקר התקנה, ועל ידו יעלו לזכרון כל תפלות ישראל שהתפללו במשך ימי גלותם כנ"ל, אבל לולי סיבת החורבן לא הי' צורך לעיקר התקנה ולא להוספה דלעתיד, ובזה יבואר קישור דברי המדרש ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה וגו', ועי"ז נגרם גזירת החורבן והגלות, ונסתבב תקנת התפלה והוספה דלעתיד, ע"כ הסמיכו אלי' רז"ל במדרש כמה תפלות אדם מתפלל ביום וכו', ג' תפלות וכו', כדי שיהא אדם מוסיף בתפלתו, דבחי' זו יהי' לעתיד שלא יהי' שייך טעם עיקר התקנה כנ"ל, ואז יהי' בבחי' הוספה, ושפיר הסמיכו ז"ל הוספת התפלה להוספת בניו של אאע"ה דהא בהא תליא, דע"י שהוסיף אברהם והוליד בנים, נסבב תקנת התפלה ובחי' ההוספה דלעתיד, ועפ"י הדבור הי' וכ"ז הי' לתועלת ותכלית תקון, וק"ל דיעות ד' ולו נתכנו עלילות, הבוכ"ע יעזור שיקויים בנו מה שדרשו ז"ל וכל אשר יעשה יצליח אלו בני קטורה, שתפלות ישראל שנגרם לנו ע"י בני קטורה יצליחו ויתקבלו לרחמים ולרצון, ובמהרה נוושע בכל מיני ישועות טובות, ונזכה לעבוד השי"ת בנחת ובשמחה ולראות בישועת ישראל ושמחתן בהתגלות כבוד שמים עלינו בב"א.