שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן טז

בה שוכטס לידידי הרהג המפורסם וכו' מוה◖ר משה ישראל פעלדמאן האבד דקק דדאגמירעשט והגליל יצו. אקרשתה באהר כמשפט, הגיעני מכתבו עד הגזירה של פתיחת החנויות בשק אשר לפי דעתו הוא בכלל יהרג ואל יעבור, והנה אשתקד כאשר קבלתי מכתבו בענין זה, מלבד מה שהוא נגד רצוני לכתוב בזה כאשר אזכיר להלן, גם הייתי מוטרד מאד בגוף הענין לטכס עצה לבטל הגזירה שלא יהי' צורך לפלפל בכאלה, ותל נתבטלה הגזירה אחכ ובעירנו בעה אין פותחין החנויות בשבת, וביכ וביכ נאבד מכתבו הנל וכעת אין בזכרוני כלל מה שכתב שם, עכשיו כאשר קבלתי מכתבו עוד הפעם ראיתי להשיב עכפ בקיצור נמרץ מחמת כבודו של כהדרג ני. א והנה לפענד ברור שאין זה בכלל יהרג ואל יעבור, שלא אמרו זה אלא במתכוין להעביר על הדת, ומקורו מהגמ' סנהדרין ע"ד דאם אמר קטול אספסתא   שאלות ותשובות אוח סימן טז ר ב ר י י ו א ל צג בשבתא ושדי לנהרא לקטלי' ולא לקטול מט לעבורי מילתא קא בעי$ וכפירשי והרן ושארי הראשונים זל דאך במתכוין להעביר על הדת איכא סופש, אבל כשאינו מתכוין על הדת אלא לשאר תועלת אין כאן קוהש. והמהריק זל בשורש קלז האריך בסתירת הדיוקים שברישא אמר שדי לחיותא משמע שצריך לומר בפי' שדי לחיותא אבל קטול אספסתא בסתם לא, ובסיפא אמר שדי לנהרא משמע שצריך לומר בפי' שדי לנהרא אבל בסתם דינו כשדי לחיותא, יעייש שהאריך לתרץ הלשון, אבל זה ודאי דמיירי רק באופן שאין הגזירה לשום תועלת אלא בשביל העברת הדת, דאף אם נימא דיוקא דרישא עיקר ואל לומר בפי', עפכ אנו רואין הכוונה שאינו מכוין לתועלת אחר זולת העברת הדת. ובנד אינו אומר כלל להכריח לחלל את השבת, וגם בהעסק אינו גוזר שיעמוד הישראל בעצמו אלא יוכל למכור עי עכום, וכל אמירתו הוא שאינו נותן רשיון לחנויות אלא באופן שיהי' פתוח בכל יום בשביל תועלת העם שימצאו צרכם בכל עת, וזה מבואר בלשון הגזירה ממקום הגבו', והוא ממש כלשון השס ברישא שאומר בפי' שדי לחיותא, וגם הכוונה נראה ברורה שלא איכפת להו כעת כלל עניני הדת כמו שהי' מלפנים כפ ר"ל גזירות שמד או כוונה להעביר על הדת, ועכשיו הכופרים והמשומדים שוים לכלל ישראל בכל הגזירות, ואין הכוונה אלא על זרע ישראל שיפסידו הפרנסה וכדומה, וחושבים שיען שצריך לחלל שבת יפסידו איזה מהם הרשיון של העסק, או טעמים אחרים שאין לפורעם, אבל עניני הדת אין נמ להם כלל. ועיין מ"ש הרמבן במלחמות סנהדרין סוף פרק בן סורר ומורה דכל היכא דלא לעבורי הוה כהנאת עצמן דמי. גם לפי הטעם שכתב רשי שם על הא דקאמר ואפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור, שלא ירגילו העכום להמ רי ך את הלבבות לכך, וצל הכוונה שאם יראו שישראל מוסרים את נפשם ואין בכחם להעבירם על הדת לא ירגילו עוד לגזור גזירות כאלו, אבל בנד שכל מגמתם ליקח האיפאר מישראל$ אכ אדרבה אם יראו שגזירה זו פועלת להפסיד מהם האיפאר עוד ירגילו עיז להוסיף כהנה וכהנה בגזירות כאלו חוץ בכל המקומות. וגדולה מזו כתב בתשובת אמרי אש חיוד סימן נה, בענין שהי' גזירה על ישראל שלא יקחו נשים לפני הגיעם לשלשים שנה אם לא ולבושו נפשם במלבושיהם ממש, וכתב דומן שנראה עיקר כוונתם רק פן ירבה, ויוכיח על כוונתם מה שמתחילה הכבידו עול יותר על הנשואין ועי השתדלות בני עמנו חדשו הגזירה ההיא, אכ עיקר כוונתם על מניעת הנשואין, ואף שנא אמרו בפי' מה מגמתם בפקידה ההוא ממ אומדן דעת הוא. ושוב כתב שהי' נראה לו דבספק היכא דלא ידעינן כוונת האנס אם להעביר על הדת אם להנאתו הרשות בידו ליהרג או לעבור, אבל יותר נראה לומר דאזלינן בתר אומדנא ואם האומדנא דלהנאת עצמו הוא אינו צריך למסור את נפשו יעייש. והשתא קו התם שהי' הפקודה ללבוש במלבושיהם שזה ודאי אינו אלא העברת הדת, ממ כיון שבתחילה הי' הגזירה על הנשואין חשב זה לאומדן דעת שאין כוונתו על הדת ואינו צריך למסור את נפשו, ומכשכ כעת שרואין בכל הגזירות שאין נמ כלל בין שומר הדת לאינו שומר, וגם בגזירה ההיא של פתיחת החנויות כל מבין יבין שהאומדנא היא ברורה שאין כוונתם על הדת כא כמו שכתבתי למעלה. גם במה שהעיר שם גאנ◖רי אש בספק היכא דלא ידעינן כוונת האנס ולדעת הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פה הד) וסייעתו אסור למסור נפש במקום שאמרו חכזל יעבור ואל יהרג, אך כבר כתב התרומת הדשן הובא בשך יוד סי' קנז דכאן לא שייך לומר ספק נפשות להקל, ואעפיכ רצה לומר דלענין זה מועיל הספק לומר שהרשות בידו ליהרג או לעבור יעייש. הנה מה שהחליט בדברי התהד דלא שייך כאן לומר ספק נפשות להקל, באמת התהד עצמו לא ברירא לי' הך מילתא שהרי סיים דנראה דלפי הענין ושרואין אנו כוונתו מורין לו כמובא זה בשך שם סק א', ובשך סק ז' החליט לומר ספק נפשות להקל אף בעניני קידוש השם, וצל בשביל שלא כתב התהד בזה דבר ברור. וכן נראה קלת מדברי הבי סימן קנ"ז על האי עובדא (סנהדרין דף עה עא) דאדם א' שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו, ופלוגתא היא אם אשת איש היתה או פנוי' היתה, והרמבם זל (שם הט) החמיר כמד פנוי' היתה$ והקשה עליו הבי למה החמיר בספק פלוגתא הלא ספק נפשות להקל יעייש מה שתירץ, והשתא לפי ספיקו של התהד דלענין קהש דלא הקפידה תורה על איבוד נפשות מישראל אפשר דלא ילפינן משאר ספיקות דלית בהו משום קרש, כמו כן הי' מקום לומר גם באביזרא דגע דחזינן דלא קפדה התורה על איבוד נפשות באביזרא דגע אפשר דאין ללמוד משאר ספיקות לומר ספק נפשות להקל, ומדהחליט הבי לעשות מזה קושי' על הרמבם וצריך לבקש תירוצים אחרים אלמא דברור בעיניו שאין לחלק   צד שאלות ותשובות אוח סימן טז ד ב ר י י וא ל בכהג ולעולם אמרינן ספק נפשות להקל וכדברי השך בסק ז'. ומעתה אף מבלעדי האומדנא אם עכפ הוא רק ספק בכוונת האנס אמרינן ספק נפשות להקל, והאמרי אש רצה לומר דבספק הרשות בידו לעבור או ליהרג אף לפי מה שהחליט דעת התהד דלא שייך כאן לומר ספק נפשות להקל, אבל לפענד העיקר כמו שכתבתי דאמרינן בזה ספק נפשות להקל ואכ אין להחמיר כלל בספיקו, ומכשכ הכא שיש לי אומדנא ברורה דכבר הורה זקן באמרי אש דיש לסמוך על אומדנא בכהג ב והמהריק בשורש קלז כתב, דאף דצל בדברי השס דאף באיסור דרבנן צריך למסור נפש, שהרי רבא סל (שבת דף קמ"א עב) מלאכה שאצ לגופי' פטור, וקטול אספסתא ושדי לנהרא הוי מלאכה שאצ לגופי', ממ יל דאין זה אלא בהך דעביד מעשה דאסור מדאורייתא ולא מיחסר אלא כוונה התם הוא דיהרג אבל לא בשאר איסור דרבנן. ובאמרי אש תמה עליו דהרי לדעת רשי אין בערקתא דמסאנא רק מנהג בעלמא ואפיה יהרג ואל יעבור, וכי גרוע איסור דרבנן ממנהג בעלמא. ולפעד אין זה תימה $ככ, דבשבת דף מט תוס' דה נטלם כתבו וזל ואעג דאמר בסנהדרין בשעת גזירת המלכות אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור ואפילו לשנוי' ערקתא דמסאנא אסור, היינו משום דבשנוי' ערקתא מתנהג כעכופ ודומה שמוציא עצמו מכלל ישראל, אבל הכא אינו עושה כלום אלא שאין לו תפילין בראשו שעה אחת י הרבה ישראל שאין להם תפילין כמותו. והבית הילל סימן קנז הבין מדברי התוספות האלו שסוברים דגם במצות עשה צריך למסור נפשו, שהרי כתבו הטעם במצות תפילין שאינו מניחן שעה אחת שהרבה ישראל עושין, משאכ במצות מזוזה וכדומה, וכן הבין באמרי אש. אמנם בדברי הבר בסימן קנז מבואר שהבין מדברי התוספות האלו שסוברים כדעת הר"ן (שבת דף מט עא) דבמצע אין צריך למסור נפשו, יסובר הכוונה דגם בתפילין בעת שהוא רוצה להניחן ואינו מניחן בשביל הגזירה יש ביטול מצע בגזירה זו ואך כיון שהוא בשואת אינו ניכר ככ ואצ למסור את נפשו אבל לדברי שניהם אינו מובן למה האריכו הדרך לומר דבשביל הכי אסור בערקתא משום שדומה שמוציא עצמו מכלל ישראל, למ לדעת הבה דהבין בכוונתם דאף בכל מצות עשה צריך למסור את נפשו אך בתפילין שאינו אלא שעה אחת שאינו מניחן דהרבה ישראל עושין כן, אם פן ממילא מתורץ בערקתא שהיא איסור דאורייתא לכל ישראל, ואף לדעת הבת שכוונת התוס' להקל בכל איסור עשה בשביל שהיא בשואת, לק גכ כלל מערקתא שהוא לת דנחקותיהם לא תלכו ועובר בקוע, ולא הזכירו מזה כלל אלא כתבו טעם חדש בשביל שהוא דומה שמוציא עצמו מכלל ישראל. ומזה נראה שדעת התוס' כדעת רשי שאינו אלא מנהג ולא כדעת הריף והרמבם שהוא איסור דאורייתא, ולכן עדיין קבה להם דאם מותר לטבור באיסור עשה שהוא מדאורייתא קו בערקתא שאינו אלא מנהג, וכמוש המהריק דלא עדיף איסור דרבנן אף דעביד מעשה מאיסור דאורייתא דלא עביד מעשה, ולכן הוצרכו לומר בערקתא דאף דאינו אלא מנהג מ$מ טעמא אחרינא אית בי' להחמיר משום דבזה מתנהג רעכום ודומה שמוציא עצמו מכלל ישראל. ולפיז מיושבים דברי המהריק שהתיר באיסור דרבנן ולק גם מרשי זל שסובר דערקתא אינו אלא מנהג. ויש ליישב עוד בגוונא אחרינא אלא שאין להאריך. אך מדברי הגהמ (ה' יסוהת פה אות ד') ושאר פוסקים נראה שלמדו מדברי רשי האלו להחמיר אף בשאר מנהג ישראל, אבל דעת המהריק יש ליישב כמו שכתבתי. וכז צריכין לדעת רשי זל, אבל לדעת הריף והרמבם דערקתא הוא מלבוש נכרים ויש בזה איסור דאורייתא, אין ראי' כלל להחמיר באיסור דרבנן. נ ובאמרי אש פשיטא ליה כדעת הפרח דאף לדעת הרמבם יש להחמיר גם באיסור דרבנן, שהוא בכלל מש הרמבם (הלכות יסוהת פה הג) אחת משאר המצות, כיון שגם איסור דרבנן הוא דאורייתא מלא תסור. אבל כגר העיר בסברא זו בסדר למשנה ודחאו בשתי ידים דכל כי הא לא הוה לי' להרמבם זל למסתם, וביותר לפי מה שביאר בה' ממרים (פא הל' ב') דאינו עובר על לא תסור אלא כשמבעט בתקנת חכמים אבל לא אם עובר מחמת שיצרו תקפו, וסברא זו הובא גם בלמ בפא מהל' ממרים (שם) בשם הקרית ספר מהמביט (בהקדמה פה ובהלכות ממרים שם) דכשאינו מבעט אינו עובר על לת, ואכ כשכ שאינו עובר בכהג כשעושה עי כפי'. ומהתימה שהאמרי אש זל טרח לדחות את דברי בעל סדר למשנה במה שהביא סעד להרמבם מהאגדה בענין מרדכי והמן אף שאין בזה שום נמ לדינא כמש שם באמרי אש שאין דברי הרמבם צריכים סעד אחר ממש הבי, ובעיקר הדין מה שהחליט להעמיס בדברי הרמבם זל גם איסור דרבנן לא הביא כלל מה שדחה זה בעל סדר   שאלות ותשובות אוח סימן טז ך ב ך י י ו א ל צה למשנה בדברים נכונים גם יישב קושיית כפרת ככוע, ואם הי' לו טעמים לדחות גם בזה דברי בעל סדר למשנה עכפ הי' לו להביאם ולדחותם כמו שעשה בתחלה. וכפי הנראה לא הי' לפניו סכרו אלא מה שהעתיק לפניו השואל כמבואר שם שהביא זה מדברי השואל. עוד לא הבנתי, דאף לדברי כפרת והאמרי אש דבלשון הרמבם זל שכתב סתם אחת מכל המלות אפשר להעמיס גם איסור דרבנן, אבל בשס שאמרו אפילו ערקעא דמסאנא דאנו רואין שטרחו למצוא רבותא וכתבו בלשון אפילו, ולדעת מריף והרמבם שזה איסור דאורייתא האיך אפשר לומר שכוונתם גם על איסור דרבנן דאכ הוו להו למימר רבותא יותר אפילו באיסור דרבנן, דאף אם נימא שיש איזה רבותא בערקהא אבל עכפ אין ללמוד מזה איסור דרבנן, וכיון דהתם הוא שחדשו חכזל להחמיר בשעת הגזירה מנל להמציא עוד רבותא בזה מה שלא נזכר בשס. והרמבם זל שכתב אחת מכל המצות הוא גם כן מדברי השם דהכא, וכמו שכתב הכסף משנה ושאר מפרשים דלכן לא הזכיר ערקתא דמסאנא שהיא בכלל מש כל המצות, ואכ אי אפשר להעמיס בדבריו יותר מבדברי השס. ובשוע כתב כלשון השס אפילו ערקתא דמסאנא ולא כ' אחת מכל המצות כל' הרמבם זל, ובבי הביא שדעת הריף והרמבם דערקתא הוא איסור דאורייתא, ונודע דרכו שבכמ שהריף והרמבם מסכימים לדעת אחת פסק כוותייהו, ואכ לכאורה נראה דעת השוע שאין להחמיר אלא בדאורייתא, ועכפ אין הכרע מדעת השו"ע ויש גדולים המקילין בדרבנן כאשר הבאתי לעיל טעמם ונימוקם עמם. ואכ בנד שאין צריך הישראל לישב בעצמו בחנות אלא עי עכום לא ברירא לן כלל להחמיר גזה שיהי' בכלל יהרג ואל יעבור. ד עוד יש בזה דבר ברור, דהרי מבואר ברמא סימן קנז דכז אינו אלא כשהגזירה היא על ישראל לבדם, דאם הגזירה היא גם על האומות אף שהישראלים בכלל לאו שעת השמד מיקרי ואצ למסור נפשו, והוא מהנמי סנהדרין, והלחמ (ה' יסוהת פה הג) הוציא כן גם מל' הרמבם זל, ואין חולק בדבר. ואכ בנד במקום שגוזרין שיהיו החנויות פתוחים אין מזכירין שם ישראל אלא שכל החנויות יהיו פתוחים בשביל שיהי' מצוי להקונים וגם העכום בכלל, אלא שאין העכום מרגישין זה דבלאה הם פתוחים, ובכהג שאין מיוחד לישראל לאו שעת השמד מיקרי שיהיה צריך למסור נפשו. ויש לי עוז הערות בזה חנא שדי במה שהארכתי. ה אמנם אף שברור בעיני שאין זה בכלל יהרג ואל יעבור, ממ הוא ענין חמור מאד, דסוף כל סוף הפסד העסק אינו אלא ענין ממון, וחו שיהי' מותר לחלל שבת עבור ממון זולת באופנים שהתירו חכמזל כמו גבי מכס (סימן רמד סעיף ו') וכדומה. והנה היה אפשרות לעשות היכרים כמו שעשו מלפנים אצל מוכרי ייש וטארפיק וכדומה שלא יפסדו העסק כמו גבי מכס, אבל אינו דומה כלל שמכירת ייש וטארפיק הי' אפשרות למסור להנכרי איזה סכום מהסחורה בדרך היתר באופן שלא הי' להישראל שום עסק בזה בכל יום השבת, אבל רוב העסקים האחרים הם מינים ממינים שונים ואא לעשות חשבון בכל עש, באופן שאא להם להניח העכום לבדו בחנות מחמת גניבה וגם מחמת חסרון בקיאות בהעסק, ואילו לא הי' צורך לישראל אלא להיות יושב ומשמר שלא יגנוב מהסחורה גם בזה אפשר לסמוך על הטוז (שם סק ז') שמיקל, אבל רובא דרובא אם הישראל יושב שם הוא מדבר גכ בהעסק כי הדור פרוץ בעוהר, והנסיון הוא גדול שיראה העכום עושה חסרונות או מחסרון הבנה או מחמת הטעות בחשבונות וכדומה והוא ישתוק ואין לשער גודל המכשולות בזה, ואנכי הרואה גם אצל מוכרי יי"ש מכשולות גדולות, אבל כבר התירו פרושים את הדבר וגם אינו אלא ביחידים ואין הנסיון גדול ככ, אבל בכל החנויות הוא ענין נורא. גם יראתי להגיד איזה היתר באיזה אופן, כי אפ יצא קצת היתר שוב יתפשט בכולו, וגם אחר שיתבטל הגזירה לא יהי' אפשרות להחזיר עטרה ליושנה, כי רוב המוני עם אינם מחזיקים אלא במה שהורגלו, ואם יוכללו חו בפתיחת החנויות יהיה חו פירצה גדולה. וראיתי בענין זה אחריות גדול משני הצדדים, כי להקל באיזה אופן הוא אחריות גדול של חילול שבת ברוב ישראל, ולעומת זה להחמיר בהחלט להפסיד פרנסתן של כל ישראל הוא גכ אחריות גדול, ובצוק העתים הללו יוכל לפעמים לצמוח מזה גם ענין פקנ חו, ובעניי לא יכולתי ליקח עלי אחריות גדול כזה לא להתיר ולא לאסור לכן הייתי כמחריש, ואמרו חכמזל (שבת דף קמה עב) אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך כאחותך שהיא אסורה אמור ואם לאו אל תאמר. ואת זה דרשתי בפירקא וגס לייחסו פכרוכי' שזה ודאי שחלילה לשום בר ישראל לדבר מאומה בהעסק, אך נזהרתי בלשוני שלא ישמעו ממני דבר ברור אם הותר ע"י עכום. ובגמרא   צו שאלות ותשובות אוח סימו טז יז ד ב ר י י וא ל כתובות דף ג' מסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים, האי סכנה אונס הוא משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו ואתיין לידי סכנה, ולדרוש להו ד,$ונס שרי איכא פרוצות, וליעקריה גזירה עבידא דבטלה ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא מבטלינן. הנה מצינו גם בחכמזל שלא אמרו מאומה בשביל הפרוצות ולאידך גיסא בשביל הצנועות, גם לא עקרו התקנה בשביל דגזירה עבידא דבטלה אלא נעשו כמחריש, ואנחנו יתמי דיתמי לפי קט שכלינו כשל כחנו להגיד בענין נורא כזה אלא לצפות לרחמי שמים שיתבטל הגזירה. ונשאלתי ע"ז מכמה מקומות וגם מגדולי המדינה ולא רציתי להשיב בזה שום חווד, ואך מחמת כהדג ני שאין מן המידה שלא להשיב לגברא דכותי' הוכרחתי לכתוב קצת מילתא בטעמא, אבל יותר ממה שכתוב כאן יש בענין הזה, תן לחכם ויחכם עוד. והשית ברוב רחמיו במהרה ירחם עלינו, ישוב את שבותינו, ויתקדש שמו עלינו, יביט בצערינו, וישמח את לבבינו, אד ידידו הכותב דושתה באהר מברכו בכוחע מצפה לרחמי שמים במהרה הק' יואל טייטלבוים