ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן מה
מה
וכבר הבאתי דברי חכמינו ז"ל (מדרש רבה בראשית פרשה מ"ד סימן י"ח) שאמרו על הכתוב (בראשית ט"ו, י"ג) ידוע תדע, ידוע שאני מפזרן, תדע שאני מכנסן, ידוע שאני משעבדן, תדע שאני גואלם. ולכאורה יפלא מה שכפל הכתוב ידוע תדע להזהיר את אברהם אבינו ע"ה בפרטיות על אלו הענינים של גלות וגאולה וקיבוץ גליות שידע שהוא מהקדוש ברוך הוא, הלא המאמינים יודעים שגם בשאר דברים כל הנעשה הוא מהקדוש ברוך הוא והוא אחד מי"ג העיקרים לידע שהוא לבדו יתברך שמו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים.
וכתב הרמב"ן בסוף פרשת בא (שמות י"ג, ט"ז) שאין לאדם חלק בתורת משה עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ביחיד בין ברבים. וכן הרמב"ם ז"ל באגרת תימן פירש הכתוב (ויקרא כ"ו, כ"א) ואם תלכו עמי קרי דרצה לומר שיחשבו שיש מקרה בלא השגחה, וכן כתב גם בספר המורה (ח"ג פרק ל"ו), ואם כן תימה מה שדרשו חכמינו ז"ל ביתורא דקרא דידוע תדע דקאי בפרטיות על אלו הדברים של גלות וגאולה לידע שהם מהקדוש ברוך הוא, כאלו ח"ו בשאר ענינים אינו כן.
אבל האמת הברור הוא דבשאר ענינים אף שהכל הוא בהשגחה מכל מקום אמר הכתוב (דברים י"ד, כ"ט) למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה, שצריך שלא לישב בטל מלעשות, גם אמרו (פסחים סד:) אין סומכין על הנס, וכתב הרמב"ן בסוף פרשת עקב (דברים י"א, י"ג) וזה לשונו ודע כי הנסים לא יעשה לטובה או לרעה רק לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים, אבל הבינונים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם, עכ"ל. ומה שכתב בפרשת בא (שמות י"ג, ט"ז) שהכל נסים, הכוונה שאף המלובש בטבע הוא נסים נסתרים, אבל צריך לעשות כמנהגו של עולם.
מה שאין כן בעניני הגאולה צריך לידע שאך הקדוש ברוך הוא הוא העושה ואין לנו רשות לעשות מאומה אלא תשובה ומעשים טובים, ולכן טרח הכתוב לומר על זה ידוע תדע שאין זה כשאר ענינים, ואם רואים לפעמים איזה הצלחה בהלוקחים גאולה שלא כדת אין זה אלא כמו הצלחת העבודה זרה, שאמרו על זה בגמרא (ע"ז נה:) הבא לטמא פותחין לו, ונעשה להם אף נסים גדולים כמו שאמר הכתוב (דברים י"ג, ג'-ד') ובא אליך האות והמופת וגו' כי מנסה וגו' אתכם. ועיין בספר חסידים (סימן תתרנ"ד) שאדם רע מצליח יותר כשעושה רע מבעושה טובה כדי לטורדו מן העולם הבא. ועיין מדרש תלפיות (ענף הצלחה) שהאריך בזה והביא שאם העוברים על החרם מצליחים הוא כדי ליפרע מהם אף על ההצלחה.
ובימי בן כוזיבא היה להם הצלחה נפלאה כמבואר במדרשי חכמינו ז"ל (?) ונמשכה הצלחתם חמש עשרה שנה כמבואר בסדר הדורות (ערך בן כוזיבא), דמה שאמרו בגמרא (סנהדרין צז:) שהיה שתי שנים ומחצה כוונו על בן כוזיבא האחרון ולבסוף אחר עשרים ואחד שנה היה אסון נורא רחמנא ליצלן והרג רב מה שלא היה בכל החורבנות שהיה לפניהם (סדר הדורות שם). וברא"ש (ברכות פרק שלשה שאכלו סימן כ"ב) והובא גם בבית יוסף (סימן קפ"ט) בברכת הטוב [והמטיב] דקאי על הרוגי ביתר, אמרינן בירושלמי (עיי"ש במעיו"ט) כשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל ואינה עתידה לחזור עד שיבוא בן דוד, ולכך סמכוה אצל בונה ירושלים.
והנה אנשי ביתר היו צדיקים גמורים כאשר הבאתי למעלה, ונגדעה על ידם קרן ישראל, כי מעשה דחיקת הקץ לפני זמנו רע ומר יותר מכל העבירות ואפילו החמורה שבחמורות שבכל התורה כולה. ולכן הזהיר אותנו הכתוב לידע זה בידיעה ברורה שאם בזה לוקחין מעצמם שלא כדת הוי ודאי מינות וכפירה גמורה רחמנא ליצלן. ושפיר מפרש בזה הכלי יקר שאי אפשר להתחיל התורה טרם שיהיה לנו ידיעה ברורה בזה.
ומיושב הלשון שאמרו חכמינו ז"ל עברו על הקץ ועברו על השבועה שחלקן בתרתי כי באמת העברה על הקץ הוא בעצמו איסור גדול ונורא, מלבד איסור השבועה כי הוא לגמרי נגד האמונה כמבואר. ומיושב גם מה שאמרו במכילתא ( ) על זה ובתורתו מאנו ללכת כי אי אפשר להתחיל בתורה בחושבם ללכת בעצמם מהגלות כמפורש לעיל. גם יש לומר דכבר עמדו הראשונים ז"ל במה שנאמר (שמות כ' ב') אנכי ה' וגו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר אשר בראתי שמים וארץ, ותירצו שבריאת שמים וארץ לא נודע לבני אדם אלא לחכמים גדולים, אבל ביציאת מצרים ידעו הכל את מעשה ה' כי נורא הוא והוכרחו להתחיל התורה בזה, עיין באבן עזרא ושאר ראשונים ז"ל. ואם כן לפי דעת בני אפרים שהלכו מעצמם טרם שהיה ההתגלות הנורא בגבורת ה' לא היה בזה יסוד להתחלת התורם שכל התורה הקדושה מיוסדת על יציאת מצרים, כמו שביאר הרא"ה בספר החינוך כמה פעמים ובשאר ספרים הקדושים, ולכן אמר על זה ובתורתו מאנו ללכת, שאי אפשר לבוא לקבלת התורה לפי דרכם שאפשר ליקח גאולה מעצמם. ובגאולה העתידה שיציאת מצרים יהיה טפל, ואית מאן דאמר שיתבטל לגמרי הזכרת יציאת מצרים, ועל כרחך שיהיה בו התגלות להוראת אמונה יותר מביציאת מצרים, דאם לא כן האיך אפשר שיתבטל יציאת מצרים מה שממנה בא עיקר האמונה בתורה הקדושה. ועל כל פנים מי שחושב שאפשר להתעצם ולצאת מן הגלות מעצמנו ובידינו הוא, הוא נגד האמונה בהשם יתברך ובתורתו הקדושה בתכלית.