ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן לז

לז

הנה הרמב"ם ז"ל (באגרת תימן בסופו) כתב על מעשה שהיה אז באחד שאמר שהוא משיח והראה אותות ומופתים תחיית המתים וכדומה, ונמשכו הרבה מישראל אחריו, וכתב שם באריכות הרבה מאוד להזהיר שלא להאמין בו, ותמה שם על החכם שכתב אליו שכיון שעמד על ספרי החכמים האיך יטעה בזה, והאריך לבאר מעלת המלך המשיח שהוא נביא גדול מאוד וגדול מכל הנביאים מלבד משה רבינו ע"ה, גם יחד אותו הבורא יתברך שמו בדברים שלא יחד משה רבינו ע"ה שנאמר (ישעיה י"א, ג') והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט וגו', (שם ב') ונחה עליו רוח ה' וגו', ויעמוד איש שלא נודע קודם הראותו והאותות והמופתים שיראו על ידו הן הן הראיות על אמיתת יחוסו, וידוע שאין הקדוש ברוך הוא מנבא אלא מי שהוא בתכלית המדע.

וכתב עוד שיוכל ללקוט מכל ספרי התנ"ך מעלת המשיח, והמדה המיוחדת לו [היא], שבשעה שיגלה יבהלו כל מלכי ארץ משמעו ויפחדו ותבהל מלכותם ויתנכלו איך לעמוד כנגדו בחרב או בזולתה, כלומר שלא יוכלו לטעון ולערער עליו ולא יוכלו להכחישו, אלא יבהלו מן המופתים שיראו על ידו וישימו ידם לפיהם, אבל הסתלק החרום והמלחמה ממזרח שמש וממערבה אין זה בתחלת הגלותו, אלא אחר מלחמת גוג ומגוג, עיי"ש. וגם בתחלה כתב שאין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת המשיח. העתקתי מקצת מדבריו להבין קצת שיטתו, ולא העתקתי הכל מחמת האריכות הגדול שבדבריו שם ועיי"ש.

והנה מה שאמר שיהיה גדול מכל הנביאים לבד ממשה רבינו ע"ה, נראה טעמו דאף שלפי הפסוקים יהיה גדול יותר מכל הנביאים, מכל מקום כמשה רבינו אי אפשר, כיון שנאמר (דברים ל"ד, י') ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. אמנם במדרש תנחומא פרשת תולדות מבואר שדרש על מלך המשיח בפסוק (ישעיה נ"ב י"ג) הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאוד, ירום מאברהם וכו' ונשא ממשה, מזה מבואר שיהיה גדול גם ממשה רבינו ע"ה. וצריך לומר לדעת הרמב"ם באגרת תימן כמו שכתב שם שבזה יהיה גדול ממשה שיהיה לו מדריגה להיות מורח ודאין לא למראה עיניו ישפוט כמבואר בגמרא (סנהדרין צ"ג ע"ב) ולא היה למשה רבינו ע"ה מדרגה זו. ואם כן אפשר לפרש מה שכתוב ונשא ממשה על אותה המדריגה, ולא על הנבואה, שזה נגד הפסוק ולא קם נביא כמשה. אמנם לפי המבואר בזוהר הקדוש (פנחס דף רמ"ו ע"א ורעיא מהימנא תצא דף ר"פ סוף ע"א) שהמלך המשיח יהיה משה רבינו ע"ה בעצמו, וכן משמע גם בשאר מדרשות, (ומה שנאמר שיהיה דוד, כבר תירץ באור החיים הקדוש פרשת ויחי (מ"ט, י"א ד"ה אסרי לגפן) שיהיה במלך המשיח נשמת שניהם דוד ומשה), לפי זה אפשר לפרש מה שאמר ונשא ממשה גם על נבואה, כי אם גם אז יהיה משה אינו נגד הכתוב ולא קם נביא כמשה, והרמב"ם ז"ל עדיין לא היה לפניו ספר הזוהר.

וקצת צריך להבין לכאורה מה שהחליט הרמב"ם ז"ל שמדריגה זו דכתיב במלך המשיח והריחו ביראת ד' שידע הכל בריח לא היה למשה רבינו ע"ה ולכאורה מנא ליה שלא היה מדריגה זו למשה רבינו ע"ה, שהרי מבואר בזוהר הקדוש פרשת בלק דף קפ"ו בעובדא דינוקא שידע בר' יצחק ור' יודא שלא קראו ק"ש ואמרו ליה ברי במה ידעת, אמר להו בריחא דלבושייכו ידענא כד קריבנא לגבייכו, והביא שם בניצוצי אורות ממדרש רות שגם אדם הראשון ידע הכל בריח, והביא גם כן ממה שכתב הרב ר' חיים ויטאל ז"ל בשבחי האר"י ז"ל שהיה מכיר בריח הבגדים כינוקא דבלק. וכתב בשו"ת השיב משה אורח חיים סימן ב' דבודאי כל מה שמצינו באחד מבני העליה ודאי דמשה כללין דכלהו עכ"ל (זולת במלך המשיח שהעיד עליו הכתוב שיהיה גדול ממשה). וכל המדריגות שהיה לשאר בני עליה חוץ ממלך המשיח הכל היה למשה רבינו ע"ה. ואף שלא היה לפני הרמב"ם ז"ל ספר הזוהר, אבל מנא ליה שלא היה מדריגה זו למשה רבינו ע"ה. וצריך לומר דיש במדריגה זו של הרגשת הריח כמה בחינות זו למעלה מזו, כמו שיש בנבואה כמה מדריגות, וכל הנביאים לא הגיעו למעלת משה רבינו ע"ה בנבואה, כמו כן מדריגה זו דכתיב במלך המשיח לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח שיוכל לחתוך דין ומשפט בין אדם לחבירו בלא ראיה ובלא שמיעה כלל אלא בריח בלבד, זה לא היה עדיין. ואף שהיו בני עליה שהרגישו הרבה ענינים בריח, אבל לא הגיעו עד כדי כך לחתוך דין ומשפט בין אדם לחבירו, או להוציא ממון וכדומה בריח בלבד. ומצינו בגמרא יומא דף ע"ה (ע"א) כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורים ומה שבסדקים. כיצד, שנים שבאו לפני משה לדין, זה אומר עבדי גנבת וזה אומר אתה מכרתו לי, אמר להם משה דינו לבקר משפט, למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו, נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו. וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין הוא אומר היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי, אמר להם משה דינו לבקר משפט, למחר אם נמצא עומרה וכו'. והרי שהוצרך לידיעה זו על ידי המן שלמחר בבוקר. וגם יתרו אמר לו על דינים ומשפטים, נבול תבול (שמות י"ח י"ח). ומשה אמר תקריבון אלי ושמעתיו (דברים א', י"ז), שהיה צריך לשמיעה על כל פנים, ובמלך המשיח אמר הכתוב שאינו צריך כלל לראיה או שמיעה אלא חותך הכל בריחא בעלמא, ואי אפשר לנו להאריך בפלפולים בדברים שאין לנו בהם השגה כלל ועיקר, אלא על כל פנים צריך לומר שכך הבין הרמב"ם ז"ל מלשון הכתובים ודברי חכמינו ז"ל. ומה שאפשר לסמוך בדינים על הנבואה והמן והרגשת הריח אף כי תורה לא בשמים, כבר כתב המהר"ם בן חביב שאך במה שתלוי בבירור הלכה אמרינן לא בשמים היא, אבל במה שתלוי במציאות לברר האמת והשקר, אפשר לסמוך על מדריגות כאלו אם ברורים המה.

אמנם צריך להתבונן בזה שלכאורה בהשקפה ראשונה דברי הרמב"ם אלו נראין כסתירה נגד מה שכתב בספר היד (פרק י"א מהלכות מלכים הלכה ג') אל יעלה בדעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא היה נושא כליו של בן כוזיבא ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת. ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהם, ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה הרי הוא בחזקת משיח אם עשה והצליח וכו'.

מבואר מזה שלא נתן סימן למלך המשיח אלא זה שיכוף כל ישראל לקיום התורה הקדושה ולחזק בדקה, וזולת זה אין צריך שום אות ומופת כמו שהביא מבן כוזיבא. ובאגרת תימן האריך להביא הרבה מעלות ומופתים נוראים שיהיה במלך המשיח אשר מי שאין בו כל זה בודאי זה אינו משיח, ונראה לכאורה כסתירה. וכבר הבאתי לעיל שבתשובותיו לעת זקנתו אחר שכבר כתב ספר היד הסכים לכל מה שכתב באגרת תימן.