ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן לה
לה
ובעיקר התירוץ שכתב שהיתה השבועה להשרים ולשורש נשמותיהם של ישראל למעלה, לכאורה על פי הלכה אין מקום לשבועה כזו. דהנה בעל העקידה (בפרשת נצבים שער תשעה ותשעים) נתקשה מאוד גם בשבועת התורה שאמרו חכמינו ז"ל (שבועות לט.) בכל מקום שמושבעין ועומדין מהר סיני, והביא הכתוב ביחזקאל (י"ח ב') מה לכם אתם מושלים את המשל הזה [וגו'] אבות יאכלו בוסר ושיני הבנים תקהינה, והאיך תחול שבועה על בנים מכח קבלת האבות, ולא הונח דעתו כלל גם במה שאמרו חכמינו ז"ל (פסיקתא זוטרא ואתחנן ה' ג') שכל הנשמות שעד סוף כל הדורות היו שם, שהרי מבואר שהתורה והמצוה חובת הגוף הם, וגופא ודאי בהפקירא ניחא להו, ומן הדין אין חבין לאדם שלא בפניו, והיה הוא צריך להיות שם לקבל עליו, וכבר אמרו (כתובות יא.) קטן שנתגייר מטבילין אותו על דעת בית דין, ואם הגדיל יכול למחות וכל שכן כשלא היה שם כלל ואין חובת מעשה המצוה נמשכת אלא בהיותו מחובר מגוף ונפש ובהפרדם זה מזה אינו אדם ואינו בכלל וחי בהם כי במתים חפשי, והאריך בזה עד שבא לידי מסקנא שבאמת אינה שבועה ממש אלא הסביר הענין במשל.
ותמצית משלו לאחד שמחמת גודל מעלתו נתקנאו בו ושנאו אותו שרים רבים וישטמוהו בעלי חצים ולא מצא מנוח לכף רגליו עד שבא להסתופף בחצר בית המלך לחסות תחת כנפיו, והבטיח לו המלך שאם ישמור את בריתו לילך בדרכיו גם הוא ישמרהו ורעה אליו לא תאונה, אלא יעלה מעלה מעלה, וכן היה בכל הזמן ששמר את בריתו, אבל ברבות הימים כאשר הפר את בריתו ופסק את קשר הברית שבינו ובין המלך ולא שמרו ועשו בו השונאים כרצונם, ואי אפשר לומר בזה שהמלך ענשו, כי לא עשה לו מאומה אלא שסילק שמירתו והצרות באים על ידי השונאים שח"ו מכלים את הכל. וכן הוא הענין בישראל, שאם ח"ו מפירים ברית התורה נסתלק השמירה וח"ו נעשה מה שנעשה על ידי השונאים. והאריך בביאור זה טובא כמה דפים.
ובשל"ה הקדוש (חלק א' בעשרה מאמרות מאמר השני דף מ"ג ומ"ד) הביא הרבה מאריכות דבריו, וכתב אחר כך תמצית כוונתו שלא מכח שבועה עמדו הדורות ומקיימין התורה, כי אם מהכרח חיותם שהוא חומרא יתירה מהשבועה שאז ראו והכירו שאם יצוייר להם לצאת מתחת ידו ומשמרתו יתברך יהיו כולם נכונים ח"ו להשמיד להרוג ולאבד, ושהפורש ממנו פורש מן החיים. נמצא לפי זה דעת בעל העקידה שאף שבועת התורה אינה חלה על זרעם אלא שלפי שיש בזה ענין חמור יותר מהשבועה, לכן קראו אותו בלשון שבועה. ואם כן לפי דבריו ז"ל לשון שבועה שאמרו אינו אלא דרך משל.
אבל בשל"ה הקדוש כתב (שם) עליו אחר כך שבאמת דבריו מתוקים ודברי פי חכם חן. אמנם בדברי רבותינו ז"ל מבואר שהיתה שבועה ממש וכדאיתא בגמרא (שבועות לט.) שאמר משה לישראל לא על דעתכם אני משביע אתכם, אלא על דעת הקדוש ברוך הוא ודעתי. גם דברי בעל העקידה לא מובנים, שלפי משמעות דבריו העונש על הדורות אם אינם רוצים לקיים קישור האבות אינו אלא שהקדוש ברוך הוא מסלק שבועתו מהם, דהיינו שמסלק שמירתו, ואם כן מהו זה חלוקי עונשים לזה מלקות ולזה מיתה ולזה גיהנם, והכל הוא על פי התורה. ועל כרחך שהקישור הראשון נשאר בתקפו בכלליו ופרטיו עד סוף כל הדורות.
אך מה שמתמיה בעל העקידה איך היו אבותינו יכולים להוריש שבועה לבניהם ואינו מסתפק בדברי רבותינו ז"ל שאמרו שכל הדורות היו שם ונשבעו בעצמם רק מקשה מאחר שלא היה גופם שם והמצות הם חובת הגוף, על זה תירץ שכמו שהנשמות של כל הדורות היו שם כך היו שם המרכז והפנימיות של הגופים, והאריך טובא לבאר מציאת האופן בזה, ועיי"ש באריכות דבריו. ולכאורה לא הבנתי הלא גם מאותן המאמרים שהביא העקידה בעצמו מה שאמרו חז"ל בכמה מקומות שמושבעין ועומדין מהר סיני, שהלא אמרו בזה שמחמת כן אין שבועה חלה על דבר אסור, שאין שבועה חלה על שבועה, ואם כן גם בזה מבואר שהיא שבועה ממש. ולא הקשה מזה בשל"ה הקדוש אלא ממה שאמר להם משה רבינו ע"ה שמשביעם על דעתו. ואולי שם אפשר לומר דאף שאינו שבועה ממש אלא כיון שיש בו חומר איסור שבועה גם כן לא חלה עוד שבועה עליו, אבל ממה שהוצרך להודיעם שמשביעם על דעתו בזה מבואר שהוצרכו לידע באיזה אופן יקבלו השבועה, ואלו לא היה משביעם על דעתו היה להם טענה נגד השבועה, זה ראיה מוכרחת שהוא בדין שבועה ממש.