על הגאולה ועל התמורה/קה

קה

וכבר פרשתי (לעיל סי' ו') מה שאומרים בנוסח הודיה דעל הנסים, ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה, ואחר כך באו בניך ופינו את היכליך, וטהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך וכו', ומונה והולך הנסים והתשועה שנעשה לישראל. ולכאורה, בשלמא כולהו לחיי, אלא ופינו את היכלך וטהרו את מקדשך, מאי ניסא איכא בגוויה, ולמה לי למימרינהו בכלל, וכי סלקא דעתן שהניחו העבודה זרה במקום המקדש, ואחרי שנצחום וחזר מקום המקדש לידי החשמונאים בודאי שבערו כל העבודה זרה מתוכה, ולמה לי למחשבינהו. אמנם כל זה היא מהשלמת הנס, ועיקר הנס נשלם על ידי זה, כי אילולא עלתה בידם לבער טומאת העבודה זרה ולשרש אחריה, לא היו כל הנסים האלו נחשבים לכלום, ולא היה תשועה גדולה ופורקן, וגם נס הנרות לא היה נחשב לכלום, כי אין רצון הבורא יתברך ח"ו בנסים כאלו שמשותף בהם עבודה זרה, אלא על ידי שפינו את היכלך וטהרו מקדשך מעבודה זרה, על ידי זה נשלמו כל הנסים.

וכתב האלשיך הק' בפירושו על משלי על הפסוק (א' י') בני אם יפתוך חטאים, אל תאבה וגו', והביא שם דברי בעל העקידה (שער צ"ג) שבודאי אין הכוונה שהוצרך הכתוב להזהיר את יראי ה' שלא לילך אתם ללסטם את הבריות ולשפוך דם נקי, דהלא כבר מצווה ועומד על זה מהתורה הקדושה. אלא הכוונה, שאם יפתוך חטאים אף לדבר מצוה לשם שמים, כיון שהפיתוי הוא מחטאים, אל תאבה ואל תשמע להם, כי אך פורשים רשת לרגלי השומע להם, והאריך בזה בביאור כמה פסוקים עיי"ש. וככה הבאנו לעיל (סי' פ"ח) פסקו של הגאון מהר"י ששפורט ז"ל שפסק להלכה דכל דבר טוב הבא בסיבתם יתבטל, ומחוייבים להמנע ממנה עיי"ש.