דברי יואל על התורה/דברים/כי תבא

דברי יואל קמז �ו ת בא �� והיה כי תבוא אל הארץ אשר די אלקיך נתן לך נחלה וגו', דרשו רזל בספרי עשה מלוה זו, שבשבילה תכנס לארץ, והקשה ההפלאה זל דהרי לא נתחייבו ישראל בבכורים, אלא לאחר ירושה וישיבה, אכ לא שייך לומר בשכרה תכנס לארץ, שהרי כבר נכנסו עכ קושיתו, גם ילד על שנוי הלשון שבפסוק נאמר תבוא אל הארץ, ולשון הספרי תכנס לארץ. ב) ולקחתם מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך וגו', הקשה מהרין חביב זל דהרי כל שבעת המינים חייבים בביכורים, ורובם פירות האילן הם, ולמה יאמר הכתוב פרי האדמה, ואעג דאמרי' במס' ברכות (דף מי עא) בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה ילא, ואמרי' שם דמתני' רי יהודה הוא, דעיקר אילן ארעא היא, אבל עכפ לכתחילה לדה בעינן ברכה מבוררת ולברך פרי העץ, והנ יאמר הכתוב לשון מבורר, והול להזכיר גם פרי העץ. ג) ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלקיך, במס' בכורים (פג) מכאן אמרו אין קורין מקרא בכורים אלא בזמן שמחה, מעצרת ועד החג וכוי, ובמדרש ושמחת בכל הטוב, אין טוב אלא תורה, לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר, וצב דבפשטות מיירי קרא במצות בכורים, ולהלכתא אתי' ללמוד ואין קורין אלא בזמן שמחה, ולמה אפקוהו ממשמעותי' לדרוש על תורה, גם מה ענין מעשר לבכורים. ד) אחך שגמר פרשת הבכורים, אמהכ כי תכלה לעשר את מעשר תבואתך וגוי, ראוי להבין קישור סמיכת הפרשיות להדדי, ויותר ראוי להיות פרשת וודוי מעשר בפרשת ראה, אלל עשר תעשר שהוא מקומה של מלות מעשר, וגם נאמר שם מלות ביעור מקלה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך, והולל שם גם מלות וודוי מעשר שהוא אחר הביעור. ה) עשר תעשר . דרשו חזל (שבת קיט) עשר בשביל שתתעשר, ראוי להבין היתכן שיהי' מצות התורה, לעשות עמ לקבל פרס, והגם שבמצות מעשר מותר לדה עמלקיים, כמשהי'כ בחנוני נא בזאת וגו', אבל לא יתבן שיהי' הצווי עד כך. ו) איתא בתנחומא פי ראה (סי' יח) עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגוי, אם זכיתם סוף שהם יוצאין לזרוע השדה, ואם לאו סוף שהיוצא השדה מתגרה בכם, זה עשו דכתיב בו, וילך עשו השדה לצוד ליד להביא עכד המדרש, וצב הכוונה. ז) ואמרת לפני די אלקיך הטיתי הקדש מן הבית וגוי לא עבר'תי ממצותיך וגו' עשיתי ככל אשר צויתני, ולכאורה הוא פלא דלא מלינו בשום מלוה, שתחייב התוהק להתפאר ולהשתבח אע לפני הבוית, שעשה וקיים ככל מלותיו אשר צוויתני, זולת במלוה זו של וודוי מעשר, וטעמא בעי, גם קראוה חזל בגמ' וודוי מעשר, ולכאורה אין זו נראה הוידוי כלל, אלא התפארות ושבח, - גם הרי מצינו בגמי ברכות (יי עב) בחזקי' על שתלה בזכות עצמו, ואמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך תלו לו בזכות אחרים, והיתכן שלותה התוהק במלוה זו לתלות בזכות עצמו, כאמרו עשיתי ככל אשר ליוורנו השקיפה ממעון קדשך, והוא פלא. ח) ובא, אל הכהן אשר יהי' בימים ההם, פרשי זל אין לך אלא כהן שהוא בימיך כמו שהוא, וכתב הרמבן זל ולא הבינותי, כי בענין הזקן ראוי לומר אל השופט אשר יהי' בימים ההם, אעפ שאינו גדול וחכם כשופטים הראשונים, אשר היו לפנינו מן העולם צריך לשמוע לו, יפתח בדורו כשמואל בדורו, אבל בהקרבת בכורים, למי וביאת אם לא אל הכהן אשר יהי' בימיו עכל הרמבן זל, והרא'ים תמה על הרמבן וכתב, ואני שמעתי ולא אבין דבריו, דכמוכ יש למי שמביא בכוריו– לפני הכהן, לומר ארר שאין הכהן הזה לדיק וחסיד, כמו   רומח דברי תבוא יואל הכהנים הראשונים אשר היו לפניו מן העולם, איני רוצה להביא בכורים לפניו, שאינו אלא כדי להדרו, או כדי לקבל ברכתו וכוי עכל. אמנם באמת- יש לחלק בין שופט לכהן, דפושט צריך שיהי' בו מעלת החכמה והיראה, ושאר מעלות המנויים בו, ועכ יש מקום לומר, שאין רוצה בשופט שבימיו, ולטעם זה הוצרך הכתוב ליזהר וללוות שאין לך אלא שופט שבימיך, ושלא לנטות מדבריו ימין ושמאל אבל בכהן המקבל בכורים, לא כתבה תוה"ק תנאי איך שיהי' מעלת הכהן הראוי לקבל בכורים, ואין שום מקום לפעור אע ממצות התורה, בטעם שאינו מפורש בקרא, והדרא קושית הרמבי'ן על דברי רשי לדוכתי', דלמל קרא דאין לך אלא כהן שבימיך, ומהת למפטרי' משום כך ממצות – בכורים. ט) להלן בפ' וודוי מעשר לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי, פרש"י ולא שכחתי מלברכך על הפרשת מעשרות, וכתבו! המזרחי והגוא שאין לפרש על נוסח הברכה בפה, שתקנו אנשי כנהג לומר על הפרשת מעשרות, שברכת כל המצות אינן אלא מדבריהם, ואא שכיוון הכתוב לזה, אלא פי' הכתוב שלא שכחתי מלשבחך על הפרשת המעשרות, רל שנתתי המעשרות לשם הקבה ונתתי אותם באהבה, ושבחתי עליו להקבה, וכתב הראם דממה דאיתא בספרי ובמס' מעש (פה מיא) לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו, נראה כמו שפירשנו בדברי רשי זל, שאין הכוונה על נוסח הברכה, עכתד זל. אולם התויוט במשנה דמעש הנ"ל, הקשה עליהם קושיא עלומה, דאדרבה מהך משנה מבואר, דכוונת הכתוב על נוסח הברכה, דבמס' ברכות (דף מ' עב) מייתי לה להך מתני', אפלוגתא דרב ורי, ומייתי רב סייעתא מני' דכל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה, דתניא ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו, ואילו מלכות לא קתני, ור' יוחנן דסל דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, מגיה בברייתא זו לומר, תני ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו עייש, מבואר דכוונת הכתוב ולא שכחתי מלברכך, על נוסח הברכה קאמר, וכן הוא בהדיא ברשי במס' ברכות הנל, ולא שכחתי מלברכך ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשר, אלא ודאי הנכון, דרשי בפי' עהת נוסח הברכה קאמר, ואעג דמדרבנן הוא אסמכוה אקרא, דמי גריעא ברכה לאסמוכה אקרא, משאר דברים דרבנן שהסמיכום על המקראות עכתד התויט זללה. אמנם נראה להביא ראי', דדברי הראם והגוא צודקים, דמה דאמרי' בכמ אסמכוה רבנן אקרא, היינו היכא דאין הכתוב מיותר, אז אפשר לומר דקרא לאו להכי אתא, ומדרבנן הוא ואסמכוה אקרא, אבל כאן ולא שכחתי מיותר לגמרי, דכבר מנה הכתוב כל מילתי' דמעשר, לא אכלתי באוני וכוי, ועכח מה שדרשו חזל ולא שכחתי מלברכך דרשא גמורה היא, דאי נימא דקרא לאו להכי אתא, ואסמכתא בעלמא היא, אכ הקרא מיותר, ומעתה צודקים דברי הראם והגוא דאא שכוון הכתוב על נוסח הברכה, דאיך יבוא הכתוב לחייב דבר שהוא מדרבנן, אלא כוונת הכתוב על הודי' בלב והוא מדאורייתא. עוד אפשר להביא קלת סמך ראי' לדבריהם, דסתם הכתוב ולא שכחתי, ואיני יודע שכחה זו מה היא, אבל שכחה האמורה בכמ הוא בלב, כמש בזכירת עמלק לא תשכח בלב וכן בכמ, וכמוכ כאן על שכחת הלב כיון הכתוב, שלא שכחתי להודות בלב על הפרשת המעשרות, אבל אכ הדרא קושית התויט לדוכתי' דהרי מבואר בגמ' דברכות הנל, דרב ורי למדוה להאי קרא על נוסח הברכה כנל. י) עשיתי ככל אשר צויתני צב מה בא הכתוב להוסיף, וכל אלה שנפרטו לעיל בכלל הצווי הם. יא) השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו', ארזל והובא ברש'יי פ' וירא עהפ וישקיפו, כל השקפה שבמקרא לרעה, חון מהשקיפה ממעון קדשך, שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים, ראוי להבין למה כתבה תוהק לשון השקפה שהוא לרעה, ויצטרך להפכו הרי כיון שקיים מלות מתנות עניים, ואמהכ עשיתי ככל אשר צויתני, יאות שיאמר הכתוב לשון שהוא מבורר לטובה. יב) השקיפה ממעון קדשך מן השמים, צב דמלות מן השמים מיותר, וידוע דהשראת   דברי תבוא יוא ל קמט שכינתו ית' בשמים, והגם שמלא כל הארץ כבודו יתי, אבל בעולמות העליונים השראת שכינתו ית' בבחי' גבוה יותר, וכי צריך הכתוב להגביל המקום אתמהה. יג) וברך את עמך את ישראל, צב הכפל את עמך את ישראל, ויספיק באי מהם, גם כפל מלת את צב, וידוע דאתין וגמין רבויין הן, ומה בא לרבות, גם כל הפרשה מדבר בלשון יריד, וסיים בלשון רבים וברך את עמך את ישראל אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו וגו' וטעמא בעי. יד) להלן בפרשה אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים וגו", ואמרזל במס' סוטה (דף לב עב) הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וכוי, הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה וכוי, ראוי להבין דבפסוק לא נמנו אלא יא ארורים, וחזל למדו (שם לח עב) מהיקש דמה קללה בכלל ופרט, אף ברכה נאמרה בכלל ופרט, ומה קללה בלהק אף ברכה, וכן כל ענין של ברכות נלמד מן הקללות עייש, ולכאורה מן הראוי שיאמר הכתוב הברכות בפירוש, והקללות ילמדו מכללן, והשית חפץ בברכתן של ישראל, ומט הסתירן הכתוב. טו) קז הישמח משה זללה בפ' ראה ההיא קושיא בשם ס' כתנות אור עפימד בילקוט פ' תולדות ובפ' בלק, כי יצחק שהי' אוהב את ישראל פתח בקללה וסיים בברכה, אורריך ארור ומברכך ברוך, ובלעם שהי' שונא את ישראל פתח בברכה וסיים בקללה, מברכיך ברוך ואורריך ארור, ולפיז יקשה דמשרעה שהי' אוהב ישראל למה סיים בקללה, באמרי ראה נתתי לפניכם היום ברכה וקללה, ותירץ עפיד רשי זל את הברכה אשר תשמעו על מנת אשר תשמעו, ועכח נאמרו על תנאי, ומשפט התנאי להיות הן קודם ללאו, ולכך פתח בברכה עייש, וכמוכ קשה כאן מדוע פתחו בברכה, ועוד יותר יקשה שהברכה לא נכתבה כלל, והעלימו הכתוב ונלמד מהיקש הקללות וצב. טז) נם ראוי להבין השנוי שבין פ' תוכחה שבתוכ, למה שנאמרה במשנה תורה, דבפ' בחקתי אחר סיום התוכחה כתיב אלה החקים והמשפטים והתורות וגו' בהר סיני, ופרשי והתורות תושבכ ושבעפ, מגיד שכולם נתנו למשה מסיני, ולא הוזכר כריתת ברית על התוכחה, ובתוכחות שבמשנה תורה כתיב, אלה דברי הברית אשר צוה ד' את משה לכרות את בני מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב, ונלמד שגם על התוכחות שבתוכ הי' כריתת ברית עליהם, אבל מט העלימו הכתוב שם, ונזכרה רק כאן במשנה תורה. יז) בזוהק דקדקו דלמה בתוכחות שבתוכ סיים בדברי נחומים, ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו', ולא נזכרו דברי נחומים בתוכחות שבמשנה תורה וטעמא בעי, ועיישד. יח) נם צב מש אלה דברי הברית, וידוע דכמ שנא' אלה פוסל את הראשונים, ומה פוסל הכתוב כאן, והרי הכריתת ברית היי על כל התורה והמלות, כפרש'יי כאן שקבלו עליהם את התורה באלה ובשבועה. יט) החתם סופר זללה דקדק במשהכ בסוף התוכחה ונהחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה, והרי כבר הזכיר גזירת הגלות, באמרו יולך ד' אותך ואת מלכך וגוי, אל גוי אשר לא ידעת וגו', ולמה הכפיל הכתוב מה שכבר נאמר, גם ראוי להבין השנוי שבכמ נאמר אל הארץ אשר אתה בא לרשתה, וכאן אמר על האדמה וגו'. כ) להלן בסוף הפרשה ולא נתן ד' לכם לב לדעת וגו' עד היום הזה, פרשי להכיר את חסדי הקבה ולהדבק בו, עד היום הזה וכוי, שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי וכו', באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה וכו', ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם היום הזה נהייתה לעם וגוי, היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום, דא ולא נתן ד' לכם לב לדעת עד היום הזה, שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו, עד ארבעים שנה, ולפיכך לא הקפיד עליהם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואילך יקפיד. וכתב הראם זל דלשני הפירושים שברשי, מש ותבאו אל המקום הזה וגו', אין הכוונה אל המקום, אלא פירושו אחר שבאת אל המדריגה הזאת, להשיג מחכמתו יתי וחסדי המקום, מעתה הזא   קנ דבר י תבוא יוא ל מדקדק עמכם בשמירת המלות, ועכ סמך ליי ושמרתם את דברי הברית, אבל הקשה למה הפסיק הכתוב במאמר ויצא סיחון וגוי, בין ותבאו אל המקום הזה, ובין ושמרתם את דברי הברית שהם דבקים זה לזה, גם ראוי להבין דאם לזה יתכוון הכתוב למה אמר ותבאו אל המקום הזה, ובכמ שם זה מורה על מקום, ולא על מדריגה ובחי'. ונבוא אל הביאור לתרץ קושית התויוט הנל (בקושיא ט'), דהנה לפיד המזרחי והגוא, שפי' ולא שבחתי מלברכך קאי על הודי' ושבח שבלב, ולא על נוסח הברכה, דנוסח הברכה דרבנן הוא, ואא שכיון עליו הפסוק עייש"ד, לפי"ז נתחדש לנו דבר חדש, דמה שאמזל ברכות דרבנן, זהו רק נוסר ומטבע של ברכות שתקנו חזל, אבל שבח והודי' בלב חיובא דאורייתא הוא, להזכיר חסדי המקום יתי. וכע י"ז מלאתי בה' ברכות להריטב"א זל (סב, שנדפס מכתי) וזל לא באה בתורה שבכתב מצוה לברך אדם, על ההנאה קודם שיהנה, לפי שהשכל מורה עז לבעלי האמת, וכל שלא בירך, לחמו במעיו נהפך ואינה הנאה, אבל מדברי סופרים לברך בשם ומלכות וכו' עכל, הרי שנוסח ומטבע הברכות לבד, הוא מדרבנן, אבל השבח וההודי' חיובא דאורייתא מצד הסברא, וכאמרזל (ברכות לה) סברא היא עייש. ונראה שגם התויו"ט אינו חולק על עלם הסברא, יהודי' חיובא דאורייתא הוא, אלא שהוכיח מדברי הגמ', וסייעתא דרב ורי הנל, שלא התכוון הכתוב על הודי' לבד, אלא על נוסח הברכה בשם, או בשם ומלכות, למר כדאית לי' ולמר כדאית לי', ועכ קרא אסמכתא בעלמא עייש, אבל אינו דוחה דברי הראם, לחלוק עליו בעלם הסברא, ועכח שבזה יודה אליו, שההודי' ושבח חיובא דאורייתא הוא. ובזה יתבאר לנו דברי התוס' במס' ברכות (דף לה עא) על מש בגמ' שם, אשכחן ברכה לאחריו, לפניו מנין, הא לא קשיא דאתי' בקו, כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש, וכתבו התוס' לאו קו הוא, דאכ תהא ברכה דלפניו מדאורייתא, ולעיל פרק מי שמתו (דף כא עא) אמרו, בבעל קרי שמברך על המזון לאחריו, ואינו מברך לפניו דלאו דאורייתא הוא עכד התוס', ולכאורה דבריהם צב, דבגמ' אוקמי' לי' הכי לפי המסקנא דקו הוא, ולפי הפשטות קו גמור הוא דלא איטרפא בגמ' קו זה, ואיך כתבו התוס' לדחות מסקנת הגמ' ולומר דלאו קו הוא.

.ואפ"ל דבאמת איכא למפרך האי קן, מש כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש, עפימי'ש הרמב'ים ה' תפלה פה הב וזל הרעב והצמא ה"ה בכלל חולים, אם יש בו יכולת לכוון את דעתו יתפלל, ואם לאו אל ותכלל עד שיאכל וישתה, וכן פסק בשע (סו' פט סד) דמותר לו לאכול ולשתות ואחכ יתפלל, אלא שבשע תלה הדבר באם רצה, משמע שאין מחויב ומותר לו להתפלל כשהוא רעב אם ירצה, וכתב המגא הטעם משום דעכשיו בזמה"ז בלאה אין מכוונים ככ, עייש, ועכפ דבר ברור שאא לכוין בתפלתו כשהוא רעב, ומבואר בשע שצריך שיהי' לו כוונה בתפלתו, ובפרט בהזכרת השם, אם מזכיר שש בלי כוונה ענשו גדול נ"ל, ומעתה אזדה לה כח הקו, ואין ללמוד ברכה לפני' בקו', דכשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש. ולדרכנו אפשר לתרץ כוונת הגמ', וגם דברי התוס' בדרך זה, דמש בגמ' דקו הוא, כשהוא שבע מברך רעב לא כש, לא כוונו על נוסח הברכה בשם ומלכות, דלאו קו הוא דאינו רק מדרבנן כמש התוס', וגם קו פריכא היא, דהזכרת ש"ש בעי כוונה, וא"א לדון ולילף רעב משבע בקו כנל, אמנם אפשר שכוונת הגמי למילף מקו, ברכת שבח והודי' בלי הזכרת שם ומלכות, או בלב שהוא דאורייתא, ואפשר שזה הוא קו גמור, דאין בה הזכרת שש, ואין הכוונה מעכבת בה, וליכא פירכא הנל. ולפי שהודוי ושבח בלב דאורייתא, עכ תיקנו חז"ל לברך בפה, בשם או בשם ומלכות, למר כדאית לי' ולמר כדאית ליי, וכעין שאמרו בבדיקת חמץ, דמדאורייתא השבתה וביטול בלב סגי, אלא לפי דמחשבה מבטל מחשבה, ופן יהי' דעתו עליי, וחם עליו ויבטל מחשבתו הקודמת, עכ הצריכו רזל בדיקה במעשה, ואין מחשבה מוליא מידי מעשה, וכמוכ לעניננו מקור החיוב דברכה, דאורייתא הוא, אלא דמדאורייתא במחשבה סגי, וחייבוהו חכמים לברך בפה, ובנוסח ובמטבע שטבעו חכמים בברכות.   דברי תמא יואל קנא ולפי"ז יהי' תירוץ הגמ' בדרך זה, ולאו קו הוא, וכיון שנלמד עצם חיוב הברכה בקו, ודאורייתא הוא, תקנו חכמים מטבע ברכה לפני' על סמך דאורייתא, ואש מש התוס' דלאו קו הוא, וראייתם ממש בעל קרי אינו מברך על המזון לפניו דלאו דאורייתא, כוונת התוס' על ברכה בהזכרת השם שאינה מדאורייתא, ומש בגמ' דקו הוא, הכוונה על הודי' ושבר בלי הזכרת שם ומלכות, ודברי שניהם אמת ולק קושיתנו הנל. וכמוכ איכא למימר בחיוב ברכות המלות, דילפינן שם (דף כא עא) ברכת התורה לאחרי', מן ברכת המזון מקו עייש, ומסקנת הגמי דאיכא למיפרך, מה למזון שכן נהנה, ואידחי לה קו, וממילא ברכת התורה לאחריו אינה אלא מדרבנן, אמנם הך פירכא איכא למדחי לכאורה, עפימש קז הישמח משה זללה (בפ' תשא) על הא דמבואר ברמא ובשך (יורד סי' קנז) דאם הוא אדם חסיד וירש, כע מודי דרשאי למסור עצמו על קידוש השם אפי' על מלוה קלה, ולכאורה יש להפליא הכי בשביל שהוא חסיד וירש ישתנה דינו, הלא כתיב וחי בהם, ותוכן תירוצו דיש עוד פי' אחר בפסוק וחי בהם, היינו שכל עשיותיו ותנועותיו ועסקיו יהי' רק בתומצ, וזולתן לא יהיו לו שום ריות בעולם, וככ יהי' דבוק ונתעלם, עם התורה והעבודה והמלות, עד אשר אם ירצו להעבירהו על א' ממצות ד יופסק חיותו, והצדיקים עיקר חיותם הוא בתוהק, וממילא מחויבים למסור נפשם על כל עבירות ומלות קלות, לאשר כי הן המה חיותם ממש, אלא שלאו כל אדם בבחי' זו, ועכ לא ניתנה הלכה זו לכל, דהתוהק ניתנה כפי מדריגת כאוא כפי אשר יוכל שאת, כמש קול ד' בכח, בכוחו לא נאמר וכו', ואכ אצל ההמונים אשר כל עסקם בעניני העולם, ואינם בבחיי הנל, בהם יתקיים הפי' הפשוט וחי בהם, ולא שימות בהם עייש לדרכו. עכ"פ לפיז ליכא למפרך מה למזון שכן נהנה, דמי שהוא עובד ד', יותר נהנה בעשיית המלות מכל הנאות העוהז, ויפה שעה אי בתשובה ומעט מכל חיי העוהב, ומכש מכל חיי . העוה"ז, ואם נפרש וחי בהם כפירוש הראשון הנל, אדרבה נתחזק כח הקו, ואיכא למילף ברכת המלות מברכת המזון בקו, ויהי' ברכת המלות לאחריו דאורייתא, אמנם אא לקבוע הלכה זו לכל אדם, כמש קז זללה, דלאו כל אדם בבחיי זו, שיהי' נהנה מעבדות השית ותומ"צ, יותר מכל הנאות עוהז, ואפשר דעכפ אהני לה קו, לחייבו בברכת הודי' ושבח בלב מדאורייתא, אבל נוסח הברכה בהזכרת השם אינה אלא מדרבנן, וכמש בברכת הנהנין לפניו כנל. ולפי"ז יתורץ קושית התויוט הנל, דבאמת צדקו דברי הראם והגוא, דאין לפרש ולא שכחתי על נוסח הברכה בפה, דלאו דאורייתא היא, ואא לומר שיכוין הכתוב להזהיר על דבר שהוא תקנתא דרבנן, ואא לומר דקרא אסמכתא בעלמא, כיון דמיותר הוא וכמו שהוכחנו לעיל, אמנם אחר שתיקנו חכמים לברך בפה וכמטבע הברכות, אם אינו עושה כתקנת החכמים, לא קיים המצוה כלל, ואפי' מדאורייתא לא ילא ידי חובתו, וכמש הרבינו יונה בריש מס' ברכות, וככ התוס' ורוב הראשונים בכל מילתא דתקנו רבנן עיישד. ולפי"ז אש, דמש בתורה ולא שכחתי, קאי רק אהודי' בלב כדברי ( הראם זל, ומש בגמ' דברכות (דף מי עב) דרב מפרש ליי לקרא, ולא שכחתי מלברך ומלהזכיר שמך עליו, ור' יוחנן מפרש לי' בברכה עם הזכרת שם ומלכות, וככ רשי שם ולא מלברכך ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשר, מימרא זו נשנית לאחר תקנת חכמים, ואז ודאי צריך להתודות בודוי מעשר, שקיים כתקנת חכמים בהזכרת השם, או–שם ומלכות לרי, דאלה גם דאורייתא לא יצא, ואא לומר עשיתי ככל אשר צויתני, אם לא קיים כתקנת חכמים, ומתורץ קושית התויוט הנל, ואל לדחוק ולומר דאסמכתא הוא, דקרא כי אתא לדרשא גמורה אתי, על הודי' בלב, אלא שאחר תקנת חכמים, מחויב להתודות ולהזכיר שקיים גם תקנת חכמים לברך בפה, כמטבע שטבעו חכמים. ולדרכנו אפשר לתרץ קושית הפני, שהקשה על אמרם זל סברא היא אסור לאדם שיהנה בלא ברכה, והלא סברא דאורייתא, וברכות אינם אלא דרבנן, ולדרכנו מהני הסברא לחייבו מדאורייתא על הודי' בלב, ונוסח הברכה בפה אינה אלא מדרבנן. ומ"ש רש"י במס' ברכות (דף כ' עב) במתני' דבעל קרי אינו מברך על המזון לפניו, דלאו   קנב דברי תבוא יואל דאורייתא, וכתב רשי זל דאפי' בהרהור אינו מברך, ולכאורה הודי' בלב דאורייתא היא, ואמאי לא לברך, ואפשר לפי דמתני' לאחר תקנה מיירי, שתקנו לברך בהזכרת השם, ובהרהור כזה בנוסח הברכה ובשם ומלכות לאו דאורייתא היא, ולא אצרכוהו רבנן, דכיון דעיקר הזכרת השם מדרבנן הוא, למה יהרהר בשמות הקדושים, בשעה שאינו טהור, וכמש רשי במתני' שם, וזל כיון דברכות לאו מדאורייתא מחייב, לא אצרכוהו רבנן עכל, וכמו'יכ בהרהור השמות הק' דלאו דאורייתא, לא אצרכוהו להרהר ואינו מברך אפי' בהרהור, אבל ההרהור בכורי' לבד דאורייתא היא, וגם בעל קרי מחייב בה, ומתורץ כל הענין. ועתה נבוא לבאר דברי המדרש הנל אין טוב אלא אורה וכו' (עיין לעיל קושיא ג') ונקדים מש רשי זל במס' שבועות (דף טז עא), עמש שם בברייתא, אבא פאול אומר שני בוצעין (פי' המתרגם אחו ואגם) היו בהר המשחה (הר הזיתים) תחתונה ועליונה, תחתונה נתקדשה בכל אלו, עליונה לא נתקדשה בכל אלו, אלא בעולי גולה שלא במלך ושלא באורים ותומים, תחתונה שהיה קדושתה גמורה עמי הארץ נכנסין לשם ואוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני, וחברים אוכלין שם קדשים קלים ומעשר שני וכו', ופרשי דעמי הארץ המפרישים מעשרות היו זריזין לעשות בו מלוה מן המובחר, לפי שהיו שומעין דרשה עשר בשביל שתתעשר וכו', לכך היו נכנסים עד תוך חומת ירושלים הפנימית, לקיים לפני די אלקיך, אבל בקדשים לא היו מטריחין עצמן ואוכלים אותם לפנים מחומה חיצונה וכו' עכד. ויובן בזה מש בתנחומא, עהפ כי ליד בפיו שהי' לד את יצחק הצדיק בפיו וכו', היי אומר לאביו, אבא המלח מהו שתהא חייבת במעשר, ולכאורה אם הי' רצונו לרמות את יצחק, מדוע בחר בזהירות מלות מעשר, יותר מבשאר מלות וכן הקשו מפרשי התנחומא, ואפשר שידע מסגולת המעשר שמביא לידי עשירות, כמש זל עשר בשביל שתתעשר, ועכ כיון שהוכרח לאחוז באיזה מצוה, כדי לרמות את אביו, בחר במצות מעשר להיות זהיר בו שמביא לידי עשירות. ובזה יבואר התנחומא הנל (קושיא ו'), עשר תעשר וגוי, אם זכיתם סוף שהם יוצאים לזרוע השדה, ואם לאו עשו מתגרה בכם, שנא' ללוד ציד להביא, רל שאם לא תקיימו מצות מעשר כראוי, יהי' חו קטרוג עליכם מצד עשו, שבמצוה זו היי הוא נזהר בכל ההידורים, ועכ אמרו דעשו מתגרה בהם, באם לא תהיו זהירים במלות מעשר. וכמש במצות כבוד אב לפי שהי' נזהר בו, יש לו כח לקטרג חו. אמנם עשו לא כיון בו לשם מלוה כלל, אלא להנאה עצמית כדי שיתעשר, אבל בישראל אעפ שאמרו חזל עשר בשביל שתתעשר, צריך שיהי' כל כוונתו לעשות רצונו ית', ולשמירת התורה והמצות, ואף שהתירה תוהק ליתן המעשרות בכוונה להתעשר על ידה, כמשה'יכ בחנוני נא בזאת וגוי, אבל סוף כוונתו יהי' להשיג העשירות לתכלית שמירת התורה, דאלה אין לה חשיבות כלפי מעלה, ואא שילוה הכתוב לעשות מצום לשם מתן שכרן לבד. וזש במדרש ושמחת בכל הטוב אין טוב אלא תורה, ואעפ ששמחה דקרא קאי על אסיפת התבואות, כמו שדרשו זל, דזמן שמחה מעצרת ועד החג שהוא זמן אסיפת גרנות, אבל הזהירונו רזל שאין טוב אלא תורה, וגם בעשירות תכוין רק לעבודת השית, כדי שתהי' פנוי לעסק התורה ולקיום המלות, ואש דברי המדרש ושמחת בכל הטוב אין טוב אלא תורה, לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר, דלכאורה איך יתכן שילוה הכתוב לקיים המלוה עמ לקבל פרס ובשביל שתתעשר, אמנם כיון שאין טוב אלא תורה, ועיקר העשירות צורך בו לעבדות השית, אש מה שהזהיר משה את ישראל עשר תעשר בשביל שתתעשר. ועתה נבאר מאמהכ השקיפה ממעון קדשך מן השמים, כי למה יזכיר הכתוב לשון השקפה שהיא לרעה, ושאר הדקדוקים שבענין (עיין קופיא י' יא יב) ונקדים מ"ש ק"ז הישמח משה זללה (בפ' תולדות ובפ' בראשית) על מש חזל ערובין (דף יט עא ) אלו פושעי ישראל שמלאים מלות כרימון, ולכאורה אם מלאים מצות, מט פושעי ישראל קרית להו, וגם למה המשילם לרמון דוקא, אמנם יש הפרש בין מעשט של צדיקים ובין מעשט של רשעים וכו', דמעשט של צדיקים הם במחשבה זכה וצלולה בלתי לדי לבדו, לא כן הרשעים דאף אם עושים מעשט, הוא רק להנאתן ולמוכרן, ובשביל איזה תועלת וכדומה, והקליפה עיקר יותר מגוף הפרי, וזולת   ד בר י תבוא יוא ל קנג הפסולת והקליפה לא היו עושים המעש'יט ההם, והז דומה לרימון, דכי שקלי לנץ דרימונא, שהיא השומר לפרי מיית רמונא, כדאיתא בברכות (לו עב) כמו כן מעשיהם הטובים של הרשעים וכו', וזש פושעי ישראל מלאים מלות, אבל אינו אלא כרמון עיישד. עכ"פ יצוייר להיות מלאים מלות, ואעפכ קראוהו חזל פושעי ישראל, והגם שמותר לעשות שלא לשמה, שאמרזל שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל כז הותר רק כדי להגיע אל מדריגת לשמה, אבל אם העיקר והיסוד היא שלא לשמה, וזולת זה לא היו עושים המלוה כלל, הבחי' הנל שכתב קז זללה, בברי' זו נקראו פושעי ישראל, אף אם מלאים מלות, שאמרזל דשלא לשמה כהג נוח לו שלא נברא. והנה אמרזל במס' פסחים (דף נ' עב) רבא רמי כתיב כי גדול מעל השמים חסדך, וכתיב עד השמים וגו', ומשני כאן בעושין לשמה מעל השמים, והעושין שלא לשמה עד השמים, ועיין פרשי שם, עכפ כל בחי' שלא לשמה אף אם אינו בגדר הרשעים, אבל לא יעלה בחינתו מעל השמים, ובעולמות הגבוהים לפגם יחשב, וכפי בחי' העולם ההוא אפשר שישלוט חו קטרוג עליו, אף שלפי בחי' העולם שלמטה הימנו הותר בחי' שלא לשמה כהג, וכעין שכתב בזוהק אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרסית לעילא, ובעוהז מקבלים עלי' שכר, אבל בעולם העליון לפגם יחשב. ומעתה נבין ענין הודוי מעשר שהוא בדרך ודוי ותפלה, ומתודה על בחי' המצות, שלא עשאם במחשבה זכה וצלולה, בלתי לד' לבדו ומאהבת השית, והספקות נמרצה לעשות רצון אבינו שבשמים, ועכ חושב כל אלו המצות, נתתיו ללוי לגר וליתום ולאלמנה וגו', לא עברתי ממצותיך, ולא שכחתי מלברך, ומונה והולך כולם, ועל כל אלה מתודה בלב נשבר, שלא קיימן מאהבת ד' ובדחילו ורחימו כדבעי, וזש עוד, אחר שכבר חשב ומני כולהו, מתודה עליהם בכלליות שיש חסרון בכל אלה המעשים, ואומר עשיתי ככל אשר צויתני, שעשיתים רק בהחלט ובעה"ת מטעם הצווי, ונחסר מהם בחיי אהבה וחשקות ובחי' לשמה גמור.

וזש השקיפה ממעון קדשך מן השמים, שאם תשגיח על כל אלה מעשי המלות מן השמים יהי' חו השקפה לרעה, דבחי' זו לפגם יחשב מעל השמים, ובעולמות העליונים, ועכ אמהכ לשון השקפה שהיא לרעה, ואמר מן השמים שהיא מיותר לכאורה (עיין קושיא י"א י"ב) אמנם כז מענין הודוי הוא, שתכשכש במעשה המלות ודואג ומתבונן עליהם, שאם יהי' השקפה מן השמים יתעורר חו קטרוג על מעשי המלות אלו, ושמא יהי' חו השקפה לרעה. אמנם גדול כח מתנות עניים, שהופך מדת הרוגז לרחמים, ואפי' בשלא לשמה יש לו כח זה, דממ העני נהנה ויתבאר בהקדם מש החידא זל בספרו ראש דוד (פ' ברכה) עה"פ שמח זבולן בצאתך וגו', ויש להרגיש דלכאורה מה היי עולה על הדעת, שיהי' זבולן או יששכר עלי עצב, שהוצרך משרעי'ה לומר שמח זבולן וגו', ואפל דהנה פליגי הראשונים ומהרש פרימו, דהראשונים סל דאף אם החכם לומד שלא לשמה, אבל המחזיק בידו, האיש העשיר לא הפסיד, דהוא נתן את מעותיו על דעת שהחכם ילמוד לשמה, וא6ו הוא למד שלא לשמה, לגרמי' הוא דעבד, והעשיר לא הפסיד, ומהרש פרימו חלק עליהם, וסל דאם התורה הוא שלא לשמה העשיר הפסיד, דאם המקור מושחת, מאין תמלא מים במורד וכו' וסיים החידא ז;'ל דלפי שיטת הראשונים יתפרש הפסוק שמח זבולן –בצאתך על שיששכר באהליך, כי בכל אופן שמח, דגם אם חו ילמוד שלא לשמה, אין נגרע מחלקך עכתד זל. ובספר למח דוד מבעל מדינאב זל הביא דברי הראש דוד הנל ומוסיף עליו, דהנה לפיז עוד יקשה, דהא תינח בזבולן הוצרך לפער דאגתו כנל, אבל מה יאמר ביששכר, דתיבת שמח נאמר גם עליו, וממנפ אם לומד לשמה אל לפער דאגתו, ואם חו לא, אע במה ישמח, אמנם. הדבר נכון דעיקר הטעם דיש לזבולן עוהב, לפי שמביא את חבירו לעוה'יב, ואכ כיון דהכרעת משרעה דזבולן יש לו בכל אופנים עוהב, אכ גם ושביעי יש לו לשמוח, אפי' חו אם עוסק שלא לשמה, ממ יגרע לו חלק לעוהב, כיון שעל ידו יש לזבולן עוהב עיישד. ולפיז גדול כח מתנות עניים שמהפך מדת הרוגז לרחמים, ואפי' בשלא לשמה לא יקופח שכרו,   כנד דברי תמא יואל והנה הוא מתודה נתתיו ללוי לגר ליתום וגו', ויש ביניהם גם עושין לשמה, ואפי' אם יעשו שלא לשמה, ממ המחזיק לא יקופח שכרו כסברת הראשונים הנל, ועיז גם המקבל בא בשכרו כאלו, עשה לשמה, לפי שמביא את המחזיק לעוהב, כמש בס' למח דוד הנל, וזשהכ וברך את עמך את ישראל, שאחר שהתודה שנתן מתנותיו שלא לשמה, ,עשיתי ככל אשר צויתני כנל, חוזר ומתפלל וברך את עמך את ישראל, שבצירוף כל ישראל יחד, בחיי עמך, ובחיי ישראל שהם בני עלי' העושים לשמה, מגיע לכולם שכרם משלם, ויהי' השקפה לטובה, וזש את עמך את ישראל, דאת לרבות בא, שכל אחד מתרבה חלקו בצירוף חלק חבירו, דהמחזיק יושלם חלקו עי הלומד, והלומד עי המחזיק –כנל, וכל אחד זוכה בזכותו של חבירו, – וזה ענין הודוי שמתודה על מעשה המלות שלא היו בבחיי לשמה, ומתפלל לפני השית שיעלו לרצון בצירוף כל ישראל, כמש וברך את עמך את ישראל כנל. - ואש מה שמדבר הכתוב כאן בלשון רבים (עיין קושיא יג) לפי שמתפלל בזכות הרבים ובצירוף כל ישראל, עכ אומרה בלשון רבים. ויתבארו לדרכנו סמיכת הפרשיות, שאחר פרשיות בכורים והמעשרות, אמהכ היום הזה די אלקיך מלוך לעשות את החקים אלה וגו', ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך, פרשי בת קול מברכתו, הבאת בכורים היום, תשנה לשנה הבאה, וכתב הראם שדרשו כן מפני סמיכות הפרשיות בכורים ומעשרות וכו', דאלכ מאי ושמרת ועשית, דמשמע שהוא לווי לעתיד, הרי כבר שמר ועשה, אלא עכת שפי' ושמרת ועשית אינו צווי, אלא ברכה שתזכה לשנה הבאה לשמור ולעשותו וכוי, והרם זלל"ה הקשה, והרי בכל שנה הבת קול מבשרו שיביא לשנה הבאה, וכי לעולם יחי', ואיך אפשר זה עייש, ובאמת אין זו קושיא, דאין זה הבטחה, שבק מבטיחתו שיביא לשנה הבאה, אלא ברכה אם יזכה אליי בצירוף שאר זכיות. ולדרכנו אפל, עוד ברי' בזה, עפימש לעיל דענין הודוי שמתודה לפני השית, שלא קיים המצות האלו בעשי' לשמה, ובמחשבה זכה וצלולה בלתי לד' לבדו, ובבל לבבך ובכל נפשך, ועכ היום הזה ד' אלקיך מצוך וגו', ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך, והוא צווי וגם ברכה, שלשנה הבאה תכה לקיים מצות בכורים והמעשרות בכל לבבך ובכל נפשך, ומאהבת השית ובחי' לשמה, ולא יהי' השקפה לרעה כלל. ואפ"ל עוד בחי', עפימ שפרשתי מש לשנה הבאה בירושלים, ולכאורה למה לנו לדחותו ולבקש על לשנה הבאה, והרי אנו מחכים ומצפים אל הגאולה שיהי' מיד, כמאמר אלי' היום אם בקולו תשמעו, ופירשתי עפי דברי הספרי (פי בהעלותך ) בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים וגו', ללמדך שמונים מיציאתם ממצרים וכו', באו לארץ התחילו מונים לביאתם וכו', נבנה הבית התחילו למנות לבנינו וכו', חרב הבית התחילו מונים לחרבנו וכו', והנה לעל אמרזל (ברכות יב מב) שתהי' יצמ טפלה וגאולה העתידה עיקר, ובודאי מיד אחר הגאולה יתחילו למנות השנים לגאולה העתידה, ויתחיל חשבון חדש במנין השנים, וז"ש לשנה הבאה בירושלים, באמת אנו מצפים שיהי' מיד, אבל בין כך יהי' שנה חדשה, ויתחיל חשבון חדש במנין השנים, ואפי' אם נזכה להיום אם בקולו תשמעו יהי' נקרא שנה הבאה. ואפל עוד ברי' בזה עפימש בנזהק (פ' ויחי) הובא בערבי נחל (בדרוש ג' בהג) דלעולם אי אפשר להיות קץ הגאולה, אם לא בהגיע אותה העת, אשר בו מאיר הצירוף ההוא המורה על הגאולה, ולפיז תקשי איך אמרו חזל זכו אחישנה, אמנם כאשר ישראל עושים תשובה וראויין להגאל, ועדיין לא בא אותו עת הארת הצירוף, אז הקבה מחליף את הזמנים, ומקדים אותו הזמן לקבעו מיד, ומאיר עתה צירוף הגאולה עיישד (הובא בדברינו כפ), והנה כתב רשי זל (בפ' ויצא) עהפ והנה רחל בתו באה עם הצאן, הטעם למטה בא', ופירושו אתי' לשון הווה ועדיין לא באה, והשני ורחל באה, הטעם למעלה בבית, ופירושו אתת שכבר באה, עכפ לשון באה, משמשת בשתי פנים, שהולך ובאה, וגם שכבר באה, ולפיז מה שאומרים לשנה הבאה בירושלים, אין בזה דחי' על שנה אחרת, דאם יזכו ישראל שיהי' גאולתם בבחי' אחישנה, כבר באה ברגע אי עי החלפת הזמנים, ואז פירושו לשנה הבאה שכבר באה, ואף אם עכשיו לא הגיע אותו הזמן המוכן לגאולה יובל להיות ברגע אי עי החלפת הזמנים כנל.   דבר י תבוא יוא ל קנה ולפי"ז אפל שבת קול מברכתו, הבאת בכורים היום תשנה לשנה הבאה, הכוונה שיהי' הגאולה מיד, והגאולה נקרא לשנה הבאה אפי' אם יהי' מיד כמש לעיל, וזש שיזכה להביא הבכורים מיד בירושלים הבנוי', ובגאולה האמיתית, ואז יהי' רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ויתבטלו המשביתים והמפריעים מעבודת השית, ושמרת ועשית בכל לבבך ובכל נפשך, ותהי' יכול לקיים המלוה בשלימות, ובבחי' לשמה מאהבת השית. ולדרכנו יתורץ קושית הרמבן זל, עד רשי זל אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא (עיין לעיל קושיא חי), דהנה הבאנו לעיל דברי הראש דוד, בפלוגתת הראשונים אם התלמיד חכם המקבל אינו עוסק לשמה, מה יהי' דינו של הנותן והמחזיק, אם יזכה בשערו כדין עושה לשמה (עיין לעיל) והנה זה המביא הבכורים, דואג ומפחד שמא לא קיים המלוה בבחי' לשמה, ובכל לבבו ובכל נפשו, וכמש לעיל שזהו ענין הודוי, אולם חושב ומתנחם שעי הכהן המקבל הבכורים, ועי שהוא יעבוד עבודתו לשמה, יבוא גם הנותן בשכרו כעושה לשמה כנל, ומעתה יחוש המביא בכורים, שמא גם הכהן אינו עוסק לשמה, ולא יוכל להעלהו לבחי' עושה לשמה, עכ הזהיר הכתוב ובאת אל הכהן אשר יהי' בימים ההם, אין לך אלא כהן שבימיך, ובכל אופן תקיים את המלוה כפי הכנתו, ותזכה עי צירוף הנותן והמקבל, ובצירוף כל ישראל, כמש לעיל בביאור הכתוב וברך את עמך את ישראל. ואפל עוד בחיי בזה, דהנה בהעלאת מעשר שני לירושלים, מבואר טעמא דקרא, באמרו (דברים יד, כג) ואכלת. לפני ד' אלקיך במקום אשר יבחר וגוי, מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, למען תלמד ליראה את ד' אלקיך כל הימים, והתוס' בבב (כא עא) הביאו דברי הספרי למען תלמד ליראה, גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהי' עומד בירושלים עד שיאכל מעש שלו, והי' רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, הי' גם הוא מכוון לבו לירש, ועוסק בתורה עייש בתוס', והחינוך כתה טעם זה גם על מלות ראי'. ואפשר שטעם זה, ישנו גם בהבאת בכורים, וזה ירמוז בכתוב והלכת אל המקום אשר יבחר די אלקיך לשכן את שמו שם ובאת אל הכהן וגו', שיתעורר מקדושת המקום וקדושת הכהנים בעבודתן, וכמוש בגמ' הנל שהי' מושיבין מלמדי תנוקת בירושלים, מאי דרוש כי מליון תלא תורה, וכתבו התוס' לפי שהי' רואה קדושה גדולה, וכהנים עוסקים בעבודה, הי' מכוון לבו יותר ליראת שמים וכו', ואפשר שזה טעם המלוה ובאת אל הכהן וגו', ולא שישלח בכוריו עם שליח, אלא הוא בעצמו יבוא, לדבק עצמו עם הכהנים משרתי די, למען ילמד ליראה, ומעתה הי' הוא לומר שאם הכהן אין בו מבחי' היראה, וכמו שהי' בבית שני כהנים צדוקים, לא יביא אליו בכוריו, אבל גזהכ הוא שבכל ענין חייב להביא בכוריו. ואפשר שעז רמז רשי זל במתק לשונו, אין לך אלא כהן שבימיך כמות שהוא, ובפ' שופטים כתב אין לך אלא שופט שבימיך, ולא כתב כמות שהוא, ואפל הכוונה רק אם הכהן כמות שהוא, ויש לו דעת עצמו ודעת דקדושה כראוי לכהן, כמש כי שפתי כהן ישמרו דעת, אבל אם הוא נשפע מהשפעת אנשי רשע שבדור, ' �ונתבטלה דעתו ורצונו, נמצא שאינו כמות שהוא אלא נשתנה מהותו ודעתו לדעת הנשפע מהם, אז אין לדבק בו וללמוד ממנו, ואף שמחויב להביא לו בכורים דגזהכ הוא, אבל אל ילמד מדרכיו, וזה שדייק רשי זל לומר למות שהוא, שהוא תנאי בדבר, ולא הוצרך לומר כן בשופט, דפשיטא הוא דאם השופט משוחד מאחרים, אומו' ראוי להיות שופט, ומבואר כן בפסוק, אלא שבכהן - ר' י - . הוצרך למעט ולומר כמות שהוא. ועתה נבוא לבאר ענין ברכה וקללה (עיין לעול קושיא יד וטו) עפימ שפירשנו (בפ' ראה) לתרץ קושית הכתנות אור דלק מידי, דמה שמצינו אצל יצחק אבינו שפתח בקללה וסיים בברכה, ואמר אורריך ארור ומברכיך ברוך, מיירי האוירי בנא, דטבע הרשעים ששונאים את הצדיקים, כמש בישמח משה (פ' בלק) שזו שימה מאת ד', ששנאה כבושה יש בין לדיק לרשע בטבע, אף אם אין מכירין זה את זה, ואינם יודעים על מה, אבל מחסדי הבוית הושם כן בטבעם, כדי שלא יבואו לידי התחברות, ושנאה זו טובה גדולה לצדיקים עיישד, וכעין זה כתב החס זללה, עהפ ויכחשו איביך לך, שלא הובטח להם שלא יהי' להם אויבים כלל, ויהפכו   קנו דברי תבוא יוא ל לאוהבים, דזה דבר שאא, דטבע הרע שונא אל הטוב, גם מלינו שאמר הקבה לאברהם אבינו מקללך אאור, ולא הבטיחו שלא יהי' לו מקללים, כי הסטא שונא את הטוב ורודף אחריו, אלא שהבטיחו השי"ת שלא יזיק לו קללתם, ויקללו המה ואתה תתברך, ויחול הקללה על המאוררים, ואכ אין בקללתם ממש, אלא גרמת לער בעלמא, ועכ הקוים אורריך ארור למברכך ברוך שהצדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה, אבל מה שאמר משרעה ראה אנכי נתן לפניכם ברכה וקללה, וכן ברכות וקללות שבהר גריזים והר עיבל, הם מן השמים, ועכ אינו מן המידה להתחיל בקללה פן יזיק חו, ועכ לפי שהי' משרעה אוהב את ישראל התחיל בברכה, ועי אמירתו המשיך הברכה לישראל, ונמתק הקללה ולא יחולו ויתהפכו לברכות, ומהט פתחו בברכה בהר גריזים, כדי להמתיק הקללות שלא יחולו כלל, ועוד נבאר להלן. איתא במדרש תנחומא] ברוך אתה בבואך, על תנאי בבואך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, וברוך אתה בצאתך מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, ולכאורה נראה כסתירה, דמתחלה ניתנה הברכה על תנאי בבואך לביהמד, ומיד אמר שתתברך גם בצאתך מביהמ"ד, ובמדר (פז סה) דרשו ברוך אתה בבואך בפרגמטיא שלך, וברוך אתה בצאתך, בפרגמטיא שלך, ודוד מפרשה (תהלים קכא) ד' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם, וצב דהיכן מפורש בהאי קרא ראי' לדרשת המדרש, גם פלא שדרשו בבואך בפרגמטיא ובצאתך לפרגמטיא, ולמה שינו מדרשתם במקוא שדרשו בבואך לביהמד ובצאתך לפרגמטיא. אמנם אפשר לפרש כוונת המדרשים, שגם ביציאתך לפרגמטיא, תהי' דבוק בתוהק ודעתך עליי, וכמש הראש זל בפא במס' ברכות (י' יג) בבנא שרגילין תמיד לעסוק בתורה, אפי' כשיוצאין לעסקיהם, לא חשיב הפסק לענין ברכה, שתמיד דעתם על לימודם, וכן צריך להיות, שיהי' מקושר בתוהק גם בצאתו לפרגמטיא, ויעסוק בה כפי דיני התורה, ובכוונה שתהיי פרנסתו מצוי', כדי שיוכל לשמור ולקיים מלותיו יתי, ולעסוק בתורה ולהחזיק לומדי תורה, וכמש רזל ושמחת בכל הטוב אין טוב אלא תורה, וכמו שפירשנו לעיל, שבכל עניני עוהז, אחת יהי' כוונתו, להשיג הטוב המעולה, והוא קיום ועסק התורה, ואם ככה יהי' כוונתו, אז גם עסקו בפרגמטיא ובעניני עוהז, הוא נצחיות ועומדת לעד, לא כשאר עניני עוהז, שהם כצל עובר ואיננו. ומעתה יתבארו דברי התנחומא הנל, ברוך אתה בבואך על תנאי בבואך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, וברוך אתה בצאתך ביציאתך מבתי כנסיות ובתי מדרשות, ואין זה סותר לתחילת המאמר, אבל הכוונה שתהא יציאתך כביאתך, וגם יציאתך יהי' על תנאי בבואך לביהמד, שתהי' מקושר עם התוהק, ויציאתך לפרגמטיא יהי' רק כדי להשיג עסק התורה וקיום המלות, ועכ גם בצאתך לפרגמטיא, יגיעך אותן הברכות בבואך לביהמד, דגם זו היא מעסק התורה וקיום המלות, וזש במדרש רבה ברוך אתה בבואך לפרגמטיא, וברוך אתה בצאתך לפרגמטיא, שגם בצאתך לפרגמטיא יהי' כוונתך על בואך לביהמד, ויהי' שכר היציאה כביאה, נצחיות וקיימת לעוהב, ודוד מפרשה ד' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם, שאם יהי' כוונתך בצאתך ובואך לשם ד', אז יהי' מעתה ועד עולם נצחיות וקיימת לעוהב. עוד איתא בתנחומא ברוך אתה בעיר זו ירושלים וכו', וברוך אתה בשדה זו ליון, שנא' (ירמי' בו) ציון שדה תחרש, ואימתי מראה הקבה לישראל הברכה הזאת, כשיבנה ירושלים ויחזיר הגליות לתוכה וכו', ולכאורה שדה נקראת בחורבנה, כמשהכ ליון שדה תחרש, ואין זה ברכה. אמנם יתבאר עפי מש השלהק שהגלות צורך הגאולה, וכפל ענין זה בחיבורו כפ, והאריך בזה האריזל בשער המצות (פ' ראה), דתכלית כל הגליות לברר ניצוצות הקדושות משם, וכז צורך לגאולה, עיין בספרי ויואל משה (מא סיט) הארכתי בזה, וזש במדרש ברוך אתה בשדה וכו', וקאי על זמן חורבנה שהוא בבחי' שדה, ואז יצטרכו ישראל לברכה, שיוכלו לברר הניצהק, ולהחיש עיז זמן גאולתם, וכיום המדרש ואימתי מראה הקבה לישראל הברכה הזאת, כשיבנה ירושלים ויחזיר הגליות לתוכה וכו', רל דאז יראו עינינו, וישיגו כל ישראל, שהגלות היי צורך לגאולה ושובה לישראל, כמש השלהק דגלות ישראל שעיזים הקבה בעולם שובה הוא לישראל, וכן מבואר בדרזל בכמ (הבאתי   דברי תבוא יוא ל כנז בספרי ויואל משה מאמר ב' סי' קו עייש) וזש כשיחזרו הגליות מראה הקבה לישראל הברכה הזאת, ויבינו שהי' ברכה וטובה להם. ואפל רמז במשהכ ונסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה (עיין קושיא יט וקושית החס זל) ויתבאר עפימד במס' ברכות (דף ח' עא) אל לר' יוחנן איכא סבי בבבל, תמה ואמר למען ירבו ימיכם וגו' על האדמה כתיב, אבל בחול לא, כיון דאמרי לי' מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו וכוי, ולכאורה עדיין הקושיא במקומה עומדת, דעל האדמה כתיב אבל בחול לא, וכתב המהרשא זל בחא דיש לפרש, עפימש במס' מגילה (דף כט א') עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שיקבעו באי וכוי, ועכ הה מכלל אי, שיקבעו שם לעתיד, והול כאלו הם על האדמה עיי"ש. ואפשר שעז ירמוז הכתוב, אחר שכבר אמר גזירת הגלות, יולך ד' אותך ואת מלכך אל עם אשר לא ידעת וגוי, אמר עוד בסוף התוכחה לרמז, שבאחרית הימים יהי' עוד בחי' גלות קשה מן הראשונה, ובעוהר כל זאת באתנו וקרה לנו בימינו, שנחרבו אלפים בתי כנסיות ובתי מדרשות ותת וישיבות, וגלו ישראל מתוכם, וזש ונסחתם מעל האדמה ובתרגום אונקלוס ותטלטלון וכו', ובתי כנסיות ובתי מדרשות נקראו על האדמה כמש המהרשא זל, אשר אתה בא שמה לרשתה, רל שתבוא עמהם לאי לרשתה, ומאותן המקומות הקדושות גלו ישראל, וזה יהי' סוף התוכחה, והקבה יחיש גאולתינו ופדות נפשינו, ויתהפכו כל אלה לברכות. ועתה נבוא לבאר טעם השינויים שבין פי תוכחה שהסוי'כ לתוכחה שבמשנה תורה, אמרזל במס' מגילה (דף לא עב) אין מפסיקין בקללות וכו', אמר אביי לש אלא בקללות שבתורת כהנים, אבל קללות שבמשנה תורה פוסק, מט הללו בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן, והללו שבמשנה תורה משה מפי עצמן אמרן, וכתב הרמבן זל (בפי בחקתי) עד הגמ' הנל, משה מפי עצמן אמרן, הגבורה עשתה משה שליח בינו ובין כל ישראל, וביארנו בדברינו (פ' ראה) דעדיין צריך להבין לחלק ביניהם, ומט מפסיקין בתוכחות שבמשנה תורה, ואין מפסיקין בתוכחות שבתוכ, וכי מפני שמשה היי שליח מפי הגבורה נשתנו, והרי בכל התורה הי' משה רבינו סרסור בין ישראל לאביהם שבשמים. ובארנו שם עפי המבואר בספהק, דיש ב' בחי' בדיבור משה רבינו, בחי' זה הדבר שהי' שכינה מדברת מתוך גרונו, ובחי' כה אמר ד' שהי' שליח בדיבורו יתי, ומבואר בכתבי האריזל דתורה שבכתב הוא דין, ותושבעייפ רחמים, ועכ תוכחות שבתוכ שמשה מפי הגבורה אמרן, היו בבחי' תושבי'כ ומצד הדין והגבורה, ועכ אין מפסיקין בהן, כמש בגמ' הטעם שאמר הקבה אינו בדין, שיהיו בני מתקללין ואני מתברך עייש, אבל תוכחות שבמשנה תורה שמשה מפי עצמן אמרן והי' שליח בדבר, ונאמרו בבחי' כה והיא בחיי תושבעפ, נמתקו על ידו ונתהפכו מדין לרחמים, ולכן נזכר שם הוי' בכמה פסוקים בתוכחה זו, להורות כי מצד החסד הם באים עיישד באריכות. ובזה נבין מה שנכתבו הארורים לבד, ולא נכתבו הברכות הפירוש, אלא ו שלמדום חזל מהיקש הקללות (עיין קושיא יד) ולדרכנו יובן, דהקללות הי' צורך והכרח לאומרם מפי משרעה, ועי בחינתו ימתקו ויתהפכו לברכות, כמש זל במדר פ' בחקתי, אם זכיתם הריני הופך לכם הקללה לברכה, ויתהפכו הקללות ללירופים אחרים, ויהיו כלו ברכות וחסד ורחמים, משאכ הברכות אין צורך בהמתקתן, כי הם ברכות בלאה וכלו חסד ורחמים. והרמבן זל בפי בחקתי (עו טז) האריך לחלק בין תוכחות שבתו'יכ לאותן שבמשנה תורה. וסוד כי האלות שבתורת כהנים ירמזו לגלות ראשון, שכן תראה בפסוקי התוכחות, שכל אלו נתקיימו בגלות ראשון וכו', ותסתכל בענין הגאולה ממנו, שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבות ועו', ולא שיאסוף את רווחיהם, כי כן היי בעלותם מבהל, שלא שבו כולם רק יהודה ובנימין ומקצת השבטים, גם לא הבטיח שיסלח חטאתם ויוסיף אהבתם כקדם וכוי, אבל הברית שבמשנה תורה רמז לגלותינו זה, ולגאולה שנגאל ממנו וכו', והפיצך ד' בכל העמים מקצה הארץ עד קצה הארץ, הוא גלותינו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו וכו' וכן כל הפסוקים מורים   קנח דברי תבוא יוא ל על עונשי הגלות המר הזה, ואחכ מבטיח הכתוב על הגאולה, שיהי' גאולה שלימה ומעולה על כלנו, והבטיח והטיבך והרבך מאבותיך וגו' ונתן ד' אלקיך את האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך, ואלה הדברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלימה וכו' עכ מקצת לשונו עייש שהאריך. ואפשר לומר מה שסיים הכתוב בתוכחות שבמשנה תורה אלה דהרי הברית וגוי הם דברי ניחומים (עיין לעיל קושיתנו טז. יז יח) עפימי'ש חזל במס' ברכות (דף הי עא) יסורין ממרקין כל . עוונותיו של אדם קו משן ועין, מה שן ועין שהן אי מאבריו של אדם, עבד יוצא בהן לחירות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם עאכוכ, ורשבי'ל אמר נאמר ברית במלח דכתיב ולא תשבית מלח ברית וגו', ונאמר ברית ביסורין דכתיב אלה דברי הברית, מה ברית האמור במלח, מלח ממתקת הבשר אף ברית האמור ביסורין, יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם עכל הגמי, ופירשתי בזה דברי המדרש ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, חד אמר בקו, וחד אמר בגזש, ואיתא עוד במדר פלוגתא בפסוק זה בפרך, רא אומר בפה רך, רש בר נחמן אומר בפריכה (בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו) , ונראה דכל אלו הפלוגתות תליא חדא בחבורתא, דהנה יש חילוק אם נלמד יסורין בקו משן ועין, או בגזש דברית ברית, דאם נלמד בקו משן ועין, אז חו כל כמה שהיסורין גדולים, כח הקו חזק יותר, אבל אם נלמד בגזש מה מלח ממתקת את הבשר אף יסורין ממרקין, אכ כמו שמלח ממתקת את הבשר רק במיעוטו, אבל רבוי המלח מקלקל את הבשר ומחליטו, כמוכ המתקת היסורין לא יבואו אלא במיעוטו, במה שצורך למירוק עונות, אבל לא ירבה עלינו הקבה חו היסורין, ובזה פליגי הני תרי מד, דחד אמר בקו, שהיו היסזרים בכח הקו והיו מרובים, ואתי' כמד בפרך בפריכה, בעבודה קשה ' המפרכת הגוף, וחא בגזש שלא היו אלא כדי מירוק עונות, ואתי' כמד בפה רך (עיין דברינו במקוא הארכנו בזה). וע"ע חתם וסיים משרע'יה התוכחות שבמשנה תורה, המרמזים על אורך הגלות האחרון, ואמר אלה דברי הברית, והוא דברי נחמה לנו, דעצם היסורין נלמד בגזש מברית האמור במלח, ולא יבואו לעולם אלא במדה ובמשקל ובמיעוטו, כמשפט המלח שנלמד ממנו, ואהני לן גם הקו, ללמוד ממנו שהיסורין מוציאין לחרות מהגלות, בקו משן ועין שעבד יוצא בהם לחירות, אבל עצם היסורים ומידתם נלמד בגזש מברית האמור במלח כנל. ועוד ירמוז על ברית אבות, כמש התוס' במס' שבת (דף נה עא) דאעג דזכות אבות תמה, אבל ברית אבות לא תמה לעולם, ויתהפכו כל הקללות האלו לעתיד, ללירופים אחרים ויהיו כולם ברכות, וזש אלה דברי הברית פוסל את הראשונים, דאלה דברי הברית יתהפכו לעתיד ויהי' פוסל את הראשונים, והקללות יתהפכו ויתבטלו, ועכ נאמרה אלה דברי הברית בתוכחות שבמשנה תורה לבד, דזה רומז על הגאולה העתידה, ואז יתבטלו לגמרי הקללות ולא יהיו עוד. ועתה נבוא לבאר מאמהכ, ותבואו אל המקום הזה (עיין קושיא כ') וקושית הראם זל שם, דפסוק ויצא סיחון אין לו קישור אף לאחד מן הפירושים שברשי'י זל עיין לעיל, ואפל עפימש רשי זל ולא נתן ד' לכם לב לדעת וגו' עד היום הזה, שהיו חפצים ומתאוים ומשתוקקים אל התורה, ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם הוים הזה נהייתה לעם וגוי, היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום עכל, ואפשר לרמוז במה שהאר'ך הכתוב לומר, ולא נתן ד' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע, ולמה מני ואזיל כולהו, אמנם עד עתה לא הי' להם עדיין הרצון והתשוקה אמיתית אל התורה, עד שיסבטלו אלי' כל הרלוניות שבעולם, ואכ היי להם גם רצון אחר זולת התורה וקיומה, ואיתא בספה'יק דאין לך משוחד בעולם יותר ממי שמשורר אל תאותיו ורלוניותיו, והמשומד לא יוכל לראות האמת, כי." השוחד יעור עיני חכמים, ולא ישמע ולא יבין את האמת, אלא ההפכי כפי רצונו, וזש הכתוב ולא נתן די לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה, שהגעתם למדריגה זו שאתם חפצים במקום, מעתה יהי' לכם לב לדעת ולהכיר את דרך התוהק ודרך האמת ועינים לראות ואזנים לשמוע, מה שלא הי' אפשר עד הנה. ובזה יתבאר הקישור ותבואו אל המקום הזה ויצא סיחון וגו', דלכאורה מה ראה סיחון שילא   דברי תבוא יוא ל קנם להלחם עם ישראל, והרי לא רלו ישראל להרגים אתו במלחמה, כא לעבור בארצו, ואילו הניחם לעבור, לא הי' הצווי לכבוש את ארצו עדיין, והרי שמעו כל כשחכם גודל הנסים שנעשו לישראל, כמאהכ שמענו אשר הוביש ד' את מי ים סוף מפניכם ונמס לבבינו וגו', ואיך לא פחד סיחון ויצא להלחם באין הכרח. אמנם יובן עפימש קז הישמח משה זללה (בפי בלק) שמטבע הרשעים ששונאים לצדיקים, ולפי גודל הטומאה של האיש ההוא כך הוא השנאה, כי השנאה הוא לפי ההתרחקות, ומצדיק גמור שהוא קדושה גדולה, הוא מרוחק יותר ועכ שנוא הוא בעיניו יותר, וכן מי שהוא מטומאה גדולה הוא מרוחק מאוד מהקדושה, ועכ נתגבר אצלו השנאה ביותר, עיישד שהאריך בזה, וכתב שהוא שומה מאת די ולטובת הצדיקים, והנה סיחון ועוג היו בקליפה ובטומאה גדולים מאוד, כדאיתא בספהק, ועכ עכשיו שהרגישו שנתעלו ישראל בצדקתם ובמדריגתם, כמש ולא נתן ד' לכם לב לדעת עד היום הזה, וכן ותבואו אל המקום הזה פרשי שהגעתם אל מדריגה גדולה כזו, ועכ נתגבר שנאתם, וגודל השנאה מכוור עינים, ולא השגיחו על הנסים שנעשו לישראל, והלכו להלחם עמהם אף נגד השכל. ובזה יבואר הקישור ותבואו אל המקום הזה, היינו שהגעתם אל המדריגה הגדולה הזאת, עכ ויצא סיחון וגו', דאילולי הצדקות וגודל מדריגתם, היי השכל מחייב אותם שלא ללאת במלחמה, ובזה יתבאר דברי המכילתא (בפ' בא) ויחזק ד' את לב פרעה וירדוף אחרי בני ישראל, להודיע שבחן של ישראל שאלו היתה אומה אחרת לא הי' פרעה רודף אחריהם עכד המדרש, ולדרכנו דלגודל המכות שסבל, והנסים הגדולים שראה, הי' השכל מחייבו שלא לרדוף אחריהם, ואלו הי' אומה אחרת לא הי' רודף אחריהם, אלא לצד גודל קדושתן של ישראל, התגבר עליו שנאתו ועשה אף היפך ממה שהשכל מחייבו. ולפיז אש משהכ ותבואו אל המקום הזה, כי שם מקום מורה כאן על ב' בחי', אל המדריגה הגדולה כפרשי, ינם אל המקום הזה ארץ סיחון ועוג בפשוטו, ותליא זה בזה, ז'לפי שבאתם למדריגה הגדולה הזו, עכ ויצא סיחון להלחם וכהשתם את המקום הזה, ואלולי כן לא היי עדיין הצווי לכבוש ארץ סיחון ועוג. ונבוא לבאר דברי הספרי שהתחלנו בה, והיי כי תהוא אל הארץ עשה מלוה זו שבשבילה תכנס לארץ (עיין קושיא א') וקושית הפלאה שם. ויובן עפימ שפירשנו לעיל דברי רשי זל, בת קול מברכתו הבאת בכורים היום, תשנה לשנה הבאה, ופירשנו דהגאולה העתידה נקרא לשנה הבאה, כי יהי' חשבון חדש למנין השנים, עייש בבי אופנים, וזהו כוונת הברכה שבק מברכתו שנזכה מיד לגאולה שלימה, ולהביא בכורים, בביהמק בכל לבבך ובכל נפשך (עיין לעיל) עכפ מסגולת המצוה של בכורים לקרב הגאולה, ובזה יבואר הספרי בשבילה תכנס לארץ, בגאולה העתידה ובביאת גואל לדק בבא. ופירשתי עוד (עיין בחיי פי עקב) דברי הספרי הנל, עפיד המדר (פי ראה) כי ירחיב ד' את גבולך, אפשר שהקבה מרחיב גבול אי, אר יצחק המגלה הזאת אין אדם יודע כמה ארכה וכמה רחבה, כשהיא נפתחת היא מודעת כמה היא, כך אי כל רובם הרים וגבעות וכוי, ולעתיד שנא' והיי העקוב למישור והרכסים לבקעה, היא מודעת כמה היא, ואיתא בספרי שהראה הקבה למשה כל חדרי אי וכו', ומעתה פנימיות הארץ יתגלה לק לעתיד, כשיתפתחו ההרים, –וזשהכ כי ירחיב ד' את גבולך וגו' ובזה יתבאר הספרי עשה מלוה זו שבשבילה תכנס לארץ, דסגולת מלוה זו למהר את הגאולה כנל, ותכנס לארץ היינו לפנימיות הארץ, ויתגלה הטמון שבה, ויתפתחו ההרים (עיישד באריכות). וזש מראשית כל פר–י האדמה, לרמוז שעדיין לא זכינו רק אל ראשית פרי האדמה ממתנות ארץ ישראל, והעיקר יתגלה אלינו לעתיד, כאשר ירחיב ד' גבול ארץ ישראל, ועכ אמר פרי האדמה ולא פרי העץ, להורות על בחי' הנל (ויתורץ קושיא בי). . * והיה כי תבוא אל הארץ אשר ד' אלקיך נתן לך נחלה וגו', כבר דקדקנו לעיל על מלת והי' דמיותר, והרבה פעמים נזכר ביאת הארץ בתורה, כי תבא אל הארץ, כי תבואו וגו', ולא נאמר בהם והי'.   קם ד בר י תבוא יוא ל ב) נם מש אשר ד' אלקיך נתן לך, למה הזכיר הודעה זו, וכבר נאמרה ונשנית כפ בתורה, וידוע הוא, ולא עוד אלא שכפל מיד בפסוק שלאחריו, אשר תביא מארצך אשר ד' אלקיך נתן לך, וצב הכפל למה. ג) בבעה"ט דריש סמוכין, לעיל מיני' כתיב תמחה את זכר עמלק, וסמיך לי' והי' כי תבא אל הארץ, שנצטוו למחות זכר עמלק מיד בכניסתן לארץ וכו', ונראה שהוא דורש והי', אין והיי אלא מיד, וכמו שדרשו בספרי עהפ והיי כי תבוא אל הארץ, אבל צב דהרי מחיית עמלק לא הי' מיד, דלא נצטוו ישראל במצוה זו, אלא אחר הקמת המלך כמבואר בגמ', גם לא יושלם פעולה זו אלא לעתיד. ד) בספרי– עשה מלוה האמורה בענין, שבשכרה תכנס לארץ, כבר הבאנו לעיל קושית ההפלאה זל, על דברי הספרי הנל ועוד לאלקי מילין. 1 ה) הגדתי היום לדי אלקיך כי באתי אל הארץ וגוי, צב הגדה זו למה, והרי נראה ביאתו במה שהביא מפרי האדמה, ומהו הכוונה בהודעה זו. ו) גפ הקשו המפרשים באמרו לכהן ד' אלקיך, וכי אלקיך של כהן הוא, והולל ד' אלקינו, שלא להוציא את עצמו מן הכלל.

ט) את הי האמרת היום להיות לך לאלקים וגוי, וד' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגוי, פרשי האמרת והאמירך אין לו עד במקרא, ולי נראה שהוא לשון הפרשה והבדלה, הבדלתיו לך מאלהי הנכר להיות לך לאלהים, והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה, ומלאתי להם עד, והוא לשון תפארת כמו (תהלים לד) יתאמרו כל פועלי און, עכל ודבריו לב, דאיתא בתוכ פי קדושים הביאו רשי זל והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וגו', א"צ לומר בין פרה לחמור, והלא מפורשים הם ומובדלין וניכרין, אלא בין נשחט רובו של סימן לנשחט חליו, וכמה בין רובו לחציו מלא שערה, מבואר דלשון הבדלה לא שייך, אלא בסוגים קרובים ודומין זה לזה במקצת, עד שהוצרכו להבדלה, אבל איך יצדק לשון הבדלה על את ד האמרת היום, שהבדלתיו מאלהי הנכר להיות לך לאלקים, שאין כאן שום דמיון השתוות, שיהא צריך לעשות הבדלה. ובעלי תוס' פירשו האמרת לשון תמורה וחילוף, כלומר בשביל ד' החלפת כל האלהות, ובחרת בהקבה, וד' האמירך החליף כל האומות שבעולם ובחר בך וכו', ודומה לו יתאמרו כל פועלי און, שמחליפין דבריהם ואינם עומדים בדיבורם וכו', ולב דאיך יצדק לשון תמורה עליו ית', כמשה"כ ומה דמות תערכו לו, וכי חו בתורת תמורה בחרו ישראל בהקבה, וגם די האמירך היום איך יצדק לפרש בלשון תמורה, וכי תמורת העכו"ם ברר ד' בנו וצב. ז) ובאת אל הכהן אשר יהי' בימים ההם, פרשי בשם הספרי אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא, כבר הבאנו לעיל קושית הרמבן זל ותמיהת הראם זל עליו, גם מהו הכוונה שהוסיף רשי על דברי הספרי, במש כמו שהוא, וכבר פירשנו לעיל ועוד לאלקי מילין. ח) עוד ראוי להעיר במה שהעירו המפרשים, מהו כל החרדה והשמחה הגדולה במלות בכורים, כמש במס' בכורים (פג מב) כילד מעלין את הבכורים, כל העיירות מתכנסות וכו', הפחות והסגנים והגזברים יוצאים לקראתם וכו', החליל מכה לפניהם וכוי, ודברו הלוים בשיר, ולא מלינו שמחה ופירסום כזו בעלית מעשר לירושלים, ובעלי' לרגל, וזביחת קרבן פסח ומדוע נשתנה מלות בכורים. ונבוא אל הביאור ונקדים מש הרמבם זל (בפד מהל' בכורים הג) הגר מביא וקורא, שנא' לאברהם אב המון גוים נתתיך, הה אב כל העולם כולו, שנכנסין תחת כנפי השכינה, ולאברהם היתה השבועה שיירשו בניו את הארץ, והקשה המשנה למלך , וזל תמיה לי, דאף שיכולין לומר לאבותינו, ממ כיון פלא נטלו חלק בארץ, אינם יכולים לומר אשר נתת לי וכו', ורבינו בעצמו כחב (בסוף ה' מעשר שני) דגרים אינם מתודים, מפני שאין להם חלק בארץ. ובמוסגר שם נדפס תירוץ בשם מהרם בן חביב, לחלק בין בכורים למעשר, דגבי בכורים נקט קרא לישנא דלעתיד, דכתיב אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו, וכיון שכן יכול הגר לומר כן וכו',   ד בר י תבוא יוא ל קסא דלעתיד יטלו הגרים נחלה בתוך בני ישראל כמבואר ביחזקאל וכו', אבל גבי ודוי מעשר, דכתיב אשר נתת לנו וגו' לשון עבר, אין הגר יכול לומר ודוי זה, כיון שלא נטל חלק בארץ עכתד, וככ בכפות תמרים עייש, אמנם הא גופא טעמא בעי, למה נאמר בבכורים לישנא דלעתיד, ולא במעשר. ואפ"ל בפשטות, דודוי הי' בשנה השלישית, שלא הי' נוהג מעש כ"א מעשר עני, והאברבנאל פי' כל פרשת הודוי על מעשר עני עייש, עכפ גם לפי הפשטות הוא מתודה וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה, ועל לעתיד נאמר אפס כי לא יהי' בך אביון, עכ לא כתבה תורה פרשה זו בלשון עתיד, דאין זה מבחי' העתיד, אבל פרשת קריית בכורים עיקר בחי' רומזת אל העתיד כמו שיתבאר. ונקדים בביאור הספק הנל, מהו כל החרדה הזאת אשר צוה השית, להגדיל השמחה על ירושת הארץ, במצות בכורים יותר מבכל המלות, וכבר עמד בזה האלשיך הק' יעייש, ותוכן דבריו כי זאת כוונתו ית' במצוה זאת, כי הלא יראה האדם עצמו, בארץ זבת חלב ודבש שמן ודשן, תחת גפנו ותחת תאנתו וכוי, בתים מלאים כל טוב וכו', חשה ושעורה לרוב מאוד, הלא ידיחנו יצרו בשרירות לבו לאמר, כחי ועולם ידי עשה לי את החיל הזה, ע"כ צוה לנו אלקי עולם, כי שנה בשנה נקח מראשית כל פרי האדמה ונשים בטנא, והלוך נלך עד המקום אשר בחר ד', ולהניחו לפניו ית', באומרים לפניו יתברך לא לנו ד' לא לנו, כי הכל שלך ומידך נתנו לך (וככ הרמבם זל, הביאו הכלי יקר, שעיקר טעם מצוה, ההכנעה וההשתעבדות אל השית עייש). ובזה תלוי קיום כל התורה כולה, שנשריש בלבותינו ידיעה זו, ועד בן נתן לנו הקבה את הארץ, כי זה דרכו יתי, כי העולה על רוחו כי קנינו אשר רכש לו עולם ידו עשה לו הכל, אדון הכל יסירנו ממנו, אך החושב כי הכל שלו ית', ד' יעזבנו בידו, ובזה נבין כל הזהירות והחרדה שלוה השית במלוה זו, והטיבו אשר' דברו חזל, במדר פ' בראשית, שבשביל מלות בכורים נברא העולם, כי זהו יסוד הכל שנחזיק לו יתי טובה, על המחי' ועל הכלכלה, וההיקש בכל יתר הדברים, כי זהו בנין אב על כולם עייש שהאריך. וככ האברבנאל, כי להיות המלוה הזאת ענינה, קבלת עול מלכות שמים ואדנות, ולהורות כי השגחת הארץ מאלקי הארץ היא, ולכן הי' הפירסום גדול בהבאת הביכורים, והכבוד והמורא בהם עצום מאוד, להשריש בלבות בני אדם אמונתו יתברך עייש. ' ואפ"ל עוד, מה שבמצות בכורים לבדו לוה השית לעשות פעולות אלו, ולא במצות מעשר שני וכשאר מלות התלוים בגדולי הארץ, עפימד במדר בראשית (פא סד) ר' הונא בשר מתנה אמר, בזכות גי דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים וכו', ואין ראשית אלא מעשרות שנא' ראשית דגנך, ואין ראשית אלא בכורים שנא' ראשית בכורי אדמתך וגו', וכתב היפ"ת כי המה תכלית הבריאה, כי הקבה ברא את עולמו למען יכירוהו ברואיו, וידעו כי הוא ראשית הסיבה, ולטעם זה לוה להקדיש הראשית לד', שידעו כי לו לבדו הוא הראשית בכל מפעל, ועל כי שלשה אלה מגידים לבנא, כי ד' הוא ראשית הסיבה, נקראו ג"כ תכלית הבריאה עייש. ודקדק היפת למה איחר לחשוב בכורים לבסוף, ובתורה קדמה מצות בכורים לכל אלה, דכתיב בפ' משפטים ראשית בכורי אדמתך תביא בית די אלקיך, ומעשר וחלה נאמרו מאוחר לה, ולמה הקדימו את המאוחר עייש, ובנזהק תירץ לפי דרכו, דבכורים בחינתם גבוה בעולמות העליונים למעלה מכולם, ועכ מונה בכורים לסוף דאחרון אחרון חביב, והיסוד של נתינת הארץ תלוי בו עיישד, ואפשר דעכ צוה . השית לשמוח על נתינת הארץ במצות בכורים, כי בזה תלוי יסוד ירושת הארץ, ולהלן יתבאר עוד. ונקדים מש האוהחהק (בפ' ראה) לפרש סמיכת פרשה ראה אל הקודמת, שאמר בסוף פ' עקב כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהי' וגו', עז אמר ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה, שיש בנתינה זו ברכה וקללה וכו', את הברכה אשר תשמעו וגו' תהי' נתינה זו לכם לברכה, ואם לא תשמעון אין זו לכם אלא קללה, שבאמצעותה יתקנאו בכם האומות, ויאבדו אתכם ממנה חו וכוי עיישד, והנה לפיז לכאורה לשמחה מה זו עושה, ומהו כל החרדה לשמוח במצוה זו על נתינת הארץ, ולפעמים   קסב דברי תמא יוא ל י - חו עוד לקללה תחשב ולרעתם היא, אם לא יזכו אלי' בשמירת התורה והמלות, ובפרט כי ידעו והשיגו, שעתידה ליחרב ויגלו ממנה, ונרמז להם בפסוקי התורה החורבן המעותד חו לבוא, ואכ לשמחה מה זו עושה, וכבר הבאנו כפ קושית היפת כי מה צורך הי' בבנין בית שני, שלא היתה לכתחילה אלא בנין לשעה ומעותד ליחרב, וטוב הי' להמתין על בנין המקוה, ולא יצטרכו ישראל לסבול צער החורבן והגלות יעיי"ש מה שנדחק לתת, ועכפ איך יצוייר השמחה בביאת הארץ הזו, בידעם שמעותד , ליחרב ויגלו ממנה. אמנם יתבאר עפימ'"ש קז הישמח משה זלל"ה (בפ' תלוה) שהי' הכרח בב' מקדשות, להיותם הכנה להכשיר המקום, בכח קדושת העבודה ומעשה הקרבנות, ועיז קנתה הארץ כח רוחני וקדושה נפלאה, שתוכל מעתה לסבול קדושת הבית השלישי מעשה ידי יוצר, עייש שהסביר דבריו במשל, ולפי"ז כשנצטווינו במצוה זו דבכורים לשמוח על נתינת הארץ, צריך הכתוב להזכיר בה בנין דלעתיד, דאלכ לשמחה מה זו עושה, מאחר שעתידה ליחרב, אלא לפי שהצורך וההכרח בהם להכנת בנין העתיד, וזהו טעם השמחה בהם, שנזכה בשבילה אל בנין המקוה והנצחי. ומעתה אש מה שנאמרה פרשת ' בכורים בלשון עתיד, אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו, ולא אמר אשר נתת לנו, כמש במלות מעשר, כי ירמוז על ירושת הארץ דלעתיד לטעם הנל, וזש והיי כי תבוא אל הארץ, דמלת– והי' רומז על ביאה דלעתיד, - ובדרך זה יתפרש הסמיכות שכתב בבעהט, דלעיל כתוב תמחה את זכר עמלק, עפימד בזוה"ק (בראשית כה עא) תמחה את זכר עמלק אינון הן ערב רב שבישראל, ואז יהי' שמו שלם וכסאו שלם עייש, וממילא כשיתבטלו הערב רב מן העולם, אז יהי' ירושת הארץ ברכה לישראל, ויהי' השמחה בשלימות, ובזה יתבאר הסמיכות והיי כי תבוא אל הארץ אין והי' אלא שמחה, דאז יהי' השמחה שלימה בביאת הארץ, ובזה יתבאר דברי הספרי עשה מלוה זו שבשכרה תכנס לארץ, והכוונה , על בית השלישי שיהי' ירושת הארץ נצחי, ועד כן שמחים בירושת הארץ במלוה זו, לפי שכז הכנה אל ירושת הארץ דלעתיד, וזהו שנותן טעם בעשיית מלוה זו, לפי שבשכרה תכנס לארץ לעתיד. ועתה נבוא לבאר ענין הנל ולא שכחתי מלברכך וקושית התויוט על הראם זל, הובא לעיל בדרוש הקדום דהנה בגמי דברכות (דף לה עא) מסקינן אלא סברא הוא אסור לאדם שיהנה בלא ברכה, והקשה הפני דמשמע מכל הפוסקים, דלפום הך מסקנא דהכא, כל ברכת הנהנין הן מדרבנן, לבד מבהמז לאחריו, ולכאורה יש לתמוה, דבכל השס משמע דמידי דאתי' מסברא הוי דאורייתא, וחזינן דמקשה השס בכמ, הא למל קרא סברא הוא, אלמא דיש לו תוקף דאורייתא כמו דבר המפורש בקרא. והצל"ח שם מתרץ קושית הפני, דאימור דאמרי' סברא דאורייתא הוא, לענין דינא כמש במס' כתובות (דף כב) מנין להפה שאסר הפה שהתיר, ובבק (דף מו עב) מנין למוציא מחבירו עליו הראי', שבאלו המקומות מקשה הגמ' למל קרא סברא הוא, אבל לומר על דבר שנלמד מסברא שיהי' נחשב למלוה דאורייתא, זה לא שמענו, דאם יהי' הדבר כן, לחנם נכתבו כל המלות שהם שכליות, אלא ודאי כוונת הגמי כאן לענין ברכות, דכיון דסברא היא דאסור לאדם שיהנה בלא ברכה, לכך תקנו חזל ברכות הנהנין עכל הצלח. והנה מש לחלק מוכרח הוא, וראייתו מוכרחת, דאלכ ' לחנם נכתבו כל המצות שכליות, אמנם אעפכ טעמא בעי, וצריך הסבר מדוע יהי' לענין דינא, דבר הנלמד מסברא כדאורייתא, ולא כן לענין מלוה. ויובן עפימש בחובת הלבבות (שער עבודת אלקים פא), שהדרך שיעורר את האדם על חיובו בעבודת השית וחלקי', יהי' בשני פנים, אחד הוא הערת השכל נטוע בהכרת האדם, נוצר עליו בשורש בריאתו ותולדתו, והשני הערת התורם קנוי בדרך השמע, והוא התורה אשר יגיענה הנביא אל בנא, להורותם דרך העבודה אשר הם חייבין בה לבורא יתברך, והאריך שם לבאר מעלת כאוא מאלו יתירה על חבירו, ויש צורך והכרח לשלימות האדם, שיגיע אליו הערת שניהם. והנה מלות התורה יש תכלית למספרן, והן בסך ידוע תריג מלות, אך מלות השכל כמעט אין   ד ברי תבוא יוא ל קסג להם תכלית, כי בכל יום יוסיף האדם דעת בהן, כל אשר תוסיף הכרתו, ויבין טובות האלקים, ועולם יכלתו ומלכותו, יוסיף להכנע לו ולהשפיל לפניו, ועל כן דוהמעה התחנן אל ד' להעיר אותו עליהם, כמש (תהלים קיט) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך וגו', ואומר (שם) לכל תבלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאוד, רל כי כל מה שאנו חייבים מעבודתו על התמדת טובותיך אין קץ לו, וכבר נאמר על קצת הפרושים, שהיו כל ימיהם בתשובה, מפני שהיו מחדשים בכל יום תשובה, בעבור תוספת הכרתם בגדולת האלקים, וקיצורם במה שהם חייבים לו מן העבודה וכו'. אמנם אעפי שמלות השכל, יתירים במספר על מלות התורה כנל, אבל הצורך בהערת התורה, ויתירה עליו בשבעה פנים וכו', כי הערה השכליית אינה כוללת כל המלווים, מפני קולר מחשבת קצתם, ויתרון הכרת קצתם על קצתם, ויש שיהי' האדם מקצר בקצת עניניו, ומוסיף בקצתם, ומתחלפת הערת השכל בו, בהתחלף הכרתו, אבל הערת התורה אינה מתחלפת, אלא כוללת כל מי שהגיע לתנאי הצווי, וצורתה צורה אחת, לנער ולבחור ולזקן ולמשכיל ולכסיל וכוי ועייש שהאריך טובא, - ובסודן של דברים ישנם ענינים גבוהים ורמים, כדאיתא בזוהק שתריג מלות הם עטין דמלכא, ובפרעח כתב בשם האריזל שהם כנגד איברין דמלכא, אמנם הצורך וההכרח לשלימות הנפש, גם אל הערת השכל, כאשר ביאר שם בחוהל על ז' פנים עייש. והנה כתב הרמבן זל (בריש פ' קדושים), כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה אכילת הבשר והיין, והביאה איש באשתו, אכ ימלא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו ונשיו הרבה, ולהיות בסובאי יין ובזוללי בשר למו, והנה יהי' נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, לוה עוד בדבר כללי, שנהי' פרושים מן המותרות וכו', כענין שאמרו קדש עצמך במותר לך וכוי, ואין באכילה וביאה זו מצוה לת פרטית, ולא נמנה בתריג מלות, אלא מצוה כללית עכל. וכמוכ בהערת השכל במצות שהשכל מחייבתן, אבל התוהק לא לוה אותנו בהן, בלתי ספק שיש צורך ותועלת מרובה בהם לבעלי השכל, להשיג על ידה שלימות הנפש, וחיובא דאורייתא אית בהו, אלא שהחיוב בהם בדרך כלל, ואינה כוללם כל המלווים, ותלוי כפי דעת האדם, וכפי כר המשיג בהן, ועכ לא יחשב בנדר מצוה פרטי, ואינו נחשב במנין התריג. עכפ יבואר בזה לעניננו דהא דסברא היא דאסור לאדם להנות מעוהז בלא ברכה הערת השכל יחייבהו, אבל אינה מלוה פרטיית, ולא נמנה בתריג מלות, והערת התורה לא יחייבוהו, ואינה מלות עשה דאורייתא, אלא חיובא כללית מצד הסברא והשכל, מה שאנו חייבים לבוית מהכניעה והשתעבדות, על התמדת טובתו אלינו, אבל פרטיות המלוה לברך ברכת הנהנין, ושיהי' הצווי שוה בכל אדם, חזל תקנוה ומצוה דרבנן היא, ובזה יבואר הענין קלת. ואפשר לבאר עוד, דהנה סברא הוא דאסור לאדם שיהנה מן העוהז בלא ברכה, אמנם ' - - , ו 1

מבואר בספח (סי' מו) יכוין האדם לברך לשם בוראו, אשר הפליא חסדו עמו,] ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם, וצוהו את המלות, ולא יעשה כאדם העושה דבר כמנהג, ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב, ועל זה חרה אף' די בעמו, ושלח לנו את עבדו ישעי', ואמר (ישעי' כט יג) יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי' יראתם אותי מלות אנשים מלומדה, אמר הקבה לישעי' ראה מעשי בני וכוי, בעת שהן מברכין אינן מתכונים לברכני, לכן עכ חרה אפו בו ונשבע בשמו הגדול, לאבד חכמת . חכמיו, היודעים אותו ומברכין אותו כמנהג ולא בכוונה ומאריך שם בעונש המברך שלא בכוונה. וכתב המחבר (באוח סי' קא סא) אם לא כיון באבות, אעפ שכיון בכל השאר יחזור ויתפלל, אלא שכתב רמא בשם הטור, והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אכ למה יחזור עכל, עכפ מעיקר הדין ודאי בעי כוונה, אבל קרוב הדבר להכשל חו, להתפלל ולברך בלא כוונה וענשו גדול רל. " ומעתה סברא הזא לברך ברכה הראוי', ובכוונת הלב, ובדרך שבח לפני המקום בה, אבל בלא כוונת הלב, הי' סברא שלא לומר, שאין זה דרך   קסד ד בר י תבוא ין א ל ' שבח המחויבת להבוי"ת, אלא שחזל תקנו וחייבו לברך, אף שקרוב 'הדבר שלא יכוונו. היוצא לנו מזה דמש בגמ' סברא הוא דאסור להנות בלא ברכה, בעלם הברכה ראוי להתחייב בה עפי הסברא, אבל אא לקבוע הלכה מצד הסברא, לפי שרובא דרובא אינם מכוונין בה כראוי, ולבם רחק מהם בשעת הברכה, ועושין היפך הסברא, דהסברא , יחייבו לברך בדרך שבח לבוית ובכוונה הראוי' אבל בלי כוונה, שתיקתו יפה מדיבורו, אלא שחזל חייבו לברך בכל אופן וממילא ל"ק קושית הפני, דאעג דסברא הוא דאסור להנות בלא ברכה וסברא דאורייתא, ממ חיובא דברכות אינו אלא מדרבנן, דהסברא לא יחייבהו אלא במברך בכוונה, וחזל חייבו לברך בכל אופן, אעפ שאין ' י' בידינו לכוין כדבעי. ובדרך הנל יתבארו דברי התוס' בברכות (לה עא) שכתבו שם דלאו קו הוא, דאכ תהא ברכה לפניו דאורייתא, ובפרק מי שמתו (דף כא עא) אמרי' דלאו דאורייתא, ולכאורה דבריהם לב דלפי מסקנת הגמי אמרי' דקו הוא, ולא אפריכא קו זו בגמ', והאיך כתבו התוס' דלאו קו הוא, (עיין הקושיא לעיל בדרוש הקדום), אולם קו זו יש לה פירכא כמו שכתבנו (לעיל שם) עפימש הרמבם דהרעב והצמא בכלל החולים הם, ואם אא להם לכוין אל יתפללו, ובשע פסק דמותר להתפלל אם הוא רעב, ואם ירצה מותר לו לאכול ולשתות ואחכ יתפלל, עכפ אא לכוין כשהוא רעב, ומעתה האי קו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש, אית לי' פרכא כמ"ש לעיל. אמנם מש בגמ' דקו הוא, בן הוא אליבא דאמת, כאשר יהי' כל כוונתו לשש, ליתן שבח והודי' להשית, אז ליכא פרכא הנל, דלא ימנעהו הרעבון מלכוון בברכה, אלא תשבע ותתענג נפשו ממה שימלא פיו תהלתו יתי, וכמש קז הייטב לב זללה, לפרש הפסוק כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי, רל דבזה ששפתי רננות יהלל פי, תשבע נפשי כמו חלב ודשן, ואם ארעב לא אומר לך, אבל אם מרגיש רעבון הרי זה מוכיח שאין אמירתי כראוי לך ית' עיישד.

עכ"פ מעלם הסברא יש לדון קו זו, דרעב יתחייב יותר לברך, ואם כשהוא שבע מברך רעב לא כשכ, וקו דאורייתא הוא, אלא לפי מהות העולם לאו כל אדם במדריגה זו, וכשהוא רעב לא יוכל לכוין, וליכא חיובא דאורייתא בברכה לפני' מצד הקו, אלא שחזל חייבוהו לברך, ועכ ברכה לפני' דרבנן, ואי לאו חיובא דרבנן היי ראוי שלא לברך, כיון שאין יכול לטין כשהוא רעב, וכמש בספ'יח הנל רזה גורם חרון אף רל, אלא שחזל רמיא חיובא עלי' לברך ברכה לפני', ושפיר כתבו התוס' דלאו קו הוא, אלא ברכה לפני' דרבנן הוא. ונקדים מש קז הייטב פנים זללה (במאמרי חנוכה) מליצה נאה ולימוד זכות על ישראל, וסוד שכן חובת כל היצורים רת שכחה, ורל דאם נתבונן מחובתינו להשית, השכל מחייב להכנע מפניו ולעשות ככל מלותיו ית', אלא שיש התנצלות קלת עי אונס שכחה. וזה מרומז ברת שכן חובת כל היצורים עכתייד, ומעתה אילולי השכחה הי' השכל מחייב להכיר חובתינו בעבודת השית, וליתן שבר והודי' לפניו ית', ואז הי' הברכה מחויבת מדאורייתא מצד הסברא, וסברא דאורייתא הוא, אלא לפי שהסברא המחייבת הוא מצד הערת השכל, ובהתגברות השכחה נחלש כח השכל המחייב, עכ הצריכו חזל לחייב בברכה, מטעם תקנתם ומצד הערת התורה. ומעתה יתורץ קושית התויוי'ט הנל דבאמת אא לקבוע הלכה, לחייב בברכה מדאורייתא, מצד הערת השכל המחייבת ליתן שבח והודי' לשמו ית', כמש לעיל, ועכ מצד הלכה ומצד הערת התורה חיוב הברכה אינו אלא מדרבנן, ומש בגמי דברכות (דף מ' עב) ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו, ומשמע דברכה דאורייתא הוא, הכוונה מצד הערת השכל, דכיון דמסורס ואומר ולא שכחתי, ואם אין שבחה אז השכל מחייב לברך ולשבח לפניו יתי, וסברא דאורייתא הוא, וזה שמתודה לומר ולא שכחתי, שלא נכשל בשכחה, ולא בא לגדר ורם לבבך ושכחת, באופן זה הברכה מחוייבת מדאורייתא, ומש ברכה דרבנן הוא אתי נמי שפיר, דלפי המצב שאנו בה, ובעוהי'ר השכחה גובר, ואזרם הסברא המחייבת, ואין כאן הערת השכל, ורק תקנתא דרבנן   דבר י תבוא יוא ל קסה היא המרייבת בברכה, ועכ הברכה רק מדרבנן, ואין כאן סתירה כלל.

לתכלית ולכוונה הנל, כדי שיזכור שנתינת הארץ מאתו ית', והכל שלך ומידך נתנו לנו.

ולדרכנו יתבאר דברי המדרש הנל, ושמחת בכל הטוב אין טוב אלא תורה, לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר, בהקדם מייש הזית רענן מבעל מגא, על דברי המדר (פ' בראשית פא סד) בראשית בזכות מעשרות נברא העולם שנקרא ראשית דגנך (הובא לעיל) ופי' עפימד במדר פ' עקב (פג סג) מעשה בר פנחס בן יאיר שהלך לעיר אחת, והיו העכברים אוכלים בתחומה של אותה העיר, באו ובקשו הימנו וכו', אמר להן למה אין אתם מפרישין מעשרותיכם כראוי וכו', וערב אותן שאם מפרישין מעשרותיהם כראוי, אין עכברים אוכלין עוד וכו', ולא נראו עוד, ומעשה זו הובא בירושלמי (פק דמסי דמאי), ואיתא התם שאסף כל העכברים והיו מלפלפים, ואמר להם דעו מה שהם אומרים, שבשביל שלא הפרשתם מעשרותיכם לפיכך הם אוכלים את התבואה, - ואמרזל במס' הוריות (יג עב) האוכל ממה שהעכבר אוכל משכח תלמודו, ופי' בזה רמז הכתוב, לא עברתי ממצותיך שהפרשתי המעשרות כראוי כפרשי זל, ולא שכחתי ועיז לא באתי לידי שכחת התורה, ויובן בזה דברי המדרש בשביל מעשרות נברא העולם, ורל דקיום העולם תלוי בו, דאא שיתקיים העולם בלי תורה, כמשהכ אם לא בריתי יומם ולילה וגו', ואיתא בתרגום ירושלמי ובזוהק בחוכמא ברא ד' ית שמיא וית ארעא, ומוכרח שיתקיים חכמת התורה ולא יאבדוהו עי שכרה, ומסוגל לזה מלות מעשר כנל, ואש דברי המדר בשביל מעשר נברא העולם, רל דקיום העולם תלוי בו עכתד הזית רענן זל. וכמו"כ במלות בכורים, כתבו המפרשים שעיקר טעם המלוה, הוא ההכנעה וההשתעבדות, שיתבונן האדם ויזכור היטב, כי ממך הכל ומידך נתנו לנו, ואחרי שיהי' שמן ודשן תחת גפנו ותאנתו ויאסוף תבואתו כי ירבה מאוד, חששה תורה פן חו יבוא לגדר ורם לבבך ושכחת את ד' אלקיך, עכ חייבתו תוהק בהבאת בכורים, ושיגלה דעתו בקול רם, וזכירה בפה, וזש הגדתי היום וגו' כי באתי אל הארץ אשר נשבע ד' לתת לנו, ויתן לנו את הארץ הזאת וגו', פרי האדמה אשר נתתה לי ד' וגו', וכז וכמו שמצינו בזכירת עמלק (במס' מגילה יח) זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלב, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור בפה, וכמוכ במלות בכורים הצריכה תוהק שתהא זכירה זו בפה, נוסף על זכירת הלב, כדי שתהי' זכירה גמורה ומושרש בפנימיותו, שנתינת הארץ הוא מהשית, ועכ כפל הכתוב נתינת הארץ כפ בפרשת מקרא בכורים, וכפל בכולם לומר אשר ד' אלקיך נתן לך, ולהלן אשר נתתה לי ד' וגו', אשר נתן לך די אלקיך, כי זאת עיקר טעם המצוה, להזכיר זכירת הארץ ושהוא מהשית. ואמרי' בגמ' ברכות (דף מח עב) תניא רא אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ (בבהמז), לא ילא ידי חובתו וכו', ר' יוסי אומר צריך שיזכור בו תורה, פרשי שבזכות התורה והמלות ירשו את הארץ, שנא' (דברים ח') למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ עכל, ועכ בהבאת בכורים שחייבתו תוהק לשבר ולהודות על נתינת הארץ, צריך לצרף אליי גם זכירת התורה, שנתינת הארן מקושר בקיום התוהק, וחו בלי קיום התורה אין שבח בנתינת הארץ, וכמו שהבאנו לעיל דברי האוהחהק (בפ' ראה). שיש הנתינה זו ברכה וקללה רו עיין לעיל, וזשהכ ושמרת בכל הטוב, ודרשו חזל אין טוב אלא תורה, שבהבאת הבכורים שצוה השית להגדיל השמחה על נתינת הארץ, צריך לצרף אלי' זכירת התורה, שבלי קיום התורה חו אין שמחה בנתינת הארץ וזה שדרשו חזל ושמחת בכל הטוב אין טוב אלא תורה, שזו היא עיקר השמחה בנתינת הארן, וסיום המדרש לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר, שבזכות מעשר לא יבוא לידי שכחת התורה, כמש הזית רענן הנל, ואש קישור המדרש. ונבוא לבאר קושית המפרשים, במש הכתוב הגדתי היום לד' אלקיך וגו' וכי אלקיך דכהן הוא, והולל לד' אלקינו, ופלא שלא הזכירו המפרשים, דקושיא זו איתא בזוהק פ' יתרו (דף עט עב), וזל מה הוא הגדתי היום לדי אלקיך, לד' אלקינו מבעי' לי' .וכו', וכן הקשו על כמה פסוקים שאמר –   קסו דבר י תבוא יוא ל משה לישראל בלשון הזה, דכתיב (דברים ח') כי די אלקיך מביאך אל ארץ טובה וגו', וכתיב (דברים ז") אשר ד' אלקיך נתן לך וגוי אלא הכי תנינן כל הדר באי דומה כמי שיש לו אלקי, וכל הדר בחול דומה כמי שאין לו אלקי, מע משום דזרעא קדישא לארעא קדישא סלקא, ושכינתא באתרה יתבא, והאי בהאי תליא וכוי, ומה דלא אמר אלקינו, משום דהא משה לא זכה למיעל לארעא, ובגכ אלקיך, לאינון דהוו זמינין למיעל לארעא קדישא, ולקבלא י' אפי שכינתא, והקשו עוד בזוהק דהכא כתיב .ובאת אל הכהן וגו', ואמרת אליו הגדתי היום לד' אלקיך, והא אינון בארעא שריין, מט אלקיך ולא אלקינו, אלא אינון בעיין לאחזאה ולאודאה, דבגיני דחסד עלאה זכאן לכל האי, ושריין בארעא ועאלן לההיא ארעא וכו', ובגכ הוו אמרי מלין אלין לכהן, הגדתי היום לדי אלקיך, משום דאתי מסטרא דחסד וכוי, עכל הזוהק. ולכאורה המשך דברי הזוהק צב, דמעיקרא הקשו למה אומר המביא בכורים לכהן הגדתי היום לד' אלקיך, ותרצו דמשה נמי אמר לישראל אלקיך, משום דלא זכה למיעל לאי, ומאי האי לגבי' דהאי דהא ישראל המביא בכורים, בארעא שרייא כאשר הקשו לבתר הכי, ולא שייך כאן האי טעמא, ואם כוונתם לתרץ גכ מט אמר משה לישראל אלקיך, אבל מט הביאו קושייתם ותירוצם לכאן, ותירוץ זה אינו מספיק לעניננו. ובניצוצי אורות לההג החידא זללה דקדק בדברי הזוהק הנל, במש דמשה לא זכה למיעל לארעא, דהרי מבואר בזוהק במקוא וככ האריזל, דהטעם שלא נכנס לפי שבחינתו למעלה מבחי' אי, ואיך שייך לומר דלא זכה וכוי, ותירץ דמש לא זכה, שאלו נכנס משרעה לאי הי' מתקן העולם, ומסיר להט החרב וגוי, כמש הרמע זל, והיי מבטל יצרא דעז כמש בפק דערכין, ועוד אם היי נכנס עלה יעלה לבחי' עליונה עכל החידא זל. אמנם קושיא ראשונה צב להבין דברי הזוהק. נתינת הארץ מצד הדין, ולא היי צריך לומר לכהן ד' אלקיך אלא ד' אלקינו, ועכ הקדימו בזוהק הקדמה זו דלא זכה משה רבינו ליכנס לאי, ולא נשלם עדיין התיקון וע"כ אמר הגדתי לד' אלקיך, דבגיני דחסד עלאה זכאן למיעל לארץ ישראל, והא בהא תליא, ובלא הקדמה זו לא הי' תירוצם מספיק, ורק בצירוף הקדמה זו יושלם תירוצם. ואפשר לומר עוד, עפימש בספהק למח ד' ללבי (פ' ראה) לפרש הפסוק אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים, ותוד דקדושת ארץ ישראל אינה סובלת עז עלי', אלא שהגוים העובדים שם עז, המשיכו לשם רצועה מארץ העמים, עי קיפול ארצות, ונתחלף המקום באדמת חול, והביא ראי' לזה מדברי רשי (ירמי' די) עייש (הבאתי דבריו בספרי ויואל משה מאמר בי סי' קכט וסי' קל) והארכתי שם לבאר, שזהו מבחי' ולא תקיא אתכם הארץ בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם וגו', שעי החטאים נתרוקן בחי' הארץ, וקדושת ארץ ישראל מסתלקת ונסתרה מהם עייש. ומעתה זה המביא בכורים, ושש ושמח ומשבח על נתינת הארץ שזכה אליי, איך יהי' שמחתו שלימה, ומי יודע אם זוכה להיות שורה בקדושת ארץ ישראל, ואולי עונותיו יסובבוהו, להיות קדושת הארץ מסתלקת ממקום משכנו, ואפשר שנתחלף עי קפול ארצות באדמת חול, אמנם עי שמביא בכוריו אל הכהן, העומד לשרת במקום המקדש, והבאנו לעיל מדברי התוס' בב (כא עא) שעי שרואה קדושה גדולה, וכהנים עוסקין בעבודה הי' מכוין את לבו לירש וכו' עייש, ממילא נמשך עליו מכח קדושתו של הכהן, ובזכותו זוכה לקדושת המקום, ויכול לומר כי באתי אל הארץ, דבזכותו של בהן יזכה לקדושת הארץ, וזש הגדתי היום לד' אלקיך כי באתי אל הארץ, דייק לומר אלקיך, דעי הכהן זוכה להשפעת אלקות ולביאת הארץ, להיות שורה בקדושת הארץ (ומתורץ קושיא ה'-וי).

ואפשר לומר דהא בהא תליא, דמה שלא זכו ישראל לנתינת הארץ אלא מסטרא דחסד, לפי שלא הי' עדיין שלימות התיקון, אבל אילו נכנס משרעה לאי, הי' נשלם התיקון על ידו מיד, והיי מגיע להם וכעין בחיי הנל שכתב בספהק למח ד' ללבי, שמתחלפת קדושת הארץ בסיבת החטא, ישנו עוד בחינת חליפין מה שהחטא גורם, ויבואר עפימש האוהחהק (בפ' ראה) עהפ כי יסיתך אחיך וגו',   דברי תבוא יוא ל קסז וזלהק דבאמצעות דרכים הרעים, והרבות בחטאים, תתחלף נפשו ותכנס בגדר אחרת וכוי, והוא שתתחבר ותשתתף עם חלק הרע ותשוי לו בטבעה, וזה הוא גמר נפש האדם לכפור בעיקר ולעבוד עז רל, עכתד זל, (ובקונטרס על הגאולה ועל התמורה סי' קכ) פירשנו בזה דברי המדרש (רות פז אות יא) וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה וכו', לשעבר היו מקלסין על הגאולה וכו', ועכשיו על התמורה שנא' וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, ולכאורה צב דפשטות הכתוב מיירי בהלכות קנינים, כמו שדרשו זל במס' במ (דף מז עא) תמורה זו חליפין וכוי, ועיקר קנין חליפין וכל תנאי', נלמד מהאי קרא, דבעינן דבר מסוים כנעל, ואי בכליו של קונה או של מקנה עייש, ואיך הוציאוהו חזל לעקרו מפשוטו לגמרי, ודרשוהו על חטא העגל. אמנם לפי דברי האוהחהק הנל, תפרש דרשתם זל, בדרך קרובה אל המשמעות, דהנה ענין חליפין מדרכי הקנין עפי התורה, וחידוש הוא שחידשה תורם בזה, דאעג שלא מסר המוכר, ולא משך הלוקח, ולא נעשה בחפץ הנקנה שום א' מדרכי הקנין, אבל עי שמקבל מחבירו איזה דבר, אפי' הנאה מועטת בתורת חליפין, מיד נקנה חפץ הקנין לחבירו בקנין גמור. וכמוכ יש קנין ברוחניות, כי כל מעשה בנא, יש להם שורש ומקור בגבהי מרומים, ומכש קנין זה, דמדרכי התורה היא, ועכ בסיבת החטאים רל, עי שמקבל אפי' הנאה מועטת ולשעה, משורש הרע והסטא, אז בזמן וברגע ההוא, נקנה נפשו לחלקם רל, מבלי שום מסירה וקנין, רק כקבלה זו לבד כענין חליפין, והיא הבחי' שכתב האוהחהק שתתחלף נפשו ותכנס בגדר אחרת. ונקדים עוד מש שם בהקדמת הקונטרס עהג (עמוד ד') וימירו את כבודם בתבנית שור וגו', שלא המירו ישראל חו את עלם אלקותו ית', כמבואר בדברי הראשונים זל, שלא חשבו ישראל העגל לשם עז כלל עייש, אלא המירו את הכבוד, ושבחו ית' בשבח וכבוד העגל, שחשבו ליתן כבוד להשית, וזה הי' כוונתם באומרם אלה אלהיך ישראל וגוי, אבל היי מעורב בזה גכ כוונה לאמצעות הצורה שבעגל כמש הרמב"ן זל, עכ נתחלף הכבוד שנתנו להשית בכבוד העגל, וזש הכתוב וימירו כבודם וגו', שנעשה החילוף והתמורה בכבוד ועבדות השית, ולא בעצם אלקותו ית' חו, – וכעיז כתב החובת הלבבות הובא שם (סי' קכ) וז"ל ובחירתם רעה בערך התמורה והמומר בה, עד אשר חשבו דרכו הרעה כי היא הטובה, ותעותו כי היא הישרה, כמו שאמר וימירו את כבודם בתבנית שור וגו', ופי' המרפא לנפש שמחליפים עבודת השית בעבודת העולם וטובה ברעה וכו', עכ"פ מבואר דזהו ענין התמורה שכיון עלי' הכתוב בחשא העגל, ועי שהמירו כבודו ית' נתחלף נפשם בבחי' האוהחהק הנל. ובזה יבואר הכתוב את ד' האמרת היום וגו' וד' האמירך היום וגו', ולדרכנו מה שפרשי לשון הבדלה והפרשה וכוי, ומה שפי' בעהת מלשון תמורה וחילוף, על בחי' א' נאמרו ועל קוטב א' יסובבו, ואין הכוונה על תמורת אלקות, כי מה דמות תערכו אליו ית', ולא יצדק עליו ית' לשון תמורה, וכמו"כ משפרשי הבדלתיו לך מאלהי הנכר להיות לך לאלהים, אין הכוונה על עצם האלקות כקושיתנו לעיל (קושיא יג), דהא לא שייך הבדלה אלא בסוגים ומושגים קרובים להיות שווים במקצת, אמנם הכוונה על עבדות אלקות, ושבחו וכבודו יתי שהחליפו והמירו בחטא העגל, ונתנו הכבוד והשבח לעז, וזש הכתוב את ד' האמרת היום להיות לך לאלקים, שעכשיו הבדלתיו מאלהי הנכר להיות לך לאלקים, וכמוכ מה שפירש בעהת שהוא לשון תמורה וחילוף שהחלפת כל האלהות ובחרת בהקבה, ' הכוונה שהעבדות והשבח שהומר על ידך בחטא העגל לעז, עכשיו חזר והחלפת והמית, להיות יתד במקום נאמן, במקום הקדושה ולאלקותו ית', וזה הי' עי הבדלה והפרשה מעניני עז והתרחקות מהשפעתה – ועי שזכית להיות מופרש מעז ומבחי' התמורה הרעה הנל, מדה כנגד מדה ד' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו' שהפרישך מעמי הארץ וכו', וגם יצדק לשון תמורה וחילוף, בזה לפי שבסיבת חטא העגל נתחלף נפשך ונקנה לסטא, ועכשיו שהבדלת . והפרשת מבל בחיי עז, יחליף השית בחיי נפשך, להיות חוזרת אל שורש ומקור הקדושה, להיות לו לעם סגולה וגו'.   קסח דבר י תבוא י וא ל ולדרכנו אפשר לרמז בפסוק (מיכה ג' יא) ראשי' בשוחד ישפטו והכנוי במחיר יורו ומביאי' בכסף יקסומו, דלכאורה כולהו שוחד נינהו, ולמה נזכרו בשמות מחולקין, וקראו הכתוב שוחד אצל ראשים ואצל כהנים מריר וכו' ועייש בקונטרס עהג (סי' פז) מה שפי' בזה, ולדרכנו אפל, דהנה הכהנים היו עובדי השית כמשהכ כי שפתי כהן ישמרו דעת, וכמש התוס' בב הנל, דמסגולת העבודה וקדושת המקדש, היי ראוי שיכוונו את לבם לירש, ואיך יצוייר שגם הכהנים הסכימו בעלה רעה כעצת נביאי הבעל, דחזינן שהזכירן הכתוב כאחד, אמנם עי השוחד נעשו מפוחדים לעושי הרע, ועיז נתחלף נפשם בבחי' תמורה וחליפין, ונעשה כברי' חדשה וכאדם אחר, ואינו אותו שהי' מלפנים. ופרשתי במאמהכ לא תקח שוחד כי השוחד יעור – עיני חכמים, ולכאורה למה כתבה תוהק טעם מלוה זו, ויספיק שיאמר לא תקח שוחד, כמו בשאר המלות שלא הזכיר הכתוב טעמם ונימוקם, וכתב הבח (בריש [ ה' סוכה) דלפי שאמר הכתוב בטעם מלות סוכה למען ידעו דורותיכם וגוי, עכ צריך לכוין טעם המצוה, ואעג דבשאר מלות לא בעי כוונה עיי"ש, עכפ מבואר דכמ שהזכיר הכתוב טעם המלוה, ללמדנו בא על פרעי ותנאי המצוה, ונפקמ להלכתא, וראוי להבין בלאו דשוחד, למה הזכיר הכתוב טעמו של איסור שוחד. ואפשר לומר דהנה לדעת הרמבם, דסל ספיקא דאורייתא מהת לקולא, לא אסרה תורה אלא איסור מבורר ודאי, ולא ספק, והספק בהם מותר מהת, ואסור מדרבנן, אבל בספק ספיקא גם חזל לא אסרו, ואפי' לדברי הפוסקים דספיקא דאורייתא מהת לחומרא, מ"מ ישנם ספיקות שמותרין, כמבואר בשוע בדיני ספק ספיקא (כגון ספק ספיקא בספק על ספק לא על) וישנם צדדים שאפשר להתיר על ידיהם האיסור. אמנם הדיין שלוקח שוחד אין בידו לברר ולהכריע ולהתיר מכח ספק ספיקא, לפי שהעיד הכתוב כי השוחד יעור וגו', וכיון שמשומד אין דעתו צלולה, כמש חזל ולא עוד אלא שמטפשין, וספק חסרון ידיעה אינו נכנס בצירוף ספק ספיקא, דדעת שוטים אינה כלום, וזש הכתוב לא תקר,,שוחד, ופן יהי' לך מבוכה וספק, ותרצה לברר עפי כללי ספק ספיקא שאין אצלך חשש איסור שוחד, הגם שאם הי' ספק כזה בא' משאר איסורין שבתורה, הי' אפשר להתיר באופנים הנל, אבל בלאו דסורר הזהיר הכתוב, כי השוחד יעור עיני חכמים, וכל ספקותיך בגדר חסרון ידיעה, ואינם מצטרפים להתרת האיסור, וזה שבא הכתוב ללמדנו בטעם האיסור. עכ"פ ע"י השוחד נתחלף דעתו, ועושה דברים נגד דעתו ורצונו והרגלו הקודמת, וכפי הבחיי הנל שכתב האוהחהק, דעי מעשה החטא מתחלפת נשמתו, והוא בבחי' תמורה כמש לעיל, וזה ירמוז הקרא לדרכנו, כהני' במחיר יורו, שעי השוחד באו לבחי' תמורה בדעת ובבחי' הנפש, ומעתה אין תימא שנשתוית דעתם לדעת נביאי הקסם שנזכר בפסוק הנל. נחזור לעניננו שהמביא בכורים לוהו הכתוב לומר לכהן הגדתי היום לד' אלקיך וגוי, וכמש הזוהק שבזכות הכהן זוכה לביאת הארץ, ועכ אומר אלקיך ולא אומר אלקינו, וכפי שבארנו לעיל שעי הכהן יזכה לבחי' הקדושה והשפעת אלקות וקדושת הארן, ופן אמר יאמר ישראל המביא בכורים, שהימים הראשונים היו טובים מאלה, וכל אלו הבחי' היי אפשר שיזכה בהם עי הכהן שהי' בדורות הקודמים, אבל איך יאמר הגדתי היום לד' אלקיך אל הכהן שבימיו, ולהמשיך בחי' השפעות אלקות עליו מבחי' קדושתו של הכהן, ושמא הכהן הזה מאותן שהם בבחי' תמורה כמו שרמז הכתוב כהני' במחיר יבואו, ועוד יזיק לו אם ימשיך מבחי' עליו, עכ אמר הכתוב אל הכהן אשר יהי' בימים ההם, ודרשו חזל בספרי אין לך אלא כהן שבימיך, אם הוא עובד ד' ומתנהג בקדושתו, אין לך לחקור אחרי פנימיותו, והנסתרות לד' אלקינו, והוסיף רשי זל על דברי הספרי, תיבות כמו שהוא, לומר דעכפ צריך שיהי' עובד ד', ומתנהג בקדושת כהונתו, שלא יהי' בחי' התמורה ניכרת בו, וזש כמו שהוא ולא נתחלף בבחיי תמורה כנל.

באופן אחר אפשר לבאר דברי הספרי הנל, בהעיר עוד במש הכתוב והיי כי תבוא אל הארן וגו', ויספיק לומר כי תבוא אל הארן, והרבה פעמים   קע דברי תבוא יואל .נתקנו עי שבאו בגלגול בניהם ובנותיהם בסוד העיבור, ועכ הוכיחם משה רבינו על מה שעשו בגלגולם הקדום עיישד.

זכו לנתינת הארץ וביאה חדשה, ואש דברי הספרי בשכר ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת כנל.

וכמן'"כ לעניננו אפשר לתרץ קושית האוהחה'יק, ויובן מש משרעה לא בצדקתך די אלקיך נתן לך את הארץ, ונתן טעם זכור אל תשכח את אשר הקצפת את די אלקיך במדבר, אעפ שלא דיבר משה לאותו הדור שעשו את העגל, אבל עוד לא ניתקן ונתכפר להם חטא העגל שעשו בגלגול הקדום, ועכ לא היתה זהותם מספקת לישא את הארץ, אם לא היתה ברית אבות, ובזה יובנו דברי האוהחה'יק, מש שלא הי' בזכותם שיעור אשר יזכו לרשת את הארץ וכו', ורל אעפ שהיו דור כשר ודבקים בדי, אבל לסיבת – חטאם בגילגולם הקדום, שלא נתכפר להם עדיין, עכ לא היתה ביאת הארץ בזכות עצמם. ונקדים עוד דברי השם כתובות (סב עב) אל בני דעת קונך יש בך, מעיקרא כתיב תביאמו ותטעמו בקר נחלתך מכון לשבתך, ולבסוף כתיב ועשו לי מקדש ' ושכנתי בתוכם, פרשי מדעת קונך יש בך, שאמר להרחיק זמן חופתו, וחזר וקרבה מרוב חיבת כלתו, דמעיקרא כתיב תביאמו ותטעמו וגו', שיבואו לאי ואחכ יבנו לו מקדש, ולבסוף אמר ועשו לי מקדש במדבר, וכתב המהרשא זל דאין לומר בזה שנוי רצון לפניו ית', לפי דברי המדרש דהמשכן בא לכפר על עון העגל, וע"כ קודם שעשו את העגל, לא הי' צורך לעשות להם המשכן מיד במדבר, והשנוי הי' מצד מעשיהם, לפי שחטאו בעגל הוצרכו לכפרה, ולוה הקבה לעשות המשכן מיד, לכפר על עון העגל, עכד זל. והנה אף שהמשכן הי' מכפר על עון העגל, אבל לא נתכפר עונם לגמרי, אלא בבנין ביהמק, ונרמז במש ובנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עונותינו, שזו היתה כפרה גמורה, ולא נשאר רושם החטא כלל, נמצא לפיז דתחילת ביאתם לארץ, לא הי' בזכות עצמם, אלא עי ברית אבות, שעדיין לא נתכפר להם חטא העגל לגמרי, ואחר שזכו לבנין ביהמק נתכפר עונם לגמרי, וזכו לביאת הארץ ונתינה חדשה בזכות עצמם, ויובן בזה דברי הספרי ויביאנו אל המקום הזה זה ביהמק, ויחן לנו את הארץ זה אי, והקדים בית המקדש, דעי הביהמק ויובן בזה משהכ הגדתי היום לד' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ד' לאבותינו– לתת לנו, רל שעי הבאתו בכוריו לביהמק, ועי בחינת המקדש, נתכפר לו עונו, וזוכה לביאה חדשה בזכות עצמו, וזש כי באתי אל הארץ, ואעפ שכבר בא, אבל נשתנה בחינתו וביאה חדשה יקרא לה, וזש אל הארץ אשר נשבע ד' לתת לנו רל בזכותינו. וזש והיי כי תבוא אל הארץ אשר ד' אלקיך נתן לך, דקדק לומר והי' לשון עתיד, שעי מלוה זו תזכה לבוא אל הארץ אשר ד' נתן לך בזכותך, ויובן דברי הספרי עשה מצוה זו שבשכרה תכנס לארץ, רל שיהי' ביאת הארץ בשכרך ובזכותך. ואפל עוד אין והיי אלא לשון שמרה, ואם אין האדם זוכה בזכותו, אין שמחה עמה, כמש חזקי' הנה לשלום מר לי מר, ומאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי באפי, ועתה שיזכו לנתינת הארץ בזכותן, אמר הכתוב והי' כי תבוא אל הארן, שיהי' שמחה בנתינתה בבחי' זו.

עוד אפל בביאור הענין בהקדם דברי הספרי, והיי כי תבוא אל הארץ, אין והי' אלא מיד, עכד הספרי, וצב דמצות ביכורים אינו נוהג מיד, אלא לאחר ירושה וישיבה, ובזית רענן מבעל מגא תירץ דכוונת הכתוב שיהי' ביאת הארץ מיד, וגם זה לב דכבר נתבשרו על זה שיבואו לארץ מיד, דכז היי בשנת הארבעים סמוך לכניסתן לארץ. ב) ויביאנו אל המקום הזה, פרשי מדברי הספרי, אל המקום זה ביהמק, ויתן לנו את הארץ זה ארץ ישראל, וצה, למה סתם הכתוב ולא פירש לאיזה מקום כוונתו, וכעיז הקשה הרמבם זל בס' המורה, עהפ יראה כל זכורך וגוי, במקום אשר יבחר די, דאחרי שהמקום הי' ידוע לישראל, שהוא הר המורי' ומקום המקדש, למה הסתירו הכתוב, וכאן יקשה יותר, שאמר המקום הזה כמראה   דברי תבוא יוא ל קסט נזכר ביאת הארן, כי תבא, כי תבואו, ולא נאמר בהם והי' ולב הכוונה בהזכירו כאן, גם אומרו אשר ד' אלקיך נתן לך, וידוע שד' יתי הוא הנותן את הארץ, ולא עוד אלא שכפל עוד בפסוק שלאחריו אשר תביא מארצך אשר די אלקיך נתן לך, וכבר אמור, וטעמא בעי בהזכירו ב' פעמים. ב) הגדתי היום לד' אלקיך כי באתי אל הארץ וגוי, ראוי להבין למה הוצרך להגדה זו, והרי נראה ביאתו במה שהביא מפרי האדמה ומה הכוונה באמירה זו. ג) ויביאנו אל המקום הזה, פרשי זה ביהמק, ויתן לנו את הארץ הזאת פרשי כמשמעו, ולכאורה הול להקדים לשבח על ביאת הארץ, שהיא קודמת לבנין ביהמק, וקושיא זו מתורצת עפי דרשת הספרי, שדרשו בשכר ויביאנו אל המקום הזה דהיינו ביהמק, ניתן לנו את הארן הזאת, אבל יקשה עז כקושית ההפלאה זל על דברי ספרי הנל, דאיך שייך לומר בשכרה, כיון שביאת הארץ תקדים אלי' בהכרח. ד) וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך למען אשר תבוא אל הארץ אשר די אלקיך נתן לך, דקדקו המפרשים דלשון למען אשר תבא צב, דהרי במצוה זו נצטוו אחרי עברם את הירדן, וכבר באו לארץ, ולא יוצדק לומר למען אשר תבא, גם אומרו אשר ד' אלקיך נתן לך, וכבר נאמרה בפסוק שלפניי אל הארץ אשר די אלקיך נתן לך, גם ידוע הוא בלאה, והאוהחהק דקדק עוד במלת לך כאשר דבר ד' אלקי אבתיך לך, כי אחרי שאמר למען אשר תבא אל הארץ וגו', מובן שאליהם הוא מדבר. וביאר הוא זל בכוונת הכתוב לפי שקדם מאמר משה לישראל, כי ביאת הארץ לא בזכות ישראל, כאומרו לא בצדקתך וגו' אלא ברשעת הגוים וגוי, לזה בא דברו כאן, כי באמצעות המעשה האמור בענין, תהי' ביאתם בזכות עצמם. וזהו שיעור הכתוב למען אשר תבא, פי' תהיי ביאתך לארץ אשר ד' אלקיך נתן לך, כאשר דבר ד' וגוי לך, למען שאתה ראוי, ולא תצטרך לזכות ברית אבות, ומתורץ בזה מלת לך, פעיה"ק. ואפשר להוסיף על דבריו זל, ובזה יתורצו שאר הדקדוקים שבענין, עפימש בירושלמי, מאן דאעיל דלאו דידי', בהית , לאסתכולי באפי', ואיתא בגמ' מס' ברכות (דף י' עב) בחזקי' שתלו לו בזכות אחרים, שנא' (מב יט) וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי, והיינו דריבל, דאמר ריבל מאי דכתיב (ישעי' לח) הנה לשלו' מר לי מר, אפי' בשעה ששיגר לו הקבה שלום, מר הוא לו עכד הגמ', ולפיז אש משהכ למען אשר תבא אל הארץ וגוי, שבזכות המצוה הזאת תהי' ביאתם לארץ בזכות עצמם, ונחשב כביאה חדשה, ולא ידמה בחינתה לביאה הקודמת שלא היי בזכותם, וא"ש מה שכפל הכתוב עוהפ, לומר אשר ד' אלקיך נתן לך, שאחר קיום המצוה וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת, יהי' נתינה חדשה, בבחינה מחודשת, ויהי' לך ובזכותו, וזש אשר ד' אלקיך נתן לך. ונקדים עוד מש האוהחה'יק (בפ' עקב) עהפ לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את הארץ וגו', דבאמת דור באי הארץ דור כשר היו, וכן תמלא שאמר להם, ואתם הדבקים בדי אלקיכם וגו', אלא שלא היו שלמים לתת להם את הארץ וכו', ולא הי' בזכותם שיעור אשר יזכו בשב'ילו לרשת את הארץ, אם לא היתה ברית אבות וכו' עכל, ובפסוק שלאחריו חזר והקשה, במשהי'כ וידעת כי לא בצדקתך ד' אלקיך נתן לך את הארץ וגו', זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ד' וגו', ומונה והולך כל החטאים שעשו ישראל במדבר, וקשה מה מוכיח ממה –שעבר, בזמנים שהיו בהם רשעים לזמן זה, שאפשר שצדקתם שהם עומדים בה היום, תספיק להם לרשת את הארץ, ויכולין לומר בצדקתי הביאני די, עייש שנדחק לתרץ, ובאמת כל אלו שעשו את העגל, ושחטאו בתבערה ובמסה ובקברות התאוה, כבר מתו במדבר ודור באי הארץ צדיקים היו, ובמה יצדק מאמר לא בצדקתך וגו', ומדוע מונה והולך כל החטאים האלה שלא הי' להם חלק בהם כלל. אען יתבאר עפימש בשך עהת (פי דברים ופי מסעי) שהקשה גכ כקושיא זו, על מה שהוכיחן משה רבינו בסוף שנם הארבעים, על כל החטאים שעשו ישראל במדבר בערבה מול סוף וגו', . והרי דור באי הארץ היו בהם פחותים מבן עשרים, כשעשו אבותיהם את הדברים האלה, ואותו הדור שעשאום כבר ספו תמו וכו', וכו', ותוכן תירוצו שכל אלו שמתו במדבר ואלו שמתו במסה וכוי, כולם –   דברי תבוא יוא ל קעא לנוכח, ולא גילה מקומו איי, גם לב מש המקום הזה, דמלת זה מיעוטא הוא, ומה בא למעט זולתו. ג) להלן בסוף הפרשה ולא נתן ד' לעם לב לדעת וגו' עד היום הזה, פרשי זל להכיר את חסדי הקבה ולהדבק ,בו עד היום הזה וכו', דבר אחר ולא נתן ד' לכם לב לדעת עד היום הזה, שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו, עד ארבעים שנה, ולפיכך לא הקפיד עליהם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואילך יקפיד, ולפיכך סמך לי' ושמרתם את דברי הברית הזאת וכו', וכתב הראם זל דלשני הפירושים שברשי, מש ותבואו אל המקום הזה וגו' אין הכוונה אל המקום, אלא פירושו אחר שבאת אל המדריגה הזאת, להשיג מחכמתו ית' וחסדי המקום, מעתה הוא מדקדק עמכם בשמירת המלות, ועכ סמך לי' ושמרתם את דברי הברית, אבל הקשה למה הפסיק הכתוב במאמר ויצא סיחון וגו', בין ותבואו אל המקום הזה, ובין ושמרתם את דברי הברית, שהם דבקים זה לזה, גם ראה להבין דאם לזה יתכוין הכתוב, למה אמר ותבואו אל המקום הזה, ושם זה מורה על בחי' המקום, ולא על בחי' המדריגות, וכבר ביארנו בזה בדרושים הקודמים ועוד ד) במדרש תנחומא לעשות, נברכה לפני ד' עושנו לאלקי היום זשה מילין. הזה ד' אלקיך מצוך באו נשתחוה ונכרעה (תהלים צה) והלא כריעה בכלל השתחויה וכו', ומה תל נשתחוה נכרעה נברכה, אלא לפה משה ברוהק, וראה שביהמק עתיד ליחרב, והבכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין ג' פעמים בכל יום וכוי, וצב דמה ענין תקנת התפלות למצות בכורים, ומצינו בגמי דתפלות כנגד תמידין תקנום, אבל כנגד מצות בכורים ליכא מאן דאמר הכי, וראוי להבין כוונת דבריהם ז,,ל. ולבאר הענין נקדים מש בספהק נועם אלימלך (פ' שמות) עהפ וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה וגו', ועתה הנה צעקת בני באה אלי וגוי, ודקדק זל משהכ ועתה הנה צעקת בני באה וגו', אחר מאמר להעלותו אל ארץ טובה וגו', והיה ראוי להקדימו לפני אמרו וארד להצילו מיל מצרים, שזה הי' מכלל שמיעת צעקתם, וסוד לתרץ עפי דברי הגמ' ברכות (דף ל' עא) היה עומד באי יכוין את לבו כנגד ירושלים וכו', היה עומד בבית המקדש יכוין כנגד בית קדשי הקדשים וכוי, ולכאורה אם בכוונה תליא מילתא, גם העומד בחול יכוין לבו כנגד בית קדשי הקדשים, אך נראה דרבותינו זל הורו לנו דרכי התפלה, באופן שיעלו לרצון לפני השית בה וב"ש, דקדושת אי היא יותר מחול, וקדושת ירושלים היא יותר מאי, וכן כולם קדושתם זו למעלה זו, ואא לאדם שיאחוז בקדושה רבה העליונה בפעם א', רק צריך לילך ממדריגה למדריגה. וזה שאמרו חזל, מי שהוא עדיין בחול יאמץ ויקדש עצמו בקדושה יתירה, שיבא לקדושת אי, ואחר שיזכה לקדושה יתירה והיינו העומד באי, יכוין לבו לאמץ עוד בקדושה נוספת כנגד ירושלים, וכן הולם וכו', אבל בודאי מי שעומד בחול דהיינו שעדיין לא נתקדש כלל, והוא מלא מחשבות זרות ותאוות גשמיות, בלתי אפשרי שתעלה תפלתו לפניו ית', והנה כשהיו ישראל במקום טומאה, ונתגשמו מאוד מחמת לרות עול שעבוד וסכלות מצרים, בלתי אפשרי היי, שתעלה צעקתם לפני השית, ולכן אמר השית וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו אל ארץ טובה וגוי, רל שאעלה אותם ואביא אותם אל קדושת ארץ ישראל, ועתה הנה צעקת בני באה אלי וגוי, עיז יקובל תפלתם עכד זל. ' ועדז יתבאר לנו במאמהכ ותבואו אל המקום הזה ויצא סיחון וגו', עפימ שבארנו לעיל (בדרוש הקדום) דלכאורה מה ראה לוחין שילא להלחם עם ישראל, והרי לא רלו ישראל להרגים אתו במלחמה, כא לעבור בארצו, ואילו הניחם לעבור, לא הי' הציווי לכבוש את ארצו עדיין, והרי שמעו כל העמים גודל , הנסים שנעשו לישראל, ואיך לא פחד סיחון ויצא להלחם באין הכרח, אך לפי שראה סיחון שנתעלו ישראל בצדקתם ובמדריגתם, כמש ולא נתן די לכם לב לדשא וגו' עד היום הזה, ולפי גודל טומאתם בקליפה נתגבר שנאתם עכשיו יותר, כמש קז הישמח משה זלהה (בפי בלק), כי השנאה הוא לפי ההתרחקות, ועי גודל השנאה נפטור עיניהם, ולא השגיחו על הנסים שנעשו לישראל, והלכו להלחם' עמהם אף כנגד השכל.   קעב דבר י תבוא יוא ל י ובזה יתבאר קישור הכתוב ותבואו אל המקום הזה, היינו שהגעתם אל המדריגה הגדולה הזאת כדרשת חזל, עכ ויצא סיחון וגוי, דאילולי הצדקות וגודל מדריגתם, הי' השכל מחייב אותם שלא ללאת ולהתגרות במלחמה (עיין בדברינו לעיל בדרוש הקדום ביתר ביאור), אמנם מה שאמהכ ותבואו אל המקום הזה, ומלת מקום מורה בכמ על בריי המקום, לא על בחי' המדריגה כקושיתנו הנל, ובפשטות אפל דארץ סיחון ועוג יש להם מבחי' קדושת הארץ, וגם זה סייע להם לישראל שנתעלו במדריגתם, .והפשט והדרש מקושרים ויתאחדו כאחד, דלפי שבאו במקום הזה שהוא מבחי' אי, ע"כ נתעלו במדריגה עליונה, ולטעם זה ויצא סיחון וגו', אמנם לפיד הנועם אלימלך זלהה יתבאר יותר, ואפשר שהעלה– הקבה את ישראל להביאם לקדושת ארץ ישראל וקדושת המקדש, וכבחי' שפי' הנוע'"א זלהה ולהעלותו אל ארץ טובה וגוי, שזכו לזה בעודם במצרים, ואף כאן נתעלו ישראל לבחי' זו, וזהו ותבואו אל המקום הזה, המורה על בחי' המקום כפשוטו, ולטעם זה ) זכו למדריגה הגדולה כמשהכ ולא נתן די לכם לב לדעת וגו' עד היום הזה, ולטעם זה ויצא סיחון וגוי, ומקושר פשוטו של מקרא עם , מדרשו, ואש הקישור ויצא סיחון וגו'. ועד"ז יתבאר לעניננו בפ' בכורים, ויביאנו אל המקום הזה וגו' ודרשו רזל בספרי אל המקום זה ביהמק, ויתן לנו את הארץ זה ארץ ישראל, דהנה המביא בכורים מזכיר מחסדי המקום יתי, ומתחיל מארמי אובד אבי וירד מצרימה וגו', ונצעק אל די אלקי אבתינו וישמע די את קלנו וגוי, ועכ סיים ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, רל שהעלה הקבה את אבותינו לקדושת אי ולקדושת המקדש, כברי' שכתב הנוע'"א זלהה, ועיז נתקבלה צעקתם ותפלתם, ולולי זה הי' בלתי אפשרי שתעלה צעקתם לפני השית, לגודל התגשמותם מטומאת מצרים ועול השעבוד. ועד"ז ירמזו דברי הספרי (בקושיא א') והי' כי תבוא אל הארץ, אין והיי אלא מיד, רל דאף טרם שיזכו ישראל לביאת הארץ בפועל, יתעלו עי הבוית לקדושת הארץ ולקדושת הקדשי קדשים כפי הכנתם ותשוקתם להמשיך השפעת הקדושה אליהם, ועד שאמרזל בתפלה (ברכות דף ל' עא) היה עומד בחול יכוין את לבו כנגד אי, היי עומד באי יכוין את לבו כנגד ירושלים, הי' עומד בבית המקדש יכוין כנגד קדשי הקדשים, וכבחי' שפי' בספהק נועם אלימלך זללה, וזש בספרי והי' כי תבוא אל הארץ, אין והי' אלא מיד, שאפשר לזכות לביאת הארץ מיד, אם יקדים הענה הראוי' לה, וכמו שהי' בכל הדורות צדיקים וקדושים שלא זכו לביאת הארץ בפועל, אבל זכו ונתעלו לקדושת הארץ וקדושת המקדש, וזכו לבחי' המקום, ובבחי' ויביאנו אל המקום הזה כמו שפירשנו. ועד"ז יתבאר הסמיכות מש הבעהט, לעיל מיני' כתיב תמחה את זכר עמלק, וסמיך ליי והיי כי תבואו אל הארץ וכו', עפימש האלשיך הקי (בפ' בשלח) דענין מחיית עמלק אא, עא שיפיל הקבה תחלה את שר של עמלק והוא הסמ, והנה בכל חטא ועון מוסיפין לו בח, ועכ צריך לרחוץ ולטהר מכל נדנוד חטא, בל ישען על עוננו עיישד, ואם יהי' לנו הכנה הראוי' לזה, אז יתקיים והי' כי תבואו אל הארץ מיד, ונזכה אל בחי' המקום ולהתעלם אל קדושתה, וזפ הסמיכות. ומה שסתם הכתוב באמרו המקום הזה, ולא הזכיר שם המקום בפירוש, גם צב מש המקום הזה ומהו הכוונה במלת הזה כקושיתנו לעיל, ואפ"ל עפימש הרדק זל (ירמי' ז') עהפ אל תבטחו, לכם אל דברי השקר לאמר היכל ד' היכל ד' היכל ד' המה, שאומרים להם נביאי השקר המתעים אותם וכו', לא יחריב היכלו בעבור העון, ולא תחרב העיר הזאת ואמר ג' פעמים היכל ד', לפי שהיו שלשה אולם והיכל ודבור, כן פי' אדוני אבי זל, ופי' כי פסוק ארץ ארץ ארץ (ירמי' כב כט) תשובת דבריהם, אמר הרי היכלות שאתם אומרים לפני, חשובים כמו הארץ, כיון שאתם חוטאים לפני ומבזים ההיכלות, עכל הרדק שהביא בשם אביו זל, ולכאורה הרי זה הי' בזמן הבית וכהנים בעבודתן ולוים בדוכנן, ואיך יתכן שנעלמה משם קדושת המקדש, וצל דלאלו החוטאים שבאו למקדש ד' הכוונה רעה, לחפות על כל פשעיהם כמש ירמי' (שם להלן) ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו, ואמרתם נצלנו למען עשות את כל התועבות האלה, נמלא שעשו המקדש סיבה לתועבותם, עכ נסתרה מהם קדושת המקדש, כצל בכוונת הרדק זל.   דברי תבוא יוא ל קעג והובא בדברינו כפ דברי הצמח די ללבי שלפעמים נתחלף קדושת המקדש ונפסקה משם אם העוונות גורמים רל, ולפעמים להיפך כמש הערבי נחל (פ' שלח ) עפיד הזוהק וכתבי האריזל, שהקשו הלא נודע שאיסור קדשים בחוץ חייבים עליו כרת, עבור כי אין מקום להקריב קרבן, אם לא בבהמק שעומד באי, ושם עפר קדושות המבוארים בכלים, אבל חול אינו סובל קדושת הקרבת הקרבן, ואכ איך בכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר בחול, הקריבו קרבנות אלל המשכן, ותירצו שכמו שמצינו ביעקב אעה שקיפל הקבה את כל אי והניחו תחתיו, כך היי הענין בזה שמעת לאתם מארץ מצרים, אזי בכל מקום שהי' חנייתם, הי' שם כל עשר קדושות של אי וכו', ומקום המשכן היי ממש מקום המקדש, וכל הקדושה שמקומה לשרות במקום ביהמק, הי' שם במקום המשכן, ולכן הקריבו שם קרבנות עיישד שהאריך. ומעתה אש שסתם הכתוב ולא הזכיר שם המקום בפירוש, דלפעמים נעתק קדושת המקום, וכמו שזכו ישראל בעודם במצרים, ובבחי' שכתב בנועא זללה שהעלה אותם הקבה לקדושת אי, וכמו שזכו לזה דור המדבר כמבואר בזוהק הנל, ולפעמים נתחלף ואזלה הקדושה ממקומה הראוי לה על העונש. ובסיבת החטאים, כמש בס' צמח ד' ללבי הנל, עכ סתם הכתוב ולא פי' מקומו אי', ואמר המקום י'הזה כי המביא בכורים מהלל ומשבח להשית שזכה להביא בכוריו למקדש ד', וקדושת המקדש במקומו הראוי' לה ועיין בדברינו (דברי יואל פ' תולדות תרנא) דכיון שמלות התורה עליו להביא בכורים ולקרוא פי בכורים, ולא אמרה תורה שלח לתקלה, ודאי שיש בכח מלוה זו, דבאותה שעה יש לחלק שדהו וארצו קדושת אי, ואפי' נתחלף מקודם בארץ חול עי פגם חטאיו, אבל מלוה זו הבטחה הוא לו דחזרה לקדושת אי, ועדז קדושת המקדש במקומה הראוי' לה, ולטעם זה אמר הכתוב המקום הזה והבן. ועדז יתבארו דברי התנחומא (לעיל קושיא די) עפימש הכלי יקר בשם הרמבי'ם זל (ברפ זו) שעיקר טעם מלות בכורים הוא ההכנעה וההשתעבדות אל השם יתברך, כי מאת ד' היתה הארץ לי למנה ומתנה, ולא כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, ועדז פי' האלשיך הק' והאברבנאל (הוד בדרוש הקדום) ופי' בזה הכלי יקר זל מאמהכ אשר תביא מארצך אשר ד' אלקיך נתן לך, כי ארץ זו לא תקרא ארצך, כי אם אחר הבאת הבכורים, ואחרי שהודית אשר ד' אלקיך נותן לך וגו', ולדרכנו אפל דעי ההכנעה וההשתעבדות, שיכיר ויודה כי מד' ניתן לו את הארץ, יזכה לביאה חדשה ולבחי' המקום, ובמקומה הראוי' לה, וזה ירמוז הכתוב ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, שעי שיודה שהבוית נתן לנו את הארץ הזאת, יזכה אל ויביאנו אל המקום הזה, וזש והי' כי תבוא אל הארץ אשר ד' אלקיך נתן לך, דבזכות זה תבוא אל הארץ ולהתעלות לבחי' המקום, עי שתכיר ותדע אשר ד' אלקיך נתן לך את הארץ. והנה כמוכ כל ענין התפלה הוא רק להראות ההכנעה וההשתעבדות לפניו ית', כמש החובת הלבבות דהבוי'ית יודע כל מחסורי בני אדם, וענין התפלה הוא רק להראות הכניעה אליו יתי על כל פרט ופרט מלרבנן, נמלא מבואר דמלות בכורים וענין התפלה בחיי אחת להם, וגם עי התפלה אפשר להמשיך קדושת אי וקדושת המקדש, אם יהי' לו הכנה הראוי' לכך, וכמש רזל יכוין את לבו כנגד אי, יכוין כנגד בית קדשי קדשים, ובבחי' שכתב בספהק נועא זללה. וזפ התנחומא והלא כריעה בכלל השתחויי וכו', ומה תל נשתחוה נכרעה ונכרעה ועכ דרשו רזל מכפל הלשונות על ענין התפלה, שעיקרו גכ לטעם ההכנעה וההשתעבדות, דלפי שלפה משה ברוהק וראה שביהמק עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו– מתפללין ג' פעמים בכל יום, ובחינתם שוה לבחי' הבכורים, ועכ אף אחר החורבן שאא לקיים מלות בכורים עוד, אבל עי התפלה יקיים ההכנעה וההשתעבדות לפניו, ובכח התפלה להמשיך קדושת אי בבחי' הבכורים, והבוכ'יע יעזור שיהי' לנו השפעה מן השמים לעשות תשובה שלימה, והבוכ'יע ירחם עלינו וינחנו בדרך האמת ויתקבלו תפלות בני לפני הקבה, וכמש ועתה הנה צעקת בני באה אלי, שצל תיכף ומיד, שאנו כבר בבחי' ולא דללו להתמהמה ולריכים אנו לישועה מיד, ובמהרה ניישב בשנת גאולה וישועה, ונזכה לקבל פני משיח צדקנו   רועד ד בר י תב יא יוא ל מתוך נחת ושמחה בקדושה ובטהרה בהתרוממות קרן התורה וישראל ובהתגלות כבוד שמים עלינו בבא.

עוד אפשר לבאר דברי הספרי הנל באופן ארר בעה, ונקדים מש בספרי, והיי כי תבוא, אין והי' אלא מיד, וצב דלא נתחייבו בבכורים מיד, אלא אחר ירושה וישיבה, ובזית רענן פי', דרל דביאת הארץ יהי' מיד, אבל גז צב, .דכבר היי בסוף ארבעים שנה, וכבר נתבשרו על זה שיכנסו מיד לארץ, ולמה השמיענו במלוה זו דוקא. בבעהט דריש סמוכין, דלעיל מיניי כתיב תמחה – את זכר עמלק, וסמיך ליי והיי כי תבוא אל הארץ, – שנצטוו למחות את זכר עמלק, מיד בכניסתן לארץ, ונראה שדורש גכ לשון והי' מיד, כדברי הספרי, ולב דלא נצטוו במצוה זו מיד, אלא אחר הקמת מלך כמבואר בגמ', וזה הי' הרבה שנים אחר כניסתן לארץ, �ם עיקר מחיית עמלק לא תתקיים אלא לעתיד, ולב דרשא דמיד. ויתבאר בהקדם דברי הגמ' ברכות (ח' עא) אל לר' יוחנן איכא סבי בבבל, תמה ואמר למען ירכו ימיכם וגו' על האדמה, אבל בחול לא, כיון דאמרי לי' דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו, וכתב המהרשא זל בחא עפימש במס' מגילה (כט א') עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו באי, אכ הול כאלו הם על האדמה, שהרי יקבעו לעתיד שם באי עכל. ובדבריו הקדושים יובן לי, לתרץ קושית הרמבן זל (בפ" עקב) על מש רשי בשם הספרי, ושמתם את דברי אלה וגו', אף לאחר שתגלו, היו מצויינים במצות וכו', כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו, וכתב הרמבן דעיקר הכתוב בארץ מיירי, דכתיב למען ירבו ימיכם וגוי על האדמה, ומה שדרשו בספרי ושמתם לאחר שתגלו וכוי, מפני שסמך ושמתם אל ואבדתם עייש שנדחק בפירושו, ולדברי המהרשא זל לא צריכנא 'לדחוקי, דגם בחול ובגלות יתקיים הפסוק למען ירבו ימיכם על האדמה, דבתי כנסיות שבחול הול כאלו הם באי עש העתיד. ונקדים מש זל בפסיקתא (פיב) אמרו ישראל לפני הקבה, רבון כל העולמים אתה אומר לנו הוו זכורים למחות את זכר עמלק, בשר ודם אנו, לשעה אנו, אתה שחי וקיים לעולמי עולמים הוי זכור, אל הקבה בני אין לעם אלא להיום קוראים פרשת עמלק בכל שנה, ומעלה אני עליכם כאלו אתם מוחים שמו מן העולם עכד הפסיקתא, ולפי זה אפשר שתתקיים מלות מחיית עמלק מיד, דעי הקריאה מעלה הכתוב, באלו אתם מוחים שמו מן העולם. והנה קריאה זו היא מלות עשה, וצריך שתהי' בסת ובצבור בבית הכנסת, ועי שקוראין בביהכנס יתקיים גכ ביאת הארץ מיד, דהול כאלו הם על האדמה עש העתיד כמש המהרשא זל, ואש דברי הבעהט שדריש הסמוכין לומר, שנצטוו למחות עמלק מיד בכניסתן לארץ, דאפשר שיתקיימו שניהם כאחד, וגם שיהי' מיד כנל. ואש דברי הספרי אין והיי אלא מיד, דעי זכירת עמלק יתקיים ביאתן לארץ מיד, וזש בספרי ,עשה מלוה האמורה בענין, ורל זכירת עמלק שנסמכה כאן, ומצותה עי אמירה, שבשכרה תכנס לארץ, והה כאלו הי' בארץ ישראל, דבתי כנסיות ובתי מדרשות יש להם קדושת אי עש העתיד, וזש והי' לשון עתיד, דמה שנחשב לביאת הארץ הוא עש שעתידין ליקבע באי.