על הגאולה ועל התמורה/ו

ו

מבואר מדברי הרמב"ן ז"ל להדיא, דנצחון המלחמה, אפילו רבים מופלגים בריבויים כמו שהיו שבטי ישראל מרובין משבט בנימין עשרה פעמים ויותר, אינו ענין של נס כלל, שהרי אדרבה, כתב שבשביל שהניחם השי"ת למקרים והסיר השגחתו מהם, נפלו הרבים החלשים ביד הגבורים המעטים. אם כן, נראה ברור שנצחון כזה הוא דרך הטבע.

וכן מבואר בדברי הגור אריה בפרשת בלק (במדבר כ"ב ב') על הפסוק (שם ג') כי רב הוא, דריבוי עם אינה ראיה והחלט לנצחון, דלפעמים רב לא יוכלו לנצח אם אינם בעלי מלחמה, עיין שם לדרכו.

וגם בנס חנוכה, שהיה הנצחון רבים ביד מעטים וגבורים ביד חלשים, לא קבעו לעשות יום טוב על נצחון המלחמה, רק על הנס של הנרות. ורוב הפוסקים נדחקו בישוב קושית הבית יוסף (או"ח ריש סי' תר"ע) שהקשה דלא היה הנס רק שבעה ימים, כידוע, ותירצו באופנים שונים, ולא ניחא להו בתירוצו של הפרי חדש (שם סוף סק"א) דיום ראשון נקבע על נצחון המלחמה. ועיין בפרי מגדים (משבצות זהב שם סק"ג), שמבואר בדבריו דענין נצחון המלחמה אינו דבר נסי כלל, ולכך, מה שמברכין שעשה נסים בנר חנוכה הוא רק על נס השמן, ולא על המלחמה, והראה מקום למה שכתב הטורי זהב בסימן רי"ט ס"ק ו' דנס הוא רק דבר המוכח וניכר שיוצא חוץ להיקש העולם, כמו שים על נס. ניתוסף לנו מדברי הפרי מגדים, דאפילו אם יזדמנו שניהם כאחד וינצחו מעטים החלשים את הגבורים המרובים, אין זה דבר נסי, דגם זה יוכל להיות בתהלוכות המלחמה שינצחו החלשים המעטים באיזה תכסיס, ויהיה בדרך הטבע.

ומה שאנו אומרים בחנוכה בנוסח התפלה על הנסים, מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתיך, צריך ביאור, דבשלמא תרי קמאי רבותא הוא, דעל פי הרוב יזדמן להיפך, אבל למה ליה להזכיר טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים, ומה רבותא יש בזה, וכי יתחייב הטבע ההיפך. אמנם יתבאר, דבאמת לא היה נצחון המלחמה בדרך נס, כמו שכתב הפרי מגדים, ואם כן, לכאורה למה תקנו לומר בנוסח על הנסים מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, הרי כל זה אינו בגדר נס כמו שכבר הוכחנו למעלה.

אמנם נראה לומר, בהקדם מה שכתב התוספות יום טוב באבות (פ"ה מ"ה) על דברי המשנה ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים, וזה אחד מעשרה נסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש, יש מי שהקשה, ולמה יארע לו קרי, אחר שהיו מזרזין אותו כל השבעה ימים וכו', וזקני העם כל הלילה לא יחשו מלזרזו, ומאי ניסא איכא בהא. והתשובה, כי היצר הטוב ויצר הרע מתקוטטים זה עם זה כשני אויבים, וכשאחד מהם קרוב להיות מנוצח, יתחזק על עמדו, בראותו כי כלתה אליו הרעה וכו'. ולזה היה קרוב מאד להיות הכהן גדול בעל קרי, דהתגברות השטן גדולה מאד עליו, כן כתב במדרש שמואל (שם מ"ד) בשם החסיד ז"ל, עכ"ל. ועל כן יחשב לנס אצל כהן גדול, אף על פי שאצל אדם פשוט לא יהיה בגדר נס, לפי שהשטן כשרואה ביום הכיפורים שקרוב להיות מנוצח, אז מתגבר בכל כוחותיו, אלא שמן השמים מסייעים לכהן גדול ועוזרים לו, ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, ושפיר הוי ניסא.

וכמו כן בנס דחנוכה, שהיה מלחמת החשמונאים עם הפרוצים והיונים שרצו לעקור כל התורה כולה, וכשגברו החשמונאים הצדיקים נתגלה על ידם אור התורה, על כן היתה התגברות הס"מ גדולה מאד במלחמה ההיא והתגבר בכל כוחותיו, ובדרך הטבע אי אפשר לאדם להתגבר עליו, כמו שאמרו ז"ל (סוכה נב: קידושין ל:), וזה היה הנס בנצחון ההוא, לפי שנפלו טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וכו', והס"מ התגבר ועשה כל ההשתדלות שיהיה להיפך. ומעתה אתי שפיר מה שאומרין טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים, כי לולא זאת לא היה נצחון דרבים ביד מעטים נס כלל, וכמו שכתב הפרי מגדים הנ"ל דנצחון המלחמה הוא דבר טבעי, אלא לפי שהיו טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים, על כן נחשב נצחון דגבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים לנס. אמנם לפי שלא היה הנס הזה באיתגליא ואינו נס מפורסם, כי לא יכירו בני אדם התגברות השטן למעלה, ולא יוכר בזה כח הנס, ע"כ לא תקנו חז"ל לומר שעשה נסים רק על הנס דשמן, וקבעו שמונת ימי חנוכה על נס דשמן ולא על נס הנצחון, ותקנוה בהודאה דעל הנסים דהודי' מיהא בעי, כי חז"ל ידעו ברוח קדשם גודל התגברות השטן למעלה, ושהיה נס מאתו יתברך להתגבר עליו.