ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן ח
~ סימן ה ~
ובשו"ת אבני נזר יורה דעה סימן תנ"ד כתב בתחילה דמה שהביא הבית שמואל דעת המהר"ם לפסק הלכה הוא לכאורה דעת יחידאה, שהרי ביורה דעה מבואר דגם העבד יכול לכוף את רבו אף בזמן הזה. ולכאורה נראין הדברים שהאשה יכולה לכוף את בעלה מקל וחומר שיד האדון על עבדו עשר ידות ממה שהבעל שליט על אשתו, והט"ז והש"ך שתקו ולא הביאו חילוק זה, מכלל דלא סבירא להו כהבית שמואל, ועיי"ש. וכבר הארכתי מילתא בטעמא שאין לדון קל וחומר לאשה מעבד. אמנם גם האבני נזר בעצמו כתב אחר כך להיפך שם באותה התשובה אות כ"ב שהקשה על הרמב"ם דבהלכות עבדים כתב דגם בזמן הזה העבד כופה את אדונו, ובהלכות אישות לא ביאר זה, ודוחק לומר שהרמב"ם סמך על מה שכתב בהלכות עבדים. ועל כן האריך אחר כך וכתב שמצות העליה לארץ ישראל הוא רק לצדיק, ועל כן האיש שהוא מוחזק ואינו תובע הכתובה יוכל לטעון שהוא ראוי לעלות לארץ ישראל שהוא צדיק, אבל היא תובעת ורוצית להוציא כתובתה מיד המוחזק, ויוכל לומר שאינו מאמין לה, וגם העבד הוא מוחזק בעצמו כמו שכתבו התוספות, ועל כן הורע כח האשה מהעבד ועיי"ש שהאריך בסברות שיש לפלפל בהם הרבה.
והנה לא ראיתי בכל זה מה שיש לתרץ דברי הרמב"ם, כי כל החילוקים האלו הם לפי שיטת הרבינו מאיר שמחלק בין האיש להאשה, אבל הרמב"ם אינו מחלק כלל בין איש לאשה, ואין בזה שום תירוץ על הרמב"ם למה לא ביאר בהלכות אישות שנוהג אף בזמן הזה כמו שביאר בהלכות עבדים. ואין לומר שהרמב"ם מחלק שכל הדינים דהכל מעלין בין באיש ובין באשה אינו נוהג אלא בזמן המקדש ולא בזמן הזה אלא שבעבד שיפה כחו כנזכר לעיל הוא נוהג גם בזמן הזה, דזה יהיה חידוש גדול, שהרי לפי זה תהיה דעת הרמב"ם כדעת הרבינו חיים שבתוספות והפוסקים כתבו שדעת הרבינו חיים הוא דעת יחיד, ושום פוסק לא הזכיר מדעת הרמב"ם, גם הבית יוסף לא הזכיר מזה כלל, וכולי האי לא הוי שתקו מלהודיענו, ונראה שסוברים שהרמב"ם סמך בזה על מה שכתב בהלכות עבדים וזה באמת דוחק גדול. והיד מלאכי בכללי הרמב"ם אות ו' הביא מהכנסת הגדולה ומהתוספות יו"ט פרק א' דערלה (מ"ז ד"ה אמר ר' יהושע) וסוף פרק י"א דפרה ועוד מכמה פוסקים שאין לומר שהרמב"ם סומך עצמו על מה שכתב במקום אחר אלא שכתב במקום אחר קודם לזה, אבל לא שיסמוך על מה שיכתוב לאחריו, אך הביא אחר כך מהתוספות יו"ט עצמו פרק ג' דגיטין ששינה את טעמו ואמר שהרמב"ם בהלכות גירושין סמך אמה שכתב בהלכות תרומות, וכן הביא עוד מהכסף משנה הלכות נדרים ובשאר מקומות שכתב להיפך, ועל כן נשאר בזה בלי הכרעה.
ולפי עניות דעתי מה שכתב על התוספות יו"ט ששינה את טעמו, באמת המעיין בתוספות יו"ט בגיטין כתב הטעם דלכן סמך הרמב"ם על מה שכתב בהלכות תרומות בשביל ששם מקומו ואם כן אין זה סתירה למה שכתב במקומות אחרות שאין שם טעם זה, גם הכסף משנה בהלכות נדרים כתב הטעם בשביל שהוא קל וחומר שבועות מנדרים שהוא דבר פשוט ששבועה חמורה מנדר. וקשה לעיין בכל המקומות, אבל הנראה בזה שבמקום שיש טעם מספיק למה סמך על מה שכתב לאחריו אפשר לומר כן, אבל בלי טעם מספיק אין שום סברא שיסמוך על מה שכתב אחר כך, ולכן אינו מובן מה שבהלכות עבדים ראה לבאר שנוהג אף בזמן הזה, ובהלכות אישות לא הזכיר מזה מאומה, והלכות עבדים הוא מאוחר מהלכות אישות. ואולי בשביל שלא ברירא מילתא בדעת הרמב"ם אולי היש לומר איזו סברא לסמוך בזה על מה שכתב בהלכות עבדים לכן לא הזכירו מדעתו מאומה, וצריך עיון גדול.