ויואל משה/מאמר שלש שבועות/סימן ז

ז

אמנם נראה לפענ"ד עוד טעם נכון וברור בזה, דהנה מבואר בשו"ע אבן העזר סימן ע"ה בסעיף ד' ברמ"א על הך דינא דהכל מעלין שאין לה כתובה שזה דוקא אם נשאר בארץ ישראל, אבל אם הוא חוזר לסוף כמה שנים להתיישב בחוץ לארץ צריך לשלם לה או ליורשיה אף הכתובה. וכתב הבית שמואל דהטעם הוא בשביל דאז נתברר שהיה רמאות מה שעלה לארץ ישראל, ואפילו אם כבר גירשה ולא נתן לה הכתובה צריך לשלם לה או ליורשיה. נמצא לפי זה דכשעולה לארץ ישראל בשביל איזו רמאות בטל הדין דהכל מעלין. ומעתה צריך להתבונן קצת, הנה במשנה דשלהי נדרים דף צ' ע"ב איתא בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה, האומרת טמאה אני לך וכו', חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה. ונתקשה שם הר"ן כיון דלמשנה ראשונה נאמנת האומרת טמאה אני לך אם כן מיתסרא על בעלה והאיך התירוה אחר כך בשביל שלא תהא נותנת עיניה באחר, וכי איסור שבה להיכן הלך. והביא דיש מי שתירץ דאף על גב דמדינא אסורה, שרי לה רבנן ומבטלי מילתא דאורייתא בקום ועשה דגדר גדול גדרו בה. אבל קשה על זה שאין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה אלא בשב ואל תעשה או להוראת שעה בלבד, כאליהו בהר הכרמל, אבל לדורות לא. ומסיק דמשנה ראשונה לאו דינא קתני, דמדינא אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו, אלא שהיתה תקנה במשנה ראשונה להאמין לה, ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עין באחר אוקמוה אדינא.

ולפי זה יש לדון בהך דהכל מעלין שהאשה כופה את האיש לעלות עמה לארץ ישראל ואם לאו יוציא ויתן כתובה, הלא כיון דאיכא למיחש שמא היא רמאית יש חשש שמא עיניה נתנה באחר כמו דחיישינן באומרת טמאה אני לך, והגם שאין מדמין גזירות חכמים זו לזי ואיכא למימר דבצערא דגופה של מקום הדירה או במקום מצות ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן, או אפשר יש לחלק דבאומרת טמאה אני לך תוכל להפקיע עצמה בדיבורא בעלמא וכאן איכא טירחה לעלות לארץ ישראל, ואולי כולי האי לא גזרינן, אולם חזינן גם בהך דינא דמעלין לארץ ישראל, בעבד אף אחר שברח לארץ ישראל שהוא מן התורה שיוצא לחירות מקרא דלא תסגיר, ואף על פי כן כתבו התוספות בכתובות ק"י ע"ב ד"ה הכי, דמשום הכי קאמר נכתוב לך שטרא אדמיה דאי לאו הכי כל העבדים יפקיעו עצמם מידי אדוניהם שיברחו לארץ ישראל, והרי דאפילו בעבד שאין המכשול כל כך במה שרוצה להיות בן חורין, ואדרבה נעשה על ידי זה ישראל גמור וחייב במצות יותר מן העבד ואך משום היזק הבעלים עשו חכמינו ז"ל תקנה שלא יפקיעו עצמם מידי אדוניהם, וקל וחומר באשה שהיא מכשול וענין גדול אם נותנות עיניהן באחר עד שבשביל זה יש פוסקים דשרי להו לרבנן להתיר בשביל זה אף איסור דאורייתא בקום ועשה ואין אפוטרופס לעריות, שלכאורה יש סברא גדולה שלא ליתן כח כלל לאשה לכוף את בעלה לגרשה. אמנם אף על פי כן אין למדין גזירות חכמים זו מזו כבמשנה ב' פרק ג' דמסכת ידים ובאליהו רבא שם שאף בקל וחומר אין למדין ואין לעשות בזה קושיא.

אמנם אף שאין לעשות מזה קושיא אבל לתרץ דברי הירושלמי אפשר להתבונן מזה דלהכי אמרו שהורע כח האשה עכשיו בזמן הזה, דבזמן המקדש שהיה דבר גדול כל כך העליה לארץ ישראל שלא לבטל מצות עשה דאורייתא ושלא להיות כעובד עבודה זרה לא חשו בזה כלל לרמאות בשביל חשש שמא עיניה נתנה באחר, אבל בזמן הזה שאינו דבר גדול כל כך אף שעדיין יש בו קצת מצוה אבל לא ראו בשביל זה לכנוס לחשש שמא עיניה נתנה באחר, מה שאין כן באיש כחו יפה בזה דלא מבעיא בזמן הש"ס לא היה חשש כלל דאם עיניו נתן באחרת היה יכול לגרשה בעל כרחה גם שם במקומו, ואין צורך כלל לרמאות של העליה לארץ ישראל. ואף לאחר החרם דרבינו גרשום דיש דעות בשו"ע אבן העזר סימן קע"ח סעיף ט' דיש לחוש גם אצלו שמא עיניו נתן באחרת שאי אפשר לגרשה מחמת החרם דרבינו גרשום, מכל מקום עדיין חילוק גדול דאם ניחוש פה לחשש רמאות שלא יתבטל החרם דרבינו גרשום יתבטל המצוה של תקנת חכמים שעשו בהכל מעלין בשביל ישוב ארץ ישראל, ורבינו גרשום לא גזר במקום מצוה, ואף שלא דמי כל כך דאם יש רמאות אין כאן מצוה, אבל מכל מקום אם ניחוש לספק שלא יתבטל החרם דרבינו גרשום בעל כרחך תתבטל התקנה שעשו חכמים אף באותן שרוצים לעלות לשם שמים, כי אין אנו יודעים להבחין, ומאי חזית לבטל תקנת חכמים מחמת תקנת רבינו גרשום, ובלאו הכי תקנה שניתקנה בזמן הש"ס אין לשנותה בניקל, בפרט היכא דעדיין טעמא רבה איכא במילתא. ואינו דומה להאשה שהיא אשת איש מדאורייתא ואינה יכולה להפקיע עצמה מבעלה מן התורה, ואם כן אין קושיא כלל אם יפה כח האיש מן האשה.

ובזה מובן גם כן מה שחילקו בין אשה לעבד דבעבד אין החשש כמו באשה, ראשית עשו תקנה בעבד לכתוב שטרא אדמיה, ובאשה לא עשו תקנה זו, כי החשש שמא עיניה נתנה באחר אי אפשר לתקן בדמים, ואין אפוטרופס לעריות, וגם החששא שבאשה הוא ענין חמור יותר מבעבד, וגם ענין הגירושין הוא ענין קשה יותר משחרור העבד, כמו שאמרו בגמרא סוף חולין דף קמ"א שהוצרך קרא בשילוח הקן אף לדבר מצוה, דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, מכל מקום סלקא דעתך אמינא הואיל דאמר מר גדול השלום שאמר הקדוש ברוך הוא שמו שנכתב בקדושה ימחה בשביל לעשות שלום בין איש לאשתו, וגם כיון שאמר הקרא בהדיא לא תסגיר עבד גילה לנו הכתוב בפירוש שלא לחוש בזה לרמאות כי לא ניתנה תורה אלא לבני אדם שאין יודעים מחשבותיו של חברו, מה שאין כן באשה שאינו אלא תקנת חכמים.