ויואל משה/מאמר לשון הקודש/סימן ד
~ סימן ד ~
ולהלכה דברי הש"ס עיקר שאין חיוב ללמד לה"ק
להלכה כיון שהרי״ף והרא״ש (בס' סוכה וקידושין) והרמב״ם בהלכותיו, והטור ושולחן ערוך וכל נושאי כליהם, כולם כתבו רק כלשון הש״ס שהשמיטו את לימוד הלשון, ולא הזכירו מזה כלל אף ברמז, בוודאי שהכריעו כן להלכה, שאין שום חיוב ומצוה בלימוד הלשון. ואין קושיא עליהם מה שהוא נגד הספרי והתוספתא, שהרי כתב בירושלמי (פאה פ"ב ה"ו) והובא ברשב״ם מסכת בבא בתרא (דף קל ע"ב ד"ה עד שיאמרו) אין למדין לא מן ההלכות ולא מן התוספתות אלא מן הגמרא. וכתב בשאלות ותשובות אור זרוע (סי' תשנד) שאפילו תוספתא דרבי חייא וספרא וספרי, אנו רואין שבכמה מקומות מביאן בתלמוד ומשנה גרסתו ומחסר ומייתר, לפיכך אין לסמוך על שום ברייתא, דאילו הובאה בתלמוד שמא היו משבשין או מעמידין אותה כיחידאי, ולכן אין לסמוך כי אם על התלמוד.
ועיין תוספות שבת פרק שואל (דף קנב ע"ב ד"ה עד) שהביאו כעין זה בשם רבינו תם, ובתוספות (שבת ריש דף נט. ד"ה אלא) דכמה ברייתות יש בתוספתא דפליגי על הש״ס. אבל קיימא לן כדברי הש״ס, וכמו שכתב המהר״ש אלגזי בספר גופי הלכות (פרק י"ג, כלל תג) דמסתמא כיון שרצו חכמי ישראל לחבר התלמוד, חקרו ודרשו בכל הספרים וביררו אותם שהם בני סמכא בדווקא, ומה שלא הוזכר בגמרא משבשתא הוא.
ובמצוה ד'לנכרי תשיך' (דברים כג, כא), שפסק הרמב״ם ז״ל (הלכות מלוה ולוה פ"ה ה"א) כהספרי (פ' תצא), כולם תפסו עליו האיך הניח דרך התלמוד ופסק כהספרי, והרבה קולמסין נשתברו על זה לפרש דברי התלמוד שיהיה מיושב לדעת הרמב״ם. ובים של שלמה (יבמות פ"ד סי' נא) כתב דוודאי הברייתא שהוא בתלמוד הוא עיקר נגד הספרי, ותמה על הפוסק כהספרי נגד התלמוד. וכן הוא בכמה מקומות בראשונים ז״ל, וצריך לבאר עוד בזה בכמה מקומות לא עת האסף פה.
אבל עכ״פ זה ודאי שאין קושיא על הרמב״ם ושאר פוסקים שהעתיקו כדברי הש״ס, שהשמיטו לגמרי את לימוד הלשון, כי דברי הש״ס עיקר להלכה נגד הספרי והתוספתא. ואף שבפירוש המשנה (אבות פ"ב מ"א) חשב הרמב״ם ז״ל לימוד הלשון בין המצות שצריך להזהר. אבל כבר כתב בבית יוסף (סי' רצד) לענין ערלה בשל עכו״ם, דאף שבפירוש המשנה כתב בענין אחר, מכל מקום אין לסמוך אלא על מה שכתב בחיבור, וכן הוא בכמה פוסקים. והוא פשוט דהלא ספר היד עשאו אחר פירוש המשנה ועשאו לפסק הלכה. והרמ״ע (בתשובותיו בסי' קי"ז) כתב על פירוש המשנה להר״ם ז״ל, דקטנותא הוא ולא מקשינן ליה מינייהו.
והנה זה ודאי דחינוך הבנים בדרכי הלימוד והנהגה הראויה, הוא דבר הנוהג תדיר בכל יום ויום בכל מקומות שבישראל, ואמרו ז״ל (שבת קיט:) עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחרימין אותה, וכולם טרחו בתמידות לדעת מה יעשו ישראל אודות חינוך הבנים. ואם כן אילו היה דעתם כדעת הספרי או כהתוספתא שצריך ללמדם הלשון, אין ספק דלא הוי שתקי מלהודיענו זה. ועל כרחך שסמכו כולם על התלמוד שהשמיטוהו ולא הזכירו שום מצוה בזה.
אך ברש״י ז״ל על התורה פרשת עקב (יא, יט) הביא הדרשה כמו שהוא בספרי, אבל כבר כתב הבאר שבע (עמ"ס הוריות דף ב' ע"ב מדפי הספר) שזה דרכו של רש״י ז״ל אף בגמרא, שמביא הפירוש היותר פשוט אף דלית הלכתא הכי, והביא כמה ראיות לדבר. וכן כתב הרדב״ז (שו"ת הרדב"ז ח"ד סימן אלף קפ) שכלל גדול הוא בידינו דרש״י פרשן הוא ולא פסקן, וכן כתבו כמה פוסקים כנודע, ובפרט ברש״י על התורה שנחית יותר לפשוטו של מקרא ולא להלכה. ועכ״פ כיון שהרי״ף והרמב״ם והרא״ש והטור ושולחן ערוך כולם שוין שלא כתבו כן, בודאי הוא עיקר להלכה.