שו"ת דברי יואל/אורח חיים/סימן ו

תמונה

       הודעה! בדף זה יתכנו שגיאות וטעויות, אנא עזרו לנו לתקן אותם
       
       כמו כן השימוש בטקסט הוא אך ורק לצרכי לימוד ועיון ולא לצרכים מסחריים.
       
       אם עדיין אין ברשותכם חשבון הרשמו עכשיו בדף בקשת חשבון

  << אורח חיים סימן ה• שו"ת דברי יואל• אורח חיים סימן ז >>

ב׳׳ה שלומים מרובים, בטל וכרביבים, אל כבוד ידידי ׳החב החריף ובקי טובא גדול בתורה וביראה הנגיד המפואר ירו״ש כש״ת מו״ה עקיבא בלוי נ״י אבן יקרה בק״ק קראיסינא יצ״׳ו.

אחדשה"ט כמשפט, מכתבו נכון הגיעני עוד טרם חג השבועות וראיתי אז את דבריו היקרים, אבל לא היה לי פנאי להשיבו קודם החג והנחתיו עד אמר החג שהיה בדעתי להשיבו אז תיכף, אבל נסתבב הדבר שאח"כ לא הייתי בביתי איזה שבועות וכיון דאידחי אידחי שהיה לי בבואי לביתי אז טרדות הרבה בענינים שונים, וכעת בהיותי במדינת אונגארין אחר ההילולא של ס׳ק ז׳ הגאוה״ק בעל ישמח משה זלה״ה בא לכאן מכתבו השני ובבואי לביתי מצאתי את מכתבו השני ונתעוררתי כי נשאר מכתבו היקר מונח בלי שום תשובה, וחפשתי אחר מכתבו באמתחת הכתבים שהנחתיו .ולא מצאתיו עוד לא ידעתי היכן נאבד, והיה לי צער גדול בדבר כי כבר אירע לי עמו כן פ״א בעת שכתב לי  בזמן נסיעתי מסאקמיר לקבוע דירתי פה אורשיווא יצ״ו שנאבד מכתבו בדרך נסיעתי ולא השבתיו אז, אעפי״כ נתתי אל לבי, והנה תמצית רוב דבריו נרשמים עדיין קצת בזכרוני מעת שראיתי אותם אז, לזה הנני כעת להשיב את הנלפענ״ד, ואל יהיה בלבו על איחור דברי כ״כ כי כ״ז היה מחמת סיבות וטרדות שונות שא״א לבארם בכתב.

והנה תוכן שאלתו בתפילין ישנים החביבים בעיניו אם מותר לתקן האותיות שנטשטשו מחמת יושנן ולהאירן מחדש, ואם לית ביה איסור מחיקה בשמה״ק בהעברת כתב טל גבי כתב. והנה עיניו שפיר חזו בדברי השו״ע סימן ל״ב סעיף כ״ז דמותר להטיב ולתקן הכתב מחדש ולא הוי שלא כסדרן, והוא מהתה״ד ימהרי״צ והביאם המג״א שם בס״ק ל״ט, דכיון שעכשיו הכתב כשר ומה שמוסיף עליו אינו אלא שמשמרו שלא יתמחק יותר שרי, וכתב ע״ז המג״א שם דדוקא כשקצת צבע הדיו קיים אבל אם קפצה כל הדיו ולא נשאר רק רושם אדמימות מהחלודה של הדיו הוי שלא כסדרן, וכבר ביאר החת"ס ז״יל ביו״ד סימן רנ׳ץ דאם הדיו עצמה נתאדמה מחמת יושן כשר משא״כ כשקפצה כל הדיו ונשאר אודם הווידרעיאהל זה פסול.

וראיתי בדברי הגאון מברעזיאן ז״ל בהגהותיו לאו״ח הנדפסים בספר ארחות חיים, שכתב דהחת׳׳ס סותר עצמו ממ״ש בחו״מ סימן קפ״ט דכשנמחק קצת מעובי האות אין להוסיף דיו במקום שנפרד הדיו הישן לעבות האות דשמא אח״כ ימחק הדיו הישן יותר ויוכשר רק ע״י הדיו החדש והוי שלא כסדרן, וזה סותר למ״ש בחיו״ד סימן הנ״ל להקל להוסיף דיו על האות שנמחק ולא חייש שמא ימחק לגמרי הדיו הישן וישאר החדש ויהיה שלא כסדרן, והאריך להביא ראיות מכמה משניות להחמיר בכה״ג היכא שבשעה שמוסיף עדיין הישן קיים שאם אח"כ נתבטל הישן פנים חדשות באו לכאן עיי״ש.

ולפענ״ד אין סתירה בדברי החת״ס, דהרי באמת מביא שם דברי הרדב״ז ז״ל)ח״ב סימן פ״ב) במצא וא׳ץ או יו״ד יתירה יגרור אותה ויעבה קצת אות שנפניו, והרי דלא חייש לחשש הנ״ל, ואך כתב דאין ראיה מדברי הרדב״ז דהתם מהיכא תיתי שתתקלקל הדיו הישנה אדרבה החדשה שנכתבה על הגרר דרכה להתקלקל יותר אבל אותה שנכתבה מעיקרא אין מוששין לה, משא״כ הכא שאות זה כבר התחיל להתקלקל ואיתייליד ביה ריעותא סופו להפריד לגמרי יעיי״ש. וא״כ הא תינח היכא שמוסיף הדיו בעובי האות אצל הדיו הישן זה אצל זה ולא למלעה דהדיו החדש אינו משמר כלל הדין הישן, שפיר י״יל דהדיו הישן יתקלקל טרס שיתקלקל הדיו החדש כיון דאיתייליד ביה ריעותא שהתחיל להתקלקל, משא״כ בנידון דהתה״ד והמהרי״ל המובא בשו״ע שהדיו החדש ניתן למעלה על הדיו הישן, הנה אדרבה הוא משמר את הישן שלא יתקלקל, כמבואר שם בלשונו של התה״ד ז״ל שנעשה לכך לשמר את הדיו הישן, שלעולם מה שהוא כלפי חוץ מגולה לאויר ושאר דברים המפסידים האות עומד להתקלקל יותר טרם שנתקלקל מה שבפנים ומכוסה מכל דברים המפסידים. וגם י״ל דהריעותא דאיתייליד בה שהתחיל להתקלקל, הנה ע״י שמוסיף הדיו החדש על גביו שהוא מין במינו נעשה גוש א׳ ונתחדש הכל מחדש ואזדא לה הריעותא קמייתא, ולדברי הגאון הנ״ל יהיו דברי החת״ס ז״ל לפלא גדול, שחתר לחלק בין דינו של הרדב״ז שאין לחוש שמא ימחק הישן טרם שימחק כחדש כיון שהחדש עומד על הגרר, ועוד טעם אחר כמבואר שם, ולא הרגיש כלל כי עדיין עומד לנגדו דברי התה״ד והמהרי״ל המבוארים בשו״ע ומג״א לפסק הלכה דלא שייכי שם החילוקים שכתב לדברי הרדב״ז ז״ל ואף לא חש להזכירם, ובודאי דחילוק גדול יש ביניהם דאין לחוש שם כלל שיתקלקל הדיו הישן טרם שיתקלקל מה שלמעלה ממנו המשמרו. ונסתרו כל ראיותיו שהביא מהמשניות להחמיר היפא שנתקלקל הישן ונשאר החדש כיון דאין לחוש לזה כליל, ואין להחמיר נגד המבואר בשו״ע בלי מולק. שוב ראיתי בקסת הסופר חקירה ו׳ שהביא מס׳ מלא׳׳ש לחוש לזה שמא יתקלקל אח״כ הדיו הישן וישאר החדש, וחולק עליו דאין לחוש יעיי״ש באורך. עכ״פ בשאר אותיות שאינם משמות הקדושים הדבר פשוט להתיר.

ב

אמנם באות משמה׳׳ר צריכה עיונא, והנה בשערי תשובה בסימן כנ״ל הביא מכברכי יוסף דכתשב"ץ והתה״ד מחולקין בזה וכתב דמדברי הרמב״ן והריטב"א משמע לאסור כדעת התשב"ץ, וכ״ת כתב ׳דאין ראיה כ״כ מדברי הרמב״ן והריטב״א, ויפה כיוון בזה וכן כתב המהר״ם שיק ז״ל (יו״ד סימן רס״ח) דאין ראיה מכרעת מדברי הרמב״ן והריטב"א, אמנם בדברי התשב"ץ ז״ל ׳מבואר לאיסור.

והנה צריך להבין דעת התשב״ץ (ח"א סימן קכ״ז וח״ג סימן קצ״ג) שאוסר להעביר בקולמוס מטעם מתיקת השם. דהרי הוא ז״ל האריך להוכיח בתשובותיו ח׳׳א סימן ב׳ דבמוחק על מנת לתקן לית ביה איסורא כמו בנותן אבן על מנת לבנות, וזה עדיף ממוחק ונותן ע״מ לתקן אח״כ דהרי התיקון בא תיכף בשעת מעשה בשעה שמוחק, ולדידן כבר הכריע הש״ך בסימן רע״ו ס״ק י׳ דשם הנכתב בקדושה אסור למחוק אף ע״מ לתקן, וכן נראה הסכמת כל הפוסקים אחריו, אבל התשב"ץ לשיטתו קשה. וצ״ל דכל כוונתו שם בסימן ב׳ להוכיח דאין בו איסור לאו מן התורה אבל מדרבנן עכ״פ אסור דלענין דרבנן אין ללמוד מנותן אבן דיותר החמירו חכז״ל בבזיון השם, וכן ראיתי במהר״ם שיק סימן רס״ו שהבי׳א מספר סדר למשנה שכתב כן בשם התשב"ץ דאין בו אלא איסור דרבנן עיי״ש. אמנם שם בסימן ב׳ לא הוזכר כלל שיהיה בו איסור דרבנן אלא כתב סתם דמותר, ואך מזה יש ראיה כיון דאוסר העברת קולמוס אף במקום שנצרך לצורך תיקון השם, ש״מ דדבריו שם סובבים רק שלא יהא אסור מה״ת אבל אי׳סורא דרבנן איכא.

וכ״ת כתב להתיר בנ״ד בשביל שהוא לצורך תיקון, ופלפל בדברי המהר״ם שיק ז״ל דאין ראייתו מדברי הרמב״ם מכרעת לחלק בין נותן אבן ובין מוחק השם כיון דשניהם נלמדו מחד קרא. והנה אף אם אין לנו שום הכרעה מדברי הרמב״ם ז״ל הוא בלא״ה פלוגתא בין הראשונים בדין מוחק ע״מ לתקן כמבואר בב״י יו״ד סוף סימן רע״ו ובכנה״ג שם. ומ׳׳ש המהר"ם שיק לדייק מדברי הרמב״ם ז״ל דבנותן אבן (הלכות יסוה״ת פ״ו ה״ז) כתב דווקא דרך השחתה ובמוחק את השם (שם ה״ח) לא כתב דרך השחתה, דיוק זה כתב גם במנ״ח במצוה תל״ז ונתקשה ג״כ בזה דקשה לחלק כיון דנלמדו שניהם מחד קרא. ובפמ״ג בסימן קנ״א משבצות סק״ג הקשה ג״כ קושיא זו, ואך לא נחית לדייק חילוק זה מלשונו של הרמב״ם, אלא הקשה אפסק הלכה ׳לפי מ״ש הש״ך להלכה דבמוחק ע״מ לתקן אסור קשה מדברי הר׳מב״ם שהתיר בנותן ע״מ לתקן. ודבריו צ״ע כיון דבלא״ה הוא פלוגתא בין הראשונים האיך שייך להקשות בזה, דילמא הרמב״ם ז״ל באמת ס׳׳ל דגם מוחק ע״מ לתקן מותר והש״ך ס״ל כאינך פוסקים המובאים בב״י סימן רע״ו דאסור גם בע״מ לתקן. ואולי בשביל שיש לדינו של הרמב"ם ז״ל בנותן אבן הוכחה מהש״ס לכן שייך להקשות משם, ואין נראה כן לשונו של הפמ"ג ז״ל, גם בהראיות המובאים לזה מהש״ס יש לפלפל הרבה אכ״מ להאריך. והנה הפמ״ג תי׳ דבנותן אבן ע״מ לבנות יש להתיר יותר כיון דעומד ליפול בלא״ה, ו׳לפי״ז יש מקום לומר גם כאן דבכתיב ישן שעומד לימחק לגמרי מותר למחקו לצורך.תיקון. אבל לא נראה כן סתימת הפוסקים שהחמירו בכל מוחק ע׳׳מ לתקן, והתשב"ץ החמיר בפירוש בכתב ישן, וכל האחרונים המפלפלים בדבריו אינו אלא אם ני׳מא דהעברת הקולמוס הוי מחיקה, אבל באיסור המחיקה ׳גופיה לא פליגי עליו אף שבאמת התשב"ץ הוא ראש המ׳תירין במוחק טל מנת לתקן. בפרט לדידן אחר הכרעת הש״ך שהחליט לאסור בכל מוחק ע״מ לתקן. ויש סברא ׳ג״כ לחלק בין מחיקת כתב ישן לנתיצת דבר העומד ליפול ואכ״מ להאריך. ובעיקר הקושיא שהקשה הפמ״ג על הש״ך מדברי הרמב״ם ז״ל, י״ל דגם הש״ך אין כוונתו לאסור אלא מדרבנן וממילא לק״מ מנותן אבן כאשר כתבתי לעיל.

והנה הר״י אסכנדרי שבב״י סימן רע״ו, אחר שהאריך להוכיח דאסור אף ע״מ לתקן, כתב דאין ראיה מחשמונאים שסתרו המזבח ששקצו אנשי יון. דשאני התם שא׳׳א בענין אחר. ותמה החת״ס ביו״ד סימן רס״ז מה בכך, אם הוא עובר על לאו דאורייתא בנותן אפילו ע״מ לתקן מה מועיל אם אי אפשר, ותי׳ דאולי כונתו דשא״ה דאתי עשה דבנין מזבח ודחי לאו דלא תעשון כן, והא דהוצרך לומר דהתם אי אפשר רוצה לומר שאם היה אפשר בענין אחר הוה אפשר לקיים שניהם ולא אתי עשה ודוחה ל״ח, וצ״ל נמי דעשה דבנין מזבח שהוא עשה דרבים דוחה ל״ת אפילו אי בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה כמו שהוכיחו התוס׳ מהא דר״א ששיחרר עבדו, ׳ובמג״א סימן תמ״ו בשם ר״ת דעשה־ דרבים דחי ל״ת בלא בעידניה, והקשה ע״ז משבת דף קל״ב מ״ב דקאי בצרעת דוחה עבודה ופירש״י בריש הסוגיא אם הכהנים טמאים בצרעת נדחה מג עשיית הפסח ולל) יקוצו כבהרת ומסיק פס כש״ס משום דלא הוי בעידניה, ש״מ דלא דחי עשה דעבודה ל״ת אחרת אלא בעידניה ואמאי ידחה בנין המזבח ל״ת דלא תעשון אי ליכא בעידניה עכ״ד.

והנה לא ידעתי למה סיים קושייתו רק ענ שיטת הר״י אסכנדרי בהן דבנין המזבח דדחי לאו דלא תעשון, הלא קושיא זו תסוב בם על התוס׳ בהך דר״א ששיחרר עבדו ועל הר׳׳ת ז״ל בסוף מסכת ר׳׳ה המובא במג״א סימן תמ"ו שדעתם כן דעשה דרבים דחי ל״ת אף בלא בעידניה. אמנם באמת לפענ״ד לק״מ, דהרי לברי הר״ת ז״ל נאמרו אהך דפנן סוף מסכת ר״ה (דף ל״ב ע״ב) שופר של ר״ה אין מפקחין עליו את הגל, ובגמרא שם מ״ע שופר עשה ויו״ט עשה ול״ת ואין עשה דוחה ל״ת ועשה, והקשו ע״ז דלמה הוצרך לומר דלא דחי בשביל שהוא עשה ול״ת הלא בלא״ה לא דחי דלא הוי בעידני׳, וע׳"ז כתב הד"ת ז״ל דעשה דרבים דחי ל״ת אף דלא הוי בעידניה ולכן הוצרכו לומר בשביל דהוא עשה ול״ת, ומבואר מזה דעשה ול״ת פשיטא דלא נדחה אף בשביל עשה דרבים. והנה שם בסוגיא דף קל״ב קאמר בהדיא דצרעת עשה ול״ת הוא, ומה .דכתבו בלשונם שם גימסיזיא דאמרינן אתי עשה ודוחה ל״ת כגון מילה וצרעת דבעידנא דמיתעקר לאו מקיים לעשה דמשמע מזה דליכא בצרעת אלא לאו, כבר הקשו זה שם בתום׳ ד׳׳ה האי עשה ותי׳ ר״ת דלא נקטי׳ אלא לסימנא בעלמא. עכ״פ כיון דאית ביה עשה ול״ת שפיר דלא נדחה אף בשביל עשה דרבים. ומה שהוצרך לומר דלא דחי בשביל דלא הוי בעידניה, בשביל שנאמר זה לדחות דברי רב ספרא דצרעת חמירא משבת שכן צרעת דוחה עבודה ועבודה דוחה שבת, וע״ז אמר רב אשי דמה דצרעח דוחה עבודה אינו בשביל חומר שבו אלא בשביל דלא הוי בעידניה א״א לעבודה לדחות כצרעת, וא׳" לא הגי ליה למימר דלכן לא דחי בשביל דצרעת עשה ול״ת הוא דהרי גם שבת עשה ול״ת הוא ואעפי״כ עבודה דוחה וא״כ עדיין איכא למישמע מיניה דצרעת חמירא. והוצרך לומר העעם דלא הוי בעידניה שאין זה בשבת ואין ראיה מהך דלא דמי דיש בו חומר מבשבת. אבל לנגד הך כללא דעשה דרבים סגי במה דהוא עשה ול״ת ומכש״כ בצירוף שניהם דהוא עשה ול״ת וגס לא הוי בעידניה, ואין שום קושיא על התום׳ ור״ת והר״י אסכנדרי דדחי עשה דבנין המקדש ל״ת דלא תעשון אף דלא כוי בעידניה כיון שאין שם אלא ל״ת גרידא. ו י ״ ל עוד, דהלא אמרינן שם דהך דרבא ורב ספרא .פלוגתא דתנאי הוא, וא" הך סברא בפלוגתא אי תני/ ולפי״ז י׳ע דר״ת ז״ל הוכיח שיטתו מסתמיות הסוגיא במס׳ ר׳׳ה דקאמר יו״ט עשה ול״ת הוא ולא הונח להו הטעם דל״ה בעידניה ש׳׳מ שהכריעו כהך תנא דאיכא למימר דעשה דרבים דחי ל׳׳ת אף דלא הוי בעידניה. אמנם באמת אין צריכין לעשות בזה פלוגתא דאין ראיה כלל מצרעת דהוי עשה ול״ת כאמור. כ״ז נ״ל לפי דרכו של החת״ס בכוונת הר״י אסכנדרי לחלק בין מזבח דאתי עשה ודוחה לא תעשה.

ולפענ״ד אפשר לומר עפ״י פשוטו מה דחילק דהתם א״א בענין אחר, דהלא באמת מה דמחמירין בכאן במוחק ע״מ לתקן אף דבשבת כל מקלקל ע״מ לתקן נקרא מתקן מ״מ לענין זה עדיין נקרא איבוד דסו״ס מקלקל הוא במחיקתו, וא״כ י׳׳ל דנתיצת אבן לצורך בנין לא הוי נותץ ע״ד שכתב הבעה״מ (שבת דף ק״ו) בשוחט ומבעיר את העצים לבשל את הקדרה דאינו נקרא ׳מקלקל כלל כיון דכך הנאתו, וימה שאמרו בגמרא (פסחים דף ע״ג ע״א) בשוחט דמקלקל לולא התיקון להוציאה ׳מידי אמ״ה, כתב העט״ח (ח״ב חולין דף י"ד) דאין זה אלא בשחיטה דאינה כשירה לאכילה אבל בשחיטה כשירה א״צ לומר כלל דהוא מקלקל על מנת לתקן דאינו נקרא קילקול כלל דכן הוא דרך הנאתו. וזה י״ל גם בנתיצה לצורך בנין, דבודאי אבנים העומדים לבנין אי אפשר בלי נתיצה והנפת כלי ברזל עליהם, ובביהמ״ק היה עפ״י נם ע״י השמיר שהובא מג״ע כמאמר חכז״ל (מדרש שוחר טוב ע״ח), ובפנים שלא הונף עליהם ברזל היו הרבה תחבולות לזה ומגרעות נתן לבית לבלתי אחוז בקירות הבית (מלכים א, ו, ו), אבל סתם דרך בנין א״א בלי נתיצה ואינו נקרא איבוד ע״מ לתקן דאינו בכלל איבוד בדבר שכך דרכו, אמנם בהנך אבנים שגנזו החשמונאים ולא נעשה עמם דבר ואין זה כנתיצה לצורך בנין, הוצרך לתרץ כיון דא״א לקיים מצות בנין המזבח באופן אחר דצריך לכווין מקומו ממש וא״כ עמידת אלו האבנים היו יממש ביטול המזבח וסתירתו, וא׳ אין זה דומה לשאר מקלקל ע״מ לתקן דאין לנו ממנו שום ביטול וקלקול לשום דבר ואך אנו רוצים לקלקלו לגרוס תיקון אחר ובזה י״ל דסו״ס עכשיו מקלקל הוא במקצת, משא״כ בזה דאם לא יסתרו אלו האבנים יהיה הסתירה והקלקול לכל המזבח הרבה יותר דא״א כלל לקיים מצות בנין המזבח זולת סתירתו כל כי האי לא אימרינן דסתירתו הוי איבוד וקלקול בכלל לא תעשון כן, ועכ״פ אין להביא ראיה משם לשאר מוחק ע״מ לתקן.

שוב ראיתי שכחת״ס ז״ל כתב כעצמו כעין סברל) זו בסימן רס״ד נגד קושיות אסרות שהקשכ אשיטה זו דאסרו במוחק ע״מ לתקן, מכטצאי שהטיצו אומני אלכסנדרי בהמכתשת (עירוכין דף י׳ ע״ב) ומהידיעה שנפל בה דרנא (שבת דף ע״ה ע״א) ותוכן דבריו דכיון דהטלאי והחוט ההוא הוא הגורם הפסול להמכתשת ולהיריעה, א״כ זה כבודו להסירו משם שלא יגרום שום פסול יעיי״ש. וא״כ לא נפלאת הוא לומר גם כאן בדברי הר״י אסכנדרי דכיון דא״א לבנות המזבח באופן אחר א״כ ע״י אבנים האלו נמצא מזבח בטל זה כבודם להסירם -משם שלא יגרמו ביטוצ המזבח לגמרי, וא״צ לבקש טעמים שהוא בשביל עשה דוחה יל״ת ואף דעוברים מדאורייתא על לאו דלא תעשון אף במוחק ע״מ לתקן. ולפי״ז יש ליישב הקושיא איך ׳יש לחלק בין סותר ע״מ לבנות ובין מוחק ע״מ לתקן כיין דשניהם נלמדו מחד קרא, דבע״כ יש לחלק ביניהם, דנתיצה .בוודאי לא אימעוט לגמריי שיהי׳ לעוצם בכלל איבוד והשמתה דהרי דרך בנין הוא 3 ע״כ ע״י נתיצה וא׳׳א לוימר ביה דהיוי איבוד ימה שהוא כן דרך הנאתו ובנינו, משא׳׳כ במוחק ע״מ לתקן דאפשר לכתוב הכל בלי מחיקה כלל, ולכן כתב הרמב״ם ז״ל בנתיצה דרך השחתה למעט אם הוא דרך בנינו דאז בע״כ אינו ביכלל לא תעשון, משא״כ במחיקה דאין לנו למעט כלום שלא יהיה בכלל איבוד. ויכול להיות שגם בנתיצה אם נותן לצורך איזה תיקון אחר שאינו מענין הבנין כלל הוי ג״כ השחתה ונקרא דרך השחתה לאפוקו שאינו דרך תיקונו, או אפשר כיון דבנתיצה ע״כ צריך לחלק דלאו בכל מיני נתיצה מישתעי קרא תיו יש לומר דאין הכוונה אלא בנתיצה שהוא איבוד והשחתה לגמרי, משא״כ במחיקה שאפשר לכלול הכל כל מיני מחיקה תו אין לחלק ולהוציא איזה מחיקה מכללו(ויעיין -גם בתשו׳ מהר״ם שיק שתי׳ קושיא זו). שוב ראיתי במזרחי פרשת ראה (דברים י 3 , ד׳) על הא דאמר ונתצתם את -מזבחותם ואבדתם את שמם אזהרה לנותן אבן ולמוחק . את השם אמר ר״י וכי ס״ד שישראל נותצין אש המזבחות וסו׳, וכתב ע״ז הרא״ם ז״ל שר״י אינו חולק על הא דאמרינן שהוא אזהרה למוחק, שהרי מבואר בספרי ר׳׳י אומר מנין למוחק אות אחת מן השם שהוא עובר בל״ת שנאמר ואבדתם את שמם ל״ת כן וגו׳, הרי שהוא מודה בזה, אלא שבא לחלוק על ת״ק שאמר שהוא אזהרה גס לנותן, וא-מר הוא שא׳׳א שיהיה אזהרה גם לנותן, דבשלמא במוחק מצינו -למימר שלא כיוון למחוק דרך השחתה אלא מפני שנכתב שלא במקומו או שלא בכבודו מחק אותו כדי לכתבו במקומו ובכבודו שהוא לש״ש ולא לדרך השחתה, אבל הנותן אבן מן המזבח או מן ההיכל שאינו מוזהר אלא כשנותן אותו דרך השחתה בעלמא כמו שכתבו הרמב״ם והסמ״ג ז״ל בהדיא, איך אפשר שיעלה על הדעת שישראל נותצין למזבחות עכ״ד ועוי״ש. ומבואר מדבריו שגם הוא ז״ל למד כן בדברי הרמב״ם דאך בנותן אינו חייב אלא בדרך השחתה דווקא לא במוחק, ולפי דבריו צ״ל שהוא סברא פשוטה דא״א לומר כלל בנוחן שיתחייב אפילו שלא  בדרך השחתה דאל״ס לא הוה מקשי ר״י מידי דהיה אפשר לתרן דמיירי ע״מ לתקן כמו שתי׳ במוחק, וע״כ דסברא פשוטה היא דנתיצה לא מיקרי כלל נתיצה אם לא כשהוא בדרך השחתה דכשהוא ע״מ לבנות נקרא בנין ולא נתיצה כיון דזה דרך בנין ממש כמו שכתבתי משא״כ במוחק )ואפשר להסביר עוד הדבר דמה״ט כשנותן ע״מ לבנות אין בו איסור, דבאמת המזבח בעצם הוא רק אבנים בעלמא ומצד עצמו אין בו שום קדושה אלא מחמת שה-וקצה למצותיו לעבודתו ית׳׳ש ועומד לכך לעבוד בו עבודה לש-מים, ולכן כשצריכין לצורך תיקון לנותצו א״כ זהו עב׳ודתו לשמים כיון שע״י נתיצתו נעשה תיקון היותר גדול, משא״כ באותיות שמו של הקב״ה שאף אם כתבן שלא לשם עבודה כמו על הכלים או בכ״מ אסור למוחקו כמבואר ברמב״ם ז״ל (הלכות יסוה״ת פ״ו ה״ו), דהיכא שכתב האותיות לשמו יתברך הנה עצם שמו יתברך הוא קדום מצד עצמו אף לא מצד שעובדין אותו, ולכן אין נ״מ אף אם יש בהמחיקה איזה עבודה שהוא ע״מ לתקן כיון שיש בעצם המחיקה קצת בזיון אין ׳לעשות כן לשמו ית׳, אף ששניהם מוחק ונותן הם מחד קרא מ״מ יש לחלק ביניהם כיון שבעצם הם מחולקים בענינים). ותירצתי עוד באופן אחר קושיא זו, דמגופיה דקרא מוכח לחלק בין נותן אבן ובין מוחק השם, ומפני יראת האריכות לא כתבתיו. כללו של דבר לדינא, הנה הרבה פוסקים סוברים דמדאורייתא אסור למחוק מ״מ לתקן ועכ״פ מדרבנן אסור לדעת רובם כמעט כולם. והנה במה שכתב התשב"ץ (ח״א סימן קכ״ז) דהעברת קולמוס הוי מחיקה, הקשה כ״ת דהלא התשב"ץ הקשה לנפשיה ממה דאמרינן בגמרא (גיטין דף נ״ד ע״ב) וליעבר עלייהו קולמוס וליקדשיה, ותי׳ דהתס כיון דהשם נכתב שלא לשמה ואין בו קדושה מותר למחקו, והא תינח לדברי התשב"ץ לשיטתו דסובר דשם שגכתג שלא לשמה מותר למוחקו, אבל לפי מה שהעלה הגרכ״י (יו״ד סימן רע׳ץ אות פ״ל) ושאר אמרונים כלעת הפר״ס לאסור למסוק אף שם שנכתג שלא לשמה, הלרה קושיא ללופתה מה לאמריק בש״ס וליעבר עליה קולמוס וליקלשיה, ובע״כ לזה לא הוי מחיקה. אמנם באמת אין מזה ראיה, לכבר הבאתי לעת הש״ך לאסור למתוק לצורך תיקון, ואעפי״כ כתג שם בס״ק י״ב לשם של קולש שנכתב שלא לשם קלושה מותר למסקו לצורך תיקון. לוקא, ומבואר מלבריו לגם לעתו לאסור למסוק אף שם שנכתב שלא לשם קלושה, ואעפי״כ כשיזלמנו שניהם יסל להשם נכתב שלא לשמה וגס המחיקה הוא לצורך תיקון מותר למסקו, וכתב שם שבתשובה ביאר כל לבריו אלו ולא זכינו לתשובתו אבל כן לעתו בהסלע. ומעתה אין קושיא ממה לאמרינן בגמרא וליעבר עליה קולמוס וליקלשיה, אף ללעת הפוסקים לאסור למסוק אף שם שנכתב שלא לשמה וגם אסור למסוק אף ע״מ לתקן, מ״מ שם הוי שניהם שנכתב שלא לשמה והעברת קולמוס הוי ע״מ לתקן ובשניהם יסל לא מצינו סולק על הש״ך ואפשר כו״ע מולים למותר. ועכ״פ אין ראיה מלברי הש״ס בזה כיון לסזינן כן גם לעת הש״ך להקל בכה״ג בשלא לשמה. ועפי״ז נראה לי להשוות גם לעת התשב״ך עם לעת שאר הפוסקים שאסרו למסוק אף שם שנכתב שלא לשמה, וכמו שכתב הברכ״י ושאר אסרונים להשוות לעת הגמי״י בפ״ו מהל׳ יסולי התורה עם הפוסקים האוסרים, לאף שכתב: כתב אותיות של שם ולא נתכוין לקלש בכתיבתן, מ״מ י׳"ל לכוונתו שלא נתכווין לכתוב אותיות של שם כלל, ע״ל שאמרו סכז״ל )גיעין שם) נתכווין לכתוב יהולה וטעה ולא המיל בו לל״ת, שלא נתכווין כלל לאותיות השם, וגזה כו״ע מולים לאין בו קלושה כלל ומותר לממקו, אבל לא כשכתב השם מלעתו אלא שלא כיוון בפי׳ לשמה, ואך בלברי התשב״־ן (ס׳׳א סימן קע״ז) כתב הברכ״י לא׳׳א לפרש כן במ״ש אין השם מתקלש אא״כ נתכווין לקלשו לר״ל לאפוקי אם כתבו שלא מלעת כלל, סדא לאין הלשון סובל כן, ותו צא ופרנס לי מ״ש לענין העברת הקולמוס לאין ראיה ממ״ש בגמרא וליעבר עליה קולמוס וליקלשיה לאין בהעברת הקולמוס משום מסיקת השם לשא״ה להאזכרות לא נכתבו לשמן וכיון ללא קלשי שרי במחיקה, הרי לגם אם כותב השם לעתיה עליה וממשבתו לצורך כתיבת השם כיון שכתבו שלא לשמו אינו קלוש ושרי למחקו, וזה לכאורה ראיה עצומה להרי התם בגמרא מיירי גס״ת לגוולאי נכתבו השמות במסשבת אותיות השם אלא שלא היה לשמה. אמנם לפי מ׳׳ש דעת הש״ך לבשניהם ייסד היכא שהוא שלא לשמה וגם הוא לצורך תיקון שרי למוחקו אף אם נימא לאסור למסוק שם שנכתב שלא ׳לשמה שנא לצורך תיקון, אין ראיה מדברי התשב׳ץ בזה, לי״ל לבסימן קע״ז שהתיר למסוק שם שלא נכתב בכוונת קלושה כוונתו על שם שנכתב שלא לדעת אותיות השם כלל, ובסי׳ קכ״ז שכתב זה על לברי הש״ס למיירי שם בשמות שנכתבו בכוונת אותיות השם אלא שהיה שלא לשמה שם יש לבר נוסף שהיה גם ׳לצורך תיקון וסגי בשלא לשמה בכה״ג. ומ״ש לאין לשון התשב״ץ אין השם מתקדש אא״כ נתכווין לקדשו סובל כן, לא ילעתי האיך סגל פירוש זה בהגמי״י יותר מבלברי התשג״ן, לגם הגמי״י כתב כלשון הזה שלא נתכוין לקדש בכתיבתן. ולפענ״ד אדרבה יותר מוכס כן בדברי התשב״ץ, להרי בדברי התשב״ץ סובבת השאלה על שמות שנכתבו לשם ע״ז, לזה הוי וודאי כנתכווין שלא לדעת אותיות השם כלל דהלא נתכווין בפי׳ לשם ע״ז, ועל זה כתב לאין השם מתקדש אא״כ נתכווין לקדשו, לא הוצרך לפרש יותר כיון לעלה קאי שלא היה הכוונה כלל לשם אותיות השם ב״ה. וכן מבואר עול שם בדבריו באמצע תשובתו שסיים אבל אם ילעינן ביה בספרא לכתב־נהו שלא נתכווין לקדשם משום לס״ל לסול הן וולאי שרי למחקן, הרי 'ללא סגי ׳ליה במה שכתב שלא נתכוין לקדשם אלא שסיים ג״כ משום לס״ל למול הן, וכשס״ל שסול הן הנה נכתבו בולאי שלא לדעת אותיות השם כלל, ומה שלא כתב בתמלתו זה הסיום משום לס״ל למול הן, הנה לברי תורה עניים במקום אחד יעשירים במקום אחר וסמך על מה שסיים אח"כ דבריו באותה התשובה באמצע דבריו. עכ״ס אין ראיה מדברי הש״ס להתיר העברת הקולמוס אף לדעת האוסרים למחוק שם שנכתב שלא לשמה במקום אמר. ו מ ה שתמה עול על לברי התשב"ץ, דהרי שם אין מאמינים לו כלל לנכתבו האזכרות שלא לשמן דאינו נאמן ׳להפסיד ס״ח וכשר לקרות בה, לא עיין יפה בזה, לבוודאי אין כוונת הש״ס לעשות מעשה ללילן להעביר עליו בקולמוס ולקלשי׳, להרי אין אנו צריכין לזה כלל דאין אנו מאמינים לו, אלא כוונת הש״ם הוא מבואר להיא כלפי מה שאמרו לנאמן להפסיד שכרו דלנגד שכרו אומרים לו שנאמן הוא שלא כתב האזכרות לשמה והס״ת פסול, וע״ז אמר ר״י לאף לפי דבריו שלא כתב האזכרות לשמן לא הפסיד כל הס״ת כולה אלא שכר האזכרות ואף דס״ת שאין אזכרות שלו כתובין לשמה אינו שוה כלום עדיין קשה וליעבר עליה קולמוס

וליקדשיה, אבל כ״ז הוא רק לפי דבריו שלא כתב לשמה והס״ת פסול דיש לנו נ״מ מדבריו לעני; שכרן א׳בל למעשה אין צריכין לכ״ז, והוא פשוט בכוונת דברי הש״ס והארכתי בביאור יען שכתב כ״ת לתמוה ב». ומדברי הגמי״י הנ״ל נ״ל קצת ראיה לדברי התשב"ץ דהעברת הקולמוס הוי כמחיקה, דהנה כולם הבינו מהך הגמי״י דשם שנכתב שלא לשמה מושר למואקו, והברב״י ועוד שאר אמרונים נדסקו רק להעמיס בדבריו דכוונתו על שם שנכתב שלא לדעת כלל, אבל זה ברור בעיניהם דבודאי בונתו דאין בו קדושה אף לעני; שיהיה מותר "למוחקו ולא לענין הכשר בלבד, וכפי הנראה כונתם בז־: בשביל שהעמיד דבריו על דברי הרמב״ם ז״ל שג׳ כ: המאבד שם משמות הקדושים לוקה, בשביל כן הדבר ברור בעיניהם דכוונתו ג״כ לענין איבוד השם דאין בו קדושה אס נכתב שלא לשמה. ומעתה צריך להבין מה ראיה מייתי מהך ברייתא דהיה צריך נכתוב את הבס ונתכווין לכתוב יודא, הלא שם לא הוזכר כלל לענין מחיקה ועדיין איכא למימר כהנך פוסקים דשם שנכתב שלא לשמה אף שאין בו קדושה לענין ככשר מ״ימ אסור למוחקו. ואי תימא דדעת כגמי״י דאין לחלק בזה ואם אין בו קדושה לענין הכשר ממילא דמותר למחקו ג״כ וסגי ליה במה שהביא ראיה דאין בו קדושה שיהיה כשר לקרות בו, הנה לא מיבעיא כפי מה שהבינו מדבריו הברכ״י ועוד איזה אחרונים דכוונתו רק אם נכתב שלא מדעת כלל אבל חם נכתב לשם אותיות השם הקדוש רק שלא כיוון לשמה אסור למוחקו אף דלא נתכשר השם הקדוש במה שכתבו לדעת אם לא היה לשמה בפירוש, לפי״ז בע״כ צ״ל דנאית לחלק בכך בין הכשר השם לס״ת ובין איסור מחיקתו, דהלא היכא שלא היה לשמה בפי׳ הוא באמת מחלק בכך, וא״כ גם לענין היכא שנכתב שלא מדעת כלל האיך מייתי ראיה מהך דאינו קדוש לס״ת שיהיה מותר למחקו, הלא גם אם נכתב לדעת אלא שלא כיוון לשמה ג״כ אינו פשר לס״ת ואעפי״ב אסור למוחקו ואינו תלוי זה בזה כלל, אלא אפילו לדעת הפוסקים שהבינו מדבריו סתם דכוונתו אף בשם שנכתב מדעת אלא שלא היה לשמה בפי׳ ג׳׳יכ מותר למחקו, צריך ׳להבין ג״כ למה הביא ראיה מהך ברייתא בנתכווין לכתוב יודא וכתב השם ידזה מיירי שלא נכתב השם לדעת כלל אלא לשם אותיות אחרים, יותר היה לו להביא ראיה מהלכה פסוקה דאמרינן בגמרא בלי שום חולק שכל ס״ת שלא נכתבו האזכרות לשמן הס״ת פסול, וכבר כקשה הברכ״י דכך ראיה מהברייתא דכיה צריך לכתוב השם ונתכווין לכתוב יודא אינו מכריע כלל להך דינא דנכתב השם שלא ׳לשמה דכתס נתכווין לכתוב יודא ולאו אדעתי׳ לכתוב השם כלל, ועכ״פ כיה לו להביא יותר מהך דאמרינן דס״ת שאין אזכרות שבו כתובין לשמה פסולין דהתם מיירי שנכתבו כשמות מדעת. אמנם לפי דעת התשב״ץ דהעברת הקולמוס הוי מחיקה מיושב היטב, דבהך ברייתא דהיה צריך לכתוב השם מבואר דמעביר עליו קוילמום ומקדשו וחכ׳"ן דאמרינן אין השם הזה מן המובחר, אבל עכ״פ מותר להעביר עליו בקולמוס, וא״כ מבואר מזה דמותר למחקו, ושפיר איכא למימר כדעת הברכ״י בכוונתו דבשלא לשמה מסלק בין הכשרו ׳לס״ת ובין איסור מחיקה, אבל כשנכתב שלא מדעת ראיה מכך ברייתא דמעביר עליו בקולמוס דמותר למוחקו ג״כ לפי סברת התשב״ץ. ולדינא נראה לפענ״ד, הנה הברכ״י )או״ח סימן ל״ב אות י׳) עשה בזה מחלוקת בין התשב״ץ להתה״ד, ואחריו נמשכו כל האחרונים ז״ל דהתשב״ץ והתה״ד ננחולקין בזה והביאו בשם התשנ״ץ לאסור בהעברת הקולמוס אף בדיו על גבי דיו. ולפענ״ד אין כאן שום מחלוקת, דהנה בח״א סימן קכ״ז שם מיירי התשב״ך להעביר דיו ע״ג זהב, והביא ראיה מדאמרינן )גיטין דף י״ט ע״א) המעביר דיו ע״ג סיקרא ר״י זר״ל אמרי חייב שתים, ומזה נראה בעליל דאין ׳כוונתו לאסור אלא בדיו ע״ג סיקרא, דלא הביא אלא המימרא דר״י ור״ל בהעביר דיו ע׳׳ג סיקרא ובמימרא זו מבואר בגמרא בפירוש דיש חילוק בין דיו ע״ג סיקרא ילדיו ע״ג דיו דלא הוי מוחק, ודיו ע״ג זהב הוי נמי כדיו מ׳׳ג סיקרא. אמנם בח״ג סימן קצ״ג שם מיירי בס״ת ישנה שנטשטש אם מותר להעביר דייו ע״ג שם, ואסר מטעם מחיקה והראה מקום לח״א סימן קכ״ז, ומזה הבינו הפוסקים דאזסר גם בדיו ע״ג דיו דהרי זה מיירי בס״ת שנכתב בדיו. אבל צריך להבין האיך הראה מקום בזה לח״א סימן קכ״ז הלא שם מיירי רק בדיו ע״ג סיקרא, וכבר העיר בזה בקסת הסופר סימן י״א בלשכת הסופר אות ב׳ ותמה מאוד על דבריו. אמנם לפענ״ד ביאור דבריו, לפי מה שהאיר עינינו החת״ס ז״ל ביו״ד סימן רנ״ו, דאם הס״ת כשרה עדיין והשינוי לאדמימות הוא רק מחמת יושן ולא

קפצה ממנו כל הדיו, מותר לכפביר בקולמוס עצ השמות הקדושים דהוי כדיו ע״ג דיו דאין נו משום מחיקה, אבל אם נשתנה לאודם ממש מה שאין כן ווסתו של סתם דיו ונראה מזה שקפצה כל הדיו ולא נשאר אלא אודם סממנים האחרים שבה דהס״ת פסולה, אזי אסור גם להעביר בקולמוס על השמות הקדושים דהוי כדיו ע״ג סיקרא דלא נשאר מענם הדיו כצום. ומעתה הנה בתשב"ץ שם א״ג היתה השאלה בס״ת שהיה בלוי הרבה ופסק דצריך גניזה ופסול מחמת יושן, ובוודאי דהיה נמחק הדיו לגמרי דאל״ה היה כשר עדיין ולא היה מצריך לגונזו, יכשנמשטש באופן זה הוי דיו ע״ג סיקרא ושפיר דמי למ״ש שם בח״א בדיו ע״ג סיקרא. ואין להקשות כיון דבח״א מיירי שם גהדיא מדיו ע״ג סיקרא מאי ׳מקשה מהא דאמריגן בגמרא וליעבר עליה קולמוס וליקדשיה הלא שם מיירי בס״ת שנכתב בדיו והוי דיו ע״ג דיו, לזה י״ל לפי מ״ש התוס׳ בפרק המביא דף י״ט ד׳׳ה דיו, דיש חילוק בין אס הכתב הראשון הוי ג״כ לשמה ואינו מתקן מאומה בכתב השני אז לא הוי דיו ע״ג דיו שום כתב, משא״כ כשהכתב הראשון הוי שנא לשמה ומתקן בכתב השני הוי הכתב השני כתב והוי כדיו ע״ג סיקרא, ולזה מקשה מהך דאמלינן וליעבר עלי׳ קולמוס וליקדשיה כיון דמיירי לפי דבריו שנכתב שלא לשמה ומתקן בכתב השני הו״ל למיחייב משום מוחק כמו בדיו ע״ג סיקרא. ולפי״ז מיושב שפיר תירוצו שכתב דבשביל שנכתב שלא לשמה א״צ לחוש למחיקתו בזה אף לדידן דחיישינן לדעת הפוסקים דאף שם שנכתב שלא לשמה אסור למוחקו, די׳׳ל דהא דחיישינן לאסור מחיקה בשם שנכתב שלא לשמה אף דהוא פסול לס״ת, משום דחיישינן בשניהם להחמיר, ולהקל לא אמרינן סתמה לשמה קאי אם לא כיוון לשמה בהדיא, משא״כ להקל לאידך גיסא לומר דהוי כוודאי שלא לשמה להר־ןל למוחקו זה לא אמרינן ג״ב, משא׳ בהעברת הקולמוס ממ״נ מותר, דאם נימא סתמא לשמה קאי ואית ביה קדושה ואסור למוחקו א״כ א״צ להקל מידי והוי כדיו ע״ג דיו וממילא לא עביד איסורא, ואם ניחוש דהוי כשלא לשמה וצריך לתקנו תו אינו קדוש ולית ביה איסור מחיקה, ותרי מזמרי דסתרי אהדדי לא עבדינן. ו מ ע ת ה לפי מ״ש בדעת התשב׳ץ דמיירי במקום שנפסל הס״ת מחמת יושן דהוי כדיו ע׳׳ג סיקרא, תו אין לנו שוס פלוגתא בינו לבין התה״ד, דהחה״ד )סימן מ״ח) מיירי בהדיא שהתפילין כשרים עדיין והעברת הקולמוס אינו אלא כדי לשמרן שיתקיימו יותר, דאם יש שם אות אחת שנפסל בצא״ה אין נהם תקנה משום דהוי שלא הסדרן כמבואר כ״ז בהדיא בדבריי, וזה אינו מוזכר גם בתשב"ץ לאיסור, ובחנם עשו פצוגתא ביניהם דמא״ח ומא״ח ולא פליגי. ו ת מ ה ר ״ ם שיק ז״ל בחיו״ד סימן ער׳׳ה כתב ג״כ להשוות דברי התשב"ץ עם דברי התה״ד, ואך כתב בהיפוך מדברי דהתשב"ץ מיירי היכא דהכתג העליון אינו מיפה כלל כתב התחתון והתה״ד מיירי היכא שהכתב ישן ומיושן והכתב העליון מהדרו יעיי״ש בסברתו. אבל דבריו תמוהין מאוד דמבואר בהדיא בדברי התשב"ץ דמיירי בס״ת שהיה בלוי מחמת יושנו עד שהצריכו גניזה מחמת שא׳׳א להעביר עליו בקולמוס לחדשו מחדש, וגרם לו זאת עבור שלא היה ספר התשב"ץ בידי כאשר העיד בעצמו בסימן רס״ח ועוד תשובה אחרת שאין ספר התשב״ץ בידו ולא ראהו בפנים לזה כתב כן, ולאחר העיון בפנים הספר נלפענ״ד ברור כמו שכתבתי. נמצא לפי״ז היכא שהאותיות כשרים עדיין שיש בהם ממשות הדיו מותר להעביר בקולמוס להאירן ולקיימן אף ע״ג שמות הקדושים, אמנם אם איזה אותיות נעשטשו הרבה שאין בהם ממשות הדיו כלל אלא רושם אדמימות בעלמא, הוי כדיו ע״ג סיקרא ואסור להעביר בקולמוס עליהם, ובתפילין בלא׳׳ה פסול בכה״ג אף בשאר אותיות משוס שלא כסדרן. וא״כ בתפילין שלו אין לנו אלא לעיין אס עדיין ממשות הדיו בכל האותיות, ובאמת קשה ההבחנה בזה אם האדמימות היא עדיין ממשות הדיו או רק הווידרעיאהל וצריך סופר מומחה וי״ש. ונהירנא אצל אבא מארי הגה״ק זלה׳׳ה בעת שקנה התפילין שכתבם הקדוש הנורא מהד׳ם סיפר ז׳׳ל מפשעווארסק בעל אור פני משה והניחם הקדוש הנורא מסטרעליסק ומובן שהיו התפילין חביבים אצלו למאוד ואך מצד הדין חשש לברך עליהם ואיני זוכר מה היה החשש אך זה אני זוכר שאמר שהם כשרים עפ״י דין רק למעשה לברך עליהם הוא חושש בדבר ולזה הניחם בכל יום אחר התפלה על סמך הברכה שבירך על התפילין שלו קודם התפלה ואמר גם בהם ק״ש, ובכגון דא י׳׳ש יוצא ידי שניהם.

והנני ידידו דושה״ט באה״ר

הק׳ יואל טייטלבוים