שו"ת דברי יואל/יורה דעה/סימן צג
~ סימן צג ~
ב"ה. שלו' וכל טוב סלה אל כבוד ידידי בן אחי הרהגה"צ חסידא ופרישא, בנש"ק מאלים ותרשישים, כקש"ת מו"ה משה טייטלבוים שליט"א אבדק"ק סיגעט כעת בברוקלין כעת אבדק"ק סאטמאר, ונשיא העדה החרדית דעיה"ק ירושת"ו. יצ"ו.
אחדשת"ה באהבה רבה, הגיעני מכתבך בדבר הישמח משה פרשת קרח על הכתוב (במדבר טז, טו) אל תפן אל מנחתם (ד"ה והנה), שכתב דהרמב"ם ז"ל פסק כרבא (בכורות ג.).
זהו באמת פלא גדול, שהרי מסיק שם בגמרא, דאמור בי מדרשא, הכי אמר רבי יוחנן אפילו מום קל. וקאמר שם שהוא לאפוקי מדרב חסדא ורבא, ומשום הכי פסק הרמב"ם ז"ל (הל' בכורות פ"ד ה"א) והשו"ע (יו"ד סי' שכ ס"ד) כרב הונא דאמר אפילו אזנו, שהוא כמסקנת הש"ס מרבי יוחנן, דתלוי בדבר שנעשה בו מום.
לחומר הנושא אפשר לומר קצת, כי מה שכתבת לתמוה מסברא שלא דמי לבכור, זה לא קשה מידי, דשפיר יש לדמותו בסברא, דכמו דחזינן בבכור דחלקו של העכו"ם ע"י שאין בו קדושת בכור, מפקיע כל הבכור מקדושתו אף חלקו של ישראל, כמו כן בשאר קרבנות ע"י חלקם של אלו שאינו מרוצה ואין בו קדושה, מפקיע כל הקרבן מקדושתו, ואין הפרש בין זה לבכור.
ואם כן למ"ד דגם בבכור אינו מפקיע הקדושה אלא אם יש לו חלק בדבר שהנשמה תלויה בו, כמו כן הוא גם בשאר קרבנות. ולמ"ד דגם אזנו כיון שנעשה בזה מום הוא חלק חשוב להפקיע קדושתו, ממילא דכן הוא בכל הקרבנות. ומובן היטב המשך דבריו ז"ל בגוף הסברא.
אמנם מה שאינו אליבא דהלכתא, כיון דכל הבנין הוא רק על מה שצריך להיות דבר שהנשמה תלויה בו, כמובן בדבריו שם, ואין הלכה כן.
זה אינו קושיא, כיון דבא לפרש דברי המדרש (במדבר רבה פי"ח סי' י, תנחומא קרח סי' ז) שדרש שלא יקובל חלקם בתמידי ציבור. ודברי המדרשות הם מתנאים ואמוראים שאינם משועבדים לדברי רבי יוחנן, אף דפסק בש"ס הלכתא כוותיה, מ"מ גברא אגברא קרמית, ואמורא הוא ופליג. וכמה פעמים מביא רש"י ז"ל מדרשות לפרש פשוטו של מקרא אף שאינו אליבא דהלכתא.
ומה שטרח לפרש דהרמב"ם ז"ל פסק כרבא, יש לומר דאין כוונתו נגד רב הונא, אלא נגד רב חסדא. דאם היינו צריכין לומר דהמדרש שסובר דצריך להיות דבר שהנשמה תלויה בו, סובר גם כרב חסדא דלא נקרא דבר שהנשמה תלויה בו, אלא מה שעושה אותה נבילה, דטריפה חיה. היה דוחק גדול לפרש כן דברי המדרש, דנבילה אינו אלא באברים פרטים כמו בסימנים, ואי אפשר לומר דכל ישראל יש להם אחיזה דייקא באותן מקומות הפרטים. ואם אין לקרח ודתן ואבירם אחיזה במקום שעושה נבילה, [לא] הוי ראיה שהמה מכת הרשעים שבחייהם קרויים מתים (ברכות יח:).
וכדי להנצל מהדוחק הזה, כתב דהרמב"ם ז"ל פסק כרבא, ר"ל נגד רב חסדא, וזהו באמת כן, כיון דהרמב"ם ז"ל (הל' מאכלות אסורות פ"ד ה"ט) פסק טריפה אינה חיה, וזהו שיטת רבא. אף דלענין בכור אין נ"מ לדידן, מ"מ מרוויחין בזה דאף לדעת מי שפוסק דצריך להיות דבר שהנשמה תלויה בו, מ"מ גם דבר שעושה טריפה מקרי דבר שהנשמה תלויה בו, וברוב האברים שייך דבר שעושה טריפה, ואפשר לומר דלכל ישראל יש אחיזה בזה, והכל נמשך אחר הרוב.
כן אפשר ליישב קצת לפי חומר הנושא, ואף שאינו מדוקדק כל כך בלשונו, מ"מ כמה פעמים מצינו כן בדבריו ז"ל שלא ביאר היטב הלשון, אבל עדיין צ"ע.
והשי"ת יהיה בעזרו וירפאהו רפואה שלימה וגמורה על רגלו, ויחזקהו ויאמצהו בכל אבריו וגידיו, ויזכה להיות בריא אולם לתורתו ועבודתו ית"ש מתוך נחת והרחבה גדולה, עדי נזכה לראות במהרה בישועת כל ישראל ושמחתן, והימים האלה יתהפכו לששון ולשמחה.
והנני בזה דודו ידידו דורש שלום ת"ה באהבה רבה
הק' יואל טייטלבוים
*) כעת אב"ד דק"ק סטאמאר ונשיא העדה ההדדית